כוכבה קבלי -  
נהרגה מפגז ירדני בהניקה את תינוקה

10.7.1948 - ירושלים

ירושלים, הר המנוחות  גוש י'; חלקה ו'; קבר 89

טכסט:

מ"ק

האשה הכוה"צ

שנהרגה ע"י פצצת האויב

באביב עלומיה

ובמבחר ימיה

מרת

כוכבה קבלי

לבית נחמיאס

אשת אליהו קבלי

נ"ע ביום המר ד' תמוז תש"ח

ת.נ.צ.ב.ה

פרוש למונחים

מ"ק -  מקום קבורת

הכוה"צ -  יש האומרים נהוג: הכשרה או הכבודה והצנועה

נ"ע  - נשמתה עדן

התאריך הנכון ג' בתמוז תש"ח

ב 14 במאי 1948 יום ששי, ה' אייר תש"ח הוקמה בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל-אביב מדינת-ישראל.

בו בלילה, הצבאות הסדירים של מצרים, עבר הירדן, עיראק, סוריה ולבנון, עם מתנדבים מארצות שכנות  פלשו לשטח ארץ-ישראל במטרה, לבטל בכוח צבאי את החלטת או"ם,  מיום כ"ט בנובמבר 1947 לחלוקת הארץ. היהודים כשם שלחמו  על חייהם עם כנופיות ערבים מקומיים, בלמו גם את הצבאות הפולשים.

מועצת הביטחון של האו"ם כפתה על שני הצדדים להפסיק את הלחימה באיומי סנקציות.

 -  'ההפוגה  הראשונה'  -  11 ביוני 1948; 'פסק זמן' זה נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית.

ביום 8 יולי 1948 ביוזמת 'צבא ההגנה לישראל' תמה 'ההפוגה הראשונה' במלחמת העצמאות  של מדינת ישראל. ביום זה, חודשו הקרבות,  שנמשכו עשרה ימים ברחבי הארץ ו- 11 ימים בירושלים בגלל מבצע 'קדם' – אותו ניסיון לכבוש את העיר העתיקה בירושלים בטרם תכנס לתוקפה 'ההפוגה השנייה'.

"ושוב החל הלגיון להרעיש את ירושלים החדשה" כתב דוד בן גוריון, מכריז המדינה.

ירושלים הופצצה גם מן האוויר על ידי מטוסים מצריים, היהודים במצור.

ערביי ירושלים החלו בורחים "המנוסה הערבית פשטה גם מבית-לחם ומרמאללה".

ביום השלישי לקרבות 'עשרת הימים' בירושלים, בחילופי אש ארטילריים קשים בעיר הנצורה, נהרגו עשרה יהודים, תשעה חיילים ואזרחית אחת – כוכבא קבלי.

כוכבה-כוכבא [יש להגות שמה במלעיל]  בתם בכורתם של חיים נחמיאס ואשתו השנייה ויקטוריה-בליידא-נצחיה  [בת הרב שלמה אבורביע ורעייתו יוכבד בת זוהרה לבית נהון ויצחק חלפון  מטטואן- מרוקו,  את השם ניצחיה הוסיפה עם עלייתה לארץ כעיברות שמה  ויקטוריה = נצחון].  כוכבא נולדה בתרפ"ג  [1923]  בירושלים - יש מספרים כי נולדה בבית, בשכונת 'יגיע-כפים', הובאה לבית מיילדת.

את שמה קיבלה כוכבא על שם סבתה מצד אביה  - היא אסטריאה נחמיאס [אסטריאה = כוכבה בלאדינו].  גם דודתה- אחות אימה, קרויה כוכבה-איסטריא–איסטריליא – אולם היא נולדה כתריסר שנים קודם לה.

אביה של כוכבא,  חיים בן אברהם נחמיאס  - נולד בשנת 1881 בעיר מונסטיר, בדרום מקדוניה היא ביטולה בפי היהודים ; עלה לארץ עם אמו אסטריאה ואחותו חנה.  נישא בראשונה בירושלים ב 15 בסיון שנת תרס"ב [1902] לחאנולה  בת מרים ומשה לבית ניגרין, ילידת ירושלים והיה אב לחמישה ילדים. סנדלר-אומן היה שחי על אומנותו. בשנת 1911 בית המסחר שלו לנעליים היה במתחם המוריסטן  בשוק החדש והמפואר [שנבנה רק ב 1903] רחוב אבטימוס  49  ברבע הנוצרי בעיר העתיקה, גם לשכור שם כוך זה היה  יקר  [1911]. בזמן מלחמת העולם הראשונה - בירושלים -  היה ב'גדוד עליות הגג' – 'פארארים' - אלה שברחו מאימת הגיוס לצבא התורכי, מאלו, שהסתתרו בסמטות העיר ובפרדסי יהודה,  אבל הוא נלכד -  "הלשינו עליו" אומרים יודעי דבר;   היה זה  כשבא ל'שבעה' על מות אשתו– שנפטרה בי' אדר תרע"ז [1917], והוא שבקש לקיים מצווה לגילוי מצבתה בהר-הזיתים. יצא ממחבואו ונחשף.

היו אלה זמנים שרבו בהם חללי הרעב והמחלות, סיפרו כי שליש מתושבי העיר מכל השדרות נפטרו. האריג בשביל בגדים היה אז משקי הקמח של הצבא התורכי.

כחייל בצבא העות'מאני  ב'עמלייה' – גדוד עובדי כפייה -   נלקח חיים לאיידין ולמילס שבאזור הים האגיאי שבתורכיה; קורותיו רשם בפירוט ביומן אישי.  בהעדרו - אמו, אסטריאה היא שנותרה וטיפלה בילדיו,  גרו בשכונת 'נחלת-ציון'.

וכששב בתום המלחמה לביתו מצא כי שניים מבניו - ציון ואמנון, שנולדו ערב המלחמה -  נמנו עם חללי הרעב הנורא ששרר בעיר; יש אומרים,  בימיו האחרונים של השלטון העות'מאני, תאריך פטירת אחד הילדים נרשם בפנקס החברה קדישא הספרדית בירושלים; "קטן בן חיים נחמיאס ב-3 בתשרי תרע"ח".

חורף 1918 היה קשה. שלג.

"הביזה נפסקה, המאפיות נפתחו, אך אנשים הוסיפו למות ברעב, עד אז הביאו מזון מעבר-הירדן כעת ישבו שם התורכים וניתקו את הדרך. המוני פליטים החלו לזרום אל העיר ובואם החמיר את המצב, מגיפות קדחת, טראכומה ומחלות אחרות השתוללו בעיר; בתי החולים היו מלאים עד אפס מקום; היה מחסור חמור בתרופות ובציוד רפואי אחר",  כתב  תום שגב בספרו 'ימי הכלניות'.

בבית נחמיאס נותרו  שתי הבנות- שרינה [שרה] ילידת 1906, פרלה [פנינה] ילידת 1908 והילד-  אברהם ציון [אברהם על שם סבו מצד אביו. מאיפה השם ציון? איש לא ידע להסביר] יליד 1916 אשר נפטר  מ"זיהום בפה" בקיצור ימים ושנים בעיצומם של מאורעות  הדמים -  ט'ו באב תרצ"ו [3 באוגוסט 1936] ונטמן ליד אימו – חאנולה, בהר-הזיתים.

מסורות יהודיות ייחסו סגולות מיוחדות לקבורה בהר-הזיתים כמו זו האומרת, כי בבוא המשיח רכוב על חמור לבן כשלפניו אליהו הנביא   - הוא  יום הגאולה ותחיית המתים הנקבר שם לא יצטרך להתגלגל במחילות -  פטור מחיבוט הקבר – אותן חבטות שעתיד הנפטר לספוג   ויגיע ישר בעקבות משיח בן דוד להר-הבית דרך 'שער הרחמים', שהמוסלמים אטמו אותו באבנים, כן אמרו, שאין הרימה שלטת בקבורים שם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בפסח של שנת תרע"ט - האלמן חיים נחמיאס אב לשלושת יתומיו נישא בשנית לויקטוריה אבורביע הבוגרת בבנות משפחתה, כבת 20, אחיה עמרם נשא לאשה את רבקה חודשיים אחרי שחיתן את הבכורה ויקטוריה אחותו. כבוד. הרב המקדש את הזוגות היה הרב אברהם עזריאל. 

ויקטוריה מורה למלאכת המחט בבית הספר לאמנויות 'בצלאל' בירושלים, רשות מיוחדת קבלה מאמה להיענות לבקשתו של המנהל בוריס שץ ולהימנות עם צוות ההוראה.

בתחילה המשפחה המשיכה להתגורר ב'נחלת ציון' היא נווה-שלום  גם זו שכונה, שהקים אלברט ענתבי הכל-יכול עבור בעלי-מלאכה עניים. לאחר מכן עברו לשכונה האשכנזית רוחמה ליד 'יגיע כפיים' המעורבת.

אסטריאה אמו של חיים נחמיאס נפטרה שלוש שנים לאחר נישואי בנה חיים עם ויקטוריה "ביסורים ומכאובים ומנוחה לא הייתה לה". שנת 1922 תרפ"ב.

ובשבעה למותה נשא הרב והדיין ר' עמרם אבורביע דרשה לזכרה כי הלכה פסוקה היא ב'שולחן ערוך' שחיובא רמיא על כל ישראל להספיד על אדם  כשר שנפטר, בה אמר הרב בין השאר:

"וזאת חובתי להגיד קבל עם את אשר ידעתי ממנה, ואת אשר הספקתי להכיר טיב מעשיה בתקופה קצרה כל כך שחייתה בקרבתה אלינו. היא הייתה יקרת רוח וטהורת לבב ישרה ותמימה. וכלם הוקירוה על אופיה העדין ועל מדותיה הטובות. במלחמה העולמית אשר הרוח פזרה  את  כל  מאהביה  אחד  הנה  ואחד  הנה. ופרי בטנה גיסי היקר נפרד מביתו ואהלו והשאיר בניו נטושים, כי אמם נפטרה לעולמה ולא נמצא להם גואל כי אם הסבתא שעמלה הרבה להקל מעליהם עול סבלם, שכתתה רגליה ממקום למקום להביא טרף לנכדיה. וביגיעה עצומה הצליחה להקל משאם. על כן זכרונה חי אצל כל יודעיה. ומנחם ציון ינחם את אבליה. אי לזאת אמרתי אספרה, לומר עליה דברי תורה, לעלוי נשמתה הטהורה".

חיים הקים בית משפחה חדש בשכונת העמלים 'יגיע-כפיים', בסמטה ליד המגרש הגדול "עם הסלע" מקום משחק לילדים ברחוב זיכרון-משה [היום רחוב  רש"י-פרי חדש].  שש משפחות בבניין דו-קומתי המיועד לארבע  דירות. המשפחה  התגוררה  בקומת הקרקע  בדירה הקיצונית עם כל הילדים,  את שאר הדירות השכיר. 

כוכבא [במלעיל!]  היא הראשונה שנולדה לזוג זה והשנה היא כאמור 1923, אחריה באו לעולם גם  יוכבד [1924] לימים עגיב; חנה [1925]  לימים ברוך; שלמה על של סבו מצד אמו [1927] ואבנר [1932] שם שנלקח מהתנ"ך.

שמונה ילדים גידלה ויקטוריה. גרו בשכונת 'יגיע כפיים' שבינה לבין שכונת 'אחווה' שבמזרח, זו שרוב תושביה אשכנזים,  הפריד רחוב רבי יעקב מאיר [על שם מי שהיה  הרב הספרדי הראשון 'הראשון לציון' מטעם הרבנות לארץ ישראל].

שכונת 'יגיע כפים'  הוקמה בשנת 1907 להקלת תנאי המגורים של עובדי כפיים. רכישת השטח מומנה על ידי אגודת בעלי המלאכה אלברט ענתבי  איש יק"א  בין המסייעים.

סמטות השכונה צרות, הכניסות לבתים עברו דרך חצרות פרטיות, בהן תנורי אפייה ובישול ובורות מי-גשמים, שגבלו ברחוב.

מרבית רחובות השכונה נשאו שמות של חכמים ידועים כבעלי-מלאכה  - רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא, רוב תושביה 'ספרדים'  וחיים נחמיאס הוא שציוני היה ודגל בתחיית השפה העברית את הסנדלרייה שלו, שהחזיק בעיר העתיקה, קרא  בשם 'התחייה' גם סמליות ששב בשלום מהמלחמה.

שכונת 'יגיע כפיים' נחשבה למודרנית ונאה בשל בתיה המסודרים, רחובותיה הישרים והסלולים והגינות הקטנות שלפני הבתים; בין כל שני רחובות נמשכה סמטה צרה מקבילה להם.

מבני המגורים:  טור ארוך של בתים דו-קומתיים המכילים כל אחד שתי דירות בעלות שני חדרים כל אחת - חדר קדמי וחדר אחורי;  דירה בקומה התחתונה ודירה בקומה העליונה.  

בתי המגורים נבנו לאורך הרחובות כך שפתחי הבתים והחדר הקדמי שבהם פנו אל הסמטה ואילו החדר האחורי וחלונותיו  - אל הרחוב.

אל הקומה השנייה הובילו מדרגות חיצוניות ולאורך קומה זו נמשכה מרפסת ארוכה, ממנה נפתחו דלתות לדירות. והסמטות היו כעין 'חצרות'   ארוכות ומרוצפות.

 עקב מוראות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה נכנסו לשכונה תושבים, שאינם מן המייסדים וכך נבנו בה מספר בתים פרטיים, התווספו מתקנים נחוצים למבנים הקיימים והשכונה שינתה פניה. ביניהם חיים וויקטוריה;  ביתם - בית אבן היה ככל בתי ירושלים.

כוכבא למדה בבית הספר העממי לבנות על שם "אוולינה דה רוטשילד", בית-ספר משובח וקפדני נוסח אנגליה עם תלבושת אחידה – כחול לבן, שכללה סרפן מסוגנן, חולצה לבנה, ז'קט כחול עם כפתורי זהב, כובע ברט כחול, שעליו רקום סמל בית-הספר - יד אוחזת צרור שיבלים עם פרחים; נעליים סגורות עם שרוכים וגרביים ארוכות לרגליהן.

כל בוקר הסתדרו הבנות בחצר לפי כיתות [עם המורה], המנהלת הקפדנית הפעילה [ידנית] את הפטיפון  ולצלילי שירי-לכת אנגליים עלו לכיתותיהן.

למדו גם חשבון באנגלית רהוטה,  התפללו כל בוקר בעברית  שפה בה למדו דינים ומצוות, וכשגדלו למדו תפירה וגזירה והעיקר - הוכנו היטב לפקידות והנהלת-חשבונות. -  "בוגרותיו היו לשם דבר בעיר".

יש אומרים כי כשהחלה כוכבא  ללמוד בית-הספר שכן ב'ארמונות החבשים' שברחוב מליסנדה ורק כשהתפנה המבנה המקורי, שהוחרם בזמן המלחמה, חזרו  אליו - לבית 'מחניים' אשר בסוף רחוב הנביאים.

בית הספר נוהל ביד רמה על ידי מיס לנדאו [היא פאני =  חנה יהודית] רווקה, יהודיה חרדית מאנגליה ילידת 1873 עם חינוך גרמני "שהייתה בריטית יותר מהאנגלים – ויהודייה יותר מהציונים". סיפרו כי באחד האירועים, כשנגנו את 'התקווה', לא עמדה אלא התיישבה יחד עם הקצינים האנגלים. היא חזרה לירושלים עם תום מלחמת העולם הראשונה מגלותה באלכסנדריה לנהל את בית הספר ברוח הדת היהודית. והייתה אשת חברה אשר ביתה בעיר הפך לסלון חברתי; סיפרו כי אחת לשבועיים הייתה מארגנת נשף ריקודים, שמשך אליו אנשי ממשל וקצינים בריטים צעירים ומורות מבתי ספר אחרים. "נשפים נפלאים" התמוגג  אחד הידוענים דאז.

סיפרו כי לא היה כסף לממן את המשך לימודיה של כוכבא, אך לקניה מגרש ובניית בית דו קומתי חלקו להשכרה  היה ממון  - פרנסה קדמה ללימודי בנות.

תוך לימודיה של כוכבא בבית הספר, נפטרה דודתה חפציבה אשת  בן-ציון מימרן [ט''ז שבט תרצ"ה] היא אחות אימה ויקטוריה – בסמוך ללידת  בנה, ונטמנה בהר-הזיתים והותירה תינוק יתום בשם רפאל אותו אספה דודתה האחרת – אסטריאה, אשת אברהם מימרן, שהתגוררה עם אמה  עם ה'מֶמֶה' יוכבד בשכונת 'נחלת–אחים' ברחוב טבריה 3, בין תימנים, אורפאלים וכורדים, מעליהם גר עמרם אבורביע  ומשפחתו, הנערץ בקהילתו ולו חנות לתשמישי קדושה וספרי קודש בעיר העתיקה לימים הועתקה למחנה יהודה.

ושוב נדרש לשאת דרש, בפקידת החודש למות אחותו חפציבה הספד ובו קרא בין השאר:

"נשים שאננות,

באנה לתנות,

ושאו קינה במגינה,

על אשה כשרה. . .  "   וגו'

כוכבא גדלה והייתה לנערה מלאת חוש הומור, עיניה ירוקות-כחולות ותלתליה שחורים ומבריקים, דברי חכמה נפלטו מפיה כלאחר יד. היא סיימה בהצטיינות את בית-הספר.

היא ידעה אנגלית על בורייה וחשבון, והתקבלה לעבודה כפקידה בהנהלת חשבונות בבנק 'הלוואה-וחסכון', שנוסד בשנת 1918 על ידי  מרכז בעלי מלאכה בירושלים, שאביה חיים אברהם נחמיאס היה פעיל בו  וגם שמש שנים רבות חבר מועצת המנהלים של הבנק ברחוב בן יהודה בירושלים, לא הזיק. ופעיל בועד לקשרי יוצאי מונסטיר בירושלם ובאמריקה. וליאון רקנטי בעל הון שעלה מיוון הקים ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב את 'בנק דיסקונט לפלסטינה' יחד עם  מואיז קרסו ידידו מסלוניקי בירת מקדוניה שביוון  - המכיר כמובן את הבנקאי  דויד שאקי היושב בשוויץ קרובם של משפחת קבלי. גם זה לא הזיק.

אומרים, שכוכבא עשתה בבנק חיל רב - שלוש שנים החזיקה שם במשרתה, את משכורתה מסרה להוריה. משהביעה לפני אביה את כוונותיה להינשא, התנה זה האחרון הסכמתו לנישואים, שגם לאחריהם תמשיך כוכבא לתמוך בפרנסת הוריה ואחיה. חופתם של כוכבא ואליהו קבלי הוצבה  ב 10.6.1941 באולם ביה"ס תחכמוני  בירושלים, מצא מיכה כרמון בעיתון דבר. לאחר זמן קצר, בסמיכות להולדת בתם הבכורה, היא חדלה לעבוד. 

אליהו  [אליה] בנם של שרה לבית שאקי [יש המייחסים לשם את הפרוש שומר קהילות ישראל] וחיים בן אברהם קבלי [יש אומרים כי שם המשפחה  קבלי  מקורו ב'מקובלים' -חוקרי סודות התורה, שרצו לקרב את הקץ  - להביא את המשיח על-ידי כל מיני תפילות ומעשים טובים. ואליהו נהג לומר, כי השם קבלי מסמל להיות מקבל בסבר פנים את הבריות]. אליהו נולד בשנת 1916 בלאריסה בירת תסאליה- צפון מזרח יוון  דרומית לסלוניקי.

הוריו; את חיים קבלי מהעיר סלוניקי ואת שרה שאקי מהעיר לאריסה השיאו הוריהם, בני דודים היו  - האם של חיים קבלי, רוזולה לבית אלחנתי, היא אחותה של בת-שבע אלחנתי [בגלל שהייתה השביעית להוריה נקראה ביוונית בנסווה = בת שבע] האם של שרה שאקי.

אברהם [אברם] אחיו הבכור נולד שם בשנת 1914. הבת  שנולדה אחרי אליה נפטרה עוד ביוון בינקותה במגיפת הטיפוס "לוס אנג'לוס טומרון לאנינייה" [מלאדינו: המלאכים לקחו את הבת]. את מותה לקחו הוריה עליהם, אישית.

המלחמה העולמית הראשונה תמה, והמשפחה עלתה לארץ-ישראל 1923 לירושלים.

על חיים קבלי – שציוני נלהב מסניף 'חובבי-ציון' בעיר - מספרים כי כתב מכתב להרצל  וזה השיבו כי עליו לעלות לארץ; עלה ושמר את המכתב בכיסו, עד שפעם החליטה אשתו לשלוח את המעיל לניקוי.  המכתב נשחק לגרגרים. . .    סיפרו כי התאבל עליו כמו ב'שבעה'.

חיים היה גאה בספרדיותו מן הסמך-טיתים היה- אמר כי בלשון העם זה: 'ספרדי-טהור' [יש האומרים  כי המקור הוא 'סיפא טבא'  היפוכו של ז"ל]  חי והתנהג בהתאם – הרגיש [ספניולי] ספרדי-יווני  אמיתי.

כשעלתה המשפחה -  חיים ושרה קבלי עם אמה בת שבע [בנסווה] שאקי לבית אלחנתי ושני הבנים - אברהם ואליהו ארצה - גרו בירושלים, שכרו בית דל ב'נחלת-שבעה'. מהשכונות הראשונות שיצאו מחוץ לחומות  ובה סמטות, מדרגות ומבואות סתומים כבעיר העתיקה, כשבאה לשם משפחת קבלי  כבר הייתה מוקפת מכל עבריה בדוכני רוכלים וחנויות של רהיטים וכלי-בית שונים. שם נולדה הצברית במשפחה הבת שמחה, שנת 1924. במיטת אימה נולדה בשכונת 'נחלת-שבעה', בעזרתה של מיילדת זקנה שהובאה מהעיר העתיקה. 

אליה הלך לבית ספר יסודי -  נושא הדגל של תרבות צרפת - 'אליאנס' – 'כל ישראל חברים' זה שבדרך יפו, שנתמך גם על ידי הברון רוטשילד.

דודו – אחד מאחי אמו  - דויד  שאקי האמיד, היגר מיוון לשוויץ בשל בריאות אשתו, אננה [חנה]  שחולת שחפת הייתה ונזקקה הייתה לאוויר צח, עם  בתם רוזיקה ילידת 1924  -  הוא שסייע בידי המשפחה להעתיק את מעונם לשכונת 'מקור-ברוך' שבמרכז העיר, לבית גדול - שכרו דירה מרווחת, ארבעה חדרים, בקומה שנייה ברחוב דון  יוסף נשיא  בדירה הפונה לרחוב,  את הדירה התאומה שכרה אחת המכונה "דודה מלומד"; בקומה ראשונה גרו אדוקים – משפחות אשכנזיות גרינבלט.

גם רוזינה שמואלי בת הדודה של שרה קבלי  שם בסמיכות.

הבית -  ב'חדר הגדול' עמד שולחן אוכל וסביבו כיסאות עץ צהובים. בימי שישי הסבה המשפחה  לקבלת-שבת  שרה פרשה מפה לבנה, הניחה שתי חלות קלועות מכוסות בבד רקום, הציבה בקבוק יין אדום, העמידה את שני הפמוטים ובירכה על הדלקת הנרות.  חיים  השמיע את ה'קידוש' -  לגמו יין מכוס הכסף הגדולה  - אחד, אחד, לפי הגיל, חיים במגבעת לראשו בצע בידיו את החלה, ברך וחילק לכל אחד "בצע קטן טבול במלח".  ואז החלו בסעודה ומספרים זיכרונות מיוון.

חיים  רכש עבור הילדים אברם, אליה ושמחה כשגדלה,  עיתוני ילדים בעברית. תחילה ששה איש גרו  בדירה -  שלושה דורות. בת שבע שאקי-אלחנתי התגוררה  עמם.

השטח לשכונת 'מקור-ברוך' נרכש מבית היתומים הסורי 'שנלר'   ב- 1929 על ידי קבוצת סוחרים  וקבלניםפרטיים, בראשות הרב אהרונוף; רחובותיה שתי וערב "ישרים שווים ברוחבם נקיים ומסודרים, ובתי מידות יפים וממוספרים" תיארם יצחק שפירא ‏ בספרו.

בניית הבתים מומנה על ידי הלוואות מבנק 'אנגלו-פלסטינה' - הון פרטי של משקיעים ונדבות נדבני מבחינה דתית ועדתית כללה השכונה משפחות אשכנזיות וספרדיות, ובה גם פליטים ממאורעות תרפ"ט מהעיר העתיקה ומחברון.

וכשסיים אליה את לימודיו בתיכון 'אליאנס' בירושלים דאג דודו דויד כי יבוא לז'נבה בשוויץ ללימודים גבוהים  - 'יחסים בינלאומיים' יש אומרים גם משפטים.

מששב אליהו משוויץ לארץ השנה 1937 החל לעבוד בקק"ל במחלקת ארכיון וגינזך.  "חיים נחמיאס אביה של כוכבא וחיים קבלי אביו של אליהו היו חברים, שניהם סנדלרים, מכאן הגיע השידוך" סיפרו לצמרת. אליהו או אליה בפי אחדים, איש טוב ומשכיל הבוגר ממנה בכמה שנים.

מתנת חיים וויקטוריה נחמיאס  לזוג הצעיר ליום האירושין  הייתה מגילת אסתר על גווילי-עור בכתיבת סת"ם [משפחת ויקטוריה מבינה בזה לא מעט]  נתונה בקופסת עץ יצירת 'בצלאל' עם קישוטים – השם  ירושלם  וחריטה של מבנה קבר-רחל.

[מנהג מקובל בקרב הקהילות הספרדיות ברחבי האימפריה עות'מאנית, שנערה מאורסת העניקה לבעלה לעתיד שי לחג הפורים – 'אשוגאר' – מגילת אסתר מהודרת].

ככל כלה צעירה במשפחתה רקמה כוכבא על סדיני הנדוניה - גם 'אינציאלים' - אותיות ראשונות של שמה ושל שם בעלה המיועד, שלובות זו בזו.

הם נישאו בט"ו סיוון תש"א  [1941]  - הבחור מר אליהו בן מר חיים קבלי נשא לאשה את איסטרייא דמתקראית כוכבא בת חיים נחמיאס ושטר הכתובה על סך 555 לא"י [לירות ארץ-ישראליות].

 הוא כחתן ענד על דש בגדו ביום חתונתם פרח לבן כנהוג במשפחתו, היא לבשה לבן, בידה זר פרחים ושובל שמלתה השתרך על הרצפה כמו למלכה... [כמה מיס לנדאו הייתה גאה בחניכתה].

שלושה ימים של ''ירח הדבש' עשו כוכבא ואליה קבלי בתל אביב  בדירתה של שרינה  אחותה למחצה, שהייתה נשואה למרדכי כהן-ענקיה, המתפרנסים מחנות למנורות ואהילים.

הזוג התגורר אצל משפחת הוריו בירושלים, בשכונת 'מקור-ברוך'. צפוף.

"גרנו שתי משפחות בדירה אחת, כי בינתיים נולדו גם דרורה וניצה ויצחק התינוק וחיינו באחווה וצחוק  כמשפחה אחת"  כתבה לימים שמחה קבלי, הגיסה.

חייהם של הזוג הצעיר אליה וכוכבא היו מבחינה כלכלית די שפירים אפילו קיבלו 'סרוייס' [מערכת כלים]  של 'רוזנטל' ליום חתונתם מהדוד דויד שאקי הבנקאי מג'נבה. הם לא ידעו מחסור  - אליה  החל לעבוד בקרן-הקיימת לישראל.

וכוכבא הרתה וילדה את דרורה  [1942] ואחריה את ניצה [1944];

"לאחר נישואיה תבואנה שבע השנים הטובות, שנים של דבש תאנים":  כתבה ניצה בתה.

כוכבא אהבה שירים; הייתה נוהגת תמיד לשיר "עם קולה המצלצל הזך" אמרה שמחה  גיסתה – המוסיקאית.

"שרה תמיד, גם  תוך כדי עבודתה בבית  או בטפול ילדותיה; לכל ילדה הייתה שרה שיר שונה, שיר ערש אישי, בו נהגה ליישנה- השיר של דרורה היה  שירו של המשורר רופא הילדים המשופם, שאול טשרניחובסקי, 'נטשו צללים' בנעימה עממית אוקראינית  במלעיל התאימה אותו לבתה ושרה.

''דרורי דרורי'' [במקום נִטְּשׁוּ צְלָלִים],

[והמשיכה ] -
  דֹּם צִפֳּרִים
נוּמָה בְנִי, אֶפְרוֹחִי
אַל מִצִּלְלֵי אֹפֶל תָּגוּר
אִתְּךָ כִּי אָנֹכִי

השיר של ניצה היה 'לילה פלא' [מלים: יצחק שנהר, לחן: שלום פוסטולסקי]

אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה

תַּתִּי שַׁי לָהּ

ולניצה הקטנטנת [במקום לְאַרְצִי זוֹ הַקְּטַנְטֹנֶת]

עוד לא די לה [במקום אַךְ לֹא דַּי לָהּ[.

שרה  בעברית משירי  רוסיה [ משל המשורר לרמונטוב?]

"אפל דום ניצב על מים

על היער פרוש צל

בין עבים נחבא הסהר

כולו עטוף בערפל"

את השירים האהובים עליה כתבה כוכבא במחברת דקלומים  עוד בימי ילדותה בבית-הספר היסודי, ביחד עם חברתה  לספסל הלימודים ר. אלטר, [אחרי מותה נשמרה המחברת מעזבונה אצל אחיה שלמה] ביניהם  תרגום הבלדה 'שר היער' של הגרמני  יוהאן וולפגנג פון גתה, וגם נמצא השיר:

CLEMENTINE

OH MY DARLING OH MY DARLING

OH MY DARLING CLEMENTINE THOU ART LOST AND GONE FOREVER DREADFULL STORY CLEMETINE

HOW I LOST HER HOW I LOST HER

HOW I LOST HER MY CLEMETINE…

[יש להניח שהכירה גם את הגרסה ששרו החיילים הבריטיים]

ו'מֶמֶה' הסבתא רבא יוכבד חילקה 'בונבונים' וסרגה במסרגה אחת  לשתי נינותיה שמיכות מחוט כותנה בצבע לבן .

בשנת 1944 נפטרה בקיו"ש [= קצור ימים ושנים] עוד אחות של אמה,  ויקטוריה,  -  זהרה נר"נ = נפש רוח נשמה - אשתו בזיווג שני של הרב אליהו פרדס – פארידיש מחאלב.

ושוב עלו להר-הזיתים.  ועוד יתומים.

המגורים ב'מקור-ברוך' עם  הורי הבעל- משפחת קבלי  היו  זמניים, השניים חלמו על בית משלהם,  וכש'הקרן הקיימת' הקצתה לעובדיה מגרשים לבנייה ליד שכונת 'נווה–שאנן'  הרחוקה, במחירים נוחים [לימים נבנו במקום מוזיאון ישראל משרדי קריית הממשלה והכנסת]. רכשה שם כוכבא מגרש לבנות בו את 'בית חלומותיה'. ואפילו רהיטים רכשה - כולם בהתאמה אותו עיצוב אותו קישוט.

 ["הרהיטים נעלמו עם השנים... כמו שנעלמו דברים אחרים" אמרה צמרת, נכדת הרב עמרם אבורביע].

1947, כבר מנובמבר יורים, מאותו לילה בו אישרה עצרת האו"ם בלייק-סקסס שבארצות-הברית  את תוכנית חלוקת הארץ – הלילה בו צהלו היהודים ורקדו ברחובות. גם שוטרים וחיילים בריטים רקדו.

בבתי-מלון ובתי-קפה בין שער יפו לשער שכם  ב'ריג'נט' וב'טרוקארדו'  ב'מסעדת המלכה'  ובמסבאת 'פינקי'; במלון 'סילויה' שליד כיכר סלמה  מקום מפגש להחלפת דעות וכספים  חגגו את ימיו האחרונים; גברת כץ הייתה יהודיה. ובמלון 'בריסטול' זה שברחוב קינג ג'ורג' חגגו 'הנערות'.

כוכבא  הרתה שוב.

לא גמרו לרקוד ושישה יהודים נהרגו בשני אוטובוסים שעלו לעיר.

סיפרו כי 'ההגנה' פוצצה את מלון 'סמירמיס' שבקטמון, אמרו שמפקדת ה'נג'אדה' ['המושיעים']  ארגון לוחמני ערבי - הייתה שם  ועשירי המקום החלו נוטשים.

 בעיר החלו גונבים מים מהבורות, אגרו מזון והספסרות פרחה, קולנוע 'רקס' עלה באש.

"ההלוויה האחרונה בהר- הזיתים  הייתה בט"ו אדר א' תש"ח, אם אני לא טועה זה היה  ב- 22 לפברואר 1948". אמר מוטי שאמיס ממרכז המידע על הר-הזיתים.

ירושלים במצור. הרבה שמועות רחשו בעיר.  הארטילריה של הירדנים פגעה גם פגיעות ישירות במיתקנים חשובים של תשתית המים והחשמל החיוניים לתושבי העיר ולתעשיית הנשק, סיפרו שהערבים מקבלים את המידע  ממרגלים -  אווירה שגרמה לטרגדיה של  מאיר טוביאנסקי וגם להוצאתם להורג על ידי לח"י של ארנסט ארנולד, יהודי שהגיע ארצה עם צבא אנדרס  ושל ויטולד הוליאניצקי קונסול פולין בעיר.
מייקל ברייאנט – מנהל חברת החשמל הבריטית בירושלים [בריטי, נשוי, אב לבן,  מאוהב ביהודיה לוטה גייגר]  נאשם בריגול [אמרו כי טוביאנסקי העביר לו מסמכים] ובהתאם לחוקי החירום שירשה ישראל מבריטניה, שוחרר מחוסר ראיות וחזר לביתו.

היה פיגוע במערכת עיתון ה'פלסתיין-פוסט' מפני, שכתב משהו שלא מצא חן בעיני מישהו,  אומרים : פרי שיתוף פעולה ערבי- בריטי.

פיגוע ברחוב בן-יהודה  שבירושליםאירע במהלך מלחמת העצמאות  ביום יב" באדר א' תש"ח 22 בפברואר 1948. אומרים כי  הפיגוע תוכנן על ידי עבד אל קאדר אל-חוסייני והטרוריסטים שביצעו אותו היו חיילים, שערקו מהצבא הבריטי. שלוש מכוניות של הצבא הבריטי מלאות חומר-נפץ נכנסו לרחוב בן-יהודה. נשמע פיצוץ עז; נרצחו  58 בני אדם, שני בתי מלון ובניין מגורים נהרסו, "חנות הספרים של  ר' מיכל רבינוביץ נותרה על תילה" כתב רפאל חיים הכהן בספרו 'אבנים בחומה' -  בנק 'הלוואה וחסכון' שנהרס  עבר משם.

במרס 1948 אישרה מפקדת 'ההגנה' את 'תוכנית ד' – מתווה להשתלטות על שטח המדינה היהודית, ושטחים המיושבים על ידי יהודים;  אמרו שגם ירושלים בתוכם. ולמחרתו התפוצצה מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים במרכז ירושלים - רחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הקרן-הקיימת -  10 הרוגים ופצועים רבים  - בהם תושב שכונת רחביה אברהם אוליצור ותיק הפקידים של ההסתדרות הציונית בארץ שהיה מנהל מחלקת הכספים של 'קרן היסוד'. גם אליעזר וייל  מגדוד 'מוריה' ששמר שם,  הם נטמנו בבית העלמין הזמני בסנהדריה; בין הניצולים הפצועים גם אברהם  בנו של עמרם אבורביע  שעבד בסוכנות היהודית זו שכנה ברחוב יפו; בן דודה של כוכבא.

 היו צעירים שהשתמטו מהגיוס וטסו מעבר לים "ללמוד"  למרות האסור, שהטילה 'ההגנה' על יהודי ירושלים לעזוב אותה.

ירושלים מנותקת משאר ישובי היהודים. סיפרו בחרדה על שיירת הרופאים והאחיות, אנשי סגל ומלווים שעלו לבית-החולים 'הדסה' שעל הר-הצופים ונשחטו בשכונת הקונסולים שייח' ג'ראח שליד השכונה האמריקאית; הם נקברו בבית-העלמין של סנהדריה  - קבר אחים. 78 טבוחים, שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב.

הם רצחו שם גם את ד"ר בן-דוד משה;  את מזל מרגלית  ואת זיווה ברזני, גם את הנהג אברהם חבר, ויאנק וצביקה לבנון מגדוד 'מוריה', ואת אריה הפועל. . . .

"ראינו הכול ולא יכולנו לעשות דבר, מה היה לנו? מרגמת שני אינטש ושני פגזים? - סיפרה לי בקולה צלול הפרופסור אורה קדם שהייתה בהר – אחד הצליח להגיע אלינו בזחילה".

הכלכלן הרפואי חיים שלום הלוי הגיע  אל ההר יומיים קודם.

שמעו על קרבות במצודת ה''קסטל' שישבה על הדרך לעיר ועל הריגתו שם של מפקד הגי'האד המוסלמי הקדוש, מפקד הכנופיות  באזור ירושלים עבד אל קאדר אל-חוסייני הוא אבו-מוסא בן דודו של המופתי הירושלמי - חאג' אמין אל-חוסייני.

ארגוני 'הפורשים' - אצ"ל ולח"י תקפו את הכפר הערבי ממערב לעיר - דיר יאסין;  סופר על טבח של מעל מאה איש בהם נשים וילדים וגברה מנוסת הערבים.

שיירות אספקה הגיעו ליהודי העיר הנצורה, הרעבה והצמאה  אך הדרך נחסמת שוב.

שכונת קטמון שנחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה והייתה 'תקועה' כחיץ בין השכונות היהודיות נכבשה על ידי כוחות 'ההגנה'  - מבצע 'יבוסי'; סופר על קרבות גבורה של הפלמ"חניקים במנזר סן-סימון, אך  גם על ביזה - שטיחים ופסנתרים נישאו משם על ידי תושב השכונות הסמוכות. גם נרגילות. את הספרים לקחו לספריה הלאומית של האוניברסיטה העברית.

בפורים תש"ח באו הנכדות דרורה וניצה אל סבתא ויקטוריה בשכונת 'יגיע-כפים' הן הולבשו במחלצות מסורתיות של נשים מרוקאיות למידתם, כולל כובעים. תחפושת.

פסח תש"ח יצחק נולד לכוכבא ולאליהו ב  16.4.1948 בבית-החולים 'ביקור חולים' - במיקומו החדש  שברחוב הנביאים - קראו אותו על שם אחיו של חיים קבלי סבו  - האח אשר נספה ב'שואה'.  גם חנה אחות כוכבא  עם הבנות דרורה     וניצה באו לבקרה את היולדת.

"אני זוכרת,  
מיטה גדולה לבנה, 
בתוכה שוכבת אימא שלי. 
לצדה - אגודת בדים לבנים, 
עוטפים לניצן בבקיעתו - 
תינוק. 
באוויר - ריח של חלב מתוק..."

כתבה לימים הבת - ניצה תדמור באחד משיריה, על הולדת אחיה.

למחרת היוולדו של יצחק הגיעה לעיר, השיירה השלישית  - 227 כלי רכב,  רובם אזרחיים. "היה זה מחזה מרשים במיוחד לראות את הירושלמים שהתקהלו בהמוניהם בכניסה לעיר וצהלו משמחה" סיפר הפרופסור [בדימוס] ישראל פוזנר  ב-  22 פברואר 2002, יש וצהלו משמחה בחדר-היולדות של 'ביקור-חולים'.

כוחות ערבים גדולים בסיוע 'הלגיון הירדני' -  כוח צבאי בפיקוד בריטי התערב בכיבוש הקיבוץ כפר-עציון. יום חמישי ד' אייר תש"ח   גם  הקיבוצים משואות-יצחק,  עין-צורים ורבדים - נכנעו. ה'גוש' נפל.  סיפרו על הרוגים, על טבח והליכה בשבי הלגיון - גברים ונשים, דתיים ו'שומר- צעיר' בשבי הירדנים.

הבריטים קיפלו את דגליהם. עזבו את מבצריהם בירושלים את 'חצר הרוסים', בנין ג'נרלי עם פסל האריה והדואר המרכזי -'הבווינגראדים' [מתחמי הבטחון] - לנמל חיפה, וצבאות ערב פלשו למדינה שזה עתה, בתל-אביב,  הכריז דוד בן גוריון על הקמתה.

מעשי האיבה והטרור גברו. מועצת הביטחון של האו"ם מינתה את הרוזן השוודי פולקה ברנדוט איש 'הצלב-האדום'  למתווך בין הצדדים הלוחמים בארץ-ישראל כדי להביא קץ למלחמה בדרכי שלום. [במאמצי התיווך שלו הושגה 'ההפוגה הראשונה'].

סיפרו כי כוחות צבא מצריים עטו על הקיבוץ שמדרום לעיר - על רמת-רחל  הסמוכה ואחרי קרב של שלושה ימים - נהדפו.

סיפרו כי הארגון-הצבאי-הלאומי ולוחמי-חירות-ישראל הסכימו להצטרף ל'צבא ההגנה לישראל', בתל-אביב, לפי שעה.

ובולי הדואר חדשים נשאו את הכותרת 'דואר עברי' – איזו גאווה. ושר האוצר הטרי אליעזר קפלן הכריז ברדיו על החלפת המטבע של ממשלת המנדט; יצאו מגוש הסטרלינג!  ונקבע כי בנק 'אנגלו-פלשתינה [א"י]' של הסוכנות-היהודית ינפיקן. שוויין הרשמי של ארבע לירות ארץ-ישראליות   = אחד דולר של ארצות-הברית. ובלירה 100 מיל.

וגם ירשו את חוקי הבריטים גם את חוקי החירום.

בתחילת ימי המלחמה יצא פעם ביום אוטובוס מירושלים לתל אביב, האוטובוס היה מיועד לנשים בהריון ולאמהות עם תינוקות קטנים. כדי לנסוע בו היה צורך ברישיון מיוחד. לכוכבא, שילדה אותה עת את יצחק, הושג רישיון, והוצע לה לנסוע עם התינוק לתל אביב, אך היא סירבה בתוקף לעזוב את שתי בנותיה עם אביהם או עם משפחתה.

"אמרו לה שרק היא והתינוק יפונו ושעליה להותיר את שתי הבנות מאחור" סיפרה  ניצה.

16 במאי החלו הערבים לתקוף את הרובע היהודי בעיר העתיקה, וביומיים כבשו כשליש משטחו, בין ה-  17  ל-  18  במאי ניסתה חטיבת חי"ש [חיל-שדה] עציוני, שהוקמה בנובמבר 1947 על מנת להגן על ירושלים וסביבתה - לפרוץ לעזרת הנצורים בעיר העתיקה  באזור מגדל-דוד דרך שער-יפו - אך כשלה. ליצני הדור אמרו החטיבה היא על שמו של שמואל הולצמן מרחובות זה שבשנת 1934 רכש את אדמות כפר- עציון -  רצה להקים שם אזור כפרי נופש...  [הולצמן = איש העץ = עציוני].

בלילה שבין ה 18-ל -19 במאי-   הצליחה מחלקת פלמ"ח בפיקודו של דוד אלעזר  [דדו, לימים רמטכ"ל צה"ל ב'מלחמת יום-כיפור']  - לאחר שירו מהמרגמה הנוראית 'דוידקה' שני פגזים  - לפרוץ את שער ציון, ובעקבותיה נכנסו כשמונים חיילי חטיבת עציוני גם מגדוד 'מוריה' רובם אנשי חי"מ [חיל מצב] של ירושלים וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית. אל הרובע היהודי; תגבורת.

ארוסה של שמחה קבלי – המוסיקאי  גבריאל בן יעקב –[יעקובסון]  מהכשרת 'הדסה-גזר' בקיבוץ מעלה-החמישה, שעלה ארצה עם עליית הנוער בשנת 1939, נהרג  שם - ב 19.5.48 י' אייר תש"ח.

גבריאל נולד ביום 7.5.1923 בברלין גרמניה כהיינץ גוסטב לאלברט וג'ני יעקבסון שנרצחו מולו על ידי הנאצים בשנת 1937; ניצל על ידי דנים הועבר לשוודיה להכשרה.

סיפרו שגבריאל היה בכוח התגבורת שנכנס לעיר העתיקה לאחר פריצת שער-ציון, נפל מול עמדת 'החכורה' עמדה ערבית בתחילתו של רחוב היהודים. בן 25;  הוא נטמן כעיר העתיקה.

שמחה הכירה את גבריאל  עוד בהיותם תלמידים, הוא היה מוסיקאי מחונן, למדו יחד בקונסרבטוריון העירוני, והיו מורים מוסמכים  למוסיקה. התארסו השניים. גבריאל העניק לשמחה  שרשרת זהב עדינה עם לב זהב- "כזה שניתן לפתחו". הם תכננו להינשא ולחיות בקיבוץ גזר  עם 'קבוצת הדסה-גזר' שעלתה למקום  ב 1945.

 קיבוץ או עיר, לבד או בחיק המשפחה - כוכבא המעשית לקחה את שמחה לקנות נדוניה: כלי מיטה, מגבות, כלי אוכל ועוד חפצים, שזוג צעיר וחדש נזקק להם.

 תוכניות לחוד ומציאות לחוד -  פרצה מלחמת העצמאות. שמחה חברת הגנה וגבריאל התגייס ונפל. אבל פקד את המשפחה.

באותו בוקר הצטרפה ירדן לקרבות בירושלים.

סיפרו כי בניגוד למוסכם עזבו לוחמי הפלמ"ח את שער-ציון. כולם ידעו  כי מושלה הצבאי של ירושלים הוא, דב יוסף [ברנרד ג'וזף] ואירגוני האצ"ל והלח"י טרם הצטרפו רשמית לצה"ל, בירושלים.

 סיפורי חטיפות הילכו בעיר - סיפרו גם על שוד ורצח –

 דומה היה שאין חוק בעיר  ואין  מוסר כובל "היא שייכת לכולם ולא שייכת לאיש".

רבי אברהם מרדכי אלתר מנהיג חסידי גור, נפטר בירושלים בשבועות תש"ח ]יוני 1948] בעיצומה  של מלחמת העצמאות. מאחר ולא ניתן היה לקברו בבית הקברות בהר-הזיתים  במערה שרכש שנים קודם לכן, הוא נקבר כמנהג ירושלים שיש לקבור את המת ביום פטירתו - בחופזה בעת הפוגה בהפגזות "לאור לפידים" בקבורה זמנית בחצר ישיבת 'שפת אמת' במרכז העיר סמוך לשוק מחנה-יהודה . לימים הועברה גופתו ל'מערת גור' ש בהר-הזיתים. סיפרו כי גם בצפון ירושלים בשכונת מחניים אותר בית עלמין זמני.

סיפרו על מנחם קאסטרו ועל משה כהנא האצ"לניקים שנחטפו על ידי 'ההגנה' וגם על הצעיר חיים חקר, פקיד בקופת-חולים עממית, שנחטף מבית הוריו מ'כולל-רומניה' לא הרחק משכונת 'גאולה'; על אליהו אודיז מ'מקור-ברוך' ואליהו פריזנט מ'גבעת-שאול', על אהרון סדובניק מ'רוממה' וגרוסמן - אנשי 'ההגנה' שהאצ"ל חטפם;  על לח"י שחטף שמונה נשים, שהתרועעו עם ערבים ואנגלים ושער ראשן גולח בהן שרה מרלל משכונת 'מאה-שערים' הבת של משה ז"ל שהיה עובד ניקיון בעירייה, זו שנרצחה  על 'כבוד המשפחה' בידי אחיה יוסף, שהיה שוטר עירוני.

ובבית החולים 'שערי-צדק' רצחו חברי האצ"ל,  אנגלי פצוע, שאושפז שם, ולח"י רצחו שני נכבדים פולנים -  את מנהל סוכנות הידיעות הפולנית בעיר ואת הקונסול המקומי, ואילו בקפה 'רביב' שבבית-הכרם הם ירו למוות בגוי ההונגרי-ערבי הלמוט בילי שבילה שם עם נערה יהודיה – אומרים כי הייתה זו שרה אחת הנפקניות ממאה-שערים.

ויקטוריה ובעלה חיים  עם ילדיהם עד שבגרו, גרו כאמור בשכונת 'יגיע-כפיים'  בבית-חצר  קומת קרקע; הבית כולו היה בן שתי קומות ובו שש דירות. בחצר המרוצפת אבנים היו מטבח ושירותים. גם בור המים שעל פיו מכסה ברזל כבד. וליד החצר בוסתן קטן ובו כמה עצי פרי אגס, רימונים, גפן וגם שיחי ורדים אדומות. מקנת כספם וחסכונותיהם היה. ובביתם ה'רדיו והפטיפון ראשונים בשכונה.

כבר ב'הפוגה הראשונה' כוכבא וילדיה, ללא אליהו הבעל-האב  עברו משכונת 'מקור-ברוך' לבית הוריה שבשכונת 'יגיע-כפיים', השתכנו בדירה הקיצונית בקומה הראשונה, קומת קרקע נמוכה שנחשבה בטוחה יותר מאש האויב. לדירה בעלת דלתות הברזל היו כאמור שני חדרים, קדמי ואחורי וחלונות שניהם נאטמו בשקי חול, שמילאו כוכבא ובני המשפחה לעצור כדורים ורסיסי פגזים. "אליהו עסוק היה".  חיים וויקטוריה עברו לגור בקומה העליונה באזעקות היו יורדים לקומה הראשונה, הבטוחה יותר.

בקומה זו כבקומה שמעל -  3 דירות  בדירה הקיצונית האחרת גרה האחות פנינה עם בעלה שלמה וילדיה ובתווך התגוררה מי, שקראו לה 'דודה ליזה'.

האחות חנה גרה בבית הוריה וארוסה היה משה ברוך בירושלים.

גם האח שלמה  שגר עם הוריו [סיים את בית המדרש העברי למורים על-שם דוד ילין, בית-הכרם, בירושלים והוסמך להוראה בשנת 1947] עבד בעירייה, היה מורה ומחנך בבית-ספר ערב לנערים עובדים.

האב - חיים נחמיאס שסבל מלחץ דם גבוה, אושפז בבית-החולים 'ביקור-חולים' שם נפטר – 7 ביולי 1948. בגלל המצב הביטחוני נקבר בבית-העלמין של סנהדריה. שטח ששימש עד לאותה עת כחוות ניסיונות חקלאיים בשולי שכונת סנהדריה. כאמור, עוד מהחורף של אותה שנה  התנועה להר-הזיתים הייתה מסוכנת בשל המעבר דרך שכונות ערביות. אמנם תחילה התנהלה הקבורה באמצע הלילה פעמיים בשבוע בליווי בריטי, אולם חיים לא זכה גם לכך  הוא נקבר "על תנאי" כלומר, עד שניתן יהיה לחדש את הקבורה בהר-הזיתים  - כי קנה לו שם חלקה - 'שטר קניין', ליד מקום קבורתה של אשתו הראשונה חאנולה וליד בנו אברהם.  אולם, עד היום הוא טמון – בסנהדריה.

הייתה זו לוויה  ללא מלווים "כי על פי מנהג ירושלים אין הבן הולך אחרי מיטת אביו" – הסביר שלמה נחמיאס  בנו.

אמרו כי חרם זה מקורו עוד מימי יהושע בן נון  בו נקבע שלא ילווהו זרעו של הנפטר ולא ילכו אחר מיטתו.

אמרו כי מנהג זה תוקן לפני כמאתיים שנה על ידי הרב יוסף מולכו מסלוניקי   תיקון בו ביקש למנוע מכל בניו של הנפטר ללוותו "הן בניו הכשרים והן בניו הטמאים שדים וליליות שנוצרו מן הקרי והם מקיפים את הנפטר בטומאתם ומעכבים אותו מלחזור לצור מחצבתו".

"לאדם נולדים לא רק בנים ובנות בשר-ודם אלא גם יצורים ערטילאיים המכונים נגעי בני-אדם שהורתם ולידתם בקרי-לילה, ובנים אלה יסובבוהו, את הנפטר, כדבורים, כאש-קוצים, בוכים ומייללים אחר מיטתו ומבקשים להסתפח אל נחלתו, ועל כן גוזרים על הבנים שלא יבואו להלווית אביהם כלל" כתב בספרו 'נוצות' הסופר הירושלמי חיים באר.

בבית ב'יגיע כפיים' התכנסו ל'שבעה'.

ובבית נחמיאס דאגו לשלומו של אהוד הצעיר  - בנם של רבקה והרב עמרם אבורביע  הוא אחי ויקטוריה-אם כוכבא  - אהוד שהיה בפלוגת  הנערים שהקים יהושע אריאלי  - פלוגת 'יהונתן'  - שם שנתן מפקד 'ההגנה ' בירושלים שהיה גם מפקד חטיבת 'עציוני', דוד שאלתיאל - במיוחד כאשר שמעו כי אהוד היה בין הלוחמים על חירבת אל-חמאמה אותה גבעה שמעל לכפר הערבי עין-כרם  [את ששת הרוגי  הקרב קברו בשייח' באדר].

ואילו אחיו הבוגרים שלמה ויוסף ממנו היו נוטרים ונטלו חלק בהגנת העיר. חלקם הגנו וחלקם פרנסו. זמנים קשים.

סיפרו כי  האב הרב -  עמרם -  היה ב'משמר העם' ונעצר אפילו על ידי הבריטים אך שוחרר בערבות  משפחת עמיאל.

במהלך השבעה על מות אב חיים, המשפחה ישבה בדירה של פנינה ושלמה כהן. דירה סמוכה לדירה של חיים וויקטוריה נחמיאס.

בשבת אחר-הצהרים [יש אומרים כי כבר ערב היה]. ביום ג' בתמוז תש"ח [10.7.1948]  נכנסה כוכבא אם צעירה בת 26 לחדר האחורי בדירת הוריה כדי להיניק את בנה יצחק'לה בן ששת השבועות. ישבה ליד החלון ולידה ניצה, בת ארבע ובובה בידה ואחותה הגדולה - דרורה, בת שש, ישבו והתבוננו בפלא. ואז נשמע קול הנפץ של הפגז, שריסק את חייהם. הפגז פגע בכוכבא בשעה שהיניקה את תינוקה את יצחק'לה; דרורה וניצה נפצעו פצעים קלים. התינוק ניצל בזכות אמו שהתמוטטה, ונפלה עליו והגנה על גופו עטוף חיתולים לבנים.

שמחה קבלי שבקרה בבית האבלים ב'יגיע כפים' ויצאה אותה שעה לבית הוריה  ב'מקור ברוך', בדרך שמעה  על הפגז בבית נחמיאס, שבה מיד על עקבותיה.  מילטה את הבנות מהתופת, את ניצה הקטנה  נשאה על כפיה ואת דרורה אחזה בידה,  ויחד מהרו  לבת הדודה רוזינה שמואלי ב'מקור ברוך'  במרתף, שהיה מקום מוגן. כשהגיעו  שמחה  התעלפה. ודרורה אמרה  "אמא מתה".

כוכבא קבלי נהרגה לעיני בנותיה הקטנות. 
"אבנים גדולות נפלו  ועפר כיסה  ועשן שחור עלה". כתבה אורה ערמוני במאמרה  מתוך מסה על שירת הבת ניצה.

[יש אומרים כי הילדות לא היו בחדר אלא בדירה סמוכה אצל הדודה פנינה].

שקי החול התפזרו, כוכבא שכבה על הרצפה בין האבנים, העפר והעשן. בתוך נהר של  דם, עיניה  עצומות. הפגיעה הייתה בפלג הגוף העליון – בראש.

חנה, אחותה של כוכבא נכנסה בריצה לחדר, שהיה מכוסה בחול ודם ואיתרה את גופת אחותה על פי בכי התינוק. קרעו סדין לנקות  את  הדם מהרגליים.

 "את הגופה כסו בשמיכה. לא היה מה לעשות". זכרה ניצה.

וחנה ניקתה את הקירות מהדם.

האחות פנינה צעקה וגם חנה צעקה, ויקטוריה- האם צעקה - יצאה לחצר קרעה בגדיה השתטחה על המרצפות   רצה לבור המים, רצתה לשים קץ לחייה; בני המשפחה והשכנים  החזיקו בה ומרחו לה משחה על הרקות להרגיעה אותה. יש אומרים שבקשה לטרוף נפשה בכפה ונזקקה לתמיכה.

האורחים ויתר בני המשפחה פונו לדירתה של פנינה.

והאב אליהו – איננו.

כוכבא ותינוקה הובהלו לבית החולים האנגלי ברחוב הנביאים ואילו התינוק, שלא נפגע, נשלח הביתה עם בקבוק חלב. משם הועברה כוכבא  לחדר-המתים החדש של  בית-החולים 'ביקור-חולים' - ד"ר אורנשטיין חתם על תעודת-הפטירה.

יש אומרים כי כוכבא  ותינוקה נלקחו ישירות לבית-חולים 'ביקור חולים' שם נקבע מותה. שם נקבע כי התינוק חי ולא פגוע. עטפו אותו בשמיכה. והחזירו אותו לידיה של מי שהייתה שם מהמשפחה - חנה. וכשזו בוכה ושאלה: "מה אתן לו לאכול?" נתנו לה בקבוק חלב ושילחוה לבית קבלי, לאביו לאליהו.

כאמור - מחמת המצב לא הייתה אפשרות של קבורה בהר-הזיתים – חלק מהמתים נאספו לבית-החולים ' שערי- צדק' של ד"ר וולך ונקברו בחצר, עיקרם מקרב האוכלוסייה החרדית, שסירבו להיקבר בבתי העלמין הכלליים, אך רובם רוכזו בחדר-המתים של 'ביקור-חולים' בהם גם כוכבא.  ואילו האדמו"ר מגור נקבר, זמנית, בחצר ישיבת 'שפת- אמת', היה גם בית-עלמין בשכונת מחניים   בצפון ירושלים, בשולי השכונה.

"כמה משפחות חרדיות, שהחליטו לא להניח את מתיהן  בחדרי המתים עד שיימצא פתרון לקבורה, קברו את מתיהן בחצרות הבתים, אף כי יש בכך עברה מבחינת ההלכה, אך משפחות האלו סברו שקבורה בעיר עדיפה למרות הכול, על הלנת המת, וכך נקברו כ-25 מתים בחצרות הבתים" כתב מירון בנבנשתי בספרו 'עיר המתים'.

כל יום, האח האבל, שלמה נחמיאס,  הגיע לבית-החולים לנסות לשחרר גופת אחותו לקבורה. החיילים שנהרגו הושמו בארונות. שלמה הכיר את המפקד האחראי וביקש ממנו שייקח את גופת כוכבא לקבורה איתם, לשייח' באדר; המפקד הסכים והבטיח שכוכבא תיקבר כדת וכדין. שלמה באותם ימים היה מגויס. סודר טנדר של הצבא לבית-החולים לטמון את החללים; 

הטנדר יצא לדרך, לחלקת קבורה זמנית בשייח' באדר [היום גבעת רם בירושלים].  יום ראשון. בטנדר שהובילם לקבורה לא היה מקום עבור שלמה, ויצא כי איש מהמשפחה לא ליווה את כוכבא  בדרכה האחרונה; לוויה צבאית.  כרו באדמה בור גדול, ערכו טקס קבורה צבאי. הכניסו את ששת ארונות החיילים. אחד מעל השני. עליהם הונח ארונה של כוכבא.  קבר אחים, קבורה צבאית, קבורה ארעית. שלמה כתב על ארונה של אחותו כוכבא  ''אשה גיבורה''.

"וי די כן כיסחי, ווי די כן כיסיכידו"  =  מיסכן מי שהלך, ומיסכן מי שנותר [וד"ל].

מצבה לא הייתה,  היה סימן של הצבא  -  צה"ל.

"אמי נטמנה תחילה בבית קברות זמני מאחר ונרצחה – אין לי מילה אחרת - מיד בתום ההפוגה הראשונה. לאחר המלחמה הוצאה גופתה ונטמנה בבית הקברות בגבעת-שאול בירושלים" אמרה הבת דרורה פרג'ון.

מספרים כי, נוסח הכיתוב על המצבה החדשה חיבר דודה, הרב עמרם אבורביע.

אחרי האסון אי אפשר היה להמשיך לשבת 'שבעה' בבית ההרוס שבשכונת 'יגיע כפיים' לא על האב חיים נחמיאס ולא  על הבת כוכבא קבלי. האבלים המשיכו את ה'שבעה' בביתם של עמרם ורבקה אבורביע שכונת 'נחלת-אחים' רחוב טבריה 3 שם גם בניהם אברהם, אהוד, גדעון ו-מאירה הקטנה [הבנים שלמה ויוסף כבר נישאו], ולא בבית  הגדול של משפחת קבלי בשכונת 'מקור-ברוך' שם גם  הבעל - אליהו האלמן.

בני המשפחה האבלים 'שבעה לתוך שבעה' התכנסו-הצטופפו בחדרה  של 'מֶמֶה' יוכבד, שגרה בקומה התחתונה מתחת לדירת בנה. כאן גרו, כאן ישנו בלילות,  כאן נחבאו מפני הפגזים, כאן ישבו 'שבעה', כשעמרם ורבקה טיפלו בנדרש ישבו איתם ודאגו למחסורם.

כשקמו מהשבעה, בתמוז תש"ח נכבש הכפר הערבי אל-מלאחה על ידי כוחות האצ"ל שיצאו לפקודת דוד שאלתיאל הוא שלח איתם שתי מחלקות מפלוגת יהונתן סיפרו כי  17 לוחמים נרצחו פצועים על ידי הלגיון במערה על גבעת אל ראס -  והם דאגו לאהוד.

לימים את עזבון כוכבא; שרשרת זהב, שרשרת חרוזים וטבעת נישואין, נתן אליהו לבתו הבכורה דרורה ולבתו ניצה  ונאלם.

מה שהיה פעם בית, מה שהייתה פעם משפחה, חמולה גדולה של ילדים והורים וסבים וסבתות ודודות,  הכל התפורר–

אחרי שכוכבא נהרגה ילדיה פוזרו והופרדו:

לאחר האסון, יום – יומיים בבית קבלי,  יצחקל'ה התינוק נלקח למוסד של ויצ"ו ל'בית התינוקות'. ואילו שתי הבנות נמסרו לבית יתומים קסטנבאום -  הבית לילדי ישראל היתומים של משפחת קסטנבאום - יש אומרים כי בשכונת 'גאולה' היה, ויש המוסיפים שמקשרי העבודה בקק"ל בין אליה קבלי לאברהם קסטנבאום, תואמה השמת היתומות אצל משפחת קסטנבאום האשכנזית בניהולה של  הגברת. שם טוב לא היה למקום.

אליה,  מוכה וחבול הסתגר בחדרו שבדירת הוריו "כנזיר מסוגף".  התייחד עם יגונו, עם הרהיטים שהיו מיועדים לבית המשפחה העתידי שלהם ועם צילום החתונה מתחת למפה ומתחת לזכוכית השולחן. אכל מעט וביחידות קרא וישן הרבה.

לא עברה שנה בבית-היתומים וניצה חלתה באסטמה, ומאחר ולא רצו להשאירה באחריות המוסד, היא הוחזרה לבית סבא וסבתא שלה קבלי ב'מקור-ברוך', עם אביה האלמן, דודתה שמחה מורה למוסיקה ודודה אברם 'הרווק המכובד'; להם חדרים נפרדים. את מיטת ניצה שמו בין מיטות הסבא והסבתא מיטות מגולפי סורגי ברזל לבנים מכוסות בשמיכות צמר גמלים 'עוד מיוון' שעברו ל'חדר הגדול'  "סבתא שומרת על הראש וסבא שומר על הרגלים"- כך דברי סבא חיים. חמישה גדולים ואחת קטנה. ורוח הבת  התינוקת שנפטרה עוד ביוון  ביניהם.

חדרו של אברם 'המכובד' כינוי שהוסף לשמו מיום שהיה תלמיד באוניברסיטה מתמטיקאי, פיזיקאי וגיאולוג,  איש מסוגר חברתית שרק ספריו עניינו אותו [חבר ללימודים של אפרים קצ'לסקי (קציר), צעיר ממנו בשנתיים אשר למד ביוכימיה באוניברסיטה העברית , לימים נשיא המדינה] וחדרה של שמחה: המוסיקאית האבלה על מות ארוסה, גדוש היה בכלי נגינה ובו כוננית ספרים וארון שם בגדיה המעטים והפשוטים גם ה'נדוניה'.

הבת דרורה נשארה במוסד היתומים עד סוף כתה ב' - סיפור רע - סיפור על קור, רעב ומכות – "מכות פיזיות כואבות מהגברת", התעללויות והשפלות; על  נתח הבשר הזעיר שהועלה כמינחה לבריון שבחבורה - ילד כבן 10, על 'מלכת הקבוצה' שציוותה ליתומה חדשה  "את תנשקי אותי בתחת"   מפוחדת, עשתה ילדה בת השש כדבריה, והמנושקת שרצה וסיפרה לכולן, "ועיני האחראים טחו מראות" נכתב ממי שלעולם לא תשכח – גם לא את העלבון ואת התופעות  המחרידות של רגרסייה לינקות.

דרורה עברה ונדדה בין מוסדות שונים - 'בית צעירות מזרחי'  - פנימייה ואחר- כך בית ספר 'רוחמה' של 'הפועל-המזרחי', כך שנתיים - רק אחר-כך נמסרה להשגחתה של סבתא ויקטוריה עד כתה ח';

 אומרים כי שהתה בביתה הדל  של דודתה יוכבד -  זו שסבתא ויקטוריה קראה לה יוכבה -  בבת-ים  וגם בפנימייה התיכונית הסקטור הדתי  ב'מקווה-ישראל' שרובו בני עליית-הנוער.  שנתיים.

אפיזודה:  כשראתה שרה הסבתא קבלי כי  בכור בניה אברם 'המכובד' מתמהמה להינשא, הזמינה לביתה קרובת משפחה - את איבוני היפה מיוון, ששוכנה  בחדר עם שמחה, מתוך תקווה שאברם יתאהב בה וסוף סוף יינשא. אבל אברם המשיך לעסוק בנוסחאותיו ובחקר אבניו ואילו איבוני היפה ארזה את מזוודתה וחזרה בגפה ליוון.

כל בת התייחסה לבית בו גדלה כאל ביתה; על דרורה אמרו-זו הילדה של סבתא ויקטוריה לבית אבורביע המלטפת והחמה, אצלה ואיתה ישנה במיטה מתחת לשמיכת צמר-גפן- קולצ'ה, אהבה את הבוריקיטס, הפיז'ואלס המטוגנים  וגם הדולסה – אותם ריבועי ריבת חבושים מתוקה; ''קולברה'' [נחש], קראה לה סבתה בכעסה על כי העדיפה ספרים, על פני קרצוף אבני-המרצפת, פיילת-הכביסה וסדיני-האיטריות.   אהבה את דודה סטריאה מימראן מירושלים, ובנותיה חפציבה לימים בן-יאיר האדמונית ויוכבד לימים מרידור,   'הצעירה השחומה והגבעולית', ואת דודה יוכבד מבת-ים  ודודה סרינה - על חיוכם הצוהל, קללות וגערות הפורצות [''סי נו טי קודאס- קאידו טי אחארב'ו, קי טי אספיירטס'' ('אם לא תשתקי אסטור לך שתתעוררי' מלאדינו)] על חיבוקיהם העזים ונשיקותיהן הקולניות.

אילו על ניצה אמרו כי זו הילדה של סבא חיים קבלי. שישב וסיפר זיכרונות מיוון חזר וסיפר, על תולדות המשפחה מאז ימי אנוסי ספרד, דרך נדודיהם עד שהגיעו ליוון ומשם, בכיסופים גדולים, לארץ ישראל, לירושלים. דיבר על: אותות, רמזים, אמונות, ומיסטיקה. על ספירות, על כלים שבורים שיתאחו, על ניצוצות האור. סיפר על הר-הבית, על ספר 'הזהר', על עולם 'הקבלה', משם אמר גזור שם המשפחה קבלי; שם גם סבתא שרה 'הפחות מלטפת'  זו החוזרת ומספרת על משפחתה – נצר לדוד המלך. – משפחת שאקי;   על אותה עלילת-דם  כי היהודים שיתפו פעולה עם  העות'מאנים שכבשו את העיר מידי היוונים; על אחיה על דויד הבנקאי ועל האח- עורך-הדין חזקיה שזכה והיה לשופט בעיר, על שירותו את הנסיך אנדרו כמזכירו הפרטי ואיך נהג במלחמת הבלקנים כמזכירו הצבאי, ועל אחיותיה אסתר ומרתה. שנספו על ידי הנאצים ב'שואה'.

על כוכבא הרעייה, האם, הבת והאחות במשפחה לא דברו, ולא ספרו על שנהרגה, העלימו אותה -  על פניו 'מחקו' את כוכבא מחייהם, גם בעלה. אפילו לא עדות מזכרת ליתומים, חלפו העשורים ועמם דעכו וכבו הזכרונות.

סבא חיים קבלי השתדל לדאוג לאחווה, כל שבת אחרי בית-הכנסת לקח את ניצה ולימים גם את יצחקל'ה, לבית הסבתא ויקטוריה ב'יגיע כפים' לפגוש באחותם, דרורה, כששבו לגור בו לאחר שיפוצו. וגם לימי האזכרה  - שקויימה אחת לשנה באו ל'סעודת האזכרה'- ה'מילדדו'. חילקו 'בילביזיקוס' -  חומוס קלוי גם גרגרי תורמוס - על מגשים - כמנהג המוגרבים ממאכלי האבלות.

והאב אליה גם בהיותו רחוק כתב לצאצאיו מדי שנה בסמוך לתאריך הריגתה של כוכבא אשתו "נזכור אותה, ויהי רצון שבזכותה יהיה טוב לנו ולכולם" ושמח לשמוע כי הונח פרח על קברה.

"לפקוד את קברה נמנע  אך תרם על שמה עץ לקרן הקיימת לישראל"  כתבה שמחה אחותו.

ניצה השלימה עם המצב, דרורה לא ויצחק בן הזקונים שתק.

כשיצחק הגיע לגיל חמש הוצא מויצ"ו הושב לבית סבו וסבתו קבלי. [1953] התארגנו שוב, יצחקל'ה תפס את מקומה של  ניצה, שהועברה מ'החדר הגדול'  לחדר של שמחה, ואילו זו עברה לחדרו של אברם 'המכובד', שסוף סוף התחתן עם מרים קמר "היפה, הנאווה, החכמה, העדינה ונעימת ההליכות" ועבר לגור בדירה קטנה בשיכון לחיילים משוחררים. קרוב מאד לבית ב'מקור-ברוך'.

  

סוף דבר

בספטמבר 1950  הועברו בהלוויה המונית 192 ארונות  החיילים, שנהרגו בחודשי המצור ונטמנו בשייח' באדר לבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל.

חברת-קדישא 'קהילת ירושלים' החלה להעביר את עצמות האזרחים לקבורת קבע בהר המנוחות ב'גבעת שאול' היא 'גבעת שלום' בראשית 1950. בעוד התהליך נמשך, קמה הרבנות הראשית  ואסרה על העברת הגופות, מחמת "חוקים שביהדות". חלק מן ההרוגים נשארו קבורים עד היום ב'שייח' באדר'... הממה יוכבד אבורביע שהובאה למנוחה זמנית  בשייח' באדר - ח' כסלו תש"ט. והיא טמונה שם עד היום [בעוד בעלה ובנותיה קבורים זה לצד זה באחוזת הקבר המשפחתית בהר-הזיתים].

"בשעה שפתחו את הקברים שבשיח'-באדר כדי להעביר למנוחת עולמים את הרוגי המלחמה, שנקברו שם קבורה זמנית, עלו מתוך העיסה החומה, התוססת,  שהיתה לפנים חלל הבטן, תולעים לבנות, שגודל כל אחת כגודל האגודל, וזחלו על נעליהם וחפתי-מכנסיהם של הקברנים"  תיאר הסופר חיים באר בספרו 'נוצות'.

כוכבא הועברה.

כשהוקמה [1998] כהר-הרצל ירושלים, בקצה בית הקברות הצבאי האנדרטה לזכר חללי פעולות האיבה והטרור נחקק שמה של כוכבא קבלי [נחמיאס] על לוח הזיכרון המתאים בקיר האבן.

בשנת תשע"א [2011] העניקה מדינת-ישראל מספר תעודת זהות לשם כבוד מספר 47612 לכוכבא קבלי חלל מלחמת הקוממיות.

לאחר מות הבת כוכבא -  ויקטוריה האם עשתה מעשה: תפרה פה, תיקנה שם. ושינתה את יעודה של החצאית ממערכת 'השמלה הגדולה'  המפוארת,  אשר רקמה אמה יוכבד ליום האירושין -  ונתנה אותה כנדוניה לבתה הבכורה ויקטוריה ליום חתונתה היא  - והחצאית  היתה לפרוכת לכסות את ארון הקודש  בבית-הכנסת 'אור זרוע' של הדוד הרב עמרם אבורביע בנחלאות בירושלים,  מספרים כי אחר כך הועברה לבית הכנסת של 'בית מושב זקנים וזקנות הספרדי' בירושלים – כזיכרון-עולם לבת, לכוכבא. ברבות הימים המוסד העתיק את משכנו והפרוכת נעלמה.

ויקטוריה נפטרה ערב פסח י"ד ניסן תשל"ז [2.4.1977] ונטמנה בהר הזיתים.

האחים;

שלמה נחמיאס, לאחר ששוחרר מהצבא הבריטי היה למנהל מחלקת הנוער בעיריית ירושלים, לימים למד משפטים בטרה-סנטה שם שכנה באותם ימים האוניברסיטה העברית, שגלתה מבנייניה שעל הר-הצופים.

נשא לאישה את מזכירתו קלרה-בהירה לבית קפילוטו בסוף שנת 1955  כעורך-דין מוסמך החזיק משרד ובמקביל ניהל את בית הספר לנערים עובדים 'למל'.

 נתמנה לשופט נוער באזור הדרום  והיה [1975] לדוקטור למשפטים מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה מבוקש באוניברסיטות. פרש לגמלאות כשופט בית המשפט השלום באשקלון.

שרינה נחמיאס ילידת 1906 נישאה בקיץ שנת 1924 למרדכי כהן- ענקיה.

פנינה נחמיאס ילידת 1908 נישאה לשלמה כהן יליד 1889.

חנה נחמיאס נישאה למשה ברוך.

יוכבד  נחמיאס נישאה לאליהו עגיב.

אבנר נחמיאס  האח הצעיר, נישא לניצה [היו אלו נישואיה שניים], וירד לארה"ב.

אליהו קבלי [1916]  לא התאושש ממות אשתו. לא נישא שנית וגם ניסיונות למסד קשר עם נשים אחרות לא צלחו.

"איש טוב ומשכיל, אבל חדל אישים וחסר ישע" הגדירה אותו דרורה.

מספרים כי שקע בדיכאון נפשי עמוק, לקה ב"חוסר יכולת תפקוד הורית", הסתגר בחדרו "ספון בענייני ספריו", בקושי יצא ל'חדר הגדול' לקידוש בליל-שבת לארוחת המשפחה כשאביו חיים קבלי מברך. גם לא נהג לפקוד את בית-הכנסת, יש אומרים כי  מעולם לא עלה לקברה של כוכבא,  מעולם לא הסכים לדבר עליה; אדם שתקן היה.

אומרים כי מעולם לא ביקר את יתומיו במוסדותיהם, גם כשכבר עשה במדינות העולם.

"את עבודתו המשיך לעשות כל ימי חייו, אך בענייני משפחה וחברה  היה מנותק לגמרי" אמרה צמרת.

לכתוב הוא ידע. ''אבא גדל אותי במכתבים'' אמרה הבת ניצה.

 בראשית דרכו עבד בקק"ל במחלקת ארכיב וגנזך בין השנים 1937-1953, למד  משפטים באוניברסיטה עברית בקמפוס 'טרה-סנטה' בירושלים קולג' איטלקי במקורו, שפונה על ידי הבריטים ונשכר על ידי האוניברסיטה העברית  שהועתקה  מהר-הצופים .

בשנת 1953 עבר למשרד החוץ, עד שנת 1972 [פרישה מוקדמת]  –שרת בשירות הדיפלומטי של מדינת ישראל, "אליהו קבלי מילא מגוון תפקידים בארץ ובחו"ל:

1953-1956: כתבן באגף היועץ המשפטי
1956-1959: בצירות ישראל באנקרה [תורכיה]
1959: במדור לשיתוף וסיוע בינלאומי
1959-1960 : רכז לשכת היועץ המשפטי 
1960-1967 : בקונסוליה הכללית של ישראל במרסיי [צרפת]
1967-1968 : עוזר בלשכת הממונה על קשרי ציבור
1968: עוזר במאו"ם 2 [מחלקת או"ם]
1968-1969: חל"ת [חופשה ללא תשלום]
1969-1970: עוזר במחלקה הקונסולרית
1970-1972: חל"ת [חופשה ללא תשלום]"

 כתבה לנו ניצה בתו.

אף פעם לא דיבר על תפקידו, על פי סימנים שונים הבינו בני המשפחה, שהוא עוסק גם בתחומים שהשתיקה יפה להם, כנראה בין היתר גם בהעלאת יהודים מארצות ערב מרוקו.

לימים, חזר לעבודה בקק"ל עד שבט 1980  וגר בשכונת רוממה ברח' האור 6 בבית הוריו.

לאחר מכן עבר להתגורר בדיור מוגן של 'משען' בירושלים.  נפטר בן תשעים ושש בבית-החולים 'שערי צדק' ירושלים, היה צלול עד יומו האחרון.

נקבר י''ט באייר תשס"ט בהר-המנוחות,  רחוק מאשתו.  שר-החוץ, המנהל-הכללי, הנהלת המשרד, עובדיו וגמלאיו פרסמו בעיתונות העברית מודעת אבל.

אברהם קבלי [1914] – גר עם הוריו בשכונת 'מקור-ברוך'  מתמטיקאי, ביולוג וגיאולוג, לימד בגימנסיה בית-הכרם. וכשנישא בגיל מאוחר למרים לבית קמר עזב  כאמור את בית  הוריו.

שמחה קבלי [1924] גרה עם הוריה  בשכונת 'מקור-ברוך', עברה לגור  ברחוב האור בשכונת 'רוממה'  ליד הוריה ואחיה אליהו האלמן, שגם הם העתיקו מעונם מ'מקור-ברוך'.

רכשה דירה קטנה משלה ובה קצת יותר מקום לכל אוסף כלי הנגינה. "על כולם הפליאה לנגן". האורגאן והפסנתר הגיעו מאוחר יותר. הייתה מורה לזמרה ומנצחת על המקהלה בבית ספר בית חינוך ע"ש אליהו כרמלי [לולו] במושבה הגרמנית בירושלים, ספר תלמידה מיכה כרמון בוגר מחזור ג'. כמוסיקאית עסקה בעיקר בשימור מסורת יהודי לאריסה ופיוטי סלוניקי  ויוון בכלל וגם ליטורגיקה ספרדית; היא תעדה זאת בארכיון הצליל הלאומי ובאקו"ם.  מספרים כי הרבתה ללכת לקונצרטים בימק"א ובבניני האומה.

היא לא נישאה מעולם.

מספרים כי ב'הוספיס' שבבית החולים 'הדסה' שעל הר- הצופים, שם שכבה בימיה האחרונים, הסירה מצווארה "שהיה כבר בלה מזוקן ממחלה" את 'שרשרת  הלב' שקיבלה  מאהובה גבריאל ונתנה אותה לניצה,  גם את הפתילייה והפרימוס של סבתה, בת שבע אלחנתי-שאקי הורישה לניצה.

 שלושה חודשים חלפו בין מותו של  אליה הוא אליהו לבין מות  אחותו שמחה. שניהם קבורים בגבעת שאול, המקום בו קבורה כוכבא כבר שנים רבות.

דרורה קבלי [1942] לאחר בית-היתומים ולאחר שהייתה אצל סבתא ויקטוריה, ושאר מוסדות חינוך ממלכתי-דתי יצאה ללמוד ב'סמינר בית-הכרם למורים' בירושלים, במסגרת של פנימייה. מיד בתום לימודיה נישאה לעודד בטלר, המבוגר  ממנה, אשר נפטר 1981.  דרורה נישאה בשנית לישראל פרג'ון. 

 "אישה יפה ומטופחת",  שימשה כמורה ויועצת-חינוכית במשרד-החינוך, עד לפרישתה לגימלאות. וגרה סביון.

"אישה אסרטיבית" אשר קיימה קשר רופף עם אביה עד פטירתו, מעולם לא סלחה  לו - האשימה אותו כי  הוא שהפריד בין שתי האחיות  וביכר את האחות הקטנה על פניה. – סיפרו כי לא תמכה בו באחריתו. 

ניצה קבלי [1944]  לאחר שנשלחה מבית-היתומים  לסבה וסבתה ולאביה ב'מקור-ברוך' למדה בבית הספר היסודי ['עממי'] של 'זרם העובדים '  - 'בית חינוך על שם ברל כצנלסון', בשכונה.

בסוף כתה ו', כשאביה  נשלח מטעם משרד-החוץ לאנקרה. ניצה הגיעה ל'חברת נוער' בקיבוץ גבעת חיים-מאוחד. לפני 'מבצע קדש' [1957]  חזרה לירושלים. לבית קבלי  ב'מקור-ברוך', לכתה ז'.  סבתא וסבא אינם יכולים לשמור עליה יותר. [אברהם כבר נישא, ובבית גם אחותו שמחה]. בקיבוץ גבעת-ברנר  היו כבר קרובי משפחה, התאומים  פרץ ואליהו שאקי (סיאקי) בני דוד אביה -  בניו של הדוד חזקיה שאקי השופט, אחיה של סבתה, שעלו בעליית-הנוער והצטרפו שם אל דודתם קלרה;

ניצה באה כילדת חוץ לגבעת-ברנר. והיא בת 13, למדה בבית הספר ב'גבעת ברנר', אומצה על-ידי משפחה של בת כיתתה.

שירתה כמורה-חיילת ונישאה ליצחק תדמור [טשנאואר], ניצול 'שואה', אף הוא ילד-חוץ בקיבוץ,  והייתה מורה לחינוך מיוחד ולמשוררת.

יצחק קבלי [1948] מספרים כי נדד בין מוסדות ליתומים  ונחשב ל'טעון טיפוח' ["נדרש קימום" אמרו המאבחנים], בהיותו בן 6 הוחזר לבית סבא וסבתא שלו ב'מקור-ברוך' שם למד בבית הספר העממי של 'זרם העובדים ' גילו שהוא עילוי במתמטיקה, למד בית ספר 'אורט' לבגרות  במגמת אלקטרוניקה. גר בפנימייה למחוננים ב'כרמית' שבעין-כרם. צחי קראו לו.

בוגר אוניברסיטה -  מהנדס אלקטרוניקה טוב, שתקן – ''אשתו [לאה]  לו לפה". 

חזקיה שאקי עלה מיוון לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה גר עם אשתו יאנה ובתו חאנולה בתל-אביב.

איבוני היפה נישאה לסאבוס, "יווני חביב"  - רבים מהמשפחה שנותרו מאחור ביוון נעלמו ב'שואה'.

אחיו של הסב חיים קבלי- יצחק הרווק, לימים נספה עם שאר בני משפחתו ב'שואה'. – מחנה ההשמד של הנאצים באושוויץ-בירקנאו.

גבריאל בן-יעקב – יעקובסון  טוראי - לאחר 'מלחמת ששת-הימים  הועבר ממקום קבורתו בעיר העתיקה, לחלקת חללי תש"ח בהר-הזיתים. גוש הנביאים תת חלקה ב' מספר 22 מספרו האישי 173787.

שמו חקוק גם באנדרטה, שהוקמה בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל לזכר חללי הרובע היהודי.

גבריאל השאיר אחריו עיזבון מוסיקלי עשיר, ובו, בין השאר, שירים לסולו ולמקהלה; סוויטות-סולו לכינור; סונטה לכינור ופסנתר; רביעיית מיתרים; סוויטה ארצישראלית [שישיה]; שלישייה לאבוב, קלרנית וקרן; קטעים לתזמורת ועוד.

 ביום 5 בדצמבר 1949 נערך בירושלים קונצרט מיצירותיו ביוזמת אגודת הקומפוזיטורים, קבוצת 'הדסה-גזר' היא קיבוץ גזר,  ובהשתתפות 'קול ירושלים' -  תחנת רדיו אשר פעלה בירושלים באופן עצמאי עד סוף שנת 1950 במקביל לתחנת 'קול ישראל' שפעלה בתל-אביב, והייתה לרדיו הרשמי של מדינת-ישראל החל מיום הכרזת המדינה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16  תל- אביב- יום שישי, ה' באייר התש"ח – 14 במאי  1948. השלים מיכה כרמון ב-   1950הוצאת תוים של המרכז לתרבות של ההסתדרות, פרסמה בספריה המוסיקלית מס' 53 'שירים לקול ופסנתר' מאת גבריאל יעקובסון. 

לאחר 1948  שכונת 'מקור-ברוך'  שינתה פניה התדרדרה  והפכה לשכונת עוני עקב קליטת פליטים רבים שנמלטו משכונות מזרחיות יותר של העיר -  מאזורי קו האש העירוני  - קו שביתת הנשק של 'הסכמי רודוס'. קו שהתקיים עד מלחמת ששת-הימים [1967].

ב 17 בספטמבר 1948 - יום אחר שהגיש את התוכנית המדינית החדשה לאו"ם, תוכנית שממשלת ישראל דחתה - נרצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט בירושלים על ידי  לוחמי-חירות-ישראל.

ב 5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון ‏‏‏‏ על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל ‏.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.