בית העלמין היהודי במאוריציוס
טקסט:
פ [מגן-דוד] נ
ר' שמואל יעקב בן ליפי
נפטר ט' תמוז תש"ב לפ"ק
SAMUEL FEIER
AUS WIEN
1942 - 1884
ת' נ' צ' ב' ה'
שמואל יעקב פייר יליד הממלכה האוסטרו-הונגרית, נשוי ואב לשניים. חי בווינה בתקופה סוערת ונאלץ עם הסיפוח לגרמניה הנאצית לעזוב את ארצו, שבעבורה נלחם במלחמת העולם הראשונה. בסופו של מסע התלאות לארץ-ישראל, שנמשך שלושה חודשים, גורשו הוא ואשתו כנתיני ארץ אויב לאי מאוריציוס, שם קטלה אותו המלריה והוא בן 58.
העצירים היהודים באי השאירו בית עלמין ובו 127 מצבות שהן חלק מבית הקברות סַנְט מַרְטִין. בשורה 9 נמצאת מצבת קבורתו של שמואל יעקב פייר.
וינה
סמואל [Samuel Feier] - שמואל-יעקב פייר בן ליפא נולד ב- 1 באפריל 1884 בינוב, שנקרעה מפולין לטובת הקיסרות האוסטרית לקראת סוף המאה ה-18, ועד 1914 הייתה בשליטת הממלכה האוסטרו-הונגרית.
בשנת 1909 שירת סמואל בצבא האוסטרו-הונגרי והוצב בזולוטוב [Zloczow] שבגליציה [Galicia] באזור זקופנה. [עיירה במחוז טרנופול, שסופחה לממלכה האוסטרו-הונגרית לאחר הסכמי וינה 1815]
ערב מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נישא בטלומצה לציפורה-פייגע לבית גוטסמן, שהייתה צעירה ממנו בתשע שנים [ 21.1.1893], והשניים עקרו לווינה, משאירים מאחוריהם את הוריה של ציפורה. יש אומרים שהיא ושמואל-סמואל היו בני דודים רחוקים, יש אומרים שהכירו בעת שירותו בצבא.
עם נישואיהם עזב סמואל את הבית המשפחתי שבסמטת הרקלוץ [Herklotzgasse] 44, ברובע [Bezirke] 14 הידוע בשם רודולפסהיים [Rudolfsheim], שבו גרו אחותו פאני עם בעלה דוד הולצר, ואחיו זיגמונד, חייל משוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי, עם אשתו רוזה. סמואל ופייגע עברו להתגורר בסמטת הרקלוץ 44, וניהלו את חייהם כיהודים מסורתיים וציונים.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-28 ביולי 1914, עם הירצחו של יורש-העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד בידי לאומן סרבי בסראייבו, הוצב סמואל בחזית הרוסית והיה מבין מגיני המבצר פשמיז'ל Przemysi]] שבגבול אוקראינה.
בבסיסו של מבצר פשמיז'ל עמדה ממערכת ביצורים מתקופות שונות: ממחפורות ארטילריה מיושנות מאמצע המאה ה-19, דרך מעוזי הארטילריה מסוף אותה מאה ועד למעוזים משוריינים מודרניים מתחילת המאה ה-20. השלב האחרון בבניית המבצר הונח עם פריצת המלחמה ב-1914. בין המעוזים הוקמו ביצורי שדה, עמדות חיל רגלים, קווי חפירות וסוללות ארטילריה.
עם פרוץ המלחמה, עמדו לרשותו של מפקד חיל המצב במבצר רק 5 גדודים של חיל רגלים, יחידה של תותחי שדה, 3 קבוצות של תותחני מבצר וכמה פלוגות חיל הנדסה.
ב-2 בספטמבר החלו בפינוי השטח לפני המבצר, נכרתו היערות ונהרסו בניינים.
ב-4 בספטמבר הורה המטה הכללי האוסטרי על פינוי האזרחים מהעיר פשמיז'ל, לאחר שלא סופק להם מזון מיום פרוץ המלחמה.
ב-20 בספטמבר חצו הרוסים בפיקודו של הגנרל רדקו דימיטרייף את נהר הסאן וכעבור שבוע כיתרו את פשמיז'ל: 131 אלף חיילים אוסטרים ו-21 אלף סוסים היו תחת מצור.
ב-4 באוקטובר הביא קצין רוסי נושא דגל לבן הצעה לכניעה. האוסטרים דחו אותה בבוז. למחרת הסתערו הרוסים בחיפוי ארטילריה ונכשלו; אבדותיהם מנו 10,000 חיילים; 3,000-4,000 הרוגים, ועוד לוחמים שנפצעו ונשבו בידי האוסטרים.
ב-9 באוקטובר, הדפו האוסטרים את הרוסים מעבר לנהר הסאן והמצור הוסר. מחשש סכנת כיתור נסוגו כעבור חודש כוחות השדה האוסטרו-הונגרים מהמבצר, ועל חיל המצב הוטל לרתק עד כמה שיותר מהכוחות הרוסיים. המבצר על לוחמיו 'נעל את עצמו' ב-8 בנובמבר. ב-28 בנובמבר תקפו הרוסים את המבצר. האוסטרו-הונגרים הגיחו להתקפות נגד שכשלו. כך עד ה-28 בדצמבר 1914.
בין ה-19 בדצמבר 1914 וה-5 בפברואר 1915 לא היו קרבות של ממש.
בהפוגה, ב- 15 בינואר 1915, שלח סמואל פייר סימן-חיים: גלויית דואר [שעברה צנזורה צבאית] מעיר הגבול פשמיז'ל לאשתו בווינה, והוא בן 31.
הכוחות האוסטרו-הונגרים המותשים התגוננו. מזון ותחזוקה הפכו לבעיה. המלאי במחסנים אזל. הונהג קיצוב לחיילים. 13,000 סוסים נשחטו למאכל.
מזונם של הכוחות המכותרים הלך ואזל, וטבעת הכיתור התהדקה. בבתי-החולים שררה צפיפות יתר ומורל החיילים והקצינים ירוד.
גנרל קוסמנק, מפקד המבצר, חשש ממרד שיוביל לנפילת המבצר, והחליט כי על חיל המצב לפרוץ ולחבור לכוחות השדה. בליל ה- 19 במרס רוכזו הכוחות שיועדו לפריצה. הגשם והשלג ירדו ללא הפוגה, והחיילים היו באפיסת כוחות. הפריצה החלה עם שחר. הרוסים לא הופתעו – וקידמו את פני הפורצים בארטילריה כבדה. ניסיון הפריצה הכושל הסתיים בשעה שתיים אחר-הצהריים. ב-19 במרס החלו לשרוף מסמכים, שטרות כסף וכלי רכב. טלפונים ומכשיר טלגרף הושמדו ולאחר מכן טבחו את כל הסוסים שנותרו. ב-22 במרס עם שחר פוצצו את התותחים, ובבוקר פוצצו את המעוזים, הגשרים והמתקנים הצבאיים. שלוש שעות לאחר מכן צעדו הרוסים לתוך פשמיז'ל. 9 גנרלים, 93 קצינים גבוהים, 2,500 קצינים זוטרים ו-117,000 נגדים וחיילים אוסטרים הלכו בשבי, ביניהם סמואל פאייר. הוא נשלח לאזור טשקנט ותנאי השבי היו נוחים.
ב-3 ביוני 1915 שבו הכוחות האוסטרו-הונגריים והגרמנים ונכנסו לפשמיז'ל, אבל סמואל פייר וחבריו היו בשבי הרוסי.
המהפכה הרוסית ב- 1917 הדיחה את הצאר ניקולאי השני מכסאו, ורוסיה יצאה ממעגל המלחמה. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ב- 11.11.1918
עם שובו לווינה מהשבי הרוסי, שעליו לא דיבר מעולם, פתחו סמואל ופייגע חנות גלנטריה וסריגים ברחוב שונברונר 187 [Schoenbrunnerstrasse]. "וולקן" הם קראו לה.
מלחמת העולם הראשונה הביאה להתפרקות הקיסרות האוסטרו-הונגרית ולקצו של בית הבסבורג. גליציה הוחזרה לפולין. מצבה הכלכלי של אוסטריה התערער. בשנת 1920, כשהייתה אוסטריה לרפובליקה דמוקרטית, נולד לסמואל ולפייגע בנם בכורם ליאו, ובשנת 1924 נולדה בתם אדית.
בשנת 1926 הקימה םייגע יחד עם אמה של חווה [אשתו לעתיד של ליאו] גן ילדים בבניין בו ההיתה פעילות יהודית וציונית בסמטת הרקלוץ 21 [כיום משמש הבניין כמוזיאון קטןהמציג את חיי היהודים ברובע לפני מלחמת העולם השנייה].
בזמן המשבר הכלכלי העולמי של 1929, עם נפילת הבורסה הניו יורקית נפגעו מדינות רבות בעולם ואוסטריה בתוכן; האבטלה גאתה ורמת החיים ירדה. באמצע שנת 1931, גרמניה של רפובליקת ויימאר ואוסטריה חתמו על הסכם איחוד מכסים, נטשו את 'תקן הזהב' ובכך שמטו את חובותיהם; אך הכנסות החנות נתמעטו וסמואל יצא לעבוד כפקיד שכיר, בעת שאשתו פייגע ניהלה את החנות. היא החלה בפעילות ציונית והייתה חברה בויצ"ו.
המצוקה הכלכלית והמאבקים הפוליטיים גרמו אי יציבות פנימית, וזו הביאה לפיזור הפרלמנט בידי הקנצלר אנגלברט דולפוס שהיה לדיקטטור [1933]. הפלג הסוציאליסטי שהיה רוב בעיריית ווינה התקומם [1934], אך הממשלה דיכאה את המרד באכזריות רבה; הצבא האוסטרי והמיליציה - "משמר המולדת", ירו אל מרכזי המרד בווינה, הרגו בלא הבחנה כאלף גברים, נשים וילדים, ופצעו אלפים רבים. הפלג הנאצי-האוסטרי ניסה לתפוס את השלטון בכוח, לאחר ששאב עידוד מעליית הנאציזם בגרמניה הסמוכה [היטלר עלה לשלטון ב־30 בינואר 1933] ודולפוס נרצח. כוחות הממשלה האוסטרית, בפיקודו של קורט שושינג דיכאו את המרידה, המורדים נעצרו, ו-13 מהם נתלו. רציחתו של דולפוס היה על רקע פוליטי הייתה אחד האירועים שהביאו ל'אנשלוס' (Anscluss), סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ולקץ עצמאותה. [יש אומרים כי היתרון הכלכלי של אוסטריה על גרמניה היה המניע הראשי ל'אנשלוס', ועם זאת, הוא התקבל בשמחה בקרב חלק גדול מתושבי אוסטריה].
כך או כך, עד לסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית היו בני משפחת פאייר משפחה ממוצעת, ללא מותרות. היו להם פחם להסקת הבית בחורף המושלג של וינה וגם עוזרת בית.
במארס 1938 חיו באוסטריה כ-190 אלף יהודים, רובם המכריע בווינה. השתלטות גרמניה על אוסטריה הביאה להחלת מדיניות הדיכוי הנאצי גם על העיר וינה.
ב- 18 במרס 1938 הקים היינריך הימלר ראש ה'גסטפו' וה'וואפן ס"ס' במלון "מטרופול" בווינה, שהוחרם מבעליו היהודים, מרכז 'גסטפו' בעל סמכויות פוליטיות ומשטרתיות. בו ביום נסגרו משרדי הקהילה היהודית והמוסדות הציוניים בווינה, מנהליהם נעצרו, ונאסרה פעולתם. בלילה הראשון לסיפוח פתח ה'גסטפו' בשבוע של שוד מאורגן בדירות היהודים.
בשבוע הראשון ל'אנשלוס' פוטרו יהודים מעבודתם בתיאטרונים, בבתי-העם ובספריות הציבוריות, ב- 26 במרס פוטרו מהאוניברסיטאות ומהמכללות ואחר-כך מהשווקים ומבתי-מטבחיים, ונאסרה השחיטה הכשרה. יהודים עונו בבית-הכנסת הראשי בווינה, נעצרו והוחזקו בכלא עד שחתמו על הצהרת ויתור על רכושם.
'ליל הבדולח' [Kristallnacht] הוא הכינוי שנתנו הנאצים ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי, גרמניה ואוסטריה, פוגרום ביהודים. צלצולי הזכוכית הנשברת, צווחות השמחה של הבריונים הנאצים וזעקות קורבנותיהם היהודים הגיעו גם לאוזני משפחת פאייר.
אלפים גורשו מאוסטריה לעיירות הולדתם, לפולין. עשרות אלפי יהודים מיהרו להגר מאוסטריה, ווינה הייתה למרכז ההגירה. אנשים נאלצו ולעמוד ימים ולילות בתורים ארוכים לפני משרדי העירייה והמשטרה, חשופים להשפלות ולנחת זרועים של קלגסי המפלגה, ה'היטלר-יוגנד' ואנשי ביטחון אלימים.
דודה פאני הצליחה יחד עם בעלה ובתה הצעירה [הבת הבוגרת נתפסה לפני כן] להגר לצרפת, שם הבעל והבת נתפסו ונשלחו לאושוויץ.
זיגמונד הצליח לצאת עם תעודות לשנחאי, והשאיר מאחוריו את אשתו רוזה שסירבה להפקיר את אמה החולה, את בנם הקטן, חנות כובעים ודירה.
מאה אלף יהודים, כחמישים אחוז מאוכלוסייתה היהודית של אוסטריה, עזבו בין מרס 1938לסוף 1939 לארה"ב, דרום אמריקה, פלשתינה ולמדינות אירופאיות כמו צ'כוסלובקיה, והגיעו עד למזרח הרחוק לשנחאי.
עבור אלה שלא עזבו, נפתח 'חלון הזדמנויות' עם ייסוד 'הלשכה המרכזית להגירת יהודים' במסגרת המשרד לביטחון פנים של הרייך על ידי הנאצים.
הגאולייטר - מנהל האזור, איש המפלגה הנאצית, שמונה על ידי היטלר ואליו דיווח ישירות, הממונה על איחודה של אוסטריה עם גרמניה, ד"ר יוזף בירקל, הקים בווינה מרכז לנישול רכוש היהודים [Vermögungsverkehrstelle.]
למרות הגירושים הרבים וההגירה, נותרו בווינה בסוף 1939 כמה אלפי יהודים שחיו מאז ה"סיפוח" בפחד; הם סבלו חיפושי פתע בדירותיהם, ואף אולצו להתפנות מבתיהם ולעבור להתגורר עם משפחות נוספות בדירה אחת, ברובע אחר של העיר. לפעמים נעצרו וגורשו, או שהוצאו להורג בו במקום. יש שאיבדו עצמם לדעת. בין היהודים שנותרו היו זקנים רבים, נשים וילדים, ובתוכם סמואל ופייגע. את ליאו ואדית, אז תלמידי תיכון, שלחו באביב 1939 לארץ-ישראל: היא יצאה עם סרטיפיקט [רישיון עלייה] והוא, לפניה, במאי 1938 בלא רשיון עלייה. בארץ ישראל היו לאריה ויהודית. אריך, בנו של האח זיגמונד, יצא גם הוא לארץ ישראל והיה לאפרים.
ההורים נפרדו מילדיהם באי רצון, אבל התנחמו בידיעה שילדיהם חולצו מציפורני הנאצים וטיפחו תקווה להצטרף אליהם בקרוב.
התנועות החלוציות, שליחי ה"הגנה" ותנועות-הנוער נתנו זכות קדימה לצאתם של גברים ונוער, זאת משתי סיבות: ראשית, משום היותם המטרה העיקרית של ה'גסטאפו'. שנית, משום שהארגונים הציוניים האמינו שהם ייטיבו לשרת את היעד הציוני בארץ ישראל.
בעוד שמשרד החוץ הגרמני איפשר ליהודי גרמניה להגר באופן מסודר לארץ ישראל ולארצות אחרות (עם חלק מרכושם במסגרת הסכמי ה'העברה'), נמנע מיהודי אוסטריה להיכלל בהסכמים אלה. כל מהגר חויב לשלם "מס" מיוחד למימון הגירתו כחלק מהרכוש שעליו הצהיר. במזומן הרשו להוציא 10 מארק לנפש, את כל השאר השאירו מאחוריהם. אלה שלא הזדרזו לברוח נספו רובם בשואה. רוזה פייר אשתו של האח זיגמונד עם בנם הקטן פריץ, דוד הולצר בעלה של האחות פאני והבת הרמינה לא שרדו את אושוויץ.
אוברשטורמפיהרר [סגן] אדולף אייכמן, שיעדו היה לטהר את כל השטחים שבשליטת הנאצים מיהודים, הקים יחד עם עוזרו האוסטרי, אלויס ברונר [פושע מלחמה מבוקש. נמלט לסוריה, שם הועסק כיועץ הממשלה תחת השם הבדוי "גאורג פישר"], את 'הלשכה המרכזית להגירה יהודית', שבעזרתה החרים את תכשיטיהם ורכושם של היהודים, וכפה עליהם גירוש, שכלל דמי רישום לפקידי ההגירה, ותשלום על כל חותמת רשמית שהוטבעה על הטפסים המרובים שנדרשו; בידיהם נותרה רק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת - שבלעדיה לא קיבלו היתר יציאה.
מנהיגי סוכנות שפעלו בארה"ב, שוויץ או במדינות ניטרליות אחרות, לא עמדו תחילה על חומרת הבעיה ועסקו בדיונים עקרים. לפיכך, יהודי וינה וסמואל ופייגע בכללם, נאלצו להתגבר על הבעיות החומריות הכרוכות במימוש יציאתם בעצמם, ונאלצו גם להסתדר עם "סוכנויות הנסיעות" של אייכמן [כבר עלה לדרגת קפטן], לאחר שהאחרון הדיח מהעניין את נציגי המוסדות הלאומיים, ובכללם את ד"ר וילי פרל, שהיה מראשוני וראשי מארגני העלייה הרוויזיוניסטית ו"המוסד" לעלייה ב', שבראשו עמדו פעילי תנועת העבודה. במקומו מונה ברטולד שטרופר, מומחה לכספים, שלפנים היה יועץ ונציג של אוסטריה בכינוסים בינלאומיים ונמנה גם עם הצ"ח ["ההסתדרות הציונית החדשה"] שהוקמה בווינה על ידי הציונים הרוויזיוניסטים. [שטרופר נשלח ב- 1943 לאושוויץ ונורה שם למוות שנה לאחר מכן]
ה'ג'וינט' ו'המועצה הבריטית למען יהדות גרמניה' הסכימו לממן את הוצאות הנסיעה עבור הפליטים שנזקקו לסיוע וכן את תשלומי כופר הנפש לאייכמן, ואת רכישת האוניות, הפחם, המזון, תשלום לצוות הזר וכד'.
שמואל פייר מילא טופס "רישום הרכוש של יהודים". בטופס נכתב: 'שעון לגבר מזהב כולל שרשרת' וכן 'שרשרת ספורטיבית מזהב" ששוויה 100 רייכסמארק.
בתחתית הטופס הצהיר: "אני פוטרתי ללא פיצויים ב- 30 ביוני 1938"
את המדליה הצבאית הם לא החשיבו, ואת טבעת הנישואים שמרה פייגע עד יום מותה, אז עברה הטבעת לידיה של אדית פייר, וממנה, לידיו של שמאי גלעד בנה, העונד אותה עד היום.
בקיץ 1939 נסגרו סופית מאות מפעלים וחנויות יהודיות, גדולות כקטנות, בידי הממשלה הנאצית.
מלחמת העולם השנייה החלה ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. עם פרוץ המלחמה, התרחבה סמכותו של אייכמן. הוא נתמנה לראש המחלקה היהודית במשרד הראשי לביטחון הרייך אשר הוקם בידי היינריך הימלר, ובראשו עמד ריינהרד היידריך ["המפלצת הבלונדינית", "התליין" ו"הקצב מפראג", נרצח בסוף מאי 1942 ליד לידיצה בידי המחתרת הצ'כית].
רק באוקטובר 1940 הצליחו סמואל ופייגע לעזוב את וינה כאזרחים פולנים ולצאת בטרנספורט בפיקוח של אדולף אייכמן. הותר להם לקחת איתם רק 10 רייכסמרק
באוקטובר 1941 נאסר על היהודים באופן סופי לצאת מגבולות אוסטריה.
1600 הפליטים שהגיעו למאוריציוס היו בין אחרוני העוזבים, ביניהם סמואל ופייגע.
המסע למאוריציוס
חרף מצב המלחמה ששרר בין גרמניה לבריטניה המשיכו הגרמנים – באמצעות ה"צנטראלשטלה" Zentralstelle] = משרד מרכזי] של אייכמן – לזרז יציאת יהודים אפילו לארץ-ישראל, שנחשבה "ארץ אויב".
מספרים כי סמואל ופייגע פייר, שהיו ילידי גליציה, לא שולחו לפולין משום סירובו של הצבא הגרמני לספק אמצעי תובלה, שהיו נחוצים לו למטרות אחרות. יש אומרים שסיבת הדבר היא בסירובו של הגסטפו לוותר על מטבע זר שנכנס לקופתם עם כל יהודי שיצא.
כאמור, הנאצים סילקו מעמדות ההשפעה את כל ותיקי המוסדות היהודים שטיפלו בענייני הגירה, הן מהשמאל והן מהימין – ומינו את שטרופר, שרק דרך משרדו אפשר היה לצאת את אוסטריה. שטרופר רכש שלוש ספינות יווניות ישנות - "פאסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק" – שלאחר שיפוצן נשלחו לנמל הרומני טולצ'יה, שם אספו כמה שיותר פליטים יהודים: כאלה שהגיעו בספינות-נהר על הדנובה מדנציג, מצ'כוסלובקיה, בולגריה ומכל קצווי הרייך - כ-3,600 פליטים.
200 הווינאים הוסעו בתחילת ספטמבר לברטיסלבה, בירת הרפובליקה הסלובקית הראשונה, כדי להפליג משם באונייה לארץ-ישראל. ברציף עלה מספרם והם הפליגו על הדנובה בספינת הנהר "שינברון" עד ברטיסלבה, שם ה"הגנה" תפסה פיקוד והסדירה את עלייתם על האונייה "אטלנטיק".
וכך ב- 4 בספטמבר 1940 יצאה לדרך משפחת פייר על גבי ה"אטלנטיק". ספינת הקיטור הישנה, מתוצרת שנת 1870, שקלה אלף טון ושימשה בעבר להובלת בקר. כדי שתוכל להפליג אל חופי ארץ-ישראל האסורים, הניפה האונייה דגל פנמי והנוסעים צוידו בכרטיסי הפלגה לפנמה.
בברטיסלבה הועלו נוסעים נוספים ובלילה הגיעו לבודפשט, בירת הונגריה. למחרתו עברו את מוהאץ' ואת בלגרד בירת יוגוסלביה. ב -6 בספטמבר הם עברו את קלאדובו והמשיכו דרך רוסצ'וק שבבולגריה, בראיילה וגלאץ' שברומניה. בבוקר ה-10 בחודש הם הגיעו לנקודת המפגש בטולצ'יה. שם עלו שאר נוסעי ספינות-הנהר. רובם עלו ל"אטלנטיק"; על ה'פאסיפיק' עלו 1,200 אנשים ועל ה'מילוס' 800 אנשים. מטולצ'יה שעל הדנובה יצאו לים השחור.
על ה"אטלנטיק" ובה הווינאיים סמואל ופייגע, עלו עוד 1,500 פליטים. היה צפוף והרכב הנוסעים היה מגוון: הצ'כים מפראג התלכדו עם הסלובקים מפֱטְרונְקָה, והתקינו את תנורי המטבח במסדרון למחסנים ששימשו למגורים. אלה מדַנְצִיג, חברו לוִוינָאִים, והתמקמו ליד התנור ההסקה. היהודים האורתודוקסים, שהקפידו על מזון כשר, בישלו בין הסיפונים - במרחב שבין מגורי הצוות והמרפאה.
בין 1,800 הנוסעים שעלו על "אטלנטיק", מעל מאה איש היו בני 60 ויותר, וכמספר הזה ילדים מתחת לגיל 14, כולל תינוק שנולד בברטיסלבה. הקשישים ביותר, בהם בני 80, סודרו בפינת חדר-האוכל, על השולחנות ומתחתם. לחלקם לא היה כוח לגרור את עצמם למה שאמור היה לשמש כשירותים - מתקנים פרימיטיביים שהיו בשימוש שני המינים וכל הגילים, נוכח עיני הכלל.
הנוסעים שמצאו מקום על הסיפון, אף שהיו דחוסים וחשופים למזג האוויר, יכלו לפחות לנשום. בתאים ישנו שישה אנשים על דרגשים בשלוש קומות; חמישה או שישה נוספים ישנו על הרצפה. האוויר הצחין. המחנק היה רב. ב"מערות הקברים" (הכינוי שניתן למחסנים) הדרגשים היו מדפי עץ ברוחב 50 ס"מ, מסודרים בקומות ומכוסים במזרני קש. בכמה מקומות היו תשעה דרגשים, אחד מעל השני, שלא איפשרו ישיבה זקופה. בתאים קטנים שנועדו לשניים נדחסו ארבעה. המזרנים במחסנים הנמוכים ביותר נפרשו על על חצץ דק ששימש לייצוב האנייה. פתח בסיפון העליון, היה מקור האוורור היחידי.
על-אף הדוחק הרב והתנאים הסניטריים הבלתי אנושיים, המחסור בפחם, במצרכי מזון ובמים, יצאה ב-28 בספטמבר 1940 ה"אטלנטיק" לדרכה.
ב- 9 באוקטובר עברו את הים-השחור. למחרת עגנו באיסטנבול, חצו את ימת מארמאריס וב-12 באוקטובר דרך מיצרי הדרדנלים הגיעו לנמל מיטילנה באי לסבוס. עגנו באי סאמוס וליד האי איקריון נקלעו לסערה עזה. הספינה היטלטלה. המזון שסופק היה קר. כשאר הנוסעים שמואל ופייגע נשאו את סבלם באורך רוח. מלאי תקווה היו לקראת הפגישה עם אריה ויהודית, שחיכו להם בארץ-ישראל.
ב- 16 באוקטובר דרך האי ניאוס נכנסה ה "אטלנטיק" לנמל הראקליון בכרתים.
הפחם אזל, רב-החובל היווני ספירו דרש כסף ודומם את המכונות. אורגן ועד-פעולה וזה פנה אל 'הוועד לעזרת פליטים' באתונה, הבריק מברק ל'ג'וינט' וביקש עזרה. כל אלה לחצו על שטרופר, שהעביר כספים ל"בנק דה גריס" כדי לאפשר לקברניט לרכוש פחם.
ב-28 באוקטובר פרצה מלחמה בין איטליה ליוון. בהראקליון חששו הקברניט והצוות להמשיך במסע, ונמלטו בסירת ההצלה היחידה שהייתה באונייה. משטרת הנמל דלקה אחריהם והחזירה אותם.
ב- 7 בנובמבר עזבה ה"אטלנטיק" את הראקליון ועגנה באיוס-ניקולאוס; חלק מן הצוות הסתלק כדי לא ליפול בידי הבריטים.
אנשי ה"הגנה", שמאז התקרית בהראקליון לא סמכו על רב-החובל, נעלו אותו בתאו תחת משמר והשתלטו על גשר הפיקוד. המכונאי הראשי וההגאי נשארו על משמרתם. מפקד הנמל עלה לאונייה, סירב להתיר למישהו מהנוסעים לרדת אל החוף, והורה לאונייה לעזוב מיד.
עם ההשתלטות על רב-החובל, פיקוד האונייה הוטל על אחד מאנשי ההגנה, המהנדס ממוצא צ'כי אֶרְוִוין קוֹבָץ', ועל אָנְטוֹן שְׁטַייְנֶר שמונה לסייע לו.
המסיקים בחדר המכונות לא נקפו אצבע. הם טענו כי לא ניתן להגיע ללחץ מספיק גבוה בדוד, שהפחם בוער בצורה גרועה, שהמשאבות שחוקות והצנרת דולפת. קוֹבָץ' החליפם במתנדבים מבין הנוסעים: קבוצת צ'כים צעירים שחלמו להתגייס לצבא צ'כיה החופשית וחברי "החלוץ" שבאונייה. אלא שכאן חיכתה להם הפתעה – ספירו ואנשיו השליכו בלילה את מרבית הפחם לים. המתנדבים בעלי התושייה פירקו רהיטים והסיקו בהם את דודי הקיטור, ובעזרת שארית הצוות התניעו את המכונות. האונייה זזה, והמשיכה בדרכה דרומה. בשל חומר הבערה שהתבסס על רכיבי עץ שניטלו מהאונייה, הייתה ההתקדמות אטית ביותר, והיה ברור שה"אטלנטיק" לא תצליח להגיע לחופי ארץ-ישראל ללא עצירת ביניים. קוֹבָץ' החליט לנסות להגיע בשאריות העץ ללִימָסוֹל שבקפריסין. וכך, האונייה שנשאה "עולים בלתי ליגליים" הפליגה בגלוי לנמל בריטי.
בעודם בדרך, פנה משרד-המושבות הבריטי אל האדמירליות בבקשה להורות למפקדת הצי בים-התיכון לתפוס את האונייה, מחשש שסוכנים נאצים עלולים להימצא בין הפליטים. מפקד הצי, שבראש מעייניו עמדה הלחימה בצי האיטלקי, סירב.
בערב ה-10 בנובמבר נצפו מה"אטלנטיק" שתי ספינות משמר בריטיות, ונשלחו אליהן קריאת SOS - "מבקשים עזרה". הבריטים גררו את "אטלנטיק" ללימסול ודרשו תשלום עבור מזון, פחם ומים. כל פליט נדרש לשלם 2 דולר.
ביום 20.11.1940 בלימסול שבקפריסין, סמואל פייר, שנמנה עם קבוצת 'וינה I /51/119' , שילם תמורת איסוף החירום של ה"אטלטניק" במזומן ובדברי ערך סך של 10 ליש"ט, וקיבל על כך קבלה.
פליטי "אטלנטיק" ביקשו סיוע בציוד להפלגה אל נמל חיפה. משרד-המושבות הבריטי מצדו פנה למושל קפריסין, והודיע לו כי הנציב-העליון מבקש שיעצרו את "אטלנטיק" עד תום ההכנות לשילוחם לאי הגזירה למאוריציוס, "כיוון שאנו בפלשתינה עומדים תחת איום מתמיד של הפרות סדר".
ב-23 בנובמבר, הפליגה ה"אטלנטיק" בליווי ספינה בריטית לפלשתינה והצטרפה אל ה"פסיפיק", וה"מילוס": הבריטים שעצרו אותן החליטו להגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס. ב-24 בנובמבר הועלו 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" לאוניית הגירוש "פאטריה". למחרת בבוקר התחילו להעביר אל ה"פאטריה" את מעפילי "אטלנטיק". ירד גשם. 130 עברו בהם אשתו וחמשת ילדיו, אחד מהם תינוק, של אוֹסְקָר גְראו מדאנציג.
ואז, בסביבות 9 בבוקר, נשמע פיצוץ לא חזק, והאונייה הישנה התפרקה וטבעה. אוֹסְקָר גְראו נשאר על ה"אטלנטיק" יחד עם 1750 הנותרים שהיו אמורים לעבור למחרת.
כדי למנוע את הגירוש חיבלו אנשי "ההגנה" ב"פאטריה". לספינה הוברח חומר נפץ, והופעל בידי אחד הפליטים שעל הסיפון. 267 איש, מתוכם 216 ממעפילי שלוש הספינות ו-51 אנשי צוות, חיילים ושוטרים בריטים נספו.
למחרת האסון החלה הירידה מהאונייה, והיא נמשכה עד ל-5 בדצמבר.
כשניגשו הפליטים, שלא היה להם מושג מה מתכננים הבריטים עבורם, למחסן המכס לאסוף את תיקיהם ומזוודותיהם, הסתבר להם כי רכושם הפרטי איננו. אחדים דרשו קבלות אך לא נענו. נאמר שכל החפצים יישלחו בעקבותיהם אחרי שייבדקו על-ידי פקידי המכס, חוץ מסכיני אוכל, אולרים, סכיני גילוח, שימורים ובקבוקים שהוכרזו כחפצים מסוכנים והוחרמו. החפצים שאבדו כללו בגדים, נעליים, שמיכות, מגבות, ספרים, כלי אוכל ודברי קוסמטיקה. כלים רפואיים ותרופות עוקלו, וכן אינסולין, מחטים ומזרקים לשימוש חולי סוכרת. הפליטים הגישו את תביעותיהם לשלטונות. הם מסרו רשימה מפורטת של כל החפצים שאבדו. דבר לא הוחזר להם מלבד כמה מסמכים אישיים.
בינתיים נבדקו החבילות שבידיהם; מצלמות חויבו במס. נמסרו להם טפסים למילוי תחת עיניהם של הפקידים, נלקחו טביעת אצבעות והם הועברו לחקירה.
החוקרים האנגלים דיברו גרמנית שוטפת. פקיד השירות החשאי שאל אם במספנות דַנְצִיג בונים צוללות. היה קשה לשכנעו שיהודי לעולם לא הורשה להתקרב למספנות. "לאנגלים לא היה שמץ מושג על ההגבלות שהנאצים הטילו על היהודים. הם הגיבו על מה שאמרנו להם בהתרסה מעליבה".
ניצולי "פאטריה" הועברו למחנה המעצר בעתלית יחד עם מעפילי ה"אטלנטיק". גברים ונשים הוחזקו בנפרד בצריפי פח.
השמועות הסתובבו, דובר על גירוש, אך בעקבות מחאות העולם הודיעו הבריטים שלא יגרשום.
בפרשנות משרד-המושבות, החלטת הקבינט הבריטי על שחרור הניצולים לא חלה על מעפילי "אטלנטיק" שלא הספיקו לעבור אל ה"פאטריה".
בעזרת מנהל המשק של הכוחות הבריטיים בים התיכון קיבלה ממשלת פלשתינה-א"י שתי אוניות הולנדיות להובלת המעפילים למאוריציוס: "נב זילנד" ו"יוהאנס דה ויט". הנציב-העליון הארולד מק-מייקל קבע את יום השילוח ל-9 בדצמבר, סוד צבאי.
ביישוב על נודע על הכנות לגירוש, אך הזעם והמחאה שפרצו היו ללא הועיל; בחוגי ה"הגנה", שידעו את מועד השילוח, נערכו דיונים כיצד למנוע זאת. אחרי מקרה ה"פאטרייה" לא אישרו המוסדות העליונים של הוועד הלאומי והסוכנות פעולה אלימה, אלא רק הפגנה המונית בקרבת הנמל, ובתנאי שהמפגינים לא יישאו מקלות או אבנים.
ביום ראשון, 8 בדצמבר 1940, באו פקידים וקצינים של הצבא הבריטי למחנה עתלית. השוטרים היהודים רוכזו בצריפים מבודדים, והצבא הופקד על המחנה. מעפילי "אטלנטיק" קיבלו הוראות לארוז את חפציהם ולהיות מוכנים למחרת עם שחר לצאתם לנמל חיפה. מסביב למחנה ועל הגבעות הסמוכות הוצבו מכוניות משוריינות עם מקלעי 'ברן'. חיילים חמושים ודרוכים הקיפו את המחנה.
המעפילים הסתגרו בחדרים, התפשטו מבגדיהן והשתטחו על הרצפה. מן הצריפים עלו קולות יללה ובכי של נשים וילדים. הכול היו מוכנים להתנגד לגירוש.
ב-6.20 בבוקר נתן המפקד הכללי של משטרת המנדט, אלן סונדרס, את האות: השוטרים, חלקם היו שונאי יהודים, חלקם היו שיכורים, פרצו אל הצריפים. הם גררו החוצה את האנשים שנאבקו, נשכבו על הרצפה וניתלו על כל מה שהיה אפשר. התפתח מאבק, השוטרים נהגו באלימות רבה כלפי הנשים, ומשכו בשערן ובחזן. הנשים הנסערות ירקו בפניהם וזעקו כי אפילו הנאצים לא גילו כלפיהן יחס כזה. היו שוטרים שנמלאו בושה ונמלטו מהמקום, היו כאלה שפרצו בבכי. השוטרים היהודים לא יכלו להושיע מצריפיהם המבודדים. בצריף אחד הייתה קבוצה של כארבעים איש שהתבצרו, עמדו באגרופיהם החשופים מול מכות האלות שספגו, ולאחר מאבק אמיץ נגררו החוצה. ישישים נדחפו החוצה בגסות, ילדים נקרעו מזרועות הוריהם, ועל המעולפים שפכו מים וגררו אותם אל האוטובוס.
שמונה שעות התנהלה המערכה, עד שהמעפילים, מוכים, פצועים ומותשים, הועלו לאוטובוסים צבאיים.
בבוקר ה-9 בדצמבר הקיף כוח מוגבר של צבא ושל שוטרים בריטים וערבים את שטח נמל חיפה. העבודה בנמל הושבתה, ומעפילי "אטלנטיק", הועלו על אוניית גירוש כואבים, צמאים ורעבים, מלאי זעם ומרירות, על שבארצם של היהודים יכולים להתעלל בהם שעות ארוכות, בלי שיהודים יבואו לעזרתם.
[על פי ספרו של אריה ל' אבנרי: "מולוס עד טאורוס" עשור ראשון להעפלה 1934; עמ' 297-300].
הסוכנות היהודית פרסמה גילוי-דעת שבו הביעה את "התמרמרותה העמוקה", והצהירה כי "לא תחסוך כל מאמץ, ותאחז בכל האמצעים החוקיים שברשותה, לגאול את הגולים האלה מחיי נכר ותלישות ולהחזירם למולדת".
שמואל ופייגע אולצו לעזוב את הארץ מבלי שזכו לראות את ילדיהם - ליאו ויהודית.
כל הזמן היו, כאחרים, תחת שמירה קפדנית. לא היה אפשר לתקשר עם מישהו בחוץ, ליצור מגע עם חברים או קרובים כדי להודיעם: "הגענו. אנחנו בחיים".
הגברים רוססו עירומים, בנוכחות הנשים, ונצטוו לגלח את שער ראשם. הנשים אולצו לקצץ את שערן.
בו בערב, כשכולם נשארו בבטן האונייה, עברו שתי האוניות ההולנדיות את תעלת סואץ.
הצוות היה הולנדי. המפקדים - קצין בריטי ושלושה סמלים - השליטו משטר קשוח ומשפיל. השימוש בחדרי השירותים הוגבל לשעות מסוימות, בדלתות פתוחות. עם בוקר הורשו הפליטים לשהות שעה על הסיפון ולנשום אוויר צח.
מזג האוויר הלך והתחמם. במחסנים, שם גרו, שרר מחנק. ב- 12 בדצמבר נכנסו לים האדום ומשך השהייה על הסיפון התארך. לזקנים אפילו הרשו לישון על הסיפון. עם הזמן הרשו זאת לכל מי שביקש.
ב-17 בדצמבר הגיעו לעדן וחנו שם יומיים. התנאים על אוניות הגירוש היו קשים. התגלו כמה מקרים של טִיפוס המעיים, ואצל כמה נוסעים ניכרו סימנים של מחלת נפש. שלושה אנשים מתו. הגופות הורדו לים והדגל ההולנדי לחצי התורן.
הצוותים ההולנדיים היו טובי לב, במיוחד לילדים, וכיבדו אותם בגלידה וסוכריות. היה אוכל בשפע ואפילו בריכת שחייה לילדים, מספרת מי שהייתה על האונייה מזיכרונותיה כילדה.
המסע מחיפה למאוריציוס נמשך 17 יום. ב- 26 בדצמבר, הובאו המגורשים לנמל פורט-לואיס. ברקע - שרשרת הרים, מישורים, גבעות ירוקות, צמחייה עשירה. בנמל - סיירת, מכלית ואוניית משא. הדגל הבריטי הונף על התורן. שתי סירות מנוע באו לקראתם. חם ולח.
משני צדי הכביש עמדו ילדים לבושים חגיגית שהריעו לפליטים והשליכו אליהם פרחים.
מאוריציוס
בפברואר 1940, נוכח ההכרה של משרד-המושבות בלונדון והנציב-העליון בארץ כי אין אמצעי הרתעה אשר ימנע מהפליטים לחתור לארץ- ישראל – לא כליאה במחנה מעצר, ואף לא החרמת אוניות והטלת עונשים כבדים על קברניטים ואנשי צוות - הוחלט להגלות את המהגרים הבלתי חוקיים למושבה בריטית.
בספטמבר 1940, ביום שבו שטו סמואל ופייגע פייר עם ה"אטלנטיק" על הדנובה, התקיים דיון במשרדו של המנהל הכללי של משרד-המושבות הבריטי, מר קוסמו פרקינסון [Parkinson], בדבר מציאת מקום מעצר ל'נתיני ארצות האויב'.
ב-17 באוקטובר 1940, כשסמואל ואשתו פייגע היו בכרתים, על ה"אטלנטיק", השיב מושל מאוריציוס בחיוב על ההצעה לקלוט את הפליטים אצלו. הובטח לו כי יקבל אספקה במשך כל זמן המלחמה, וכי הפליטים יצאו משם בתומה; הפליטים יחוסנו לפני בואם; הם יגיעו עם רופאים ואחיות משלהם.
מאוריציוס - מושבה בריטית, אי במערב האוקיינוס ההודי, ליד קו המשווה, במזרח אפריקה. האי מוקף בלגונות, עטור צמחייה ירוקה ודקלי קוקוס. המקום הקרוב אליו ביותר, מדגסקר, נמצא ממערב לו, במרחק של כ- 885 קילומטר. שטח האי 1,865 קמ"ר [מדינת ישראל גדולה ממנו פי 12!], 40 ק"מ רוחבו 60 ק"מ אורכו. מספר תושביו פחות מחצי מיליון נפש, רובם קריאולים, צאצאי האירופים שנולדו באי, ומתיישבים בריטים, בראשו מושל נציב עליון בריטי בשם קליפורד.
רוב תושבי האי דיברו צרפתית וקריאולית, במין ז'רגון מקומי, ואילו האליטות, הבריטים והפקידות הגבוהה דיברו באנגלית שהייתה השפה הרשמית. ברחוב מדברים בעיקר צרפתית וקריאולית – מין תערובת מקומית. תרבותם בודהיסטית והם אוכלים אוכל אפריקאי מתנור פח מסורתי.
המגורשים: 1,581 פליטים; 849 גברים, 636 נשים ו-96 ילדים, הגיעו לאי ב- 26 לדצמבר 1940 אחרי שייט של שלושה שבועות, כשהקיץ הטרופי החם והלח בעיצומו, ולא יסתיים לפני חודש באפריל.
הפליטים, שבאו מאירופה, התקשו להסתגל לתנאי הסביבה. מזג האוויר היה חם ולח. גשמי הקיץ הכבדים לא הביאו את הקרירות שציפו לה, אלא אווירת אדי מים מתישה; מעל שמונים אחוזי לחות. כ- 3000 מ"מ גשם ירדו על אזור החוף הביצתי מוכה המלאריה של מפרץ פורט-לואיס.
העיר בו-בסן [העמק היפה, Bassin Beau ] נמצאת במרחק של כעשרה קילומטר מעיר הבירה והנמל פורט-לואיס במעלה הנהר. הגולים נכלאו במחנה אסירים נטוש במתחם מגודר בתיל סביב כלא בו-בסן, הגברים במצודה, והנשים בצריפים סמוכים, אך מעבר לחומה. ביניהם הוקמה גדר תיל להפרדה קפדנית בין המינים, ופתח המעבר נשמר היטב. מפקד המחנה היה הקולונל ארמיטאז'.
מאות תאים זעירים היו במבני האבן של המצודה - שני בתי סוהר גדולים ששימשו בעבר את הצרפתים; בכל תא היו ערסל, מחצלת ושתי שמיכות. החלונות היו מסורגים, ושער ברזל חסם את הכניסה. תאורה לא הייתה. באולמות אכלו סביב שולחנות ארוכים. בחוץ ניצבו זקיפים חמושים.
מחנה הנשים הופרד ממחנה הגברים בחומה שגובהה שישה מטר, והיה נתון כל הזמן תחת שמירה כבדה. על הנשים הופקדו תושבות האי בריטיות וצרפתיות, ואילו על הגברים שמרו שוטרים מיוחדים, קריאולים או הודים, נושאי נשק.
הנשים ואיתן כל הילדים עד גיל עשר שוכנו בצריפי פח, בכל אחד כ-25 מיטות ותאורת חשמל.
הצעירים בני 13 או 14, נחשבו "גברים", ולכן לא הורשו להישאר עם אמם. אבא לא תמיד היה.
בקיץ להטו צריפי הפח עד שהיה אפשר ממש לראות את אדי החום.
המושג "יהודים" לא היה מוכר במאוריציוס. היו רק שני יהודים בכל האי. אם הייתה אנטישמיות, היא הייתה נחלתן של המשפחות הבריטיות. ידיעת המקומיים על המלחמה באה מקריאת עיתונים וצפייה בסרטי החדשות: ילדים וזקנים נמלטים מכפריהם מפני הפצצות הנאצים, ומטוסים גרמנים יורים על אזרחים המנסים להימלט. פליטים. והמאוריציאנים קיבלו את הפליטים שירדו בנמל באהדה ובפתיחות.
כאשר שוכנו הפליטים בבית הסוהר הריק, הוקצו להם תאי האסירים, אחד או שניים בתא. קירות המבצר העבים הגנו עליהם מפני החום והלחות.
סמואל גר יחד עם שאר הווינאים, בבלוקB .
פייגע גרה בצריף K 763, אחד מהצריפים שנבנו במיוחד עבור הנשי והילדים.
אנשי הצוות הרפואי השתכנו יחד עם כעשרים קשישים בסככות [האנגרים] פח. הפליטים כינו את עצמם: "מגורשי פלסטינה המוחזקים במעצר להנאתו של הוד מלכותו המלך ג'ורג' השישי".
עד כמה שהדבר נגע לממשלת הוד-מלכותו, הפליטים היו אמורים להישאר באי עד לאחר המלחמה, ואז להישלח חזרה לארצות מוצאם; פלשתינה נותרה מחוץ לתחום.
מבחינת השלטונות, נחשבו הפליטים לזרים מסוכנים, כחשודים שיש לכלוא מאחורי סורג ובריח. וכך,
מאחורי השערים הנעולים התנהלו חייהם של המגורשים במנותק מהעולם החיצון. הם למדו לחיות עם המלריה ועם מזג האוויר הקשה, מנות מזון בלתי-מספיקות, מגורים צפופים והפרדה בין המינים. הם נאלצו להסכין גם עם תברואה לקויה ומתקני השירותים שהתדרדרו, ועם ההשפלה היומיומית הכרוכה בכך.
רבים חלו טיפוס המעיים שבו נדבקו בעת נסיעתם באונייה. בגלל מזונם הדל פשטו מחלות נוספות כמו דיזנטריה, מחלות לב וכלי דם כמו האווטמינוזה [אנמיה קשה מחוסר ויטמינים] ומחלות טרופיות, שבראשן קדחת הביצות - המלריה. בקיץ הגשום מאוד זמזמו ועקצו יתושי האנופלס. לפליטים סופקו כנגדם מעט כילות, ובהמשך סופקו להם פחיות תרסיס להדברת חרקים ומחבטי זבובים.
אך התוצאות היו מחרידות: בחמשת השבועות הראשונים הלכו לעולמם 28 איש.
הם נטמנו בחלקת אדמה בקצה בית-הקברות סַנְט-מַרְטִין, בפְּטִיט-רִיבְיֶיר, שיועד לשמש בית-עלמין יהודי.
אחרי שהרב השמיע את התפילות לנפטרים, לא הורשו העצירים ללוות את יקיריהם מעבר לשער בית-הכלא. בשנה הראשונה מתו 54 עצירים.
בבית-התפילה של הכלא, בשטח מחנה הגברים, הוקם בית חולים זמני. מאחר שגם הנשים נזקקו לטיפול, נהפך המקום ליעד מפגש ידוע בין המינים. ד"ר פִילִפּ דֶה סְפֵּוִויל, שימש קצין הרפואה של המחנה בנוסף להיותו הרופא הצבאי של מאוריציוס. לטיפול בפליטים הוקצבה רק שעה אחת ביום.
במהרה לא היה די מקום באולם התפילה. נוספו כמה סככות, אך עדיין שררה צפיפות-יתר. לא היו מספיק סדינים, שמיכות ומזרנים. לעתים חלקו שניים מיטה, חולים שכבו במיטות שטרם חוטאו, ומצעיהן המזוהמים טרם הוחלפו. היה מחסור בתרופות.
למרבה המזל, היו בין הפליטים רופאים, שהורשו לעבוד תחת השגחת רופאים הרשומים במאוריציוס (ד"ר לָבוֹאָפְּיֶר, ד"ר שון שִין). כל אנשי הצוות הרפואי - הרופאים הזרים, הרופאים היהודים, האחיות עבדו יומם וליל. לעזרתם התגייסה קבוצת מתנדבים (V.A.D) וביניהם אליס קליפורד, אשת המושל. כולם ביצעו את משימותיהם במסירות ובתנאים קשים ביותר.
"יום אחד הופיעה אשה שנראתה כאילו הגיעה מעולם אחר. ליידי אליס קליפורד, אמריקאית, חברתה של אלינור רוזוולט ואשתו של מושל האי. היא אמרה לי שהיא רוצה לעבוד כאחות בבית החולים של המחנה, בתנאי שתוכל לטפל בחולי הטיפוס. היא הביאה איתה כמה מבנות החברה הגבוהה של האי. הן עבדו בצורה יוצאת מן הכלל", סיפר ד"ר סטרחובסקי, מעצירי המחנה.
מדי פעם קיבלו המעפילים מכתבים מקרוביהם, מה שהקל במעט על הבדידות וגישר על המרחק העצום מכל מרכז יהודי. על מכתבים יוצאים הושתה צנזורה קפדנית.
הלחץ הנפשי והחברתי של הפליטים לא איחר לתת אותותיו: התגלו הפרעות במערכת העצבים ודיכאון, נשים החלו מסתובבות בשטח המחנה באדישות כשהן עירומות. היו מקרים של הומוסקסואליות, גם בין הנשים, והיו שמועות שהתפתחו 'קשרים' בין הנשים לבין השומרים. היחסים בקרב המגורשים נעכרו, החלוקה המעמדית נתנה את אותותיה – האמידים קנו צורכי אוכל מחוץ למחנה, והעניים נאלצו להסתפק במנות המזון הזעומות היומיות שהקציב להם "צ'רצ'יל", כפי שאמרו.
שגרת המחנה
ועם זאת, רוב העצירים שאפו לקיים חיים נורמליים במחנה. במשך הזמן הוכשרו מבנים למחסנים, לבתי מלאכה, למאפייה ולמטבח, לבידור, לחברה ולספרייה. מחסן אחד יועד לתנועת "הצופים", שם ביקרו גם בניו של הקולונל ארמיטאז'. באזור הגברים היו שני בתי-כנסת – אחד לאורתודוקסים והשני לרפורמים. במחנה הנשים היו שני בתי-ספר.
סמואל ככל העצירים בגילאי 18-55 נדרש לצאת לעבודה. היו אלה עבודות ניקיון, גינון והחזקה, שבוצעו בשעות לא קבועות, במשך שעתיים-שלוש, ללא תגמול.
בבתי-המלאכה החלו תושבי המחנה לייצר בגדים, נעליים, רהיטים, כלי מטבח ומצעים. החייטים והתופרות כמו סמואל ופייגע, הסנדלרים, הפחחים, הנגרים ורפדי המזרנים מצאו תעסוקה ולעתים אף קיבלו שכר.
אחרי כמה חודשים הרשו לעצירים לקרוא את עיתוני מאוריציוס. בתחילת ינואר 1940 ראה אור, לשמחתו של סמואל, עיתון קטן בגרמנית, "חדשות המחנה", שהודפס במכונת כתיבה ושוכפל.
באזור הגברים נפתח מזנון, וסניף נוסף נפתח במחנה הנשים. נפתחו בתי קפה (Kaffehaueser): "כמו בווינה, שתו ספל קפה דיברו פוליטיקה, ספרות, ורכילות מקומית. כל ההכנסות הועברו ל'קרן המחנה' לארגון פעולות תרבותיות וחברתיות."
"עצירים השיגו קפה ירוק מקומי קלו, טחנו, ומכרו אותו בתוך קופסות סיגריות מפח".
המגורשים זכו בסיוע חומרי ועידוד מה'ג'וינט' בארצות הברית, ומוועדי הקהילות של יהודי דרום אפריקה. גם ראש הכנסייה האנגליקנית באי וראש מחלקת החינוך של המושבה הבריטית הגישו סיוע לפליטים: סעד מוסרי. מהארץ, ההסתדרות הסתפקה במשלוח עיתון 'דבר', ולרבנות הראשית לא הייתה כל נגיעה בדבר.
פייגע, שהייתה לחברה פעילה ב-ZAM [Zionist Association of Mauritius], שימשה כמנהלת החשבונות. היא והמזכיר ד"ר אהרון צברגבאום הפיצו - לאחר שקיבלו אישור רשמי מהוועד המנהל של ההסתדרות הציונית בירושלים - את "שקל התחליף של מאוריציוס", ששימש כרטיס חבר של ההסתדרות הציונית העולמית. מפקד המחנה סיפק נייר [מאיכות ירודה] בצבע לבן או ירוק בהיר. אחד מאמני המחנה גילף גלופת עץ [בעיצוב שונה מדי שנה]. דמי החבר נקבעו על פי האמצעים המוגבלים של העצירים - בשנה הראשונה - 10 סנט.
לאחר דרישות בלתי-פוסקות מצד העצורים, הסכימו השלטונות לאפשר למשפחות ולזוגות לא נשואים להיפגש לפרקי זמן מסוימים: הם הורשו להיפגש בחצר בית הסוהר בשעות אחר הצהריים; השערים שבין מתחם הנשים ובית הסוהר נפתחו, הנשים נפגשו עם בעליהן, והילדים עם אבותיהם. הותר ביקור נשים במחנה הגברים, פעמיים בשבוע, במשך שעתיים, תחת עינם הפקוחה של השומרים. יחסי מין נחשבו עבירה חמורה. ולמרות ההגבלות, היו גברים ששיחק מזלם אצל הקריאוליות היפהפיות.
כעבור שנה וחצי, בעקבות "מגפת" ההומוסקסואליות, הקלו שלטונות המחנה על האיסורים וההגבלות: טווח הביקורים הורחב לארבע פעמים בשבוע לשעות מספר. עדיין תחת כיפת השמים, בהשגחת השומרים. ביולי 1942 שלטונות המחנה התירו לזוגות לבלות יחד פרק זמן ממושך יותר, והוקצה להם לצורך זה שטח מחוץ לחומות הפנימיות של המחנה. מתחם ההתייחדות זכה לכינוי "אזור השעשועים", ועם הזמן הקימו בו אוהלי התייחדות. אך לפייגע כבר לא היה עם מי היפגש. ב- 24.6.1942, הלך סמואל לעולמו ממלריה.
אחרי שנתיים זכו המגורשים בהקלה נוספת: הנשים הורשו לבקר בצריפי הגברים, אם כי אחרי 9.30 בערב הייתה כל אישה חייבת להימצא בחדרה.
למרות כל זאת, נולדו במחנה הגירוש 49 ילדים, והילד החמישים ראה אור עולם בבית החולים בחיפה. אחד מהם הוא נפתלי רגב, שגריר כבוד של מאוריציוס בישראל, בנו של ד"ר צברגבאום, שנשא אשה במחנה.
סמואל פאייר היה הנפטר ה-62 מתוך 127 פליטים שנקברו באי [הלוויה הראשונה הייתה ב-5 בינואר 1941 ואילו האחרונה ב-26 ביולי 1945]. בן 58 היה במותו. הוא נקבר בשורה 9 מקום 8 בבית הקברות היהודי באי.
סוף דבר
בקיץ 1942, דרשו המוסדות הלאומיים (הסוכנות) מתנדב מכל קיבוץ לצבא הבריטי. ליאו פאייר התנדב מטעם "מעלה-החמישה". אריה התגייס לצבא הבריטי לפני מות אביו משתי סיבות: האחת כדי להיטיב את מצבה החומרי של ההורים, והשנייה, הסיכוי שבמסגרת הצבא, יצליח להגיע למאוריציוס.
המגורשים, בתוכם אנשי עסקים, בעלי מלאכה, אמנים ומורים, דוברי שפות אחדות, מוסיקאים, ציירים, ועוד, היו עירוי תרבותי עשיר בעורקי "החברה הגבוהה" האירופאית של האי. הם ארגנו לעצמם חיי חברה ותרבות, יזמו פרויקטים שונים, שהשתלבו בכלכלת האי, ואף תרמו למאמץ המלחמתי. הם הקימו בית ספר לילדים ועבור קורסים למבוגרים. נוסדה אוניברסיטה פתוחה ופעלו חוגים שונים. נוסדה גם תזמורת ונערכו קונצרטים לאנשי המחנה ולתושבי האי. פעלו מקהלות, והוקם תיאטרון מקומי שהעלה הצגות ואף אופרה אחת. אמנים הציגו את עבודותיהם בתערוכות.
פייגע למדה בקורס לעברית והייתה לגזברית המחנה. ב 15 במאי 1943 היא כתבה גלוית-דואר הנושאת בול מאוריציוס של 10 סנט עם דיוקן המלך ג'ורג' השישי אל בתה אדית פייר, בקיבוץ שורשים, דואר יבנאל, גליל תחתון, פלשתינה, בכתב עברי ובזו הלשון:
בתי היקרה!
חפצי לנסות לכתב לך פעם בעברית אולי גלויה תגיע למטרתה ושתקבלו ממני את הדרישה הכתובה בשפתינו. אני מקווה כי אם ירצה השם ואני אעלה ארצה אז נדבר רק בעברית, אבל מתי יבוא הזמן?
השבוע היה נצחון גדול [השלמת ניצחון בנות-הברית בצפון אפריקה עם כניעת חיל המשלוח הגרמני-איטלקי בתוניסיה]. לכן יש לנו תקווה שגם הסוף יבוא בקרוב. זמן רב לא קיבלתי מכתבים ממך דואגת לשלומך ושלומו של בני. השמחה היחידה בשבילי כאשר אני מקבלת ידיעות מילדיי היקרים. אני קוראה את המכתבים כמו תפילה כמעט בכל יום וזאת נותנת לי כח ואמץ לחיות פה. כמו לאיש דתי התפלה נותנת אמונה שגאולה תבוא בקרוב ליהודים האומללים שסובלים כל כך הרבה. הרגע קיבלתי שוב מברק מבני הטוב שהוא בריא תודה לאל, שמחתי מאוד בידיעה החדשה.
אני חובקת ומנשקת אותך
אמך
דרישת שלום לחברתך
.מאוריציוס, ת"ד 1000. צריףK 763 .
ציונית הייתה.
הסנונית הראשונה שבישרה על שחרור קרב נראתה באופק כאשר תחת לחצים פוליטיים נאלצה ממשלת הוד מלכותו לאפשר ל- 25 עצירים צ'כים להצטרף לצבא הצ'כי באנגליה ול- 28 אוסטרים להצטרף לחיל ההנדסה של הוד מלכותו. 53 עצירים אלה עזבו את האי ב-18 ביולי 1944.
את ההודעה על שחרורם קיבלו גולי מאוריציוס בפברואר 1945. את היום הזה חגגו בתהלוכה שהסתיימה בשירת "התקווה" ובריקודי "הורה" עד אור הבוקר.
היציאה מהאי התמהמהה עוד חצי שנה, תקופה שבה עברו על הגולים במאוריציוס שלוש סופות ציקלון הרסניות ומגפת שיתוק ילדים.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה באירופה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי.
יום ה- 11 באוגוסט 1945 היה יום הגלות האחרון של מגורשי מאוריציוס.
ארבע שנים ושמונה חודשים ישבו שם, עד שהבריטים הסכימו להכניסם לפלשתינה.
הותר להם לבחור את יעדיהם. שמונים ואחד אחוז מהם בחרו בארץ-ישראל.
ביום ההפלגה לפלשתינה נפרדו תושבי האי מהגולים.
האונייה שהביאה אותם לנמל חיפה דרך תעלת סואץ עגנה לבסוף במקום שבו טבעה חמש שנים קודם לכן אוניית המעפילים "פאטרייה".
אלה שביקשו לעזוב את הארץ שוכנו במחנה אונר"א ליד עזה.
כשהגיעו גולי מאוריציוס ארצה, 40 מהם הוסעו בדחיפות באמבולנסים לבתי-חולים באזור חיפה. שבעה, שמחלתם הייתה קשה יותר, הוסעו ל"הדסה" בירושלים, ביניהם פייגע-צפורה פייר.
מספרים כי בשוכבה על ערש דווי שוחחה עם המבקרים עברית שורשית. יהודית בתה ישבה לידה.
על דבר מחלתה של אמו שמע ליאו בעת ששירת כחייל בצבא הבריטי באיטליה. הוא קיבל חופשה וזכה להיפגש עימה בפעם הראשונה מאז עזב את וינה.
ב-31.10.1945 נפטרה פייגע-צפורה בבית החולים "הדסה" בירושלים מסרטן הרחם, ונטמנה בקיבוצו של בנה הבכור ליאו-אריה – 'מעלה-החמישה' שבהרי יהודה.
בין הדברים שנישאו בהספד על קברה בבית-העלמין הקטן נאמר: "לא ניתן לה לחזות ביצירה הזאת שכה רצתה להשתתף בה".
סוף המסע
סמואל פייר נשאר באי, בבית העלמין היהודי, המונה 128 קברים.
כשעזבו, חששו הפליטים לגורלו של בית הקברות היהודי, שבו נטמנו יקיריהם. הם ביקשו מהארכיבישוף אוֹטֶר-בַּרִי, שהיה ידידם, להשגיח על בית הקברות. אבל הממשל במאוריציוס, שהיה מודע לחשיבות שמייחסים היהודים לקבריהם, החליט, מסיבה מינהלית ומשפטית, להעביר את הנכס למועצת נציגי יהדות דרום אפריקה.
במשך הזמן, מזג האוויר הגרוע גרם לשחיקת המצבות שנחצבו מאבן באיכות נמוכה ולעתים הפילו אותן סופות הציקלון.
מועצת נציגי יהדות דרום אפריקה והמגבית היהודית המאוחדת ומשפחת בִּירְגֶר ממאוריציוס תרמו לשיקומו של בית הקברות, ומר זַ'ק דֶמַרֶיי תיחזקו על חשבונו.
אגודת הידידות מאוריציוס ישראל [אמיקל] היא המטפלת כיום בבית-הקברות, בסיוע הארגונים היהודיים בדרום-אפריקה.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.
