נחמה צדק– אחות שנרצחה בבית החולים הממשלתי

18.8.1936 – יפו

קבר-אחים בבית-העלמין הישן של תל-אביב (טרומפלדור)

טכסט:

נחמה צדק

ל' מנ' אב תרצ"ו

בת עשרים שנה

  

ביום 15 באפריל שנת 1936 ליד טול-כרם ערבים חמושים רצחו את הסלוניקאי ישראל חזן. למחרתו אנשי ארגון ב'  - 'ההגנה הלאומית' רצחו שני ערבים ליד פתח תקווה.

הלוויית חזן בתל-אביב–הפכת להפגנה סוערת. למחרתו ביום השבת 18 באפריל הוכו ערבים שבאו לתל-אביב. ביום ראשון 19 באפריל בגמר התפילה, הגיבה יפו במהומות דמים אנטי-יהודיות. אנשי המופתי חג' אמין אל-חוסייני הלהיבו את ההמון בטענה כי, היהודים זוממים לכבוש את 'מסגד עומר' בירושלים. אמרו כי 'נושאי הדגל הירוק' היו חוראנים מחוסרי עבודה ומהגרים מארצות-חוץ. משם פשטו המהומות על פני כל הארץ והקיפו שכבות רחבות יותר, בעיקר נוער ערבי לאומני וקיצוני שנגד עיניו עמדה הבעיה הפוליטית יותר מאשר תקווה לזכות בביזה.

ב-25 באפריל קרא 'הוועד הערבי העליון' למאבק לאומי ושביתה כללית. סגרו את נמל יפו. התוצאה– הוקם נמל תל-אביב,

התחבורה הותקפה, פועלים נרצחו. המנהיגות הערבית קראה למרי אזרחי  - הפסקת עבודתם של עובדי הממשלה, הפקידים הערביים לא העזו לשבות, "חששו שיהודים יתפשו את מקומם".

המהומות נמשכו עד נמשך עד תום השביתה הערבית הכללית, ב-12 באוקטובר 1936 (כ"ו בתשרי תרצ"ז).

נחמה צדק נרצחה בחצר בית החולים הממשלתי ביפו ביום שני כ"ט אב 17 באוגוסט 1936.

בלה [1881] ויששכר-דב [1878] בן ברוך צדק עלו לארץ-ישראל בשנת 1904 – העלייה השנייה, והתיישבו כמשפחות רבות אחרות בשכונת נווה-שלום שליד יפו.  

מנחם בנם בכורם נולד בשנת 1905, אחריו משה [1907],  אהובה [1912] וחביבה בשנת 1914  ואז פרצה המלחמה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה עזבו יחד עם אלפי יהודים את ארץ-ישראל ובכך נמנעו מהגיוס לצבא התורכי. הם, הזוג צדק,  כרבים אחרים, הגיעו עם תחילת המלחמה למחנה ג'אבארי ליד אלכסנדריה -מצרים; הוא מכונאי, מצהירים כי הם בדרכם לאוסטרליה.  בסוף שנת 1917 נולדה שם בתם הקטנה, נחמה, קראו לה.

עם כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי ותחילת המהומות במצרים לעצמאות לאומית היו בלה, יששכר-דב, משה הנער ונחמה התינוקת בת השנה איתם, בין השבים הראשונים ממצרים לנווה-שלום [שכונת 'בדראני']. האב עבד קשה "עבודה מאומצת", חיו חיי דוחק וסבל, שנת  1922 הבן הבכור מנחם עבד כנגר תמך בפרנסת המשפחה.

נחמה גדלה באווירה עברית לאומית, היא סיימה את בית-הספר היסודי לבנות של  'חיבת ציון'' בניהולו של יחיאל יחיאלי, בנווה-צדק השכנה – הראשונה לשכונות היהודיות מחוץ ליפו. נווה-שלום קמה אחריה.

המשפחה  - עברה והתיישבה ברמת-גן, מושבה חקלאית.  מראשוני המקום.

להוריה לא היו אמצעים כספיים מספיקים כדי לאפשר לה את המשך לימודיה. נחמה למדה בתיכון ערב. את לימודיה הפסיקה ב'שישית' של התיכון ויצאה ללמוד מקצוע שימושי - אחות. היא התקבלה כמתלמדת בבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות ביפו.

למדה בחריצות, למרות העבודה המפרכת והתנאים הקשים. "רבות היו הבנות העבריות שניסו ללמוד שם, אך רובן כשל כוחן למן הימים הראשונים". נחמה, למודת סבל וחיים קשים, התגברה על כל המכשולים; היו גם רגעי רפיון-ידיים וייאוש אך היא המשיכה בלימודיה מתוך עקשנות והתמדה, "כפסע היה בינה ובין מחוז חפצה" - נחמה עמדה לגמור את בית-הספר לאחיות בעוד 4 חדשים;  נחמה המסורה שהצליחה בלימודים כעדות הרופאים והאחיות, בעלת לב רגיש וידיים טובות – כעדות החולים, נרצחה. ההסתה היא שהכשירה את הקרקע לרצח.

בימי המאורעות המשיכו האחיות היהודיות למלא את תפקידן בבית-החולים ביפו וטיפלו בחולים ובפצועים הערבים. יום-יום באו לעבודתן תוך סכנת נפשות. "היו נוסעות באוטובוס של 'בית-וגן' היא בת-ים לחוף ולבית-החולים וחוזרות ברגל דרך סימטות עג'אמי, בלי כל משמר ובמסלול קבוע וידוע.

ההסתה גברה. החלה התקפה מצד העיתונות הערבית ועסקנים ערבים נגד האחיות הרחמניות יהודיות בבית-החולים העירוני ביפו "העומד ברשות המחלקה הממשלתית לבריאות". לאחר שהועברו לבית-החולים פצועים אחדים מבני הנוער הערבי הקיצוני ממחנה המעצר בסרפנד, פרסם מר עוג'אג' נוזהד, מזכיר מפלגת ה'איסתיקלאל', מכתב חריף בעיתונים הערבים על היחס של אחיות יהודיות אליו ולשאר ההורים והמבקרים.

"אנו מפנים את תשומת לבו של המנהל הכללי של מחלקת הבריאות, שירסן את אותן האחיות". כתב "אל-אסלאמייה" ערב הרצח.

גלי ההסתה חלחלו. היחסים בין האחיות הערביות והיהודיות התקלקלו, מתיחות. חרחורי ריב פרצו לא פעם.

פעמים אחדות דרשו האחיות היהודיות ממנהל בית-החולים לשחררן מן העבודה או לתת להן ליווי, אך הוא דחה את התביעה "אין כל סכנה" אמר.

באותה תקופה הצטרפה נחמה לשורות 'ההגנה' ושימשה כמדריכה ל'עזרה ראשונה'.

בערב הרצח זמן לא רב לאחר תחילת המאורעות, באה לחופשה קצרה לבית הוריה ברמת-גן והתאוננה על השטנה הגלויה המתנהלת בבית-החולים נגד האחיות היהודיות.

"פניה לא כתמול שלשום. היא הייתה עצבנית, נרגשת ולא חפצה לחזור לעבודתה. לבה ניבא רע",

"לא היה ברצונה לשוב כי לבה נחש לה דבר מה. אך החובה המריצה אותה לשוב לתפקידה ולהגיש עזרה לפצועים ערבים".

"בימים האחרונים הייתה ניכרת בה דאגה ופחד. אך גבר בה רגש האחריות כלפי תפקידה" סיפר אחיה.

יום שני, כ"ט באב -  17.8:

נרגשת ומודאגת נפרדה נחמה מהוריה וחזרה לבית-החולים למשמרת ערב. חששה כי חברתה לעבודה תאלץ להישאר גם למשמרת-ערב הניעוה לחזור לתפקידה "לשמש את החולים בנאמנות ומסירות".

התלמידות מרתה [מרים] פינק ונחמה צדק  באו למקום עבודתן בבית-החולים הממשלתי ביפו ב 6.30 בערב באוטובוס של 'בית-וגן' לתורנות לילה ונכנסו ל'בית-ההסגר' בחצר בית-החולים להחליף את בגדיהן. בצאתן ניגש אליהם ערבי, שארב להן שלף אקדח וירה. מרתה נפגעה משני כדורים: אחד בברכה והשני בראשה, היא נהרגה מיד. שני כדורים פגעו גם בנחמה שנפצעה קשה. היורה נמלט לתוך אוטו שחיכה, לא רחוק מהמקום.

"סבורים שהרצח בוצע על פי תכנית מראש על סמך ידיעות מבית החולים, כי המרצחים ידעו את זמן בואן ויציאתן של שתי האחיות וחיכו להן סמוך לכותלי בית-החולים" נכתב בעיתוני התקופה.

עובדי בית החולים אספו את גוויית מרתה ואת נחמה הפצועה לבית-החולים. כל הרופאים הערבים שעבדו שם התגייסו לטפל בנחמה והאחיות הערביות תרמו לה דם.

הודיעו על המקרה לקצין המשטרה אפשטיין והוא הודיע על כך לסגן ראש העירייה  ישראל רוקח [ראש העיר – מאיר דיזנגוף שכב על ערש דווי ממנו לא קם]. מר רוקח דרש מהנהלת בית-החולים להעביר מיד את גוויית הנרצחת ואת הפצועה לתל-אביב. מבית-החולים השיבו, כי הפצועה נמצאת במצב קשה מאד ויש סכנה לחייה אם יעבירו אותה.

מבית-החולים "הדסה" בתל-אביב  יצאו ליפו הרופאים ד"ר וולף וד"ר אלוטין בליווי משמר שוטרים.

בבואם למקום עשה הד"ר אלוטין לנחמה הפצועה עירוי-דם, אולם כל האמצעים לא הועילו

ברגעיה האחרונים קראה: "אבא, אמא! אל תספרו להם דבר, אל תספרו להורי!" וגוועה.

ישראל רוקח התקשר מיד טלפונית עם הסוכנות -היהודית בירושלים ועם אספת-הנבחרים והודיע להם מיד על המקרה.

מאז נפצעה הייתה נחמה בלי הכרה אך לרגעים, כששבה הכרתה אליה, בדאגה לאחיות היהודיות שם לחשה: "תזהרנה! עזובנה את המקום, הוא מסוכן". פעמים אחדות שאלה: "איפה מרתה?"

דאגה לידידתה זהובת השיער הבוגרת ממנה בשנה, שעלתה מווינה רק לפני שנתיים. שנה וחצי השתלמה מרתה בבית-החולים 'הדסה' בתל-אביב ועברה לבית-החולים ביפו "גרה ברחוב ביאליק 17","יתומה מאב", "יש לה אחות בארץ ודודה". "אם ואחות בווינה"...

בשעה 10.20 בלילה הביאו את שתי הנרצחות מבית-החולים הממשלתי ביפו ל'הדסה' בתל-אביב, לחדר-המתים. הרופאים ד"ר מרקוס, ד"ר אלוטין וד"ר ביסקר ערכו בדיקה סופית.

הידיעה על רצח שתי האחיות היהודיות בבית החולים ביפו, נפוצה חיש מהר בתל-אביב. המונים צבאו על בית החולים 'הדסה'. בשעות הערב הועמדו משמרות שוטרים יהודים ליד שער בית-החולים. שתי שרשרות של צעירים הועמדו ברחוב בלפור ועצרו את התנועה.

בחצר בית החולים חיכו ממלא מקום ראש העירייה ישראל רוקח, מנהל קופת-חולים של העובדים אליעזר פרלסון [פרי], מזכיר מפלגת פועלי ארץ-ישראל פנחס  לוביאניקר [לבון], קציני המשטרה אפשטיין ושמשי, רופא המחוז ד"ר רפאל אופלטקה ומזכיר העיר יהודה נדיבי.

"קדושות" קראו להן.

הגופות היו מקושטות בפרחים."על פני הכל עצב וכאב עצור". הובאו הורי נחמה.  האב השכול זעק: "איפה הנציב העליון?  יבוא-נא ויראה מה שעשו לבתי, מה שעושים לכולנו, איפה כל העולם?! הלא בתי נסעה בימי פורענות אלה לתת עזרה-רפואית גם לערבים. . ."

צעקות הכאב הכו בלבבות ורבים פרצו בבכי. לא רק נשים וצעירות.

"פריצי חיות שלחו את ידם הטמאה גם לבית-החולים. דם אחיות רחמניות, חובשות פצעי ערבים, נשפך בידיהם".

במשך הלילה עברו על פני גופות ההרוגות המוני אנשים.

עיריית תל-אביב פרסמה כרוז:

''תל-אביב אבלה!

גדולה התועבה ואיום הפשע ששכניך עשו. כבד מנשוא הכאב, אולם דעי: דם קדושיך לא לשוא נשפך! כבשי חימה וחרון!

לא בהתפרצות נחפזת, כי-אם במעשים מחושבים נסכל את מזימת המרצחים! במשמעת ובסדר נעמוד במבחן! בנשק הבנין והיצירה ננצח!''.

האזור שבו בוצע הרצח הוקף על ידי חיילים. כוח גדול של צבא, בשורות צפופות, פשט מתחילת רחוב עאשור עד בית-החולים הממשלתי וגם ברחובות הסמוכים. 3 שעות וחצי ארך החיפוש בעג'אמי; הם רצו למצוא עקבות רוצחי שתי האחיות הרחמניות. בשעת החיפוש נוכחו במקום מושל מחוז הדרום  מר קרוסבי, סגן מפקח המשטרה המיג'ור הרינגטון ועוזרו המיג'ור קפראטה ואתם השופט הבריטי מר בודילי "החיפוש לא העלה מאומה ולא נמצא דבר".

יפו הייתה במשך כל אותו יום  סגורה ומסוגרת. גם הבנקים, בתי-הדין ומחלקת-המדידות הממשלתית. רק פקידי 'הסראייה' [בית-הממשלה] המשיכו את עבודתם. מספר הנוסעים ברכבת היה זעום. חיילים ושוטרים שוטטו ברחובות הראשיים ואסרו כל ערבי חשוד. 21 שעות נמשך העוצר על העיר ;  "50 אלף איש חירותם נשללה בתוקף של פקודה בת שתי שורות" התלונן " אל-איסלאמייה".

נחמה הובאה למנוחות ביום שלישי בשעה 3 אחר-הצהרים בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור שבתל-אביב יחד עם חברתה מרתה. אל קבר-האחים של הפרעות הובאו.

בעת הלוויתן, נסגרו החנויות בתל-אביב. רבבות השתתפו במסע ההלוויה. בראש צעדה פלוגת שוטרים; בשתי שורות ארוכות נישאו זרי פרחים; אחיות לבושות לבן. השתתפו גם נציגי ממשלת המנדט : קציני-המחוז, מפקד משטרת תל-אביב והרופאים הראשיים של מחלקת הבריאות הממשלתית. אחיה של נחמה "זה שעבד במחסן-הנשק המרכזי של ה'הגנה' בשכונת בורוכוב" היה בין המספידים.

"הנציב העליון מביע את צערו העמוק ואת רגשי הזוועה שבקרבו, - הוא בטוח, כי כל תושבי הארץ, מחוץ למרצחים יחידים, הרגישו אף הם כמוהו שאט-נפש כלפי הפשעים האיומים האלה, שהגיעו לשיאם ברצח שתי האחיות-הרחמניות ביפו בשובן לבית-החולים הממשלתי היפואי, בו התמסרו לריפוי חולים מבלי הבדל גזע או דת. הנציב העליון סומך על כל אנשי הציבור שיעזרו לשלטונות למנוע כל ניסיון לרצח או חמס" נאמר בהודעה רשמית מספר 225/36 .

ישראל רוקח פנה לשלטונות בדרישה שיעבירו לתל-אביב את יתר האחיות היהודיות העובדות בבית החולים ביפו ואת היהודים המעטים הנמצאים שם כחולים במחלות מדבקות, לבית-החולים החדש בצפון-מערב פתח-תקווה על אדמת פרדסו של כץ. לימים 'בילינסון'.

מחאות-כאב וסערת התמרמרות הקיפה את כל הישוב. מברקי מחאה נשלחו ממוסדות והסתדרויות אל השלטונות ואל ארגונים רפואיים וציבוריים באירופה ובארצות-הברית.

"דעת-הקהל הבריטית זועזעה" – הודיע רדיו לונדון.

מברקי השתתפות בצער ומחאה הגיעו מהמועצה הבין-לאומית של האחיות בז'נבה, ומ'הצלב-האדום' שם.

גם ראש עיריית יפו עבד אל ראוף אלביטאר, הביע את צערו – "האחיות הללו עשו שירות לאנושיות והן ראויות לכבוד על המטרה הנעלה שעבדו בשבילה".'הועדה הלאומית' הערבית ביפו פרסמה "הבעת צער וגנאי".'ועד הנשים הערביות' בירושלים קיווה "שלא יישנו המקרים של התנפלות על נשים ערביות ויהודיות כאחד"

"הבעת צער זו אינה אלא צביעות ופחדנות" כתב 'דואר-היום'.

"פלשתין" כתב: "אין איש יודע, מי ירה באחיות היהודיות, אם ערבי או לא, ואם היה זה גורם פוליטי הנובע משנאה גזעית, או סיבות אישיות המתעוררות כרגיל מתוך רגש בין צעירים וצעירות". והשלים את הרעיון "אל-איסלאמייה": "אם אפשר שגורמי הרצח הם פרטיים, הרי ייתכן שבוצע ביד לא ערבית והגורמים הפרטיים הם רגילים מאד בין נשים וגברים בארץ הזאת".

כעבור זמן קצר העלו הערבים את הטיעון כי ייתכן שמדובר בפרובוקציה של גורמים מסכסכים בינלאומיים כמו הקומוניסטים, אך לא ערבים.

סוף דבר

"משה ומרים צדק כתבו בצוואתם, שהם נותנים את רכושם  לצאצאים רק אם יעלו ארצה ולא – הכל עובר לאוניברסיטת בר אילן.  הבן והנכדים ויתרו על הירושה והעדיפו להישאר באמריקה. זאת הייתה הטרגדיה הכי גדולה של הזוג צדק." ענה ישראל מנחם ויסלר, הנודע יותר בשמו הספרותי – הסופר, המשורר, המחזאי והמתרגם פוצ'ו.

אחיה הבכור  מנחם צדק יליד 1905 נפטר 1987 היה נגר במקצועו, חבר ההגנה ובתע"ש. 
נחמיה, בנם  יחידם של משה [1907-1997, בן דב ובלה צדק] מורה ידוע בתל אביב,  ומרים [1921], נולד בשנת 1938 אחרי רצח נחמה דודתו ונקרא על שמה.

נחמיה נישא למאיה רות ולהם 3 בנים: אילן, ירון וליאור. כולם ירדו לארצות-הברית.

ביום שלאחר רצח נחמה ומרתה ירו אנשי 'הארגון-הצבאי-הלאומי' על רכבת שעברה מתחת ל'גשר שלוש': פעולה זו כונתה 'פעולת הרכבת' - לפנות בוקר, אריה בן אליעזר נהג המכונית ואתו אסתר רזיאל-נאור שהייתה ממונה על מחסן נשק של הארגון, בנימין זרעוני המפקד וסגנו עזריאל בנצנברג. מצויידים במקלע, אקדחים ורימוני-יד נפגשו בקרבת הגשר שמעל לפסי הרכבת עם לוחמים נוספים: קלמנוביץ, קלורמן, גרשונוביץ וחיים מגורי-כהן. הנשק חולק. ב 6.30 בבוקר כשהגיעה רכבת יפו-לוד פתחו עליה באש "היא לא עצרה את מהלכה, אך מכונת-היריה שבידי זרעוני קצרה קציר מוות בנוסעים ורימונים ניפצו את השמשות והתרסקו בקולות נפץ עצומים". נהרג ארמני אחד. הרכבת המשיכה דרכה עד תחנת תל-אביב, שם הוגשה עזרה-ראשונה לחמשת הפצועים הערבים על-ידי 'מגן-דוד-אדום'.

מפקדים בגוש דן, ובראשם יחיאל טייבר, באו למפקד 'ההגנה', אליהו גולומב, לדרוש פעולת תגמול על רצח נחמה צדק ומרתה פינק. הודיעו כי אם לא תאושר הפעולה, יבצעו אותה בלי אישור, מרכז 'ההגנה' אישר. קיבלו חמישה תת-מקלעים וחמישה אקדחים. יחיאל טייבר מונה כמפקד, בחר את התשעה שיצאו איתו. כולם ללא ניסיון קרבי. כיעד נבחר הכפר הבדווי ג'מוסין. הפעולה תואמה עם מפקדה היהודי של המשטרה שלמה שיף . לאחר חצות יצאה 'יחידת הגמול' דרך הפרדסים לכפר.  התגלו, ירו מכל הכלים, תוך דקות גמרו את תחמושתם ונסוגו לשכונת בורוכוב, ערביה אחת נהרגה.

למחרת הלוויית שתי האחיות הרחמניות נמצא על חוף הים ליד 'בית-וגן'  ביפו ערבי שנרצח בדקירות. באותו יום נמצא פצוע אנוש ביריות אקדח שומר ערבי בפרדס של הגרמני הילר בשרונה ליד נחלת-גנים. בשכונת חסון ברובע מנשיה ביפו נהרגה מרימון-יד ילדה ערביה וערבי אחד נפצע.

ב 20 באוגוסט נמצא ערבי פצוע ליד כפר-סבא. למחרתו, בכרמל, בחיפה, נהרגה ערביה, ערבי נפצע קשה

ב  23 באוגוסט במנשיה שביפו ירה יהודי בערבי ופצעו קל.

ב  28  באוגוסט 1936 ירו בירושלים שני חברי 'ההגנה' בזוג ערבים בסמטה שבין רחוב יפו לרחוב בן-יהודה  - ערבי אחד נהרג.  בתשע בערב הושלך רימון אל ערבים עוברי-אורח בעיר העתיקה בירושלים.

הערבים המשיכו להתנכל לתחבורה העברית וליהודים מזדמנים, גם לנשים.

שר המושבות הבריטי אורמסבי-גור- סיכם רשמית את אבידות שנת 1936:

למוסלמים : 187 הרוגים ו  768 פצועים

ליהודים: 80 הרוגים ו 300 פצועים.

לנוצרים: 10 הרוגים ו 55  פצועים.

לצבא הבריטי וחיל-האוויר: 21 הרוגים ו 104 פצועים.

למשטרה הבריטית:  7 הרוגים ו 40 פצועים.

לשוטרים המוסלמים: 8 הרוגים ו 41  פצועים.

לשוטרים הנוצרים: 13 פצועים.

לשוטרים היהודים 1 הרוג ו 8 פצועים.

רחוב 'האחיות' ביפו נקרא על שמן של נחמה ומרתה.

ברמת-גן נקרא הרחוב הסמוך למקום מגורי משפחת צדק 'שדרות נחמה צדק'. שדרת ברושים ואקליפטוסים שנחמה ואחיה משה היו בין נוטעיהם.

ב-10 באוקטובר 1936 הודיע 'הועד הערבי העליון' שהוא מקבל את פניית שליטי ערב וקרא לערביי פלשתין להפסיק את השביתה ואת הלוחמה. בתמורה התחייבה בריטניה לשלוח ועדה מלכותית בלתי-תלויה לבחון מחדש את שאלת פלסטין ['ועדת פיל']. יחידות המורדים הניחו את נשקן והתפרקו. פאוזי קאוקג'י קצין לשעבר בצבא התורכי שהובא על ידי המופתי והמתנדבים שאיתו: עיראקים, סורים ודרוזים עזבו את הארץ לאחר שאיבדו מעל למאה מאנשיהם בקרב אחד.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. ברצונם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים. 

אלגרה מוצרי – נורתה, נאנסה ונשחטה

28.3.1938- סג'ור

  

צילם: מיקי גוטשלק

בית העלמין האזרחי חיפה חוף כייאט, חלקת ההגנה חלקה 1; שורה 22;  קבר 8.

טכסט:

[סמל ההגנה] אליזה מוצרי

חברת 'ההגנה'

נפלה במלוי תפקידה

כ"א באדר ב' תרצ'ח

תנצב'ה

* הערה איות השם הפרטי, החקוק על המצבה, שגוי צ"ל עליזה

ב-7 ביולי 1937 המליצה 'ועדת פיל' על חלוקת ארץ-ישראל: אזור יהודי במישור החוף ובגליל  - פחות מ- 15% משטח א"י המערבית; המקומות הקדושים לנצרות בבית-לחם, בירושלים ובגליל ימשיכו להיות תחת המנדאט הבריטי, והערבים יקבלו את יתרת השטח, שיאוחד עם ממלכת עבר-הירדן ויזכו לעצמאות.

ב-8 בספטמבר 1937 יזם ה'ועד הערבי העליון' ועידה כל ערבית בעיירה בלודאן שבדרום סוריה כדי לגבש את כל הכוחות נגד רעיון החלוקה . – ו'המרד הערבי הגדול' התעצם.

ב-26 בספטמבר 1937 מתנקשים ערבים ירו למוות בלואיס אנדריוס, מושל מחוז הגליל. הבריטים ראו בהתנקשות הכרזת מלחמה. הועדות הלאומיות הערביות – הוצאו אל מחוץ לחוק, ובכירי הוועד הערבי העליון הוגלו לאיי סיישל, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני סולק מתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, הסתתר בהר-הבית כשבועיים, חמק ונמלט דרך הים ללבנון. פאוזי אל-קאוקג'י קצין מקצועי, שפעל בשורות המורדים, ברח.

ההתקפות הערביות על ישובים בודדים וכלי רכב נמשכו. אנשים נרצחו, שדות ובניינים הוצתו, עצים נגדעו, עדרים נשדדו. הם פגעו באנשים בודדים בכביש, בשדה או בבית קיצוני בכדי להטיל מורא על האוכלוסייה היהודית כולה.

ב- 28 במרץ 1938 ירו ערבים על מונית, שהסיעה יהודים מחיפה לצפת. בהתקפה נרצחו ששה מנוסעי המונית, בהם ילד ושתי נשים,  שנאנסו  ובותרו באכזריות. גם אלגרה.

אלגרה נולדה בשנת 1918 בחיפה למלכה ויעקב מוצרי. הם אייתו שם המשפחה מוסרי.

מלכה לבית סילס ילידת צפת דור ששי בארץ, משפחה צפתית ותיקה - "שרטטו אילן יוחסין והגיעו עד שלזיה, מתי שהוא במאה 19 הגיעו לארץ שני בנים לבית סילס משלזיה במצוות אביהם לרכוש בדמשק בדי משי, הבנים מוסה ואיברהים הגיעו לחאלב ולדמשק ושלחו לאביהם את הסחורה". מדמשק ברחו בתקופת עלילת הדם של שנת 1840 והפרעות ביהודים שבעקבותיה,  מספרים כי מוסה סילס הרג ערבי ונאלץ להימלט. באו לצפת ולראש-פינה שם התגוררו בכפר ג'עוני והתפרנסו מעסקי חלב וייצור גבינות - סיפרה  נכדתה אסתי חסון   

יעקב נולד בשנת 1885 מסורת במשפחה כי מוצאו בספרד. בן שנתיים הגיע למצריים עם הוריו. אחרי שאחיו נהרג שם, עלו לארץ-ישראל. מספרים כי יעקב הוזמן על ידי חברת 'כל ישראל חברים' לעבוד במקווה-ישראל אך לא קבל אשרה ונתקע במצרים. שם הכירו לו את בת דודו [מצד אמה] -  מלכה סילס "שהייתה מאד מאד צעירה  כמעט ילדה" הם נישאו, עלו  לארץ והתיישבו חיפה. המשפחה, יש אומרים עלתה ארצה מלבנון.

משפחת סילס משפחה עשירה, יעקב ומלכה מוצרי גרו בבית סילס ברחוב השומר 11 בחיפה השייך למשפחת סילס. שם נולדה הבכורה רשל, אחריה מואיז  וסלבו-יהושע, חיים שנפטר צעיר, הבת פלורה ואלגרה,  רוז וקליר היו הצעירות.

סיפרו כי יעקב מוצרי היה בקשר עם מחתרת ניל"י והוא זה, שהתורכים אפשרו לו לראות את שרה אהרונסון לפני ששמה קץ לחייה, "הוא הסליק לה את האקדח" מסרה אסתי חסון מפי רוז- אחותה של  אלגרה.

עוד סופר על בתו של המושל התורכי בחיפה שחלתה "נתקעה תולעת בפיה"  וזה הבטיח לאיש שירפא אותה את כל הר הכרמל. יעקב  כרוקח מלומד "למד בחו"ל" עשה זאת  וקיבל חלקת קרקע.

בחיפה ליעקב הייתה במרכז המסחרי הישן בעיר התחתית, חנות ל'רוקחות טבעית' וגלנטריה. וחנות אחרת במרכז המסחרי החדש בסמוך לבית הקרנות שברחוב הרצל, בית מרקחת בשם 'חפציבה'. [לאשתו מלכה הייתה חנות במרכז המסחרי הישן בעיר התחתית.] 

יעקב איש משכיל היה. מפורסם וידוע נקרא בשם הערבים סיידנא יאקוב ובפי האנגלים מיסטר ג'ייקוב ובפי היהודים חכם יעקב. "חכם באשי יעקב קראו לו" סיפר  אלי מקס, האחיין של אלגרה, בנם של רפאל וקליר היא אורה.

בני משפחת מוצרי מעורבים בפעילות נגד השלטון הבריטי, בביתם היה 'סליק'  - מחבוא נשק - של  'ההגנה'. פעם ערכו הבריטים חיפוש, אחרי הלשנה, שמביתם ברחוב השומר צלפו לעבר השכונה הערבית הסמוכה - חליסה בפאתיה המזרחיים של חיפה, הגיעו השוטרים – ולא מצאו דבר. הסליק הוטמן מתחת למיטת התינוק.

הילדים למדו ברשת 'אליאנס'.גם עליזה היא אלגרה למדה שם ועם סיום הלימודים עבדה כאחות-חובשת  במרפאה, בקליניקה של ד"ר פאול מוזס, רנטגנולוג, עולה לא צעיר מגרמניה– ב'בית נגלר', בית בעיר התחתית בחיפה במרכז המסחרי החדש ברחוב יפו, בו גם גר, "לא רחוק ממעבר של מדרגות". את מרפאתו חלק עם רופא ערבי "בשיטת המרפאה 'החמה' '' כהסברי הפרופ' נסים לוי.

"מנעוריה ניכרה בה נטייה להתנדבות, וכך הצטרפה לשורות 'ההגנה' והייתה פעילה בשורותיה" נכתב בספר 'יזכור' של משרד-הביטחון.

אלגרה התארסה לקצין המשטרה יליד ירושלים היהודי רפאל מקס  בן חנניה, ששירת במשטרת סאסא,

משפחת מקס - היא אלמקייס  - עלתה ממרוקו, אומרים שמהעיר מכנס, בתחילת המאה העשרים לירושלים. הם גרו בחיפה סמוך למשפחת מוצרי. 

רפאל מקס  ואלגרה מוצרי החליטו שלאחר החתונה יקבעו את מקום מושבם בצפת. את מועד חתונתם קבעו ליום ראשון של תחילת ניסן והיא עזבה את מקום עבודתה לרגל נישואיה הקרבים.

ביום שני כ"ה באדר ב' תרצ"ח [28.3.1938] הייתה אלגרה בדרכה מחיפה לצפת, כדי לשכור לה ולרפאל דירת מגורים בצפת, והימים ימי מאורעות הדמים.

המונית יצאה לצפת מליד קפה 'ישראל' ברחוב העצמאות בעיר התחתית של חיפה, משם יצאו כל המוניות והאוטובוסים, בשעה  1.35  אחר הצהרים.

מרדכי פרץ תושב צפת בעל מספרות, זה שהייתה לו מספרה גם בחיפה, פעם בשבוע היה נוסע לחיפה וחוזר במוניתו של שחרור שכנו. המונית יצאה מחיפה. הפעם הוא איחר, והמונית נסעה לסופה – בלעדיו.

 אלגרה ישבה ליד הנהג בכור שחרור [37]  מצפת, מאחור ישבו שלום ביבר חבר פלוגת הקיבוץ המאוחד  'יודפת'  בצפת; אלה שבאו כדי להזרים לעיר כוחות רעננים וצעירים, ותינוקו עימו; הרב אברהם זיידה הלר [נשוי לפרידה לבית ברזל אב ל- 5 בנות]  שימש ראש ישיבת  חתם סופר-רידב"ז, דור רביעי בצפת, מצאצאי הרב יום טוב ליפמן הלר לבית לוי, ישב ליד הדלת, הצפתית הזקנה [+70] בריל באשע  בת  הרב משולם זישא ממשפחת הרב אלימלך מליז'אנסק, בתה צפורה [40] אשת הרב מרדכי כהנא ורבקה בת ה-  5 - אחת מששת ילדי צפורה - הם חזרו מחתונה משפחתית בתל-אביב. [סיפרו כי במאורעות תרפ"ט התנפלו פורעים על ביתם של צפורה ומרדכי כהנא ובזזו את רכושם, אך המשפחה שהתה באותה עת בירושלים, וכך ניצלה].  בנוסעים גם גיסה של צפורה, נפתלי-צבי סגל  [35] בעל חנות מכולת בצפת ובנו ברוך-דוד [12] שגמרו להזמין בחיפה סחורה לחנותם לקראת ימי הפסח, בביתו בצפת הבת סימה [10] שנשארה עם אימה חיה לבית כהנא.

"משפחת סגל וכהנא הן מהמכובדות בצפת" כתבו בעיתונות התקופה.

בדרך, בכביש עכו – צפת, ליד הכפר הערבי סג'ור, בין מג'דל-כרום לראמי, בשעה  2.30 אחר הצהרים נתקלה המונית במחסום אבנים, שהוקם במרחק שני קילומטרים לפני הכפר הערבי ראמי על ידי כנופיה שמנתה 20 איש.. נהג המכונית בכור שחרור נהג נועז ומנוסה נאלץ לעצור את המכונית. מן המארב הגיחו 9 ערבים לבושים בגדי-חאקי, מכנסי רכיבה ומגפיים מצוחצחות ומזוינים ברובים, אקדחים וחגורות כדורים. "אחד היה בעל זקן ושפם שחורים",  אחר יצא מתעלת הכביש מצד ימין וכיוון את רובהו כלפי הנוסעים. בכור פתח את דלת המונית על אף הפצרות הנוסעים כי ימשיך בנסיעה, ירד והרים את ידיו לאות כניעה. התוקפים התקרבו עד שני מטרים מהכביש ופתחו ביריות על המונית. בכור רץ לעבר ההרים ואחריו אלגרה; מאנשי הכנופיה ירו אחריהם. הרב הלר  פתח את הדלת וברח לצד אחר, התחבא בתעלה וכשפסקו היריות לרגע קם ורץ לעבר ראמי. "כשראו אותי הליסטים בריצתי, כיוונו את רוביהם אלי וירו. השתטחתי על האדמה ושוב קמתי, וכך רצתי לסירוגין. הליסטים לא חדלו מלירות אלי, אך לא פגעו". תאר.

חלק מחברי הכנופיה נגשו למונית ומטווח קצר פתחו באש על הנוסעים. ארבעה נרצחו בו במקום –באשה וציפורה, נפתלי צבי וברוך דוד. כולם כאמור בני משפחה אחת מצפת.

כשניתכו היריות על המונית, השכיב שלום ביבר,  את תינוקו בן השנה על הרצפה ושכב עליו ללא תנועה. "אנשי הכנופיה נכנסו למכונית בדקו את הנוסעים, ואותי חשבו למת. בני בכה, אך לא נגעו בו" סיפר שלום ביבר. רבקה בתה הקטנה של צפורה כהנא ניצלה בנס - גופת אמה כיסתה אותה, והפורעים חשבוה למתה.

כעבור רבע שעה עבר אוטובוס ערבי מעכו לראמי. שלום ביקש כי יאספו אותו ואת בנו הפעוט, הנהג סרב. גם את הרב הלר  לא אסף - זה הוסיף לרוץ עד שפגש במכונית המשטרה "הם לקחוני והביאוני למקום ההתנקשות". הכנופיה הוסיפה לירות. - הד היריות הגיע לתחנת משטרת הגבול הסמוכה לראמי; השוטרים נזעקו ובאו במכונית משוריינת תוך עשר דקות. הכנופיה ירתה גם על מכוניתם. מפקדם, סרג'נט, גילה קור רוח ושליטה במצב; לקח את הילדה רבקה  ואת הפעוט לתוך המכונית המשוריינת, שם ישב הרב הלר .  אמרו כי שלום ביבר הסתתר מאחוריה.

כשבאה המשטרה למקום הרצח עוד מצאה את צפורה כהנא מפרפרת בגסיסתה, השוטרים ענו ביריות. לעזרתם באו גם מטוס צבאי ושש מכוניות של צבא ומשטרה. השוטרים רדפו אחרי אנשי הכנופיה. ראו 3 מאנשיה במרחק מה ממקום ההתנקשות ירו בהם והרגום במקום. יתרם ברחו להרים.

טענו שהרוצחים היו זרים והגיעו מסוריה, מאלה של פאוזי אל קאוקג'י.

ארבעת הנרצחים הובלו, במונית בה נורו, אל בית החולים הממשלתי בעכו. גם אלה שנשארו בחיים הובלו לעכו. "ביחד נסענו" אמר הרב הלר. הנשארים בחיים זיהו את ההרוגים.

סיפרו כי כשהובאו החללים לעכו קיבלם הרופא הממשלתי הערבי. השוטר הבריטי שנמצא בחדר פרץ בבכי, ואולם הרופא הגיב "בהוצאת לשונו בבת-צחוק".

דבר האסון נודע בצפת כחצי שעה לאחר שקרה -  הרב הלר  הודיע על כך בטלפון מעכו.

 "כשהגיעה הידיעה לצפת אמו ואשתו של מרדכי פרץ היו בטוחות כי הוא בין ההרוגים  וישבו שבעה - הורידו את התמונות מהקירות וכיסו את המראות. אחרי יומיים הופיע ועשו לו יום הולדת -  'מרדכי היהודי' קראו לו " סיפרה לי בתו מרים גוטשלק.

על גורל הנהג  בכור שחרור והצעירה אלגרה מוצרי שברחו להרים וטרם נמצאו - לא ידעו דבר.

בינתיים ירד גשם וטשטש את עקבות הכנופיה.

נהג המשאית דוד מירזלי שנסע בדרך זו לאחר המקרה מצא במקום רק את כובעו של הנהג .

צפת עטתה אבל כבד.

אשת הנהג הנעדר שחרור יצאה עם בוקר לעכו למשטרה.

מכיוון שירד הלילה נשארו החללים בבית-החולים הממשלתי בעכו והבאתם לצפת  נדחתה עד לבוקר.

עם בוקר התאספו אנשים למאות על הכביש בכניסה לרחוב הראשי, ליד בית הספר 'אליאנס' - עמדו ליד בית-החולים 'הדסה' שהיה אמנם רשמית מוסד לחולי שחפת בלבד אך אליו נהגו יהודי העיר לפנות לעזרה  - חיכו לבוא הגוויות. כל החנויות נסגרו, המלאכה שבתה, בתי-ספר לא לימדו.

ב- 7 בבוקר של יום שלישי הובאו הגוויות לצפת בלוויית משמר צבאי.

ד"ר טוביה שטרנברג, מנהל בית החולים הממשלתי- בית חולים מנדטורי לבני כל העדות, ששכן במבנה בית החולים של המיסיון האנגלי - בדק את הגוויות ומצא כי צבי סגל נהרג מכדורים, שפלחו את לבו וראשו; בנו, הילד דוד סגל נפגע בראשו בכדור שעבר את הגולגולת. צפורה כהנא נפצעה בכדור בחזה, האם הזקנה באשה  נפגעה בראשה  - הכדורים רוצצו את גולגולתה.- לא עברו חודשים וד"ר שטרנברג עצמו נדקר על ידי מתנקש ערבי ועזב את העיר.

ההלוויה יצאה בצהרים מחצר בית הספר 'אליאנס'. "הבכיות עלו עד לב השמים".

בראש צעדו נוטרי צפת על מדיהם וחגורות הכדורים, רוביהם מורדים לאות אבל. שלשלת גדולה של סדרנים מבני המקום שמרה על הסדר. שומרים רוכבים ורגליים אבטחו את הנוכחים.

תושבי צפת על זקניה וילדיה ורבים מבני הסביבה ומהמשקים "עד דגניה" ליוו את הקדושים לבית עולמם. באו קרובי המשפחות מכל קצות הארץ. "בני משפחתו של הקדוש צבי סגל וביחוד אמו, התעלפו כמה פעמים וקבלו עזרה רפואית. מכל בתי צפת נשמעו בכיות בשעת הלוויה".

בהלוויה השתתפו מטעם השלטונות קצין המחוז מר ברונסמן, מפקד משטרת הגבול מר טסימן, מפקד משטרת צפת מר מארטין והקצינים מר גולדמן, מר נאסר ומר רידלי.

מעל גזוזטרת ביתו של מר ענתבי נישאו ההספדים:  הרב ליברמן בתוך בכי קורע לבבות אמר:"... זה שנתיים נשפך דם ישראל כמים ואלה שבידם לעצור את שפיכת הדם אינם עושים זאת".

מר מ' פודהורצר, יושב ראש ועד הקהילה אמר: ". . .  האבל הוא של העם כולו, שאינו שואף לנקמה, כי אם לשלום ולבנין. האם משום כך מותר לעשות דמנו הפקר בארץ זו?" וסיים בכך שמסר את השתתפות 'הועד הלאומי' באבל ושל 'אגודת ישראל'.

מר יהודה ענתבי מנהל בית הספר העממי, שבו למד הילד דוד סגל, נפרד בבכי ובדברים נרגשים מתלמידו: " איך לא נתעוורו עיני המרצחים לפני שפגעו בך?" שאל.

המספיד האחרון היה יוסף ברץ מדגניה א' איש הסוכנות היהודית אמר בין השאר: " המרצחים לא יזעזעו את הבניין שאנו מקימים כאן לדורות".

'קדיש' נאמר ברחבת בית הכנסת של האר"י הקדוש  ומשם ירדו לבית הקברות. באשע בריל, בתה צפורה כהנא,  גיסה נפתלי צבי סגל ובנו ברוך דוד  - הובאו למנוחת עולמים בבית הקברות בצפת בקרבת הקברים של קדושי תרפ"ט ותרצ"ו,

נפתלי-צבי סגל השאיר אחריו אשה חיה, סימה ילדה בת 9, אמו החולה מרים, אחים ואחיות.

צפורה כהנא השאירה אחריה בעל, שלושה בנים ושלוש בנות.

הרבנות הראשית בירושלים הכריזה היום על ביטול-מלאכה וסגירת החנויות בזמן לווית קדושי צפת 12.30 עד 2.30. כרוזים מיוחדים הכריזו על כך ברחובות.

ועד הקהילה ליהודי צפת שלח טלגרמה לנציב העליון, הארולד מקמייכל, שזה עתה נכנס לתפקידו כמחליפו של ארתור ווקופ  - ".. עד מתי יהיה דמנו הפקר?".

והשמועות רחשו : "צפורה נאנסה וגופתה בותרה"; "אלגרה ברחה התחבאה בהר תפסו אותה אחרי יום התעללו ורצחו"; "הנהג בכור שחרור נמצא הרוג בקרבת מקום ההתקפה"; "בכור שחרור ואלגרה מוצרי נמלטו לכפר סג'ור, והם חיים"; "כנופיה לקחה אותם בשבי והם נמצאים באחד מכפרי הסביבה" המשטרה חיפשה בכל כפרי הסביבה אולם לא מצאה את עקבותיהם.

המכונית נקובת הכדורים 'מונית הרצח' הובאה לצפת ובה סימני הדם ושאר אותות הזוועה.

גם הניצולים הרב אברהם זיידה הלר  ושלום ביבר עם הפעוט שבו לצפת.

משפחת הנהג שחרור ומשפחת החכם יעקב מוצרי באו לתחנות המשטרה בחיפה ובעכו וביקשו "ביללות ובתחנונים" למצוא את יקיריהם. ניסו להרגיעם "נעשים כל המאמצים הדרושים לגלות את הנעדרים" אמרו. החיפושים אחר הנהג בכור שחרור והצעירה מוצרי נמשכו מיום שני אחר הצהרים עד יום רביעי בצהרים. המטוסים שהשתתפו בחיפוש לא יכלו לגלות את הגוויות, שהיו מוטלות תחת שיחים וסלעים ורק לאחר חיפוש רגלי מדוקדק אפשר היה לגלותן;  שוטרים מעכו בראשות הסרג'נט הבריטי בנדר מצאו את שניהם רצוחים באכזריות במרחק שמונים מטר ממקום הרצח, במרחק 10 מטרים זו מזו, מעברו השני של הכביש, לא בצד שבו היו הרוצחים.

שמועה אמרה, כי רק אתמול בבוקר הובאו הגופות למקום זה.

אלגרה נמצאה שחוטה בצווארה ופצע ירי בידה, בגדיה עליה, אך בגדיה התחתונים קרועים. לרגלה נעל "השנייה לא נמצאה". בסמוך נמצא ארנקה ובו 140 מיל.

בכור שחרור נורה בבטנו; פיו היה מלא דם קרוש, על ידיו שעון-יד וצמיד ובכיסו 2 לירות ו-  20 מיל וגם תעודות שונות, בהן תעודת הנהג וצרור מפתחותיו.

הגויות הועברו לבית החולים 'הדסה' בחיפה ונמסרו לבדיקה. קרובי שני הקדושים וידידיהם נהרו לחצר בית החולים.

קצין המחוז מר בינה היה החוקר במקרה מות זה.

לדעת הרופא, בא מותם סמוך לשעת ההתנקשות "הנהג שחרור חי כעשרים דקות לאחר שנהרג".

מותו נגרם מכדור שפלח את הכליות, את הכבד ואת הטחול.

מותה של אלגרה מוצרי נגרם על ידי פצע גדול בצוואר באורך של 50 סנטימטר שהגיע עד הריאות. פצע שנגרם על ידי מכשיר חד, כנראה פיגיון. כדור עבר דרך ידה השמאלית. בגופה נמצאים סימנים של אינוס והיה צורך בבדיקה נוספת  - לזאת זומנו הרופא הראשי הממשלתי במחוז חיפה ד"ר מאקוין ורופא 'הדסה' ד"ר פייזר. בבדיקה הוברר, כי אין הוכחות חותכות כי נעשה בה מעשה אונס.

האב יעקב הזדעזע כשהראו לו בשק את גופת בתו המבותרת.

הבדיקה נמשכה כמה שעות. סברת האונס לא נשללה.

בחצר בית החולים התייפחו הקרובים "ועיני כל הרואים דמעו למראה המחריד".

כשנודע הדבר בצפת חזרה העיר ועטתה אבל.

זמן רב לפני שהוצאו הארונות נאספו המונים סביב בית-החולים 'הדסה' בחיפה ובכל הרחובות הסמוכים. בני משפחת הנרצחים, ובתוכם חתן הנרצחת, רפאל מקס, שבא מצפת היו בחצר בית-החולים.

נשמעו בכי והתייפחות, העצבים נמתחו עד הקצה. "צעקות קרובי הנהג שחרור פלחו את האוויר".

לאחר שנסתיימה הבדיקה, הוצאו שני הארונות מבית-החולים  [באיחור של שלושת רבעי שעה]  והמסע יצא לבית-הכנסת המרכזי בהדר הכרמל.

כבאים מתנדבים, פועלי הנמל, נהגי חיפה וחברי כל ארגוני הנוער והספורט קיבלו על עצמם את התפקיד הקשה לשמור על הסדר. לפני הארונות נישאו זרים. אחרי הארונות הלכו, אבי הנרצחת החכם הישיש יעקב מוצרי, אשתו מלכה וכל משפחתם, אחיו של הנהג שחרור, אשתו וקרוביו.

השתתפו נציגי המוסדות ונכבדי העדה הספרדית. בלטו המוני עדות המזרח.

ברחוב הרצל ליד בית-הכנסת המרכזי הועמדו הארונות. החזן חומש אמר תהילים פרק צ"א, והרב הספרדי מחיפה לה רינה הספיד בנאום נרגש. יושב-ראש קהילת חיפה מר משה גוטל-לוין אמר בהספדו: ". . .במה לנחם את המשפחה? כל המלים תפלות, החושים קהו, הלב התאבן. רק תקווה אחת לנו: קרבנות קדושים, נפלתם על מזבח ישראל, תנוחו בשלום על משכבכם".

לאחר "אל מלא רחמים" אמר אביה של אלגרה מוצרי, כשדמעות חונקות את גרונו מדי פעם - "קדיש". הארונות הובאו למכוניות.

ארונו של בכור שחרור הועבר לצפת. שם  ליד בית הספר 'אליאנס' הצטופפו המונים. הקורבן הובא במשאית אחר הצהרים ואחריה נסעו שתי מכוניות קטנות ובהם בני משפחתו. שוב נסגרו החנויות ושבתה מלאכה בצפת. גם בתי הספר שבתו מלימודיהם ואבל כבד ירד על הקהילה היהודית.

צעירי צפת שמרו על הסדר לאורך כל המסע חברי 'מגן דוד אדום' הגישו עזרה ראשונה לאשת הנרצח, אחותו, וקרוביו שהתעלפו. משמר כבוד של ארבעה נוטרים הלך אחרי הארון באו גם באי כוח השלטונות.

ליד בית ענתבי נאמרו דברי הספד, הרב זילברמן הזכיר את הנרצחת את אלגרה מוצרי ואמר שהיא נסעה להתחתן בצפת. "במקום לקיים מצוות הכנסת כלה אנו מקימים מצוות הלווית המת".

מר פודהורצר, הזכיר כי חיפה וצפת הן אחיות לצרה בהובילן בת ובן צעירים לקבורה.  

"בשנתיים האחרונות נשטפה צפת בים של דמעות, פעם לאחר רצח משפחת אונגר ופעם שנייה לאחר רצח הקדושים ממשפחת סגל וכהנא וכעת בשלישית עם רצח בכור שחרור. דמעות אלה צריכות היו כבר לשטוף את כל הרע מסביבנו וגם להגיע עד לב השלטונות".

הרב שאקיר אמר: "דמנו נשפך כמים ואין סוף לרצח, אך שום יד זדון לא תכריחנו לסגת אחורנית".

מר ענתבי הזכיר את כל הנשמות הקדושות והטהורות שנקטפו בלא עת על מזבח תחיית העם העברי בארצו.

לאחר שהלוויה עברה ליד בית הכנסת של האר"י ולאחר אמירת 'קדיש' הובל הארון לקבורות.

בכור הובא למנוחת-עולמים בחלקת הקדושים שבבית הקברות בצפת, הניח אישה וארבעה בנים ובנות.

הרבנות בצפת הכריזה אבל בשעות אחר הצהרים ובבית הכנסת של האר"י התאספו המונים לאמירת תהילים. רבים מיהודי צפת צמו.

אלגרה מוצרי הובאה למנוחות בבית העלמין הישן בחיפה. הניחה הורים חמש אחיות ושני אחים.

"אלגרה כבר הייתה מקודשת לרפאל מקס לכן הוא ישב שבעה עם המשפחה כבעל".

סוף דבר

אחרי רצח אלגרה  - הוריה, יעקב ומלכה נפגעו קשות נפשית והעסקים התדרדרו. "יעקב הסתגר בביתו כמעט ולא יצא אלא מעט לבית -כנסת".

רפאל מקס היה מאורש לאלגרה משזו נרצחה, בקש מהוריה את ידה של אחותה ונישא לקליר  היא אורה, שהייתה צעירה מאלגרה ב 4 שנים.

אחרי קום המדינה המשיך רפאל להיות שוטר במשטרת ישראל "שוטר תנועה רכוב על אופנוע 'הארלי דוידסון' אחד מראשוני שוטרי התנועה בחיפה".

לא עברו שלושה שבועות מרצח השישה ובדרך לצפת הותקפה מכונית, שלושה מנוסעיה נהרגו, בהם דוד בן-גאון חברו הטוב של שלמה בן יוסף.

בעקבות מעשי הרצח יצאו ב- 21.4.1938 שלושה צעירים מפלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה – על דעת עצמם ובניגוד לעמדת מפקדיהם - שלמה בן-יוסף, אברהם שיין ושלום ז'ורבין – לפעולת תגמול כנגד התחבורה הערבית. השלושה ירו על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה - צפת. הרימון, שהוטל על האוטובוס לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה הסתתרו במערה סמוכה.  רועים ערבים גילו אותם, והם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית. הוגש כתב אישום; ז'ורבין הוכרז כלא שפוי,  שיין ובן יוסף נדונו למוות. עונשו של שיין הומתק בשל גילו הצעיר, בן יוסף הוצא להורג  בתלייה בכלא עכו ב- 29 ביוני 1938,  מעולי הגרדום – הרוג מלכות.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.