יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

מיכל - בהייה גרבוביץ'

מאהבתו של ערבי, שחשד בנאמנותה ובהוראתו רצחוה -
מרגלת עבור ארגון ה'הגנה'

30.4.1939 טבריה



בית העלמין הישן של טבריה חלקת הספרדים, איזור ב', שורה 22/ב,  קבר 20

לפי מרדכי מקייס מנהל בית העלמין בטבריה, מיקום עפ"י מסד נתונים ממוחשב:  
בהייה גרבוויטץ  אזור ב חלקה ב   שורה 26   קבר 61
האם מסעודה [אלמנת מיכאל גרבוויטץ] אותה שורה 26 קבר 62.
נפטרה  י"ז חשוון תרצ"ה

טכסט:
זמק' האשה הכבודה
מ' בהייה ב'ר מיכאל
גרבוויטץ נרצחה על

ידי מרצחים אכזרים

ביום א' י'א לח' אייר
התרצ'ט   תנצב'ה

מקרא:
זמק'- זה מקום קבורה

מ'- מרת

ב'ר- בת רב

לח'- לחודש

התרצ"ט- שנת 1939


טבריה כעיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס]   בנו של הורדוס, מלך יהודה,  בונה המקדש]  אשר קראה על שם של הקיסר הרומי טיבריוס  קלאודיוס 'העצוב בבני האדם', [לפני שזה חלק את סמכותו הטריבונלית עם בנו דרוסוס, ועבר להתגורר באי קאפרי שם נרצח על ידי יורשו קליגולה]. מים  הובלו לעיר ממעיינות ואדי פיג'אס על ידי 'תעלת ביריניקי'  [ע"ש אחות המלך בחסדי הרומאים {מלך על כלקיס שבגולן}  אגריפס השני, המיזוג בין בית חשמונאי  לבין בית הורדוס האדומי, וידידתו של טיטוס [שורף המקדש]. התעלה נבנתה שלוש מאות שנה לאחר מותו ולאחר ה'מרד הגדול' בו לחם לצד אספסיאנוס מצביא רומא ובנו טיטוס, כי מי הכינרת היו אסורים.
באמצע המאה ה-16  הגבירה דונה גרציה נשיא] בת למשפחה מאנוסי פורטוגל שחזרה ליהדות] שפעלה בחצר הסולטאן סולימאן הראשון, ויחד עם חתנה,  דון יוסף  גאון הקימו בעיר מרכז יהודי מוקף חומה.

חומת  הבזלת, שהקיפה את טבריה וקבעה את גבולה עד תחילת המאה ה-20, נבנתה על ידי שליט טבריה והגליל ד'אהר אל עומר [שמרד בשער העליון השלטון התורכי ובנה את מבצרו ליד המקום, בו קם לימים קיבוץ שריד]  ועל ידי בנו  בכורו  [שנולד מאשתו השנייה ילידת נצרת] צ'ולייבי, בין השנים- 1737  1738.
אורך החומה כקילומטר וחצי ובה ארבעה מגדלי שמירה; בדרום התחילה החומה מחוף הים  במגדל שמירה, המשיכה מערבה, עד למקום הכנסייה היוונית-קתולית מלכיתית [= מלוכנית]. משם פנתה צפונה  עד לעוד מגדל, משם פנתה החומה מזרחה עד למקום בו  נבנה המגדל השלישי. משם המשיכה מעט צפונה עד למצודה - בפינות המצודה ארבעה מגדלים עגולים, ובה שתי קומות,   משם המשיכה החומה דרומה, עד לחוף הים מקום בו מגדל שמירה.
ד'אהר אל עומר גילה  גם סובלנות דתית, ובנה עבור יהודי טבריה רובע ובו בית-מרחץ, שוק ובית-בד; 'חצר היהודים' נקרא  המקום.
רבי חיים אבולעפיה,  שבאותה עת הוזמן על ידו והובא מאיזמיר, הקים על שפת הים בשנת 1743 את 'בית הכנסת הגדול' – 'עץ חיים' עם כיפתו הלבנה הקטנה; צמוד לו קם בית-הדין הגדול הספרדי. [זהו בית הכנסת הראשון של מחדשי מצאו הישוב היהודי בטבריה  - נהרס ברעש האדמה בשנת 1759, וברעש של  1837 מצאו בו קרוב ל 700 יהודים את מותם, וכמעט כל הרובע היהודי נהרס. המקום נפגע שוב קשה בשיטפון של 1934]. בית הכנסת האשכנזי של חסידות קרלין [בית כנסת רייסין]  הוקם בשנת 1781 על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק  [נהרס ברעש של שנת 1837 ושוקם]. יש אומרים, בית הכנסת הוקם בשנת 1786 על ידי תלמידי ה'בעל שם טוב' שעלו לטבריה. בית הכנסת 'אוהל יעקב'  - נבנה על ידי חסידי בויאן מבוקובינה בשנת 1836  [הם עברו לירושלים אחרי הרעש של שנת 1837 כשחזרו קראוהו 'בית הכנסת העתיק']  ואילו בית הכנסת 'הסניור'  - נבנה אחרי הרעש של שנת 1837 על ידי סניור חיים שמואל הכהן קונוורטי.
ד'אהר אל עומר הוא  זה שבנה בשנת 1743 את מסגד 'אל עומרייה' [מסגד 'אל-זידאני']– המסגד הגדול והמרכזי של העיר טבריה, בלב הרובע המוסלמי  בצד הצפוני לא רחוק מהים ומכאן, דרומה, לאורך הדרך לשכם [נאבלוס]  קם השוק. מסגד שני ג'אמע אל-בחרי  [=מסגד הים] הנקרא מסגד 'אל שעבי' או מסגד אל-ראמלי [=מסגד החול] הניכר בשתי כיפותיו הלבנות הקים בסמוך, אחיו של ד'האר אל עומר – חאג' יוסוף בשנת 1775  עבור דייגי טבריה המוסלמים. אל המסגד הובילו שני פתחים, ששימשו כניסות לסירות הדייגים המוסלמים שעגנו את סירותיהם. כאן רחצו ועלו דרך גרם מדרגות שהוביל לחצר תפילה דרך פתח ברצפת המסגד.
וטבריה הייתה ליהודים אחת מארבע ערי הקודש-  'ארבע ארצות'   [ ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל – 'הישוב הישן'].
 בשנת 1759 פגעה רעידת אדמה בחומת העיר טבריה, אולם, היא בוצרה שוב בשנת 1833 על ידי איברהים פאשה, כובש הארץ המצרי. ב'מרד הפלאחים' שפרץ בגלל הגזרות והמיסוי הכבד שהשית על התושבים המוסלמים [1834]  וברעש האדמה  של ה-1 בינואר שנת  1837נהרסו חלקים רבים ממנה ולא שוקמו.  אך אותו ידי איברהים פאשה  שיקם את מרחצאות חמי טבריה  בשנת 1840. הכנסה כספית.
בשנת 1839 הקים יהודי בשם דוקטור [דאקטאר] חיים וייסמן מאמידי  טבריה ומכובדיה מלון בין חומות העיר העתיקה;  בנין בן שתי קומות שגם משפחתו גרה בו.  תיירים, מיסיונרים וסופרים, חוקרים, ארכיאולוגים וגיאוגרפים לנו שם  כי "מוכר היה בבירות אירופה". גם יהושע אייזלר הפעיל את אכסנייתו ["יותר מאכסנייה" כתבו עולי הרגל] בת שלוש הקומות בעיר העתיקה.
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 פעל בעיר שמעון ברמן' שניסה ליצור התיישבות חקלאית עברית [הקים חברה בשם 'חברת יישוב הארץ הקדושה' בה 150 חברים מבני העיר טבריה, שרצו להקים מושבה חקלאית] בין טחנות הקמח בנחל צלמון הנשפך לכנרת "שלפחות חלק קטן מארץ הקודש יעבור לרשותם של יהודים". שמעון ברמן נפטר 1884 בטבריה ונטמן בבית העלמין בעיר. עוד ניסיון שכשל.
מלונו של  ר' משה לייב שפר נוסד בשנת 1879 [זה שלבנו קראו חיים, לחתנו אברהם ברוך לאהר] באזור החומה הדרומית "לא הרחק משער  העיר"  ונודע במאכלי הדגים שהגישה אשתו, שרה-דבורה לבית פרידמן, בעלת האכסנייה. האיכרים והפועלים מבני מושבות הגליל  נפגשו  ב'לובי' [=חדר כניסה] המלון; גם אנשי 'השומר', עסקני 'ועד הצירים' ופקידי יק"א, אנשי הכוללים האשכנזים ואלו מן העדה הספרדית היו שם. [המלון עבר בשנת 1933 לקריית שמואל  רובע  בו וילות,  גנים גדולים, שדרות דקלים {ואשינגטוניות}, קשר אוטובוסים קבוע]. "במלון הזה לא היה צריך להציג תעודה מזהה כלשהי".

 בשנת 1862 מכר הוואלי התורכי [זה האחראי לגבות מיסים] היושב בדמשק  שטח על שפת האגם לנזירים יוונים קתולים - אנשי המסדר הפרנציסקני שהקימו ליד הכנסייה היוונית-קתולית המלכיתית  [שימשה לימים גם כבית הארחה לצליינים] ועל שרידי בית כנסת מהמאה ה-16 שבנה השל"ה - הקדוש רבי ישעיה הלוי הורוויץ  -הקרוי על שם חיבורו 'שני לוחות הברית'-   "בית הכנסת עבר ארבע רעידות אדמה, ותמיד שרד", סיפרו תלמידיו. השל"ה נפטר  ונקבר בטבריה בשנת 1630]. אולם, כך מספרים  כי כשהגיעה הקהילה היהודית בטבריה לכדי פת-לחם, הוחלט למכור את מתחם בית-הכנסת לצליינים יוונים והם שבנו  את המנזר והכנסייה [המוקדשים לפטרוס הוא שמעון כיפא הדייג ולפאולוס הוא שאול התרסי  מגוש חלב, שהיו משליחי ישו]. היא כנסיית 'פטרוס  הקדוש' [אשר  באולמותיה הוקמה אכסניה הנקראת 'קאזה נובה' ומיועדת לעולי ולעולות  רגל נוצרים בנפרד כמובן].
לקראת הרבע האחרון של המאה ה-19 הייתה רוב אוכלוסיית העיר יהודית.
הכנסייה המארונית נבנתה בשנת  1882  [המארונים  הם  בני הלאום הארמי. משתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית--נוצרית השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור].
שיטת ה'קפיטולציות' והמעמד המיוחד, שניתן לנתינים זרים באימפריה העות'מאנית הביאו גם לפעילות מיסיונרית בטבריה. בסוף המאה ה-19 הקים רופא סקוטי בשם דייוויד ואט טוראנס בית חולים של המיסיון בצפון העיר [סמוך לכנסייה המארונית [ "בניין גדול וגבוה בעל גגות משופעים" [לא כפות].
 כנסיית סנט אנדריוס על שם אנדראס הדייג  [אחיו הצעיר של שמעון כיפא-בר יונה, הידוע  כפטרוס]  פטרונם של הנוצרים הסקוטים ואחד משנים עשר השליחים [של ישו] – נבנתה על ידי 'חברת המיסיון הסקוטי' [היא - ועדת המיסיון היהודי = [Jewish Mission Committee  סמוך לבניית בית החולים הסקוטי בשנת 1894.

מלון 'טיבריאס' בן שתי קומות הוקם בשנת 1896 על-ידי הגוי הגרמני ריכארד גרוסמן כמלון מודרני ראשון בעיר [נקרא גם מלון 'גרוסמן']. לימים התאבד מפחד שידביק את משפחתו במחלת השחפת ממנה סבל.


העלייה הראשונה, כשהמושבות ראש-פינה מצפון [1882] ומלחמיה מדרום  [1902],  והעלייה השנייה כש'חוות כינרת' בדרום [1908]  ו'אחוזת מוסקבה' היא 'חוות מגדל' בצפון [1910] , הביאו לטבריה התחדשות כלכלית וחברתית; והקמת תחנת הרכבת בסמח' [צמח] בדרומו של אגם הכינרת ליד העיירה הערבית [בה גרו גם יהודים]  בשנת  1906 על מיתקניה, עשתה את העיר למרכז כלכלי אזורי. הקשר בין העיר לבין תחנת הרכבת  היה בסירות  - מצפון לתחנה נבנה מזח ושירות סירות סדיר השיט את הנוסעיםעד לסלילת הכביש בין טבריה וסמח' בשנת  1921 על ידי 'גדוד העבודה' במימון בריטי].

שנת 1904, בה החלה העלייה השנייה היה עדיין שפל כלכלי בארץ ישראל, שנבע בעיקרו ממשבר בענף הכרמים והתעשיות הנלוות.
רוב מהגרי העלייה השנייה התיישבו בערים,  היכן שניתן היה למצוא עבודה ולפרנס משפחה.  אלה התקשו למצוא עבודה אשר תכלכל אותם כראוי ובצורה יציבה. שיעור העוזבים  עמד על 75%.
בין הנשארים מיכאל גרבוביץ [גרבוויטץ'] עולה שהגיע מרוסיה הצארית,  אומרים מהקווקז מספרת נינתו דפנה בן נאים.  אומרים שגדל בעיר קולנו [ דרום מחוז ביאליסטוק, נפת אוסטרולנקה, כ-150 ק"מ צפונית לוורשה -  כיום בפולין]  סמוך לגבול  עם בילורוס תושבי קולנו סחרו בסוסים ובדגים. רבים שלחו את ידם בהברחת סחורות כגון משקאות חריפים, היהודים עסקו גם במסחר זעיר בחנויות ודוכני מזון, בדים, נעליים, חומרי ברזל וכלי בית. בעלי המלאכה [מלבד המקצועות המסורתיים, כגון חייטות, כובענות וסנדלרות] עסקו כאן גם בנפחות, ברצענות ובנגרות.

אומרים כי שם משפחתו מעיד על מוצאו – העיר  גרבוביץ שבצפון מחוז לובלין פולין.

 מיכאל   נשאר בטבריה  כי מצא עבודה ואשה  מוגרבית צעירה ויש אומרים יתומה.  נישואי  אשכנזים עם ספרדיות  היו עניין של שיגרה [למשל חיים סגלוביץ נישא לג'מילה אזערי ואלכסנדר ממשפחת טריפון בא בנישואין  ציונה לבית אבולעפיה] בביתם הסמוך לחומה זכרו "בית עם חצר וגן", אכלו ממאכלי המזרח ואירופה, דיברו יידיש, ערבית ועברית, כשכניהם.
הרובע היהודי שבעיר העתיקה, היה למובלעת בתוך שטח ערבי, האיסור לבנות מחוץ לחומת העיר נאכף על ידי השלטון העות'מאני עד לתחילת המאה ה-20 . בתחילת המאה ה-20    התחילה בנייה מחוץ לחומות.
בשנת  1908 בנה 'מסדר האחיות האיטלקי' [תוך מתן 'בקשיש' לשלטונות] מטעם 'האגודה האיטלקית הקתולית של ארץ-הקודש' בית ראשון מחוץ לחומות, כמנזר איטלקי של הכנסייה הקתולית.  מבנה מלבני בעל שלוש קומות  במעלה ההר, בו התגוררו אחיות המסדר האיטלקי.  פתחו בית ספר לבנות, בית יתומים, אכסניה לעולי-רגל ו"גן מטופח שנודע כיפה בטבריה".
 שם המסדר האיטלקי
Sororum Franciscanae Missionariae a Corde Immaculatae Beatae Mariae Virginis Congregatio
או
 - Franciscan Missionary Sisters of the Immaculate Heart of Mary
 מספרים שהמנזר האיטלקי בנה את המבנה מחוץ לחומות בגלל מגפת הכולרה שפשטה בין החומות, זו של שנת 1902.
 "כיום יש שם מוסד נוצרי אחר" אמר ד"ר דותן גורן  וכתב:
"בשל לחימת איטליה לצד בעלות הברית נגד גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה הוחרם המתחם ושימש כבית חולים צבאי. לאחר הקמת המדינה הוא הוסב לאכסניה. בשנת 1974 נמסר המתחם לידי מסדר אחיות קתולי אמריקאי 'הצלב הקדוש', שקיימו בו סמינרים לנזירות מאפריקה ואסיה. כיום משמש המקום כאכסניה [L'Oasis] מטעם 'קהילת עמנואל' שמשתייכת לכנסייה הקתולית. 


הקבוצה דגניה א' נוסדה [על אדמות אום ג'וני]  בשנת 1910 עשרה קילומטר מדרום לטבריה. ביתניה התחתית [חווה חקלאית [הוקמה בשנת 1913  על ידי יק"א  ממערב לירדן מדרום  לחוות כינרת.
החוק העות'מאני המגביל בדבר הבנייה בטבריה בוטל בשנת 1911.
בשנת 1911 הקים ה'ברון' רוטשילד  מושבה  בת שלוש חוות חקלאיות  [נחלות] מחוץ לחומת העיר, על מדרון ההר מדרום מערב לעיר כשלוש מאות מטר מהחומות. שנקראה בשם "המושבה טבריה".

בחזית הנחלות בנה  בהוראת פקידי יק"א  טוביה קרופיק שלושה בתים מאבני בזלת מקומית בני שתי קומות עם גג רעפים [כשקומת הקרקע שימשה כרפת, אורווה ולולים והקומה השנייה שימשה למגורים], והקיפן ב'חומת חצרות'  נגד שודדים

שלוש המשפחות היו לאריסיה של יק"א   Jewish Colonization Association  J.C.A.  =

 במקום אלה שעזבו באו.

הנקין יצחק  זה שבנו אברהם התחתן  עם מרים טריפון .

טריפון מיכאל  עלה לארץ בשנת 1907 [ משפחתו החליפה את משפחת גרוזינסקי יעקב במקום] בשנת 1913 נשא לאישה את פנינה לבית אוברמן מראש-פינה] לעת זקנתו עבר אביו יצחק טריפון { שהיה נשוי לחיה לבית צרקינסקי} ממצפה לטבריה וגר עם בנו מיכאל, נפטר בשנת 1979 ונקבר בירושלים].

אשר זליג גרשוני [1876] עם אשתו השנייה רחל כהן מזיכרון-יעקב לה נישא בארץ  בשנת 1912 [ באו למקום במקום משפחה שירדה לאוסטרליה] להם נולדו ארבעה בנים: נתן [1918] נהרג במלחמת העצמאות [23.10.1948],   יאיר [1919], יעקב [1922], ומאיר [1923] ושתי בנות: חנה [1925] לימים חברוני ואסתר [1927] לימים קרת.  ואילו הבכור דב נולד בשנת 1904 בכפר טפליק באוקראינה. שנה לאחר נישואי זליג  עם חיה-טובה אשתו הראשונה  שנפטרה שם בשנת 1906,  שנה בה  עלו לארץ הוא ובנו יחד עם הוריו חנה ונתן צלובסקי ועוד בני משפחה.

  לימים היה אשר זליג גרשוני  לאחד מוותיקי העיר טבריה.

 שלוש המשפחות עסקו בחקלאות ובעגלונות, בעיקר נוסעים שעברו בטבריה,  מתפללים ומשטתחות מאמינים לקבר 'רבי מאיר בעל הנס', ומבריאים שבאו  לטבול ב'חמי טבריה' ל'חמין' בפי העם.

 כשנתיים לאחר ייסודה של 'המושבה' בת 'שלושת הבתים'. הוקמה שכונת 'אחווה',  מקודם היא 'מוואריס' [יש אומרים שזה אחד משיבושי השם 'מאריס' = ים, ויש אומרים על שם משפחת מוארי הערבית שעל אדמתה נבנתה השכונה]. השכונה בה השתלבו 'שלושת הבתים' למרגלותיה עברה הדרך שהובילה מטבריה דרומה אל העיירה הערבית סמח' ואל תחנת-הרכבת שלידה.

'אחווה' הייתה לשכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, בה בעת החלו גם בתכנון שכונת 'מיימוניה' שאף היא מחוץ לחומות, בדרך לקבר הרמב"ם.  ובעקבותיה באו שכונות רבות נוספות כמו קריית-שמואל [ שנקראה בתחילה ''אחוזת בית''] שאבן הפינה שלה הונחה בשנת 1925, בנוכחות היהודי הרברט סמואל - הנציב העליון הבריטי הראשון.  

לאחר מלחמת  העולם הראשונה סייעה יק"א לשלוש המשפחות 'המושבה' בשיקום משקיהם, שנפגעו בזמן המלחמה.
למרגלות מצוקי 'קסר בינת אל מאלך' [= ארמון בת המלך] הוא 'הר בריניקי' דרומית לעיר [סיפרו כי הורדוס אנטיפס בנה שם ארמון ואחותו הנסיכה ביריניקי היפה התגוררה שם] נבנה בניין בודד [1917] שהוקם לזכרה של סית סוכינה [בתו של חוסיין בן עלי בנו הצעיר של עלי איבן אבו טאלב שהיה חתנו של הנביא מוחמד.
 אותה השנה [1917]   ממגורשי יפו - תל-אביב הגיעו לטבריה כאלף נפש; רק 35 משפחות יכלו לפרנס את עצמם והשאר "הטילו עצמם על הציבור" – טיפוס, קדחת ומגפת החולירע שבו והכו בהם  החולים הושמו בהסגר או הובלו לחיפה, יש מהצעירות שמכרו את גופן. יתומים שוטטו ברחובות העיר [גם לאחר הכיבוש הבריטי].
הזקן משה הורוביץ ממגורשי יפו  נפטר בתמוז תרע"ז.
הבריטים נכנסו לירושלים בחנוכה - כסלו תרע"ח, דצמבר 1917.
וביום 25 בספטמב  1918 נפלה טבריה [מידי העות'מאנים] לידי כוחות הצבא הבריטי, בשיתוף היחידות האוסטרליות שחנו בצמח.

הקריאה: "פלשתין בילדנה  ואל יהוד כלבנה" [= פלשתינה ארצנו והיהודים כלבינו] ו"דין מוחמד דין אל סיף" [= דת מוחמד דת החרב] החלה להישמע בראש חוצות תחת השלטון הבריטי.
תנאי המלחמה  וגזרות השלטונות, מכת הארבה, גרמו למשבר כלכלי בארץ. רבים מהגברים גויסו והותירו משפחות ללא מפרנס. רעב, העדר קורת גג, תחלואה רבה ותמותה ומאידך, קציני צבא תורכי ואחר כך של הצבא ופקידי הממשל הצבאי והאזרחי הבריטי, השפיעו ועודדו תופעה רחבה של זנות, גם בטבריה- יהודיות וערביות.


בחור בשם יוסף בוסל מדגניה א' נטל על עצמו את הטיפול ביתומי הפליטים, שהיו מושלכים ברחובות טבריה ובזונותיה  -בראותו בכך לא רק חובה אנושית כלפיהם, אלא גם משימה לאומית רבת חשיבות, אך טבע בכינרת בדרכו מטבריה לסמח', 30 ביולי 1919; שם גם זאכי אלחדיף יליד העיר דצמבר 1890 זה שבשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר ממעסקיו בבית-שאן לטבריה עירו [ זה שיחד עם רעייתו אסתר לבית כהן  בנו חיים ובתו אלגרה עברו לגור בקריית שמואל כשהוקמה].

בקיץ 1920 סיפרו בעיר על מותו המסתורי  של החלוץ דב אופר שנורה בין ביתניה ליבנאל, במעלה ההר לפוריה  ועל הצעיר נתן אכר הוא הפועל ארנסט פולק – שהתאבד בביתניה התחתית כי לקה בעגבת באחת מבתי הזונות בטבריה בהם ביקר. 
 סיפרו כי בכספי יהודים בהם 'ההנהלה הציונית' הקימו  בעיר אגודה בשם 'המועדון הפלסטיני' חבריה המעטים הוקעו כבוגדים וכונו בשמות גנאי.
ובהייה יתומה בת 11.
בהייה [אולי על שם = בלהה=בלה] גרבוביץ  היא מיכל  [אומרים כי כינוי לה -מאקו]  בת הזקונים של מסעודה ומיכאל, נולדה בשנת 1909 בטבריה שבין החומות. אביה נפטר בימי מלחמת העולם הראשונה אומרים כי נקבר בעיר אך ציונו לא אותר.  
"כאדם צדיק היה נוסע לארצות שמעבר לים לאסוף כספים לקהילה, באחת מנסיעותיו, ספרו שנשדד ואולי עקב כך נרצח, אולי שם נקבר, לא נודע היכן. חברי הקהילה בטבריה הקימה יד לזכרו, לא בבית הקברות" אמרה בטלפון דורית  נינתו בת נחמן לובימוב ונעמי לבית כרסנתי בתה של רוזה.
  

היו חמשה אחים לפניה  - אחותה הבכירה [ילידת 1887]  בשם רוזה [שושנה] נישאה לצפתי מרדכי כרסנתי [בן רבי יעקב כרסנתי] ועברו למושבה מגדל בשנת 1902, אומרים שעבדו בחווה במטעי הבננות כחלוצים. סיפרו כי באו למגדל מצפת וגרו כ 3 שנים בצריף ליד הכינרת.
מרדכי [איש מאוד טוב] עבד בחקלאות וגם עיבד אדמות של אנשים, שלא שקנו אדמות במושבה מגדל, אדמות על חוף הכנרת, למרגלות חוות מגדל – ליד הכפר הערבי מג'דל [לימים 'חוף הוואי']  כמו של פיקסמן מן החווה וגרוס הטברייני.
 עם הזמן רכשו אדמות [והשלטת היא רוזה שלימדוה להיות תופרת], עברו לגור במושבה כשהילדים רוכבים על חמורים ללמוד בטבריה.
הולידו תשיעיה: 6 בנות ו-  3 בנים, שמות של מלאכים ניתנו לבנים – מיכאל, גבריאל ורפאל ].  שם נפטרה רוזה ונקברה 1965  [לפני בעלה].

 רבקה הורוביץ  [ילידת שנות השלושים, נשואה לבן ה'עלייה האמריקאית' למגדל {מאי 1927 או שנת 'תל משה'  ב  1924}] העובדת בארכיון  המושבה,  זכרה גם את האחות  נחמה גרבוביץ [1890] שהייתה לנחמה עבאדי ולה 4 צאצאים [עברו לקריית-חיים].
 ואת פרחה הלא נשואה ואת מיכל-בהייה, ועל אח לא ידוע לה.
   
"מכל הידוע לנו היה כנראה עוד אח שנפטר במצרים". אמרה דפנה בן-נאים נכדת רוזה ובתו של גבריאל כרסנתי.

 2 אחים היו לבהייה.
"האח האובד הוא דוד גרבוביץ  יליד טבריה  1896,  בשנת  1925 התגורר בנחלת-יצחק בתל אביב  [על שם הרב  אלחנן יצחק ספקטור מקובנה], שאכן אחר כך  ירד למצרים. סיפרו שעבד במלון 'שפרד', כציוני חזר לארץ בשנת 1957  עבר לגור ליד אחותו נחמה  ברחוב ג'  106 [היום רחוב הגדוד העברי], בקריית-חיים  [על שמו של  ד"ר חיים ארלוזורוב שנרצח על שפת ימה של תל אביב בשנת 1933], דוד נפטר בארץ כגרוש,  בסנטוריום [=מוסד רפואי לאשפוז ממושך, לרוב עבור חולי   שחפת 'גב- ים' בשנת 1972, ונקבר בחיפה" - אמרה בוודאות צמרת  אביבי מפנקס החברה קדישא האשכנזית באדיבות מר יעקב מאליק.
"אך מי שטפל בקבורה היה מכר, ולא בן משפחה, מר יהודה לוי מרחוב עומר אל חטיב [עומר אל חטיב מייסד האימפריה המוסלמית, כובש ארץ-ישראל מהנוצרים]  בחיפה" הוסיף ואמר לה מאליק
שני האחים  - דוד ואליהו גרבוביץ, ירדו למצרים השתייכו לציונים {פעילים בתנועת הנוער 'העברי הצעיר' שלוחה של ה'שומר הצעיר'}, ''אליהו נפטר שם" תיקנה מסדה בנאי לבית כרסנתי  והוסיפה "מיכאל, אבי, קרא לאחד מ – 16 צאצאיו אליהו".
                                                                                                            

אם המשפחה מסעודה מוגרבית- מרוקאית, להניח שנולדה בין השנים  1863 ו-  1868, יש האומרים בת שמחה ויוסף שעלו בשנת 1850, נתינים צרפתים [השתייכות לריבון וכפוף לחוקיו, אך ללא זכויות אזרח] התייתמה  מאביה בגיל 12, אומרים שהייתה פרימיטיבית ודיברה ערבית-יהודית ברברית של יהודי הסהרה.  [ניב בו דיברו ב'חווארת אל פילאלאי' [= שכונת טפיללאת] שכונה של יוצאי מרוקו ברובע היהודי בטבריה העתיקה, בה קרוביה]. 
מספרים כי הייתה למסעודה החייטה [=התופרת] אחות קטנה בשם פרחה, שנפטרה ולכן קראה לבתה זו שנולדה בשנת  1902  פרחה.
במשפחה כונו בני  משפחות סגלוביץ, כהן [של נאוה כהן-ברק] ומשפחת חרר מטבריה, 'בני דודים' מספרת דורית, אך הזיקה המשפחתית לא נהירה, כנראה שהם מהצד של משפחת סבתא רבא  מסעודה
 
מספרים שמסעודה הייתה פליטה תקופת מה במרתפי קריית-שמואל, חזרה לביתה בעיר העתיקה מעולם לא נישאה שוב,  מיכאל, בנם של חתנה  מרדכי כרסנתי ובתה רוזה,  קרא לבתו, לנינתה, על שמה – מסדה ושושנה. [בנות דוד של דפנה בן-נאים].

"פרחה הייתה יפיפייה ["לא פחות מבהייה"]  שיער ארוך שחור עד הברכיים ועיניים כחולות" סיפרה מסדה "עודני זוכרת סורקת את שיערה" [מסדה ילידת 1948].  
אמרו שגם פרחה נודתה על ידי בני המשפחה, אמרו שרכשה לה בית במגדל וגם אדמות במושבה. אחרי קום המדינה לא יכלה  לשאת  את התנאים עזבה את המקום נעלמו עקבותיה, איש מבני המשפחה לא ידוע דבר על קורותיה.  

בתקופת המשטר הצבאי הבריטי, שנמשכה כשנתיים, היה כוח המשטרה בעיר יהודי, בפיקודו של בכור שלום שטרית, יהודי [בנם  של חנה לבית משקל ומכלוף שטרית יוצאי מרוקו] ויליד העיר 20.1.1895 [שישמש כמוחת'אר המושבה כינרת  נשוי לטבריינית לברוריה-מסעודה ואב לילדים]; מייג'ור קר  [J.L. Carr  ] המפקד הצבאי של העיר הוא שמינהו  ל'קומיסר המשטרה' בדרגת סרג'אנט [סמל]. שטרית גייס מבני המקום כמו ישראל חיים גרוס [דור שישי בארץ, יליד טבריה 1890] שעבד בחנות הבדים המשפחתית בעיר העתיקה "ליד החומה", והרבה לנסוע לדמשק, לביירות ולערים שכנות אחרות. [חיים גרוס ידוע כמפענח רציחות, מיודד עם נכבדי הערבים בסביבה ושומע בשפתם את סיפוריהם. כשוטר חשאי הוא שגילה את עקבות מבצעי ה'אקס' {שוד הזהב} - חברי הארגון המסתורי - 'הקיבוץ']. " שטרית אירגן שרות-ידיעות מצוין" כתב מאיר ספקטור שהיה איש  'השומר' במשטרת הגליל.
קפטן גרו {גרונימוס = גרא קריצ'בסקי, בנו של ד"ר גרשון יצחק קריצ'בסקי רופא המושבות  הראשונות ראשון-לציון, פתח-תקווה ועקרון, יליד הארץ נתמנה למפקד משטרה הכפרית של כל מרחב הגליל; ולרשותו הועמדה 'יחידת הרוכבים' בה רבים מאנשי 'השומר' אך גם עולים מן העלייה השלישית כמו יחיאל לנגר, בפקודת מנהיגי הישוב]. 
לטבריה הצומחת [1923] הגיע מחיפה בית המשפט המחוזי של פיניקיה והגליל השופטים: מר וויליאם ליט הבריטי כנשיא, יוסף סטרומזה, העו"ד היהודי יליד יוון, ועווידה הערבי [אומרים כי קרוב של משפחת דג'אני המיוחסת בקשרי חיתון] חברים בו. 
 זו השנה בה  החליטו שלטונות המנדאט הבריטי למנות את היהודי את  זאכי [יצחק] אלחדיף יליד העיר  [דצמבר 1890 ]  שעד אז שימש כסגנו של,  בן למשפחה מיוחסת ערבי המוסלמי, חוסני זהווי.  אלחדיף אף הוא בן לאחת המשפחות המיוחסות בעיר הנמנית על מגורשי ספרד שהגיעה מרודוס, לראש העיר. [אביו  החכם באשי חיים אהרן אלחדיף היה ראש ישיבת 'רבי מאיר בעל הנס', וראש הכוללים הספרדי בעיר ואמו היא שמחה בת הנכבד שמואל אלחדיף  מקורסיקה, קרובי משפחה] חמישה היו, מהם בת אחת -  בלהה בהייא [לימים סאבג]  משפחת צורפים, וזאכי אלחדיף  הבכור כיהן כראש עיר ממונה ובשנת 1934 נבחר בבחירות דמוקרטיות למשרתו בה כיהן עד הירצחו לאור היום על-ידי מתנקש ערבי מקומי, מספר שבועות לאחר הטבח ביהודי העיר.
המשפחה התעלמה גם מהילדה הקטנה  "מיכל מחוקה אצלם" אמרה יפה בונדי 

שגדלה בקריית שמואל כנכדת אדון ווסרשטרום יצרן מזרנים פולני,  שהגיע עם משפחתו בשנת  1939 לקריית שמואל , התחילו בזוג חדרים מיוחדים להשכרה בחצר הבית  - מקום חילופי, נקי, נוח, וזול , גם בהייה ידעה זאת.
[לימים קרא למלון  שהקים  - 'דפנה' על שם טבריינית  הידועה בשם דפנה בן-נאים  . דפנה היא אלמנת  איל בן-נאים, אח של ימינה אשת ישראל פריצקר [מבכירי האצ"ל שנרצח על ידי לח"י בתל-אביב   ספטמבר 1943] דפנה שנולדה בשנת 1939 היא נכדת רוזה גרבוביץ ומרדכי כרסנתי ובתם של גבריאל כרסנתי  ותקווה לבית צבי כהן].

 בהייהבאין לצעירה היתומה,  מתלמידות בית הספר המכובד 'אליאנס' לא מקצוע ולא פרנסה התחילה לעסוק במלאכת הרקדנות. בהייה  -  מיכל  התחברה לערבים וחייתה ביניהם בעיר העתיקה של טבריה, אומרים כי לכן התנכרו לה בני משפחתה, שהציגו עצמם כרוסים  "לא דיברו עליה כי באמת הם התביישו בה! " -   אמרה דפנה בן-נאים  ששמעה גם זאת מדודתה אחות אימה שגרה עם משפחתה בעיר העתיקה.
"פוסטמה"  צעקו אחריה ילדי היהודים בסמטות הרובע.


במאורעות תרפ"ט [1929] בהיה בת 20, שמעה מאנגלים, צרפתים, גרמנים, מלבד "סו ביוטיפול", "טרה ג'ולי", ו"וו שיין"  [תארים על יופייה]. גם על רצח ג'ורג' סַיְיקְס [George Robert Hughenden Sykes] פקיד בריטי בכיר של הרכבת [Palestine Railways] שנסקל בידי פורעים ערבים בחיפה.
 ש"כל הבריטים צוידו בנשק".
"ערבים תקפו שיירה בריטית, שבאה לסייע לכמה פצועים יהודים בקסטינה, ישוב יהודי בדרום פלסטינה. ושכפר ערבי מחוץ לקסטינה הוצת כפעולת תגמול על תקיפת השיירה".
"אי השקט נובע מ'הצהרת בלפור'.  ההתפרצות טופחה על ידי  הקומוניסטים, שנצלו את ההזדמנות כדי ללבות את מאוויי העצמאות במזרח, לאור המדיניות החלשה שנוקטת הממשלה הסוציאליסטית הבריטית.”
"המדיניות הבריטית המתנשאת והפרו-יהודית במדינות ערב יצרה מהומה ותחושת עלבון במדינות המוסלמיות, שאין להתעלם מהן ואין להמעיט בחשיבותן".
"מדיניות מוזרה וגחמנית של ממשלת בריטניה בלי רווח הולם”
"מדיניות מוזרה וגחמנית של ממשלת בריטניה בלי רווח הולם”
 "אי יציבות במצרים, התפטר מחליפו של הגנרל אלנבי כנציב העליון בארץ היאור, הברון לורד ג'ורג' אמברוז לוֹיְד =  George Ambrose Lloyd"
 "המהומות מתפשטות במהירות לערים הקטנות ולכפרים"
"המצב מחמיר כתוצאה מברית בין ערבים מוסלמים וערבים נוצרים נגד הציונים".
"ערביי פלסתינה מגלים במהרה כל סימן של חולשה של אלה שזכו למעמד גבוה משלהם.”
"הישוב היהודי בעפולה נהרס בידי פרשים בדווים, שלא ריחמו על בני הישוב ושרפו את בתיהם".
"מספר יהודים נשרפו במוצא".
"כל הבתים שבבעלות נוצרית בסביבות ירושלים סומנו בצלב כחול כדי להגן עליהם".      
"אלימות שאין להעלותה על הדעת  פרצה בשבת בחברון, דובר על כ 60 הרוגים יהודים, אונס ושוד"
"היהודים החרדים הקימו מחיצה בין הגברים והנשים בזמן התפילות בכותל המערבי".
"הפלג הציוני מאורגן היטב ואף חמוש בכמה מקרים".
"התוקפים הם עובדי אדמה או עובדי כפיים ולא האפנדים או בני המעמד הגבוה הפוליטי"
 "המסיתים ניצלו את העדרם של פקידים בריטיים בכירים וראשי משרדים ששהו בחופשת הקיץ".

בריטניה הגדולה העבירה כוחות אל המזרח התיכון, כולל 15 אניות מלחמה, 4 גדודי חיילים, רכב משוריין, ארטילריה ומטוסים.      
"מטוסים בריטיים פעילים זורקים פצצות על כנופיות ערבים,  ובסוף השבוע פונו יהודים מכמה ישובים בסכנה על ידי מטוסי תובלה צבאיים".
 "יחידה גדולה של נחתים ירדו מאניית הקרב "בַּרְהֶם" בחיפה יצאו מיד לפנים הארץ"
 " בריגאדיר –[תת-אלוף] ווִילְיָאם דוֹבִּי  [= Sir William George Shedden Dobbie]
מפקד הנחתים מהסיירת 'סַסֶקְס'   החונים במצרים, נוצרי אדוק, מונה מפקד כוחות הצבא ":
"העבירו כמה יחידות מקהיר לירושלים. ה'סאוֹת ווֶיְלְס בּוֹרְדֵרֶרְס' הוצבו בפרוורי ירושלים, חלק מגדוד 'גְרִין הוֹוַרְדְס' הועבר לחיפה"
"המושל לואיס אנדריוס  חילץ  מבית-שאן עשרים משפחות יהודיות "
"בערב התנפלו כחמשה עשר רוכבים מזוינים - שודדים שבאו מעבר-הירדן על כפר-ילדים ורצחו את השומר"
 "הגבול של פלסתינה נסגר במטרה למנוע מערביי עבר- הירדן להיכנס".
אומדן הנפגעים: הרוגים: 143 [46 מוסלמים, 4 נוצרים ו-93 יהודים]. פצועים 238  [בבתי חולים: 73 מוסלמים, 12 נוצרים ו-153 יהודים]. פצועים מחוץ לבתי החולים: 188 : 45 מוסלמים, 27 נוצרים ו-116 יהודים] סיכם  ה'נְיו יוֹרְק טַיְימְס' [28 אוגוסט [1929 שהושאר על ידי אחד מקוראיו. ממבקריה.

ובהייה בטבריה בין המפטפטים בין הסדינים היו  גם ערבים שכינוה 'שרמוטה' היו גם יהודים  - 'פוטאנה' קראו לה, היה חלוץ אחד מביתניה   ש'נאווה ומפוקפקת'  הייתה עבורו, אך שילם ככולם. מעטים עינגוה. אמר הצרפתי: "ישנו האוויר שנואף עם הכזב".
"היא לא היתה זונה רק חיתה עם ערבי אמיד" אמרו בני משפחתה.

כך עוצבה השקפת עולמה.


טבריה הייתה אחד הישובים המעורבים  הבודדים שבהם נשמר השקט בחודש אוגוסט 1929.




 סיפרו כי במאורעות [='אחדאת'] תרפ"ט חתם ראש העיר הנבחר היהודי זאכי אלחדיף על 'הסכם רגיעה' [ = 'הודנה'] עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שיח'   המופתי הזקן של טבריה שהכריז: "כל עוד אני חי לא יעז ערבי להרים ידו על יהודי".

מספרים כי אחרי שנועדה המנהיגות הערבית המקומית עם נכבדי העדה היהודית בביתו [שבעיר העתיקה] של כבוד המופתי הגדול  השייח' עבד אל סלאם אפנדי אל טברי הפיצו כרוז בין ערבי טבריה במטרה למנוע מעשי אלימות "שכן אללה לא יאהב את התוקפנים".
וביום 23 רביע אלאול 1248 [28 באוגוסט 1929= כב באב תרפ"ט ] חתמו על הכרוז נציגי הערבים בנפת טבריה  טאהר אל-טברי, סעיד אל טברי, עבדאל סלאם אל טברי, חליל אל ח'רטביל, אמין אל עבדאללה,  מחמד אל חאג' ח'ליל, יוסף אל עאקל, עבד אל ואחד חמאד, איסמעיל אל עבדאללה, מחמד קאסם שאהין ומצטפא אל טרבלסי.
לא חלפו שלשה שבועות בליל י"ח באלול תרפ"ט [23.9.1929] בהיות הסנדלר אלישע שלום בן 30 יליד מרוקו "באו מקורסיקה אבא שירת בחיל הליגיון הצרפתי" אמרה לי בתו פנינה עובד, והוא  גם שומר שכיר  בכפר-ילדים [שעל מורדות גבעת המורה] נרצח שם בידי שודדים [שהגיעו מהכפר סולם]. את אשתו חנה, שלוש בנותיו, אמו הזקנה חנה גם היא  ואחותו שמחה  השאיר ברובע המזועזע, בטבריה.
שייח' עז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסוף אל-קסאם = عزّ الدين القسّام  יליד לדיקיה 1882  [היא לטקיה שעל חצי האי ראס זריה לחוף הים התיכון], איש דת  מוסלמי קיצוני [חבר ארגונים אלימים שרצחו צרפתים, בריטים ויהודים].  בהיותו בן 40  מונה על ידי המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של  מסגד 'אל-אסתקלאל' בחיפה, שם  הקים את חבורת 'היד השחורה' [= אל-כף אל-אסוואד],  במטרה לבטל את השלטון הבריטי בפלשתין  וגם את היישוב היהודי ולהחליף את ההנהגה הערבית הלאומית [שלדעתו הוכיחה חוסר יכולת להוביל את הערבים לקראת מאבק מזוין]  בקיצור: לעורר את הערבים למרד אלים.
מדי כמה חודשים  יצאו להוראת אותו 'קדוש-צדיק' לפעולות טרור,  סיפרו כי רצחו [בשנת 1931] ליד  קיבוץ יגור שלושה צעירים הינדה פישמן, יעקב זמיר ושמואל זישל, ושנה לאחר מכן את יוסף דוד בורשטיין איכר  נשוי ובעל משפחה מבלפוריה. "במוצאי שבת חדר לחצר מתנקש מכנופייתו של עז-א-דין אל-קאסם",   בקיץ 1938 בקריית-חרושת [דרומית לכפר-חסידים] כאשר משפחת גוטרמן ישבה 'שבעה' על מות הבן הבכור שנפטר ממחלה, פרצו למקום ערבים חמושים ורצחו ביריות ובדקירות סכינים את שמואל, את אשתו לאה ואת ילדתם בלהה בת השנה וחצי. "לאחר מכן הציתו את הצריף על לבלי השאיר לו שריד" ובסוף שנת 1932 האיכר יוסף יעקבי והבן הצעיר דוד– נהרגו  במושב נהלל מפצצה שנזרקה לביתם  בידי שלוחיו של השייח' הצדיק.
 אבל כל זה לא נגע לטבריה הקוסמופוליטית, לא פגם בעיסוקי בהייה.
 בשנת 1931 החליטה חברת 'אימפריאל איירוויז' הבריטית לפתוח קו תעופה סדיר בין לונדון להודו דרך ארץ-ישראל. בקעת כנרת נבחרה כתחנת הביניים בארץ ישראל.
מטוס ימי – הידרופלאן – נחת בכינרת ב'שדה התעופה' שנקרא 'הגליל'. [הבריטים קראו לו 'טבריה'] אחת לשבוע, בימי שלישי.  סמוך לתחנת הרכבת  של העיירה סמח' מכאן הפליגו הנוסעים בספינה עד למעגן בצפון טבריה,  מספרים כי שם חיכתה להם כרכרה רתומה לסוסים שהובילה למלונו  של גרוסמן – 'טיבריאס'. [בשלהי 1932, בעקבות תקלות הוחלט על הפסקת הנחיתות בכינרת ובמקום זאת נקבעה תחנת ביניים בעזה].
משפחת ריכארד גרוסמן נוצרי-שוויצרי רכשה רצועת חוף בכינרת [בצמוד ומצפון לקטע החוף שהיה בבעלות הכנסייה הסקוטית], וקראה לו 'הלידו' [ על שמו של אי ליד וונציה אתר תענוגות ונופש של עשירי ואצילי אירופה, מפורסם בזכות מלונותיו, קזינו הקיץ ובתי הבושת שבו] ובנתה שם מעגן לסירות. החוף שימש מרכז בידור לאורחי המלון עתירי הממון. אותם שירתו סודאנים תמירים שחורי עור. [בין יתר השירותים שסיפק המלון היו מי אמבט חמים ממרחצאות חמי-טבריה שמחוץ לחומות] "הנופשים במלון  זכו לשיט בכינרת וברווזים שייטו בהנאה סביב המעגן". גם אישים ידועי-שם התאכסנו  בו כמו הלורד פלומר [הנציב העליון השני בתקופת המנדט],  לאחריו [בשנת  1931] גם אום-כולתום [= פאטמה איבראהים אל-בלתאגי] הזמרת המצרית הנודעת - 'כוכב המזרח'   [כשנודע הדבר בטבריה, הוקף המלון על ידי מעריצות רבות, יהודיות וערביות, אלה גם אלה נאלצו להסתפק בנפנופי יד לשלום מאחד החלונות].
בשנת 1938 ניהל את המלון פריץ, בנו של ריכארד. באחד הימים נמצא פריץ בחדרו שבמלון ללא רוח חיים. הסתבר שהתאבד באקדח של אביו.
 לאחר שנודע לו כי אשתו  מרגריט בגדה בו [עם קצין בריטי למשפחת סיר ג'ון הקט לו נשאה והיגרה עם אחותו בריגיט ללונדון).המתאבדים נקברו בטבריה ליד הלידו]
יש אומרים כי  הסיבה היא אהבתו הנכזבת  לאליזבט אשתו של שלום פיינגולד;  יש ויגידו: כי עשה זאת עקב חובות וחקירות - לחצם של נציגי חברת 'תומס קוק'  אשר נתנה לו הלוואה נוספת להרחבת ה'לידו', יש גם טוענים שהלוואה  זו  או לפחות חלק ממנה  באה ממשפחות ה'טמפלרים' שהשתייכו למפלגה הנאצית [בן דודו של פריץ  - קארל רוף היה ראש המפלגה הנאצית בחיפה], וכי פריץ  [שלא היה נאצי] המדוכא  עקב מצבה הרעוע  של התיירות ולחצם של אחדים מה'טמפלרים' לרגל עבור הרייך השלישי המולדת,  וכן אי-יכולתו להחזיר את ההלוואה עשו את שלהם.

שלום פיינגולד, מהנדס יהודי  שהתנצר [כדי שיוכל לשאת את העלמה אליזבת]  בנה בטבריה שמחוץ לחומות בסוף שנת 1929 בקריית שמואל  את מלון 'אלישבע' [או בשמו המלא "בית המרגוע והרפואה אליזבתה"] על שמה של אשתו [אליזבת-אלישבע, נפטרה באלכסנדריה בשנת 1915] שם הופיעו גם שחקני 'האוהל' ו'הבימה', ואיכרים מהמושבות והקיבוצים הגיעו בעגלות לצפות. מספרים כי אורחים שהגיעו לטיפולים  בחמי טבריה לא היו חייבים  לנסוע לשם כי לחדריהם הגיעו המים המינרליים ישירות מחמי טבריה. הפקידות והקצונה הבריטית הבכירה [אולם ביליארד!]. כינוהו 'קארלסבאד [=מרחצאות] של המזרח' [היא קרלובי-וארי שבצ'כיה]. הנציב העליון  השלישי סר ג'ון צ'נסלור היה ביום הפתיחה, וגם תיירים אמידים שהגיעו במטוסים מלונדון ונחתו בכינרת.  היה זה מקום בילוי לא רק לצעירים, וגם בהייה ידעה זאת.
בשנת  1931 פשט פיינגולד את הרגל  אומרים כי עבר להתגורר  במלון יחד עם אשתו השנייה, יהודית, ועם  אהובתו מרגרט אליס פלמר,  אמה המאמצת של אליזבת אשתו הראשונה. משפחת זלצמן הפעילו את המלון עד  מאורעות 1939.
שלמה פיינגולד נפטר בשנת 1935 ונקבר בבית הקברות בטבריה. אשתו, יהודית, המשיכה לגור במלון עד פטירתה בשנת 1953‏. מרגרט פלמר, שגם היא התגוררה במלון, עברה  עם מותו לירושלים, שם נפטרה  והשנה היא 1944.

בתחילת שנת 1931   שני בחורים [סיומה שנקמן ויוסף איוויאן] מקבוצת 'נצ"ח' [= נוער צופי חלוצי] של ה'שומר-הצעיר'  מלטביה, שחנו בקריית שמואל טבעו בכינרת  תוך עבודתם בהובלת זיפזיף. ואילו שנה וחצי לאחר מכן [באוגוסט 1932 ] שלוש נערות: רייכה, פוליה ומיכל – מצאו את מותן בצריף הקבוצה, בלהבות מטבח, בצהרי-יום, בשעת חיטוי קערה בספירט. "בית החולים של שוויצר סגור ומסוגר, בית החולים המיסיונרי גם הוא סגור בשלהי הקיץ, מבית החולים בצפת ומהדסה בחיפה ענו, שאין מקום, וככה נסגרו כל הדרכים לעזרה. מחוסר ברירה העבירו את הנצרכות במצבן הקשה לבית החולים בנצרת".
 נכתב בעיתון  'הארץ'  כעבור שבוע . קברו אותן בבית העלמין  המשותף של כינרת המושבה והקבוצה.

ושכנים היו לה לבהייה בעיר העתיקה כמשפחות כרסנתי מצפון אפריקה, עבאדי  מדמשק,  פיזם  מאוסטרו-הונגריה  ומשפחת כהן - משפחות שהיו לקרוביה [נישואי תערובת נהוגים היו בעיר ]
גם משפחת גרוס משפחה אשכנזית עשירה ורחבה, גם משפחת פיאמנטה משפחה ספרדית מכובדת ומפורסמת, משפחת תורג'מן ידועת הסבל,  משפחת מראד הוותיקה, שבניה דייגים היו, משפחת נזרי שעלתה מאלג'יר עם נתינות צרפתית "משפחה צנועה ונהדרת'', משפחת מזרחי  משפחה  גדולה ומסועפת שעלתה  כך אומרים מעיראק [ מהם יש ויגידו 'חלבים']. משפחת בטאן  גרו סמוך  -ב'חווארת אל פילאלאי' [= שכונת תפיללאת] 'שכונה' של יוצאי מרוקו; שם גם  משפחת אבו-חצירה ומשפחת אלישע שעלו בשנת 1918.
 זכרה את בעל חנות המכולת  - משה ברגמן ואת חיים 'אל-פראן' האופה, שהסיק את תנורו על פחמי עץ וגפת זיתים. כן גם,  משפחת  דהאן, משפחת יפרח, משפחת טולידאנו, משפחת טובול ומשפחת סמדג'ה , משפחת שחור וסבאג, יש מהם שעזבו יש מהם שעלו אל מחוץ לחומות העיר כמו  משפחת סגלוביץ וחלק ממשפחת כהן.


ב-14 במאי 1934 [יום שני] בשעה 11:45 פרץ שבר ענן ממערב לטבריה  ["מטר סוחף של גשם וברד"]  גובה המים שגלשו מזרחה הגיע לשלושה מטרים.  מההרים נגרפו גושי  עפר ואבנים כבדות, בתים הוצפו חנויות ומחסנים וכל אשר ברחובות הצרים של טבריה העתיקה נהרס ונחרב "סחורות ורהיטים נגרפו אל ים כנרת" כתב עיתון 'דבר' [ 15.5.1934] .
כמאתיים בתים קרסו, 35 איש נהרגו, בהם ילדים, שנסחפו אל הכינרת. כמאה נפצעו וכ-400 משפחות ניזוקו, מחציתן משפחות יהודיות.    לשיטפון קראו זקני העיר 'טופה'.
בקרית- שמואל שכונת הגנים [על שם הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בתקופת המנדט הבריטי] שבמעלה ההר ובכל הסביבה לא פגע השיטפון לרעה.
בהלה קמה בין תושבי העיר העתיקה. "דרי הקומות התחתונות טיפסו כשילדיהם תלויים עליהם אל הקומות העליונות, על הגגות" לא בכל הרובע היכה השיטפון.

משקי העובדים בעמק טבריה החישו עזרה בצורכי אוכל, ובעיקר ירקות.
 מועצת פועלי חיפה ואגודת העגלונים שלחו משאית עם אלף ככרות לחם, שני שקי אורז, שק סוכר, חצי ארגז תה  שחולק לנגועים באמצעות מועצת פועלי טבריה וועד הקהילה שם.
הרב  הראשי האשכנזי אברהם יצחק הכהן קוק  קרא מירושלים  לבוא לעזרת תושבי טבריה, בגלל מצבם הקשה.

מושל מחוז נצרת מר אדווין סמואל [בנם של  הרברט סמואל שהיה הנציב העליון הראשון בארץ והדסה בתו של גור-גרזובסקי ממחדשי השפה העברית], מושל מחוז הצפון מר אדוארד קית'-רוטש [עליו אמרו שהוא "פרו ערבי ושונא הציונות"], חשו למקום. בפקודתם גויסו שוטרים והובאו פלוגות צבא שהחלו בעבודות הפינוי וההצלה; הוכרז 'מצב מצור' והוטל עוצר מ- 9 בערב עד 6 בבוקר.
באור ליום ג' יצאו לטבריה 25 חברים מפלוגת 'הסדרן' של 'הפועל'  בחיפה  לשם עבודת הצלה. הממשלה לא קיבלה את עזרתם
ראש מחלקת הבריאות של הממשלה מר הרון כרופא הממשלתי מנצרת הגיע לטבריה, שם עוזרו נחום ביגר וד"ר שושן, גם המהנדס הממשלתי של המחוז [נצרת] מר טוקאן הגיע מחיפה ופגשו במושל טבריה מר יזדי.

השיטפון הגדול שבעטיו נפתח בשנית בית החולים שוויצר היה ב 1934 (ולא 1935 כפי שכתוב בטעות). פתיחת בית החולים התאפשרה הודות לתרומה בסך 1500$ של הדסה אמריקה.
בראש ההצלה הטכנית עמד מהנדס מחוז הצפון מר אטקיס ולידו מר טבצ'ניק מהנדס עיריית טבריה וגם האינג'ינר אהרון שורצבלט .

בין המתים -  החכם משה יפרח, בן 69, חבר משרד הרבנות גזבר הקהילה ונציג הקונסול הספרדי בטבריה, אשתו יוכבד בת 60 ואמו עליה בת 85,  היהודי  מכלוף טובול. הרב אהרון סמדג'ה , חנה שחור   הנשואה לבכור בת 55, יוסף כהן בן 22, , בנו בן ה- 3  של יששכר בן-חיים  ותינוקו של יצחק מלקה בן 6 חודשים
אהרון בטאן התינוק גם הוא נסחף בשיטפון וטבע; שבועיים עד שמצאו את הגופה. מספרים כי אחיו מאיר בן 14   היה באותה תקופה בזיכרון-יעקב [ יש אומרים כי במוסד בשפייה]  . הגיע לטבריה חיפש את אמו עזיזה לבית אבו-חצירה  הודיעו לו שהעיר 'מקולקלת' ומי שניצל התכנס בבית-הכנסת 'רבי מאיר בעל הנס'  [רבי שהצליח לשחד סוהר רומאי ושחרר את גיסתו מבית בושת],  מתחת לכיפה. גם בבית-החולים 'שוויצר']  על שמו של הנדבן האמריקאי היהודי פטר שוויצר] מצאו להן מקלט חלק מהמשפחות הניזוקות עם הפצועים רבקה רחמנה בת 70, יחיא אבו-חצירה בן 70 , יצחק כהן בן 25 , והילד רחמים טולידאנו בן 4, יחד כ-  400 נפש. יתרן אצל קרובים ומכרים בשאר חלקי העיר הגבוהים שלא ניזוקו כמו בקריית-שמואל.
 או שנשארו ברובע המוכה וסיבותיהם עימם.

בין הפצועים שהובאו לבית החולים שוויצר  על שמו של היהודי פטר שוויצר, נדבן אמריקאי ] בקריית-שמואל, שכונה במעלה ההר, רחוקה מהעיר העתיקה  בית החולים נפתח [לאחר קשיים תקציביים]  לאחר השיטפון    נמנו היהודים: רבקה רחמנה בת 70, יחיא אבו חצירה בן 70 , יצחק כהן בן 25, הילד רחמים טולידאנו בן 4 "מצבם לא מסוכן".
 היהודים החלו להתארגן.
את הכספים הורו להעביר  על שמו של  מרכז עניני העזרה,  הפעיל בחיי החברה והציבור  מר  מתתיהו לונץ , מנהל בנק 'אנגלו-פלשתינה' בעיר.

הוקמה ועדת כלכלה  ליד ועד הקהילה. ובראשה עמד מר נחום ביגר,  סודרו רשימות הנצרכים, ונעשו ביקורים בבתים. הקהילות, ועדי העובדים ומוסדות אחרים התבקשו לשלוח את עזרתם במזונות ליושב-הראש .
 ועדת המלבושים  ובראשה גברת נחמני [ חנה בת גולדמן מחוות פוריה, אשת יוסף נחמני מראשי 'השומר' ועובד בקרן הקיימת] טיפלה בהספקת בגדים לניזוקים.
מינו גם ועדה סניטרית טיפלה בעניין מחלות העלולות להתפשט מחמת המים הנרפשים.
וסיפורים סופרו  על המרפסות ובבתי הקפה בהתרגשות.
יחיא בטאן   משכונת יוצאי מרוקו  ניצל מהשיטפון.  הקצב  של טבריה הציל אותו
כי השחיין  יוסף מרקוספלד הציל שני אנשים. השלישי שהוציא היה כבר מת


על החשמלאי נוח גלובוס [אביו של מנחם גולן מראשוני תעשיית הקולנוע בארץ], שראה אשה נאחזת בסורג ברזל של חלונה ובשנייה מחזיקה שני ילדיה זרק לה חבל והאשה קשרה אליו את אחד הילדים. את הילד משה מת, האשה והילד השני נגרפו למים .
כיתה ח' של 'תלמוד-תורה לתימנים' בתל-אביב, 16 ילד, עם שני מוריהם ישבו במסעדת 'הגליל' הכשרה ליד השוק בטבריה ואכלו. לאחר שלוש שעות הצליחו נצורי השיטפון להחלץ  "בעזרת השם" והוסעו לחיפה.
והזקנים כדרכם סיפרו כי: בחורף של שנת  1921 קרה שבר ענן על מנארה [בין מצפה ופוריה] המים היורדים גרפו עדרי עזים, כבשים וחמורים אל ים הכנרת, "כיסו את הכביש".
מסעודה גרבוביץ נפטרה בשנת תרצ"ה ונקברה בחלקה הספרדית בעיר.
סיפרו כי בהייה סעדה את אמה את מסעודה באחרית ימיה 'במקום המסתור' בגלל התנהגות המשפחה. "טיפלה בה במסירות ודאגה לכל מחסורה".

כשפרצו מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו  רוב יהודי העיר העתיקה  המעורבת עברו לשכונות יהודיות בעיר, כמו משפחת תורג'מן שעברה לגור בקריית שמואל, שם ואז נהרג הילד בן השבע אליעזר [סבו  ואביו פנחס שנרצח שנתיים אחר כך, נפצעו].


'המרד הערבי הגדול' ובפי היהודים 'מאורעות 1936 – 1939' החלו ב 19 באפריל  1936 ביפו, אמרו כי ראשונים היו 'חוראנים' [ערבים מן הגולן] מחוסרי עבודה ששמעו למסיתים במסגדי העיר בתפילת הצהרים כי היהודים זוממים לכבוש את 'מסגד עומר' בירושלים, ויצאו לרחוב.  כעבור שעות מספר השתלטו הצבא והמשטרה על ההמון בעיר ומצב חירום הוכרז ברחבי הארץ. "באותו יום נרצחו שם תשעה יהודים וארבעים נפצעו".  
'מתקפת-הקיץ' של ערביי ארץ-ישראל על היהודים, בעזרת מתנדבים ממדינות ערב ובסיוע סוכנים איטלקים וגרמנים, נמשכה  כחמישה חודשים, בהם נהרגו כ-80 יהודים וקרוב ל-400 נפצעו  יש אומרים כי  למוסלמים: 187 הרוגים ו-768 פצועים  [מספר הערבים גבוה בהרבה; אלפים  מהם נהרגו בהתנגשויות עם כוחות הביטחון ומאות ואולי אלפים נהרגו בהתנגשויות שהיו בינם לבין עצמם] לנוצרים: 10 הרוגים [55 פצועים].
 רשמית:
לצבא הבריטי וחיל-האוויר: 21 הרוגים [ 104 פצועים]
למשטרה הבריטית:  7 הרוגים  [40 פצועים].
לשוטרים המוסלמים: 8 הרוגים  [41 פצועים].
לשוטרים הנוצרים: אף לא הרוג אחד [אולם 13  פצועים].
לשוטרים היהודים: 1 הרוג [8 פצועים].

אחד ממעשי השובתים הערבים היה סגירת נמל יפו –  בתגובה היהודים הקימו  מזח בצפון מערב תל-אביב, דרומית ליד שפך הירקון "ביום 19 במאי 1936 הגיעה לחוף תל-אביב האנייה היוגוסלבית 'צ'טוורטי' עם מטען מלט"  [נמל תל-אביב נפתח רשמית ב-  21 בפברואר 1938].
"המרד הערבי  דוכא על ידי הצבא הבריטי בתחילת אוקטובר 1936 והשתררות הפוגה יחסית בטרור." כתב במאמרו  הסופר שמרי סלומון  מ'ארכיון תולדות ההגנה'.
היהודים החלו  לבנות ישובים בשיטת  'חומה ומגדל'   הראשון כפר-חיטים הוקם כמושב [שיתופי] ביום  7 בדצמבר 1936, ולאחריו קיבוץ  תל-עמל [ניר-דוד] ביום 10 בדצמבר 1936 [סיימו בקיבוץ עמיר - 29 באוקטובר 1939; יש המוסיפים את כפר ווארבורג יומיים אחריו].
בשלוש שנות 'המרד הערבי הגדול' "נהרגו כ-5000 ערבים, כ-400 יהודים וכ-200 בריטים" כתב אהרן פלמון. בספרו.
"היו לנו 508 אבדות בהרוגים".  כתב עזרא דנין בספרו. 

 רצח  הסרג'נט משה רוזנפלד מפקד משטרת שאטה  במארב' שטמנו לו חברי 'היד השחורה' על הר הגלבוע' בנובמבר 1935 נענה על ידי השלטונות בזעם -  כוח בריטי שכלל 150 חיילים ומטוס סיור סמוך לכפר יעבד תוך קרב; אל-קסאם נהרג יחד עם ארבעה מחבורתו  [אותה שנה, שלושה אנשים משרידי כנופייתו של השייח', רצחו בחיפה את קצין המשטרה חאלים באסטה בן 48, נוצרי-קופטי  שבא ממצרים] . 
במרס 1936 עם ערב ירו [שודדים]  בפאתי קלקיליה באוטובוס ערבי  והרגו את אברהם  גלותרמן מנהלל.
חודש לאחר מכן על הכביש הראשי חיפה -  תל אביב ליד תול-כרם כנופיית שודדים רצחה את סוחר העופות את הסלוניקאי  ישראל חזן.  
סיפרו כי מנהיג חבורות הרצח פכרי עבדול-האדי  [מאנשי אל קאסם] ריכז את פעולותיו בסביבות שכם הקיצונית ותול-כרם ומעשי השוד הם לרכישת נשק .
 
באוגוסט 1936  גד אביגדורוב מוותיקי 'השומר' [יליד  1890]  סיפרו כי בהתקפה על המושבה הקטנה מצפה.

 הצבא הבריטים שהבין את זירת הקרב הסתייע בחמורים, בפרדים ובמשתפי פעולה' והחל להלום בכנופיות.
בסוף ספטמבר 1936 כותר כוח מורדים ערבים גדול בהרי שומרון כ-  100 מהם נהרגו בקרבות שנמשכו שלושה ימים.
אך המתיחות לא פגה, הקצנה חלה בציבור הערבי - גבר כוחם של הצעירים  - נוער ערבי לאומני קיצוני פוליטי, ה'שבאב' הכתיב את מהלך הדמים
ב-7 ביולי 1937 פורסם דו"ח 'ועדת פיל' [ Peel Commission=] כי בראשה עמד לורד ויליאם רוברט פיל [את הוועדה מינה  ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלת לונדון של ארתור נוויל צ'מברליין ממפלגת השמרנים].
בו הומלץ על חלוקת הארץ לשלושה: אזור יהודי במישור החוף ובגליל [מעט פחות מ- 15% משטח א"י המערבית]; שטח שיישאר תחת המנדט הבריטי [המקומות הקדושים לנצרות בבית-לחם, בירושלים ובגליל];  ואזור ערבי הכולל את יתרת השטח, שיאוחד עם ממלכת עבר-הירדן ויזכה לעצמאות.

טבריה שבין החומות היא עיר מעורבת.
רציחות קרבו, בהייה  עברה כידוע  לדירת מסתור, רכשה אקדח ברישיון ["היחיד עליו אני סומכת" אמרה] היא אינה עוזבת את העיר העתיקה וסיבותיה עמה. "הרי כולם מכירים אותי והם לא יגעו בי לרעה" אמרה בהייה בת מסעודה האלמנה  ונשארה ברובע הולדתה.
  
פרחה  אחותה  הרווקה במגדל בצל משפחתה הידועה במקום, כרסנתי, על אדמותיה היא.

ירייה  קטלנית של המרד נשמעה ב-26 בספטמבר 1937: מתנקשים ירו למוות בלואיס אנדריוס, המושל בפועל של מחוז הגליל.  הממונה על הביטחון השוטף ובעל סמכויות לשפוט עבריינים [וגם לגבות מיסים]  הוא נרצח בנצרת על ידי ערבים בסיימו להתפלל בכנסייה האנגליקנית [הפקיד הבריטי הבכיר ביותר שנרצח עד  כה].
הבריטים ראו בהתנקשות זו הכרזת מלחמה והגיבו בהתאם. הועד הערבי העליון –וכמוהו הוועדות הלאומיות – הוצאו אל מחוץ לחוק.  המופתי חאג' אמין ממשפחת חוסייני סולק מתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה וחמק מהארץ, ובכירי הועד הערבי העליון הוגלו לאיי סיישל שבאוקיינוס ההודי.
מנגד "באוקטובר 1937 בדמשק הוקמה הוועדה המרכזית של הג'יהאד, קרי: המפקדה העליונה של המרד. בראש המשרד עמד עזת דרוזה. את ההנחיות קיבל מחאג' אמין." כתב בספרו ד"ר הלל כהן.
המהומות התגברו ה'שבאב' הערבי שלט ברחוב .
יוסף דוידסקו מזיכרון יעקב איש ה'אינטיליג'נס' [= הבולשת הבריטית הצבאית] בצפון,דווח בשנת 1938 על הגרמני אלברכט בעל מוסך בטבריה ו'אשתו' המרגלת הנאצית ועל אחיו יוהאן,שפתח מוסך בצפת כדי להיות בצפון. על אב המנזר בטבחה הגרמני טאופר, על רקס גרוסמן מבעלי המלון בטבריה ובעל קפה 'לידו' "פעיל מאוד עם הכנופיות במיוחד על ידי לימוד והדרכה בלילה". הגרמני סוס, שגר בוואלדהיים "איש פעיל המתייחס טוב לכנופיות הערביות ולמנהיגיהם בין חיפה לנצרת"; רוף, מהנדס גרמני שגר במושבה הגרמנית בחיפה פעיל בחוגי הכנופיות".
"יש כמה גרמנים שקנו אדמה ונטעו מטעים בין עכו לראס-אל-נקורה" הוא כתב והוסיף "כמובן שהקונסול הגרמני בחיפה עובד עם הערבים וגם מכובדים גרמנים אחרים".

 סיפרו לבהייה כי משמרות צבא ומשטרה בריטיים שליוו שיירות יהודיות למחוז חפצם כונו בשם 'פלוגות המתאבדים'.
משגבר הטרור, הגבירו שלטונות  המנדאט את הכוח הצבאי בארץ שהחל למלא את מקום המשטרה. השלטונות הביאו כוחות גדולים מאירופה   רבו המעצרים המנהליים וענישה קולקטיבית,  הטילו קנסות ועוצר, הרסו בתים,  כ-  360 ערבים נידונו למוות ו- 54 נתלו. בנו מצודות ['טגארט'] אשר בשילוב עם 'גדר הצפון', יועדו למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות. אמרו כי איש הצבא "אוהד הציונות" ארתור גרינפל ווקופ הנציב העליון הרביעי [מ  1931  עד מרס 1938] עשה זאת [במקומו בא הרולד מקמייכל].

סיפרו על קצין מודיעין בריטי קפטן בשם וינגייט [אורד צ'ארלס וינגייט Orde Charles Wingate =  יליד 1903], שהקים [ביוני 1938] את  'פלוגות האש' ['פלגות לילה מיוחדות'  =  Special Night Squads,  בהן שירתו כ-40 חיילים בריטיים וכ-נוטרים 75   יהודים, חברי 'ההגנה']  כדי לשמור על צינור הנפט לחיפה, לפקודתו פעלו חייליו בדרכים מקוריות של לוחמה זעירה, כמו הטלת מבעירי צינור נפט לתוך הלהבות [מספרים כי פעולותיו גרמו ל-17% מכלל האבדות שנגרמו לכנופיות הערביות בכל הארץ במהלך תקופה קצרה זו של חמישה חודשים אז הועלה וינגייט לדרגת מייג'ר והודח מתפקידו].

רצח עוזר הממונה על מחוז ג'נין בפועל הבריטי מר וולטר סידני שיליטר מופאט [ = Walter  Sydney Shiliter MOFFAT ] רווק בן 46 בבוקר יום של אוגוסט 1938 במשרדו בקומה השנייה מעל המשטרה המרכזית בג'נין [נקבר בחיפה שם כנסייתו סנט לוקא מגן הציירים], הביא לכך כי מחלקות של משמר-הגבול,  יחד עם חיילי 'המשמר-השחור' וגדוד 'אסקס', הקיפו מיד את העיר החלו בחיפושים. מספר גדול של בני המקום נעצרו לחקירות "גברים הופרדו מנשים".
בסוף ספטמבר 1938 הצבא הכה בכנופיות וטען כי הצליח למגרן "בפעילות שיטתית זו הוחזרה השליטה על אזורי הארץ".

ב 2   באוקטובר 1938 בלילה בוצע טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים העיר נכנסה למעגל הדמים.  שתי כנופיות ערביות האחת באה מן הדרום מכיוון צמח והאחרת מצפון מכיוון צפת,  זו הצליחה  לחדור לשכונה היהודית קריית שמואל שבקצה העיר הרסו ושרפו בנייני ציבור ובהם בית-כנסת כשהשמש אוחז בגווילי ספר התורה בידו. רצחו 19 יהודים,  כולל 11 ילדים ושלוש נשים גם את רחל מזרחי המעוברת  [היכן המשטרה, והיכן חברי ההגנה? שאלה העיתונות העברית].
בעקבות הרצח הודח מפקד 'ההגנה' בטבריה, אומרים  כי, היה זה משה פיטלזון-פלטי, עמו איש מודיעין ראובן זסלני הוא שילוח, ומינו את יונה רסין  מאנשיו של וינגייט כמפקד העיר וסביבתה.
לא עבר חודש מ 'ליל הדמים בטבריה' ונרצח  ראש העיר זאכי אלחדיף בפתח בנק אפ"ק [The Anglo – Palestine Bank Co] ליד המסגד המרכזי 'אל עומרייה'.   הוא נורה בידי אחד מ'קן טרוריסטים' מקומי שמטרתו לפגוע ביהודי העיר ובאישי ציבור בה,   בנו של בעל מסעדה ערבי טברייני ארב לו וירה בו מטווח קצר [ כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו בבית החולים 'שוויצר'] במקומו מונה סגנו  עו"ד שמעון דהאן אשר כיהן כראש העירייה עד מותו בשנת 1950].
במקביל מפקדת 'ההגנה' החליטה על פעולה נגד כמה מהאחראים, לפיגועים נגד יהודים, בה חוסל אחד ושנים נפצעו קשה.
מספרים כי במהלך פעולות הנקם שבעקבות 'ליל טבריה' נרצח גם שבוי ערבי בידי לוחמי פלגות הלילה "בידיעתו ובאישורו של וינגייט".

סיפרו כי בפעולת התגמול  בכפר הערבי חיטין ב 19.10.1938  "על הכוח כולו פיקד הקצין ברידן, סגנו של וינגייט'' [ה'ידיד' עצמו לא שהה בארץ באותה העת, מאחר וטס ללונדון שבוע קודם, כתב ד"ר שלומי שיטרית]. החיילים אספו את כל הגברים שבכפר, הוא בחר מהם עשרה, פקד עליהם לצעוד קדימה  והודיעם "הרגתם נשים וילדים בשנתם - לא ריחמתם עליהם, אתם פחדנים ומוגי-לב, כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות". על-פי פקודתו ירו החיילים בעשרה. אומרים שיגאל אלון,  הבן של פייקוביץ ממסחה, היה שם. 
"הייתה תקרית שבה הרגו אנשי 'ההגנה' מגינוסר את מוח'תאר הכפר גוויר [גוער] אבו שושה כנראה בשל חוסר הבנה.  מוחת'אר הכפר מג'דל ח'אלד מוטלק  עם מפעילו הוותיק  משה פייטלסון מפקד טבריה ויחד עם שייח'ים, נכבדים וקצינים בריטיים הביאו לכריתת ברית שלום בין הצדדים" כתב בספרו 'צבא הצללים' הלל כהן.

לימים נתפס הרוצח של זאכי אלחדיף הועמד לדין והוצא להורג בכלא עכו.

"שלושת בתי הזונות שפעלו בטבריה היו, מטבע הדברים, מטרות נוחות שניתן היה להפעיל מתוכם כמה מן העובדות ב'מקצוע העתיק'  - שניסיון רב להן בהשגת מידע מן הלקוחות. הידיעות שהגיעו מן ה'מוסדות' הללו על המתהווה בין ערביי טבריה, התגלו כמדויקות ומועילות ביותר".  כתבה   ציפי יניר – רסין  הבת של יונה רסין השוטר. 
למיכל -בהייה  במגעיה  האינטימיים עם  קציני משטרה בריטים  ומנהיגי הערבים  הגיעו ידיעות אותן העבירה ל'ההגנה', מידע שלעיתים מנע מעשי רצח ואסונות רבים בעיר.

קצין משטרה בריטי [מאתיוס?] נמנה עם הגברים שסרו לביתה  בעיר העתיקה. ממנו שמעה, כך אומרים,   על כך כי הערבים מתכוננים לבצע פיגוע  ביהודים, לשים פצצה "באחד מארגזי הירקות"; בהייה הזהירה את מיכאל בן אחותה, רוזה , לא לבוא ליום השוק, שמע לה וניצל. 
   
"מיכל התעסקה עם ערבי ממנו שמעה על מבצע שהערבים עומדים לעשות ולכן נרצחה" אמרה לי טבריינית.

מיכל היה מאהב ערבי עשיר, ערב אחד הייתה בחברתו ושמעה על תכנונים לפיגועים  ביהודים, היא  מסרה  את כל הידוע לה לארגון 'ההגנה';  הפיגוע נכשל. העשיר  הבין שמיכל העבירה ידיעות  וכדי להציל את עצמו אמר 'ששמעה  במקרה' כשעברה ליד מקום שבו דברו הוא וחבריו  אז שלחו רוצח לפגוע בה" סיפרה דפנה בן נאים לצמרת.
"בהיה הייתה יפהפיה. היא הייתה מעבירה ידיעות על הערבים ל'ההגנה'. היה לה חבר ערבי עשיר והם גרו יחד בעיר העתיקה. הערבים רצו שתרגל בשבילם ובסוף הם הרגו אותה". סיפרה לי שולה שו"ב שגדלה בשכונת 'אחווה'.

הערבים חשדו בה וביום י"א באייר תרצ"ט [30.4.1939], כאשר עמדה על מרפסת ביתה, נורתה על ידי איש כנופיות ערבי ונהרגה. כתבו בעיתון.

''בהייה מאחו אשה יהודיה נורתה ברחוב מאסרהבבקר יום ראשון בשעה 11.45 נלקחה לבית החולים הסקוטי אבל נפטרה בדרך'' דיווח הפלסטין פוסט [ 2.5.1939] [יש אומרים שכינויה 'מאחו' ביטוי מלדינו ליפה maja].

"בהיה מיכל נרצחה ביום א' ב-  12 בצהרים בעיר העתיקה בטבריה, בידי ערבי שירה בה 5 יריות באקדח אבטומטי, בשעה שעמדה על מרפסת ביתה ליד מלון 'זהרת פלשתין' פורסם בעיתון 'דבר' [ 2.5.1939] של הסתדרות הפועלים.

"מיכל בהייה בלכתה בבוקר לשוק התנקש בה ערבי וירה 2 יריות  היא מתה כעבור זמן בבית-החולים ע"ש שוויצר" פורסם בעיתון  'המשקיף', ביטאונם של ה'רווזיוניסטים'  פורשי 'ההסתדרות הציונית'.

"בהיה מיכל זמרת ורקדנית יהודייה בבית קפה ערבי,  נרצחה בעיר העתיקה ליד מקום עבודתה, בקרבת בית פרידפרטיג קלישר [=מחסן למשקאות]. הערבים חשדו בה בקשרים עם 'ההגנה' והמשטרה "העיד חיים קרייתי . [מקריית חיים?]
" עבדלה חממזי היה אסור ברצח בהיה הזונה ויצא זכאי" דיווח המודיע  הקרוי בן-נון.
"אחמד ג'מאל הוא ואביו מהגנבים הידועים בטבריה, אחד משורפי בתי היהודים ומשליכי הפצצות, הוא שהרג את בהיה מיכל [הזונה], ונאסר ויצא לחופשי הודות למאמציו של צודקי טברי ועד היום מקבל משכורת מטברי" בן אחת המשפחות המיוחסות בטבריה.
נרשם בתיקי 'ש"י ערבי' שב'ארכיון תולדות ההגנה' .

מיכל הובאה למנוחות בטבריה בעת הלוויה סיפרו, שבהיה התבטאה שהיא עוזרת ל'הגנה' ויודעת ש"תשלם על כך בחייה". אמרו כי נשאה אקדח ברשיון, אבל לא הספיקה להשתמש בו.
ליהודי טבריה שנידוה נודעו מעשיה למען הצלת יהודים רק לאחר  הקבורה. נטמנה ליד אימה בחלקה הספרדית בבית העלמין בעיר.

  

סוף דבר

'הספר הלבן'  של מקדונלד, פורסם ב-17 במאי 1939 [כ"ח באייר תרצ"ט] וכונה על ידי היישוב היהודי 'הספר השחור' או 'ספר המעל' שמטרותיו להגביל את אפשרויות העלייה,  ובאיסור העברת הקרקעות -  חנק ההתיישבות  של העם היהודי  בארץ.
הנציב העליון החמישי 'הפקיד מאפריקה' הרולד מקמייכל ["צינה נשבה כלפי הציונות מארמונו ב'הר העצה הרעה' בירושלים"] מילא בדקדקנות את מדיניות 'הספר הלבן',  גם את זו של ה'ספר הלבן השני' של לורד פאספילד [הוא סידני ווב]  שר המושבות הבריטי בממשלת 'הלייבור' [=מפלגת העבודה הלאומית]  של  ג'ימס רמזי מקדונלד [שהתפטר מסיבות רפואיות בנובמבר 1939].

ובטבריה עם בוקר התפוצץ מוקש מתחת למשאית של 'מחלקת העבודות הציבוריות' בשכונת 'אחווה'. הנפגעים - עובדים ערבים, הובאו לבית החולים הממשלתי. יש אומרי ל'שוויצר'.  

"סעיד מעבדי טוקחי מכפר לוביה שבנפת נצרת מת. שלושה פצועים  קשה, והשאר 11  במספר  קל" נכתב בעיתון 'הארץ' [13.6.1939].


"הערבים נחלו מפלה צבאית בארץ ישראל" כתב מישֶל עַפְלַק, האידיאולוג הראשי של מפלגת 'אל-בעת' [=התחייה] הסורית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו בלילה אחד בני משפחת גרוסמן וכל העובדים הגרמנים כשהם מפקירים את המלון על ציודו. המלון נתפס על ידי הצבא הבריטי ונותר בידו עד מלחמת העצמאות  [לימים היה לאכסניית מיוחס].
 אומרים כי בני משפחת גרוסמן הועברו על ידי הבריטים למחנה 'שרונה' שליד תל-אביב בהמשך, אומרים כי לבית מלונאי במושבה הגרמנית בירושלים, סיפרו כי רוכזו בסרפנד.

 בשנת 1942 פרחה במגדל, פרחה גרבוביץ  בעלת הרבה אדמות שם ובית מגורים. יש אומרים  שעזבה את המושבה  כי לא החזיקה מעמד. אמרו כי ראוה בקריות  שם גרה אחותה נחמה, אמרו כי עברה לחיפה בעקבות בן מיעוטים, יש ויאמרו - אנגלי היה ואיתו ירדה מהארץ .
לפני שפרחה נעלמה ["התאיידה" כפי שאומרת צמרת] - הפקידה את רכושה במושבה מגדל לבן של רוזה – לאחיינה - למיכאל כרסנתי.

"פרחה מתה מסרטן במוח, סיפרו שבמצרים" אמרה דורית ששמעה מאמה, נעמי האחיינית של פרחה.

לאחר מלחמת העצמאות הוגדרה פרחה כנעדרת על ידי אפוטרופוס הכללי של המדינה הצעירה, [צאצאי  עו"ד אבקריוס  נמצאים באותה רשימה של נעדרים -  ילדי אשתו השנייה, היהודיה, לאה, שבשנת 1936 זנחה את בעלה ויצאה לחיי הוללות  הכירה במלון 'שפרד' במצרים מלצר איתו המשיכה לצרפת ובאחריתה השתקעה בקנדה עם בעלה היווני] .

למתיישבים החדשים של מגדל, לתימנים שימש הבית הנטוש כבית-כנסת עד שהקימו לעצמם בית-כנסת כרוחם,  עם השנים הבית התפורר,  על אדמות הנפקדת ישנם ניצים קרובי משפחה מקרוב ומרחוק, שחומדים את הנחלה  גם לפני שהמדינה תשתלט על הנכס.
 
פרחה איננה "וכבר שנים ומתנהל על כך מאבק ארוך". דפנה בן נאים ואחריה אמרה  בת דודה, מסדה, אחות לשושנה [אורן= איצקוביץ] בנות  מרים [לבית פאלג'י משפחת רבנים מאיזמיר ממגורשי ספרד, שהתיישבו בצפת] ומיכאל  כרסנתי שביתם המה מ 16 צאצאים.
  
בשלהי נובמבר 1947 שייח' נאיף אל-טברי תושב העיר העתיקה הידוע כפותר סיכסוכים [גם הבריטים וגם היהודים היו מתייעצים אתו]  פנה לרבני טבריה הראשיים: לרב החרדים אשר זאב ורנר, לרב של קהילת 'כנסת ישראל' הרב יוחנן זרח"י [ שקרא את שם משפחתו על שם אביו  = זופוביץ רב חיים יהודה ] ולרב הספרדי הרב  מאיר ועקנין כדי להגיע  לסיכום שעל פיו יימנעו  שני הצדדים מהתקפות.

 ביום חמישי כ"ח באדר ב' תש"ח [8.4.1948], אחרי  שלושה  שבועות של שקט בטבריה, פתחו הערבים באש על יהודים בשוק העירוני, ובמקומות נוספים. השוק היה מלא בקונים [לקראת שבת  וחג הפסח] בין הרוגי התקרית בשוק היה יצחק [חקי]  בטאן  גם   אסתר-מזל סודרי  [ילידת 1883]   ובעלה  התלמיד החכם שלמה   [יליד 1875], לידם נקברה הטבריינית  מרים מזרחי-מצרי  נערה בת 17 [מקונות מצרכים בשוק]  שיומיים עברו עד שזוהתה   -  הם נקברו בקבר-אחים במושב כפר-חיטים  "שכן עקב צליפות הערבים לא היה אפשרי לקבור בבית העלמין העתיק של טבריה" .
לימים נקם מאיר בטאן את רציחת אביו בירי על י"ד ישמעאלים במחצבה מצפון לעיר, ככתוב תורה ''יד תחת יד''.
לידם נקבר יליד טבריה [1873] הדייג אברהם  [בירו] מראד שכונה בפי הערבים "בירו אל-עוואיד" [= בירו המנגן].  בדרכו לביתו בעיר העתיקה.  'ידידיו' אלו הרגו אותו בדקירות סכינים. [הצבא הבריטי העביר את גופתו המחוללת לבית החולים היהודי, לשוויצר].
הסיכום   עם הערבים לא החזיק מים אלא מלאה הכוס דמי.ם

בתחילת אפריל 1948, עזבו היהודים את הרובע היהודי הנצור, רחל סבאג [1858] שכל חייה  הארוכים גרה ברובע היהודי בעיר העתיקה בטבריה נשארה. לוחמי 'ההגנה' התבצרו במקום. בלילה לאחר הירי בשוק פרץ אוטובוס משוריין עם אספקה ותחמושת ללוחמים. מיד ביציאתו עלה על מוקש,  וניצת, הלוחמים שבו יצאו, אך רחל  שאיתם סירבה לפנותו ונשרפה למוות,  בבוקר יום א' בניסן תש"ח, הובאה  גם היא למנוחות בבית העלמין בכפר חיטים ומאותן הסיבות. גם משה בן-ציון ברגמן [1868] שמשפחתו גרה בעיר העתיקה של טבריה שם להם חנות מזון. משה, שעזב את ביתו בעת התקריות ועבר לגור בבית בתו בקריית שמואל, ירד באותו בוקר לעיר העתיקה להציל את מחסן ספרי הקודש שהיה ברשותו. נקלע לאזור הירי ונהרג, הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר חיטים, בקבר אחים עם עוד הרוגים מאותו יום.
גם שלמה פייסט שגר בטבריה עם אשתו שרלוטה ועבד באזור הצפון ביום כ"ח באדר ב' תש"ח, בתקרית הירי הראשונה אותו בוקר כאשר נסע במכוניתו מטבריה למושבה הקטנה מצפה שמצפון מזרח לעיר נורה בידי ערבים, נפצע קשה ונפטר כעבור כמה שעות. גם הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר חיטים.

 לא כל הטבריינים שנרצחו בפרעות נקברו במושב כפר-חיטים.

יהודה שבתאי ענתבי בנם  הפעוט של נסים ומרגלית נולד ביום ב' באלול תש"ג, [2.9.1943], בשכונת מימונייה אשר בטבריה התחתית אמנם אך מצפון מערב לעיר העתיקה. בשחר יום שלישי  [13.4.1948] כדור צלף פגע בו מתחת לאוזנו.
יהודה הובהל לבית החולים 'שוויצר', שם נקבע מותו, ד' בניסן תש"ח. ונלקח לקבורה היישר מבית החולים תחת אש שנורתה על בית העלמין, ללא ידיעת המשפחה [ על פי עדי ראייה הובא יהודה התינוק בן ארבע וחצי למנוחת עולמים בבית העלמין הישן בטבריה, ליד קבר סבתו ].

הקרב על טבריה הסתיים [ניסן תש"ח] עם נפילת העיר לידי 'ההגנה'.
 בליל ה-17 באפריל 1948 השתלטה על מלון 'טיבריאס' בו ישבה הנהגת הכנופיות הערביות, לאחר שהבריטים פינו אותו. מחלקה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח כבשה את ג'וב אל-באן [הגבעה שמצפון ל'מצודה'] והשתלטה על המקום.
גם לוחמי 'גולני' היו  בין פורצי המצור על העיר המעורבת.

למחרת, בהפתעה גדולה, התפנו כל ערביי טבריה בחסות הבריטים.
ב-18 באפריל 1948 עזבו ערביי טבריה, את העיר. הדייגים הערבים  הותירו את הסירות במעגן ואת כל הרשתות מקופלות ומסודרות.
ב  28 באפריל] 1948  יום  רביעי י'ט ניסן התש"ח  חול המועד פסח ] התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית בדרך נצרת שעל רכס ההר  בצל מבנה ה'טיגארט'  השולט מגבוה על כל  העיר טבריה - הורד הדגל הבריטי ,אומרים כי נכחו שם יצחק ברושי מפקד גדוד 12 [ המכונה גם גדוד 'ברק']  של 'גולני',  ומשה קלמן  'הזאב' יליד מזכרת-בתיה סגן מפקד גדוד 'הגליל' של הפלמ"ח  הוא הגדוד השלישי. דגל ישראל הונף, והוכרז על  ידי זליג אופטיק, מפקד 'ההגנה' בטבריה,  כי העיר היא תחת שלטון עברי.   והוקם מחוז טבריה.
 
במלחמת העצמאות שימש בית-החולים הסקוטי את צבא-ההגנה-לישראל [צה"ל]. בשנת 1949 חזר [ממולדתו בסקוטלנד] ד"ר הרברט טוראנס, המשיך את פועלו של אביו ופתח את בית היולדות שפעל עד 1959. מרבית ילידי טבריה, עמק הירדן ויישובי הגליל משנים אלו נולדו כאן, ולאחר מכן פעלה כאן אכסניה ובשנת 2004 שודרג המקום והיה למלון  יוקרתי.

לאחר השתלטות צה"ל על הרובע נהרסו  רוב בנייני העיר העתיקה בטבריה, ביוזמתו של איש ה'קרן-הקיימת-לישראל' יוסף נחמני  שהיה מראשי 'השומר' ולמרות התנגדות ראש העיר שמעון דהאן. טענות על בעיות של היגיינה,  בנייה רעועה, והחשש שהערבים ישובו אל העיר -  הכריעו את הכףהעריכו כי נהרסו 630 בתים מתוך 700 ].‏ נותרו שרידי החומה והמצודה, מספר בתים בשולי העיר, וכן שני המסגדים. הבעלות על השטח עברה אל 'האפוטרופוס לנכסי נפקדים' .

חלק גדול מהקרקעות שננטשו במלחמת  העצמאות ונמסרו לידי 'הקרן-הקיימת-לישראל' הועבר מממשלת-ישראל  הצעירה  דרך 'האפוטרופוס לנכסי נפקדים' אל 'רשות הפיתוח'  לימים 'מינהל מקרקעי ישראל'.

גבריאל כרסנתי  יליד 1916  [כרסנתי כך המשפחה מקפידים לאיית] לא יכול היה להכיל את מותו בנו במלחמה, והתאבד ביריית אקדח ביום 1.6.1974 אחרי שנודע לו  כי, בנו הנשוי לשרה, משה - מושיקו  'ירוק העיניים'  טברייני,  איש מילואים בחטיבת שריון, נהרג בצהרי היום עם פרוץ 'מלחמת יום-כפור' 6 אוקטובר 1973 בסביבות חושנייה שבדרום רמת-הגולן כנהג טנק של מפקד הפלוגה.
 נקברו בבית העלמין האזרחי של מגדל,  האב ליד בנו.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת - רבקה אביבי

המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים על אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא.
עודד ישראלי  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי,  נטמן בלהבים שליד באר שבע
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.