מאיר חזנוביץ  -  נהרג מאש חברו בקרב מול שודדים

20.5.1913  -   מרחביה

בית העלמין מרחביה

טכסט:

בדם             ואש

מאיר חזנוביץ

יהודה [מגן דוד] נפלה

נהרג

בן כ"ד שנה

ביום י"ז אייר

שנת התרע"ג

בדב         ואש

[סמל במעגל לא סמל השומר]

[תחתיו חרוטים ענפים]

אלון בכות

יהודה      תקום

ניחוש הסמל: "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף".  צבי בונה

                   "גזע עץ כרות ולצדו הגדמים שלו" כחקוק אלון בכות מתחת לסמל

כתבה צמרת

מרחביה; גם שדותיה ספגו דם אדם,  מרחביה קמה על האדמות שליד הכפר פולה קרקעות, שנרכשו בשנת 1909  על ידי יהושע חנקין, האיש שקרא ל'קבוצת הכיבוש'  של 'השומר' למקום.

בסוף נובמבר 1910 אישרה הנהלת 'הקרן הקיימת' הלוואה של 50,000 פרנק למשך שנה אחת למימון שהייתה ועבודתה של 'קבוצת הכיבוש' בפולה. ובראשית דצמבר עלתה חוליית-חלוץ של הקבוצה אל הכפר. כל האריסים פונו במהירות, [בתמורה לתוספת פיצויים], והוחל במיפוי מדויק של שטח הנחלה  -  חפירת 'תעלות- גבולין'.

בפברואר 1911 הגיעו למקום שאר אנשי 'קבוצת הכיבוש', ומייד הוחל בחריש וזריעת האדמות.

היו ההתנכלויות מצד השלטונות בנצרת ומצד ערביי הסביבה.

מושל נצרת  הקאימקם העות'מני שוקרי אל עסלי עשה ככל יכולתו כי רגל יהודית לא תדרוך על אדמה זו.

מרחביה כך קראו למקום ["מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". תהילים, קי"ח, ה'] שם שהו השומרים הראשונים, ביניהם יהודים הרריים כמו האחים ניסנוב [גם בחורה יפה שהגיעה מרוסיה, שם נאסר חתנה על ההתנפלות על איזה אנטישמי בקישיניוב. וחכתה לשחרורו].

יחזקאל ניסנוב נרצח בוואדי פיג'אס [נחל יבנאל]  כשהעביר בעגלה תחמושת ממרחביה ליבנאל שם נקבר.

 'מאורע מרחביה'  קרה בליל שישי כ"ט אייר תרע"א -  אותה התנגשות בשדות מרחביה כאשר השומר-הרוכב  יגאל הרג את תוקפו בן השייך של כפר סולם, סעיד אל דבאב. תושבי הכפרים הערביים התנפלו על המקום. הצבא התורכי התערב ואסרו גם  את יצחק נדב, יגאל אליוביץ [הוא מרדכי] וראובן קורקין, מאנשי 'השומר' שנחבשו בכלא עכו. רכוש רב נשדד ונעלם.

 המשפט שהתנהל אחר-כך גרם הוצאות כספיות כבדות ועיכובים בהשגת הקושאנים [= תעודות המעידות על בעלות] רק לאחר הפעלת לחצים כבדים בקושטא ותשלום 'בקשישים' נכבדים, הגיעו לבסוף הקושאנים לידי חברת 'הכשרת היישוב', "מסכנים האנשים את נפשם רק בעד הרעיון, מבלי שיהיה להם אף שמץ של אינטרס פרטי". נכתב בעיתון  'הפועל-הצעיר'14.6.1911.

הקציר  בעיצומו - הנער יצחק אחדותי בן הישוב הישן מירושלים,  נהרג בתאונה בהובילו תבואה  לגורן ונקבר במקום.

את בתיה מיטלמן היפה שאיבדה עצמה לדעת בגלל אהבה נכזבת בטביעה, קברו חבריה בחיפה.

חששו [גם מפני 'נקמת הדם'] והביאו שומרים מן הטובים ובהם מאירק'ה חזנוביץ.

חזנוביץ מאיר  בנה של מיניה נולד ב  1890 במינסק [ביילורוס] את שם אביו איננו יודעים. 'מיניה האלמנה' קראו לה או 'מיניה עושה הסיגריות'  אישה ענייה [חד-הורית], עובדת לפרנסת בני ביתה. כילד יהודי למד ב'חדר' וב'תלמוד-תורה',  כשובב ומנהיג הפיח רוח חיים ושמחה בחייהם העניים והעגומים. "הוא היה ממציא משחקים שונים" ועל כך אהבוהו חבריו לרחוב.

 כשגדל  והיה לנער לקחתו, ידידה טובה [שלו ושל אימו] לבאקו שבקאווקז. עיר נמל על גדות הים הכספי  באזרביג'אן [מדינה בין רוסיה הנוצרית לפרס המוסלמית].  בעיר עבד כשוליה בבתי מלאכה לחייטות ולסנדלרות. שם, כך מספרים, פגש  ביחזקאל ניסנוב  ובצבי בקר  שגם הם באו לעיר ללמוד להיות אנשי המחט והחוט  כשהוא אחז במקצוע תפירת נעלים.

ובעיר התפשטה התנועה הציונית, מאירק'ה בשכלו הישר והפשוט נקשר לתנועה  [שלא כסטודנטים היהודים שנחלקו בין  המרקסיזם למהפכנות סוציאליסטית ורק מעטים התקרבו לרעיון הציוני.[ מאירק'ה שנא תיאוריות, היה לועג ל'אינטליגנטים' ולאנשי 'הפרוגרמות' [כפי שכינה אותם גם בפניהם].  איש המעשה היה, וייסד אגודת-נוער [יש לה שם?]  עם שאיפה לעלות לארץ-ישראל, בהבטיחו כי "כשאבוא לארץ אקנה סוסה ערבית אצילה ורובה ואלחם נגד שונאי הישוב". דיבורו היה שקט ובשיחות היה לרוב המקשיב  ומעשיו  השובביים היו לרוח החיה של הנוער בעיר.

הנטייה לפשטות והתרחקות מעולם הספר הביאה את מאירק'ה לזלזל בכל מה שנראה לו כגינוני אינטליגנציה. אולם אהב  להקשיב לסיפורים על גבורת המכבים ומורדי הגליל מימי קדם.

מספרים כי כשפרצו הפרעות לאחר 'מהפכת 1905'   [ב  6 באפריל 1903, בחג הפסח התחוללו פרעות קישינב הראשונות, 49 יהודים נרצחו,  הפוגרום השני ביהודי העיר אירע ב  19 באוקטובר 1905, 19 יהודים נרצחו]  [כולל פרעות  קישינב],  בסיוע שלטון הצאר [עידוד השלטון וכוחות המשטרה]. ובין היהודים היו רק מעטים שיכלו לפעול, בין הארמנים והיהודים, הארמנים ידעו לעמוד על נפשם, מאירק'ה, יחד עם קבוצת צעירים התארגנו ל'הגנה עצמית', כתפיו רחבות, מגפיים לרגליו, לבוש חולצה שחורה, כובע קאווקזי לראשו ואקדח מוחבא בכיסו, בהבעת פנים קשה ליווה יהודים מבוהלים עם רדת הלילה אל בתיהם. היה מוכן לתת את נפשו על הגנת אחיו.

 טבח  שנעשה על ידי עושי דבר הסולטן  עבדול חמיד   וכנופיות כורדיות  אירע בסוף המאה ה-  19  מאז החל  טיהור אתני של המיעוטים [הנוצריים]  ברחבי האימפריה העות'מאנית [בהם האשורים, הארמנים והיוונים].

 מספרים גם כי כשגברה הסכנה ליהודי העיר קראו ה'גבירים' לאסיפה בבית-הכנסת. כשנאסף הקהל הם עצמם לא באו. נודע כי התאספו באחד מבתי העשירים. מאירק'ה הלך אליהם ולא נתנו לו להיכנס. הוא התפרץ פנימה והטיח בהם: "אתם התאספתם כדי לקנות את מושל העיר למען יגן עליכם ולא אכפת לכם מה יהיה עם העניים. טוב, תנו לנו כסף לקניית נשק ואנחנו נגן על העניים ואתם תחסו בצל סינרו של הגוברנטור!".  יש ואמרו כי  השתמש  במלים הפוגעות "ואתם תתחבאו לכם מתחת לשמלת אשת המושל".

  סיפרו כי באודיסה הסמוכה ארגון הסטודנטים היהודיים  'ירושלים' הקים יחידת 

הגנה עצמית ופעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק  [רובי ציד ואקדחים]. 

יש ויגידו כי אז נולדה 'החרמת הכספים'  - שוד זהב מהעשירים.

בשנת 1906 באחד מגלי עלייה השנייה יחד עם עולים מרוסיה האסייאתית המכונים, יהודים הררים, עלה  מאיר לארץ ישראל.

איש צעיר, בעל שרירים קשים ועיניים חומות לוהטות "המביעות מרץ בלי גבול" עם הרבה אומץ ואמונה. עבד כפועל חקלאי במקומות שונים בארץ: ביהודה, בכרמי רחובות וראשון-לציון.

"מי שראה את מאיר הולך אחרי הפרדות או השוורים – החליט בוודאות שזה איכר מלידה", ראו אותו גם בסג'רה שבגליל אליה הגיעו פועלים חקלאיים מיהודה, [בהם גם דוד בן-גוריון  מפתח-תקווה].

גם בתלח'ה עבד.  מספרים כי היה  בין מקימי המבנים, זה בן שתי קומות שכונה 'העלייה', גם חומה בנו  וקמה חצר תל-חי בה רוכזו כלי העבודה, שם גרו פועלי המשק החקלאי,   מאחר שהיה חסון גוף ורגיל בעלבונות יהודים ממונים, באה לו העבודה  הגופנית בקלות אך לא שבע נחת ממנה  עד שנעשה שומר - שומר רגלי בחוות כנרת.

בחר בשמירה  כי אהבה.

בבאר יעקב היא 'ביר סאלים  'באיזור הקרוי ואדי לאמון רכש הרב יעקב יצחקי בשנת  1907 חלקות עבור היהודים הקאווקזים, באו רק 7 משפחות. ומאיר היה רווק.

יום אחד פגש בידידיו הדאגאסטנים  מימי באקו  בחצ'קול [יחזקאל] ניסנוב הצ'צ'ני  ובצבי בקר; דיברו [ביידיש] על כבוד, גאווה לאומית וזקיפות קומה [יש אומרים כי היה זה בבית קפה ביפו].

מצאה חן בעיני מאירק'ה חזנוביץ  החבורה  בוגרי 'ההגנה העצמית' שהתרכזה סביב ישראל שוחט מנהל חשבונות בשפיה בה שני ידידיו  צבי בקר וחצ'קול ניסנוב   גם ישרואל'יק בוטרברויט [גלעדי] פועל מזיכרון יעקב הסמוכה, אלכסנדר זייד הסתת מירושלים, מנדל פורטוגייז [פורטוגלי] ידידו של גלעדי, יחזקאל חנקין מפתח-תקווה זה שנשא לאשה את שרה-חיה, ידידתו מאז ימי 'ההגנה העצמית' בהומל, יצחק שימשלביץ איש חשוב של 'פועלי ציון', ברל'ה שוויגער הפרחח מאודיסה יזובר הוא משה גולדשטיין [גבעוני]  שומר מחדרה, סעדיה גולדברג [פז],  פועל מבת-שלמה [יש ואמרו כי הוא אריה סברדלוב].  

בליל שמחת תורה תשרי תרס"ח [ספטמבר 1907] התכנסה רוב החבורה בפאתי יפו ב'וארשאווער הייזער',  [בתי ורשה] בחדרו  השכור של הרווק יצחק שימשלביץ  [הוא יצחק בן-צבי] הידוע בכינויו יצחק הגדול'  [להבדילו מאחר באותו שם פרטי] וייסדו מסדר - 'אורדן' חשאי וקטן 'בר-גיורא' שמו,  ל"כל פעולה חלוצית הדורשת חירוף נפש ומשמעת ברזל".

 הוסיפו לרשימה את מאירק'ה חזנוביץ, משה גולדשטיין [גבעוני] וסעדיה פז   שלא יכלו להגיע ובחרו את ישראל שוחט כמנהיג. 

בתחילה, הלכו ראשונים אחרי מנהיגם  ולהוראתו, לגליל התחתון לחוות סג'רה ל'קולקטיב' שייסדה מניה וילבושביץ המהפכנית, הלא-ציונית, ה'בונדיסטית'  [אחותו של נחום וילבושביץ ולימים אשתו של ישראל שוחט המזוקן], והם  ישראל גלעדי, צבי בקר, מנדל פורטוגלי ויהודה זלדין המצטרף החדש.  אחריהם הגיעו: מינקוביץ [בן-צור], לוי גופן מ'החורש', פיק, ברל'ה בלדבורסקי, [הוא דב בן הגליל],  גם משה גולדשטיין [גבעוני], גם האחיות בקר הן קיילה וצפורה,  והאחיות של  ה'אשגאר', הג'ינג'י חיים שטורמן  - אסתר, שרה ושפרה. 

'החורש'  - ארגון הפועלים החקלאיים בגליל  -  הוקם ב-1907 בחוות סג'רה בגליל  על-ידי אנשי 'בר-גיורא' שקרא לעצמו "פועלים ופלחים". אסיפת 'החורש' הראשונה התקיימה ביבנאל תרס"ח. 

כך הוקם הקולקטיב שמנה 18 חברים,  שעיבדו מאדמת החווה כפי שהקציב להם  אליהו קראוזה המנהל, האגרונום.

"  … באותו זמן בא לסג'רה גם מאיר חזנוביץ והתחיל לעבוד עבודה זמנית בחווה. אנו, חברי קבוצת 'ב'- ג'' [=בר-גיורא], היינו הרוב הגדול בקולקטיב"…. כתב סעדיה פז.  

מאיר לעתים קרובות  מכונס בתוך עצמו,  הצלילים  משכו את לבו ואהב לשיר. מאוד.

"בבואו  בערב מהעבודה בשדה– היה יושב באיזה פינה בחדר הגדול של הפועלים, פח נפט בידו, עיניו סגורות למחצה ואצבעותיו מקישות בפח, והפח כאילו נהפך לנבל מוציא מקרבו מנגינות נפלאות, מנגינות שהיו זרות בעצם לאוזני חבריו, נגינה אסיאתית פראית של בני קאווקז, לא ארץ מולדתו, אבל לוקחות את הלב ומשרות רוח עגומה ועצב חרישי" נזכר חברו וכתב  ב'הפועל-הצעיר"  שנת תרע"ג.

"היה הדבר ביום גשם. אל העבודה בשדות אי אפשר היה לצאת. ישבנו חלק מהפועלים על הקרקע בבניין הגדול של המושב [זה היה בסג'רה]. שתקנו. כל אחד היה שקוע בהרהורי לבו. על מה הרהרו? ההתאזרות נגד האטמוספירה הטורקית-מזרחית הרוויה עצלות, שהחלה לפעול לא מעט עלינו? על הנמנום של האיש המזרחי, שתקף גם חלק מהפועלים האידיאליסטים? הרהרו בעולם הקולטורה העשיר אשר רחוקים ונדחים אנו ממנו, נדחים כמו על אי בודד? עוד אנו שקועים איש בפינתו, והנה נכנס מאירק'ה ובהתעטפו כולו באדרתו הערבית השחורה, השתרע על הקרקע כמונו באחת מפנות בנין הסוסים. בפני עצמו החל לרנן איזה זמר עממי, אבל מעט-מעט הרים את קולו והחל משתפך בשירה כצפור חופשית ביער, והשירה קרעה את חוטי ההרהורים של כל אחד מאתנו". כך יערי-פולסקין.

משימה הראשונה שעמדה בפני הארגון החדש, 'בר גיורא', הייתה כיבוש השמירה בחוות סג'רה מידי שומריה הצ'רקסים.

בינואר 1908 צבי בקר חבר 'בר גיורא' ו'הקולקטיב' בסג'רה החליף את השומר הצ'רקסי  המודח מכאפר קמא, כפר דוברי אריגית .

כל תושביו צ'רקסים  מוסלמים, שמוצאם מהרי הקאווקז ונמנים עם השפסוגים, אחד מ-12 השבטים הצ'רקסים.  הכפר נוסד בשנת 1876  כאשר מולדתם נכבשה על ידי האימפריה הרוסית הנוצרית כחלק מטיהור אתני, שביצעו הרוסים, והם גלו לשטח האימפריה העות'מאנית .[הרוסים  שלחו לשם את  בני עמם- הפרד ומשול גלויות כמו ימי קדם].

ביפו הוקם 'המשרד הארץ-ישראלי'  כדי להכשיר פועלים לחיי עבודה והתיישבות ובראשו עמד ד"ר ארתור רופין,  ובראשית יוני הוקמה מצפון לצמח 'חווה כינרת'.

מאירק'ה שומר רגלי בחוות כנרת. "שם ספג את המכות הראשונות וגם חילק את המהלומות הראשונות".

"מכורבל בעבאיה, כנפות הכאפיה משולבות על פני עד חטמי, וקצותיהן תחובות בעאקל מעל לצדעותי, הרובה על כתפי הימנית ולועו למטה, כדין, שהטל לא ישקע בפנים הקנה; התייצבתי בגורן החווה לפני מאירק'ה הוותיק. כשראני פרץ בצחוקו הצלול, נענע בראשו ולחש: 'נו, נו, הפועל-הצעירניק!, מה התכרבלת בעבאיה – כזקנה? שולי העבאיה צריכים לרדת חפשי ארצה, ברחבות; בדווי הולך כבן-חורין"  סיפר שמעון- דוד יפה [אחיו הצעיר של איש תנועת העבודה אליעזר יפה[ שלמד בכינרת את תורת השמירה.

חוות כינרת, ימי הקציר. ביקש ה'ארטיסט' מאירק'ה חזנוביץ מהפועל מאיר רוטברג 'מלך המעדר' להחליפו בשמירת הלילה בשדות,  כי הוא קודח. בחצות בא מאירק'ה עם ידידו  מועמד 'השומר' יוסף לישנסקי, התלוצצו והלכו, ואילו מאיר נשאר לשמור  ובבוקר הלך לעבוד בשדה. "בערב, כשישב על-יד השולחן בחדר-האוכל שוב ניגש אליו מאירק'ה וביקשו שישמור גם הלילה במקומו, כי עדיין יש לו חום, הסכים. בחצות הלילה שוב הופיעו שניהם; 'מלך המעדר' ישב נשען על הרובה, והם התיישבו משני צדדיו, פתאום התחילו להוציא מידיו את הרובה. "מה אתם עושים!" צעק מאיר, אבל הם הוציאו את הרובה וברחו בחשכה. הוא רץ אחריהם וקרא להם להחזיר לו את הרובה, אולם לשווא.  מאיר הלך לחצר, והודיע על הדבר, ודרש  מראשי השומרים לברר את העניין, אך לא נענה. הופצה שמועה שמאיר ישן בשמירה ושערבים גנבו ממנו את הרובה". סיפרה לימים  אשתו חיה רוטברג.  

חודשים רבים התעסק מאיר בעניין ודרש את רובהו, אבל  אלה הכחישו כי היה זה תעלול   של  שני שומרים  אשר סחבו ממנו את רובהו, "כאשר נרדם בליל-השמירה הראשון שלו, לאחר יום-עבודה מעייף". מרוב צער, חלה מאיר ועזב את החווה; אומרים שלאות הזדהות איתו עזבו את בית המוטור שם גרו גם בן ציון  ישראלי ונוח נפתולסקי  והלכו לסג'רה.

אלכסנדר זייד [הישר והנאמן] גילה לבסוף את האמת, למאיר הוחזר הרובה. מנהל החווה משה  ברמן  כפיצוי מסר את השמירה על השדות למאיר. וזה האחרון הזהיר את השניים לבל יראו את פניהם בחווה.

"נכנסתי למטבח והנה יוסף לישנסקי יושב ליד השולחן. בראותו אותי ברח דרך החלון. למאירק'ה סלחתי הכול."  סיפר מאיר רוטברג האיש שהקים את 'המשביר'.

ואז ארעה תקרית מסחה כשברל'ה שוויגער  מנהל את הגנתה.

לאחר תקרית עם 'השכנים' חתם באוגוסט 1908 ישראל שוחט על הסכם לשמירה עברית במושבה כפר תבור [מסחה] השומרים חברי 'בר גיורא' מאירק'ה שפם על פניו העגולות, חבוש כפייה ועקאל   היה בין שומרי מצפה   הראשונים.

מפועלי הגליל משה וחיים טריפון, דוד דרוקר, צבי גרוס  ביניהם אחד מחברי הקולקטיב בסג'רה ברלה בלודבורסקי [חברו של ברל'ה שוויגער] , נענו להצעת יק"א  J.C.A], ראשי תיבות של [Jewish  Colonization Association – להתיישב  על אדמות עין-כתאב במצפה שליד טבריה ולעבד את אדמתה כאריסים. כשריסיה מבשלת [ומטליאה]  אך עם נישואיה באה במקומה  מחוות כנרת מרים אוסטרובסקי [לימים ברץ]  שאחרי חודשיים הלכו לחדרה;  החליפה אותה  להוראת 'ועד בר גיורא' אסתר שטורמן  [לימים בקר] בנימוק, שחייבים להשתכר סכום-כסף הדרוש לקניית כלי-נשק, איתה הצטרפו עוד כמה חברים, וביניהם מאירק'ה חזנוביץ לא כקבועים במקום אלא לעזרה בכיבוש השטח, גם ברלה שוויגער שם.

"בודדה ומנותקת היתה אז הנקודה, ללא שכן ועוזר בעת מצוקה. חצר גדולה מוקפת גדר-אבנים, שבאחת מפינותיה עמד בית בן שני חדרים. חדר אחד הוקצה לבחורים, בשני היה חדר-האוכל ובו גם התנור לבישול ואפיה. בקצה השני של החצר היתה סככה לפרדות, ובאחת מפינותיה הותקנה סוכת-מחצלות עבורי.

קשים היו החיים במקום, פרעושים – במספר מבהיל, מקור המים דל ומרוחק – להובלת שתי חביות-מים בעגלה צריך היה לבזבז חצי יום. כל אדמת הפלחה הייתה בריחוק מקום מהחצר. החברים היו יוצאים לשדה עם אור הבוקר וחוזרים רק בערב" כתבה  לימים אסתר בקר. 

". . . מאירק'ה! פעם באו אליו ערבים מלוביה [כפר ערבי מערבית  לטבריה] לדרוש את סוסתם והם גדפו אותו מאד. אז לקח את נשקו והזמינם לשדה, בא אתם עד הגבול ואמר להם: בביתי הייתם אורחי ומוכרח הייתי לסבול מכם הכל, וכעת פה, מה שתוכלו לעשות - עשו. הם פערו את פיהם מרוב תמהון - והלכו. . . " . כתב ביומנו יצחק הוז איש 'השומר'.

בפסח תרס"ט קבעו 'פועלי ציון'  את כינוסם  השנתי בכפר תבור ובהם גם יצחק בן צבי ואשתו לעתיד עולה חדשה רחל ינאית [היא גולדה לישנסקי], שהכירו עוד בברדיצ'ב  ונפגשו בירושלים בבית הדפוס 'אחדות';   השניים הלכו ברגל  לבקר את ידידם ברל'ה שוויגער ששכב בבית החולים הסקוטי בטבריה מוכה וחבול. ממצפה יצאו לשמרם אסתר ומאירק'ה  חובשי כאפיות ולבושי עבאיות;  גלימה ערבית רחבה ונוחה.  בשביל עפר לפני הכפר הערבי לוביה פגשו שיירת עולי-רגל רוסיים. איכרים מגודלי-זקן, שמכנסיהם נתונים בתוך המגפיים וכותונותיהם מעל למכנסיים  בדרכם מנצרת לטבול במי הכנרת. שאלום [ברוסית]: "באתם לרחוץ חטאיכם במים הקדושים?"  השיבו: "את עוונותינו רחצנו כבר בדם-יהודים ברוסיה". מבלי  היסוס רגמו אותם השניים באבנים. בינתיים הצטרפו עוד כמה חברים, אך שיירת ה'גיבורים' התחילה לנוס,  כמה ימים אחרי המרדף  נוסד במסחה ארגון 'השומר' [כשבוע לאחר הכינוס השנתי של מפלגת 'פועלי ציון'].

מאיר היה  בין מייסדי ארגון  השמירה הליגאלי 'השומר'.  

אספת היסוד התקיימה בכפר תבור בכ"א בניסן, חול המועד פסח תרס"ט, 12 באפריל 1909 בצִל אירועי דמים  - רצח חבר 'פועלי ציון' השומר ישראל קורנגולד בסג'רה ואיתו האיכר שמעון מלמד   ומותו של ברלה שוויגער בבית החולים בטבריה.

ומאירק'ה נודע כאחד החברים המסורים והנועזים. מאותם אנשי-חרב, המשתעשעים בחיים ובמוות "רוכב מהיר, עז נפש, קולע אל המטרה בלי להחטיא". ידוע "באומץ רוחו שלא ידע גבולות ובתבונתו במערכות השמירה"  סיפרו.

בלילות כשעברו שיירות הגמלים מעבר-הירדן מזרחה דרך סג'רה, התנפלו הבדווים, לפעמים כדרך אגב על המושבה, מאירק'ה  בגבורתו התייצב ולא פעם יחידי בפני אלה הרבים.

סיפרו  חבריו בסג'רה  כי בלילות סערה, ברד,  וגשמים עזים היה מאירק'ה הולך תחת כיפת השמים, מקיף את חומת-המושבה פעם ועוד פעם, כאילו הוא מטייל ב'בולוואר' [שדרת עצי נוי בעיר גדולה]  עם אהובתו…

  "מאיר לא ידע פחד, לא נסוג מסכנה, ולא ירא את המוות. ברגעים של סכנה היה מאיר מתעלה ומתמלא רוח-גבורה, רובהו פולט כדורי מוות אל אויביו ופיו מלא הלצות" כתב המורה בן-ציון מיכאלי איש סג'רה.

"את המוות לא פחד גם כשראה אותו עין בעין, מה שקרה לא פעם במשך היותו שומר".

כתב  גרשון גרא.

את מות חבריו לשמירה היה מקבל באומרו: 'לחיילים הפשוטים הנופלים במלחמה אין איש שם לב. חשוב רק המפקד – והמפקד שלנו הוא העם'.

דעתו הייתה שקולה וחשובה כדעת החברים המרכזיים ביותר, אולם מעולם לא רצה להיבחר לאיזו וועדה. "שומר פשוט אני וכזה אשאר" אמר.

הלילה היה ידידו הטוב. בליל  זוועות של חורף היה מרגיש את עצמו כדג במים.  "בשעת סכנה ידע למשוך אחריו את חבריו, שהיו מוקסמים ומכושפים מדוגמתו".

שירתו העגומה הייתה אז עמוקה יותר וחודרת ללבבות.

"בלילות ה'משעממים', לילות ללא סערה, ללא ברד וגשם, ושאין בהם יריות מחרידות. בלילות כאלה היה מאירק'ה רוכב לפתע על סוסתו ויוצא לטייל בשדות, להתייחד עם דממת הליל ועם חשכתו, בחושך ראה, כאשר ראו אחרים באור היום ואת הדממה המתה שמע. בלילות כאלה היה רוכב בלי הפסק, כאילו מבקש הוא דבר-מה שאבד לו. יש אשר היה מזמזם לנפשו. יש אשר היה מעכב את סוסתו ומטה את אזנו לשמוע איזה קול טמיר ונעלם. או שהיה מחדיר את מבטו החריף להביט ולראות את הבלתי-נראה, ושוב ידפוק בסוסתו, ושוב ירכב, ושוב יזמזם לנפשו. האחד בעולם גדול של חושך ודממה.

מה היה בשיר זמזומו בלילות כאלה? מה לא היה בו?… כיסופים, כאב, התפרצות מתוך כבלים, געגועים, בכי, רינה, דיצה וחדוה…  ושוב געגועים לאין סוף ולאין גבול. 'את מי אוהב בחור זה?…' היו שואלים אנשים, שלא ידעוהו ואשר שמעו את זמזום שירתו. ואלה אשר ידעוהו היו מסבירים: את אמו, את עמו את ארצו, את הרובה, את סוסתו, את הלילה ועל כולם  – את נערתו. כך היו אומרים, אבל מי ידע את כל תעלומות אהבתו?…" תיאורי משה סמילנסקי.

הוא למד ערבית,  למד את מנהגי הדרוזים בשמרו במושבה מטולה, למד את אופן רכיבת הבדווי הגלילי  וזכה להערצה  ולכבוד  מפיהם.

את מאירק'ה לא רק כיבדו – את מאירק'ה אהבו.  כשהוזמן בשעת שמחה  אל שכניו  ניגן להם על חלילו כפול הקנה וכמו 'שאטר' [=גיבור חיל]  משלהם, ניצב באמצע המעגל מלהיב את הרוקדים או נמצא בראש ה'דבקה', הרוקדת לפי קצב רקיעות רגליו. מושך – מוביל וקורא "ואן ראחו ארג'אל? [=לאן נסתלקו הגברים].

 סיפרו כי  הבדוויות היושבות ליד האוהלים בצד שרות פזמונים עליו "וואלה מאיורה שאטר", ומביעות את התפעלותן ממנו, "מאפיש מתלו" [=אין כמוהו]. "מאיורה רג'ול" [=גבר] ועטרו לראשו של מאירק'ה [מושא חלומותיהם] את כל ביטויי התהילה והערגה.

כל רועה כפרי התגאה, כשמאירק'ה החליף עמו כמה מלים. "מאירק'ה זה ה'ג'דע', רעי הוא" היה מתפאר לפני חבריו הרועים.

משנסתיימה שמירת הכרמים בזיכרון-יעקב של שנת תר"ע מטעם 'השומר'   חזר השומר צפתי לגליל. אומרים כי ניסה לחתור תחת אגודת השומר' וביקש לקבל עליו את השמירה במסחה [כפר-תבור], באורח פרטי, תוך שותפות עם אברהם משה רוטשטיין, איכר מאיכרי המושבה. מספרים כי הדבר נודע לחברי 'השומר', והם ביקשו להכותו. משה, בנו של האיכר דוד כהן שהיה ידוע כ'ידיד הפועלים', הצליח להבריחו מן המושבה.  "צפתי הוצא מן 'השומר', משום שסירב לצאת לשמירה במקום מסוים. אחרי כן הוא ביים גניבת סוס, בשותפות עם בעל הסוס, והכשיל את מאיר חזנוביץ, שהיה אמור לשמור אותה שעה בחוץ, ותחת זאת נתפתה להיכנס לחדר ולנגן במנדולינה שנתנו בידו"  סיפרה האלמנה קיילה גלעדי.

שלושה 'שופטים' - אחד מהאיכרים, אחד מ'השומר' ושופט שלישי שבחרו השניים – קבעו במשפט כי ידו של בעל-הבית הייתה בגניבת הסוס, ו'השומר' זוכה".

את  מאירק'ה שלחו למקומות משמר מסוכנים, אל המושבות הנדחות, אך תמיד ידע לשמור על כבוד השומר והישוב העברי שבאותו מקום. והכבוד חשוב.

על מאירק'ה נאמר ש"הוא גילם בתוכו את תמציתה העממית של התנועה", "על שכאלה נבנה הארגון".

מאירק'ה עסק גם בבעיות שנתגלעו  בתוכם כפעם בפעם, גם בין איכרים ושומרים.

" אף פעם לא שת לבו לא לתהילות ולשבחים לכבוד 'השומר' ולא לחרופים וגדופים מצדדים ידועים. כל העניינים האלה היו נחשבים בעיניו כהשלג דאשתקד. מה שענין אותו, - שלא תהיינה קטטות ודברי רכילות בין חברי 'השומר', הפרעות בחיי-הרעות ועניני ההסתדרות שלהם  " כתב יעקב יערי-פולסקין איש העלייה השנייה [חברו של ברלה שוויגער].

 והוסיף: עד ימיו האחרונים, התחנן לפני חבריו שימנעו ממריבות, מפני שחיי הפרוד יזיקו לענייני 'השומר'.

 מאירק'ה טיפל גם בבעיות שנתגלעו ביחסים עם השכנים הערבים בלא להשתמש בכוח אלא בדרך של שובבות שהייתה מתכונות אופיו.

מאירק'ה, היה רגיל בהדרכת שומרים חדשים, שהרגישו עצמם בטוחים בחברתו.

שובב היה מאירק'ה. שונא היה כל גילוי של פחדנות אך נהג בזהירות וכך לימד לאחרים; הרי תמיד מסרו לו גם את חינוך השומרים החדשים - הוא הדביק בהתלהבותו את חבריו-חניכיו  והשרה עליהם הרגשת ביטחון. הוא היה אומר [ביידיש:]: "קודם כל היה א ד ם, אם שומר אתה יחד עם חבר – חוש לעזרתו, אף אם נדמה לך שתיפול חלל בטרם תספיק לעזור לו במשהו". חזר והדגיש כי התכונות הדרושות לשומר הן: אומץ לב, זהירות ומהירות-החלטה, לכל שומר חדש היה דופק בכתפו ואומר "לשומר דרושים שכל וכתפיים" והוסיף: "בגלל אשכל ענבים או עומר חיטה אל תהרוג ערבי, אבל אם יחרפו אותך על אמונתך, אל תחמול על נפש המחרף ואל תחרד לנפשך".

"כבוד עמו היה יקר לו  מחייו".

 בהדריכם,  חזר לא פעם על דבריו כי בשעת התנפלות מצד ערביים על קבוצת שומרים, נשקפת סכנה מכדורי החברים לא פחות מאשר מכדורי האויבים, "ביחוד אם נמצאים בין החברים שומרים חדשים".

 תמיד הקפיד על הופעה חיצונית נאה.  

בנגינתו וריקודיו   קירב אליו  לבבות: ידע להוציא מנגינות מופלאות ממפוחית הפה שלו, והתלהבותו בריקוד סחפה את כולם. הוא ידע לרקד מאין דומה לו, ולשיר שירים.

"הוא ידע להפיח בלבבות רוח חיים, רוח עליזות, שיריו, ריקודו וניצוץ אחד בלבד של עיניו היו משובבים נפשות עייפות, ולא כל שכן את נפשות הבחורים והבחורות הצעירים" כתב משה סמילנסקי הסופר והפרדסן איש  המעש מהמושבה רחובות.

"אי אפשר היה לעמוד בפני הכוח המדביק והמצמיד של שירתו".  כתב גרשון גרא הצייר והסופר,

על משוגותיו סלחו, הכל אהבוהו.

 "די היה שמאיר יקום וישיר -  והצלחות מוסטות הצידה, הכל קמים ממקומותיהם 
ומצטרפים לקול השירה הספוגה ייסורי געגועים של לוחמים וחולמים עריריים . . . ," כתב  דוד בן גוריון.

" בליל שבת פתח מאירק'ה בשירה וכולנו מצטרפים ושרים אתו. מאירק'ה מתופף על פח ריק והפח נהפך בידו לפסנתר. איזו שירה!   האנשים הופכים למלאכי-שרת והעולם נעשה טוב. ריקוד 'הורה' עד כלות הכוחות ושוב שירה בליווי הרמוניקה, ושוב ריקודים חסידיים…    " כתב יצחק בן צבי.

"בזמן שמאיר נמצא במושבה היה העולם מלא שירה קאווקזית-יהודית, ספוגה ערגון וכלות נפש". סיפר איש מרחביה.

"הוא מצא לו מוצא בשירה ובנגינה בהרמוניקה ובחליל הרועים בכל שעת פנאי ביום ובלילה. בשוררו היה סוגר לפעמים את עיניו היפות, וסתום-עיניים היו פניו חביבים עוד יותר". סיפר אחד מידידיו הרבים.

רובהו שר את שיר גבורתו, ושירו שר את שירת נפשו. השיר היה שפתו. כשאמר לגלות את לבו לנערה אשר אהבה, ישב על האדמה לרגליה, לעיני כל חבריו, ושר לה את שירתו. והנערה וכל החברים ידעו כי הוא מגלה את אהבתו בלי מלים.

[וכך נולדות כנראה האגדות].   

בבית-גן  נמסרה השמירה לידי 'השומר', ובאביב 1910 נחתם חוזה גם עם המושבה הסמוכה יבנאל ומאיר חזנוביץ מוּנה לעמוד בראש השמירה בשתי המושבות.

באוגוסט 1910 היה 'השוד הגדול' של עדר המושבה יבנאל. 

כנופיית שודדים התנפלה על העדר בשעת הצהרים, כשנח אצל המעיין בקרבת המושבה.

הרועים הערבים מהשבט השכן הודיעו על השוד  מעשה של כנופיית שודדים מהבדווים של עבר-הירדן

בטרם התארגנה ה'פזעה' [ = גיוס המוני] במושבה תפס מאירק'ה איזו 'פדלה' [= סוסה עלובה] ויחידי יצא לרדוף אחרי השודדים רכובים על סוסות ערביות, מלומדות מלחמה ושוד אימת הסביבה  ובידו ה'אבו-חמסה'  שמעולם לא נפרד ממנו אף לרגע אחד, התמקם  בצל הסידריה [= 'עץ הדומים', שיזף] שבפתח ואדי פיג'אס, מצד יבנאל [רמת שמסין], מקום בו יותר מרוכב אחד לא יעבור,  חיכה  ובשעה שהבדווים, שהלכו כמאסף אחר העדר השדוד קרבו החל  מאירק'ה לירות לרגליהם, ראו השודדים כי בודד הוא. ובצעקות "עליהום" פנו אליו במטר יריות.  'תמות'". – צעקו לו ; ' ערב טיזאנה'! [=לשון גנאי לבדווים, ובפירוש חופשי שלי: "הערבים בתחת שלי"] – ענה להם מאיר [ וכל כדור  ששילח קולע]  תוך שהוא קורא: "יאללה, התקרבו! איפה השאטרין? [= בני החיל]: הנה כלבים, תקבלו" ויורה .

 הבדווים עזבו את המערכה כשעל כל סוסה רוכבים שנים-שנים, וביניהם פצועים. תוך יריות ומיהרו להסתלק בכיוון הירדן.

 מספרים כי השאירו כמה סוסות הרוגות אף היו שמועות כי שודד אחד נהרג.

אך כדור אחד פגע ברגלו  של  מאיר והעדר התפזר.

כל אנשי יבנאל ובית-גן יצאו לרדוף אחרי השודדים, מי ברכיבה ומי ברגל. בין רודפים היו גם ילדי בית-הספר והנשים.  גם השומר לוי גפן: יצא בדהרה מבית-גן. יש אומרים שגם תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' מתל-אביב עם מוריהם  שבאו לביקור של שבת ביבנאל היו שם.

 הם הגיעו בדיוק בזמן.

 את מאירק'ה. מצאו שוכב בשקט תחת הסידריה פצוע קל, כשראם צעק "רדפו אחרי העדר, גולו את החרפה!" וכשראה שם  את ידידו השומר נחום קרא אליו: "'סנדלר, נקום, ירו בי!"

כמה בחורים – יוסף לישנסקי, פרץ  פיליפוב, לוי גפן, ועמנואל רוזין אספו את הבהמות והצליחו להחזירן למושבה גם את האיכר משה גוטרמן שנפצע מרומח השודדים וראשו מלא בדם החזירו לביתו.

"עד היום נדמה לי, כי ביקור הגימנסיה נסך בנו  אומץ-לב מיוחד והיינו נכונים או החזיר את העדר או להרג" אמר השומר נחום סנדלר בן מטולה ותושב בית-גן:

השודדים ברחו בדרך לירדן,  אומרים כי מכעס על כישלונם התנפלו  למחרת על הכפר הערבי צמח ושדדו את עדרו.

והדמיון המזרחי הפליג לספר בגבורת היהודים.

 מאירק'ה לא רק פיקד על השמירה ביבנאל אלא גם שמר בעצמו ולידו מתלמד - בחצות ליל חורף, בגשם שוטף, מאירק'ה הוותיק והמתלמד פנחס שניאורסון  נתקלו בפתח, שנפרץ  בחומה אותו קיר שהקיף את המושבה [הלאה מהקיר המזרחי-צפוני] היה ברור, שהגנבים הכירו את ה'חצרות' וידעו איך ולאן לגשת ואת מקום הפרדות הטובות.

השניים  התרחקו כעשרה מטר, שכבו  ובינם שלושה מטרים פתחו באש, ונענו באש - גם מהשדה וגם מהפרצה. מאירק'ה החל לירות לשדה ועל פנחס ציווה לירות לחצר.

 השומרים צבי ניסנוב ויהודה קנטרוביץ חשו  לעזור; אולם האיכרים, שהיה נשק ברשותם  החלו לירות מחלונות בתיהם על כל מה שזז  והפריעו בכך לנזעקים לעזרה  להגיע דרך המושבה אל ה'חצר' ששם היו הגנבים. הגנבים ניצלו את חילופי-היריות, קפצו דרך החצרות ויצאו את המושבה.

"ישראל [גלעדי]  הודיעני שעלי לצאת מיבנאל, בדרך  המובילה מזרחה מן הגורן אל התל שממנו הוליכו כמה שבילים לוואדי פיג'אס, לדלייקה, לכינרת, ללוביה ולבית--גן, בשביל המוליך לדלייקה עלי ללכת, להגיע בו עד מצפה ולהחליף את גד [אביגדורוב], שצריך לבוא בדחיפות ליבנאל. קיבלתי אקדח קטן וחמישה כדורים והלכתי. הגעתי לתל ואימצתי כל חושי למצוא את השביל הנכון. ליד התל היו פזורות כמה שקתות-טיט, שהרועים הערבים הכינו שם בקיץ להשקות את הצאן. לפתע, נפתחה עלי אש מאחורי שלוש מהשקתות. שכבתי בבוץ והתחלתי לענות באש. אולם אחרי הירייה הראשונה לא פעל אקדחי ושני כדורים היו כדורי-סרק, רק הכדור הרביעי פעל…  אחרי כמה שנים הוברר לי שצבי בקר, יחזקאל ניסנוב ומאירק'ה [חזנוביץ] הם שירו כדי להעמידני בניסיון." סיפר  פינחס שניאורסון, מגיבורי תל-חי,  נכד האדמו"ר שלום דובער שניאורסון.  

 את סוסתו  האצילה אהב כרעה יקרה. שעות תמימות היה מדבר  בשבחה ובייחוסה. וכשצעדה תחתיו בצעדיה הקוקטיים, הבריקו עיניו מהנאה מיופיה ובינתה.

 סיפרו כי מאירק'ה; לבוש ב'פאפאחה' שלו [= כובע פרווה] שהביאה מקאווקז, ועבאיה חגיגית, וכשחרבו לירכו ורובהו על כתפיו, היה מפליא לעשות 'פנטזייה' על סוסתו, שאף היא ניצתה מהתלהבות בעליה והראתה את כל כוחה ואת להטיה.

 והיה לשומר רוכב בחדרה [אוקטובר 1910] .

"והמושבה לבשה צורה אחרת, עליזה יותר, כמו מוקסמים הילכו אחריו בני-הנוער וחברינו שהיו חופשים אותה שעה מעבודה, ואמנם –  קסם היה בו, במאירק'ה. מבטו – כולו צחוק, עיניו מפיצות גיל ועליזות סביבן. וקול נפלא היה לו, יושב הייתי לידו, וקולו מלטף את האוזן ואת הלב. וכשהיה שר – היו כל יערות חדרה שרים אתו במקהלה וחורשה אחת הייתה מוסרת את הד-שירתו לשנייה. הוא היה קוסם. בליל חושך ביער היה שר 'תהליל' [=שיר הלל] על נערה אהובה בבוסתן. או בליל ירח, כשהיער מלא אור צח ובהיר הייתה זמרתו הופכת את יער האקליפטוסים הקודר לבוסתן אגדי, וכל אחד היה מוצא בו אהובת נפשו, וגעגועים ועצב מילאו את הלב. וכששר מאירק'ה שיר זעם, קרב ונקמה, את שירו הידוע על נקמת הארמנים בבאקו, אחרי הפרעות שערכו בהם התורכים, והנה ראית לנגד עיניך ממש, עיר-הריגה, דם ושריפה, ולבך התמלא זעם, וכולך דרוך לקרב ולנקמה". כתב צבי נדב הוא נתן ברגמן  [מי שהיה בן זוגו של השומר יחזקאל ניסנוב בהירצחו].

ואחרי חדרה באה רחובות נובמבר  1911.

מוניטין יצאו  לו למאירק'ה כשומר ולאופן שוררו את השירים העממיים היהודים והערביים.

"הוא שר רק באזני חבריו הפועלים והשומרים או בפני עצמו, אבל לפני אנשי מושבה לא רצה לשיר, למרות כל הפצרותיהם ופיתוייהם. פעם בנשף של הפועלים והשומרים ברחובות, באו להשתתף גם מקרב האיכרים, והרבה אורחים מיפו. כולם בקשו את מאיר, שנמצא אז ברחובות, כי ישיר איזו שירים, אבל הוא לא רצה בשום אופן. אבל בין הנאספים הייתה גם כלתו, וכאשר הצטרפה גם היא אל המפצירים הסכים לשיר למענה. הוא השתפך בקולו כצפור יער ואחרי כן החל גם לרקוד, ולבסוף השתרע לרגלי כלתו כ'קוואלר' [= קצין פרשים מאוהב]."  כתב יערי-פולסקין.

"ראשון לבאים לאסיפה הרביעית של 'השומר' שנועדה  ליום שבת ג' תשרי תרע"ג ברחובות

היה מאירק'ה חזנוביץ" סיפר הרועה גרשון פליישר.

לאחר האסיפה צבי  בקר המפקד ומנדל פורטוגלי [אחד החתנים] מחליפו רכובים על סוסותיהם, מתופפים בתוף ומכים בפח, עברו מבית לבית והודיעו על שעת שלוש חתונות של חברי 'השומר' במושבה  ומיקומן - חורשת האקליפטוסים שבחצר בתיה מקוב ליד בית החזן.

החתונה יש אומרים  היתה אמורה להיות המרובעת, הייתה חגיגה לסביבה כולה, ומכל מושבות האזור נהרו המונים למושבה רחובות להשתתף במעמד.

"כל חברי  'השומר' התכנסו שם ומאות אורחים הגיעו מכל הארץ. המושבה לבשה חג, העבודה בכרמים פסקה. בנות רחובות אפו עוגות והוועד תרם יין. החופה נמתחה על 4 רובים. יריות וצהלות המון חוגג ליוו כל זוג בבואו לחופה ובצאתו" כתבה הסופרת  ישראלה קומפטון תושבת רחובות.

באו גם בדווים רכובים על סוסותיהם המקושטות.

בראש המחותנים צעד מנדל פורטוגלי גבה-קומה ורחב-כתפיים ולידו בת-זוגתו הנמוכה  טובה אליוביץ  היפה ממטולה [אחותו של השומר יגאל - מרדכי אליוביץ']. אחריהם צעדו אלכסנדר זייד עם ציפורה  [פייגעלע] לביתבקר שירדו מסוסותיהם  עליהן באו, גם זלמן אסושקין עם  בת זוגו חווה גורדין  [אחותה הבוגרת של סוניה   [  מועמדים שגרו ב'פרדס מינקוב'  מצפון למושבה.   השישה צעדו אל החופה בליווי צהלות הקהל. האסיפות השנתיות זמן הולם לשמחות ולחתונות. בטקסים קודמים של חברי השומר את מניה וישראל שוחט חיתן המורה וינשטיין את הזוג נחמני חיתן קידש השוחט מיבנאל. ברחובות בהמולה, אפילו הטבעת היתה מצרך יקר ונדיר העבירו טבעת מחתן לחתן בין הקידושין.

"החתונה הייתה באחד הבתים בחורשת אקליפטוסים". אמרה אסתר סמילנסקי – דונדיקוב מבנות המושבה רחובות.

"החתונה הייתה בחורשת מקוב, שם התאספו ה''שבאב' [ =הנוער], ו'השומר' ערך פנטזיות" סיפרה  יהודית פסטרנק – מקוב גם היא מבנות המושבה.

"פה בחורשה הייתה כל המושבה. יריות, פנטזייות . . . "  זכרה בת שבע כ"ץ - חרל"פ אז צעירונת מבנות המקום.

מאירק'ה חזנוביץ נעול מגפיים גבוהים, על ראשו כפיה ועגאל, עטוף עבאיה, ה'אבו-חמסה' – רובה-ציד בעל מחסנית של חמישה כדורים שנחשב לנשק מעולה -  על כתפו וה'מדג'וויז'  -מין חליל כפול  בידו. יישב על מדרגות אחת המרפסות לידו נערה מיטיבת שיר. בני נוער המושבה וחבריו השומרים סובבים אותו ושרים "ישמחו השמים ותגל הארץ". מספרים כי שם הציע לחברתו סוניה ילידת הקאווקז להצטרף לחתונה ואילולא מאורע חדרה היו עושים זאת.

 מספרים כי האחרונים בתור היו מאירק'ה חזנוביץ' וסוניה "היפה והצעירה בין הכלות" .

אך בהגיע תורם להיכנס לחופה [יש אומרים, כי כבר עמדו מתחת לחופה] פרץ בסערה רוכב למקום החגיגה והודיע כי חדרה הותקפה ונדרשת עזרה. החתנים וכלותיהם ועמם שומרים אחרים  כמו צבי נדב, חיים שטורמן  ובן-ציון משבץ יצאו בדהרה צפונה נטלו את נישקם רובי-ציד, רובים יוונים ואקדחים- 'נאגאנים''. 'נדאברהום' [=נסדר אותם] אמר מאירק'ה  ואבק פרסות מאחוריהם  יש וסיפרו כי שמעו "להשיב להם כגמולם, לקחת את נשקם, ולהרביץ בהם מכות נאמנות". "לא להרוג".

שאר הנאספים המשיכו לשיר ולרקוד כל הלילה. כעבור כמה שעות חזרו השומרים וההילולה נמשכה, כך אומרים עשרה ימים, [לחשו על 'פעולה נועזת' נגד השבט הבדווי ערב דמאיירה השוכן בלב הביצות]. לימים התברר כי מאירק'ה  לא ירה הרבה. [תמיד היה חס על כדורים "קשה מאוד להשיג כדורים כאלה"]  "אני מוכרח להרביץ ל'קנאקר' [= החושב עצמו לחשוב] הזה שלא יסתובב על סוסתו לנגד עיני" אמר וירה. סוסתו האצילה של השייח' ג'בר מנהיגם  איש תקיף וגאה  נפצעה קשה ומתה.

"מטרתנו הושגה ואת חשבונותינו עם ערב דמאיירה גמרנו בכבוד". אמר  צבי נדב   השומר  הגזול.

"מאירק'ה גיסי, זה שהתחתן עם אחותי סוניה היה 'ארטיסט' גדול.  אהב מאד לאכול.  פעם אחת התאונן שהוא חולה,  וביקש שאבשל לו תרנגולת. בישלתי;   הוא אכל את כולה בבת-אחת.   ומובן,  שהבריא מיד! " סיפרה חווה אלון [אשת השומר זלמן שניאור אסושקין]. 

"הוא היה מתיישב ערב-ערב על מדרגות הבית, ומספר מעשיות מחיי השמירה,  אגדות ערביות, וכדומה – בלי סוף. ואכן, אמן גדול היה בסיפוריו. גם לשיר ידע. הוא היה שר שירים באידיש, שירים עממיים" סיפרה חווה גיסתו והוסיפה : -  עם תום השמירה של הגרנות בגליל, היו באים אלינו לפרדס החברים, וערב, ערב היינו מבלים בזמרה ובריקודים, עושים קומזיצים, ורבה הייתה השמחה."

עד שעברו  אומרים שלתל עדש.
"חושבת שסוניה ומאיר לא הספיקו להתקדש באותו מעמד". סיפרה בלהה אלון נכדת חווה אסושקין.

כשקנה יהושע חנקין 'גואל האדמות' מהקרקעות שליד הכפר פולה בשנת 1910 ידע את הצפוי וקרא לאנשי 'השומר'  שיטלו על עצמם את נושא הביטחון  - 'קבוצת כיבוש' - כיבוש האדמה וכיבוש העבודה ­- למשך שנה.

הראשונים שעלו על הקרקע היו שומרים ותיקים  דוברי ערבית ובקיאים במנהגי 

המקום -  נתן ברגמן, יגאל אליוביץ ויצחק נדב התימני מירושלים [נאדאף],  אליעזר שוחט, ישראל בצר, משה קריגסר, צבי בקר, יחזקאל ניסנוב, סעדיה פז ומאיר חזנוביץ', תחנתו  האחרונה. שם חי עם חברתו אשתו סוניה.

 גרו בתל  שם   כך אומרים  הייתה שונם המקראית [מכפר זה הובאה  הבתולה  

אבישג ":נַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד " ככתוב בספר מלכים, לדוד המלך כשהיה זקן והיה 

לו קר  - שמיכות ובגדים לא הצליחו לחממו].

במאי 1911 התרחשה 'תקרית מרחביה'  אז גם הקים  האגרונום שלמה דיק את 'הקואופרציה' ניסיון התיישבות חקלאית לפי שיטת פרופסור פרנץ אופנהיימר. מומחה יהודי-גרמני לקואופרציה חקלאית, שהרצל קירבו אל רעיון ההתיישבות הציונית.

בחודשי קיץ של 1912  תעוזת הערביים  גברה; התנפלויות אירעו במרחביה, סג'רה ועד גדרה שבדרום. ול'קבוצת הכיבוש' במרחביה  התווספו שומרים חדשים  כמועמדים, הכניסו רוח אחרת מאשר בקואופרציה - רוח של כיבוש ונעורים  "לעת ערב פתחו בשירה ותוך כדי כך השתלבו יד ביד, זרוע אל זרוע, וכולם רוקדים בהתלהבות ודביקות  - הורה!"  סיפר איש 'השומר' ישראל טוניס.

"חפיז-פשה  השודד המפורסם, שמפניו פחדו כפרים שלמים ושבטים רבים סביבת ג'נין, רצה לראות במו עיניו את ה'יהוד' הגיבורים מ'ארץ מוסקוב' ובא עם מלויו למרחביה. לא נמצא בה  מי מהשומרים המנוסים [אמרו שרכבו לאיזה ועידה בסג'רה]. ראה צעירים שלא ידעו אף מילה ערבית  אלה ביטלוהו   ולא שמו עליו עין כלל  "אפילו כוס מים לא הציעו". חפיז-פשה שכבודו נפגע, עזב "בעיניים מביעות משטמה, ברגשי נקם בלבו", כשבא מאירק'ה חזנוביץ  ושמע, הגיב  באמרו כי אנשי מרחביה יסבלו הרבה  מאותו חפיז-פשה שבגזל לבד לא יסתפק, והוא עוד יבקש נקמת דם בעד העלבת כבודו.

 עבר זמן מועט, והערבים עושי דברו. של חפיז אמנם החלו להתנפל על מרחביה, בסוסיהם וגמליהם עלו ורמסו את הקמה בשדה וגזלו מה שיכלו. מאירק'ה, אשר שמר אז לבדו בלילה את השדות, חיזק את השמירה בשדות בעוד שומרים.

"בהתחלת הקיץ התנפלו הכפריים הסמוכים על חלקת חיטה המוכנה לקצירה והחריבו אותה לגמרי".

מאיר עם עוד שומר בלתי מנוסה  שהובא מיבנאל, הוקפו בעת משמרתם  על-ידי חבר-גנבים, כשלושים איש עם עדריהם,  שארבו כדי לקחת נקמה על כבוד חפיז מטיל האימה. הערבים סבבו את שני  השומרים ורצו לחסום בעדריהם את הדרך אל המושבה. זה היה בקרבת עין-דור למרגלות גבעת-המורה, היא 'ג'בל דחי' [על שם 'נבי דחי' שקברו במקום  ועל שמו נקרא אף כפר ערבי סמוך לפסגת ההר - כפר דחי,  צפון מזרחית לעפולה' שהוקמה בשנת 1925] .

" אחד הצליח לבקע לו דרך ולבא אל המושבה ולקרוא לעזרה. בני המושבה מהרו 

לעזרתם ובמשך הזמן הזה, עמד החייל שנשאר יחידי על נפשו והתאבק עמהם בגבורת-נפש נפלאה. את הערבים גרשו מעל השדות טרם הספיקו לגרום להפסד" כתב עיתון 'הצפירה' שיצא בברלין  [ה' מנחם אב תרע"ג – 8.8.1913].

סיפרו כי "מאירק'ה לא נבוך ולא נבהל. הוא דאג לגורל חבריו הבלתי מנוסים, והוא גם חשש שמא יקבל מאחד מהם כדור בחשכת הלילה, ועליו היה לעבוד כמו על שתי חזיתות, להגן בפני הערביים, ולהשגיח על חבריו שלא יעשו משגה ביריותיהם. וכאשר הקיפוהו הערביים בשלשלת יותר צרה באופן שלו ולשומרים אי אפשר היה עוד להימלט, הראה שוב גבורה בלתי רגילה, - כי פרץ לו ולחבריו דרך בין הערביים וכדוריהם".

"השומר מאיר חזנוביץ נפצע קשה על-ידי כדור רובה בהימצאו בלילה בשדה. כיצד אירע הדבר עוד לא הוברר. תיכף הובילוהו לנצרת, ולפנות בוקר מת. " כתב עיתון 'הפועל-הצעיר' [ אייר תרע"ג].

סעדיה פז רכב לנצרת לבקש עזרה. רופא בית-החולים האנגלי חש לעזרתו, ועל פי פקודתו הובל מאיר לנצרת פצוע אנוש. שם נותח וגווע במכאוביו.

"בל"ג בעומר תרע"ג בבוקר מת מפצעיו השומר מאיר חזנוביץ שנפגע מכדור בשעת התנפלות שודדים על שדות מרחביה." סיפר יוסף רבינוביץ  שהיה בין  מלוויו לבית החולים.

"קרבן ההתנפלויות  נפל על שדות מרחביה אחד מטובי השומרים בארץ מאיר חזנוביץ" כתב לימים עיתון 'הפועל-הצעיר'.

"בשעת -לילה  נפל מאיר על משמרתו, מפגיעת כדור".

"מאיר חזנוביץ' ז"ל נהרג מפגיעת כדור בראשו".

"אחד השומרים שגה ובירותו על הערביים פגע במאיר ופצעו פצע מוות".

"מאירק'ה נהרג בשגגה מידי חבר בעת התנפלות על שדות מרחביה".

"הוא נפל מכדור שנפלט מאקדחו של חבר".

"נשלחתי לשמור במרחביה, בחברתו של מאירק'ה. מצב הביטחון במקום היה מתוח ומרחביה סבלה קשות מערביי הסביבה. באחד הלילות התנפלו עלינו ערבים במספר רב, כשאנו רק שניים בשדה – מאירק'ה ואני – הרחק מהישוב. מאירק'ה לא נרתע ולא עזב את המערכה, להיפך, התנפל ועודד גם אותי. המלחמה הייתה קשה, אבל הדפנו אותם. הערבים נסוגו. חזרנו למושבה שמחים ועליזים אחרי הניצחון. אבל כאן התערבה יד-הגורל האכזרית – ובדרכנו הביתה נפצע מאירק'ה פצעי-מוות. אין צריך לומר, שהמקרה הנורא הממני ודיכאני כליל. רגשות אשמה וצער רדפוני עד לאין שאת והרי מאירק'ה לא היה בשבילי סתם חבר אהוב – כמו שהיה על כולנו, אלא גם מורי ומחנכי. חודשים רבים לא יכולתי לצאת לשמירה, לא יכולתי לאחוז ברובה, באותו רובה אומלל, וביקשתי, שישחררוני מהשמירה וישלחוני לעבודה. הוועד נענה לבקשתי". מעדותו האישית של משה שר זה שמנשקו יצא הכדור הקטלני.

סוניה, חברתו בחיים [אשתו] של מאיר שהתגוררו יחד בתל הישן. היא הייתה  בהריון  חבריהם  דאגו כי יקרנה  אסון בהיוודע לה פתאום על גורלו של מאיר. אלה הקרובים ביותר העירוה משנתה והציעו לה לעזוב את מרחביה, כי השעה שעת סכנה. הרכיבוה על סוסה והעבירוה לאחת המושבות הקרובות.

כשהגיעה הידיעה המחרידה על מותו  לסוניה – הפילה בחודש השמיני להריונה.

"מאירק'ה הובא לקבורה למרחביה ב י"ג אייר תרע"ג".

"רצה המקרה הטרגי שמאירק'ה יפול בנסיבות שמפניהם הזהיר פעמים רבות את חבריו לשמירה:  אין אני ירא מכדור האויב, אלא משומר טירון העלול לתקוע כדור בגבי" אמר המספיד ישראל שוחט איש 'השומר' מספר אחד.

"ראיתי את הלוויתו של מאירק'ה חזנוביץ במרחביה, נשים וטף הלכו ללוותו ודמעות בעיני כולם, אפילו בעיני חבריו 'השומרים' שהיו בעיני סמל הכוח והגבריות. ראיתי את סוסתו עטופת השחורים צועדת אחר ארונו" כתב יוסף מלמוד מ'צעירי השומר' [מי שסבתו קנתה משק במושב מרחביה].

לימים הועברו עצמות  מאיר חזנוביץ  לקברות 'השומר' שבכפר-גלעדי.

'קברות השומרים' כפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

מאיר חזנוביץ

תרנ"א – י"ז אייר תרע"ג

1890 – 1913

ת נ צ ב ה

סוף דבר

בהקמת מרחביה לא באו עדיין על פתרונן הבעיות שאפיינו  את המקום. בשנת 1914 נמסרה מרחביה לאחריותה של קבוצת פועלים חדשה, אך גם היא כשלה. קשיי מלחמת-העולם הראשונה סתמו סופית את הגולל על ניסיון התיישבותי זה. היישוב הקואופרטיבי במרחביה התפרק, ועל אדמתו התיישבו קבוצות שיתופיות זמניות. המושב קם  על אדמות המושבה בשנת 1924 ואילו בשנת  1929 עלה בסמוך קיבוץ 'השומר הצעיר' - מרחביה.

  בעיני הנוער היהודי בגולה  נראה הסיפור כך.

"באותם הימים ודאי לא העלה אף אחד מחברי 'השומר' על דעתו שברוסיה הלבנה, באותה עיירה קטנה שקלוב, שעל גדות הדנייפר לומד נער אחד בישיבה – שבה רה בתכלית הזכרת המלה 'ציונות' [מחשש "דחיקת הקץ']  ואף קריאה בספר עברי 'חיצוני'  [אפילו בספריו התמימים של אברהם מאפו] – וחרף אשר יהגה בלימודי-הקודש, הוגה הוא ימים ולילות בהם, בחלוצים  ובמיוחד באחד מהם, הוא מאירק'ה חזנוביץ, ששמו הגיע עד לפינת-ארץ נידחת זו והוא-הוא אשר הביאני ארצה.

בבית המדרש של של 'הישיבה' היה 'מנין' בכל ימות החול, רובם זקנים. רק בחגים באו גם צעירים יותר, שיותר משהתפללו – היו מתקבצים ברחוב חבורות-חבורות ומשוחחים.

ביום חג אחד [איני זוכר איזה] – בעוד קולו של ה'בעל קורא' עולה מתוך בית-המדרש נשמע ברור קול אחר, של אחד מדרי הבית שממול 'הישיבה' שקרא משהו בעיתון. אחד הנוכחים ביקש אותו שיחזור ויתחיל מראש, והוא חזר וקרא; מעשיה מ'פלשתינה'.

וזה סיפור-המעשה:

היה היה בקאוקז בחור יהודי גיבור-חיל ושמו מאירק'ה חזנוביץ. הוא בא לפלשתינה לפני שמונה-עשרה שנה ובבואו עבר את הארץ לארכה ולרחבה ויווכח לדעת שבכל מושבות היהודים שומרים  ערבים בלבד, וידור נדר לא לשקוט ולא לנוח עד אשר יסולק אחרון השומרים הערביים ממושבות היהודים. תחילה לא הסכימו האיכרים היהודים לקבל שומרים יהודים – אם משום שפקפקו בכוחם ואם משום שפחדו מנקמת הערביים. אך אז אחזו מאירק'ה וחבריו בתחבולות שונות – פורצים בלילות לאורוות ולרפתים של האיכרים היהודים וגונבים משם פרדות ופרות, מתחת אפם של השומרים הערבים, או מתחפשים כערבים וגוזלים את הסוסים והשוורים מידי החורשים בהם, לאור היום – עד אשר נוכחו האיכרים שאין השומרים הערביים מסוגלים להבטיח את שלום חייהם ורכושם. עברה שנה, עברו שנתיים ושלוש – מאירק'ה וחבריו קיימו את הנדר, המושבות פיטרו את השומרים הערביים וקיבלו את מאירק'ה וחבריו במקומם.

יום אחד, בזמן הבציר כשיצא מאירק'ה לבקר את שומרי הכרמים, באו אליו חמישה ערבים ממכריו הטובים ונכנסו עמו לאהלו. בשעה שטרח להכין את הקפה לאורחיו – התנפלו הללו לפתע על מארחם מאחור, ודקרוהו בסכיניהם, שחטוהו, ערפוהו וברחו, כשהם לוקחים את הראש המותז עמהם. [תאור זה בא כנראה מרצח דוד סחרוב   שארע בקיץ 1912 בראשון- לציון] והוא היה ראש השומרים בפלשתינה.

… כל עולמנו שונה מאז לבלי הכר."

סיפר מתתיהו שטיין   מ'צעירי השומר'. 

סוניה חזנוביץ לבית גורדין ילידת ריגה 1897 [כל משפחתה נמלטה מריגה לבאקו, שם נפטר האב זלמן-אהרון]. בשנת 1908 עלו מבאקו לחיפה - ביילה, אמה האלמנה ושלוש הבנות לובה, חווה וסוניה הקטנה והיפה מכולן, באו בעקבות האחות הבכורה אולה אשת אליעזר קרול, שעבד בבתי זיקוק במפרץ חיפה.

בתחילה, האם עבדה במטבח הפועלים של בית חרושת  שרק נבנה ['עתיד'] בחוף שמן בחיפה, מרחק של שעה הליכה ברגל מהעיר. שם אכלו השומרים מהגליל שם פגשו הבנות את חתניהן;

לימים, כך אומרים  ניהלה ביילה עם בנותיה מלון בעיר, ברחוב הרצל.
בחיפה לובה נישאה לצבי שוורצמן מהנדס חשמל שנפטר צעיר, התחשמל בעבודתו.
"סוניה הפילה את בנם המשותף בחודש השמיני להריונה. היא נותרה בגפה  6 שנים בתל עדש שם אחותה חווה.  שם נישאה לאברהם כהנא  יליד רומניה, 'שלא נקלט במקום' אך שלט בשפות רבות. עזבו ליפו. אברהם כהנא היה  פעיל רוויזיוניסטי בכיר, עבד אפ"ק  ועסק בסחר. 

עברו להתגורר ברחב ברנר בתל אביב  - דירה מטופחת, רהיטים גדולים, שולחן איפור.  סוניה הייתה אשת איש ועקרת בית.   בביתם ספריה מרשימה ענקית" סיפרה בלהה אלון נכדתה של חווה אסושקין.

"בתחילה הועידה סוניה את עיזבונה ל 3 אחיותיה, אך אחר מאבק נחלק בין 9 אחייניה ואגודת 'השומר'" מסרה דניאלה מארכיון 'בית השומר' בכפר גלעדי.

"אברהם נפטר 1.9.1965, סוניה הלכה לעולמה 1.3.1966 שניהם קבורים בכפר גלעדי אבל לא במתחם השומרים. "היה דיון גם על זה אך בסוף התרצו".

משה שר היה לעוזרו של יהושע חנקין ברכישת אדמות.

מכתב ששלחו ממשרד הא' פבזנר וקאהאן בחיפה, יום כ"ד תמוז התרע"ג [29 ביולי 1913]:

לכבוד ועד המושבה רחובות

ברחובות

א. נ.

בזה הננו מרשים לעצמנו לחלותכם שתואילו לאשר בחתימתכם, את חתימת האלמנה של המנוח מאיר חזנוביטש שנרצח במרחביה, על הקבלות עבור הכסף שתקבל האלמנה מחברת האחריות נגד אסונות.

חברת האחריות דורשת אמנם אישור מהממשלה, אבל בהיות שדבר כזה דורש זמן רב והוצאות יתירות להאלמנה, ולכן הננו מקבלים עלינו לפעל על חברת האחריות שתקבל את הקבלות גם באישורכם.

הננו מגישים לכם בזה את תודתנו למפרע .

בכבוד רב

בשם

[חתימה ידנית] נ. גבריאלוב

[את"ר, מכל 3  מס' 5730]

   

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים 

מדברי הימים – אילנות ושורשים.