נסים נזרי – נהג מונית שנורה למוות

31.10.1941– ארבל

בית העלמין הישן בטבריה– אזור ב',  שורה 20,  קבר 12

טכסט:

ז' מ' ק'

הנקטף במבחר

עלומיו ה'ה

נסים נזרי

נ' ל' ע'   י' מרחשון

ש' תש'ב   ת' נ' צ' ב' ה'

מקרא:

ז'מ'ק'- זה מקום קבורת

ה'ה - הבחור העלוב/ הלא הוא

נ'ל'ע – נלקח/נפטר לבית עולמו

ש' תש'ב - שנת תש"ב (1941)

ת'נ'צ'ב'ה' – תהי נשמתו צרורה בצרור החיים

"טוב לא לדעת. עברו יותר מ- 60 שנה. זה הכול פוליטיקה. לא רוצה לדבר על זה, יש דברים שיותר טוב שישכחו" אמר לי בטלפון יוסף נזרי אחד מקרובי המשפחה.

שולה שוב שגדלה בשכונת 'אחווה' בדרומה של טבריה, סיפרה לי: "אמרו שהוא היה מלשין לבריטים. לוקח אותם כאילו לנסיעה בטקסי ומוסר להם פרטים על ה'הגנה' ואצ"ל [אירגון-צבאי-לאומי] ולח"י [לוחמי-חירות-ישראל]. יום אחד הזמינו אותו לנסיעה לאחרי מגדל, עשו לו בית-דין שדה והרגו - אותו. 'ההגנה' עשתה את זה".

יעקב [יענקל'ה] גורן [יגורוב] יליד בית-גן אומר שלימים התברר שזו טעות ונזרי לא היה אשם.

חומיק [נחמה אשת יצחק  חפץ]  ממושבת כינרת –  "לנזרי נסים יש בן ובת, הבן שחקן כדורגל. יש עוד קרוב אחד אח בשם חיים נזרי סוכן חברת ניקיון". 

לבן של נסים  לכדורגלן כנראה קוראים יצחק ולבת קוראים – יעל.

נסים נזרי, יליד טבריה,  בנם של לונה/הילינה/יעל  [ילידת 1904] ודוד [יליד 1888] אופה בעיר.

צמרת מעבירה לי את המידע הבא מבוסס  ברובו על שיחות עם יצחק נזרי בנם של נסים נזרי  ומרים  נזרי לבית מורנו [ילידת 1918] - וגיסו הנשוי לאחותו, יעל -  שמוליק חרמש סגן ראש העיר טבריה,  שעברת את שמו מחמו.

נסים נזרי היה בעל מונית בטבריה, אמון על כמה 'קוי נסיעה' ביניהם לאל-חמה, לדמשק, לחלאב לבד מהסעות בעיר ובסביבתה. כנראה שהיה יחסית אמיד, מספרים כי, יום אחד מישהו מבית המלוכה הירדני הגיע לטבריה [יצחק אמר, הבן של עבדאללה] הפסיד במשחק קלפים, ושלם לנסים במכוניתו המפוארת. היו אנשים בטבריה, שקינאו בנסים על אמידותו ועל שנבחר לנסיעות מסוימות.

עם נסים עבדו כנהגי מוניות כמה אנשים נוספים, עזרא שליימה [כנראה חי ערירי בבית אבות] עוד אחד, יהודי כנראה שמו בצלאל וביניהם גם נהג אחד נוצרי. היה לנסים נהג גם עוזר [נהג משנה = second driver] בשם אליהו מזרחי.

שניהם נתפרסמו בעיתון 'דבר' מיום 3 בספטמבר 1939 כאשר כתבו כי נזרי היה לכאורה 'מעורב' בפרשת רצח מיכאל עדין במנחמיה, הוא ועוזרו אלי מזרחי  נקראו להעיד ב'משפט השמונה' מטעם הקטגוריה, אך לאכזבת התביעה,  בחקירתם סיפרו כי, בנסיעתם השנייה מהמושבה מנחמיה לטבריה  הם לא ראו כלום - "לא מכוניות, ולא ערבים,  ואף לא שמעו יריות" השניים נאסרו ללילה אחד 'כי פחדו לדבר'.

"מצאו עם מי להתעסק – עם טבריינים ועוד נהגי מוניות" אמר עודד.

לפני כמה שנים יצחק ישב עם עזרא שליימה ועם בצלאל בבית קפה ברחוב הגליל בטבריה ניסה לדובב אותם ולא הצליח.

 והסיפור  -

בקיבוץ גינוסר הייתה גברת יפיפייה, שרה קראו לה, נשואה. אחותו של אלכס טריפון, שהיה שוטר בדרגה בכירה במשטרת טבריה [אלכסנדר טריפון ואחותו שרה -הקרויה על שם סבתה  שרה-לאה בוקששתר מראש–פינה, בני מיכאל טריפון ופנינה לבית אוברמן משכונת ' שלושת הבתים שליד טבריה].

[לימים גם בעלה, בר-כוכבא, יליד צפת שנת 1919 יהיה שוטר במשטרה].

בתחנת משטרת טבריה [מספר הטלפון של המשטרה היה 14] היה קצין משטרה בריטי יפהפה ונשות טבריה [לא מעטות] צבאו לפתחו לרגל ידידות או לרגל ידיעות או גם וגם.  מספרים כי עם אותו קצין משטרה,  שרתו עוד 2 קצינים בריטים שהיו חברים. 

אגב - הגברת הזו היא לא הייתה היחידה. ומעלילותיו של הקצין הבריטי נולדה לטבריינית אחת בשם טובה, בת, שעל מנת להסתיר את העניין, התחתנה עם רופא שיניים בטבריה, ששמו  כך סיפרו רוברט דוד דנטון סלוצקי  [יליד  1913 שעלה מברית המועצות בשנת 1948]. "לא בטוח שהבת, שנישאה, כך אומרים יודעת מי אביה הביולוגי [היא חיה, אשה מבוגרת. יצחק מכיר אותה את הבת, הכיר גם את האמא]. לטובה, הייתה מספרה, יצחק קנה ממנה את המספרה עבור אשתו  אילנה].  מי שהיה גזבר בעיריית טבריה בתקופה, שיצחק עבד בעירייה גיסה של טובה והוא שחשף באזניו את הספור.

הארוע הראשון:

הסידור היה שנהגי המוניות הביאו את הנשים לתחנה הלוך ושוב. בדרך כלל הוזמן נסים נזרי בגלל מעטה הסודיות ומכוניתו המפוארת. באחת הפעמים נסים נזרי נדרש לנסיעה מחוץ לטבריה ובמקומו - 'לקח את הנסיעה' הנהג הנוצרי – חברו - שהיה תמיד על קו 'אל-חמה –טבריה'. הוא הסיע את הגברת, ובזה חרץ את גורלו. גם הוא ידע את סודה של הגינוסרית היפיפייה.  

הוזמנה נסיעה מעין-גב ואותו נהג נוצרי, הגיע. בעלה של הגברת שמו כוכבי או בר כוכבא [שמו בר-כוכבא איזנבאך]  וכנראה יוסף זליקוביץ ושותף התנפלו עליו, העלו אותו על סירה  קשרו לרגליו אבן והטביעו אותו, גופתו נמצאה בסכר הירדן. כיון שנמצא עם האבן קשור, היה ברור לכולם שזה היה מעשה פלילי.

והארוע הקטלני השני:

נסים נזרי נהג לערוך הרבה הובלות חלב מהמושבה מצפה, והובלות עבור קבוץ גינוסר וגם נסיעות למושבה שמדרום – למנחמיה.

לילה אחד ליל ששי [31.12.1941]  2 אנשים דפקו על דלת משפחת נזרי,  כל בני המשפחה גרו ברחוב 'מימניה סוארס' בטבריה [השנה 1942] [כיום רחוב הגליל?].

נסים ישן,  אשתו, מרים, אמרה לו לא לפתוח את הדלת, ולא לקחת את הנסיעה. אבל הוא אמר לה שהוא צריך לעבוד – פרנסה, ולקח את הנסיעה שהייתה זו לנסיעתו האחרונה.

הוא לא הכיר את 2 האנשים [= זליקוביץ ופלד],  הנסיעה הייתה לכיוון צפון, למגדל.

הסעות עם נשקים עבור 'ההגנה' היו תמורת כסף ואומרים, שזה מה שנסים נזרי חשב, כשנקרא לאותה נסיעה לילית.

'יודע הסוד הגדול' - נסים נזרי קבל את הנסיעה לגינוסר, למרגלות הארבל ליד הכנסייה עצרו את המונית ורצחו אותו ב'גן הרוסים' [אומרים כי במחצבה הנטושה מימי גדוד-העבודה המשמשת כמיזבלה]. הרצח היה מתוכנן, השניים נמלטו דרך החוף לסירת הקבוץ  שהמתינה להם ולקחה אותם למעגן גינוסר, הם ברחו דרך המים כדי לא להותיר עקבות. המשטרה הבריטית תפסה את השניים [בר-כוכבא פלד מגינוסר ויוסף זליקוביץ ממנחמיה].

אחרי סוף השבוע דווח בעיתונות על הנהג נסים נזרי -

"ביום ששי בבקר נמצא הרוג כשהוא יושב ליד ההגה במכוניתו בדרך בין מגדל לטבריה ליד הבית של ד''ר בראט [ד"ר אהרון בארט 1890-1957 עו"ד ובנקאי מראשי תנועת 'המזרחי' ומראשי קרן היסוד], חבריו מספרים שראו אותו בליל ששי נוסע לגינוסר ומאז לא חזר. הודיעו על המקרה והמשטרה חוקרת נסיבות הרצח. (עיתון הצפה צטט מתוך עיתון האמר) דלה מהעיתונות מיכה כרמון. 

אלכס טריפון  מתכנן הרצח [אליבא דיצחק] דאג שגיסו, בר-כוכבא פלד, ישוחרר מכלאו וכל משטרת טבריה חיפתה על הנושא. גם קצין במשטרת צמח של אז, היה מעורב וידע, ולימים לא ירצה לגלות ליצחק בדיוק מה קרה  [למה טריפון תכנן את הרצח? בגלל שרה אחותו?].

חלפו שנים הרבה, במסיבת יום הולדת לכפר חיטים - השוטר הרוצח וטריפון השתתפו בה. שם סיפר השוטר בעלה של הגברת  הגינוסרית [בר-כוכבא] כטוב ליבו ביין, לא רק שירה בנזרי אלא גם שהייתה זו טעות! [מהי[?. למרות שסופר, שהיורה היה יוסף זליקוביץ ממנחמיה – רוצח שכיר של 'ההגנה', שעשה זאת לפי פקודת יוסף פין מדגניה א',  מפעילו.

נחום עב, שישב שבע שנים בכלא עכו ושם הכיר את זליקוביץ, בקלטת [שיצחק הקליט] סיפר שהטילו את כל האשמה על זליקוביץ [שבין כה, כבר גם הואשם ונידון לתליה בעכו בעוון רצח שלמה-זלמן רוזנפלד ובנו בר-כוכבא רוזנפלד אנשי מנחמיה].

אחרי זמן הבעל של הגברת עשה מעשה רצח נוסף, רצח בדווי בסכסוך על חלקת האדמה באזור גינוסר, הבדווי פלש למטע הבננות, הרוצח שוב נתפס, נידון למאסר עולם ונכלא. אולם, שוחרר עם כל האסירים עם קום המדינה [ה' אייר תש"ח קמה מדינת ישראל] ונקלט לעבוד בשורות המשטרה.

אינטרנט:

ההתיישבות של קיבוץ גינוסר סבלה מהתנכלות מצד השכנים הערבים  ביוני 1938 הוצת שדה בשטח של כ-250 דונם שעובד על ידי חברי הקיבוץ ועל הנוטרים נורו יריות. אוקטובר 1938 נורו יריות על חברי הקיבוץ, מהן נהרגה סוסה.  ביולי 1939 ארעה שריפה בשדות היישוב, והועלתה טענה שהיא הוצתה על ידי ערביי הסביבה. בקטטה שארעה בסוף שנת 1939   בין חברי הקיבוץ לערביי הכפר השכן ע'ויר אבו שושה  כחלק מהמאבק בין הצדדים הניצים על השימוש במי ואדי רבדיה  [לימים נחל צלמון[, נהרג מוכתר  הכפר. עשרה מחברי הקיבוץ נאסרו ונשפטו למאסר ממושך של בין 5-15 שנה.

.

  

בעיתון 'הצופה' מיום 3 בינואר 1940 כתוב :

משפט עשרה יהודים:

הבוקר מתחיל להתברר בפני בית הדין הצבאי בחיפה במושבו במחנה הצבאי על שם 'סידני סמית'  [מחנה נופש בריטי בגליל המערבי לימים 'חופים' מושב בוסתן הגליל] משפטם של 10 יהודים רובם מגינוסר הנאשמים כי ב  24 לתשרי ירו על חמיד עבדול ג'אני- גוסטאני ומוחמד תופיק עבדול נצרי מכפר גואר אבו שוסה  נפת מגדל.

 הנאשמים הם: יוסף אברהמי ממגדל, דוד הס ממגדל, בר כוכבא איזנבאך מגינוסר [שלושתם נוטרים], [שמו של בר-כוכבא עדיין איזנבאך. הוא עיברת שמו  לפלד בטרם התגייס לפלמ"ח שם כבר נשא 2 שמות משפחה]. יהושע ראבינוביץ, יעקב לופנפלד, עמנואל רוזנפלד, ישראל לוי, יחיאל אופנהיים, יוסף פריבלסקי, אמנון פרובין  כולם מגינוסר. כפי שמוסרים ימשך בירור המשפט לא פחות משבוע.
בתחילת מרץ 1941 התקייםסולחה  בין חברי הקיבוץ לבין שבט אבו שושה [מבוסס על עיתון 'דבר'[ האסירים שוחררו בתיווך קצין המחוז הבריטי  בשושבינים מר בירטש  קצין משטרה מטבריה השוטרים מהמשטרה הרגילה פיט וריס, שיך מולטק ברך בשם הבדואים יהושע רבינוביץ בשם המשוחררים, אבשלום בשם גינוסר, מאות מסובים מכל המחוז וברכות נשאו גם יוסף ברץ ובן ציון ישראלי.

חברו של נסים נזרי, עזרא שליימה, מספר: " 'הגוי', אחיו היה רב-סמל במשטרה וחבר טוב של טריפון, הוא  רצה לספר ליצחק אך הוזהר: תזהר על תוציא מלה".

יצחק הבן ניסה לדבר עם הרוצח - שוטר בעצמו, הוא התקשר אליו פעם [כשהיה השוטר עוד בחיים]  ואשת השוטר [כנראה בסוף ימיה בבית-אבות בירושלים] הגברת,  מנעה מבעלה לדבר.

השוטר [בר-כוכבא] כתב ספר קורות חייו. [ואנחנו יודעים מעט מאוד עליו: כי נולד בצפת סתו 1919 שנת  לאביו ישראל {מי היא אימו ומהיכן היא- לא נדע} תחת השם בר-כוכבא, אומרים כי סבו גידלו {אין אנו יודעים את הסיבות לכך, וגם לא מאיזה צד הסב}, הצטרף לקיבוץ גינוסר {הקיבוץ נוסד רשמית בשנת 1937, קבוצת נערים בוגרי שני המחזורים הראשונים של בית החינוך לילדי עובדים   בתל אביב מגדל. [הוא כנראה בוגר כפר הנוער בן-שמן]. היו ראשונים, הצטרפו אליהם קבוצות הכשרה של הנוער-העובד  מעין-חרוד, גבעת-ברנר  ותל-יוסף. לאחר העלייה לקרקע בשנת 1936 הצטרפו  גם בוגרי מחזור א' של בית הספר החקלאי 'כדורי', ובהם יגאל אלון} בר-כוכבא התחתן עם שרה טריפון שינה את  שמו מאייזנבאך לפלד עזב את הקיבוץ {בשירותו בפלמ"ח כבר נשא את השם פלד  והיה לשוטר בטבריה. נפטר באביב 2001 בירושלים.

יש המספרים שבטיוטה לספרו התוודה על המקרה.

חיים חצב כתב הספורט וכתב כללי - עיתונאי של טבריה והצפון, חוקר תולדות טבריה ומשפחותיה, מי שמסקר את הפרשה כבר שנים רבות, היה במשא ומתן עם השוטר והובטח לו לראות את הספר. השוטר נפטר, את הספר עמדו להוציא לאור במהדורה משפחתית ילדיו, כנראה בן ובת, הבן כנראה גר בעפולה, וכשחיים חצב, והתלווה אליו יצחק במסווה, בקרו את הבן של השוטר לראות את הספר, הוצג ספר לפניהם, לא ניתן להם עותק ובספר באחד הפרקים חסרו כמה עמודים. יצחק יאמר: העמודים  הנוגעים לעניין אביו.

"לשוטר - הרוצח 2 בנות ובן, הבן כנראה עו"ד והם שהוציאו את הספר שבו חסרים פרטי הוידוי" זה הרושם, צמרת.

יצחק נזרי לא בטוח, שצאצאיו של בר-כוכבא הוציאו לאור לבסוף את הספר לתולדות חייו של אביהם, למרות שהראו לו ולחיים חצב בזמנו משהו מודפס.

וכך סדרה ארוכה של אנשים;

חבר אחר של נסים נזרי שמו היה בצלאל הבטיח לספר ליצחק בכל פעם דחה ובסוף נפטר ולא ספר.

גונבה שמועה שעזרא לוי הוא שסיבך את נסים נזרי; עזרא לוי היה הנהג השותף של נזרי במונית השנייה, עזרא המתגורר בבית אבות בטבריה, אולם אחיו של עזרא, שגם הוא היה שוטר במשטרת טבריה באותו זמן,  שגם כבר נפטר, אך רמז ליצחק נזרי עוד בחייו שאלכס טריפון אסר עליו לספר על מקרה הרצח של נסים נזרי;  וטריפון היה בדרגה גבוהה במשטרה.

יצחק נזרי ינסה לדובב את עזרא לוי.

 מה קרה לאלי מזרחי?

לדעת הבן יצחק נזרי, יגאל אלון [איש קיבוץ גינוסר, לימים מפקד הפלמ"ח, ושר בכיר בממשלות ישראל]בוגר מחזור א' של בית הספר החקלאי כדורי שהצטרפו בשנת 1936 לקיבוץ, ידע, ולא סיפר,  וכך גם רוב אנשי גינוסר ומנחמיה  - כולם פחדו מהשריף של טבריה טריפון ופקודיו.

אלכס טריפון מפקד תחנת משטרה,  מפקד המחוז הצפוני, לימים מפקד בית הספר לשוטרים מספרים שבערוב ימיו עבר לבית-אבות בירושלים. ושם ["כמו שנהג בטבריה" לדברי יצחק נזרי] גנב מסופרמרקט [הגניבה פורסמה בעיתון 'איך זה שמפקד משטרה לשעבר גונב'].

אשתו של נסים נזרי,  מרים לבית מורנו ילידת 1923 אמרה לבנה ליצחק ''יא איבני עזוב את הספור הזה'' ויצחק אמר את שהוא מרגיש: ''לא להמרות את פי אמו, אבל צריך לטהר את שם אביו''.

בלונדון יש ליצחק נזרי מכר, עו"ד, שניסה לקבל את תיק  החקירה של המקרה וזה כרוך בכסף  "ואני כמובן לא התנדבתי לא להתכתבות עם לונדון ולא לשלם כסף ולעשות את זה" אמר יצחק.

 הם נפגשו ורעננו את זיכרונם: יצחק, גיסו- שמוליק חרמש סגן ראש העיר, ואחותו יעל [החברה של זיוה אמוזג מטבריה אשתו של שמוליק].

פניתי בעניין הגברת זיווה אמוזג לידידי מימי קמ"ג העליזים אהרון אמזג מיהוד וזו תשובתו: אינו יודע דבר,  זיווה מתה,  אך ידבר עם ברכה גל לבית אבולעפיה, נכדה לאמוזג.

יצחק נזרי אסף כמה קלטות וגם נזכר בעוד שם של אישה שהייתה מבאות המספרה [לשעבר של טובה...] שיודעת את הסיפור על אביו [הוא מקווה שכולם יחיו עד שהוא יחזור באוקטובר 2015].

סוף דבר

"זה הסיפור, כמה טיוח, כמה אמת, כמה בדייה, כמה פנטזיה, לא אדע, אבל זה הסיפור" אמרה צמרת.

ויצחק  הצעיר אומר שסבו, דוד אביו  של נסים נזרי מתהפך בקברו לשמע הסיפור.

צו ירושה למנוח  נסים נזרי התפרסם ביום  2.11.1942 [כשנה לאחר הרצח] על ידי רשם בית המשפט בחיפה כליל שחאדה  האומר  כי כל  הרכוש שייך למרים אשתו – אלמנתו.

מספרים בטבריה: אחרי רצח נסים נזרי בשנת 1945 בן  נולד לדוד ויעל היא לונה  נזרי ושמו נסים לזכרו של האח שנרצח. ונסים השני,  גלמוד וערירי נפטר בשנת 2014 בטבריה ומאבק ניטש על עזבונו. ואח נוסף יוסף יליד  1930  נפטר 1998 , אומרים גם אחות היתה להם.

האם לונה די דוד נזרי נטמנה בבית העלמין בטבריה  בשנת תש"ה.

תודה  למרדכי מקייס מנהל המיחשוב במועצה הדתית טבריה, מתעד בית העלמין העתיק על אדיבותו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים