אוּרֳקֶביץ (אורי) יוסף – נורה על ידי בלש יהודי בשירות הבריטים

12.10.1939 – חיפה

בית העלמין הישן חוף הכרמל. חיפה; חלקה א', שורה 50, קבר 8.

טכסט:

[סמל ההגנה] יוסף אורקביץ (אורי)

בן אסתר ודוד-שלמה

נולד בפולין עלה בתרצ"ז

נפל בעת מילוי תפקידו

ל' בתשרי תרצ"ט

בן 28 בנפלו  תנצב"ה

* על המצבה כתוב תאריך פטירה: ל תשרי תרצ"ט = יום שלישי 25/10/1938

 טעות, כנראה צ"ל   כ"ט  תשרי ת"ש  =  יום חמישי 12/10/1939

** גם תאריך  העליה החקוק שגוי, במקום תרצ"ז צ"ל תרצ"ב [1932]

לאורקביץ היתה מצבה קדומה יותר. זאת שעל גילויה דווח בעיתונות במלאות שנה מהרצחו  ב 31.10.40,  ונערך  טקס. כנראה הוצבה, בין היתר מטעם מועדון ספורט 'מכבי' בחיפה. 

"החלפת המצבות למצבות מודרניות ללא תיעוד התהליך, כפי שהסתבר, בהתכתבות מול משרד הבטחון, הסבה הרבה נזק לדורות- איבוד מידע", אמרה צמרת.

תגובות אלימות  ומעשי נקם בערבים היו מאז ימי 'השומר' נושא כאוב בתנועה הציונית.

לבעיה זו התווסף השלטון הבריטי על מעשיו העוינים לישוב וגם יהודים שעבדו עבורו.

הוועד הלאומי – ממשלת הישוב – בראשו  יצחק בן-צבי   תמך במדיניות של הימנעות שפיכת דם נקיים כנקם.

היו שתמכו במדיניות זו מטעמים מוסריים, כמו הרב יצחק הרצוג והיו שתמכו בה מטעמים מדיניים כמו דוד בן גוריון.

כל עוד עסקה 'ההגנה'  בביטחון היישובים היהודים, הסכימו הבריטים לשיתוף פעולה, גם אם נשפך דם נקיים. "הליגאליות הזאת הייתה נחוצה לנו מאד" כתב נחום שדמי [קרמר]  ממפקדי 'ההגנה'.

לאחר שאנשי 'ההגנה' ביצעו פעולות תגובה נגד הערבים מבלי לתת לזאת פרסום – ולעיתים אף ראשי הסוכנות לא ידעו על-כך. הוחלט בסוכנות היהודית בירושלים - הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית בארץ  - להקים מסגרת נפרדת לפעולות מיוחדות, שלא תהיה כפופה למפקדה הארצית של 'ההגנה', אלא ישירות ליושב ראש הסוכנות היהודית - לדוד בן גוריון. כזו שראשי 'ההגנה' לא ידעו על קיומה ולא יהיו אחראים לפעולותיה,  וכך יימנע עימות עם השלטון ושיתוף הפעולה לא יהיה נתון בסכנה.

יש אומרים, כי הקמת פלוגות אלה הייתה עקב החשש, שהחלק האזרחי של המפקדה ארצית לא יאשר את פעולות, שהערכים הדמוקרטיים שלהם מוטלים בספק; יש אומרים מחשש דעת הציבור  - חוגי השמאל-הפועלי, אנשי האקדמיה והממסד הדתי. [ב- 7 ביולי 1939 הוציאה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית כרוז 'אל תרצח' חתום בידי כ-  200 אנשי- שם ובראשם פרופ' אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון, ש"י עגנון והנרייטה סאלד].

ראש מפקדת 'ההגנה', שמונתה על ידי הסוכנות היה המהנדס יעקב רייזר. עסק בעיקר בצד הכלכלי של הארגון; ברכש נשק ובגיוס אנשים.

"רצו לתעל את יצר הנקמה לאפיק אירגוני" כתב גילי חסקין.

יחידות הפו"ם  [= פעולות מיוחדות]  הוקמו בסוף מאי 1939 "לצורך ביצוע פעולות אקטיביות".  - כדי להגיב בטרור על טרור ערבי  - כלומר לפגוע בערבים שהרגו יהודים, או בשכניהם, כמו פעולת העונשין בכפר בלד-א שייח' על רצח נהג הרכבת היהודי, מרדכי שכטמן,  [13 ביוני 1939], שם אנשי היחידה חטפו 5 תושבים ערבים מאחד הבתים והוציאום להורג ביריות, או הפעולה בסאסא שעל גבול הצפון.

 היו גם פעולות אנטי בריטיות  בעיקר לפגוע במיתקנים בריטיים שמנעו עלייה. כמו זו שביצעה חוליית הפלי"ם  ב 8  ביוני מול חוף נתניה, כאשר סירת המשמר הבריטית 'סינבאד 2' שעסקה בסיורים ללכידת ספינות מעפילים נפגעה  - מן הפיצוץ נהרג מפקד הסירה הסרג'נט הבריטי קינג ו  5 נפצעו.

יחידות הפו"ם  טיפלו גם במלשינים ובוגדים יהודים כמו הוצאתו להורג של משה סבטני [5 במאי 1940] בחיפה.

היו קבוצות שהוקמו לצורך עניין מסוים כמו בפעולת התגמול בלוביה [20 ביוני 1939], כתגובה על רצח הנוטר בנימין קירשון מקיבוץ אפיקים, פעולה שבראשה הועמד שלמה שמיר [רבינוביץ] ואיתו יגאל אלון [פייקוביץ], יוסי הראל [המבורגר], דוד שאלתיאל, לוי אברהמי, פריץ יורדן, דוד יצחקי [איזאקוב] וטוביה שמואלי -  נכנסו לכפר הפורעים וירו למוות בשני ערבים וערביה ופצעו ילד, ילדה ועוד בוגר.

"כי צדיק בדינו השלח. אך תמיד, בעברו שותת, הוא משאיר, כמו טעם מלח. את דמעת החפים מחטא." כתב המשורר נתן אלתרמן  ב'שירי מכות מצרים'.

למחרת היום, הופיע מאמר חריף נגד הפעולה בעיתון 'דבר'  - "הטרור בנוולותו".

"ברל [כצנלסון] כתב בעיתון ואנחנו  פעלנו בשטח" אמר שדמי.

והיו יחידות כמו 'יחידת החיסול' בחיפה, שסיפרו כי חבריה הקבועים  הם:  חיים לסקוב סגנו של מוניה מרדור, הלל אולדק [אלדג]  מחניכי הטכניון מהנדס מסולל-בונה', דב גולדמן מבוגרי פלגות האש של ויינגייט,  אריה [ליובה] כץ, אליק פרידמן, אפרים בוכמן, אבינועם סלוצקי מבוגרי פלגות האש של ויינגייט , אלכס קון, שלמה ברואר והמתאגרף אורי אורקביץ. הם היו עשרה.

 סיפרו כי גם מוניה מרדור [מאיר מרדר] מפקד הפו"מ - היחידות לפעולות מיוחדות במחוז במסגרתה פעלו הוא אנשיו נגד מבצעי הטרור הערבי נגד מדיניות הספר הלבן של הבריטים בארץ ישראל ונגד בוגדים ומלשינים יהודים.  לוי אברהמי- ראש הש"י בחיפה, צבי ברוק, טוביה אומני- מפקד יחידה של פעולות תגמול במאהל של השבט הבדואי ערב אל בידאה  ובמאהל של ערב זביאת בתחילת 1939. 

היו עוד קבוצות מגויסות דומות במחוז -

דוד אסטרחן מפקד פלוגה מיוחדת,  אברהם בן דב [קאמנמאכר], ז'נקה [ייבגני]  רטנר מדען, יוסף זרצקי ושמואל וילנסקי מהנדס בנין, פעיל ב'הגנה'  היו בעסק.

והיו גם נשים: בירושלים הייתה אלכסנדרה מייברג [לימים פרופסור לבוטניקה], מומחית בנושא הסוואה. בתל-אביב מרגוט מאיר [לימים אשתו של יצחק שדה]. 

יעקב דורי [דוסטרובסקי] – מפקד 'ההגנה' בעיר.

אותה שנה שנת 1940 הוצאו להורג על ידי 'ההגנה' 6 יהודים שנחשדו בבגידה:

אוסקר אופלר פברואר 1940

משה סבטני 3 במאי 1940 חיפה

יצחק צ'רנסקי 12 במאי 1940 תל אביב

ולטר שטראוס 3 ביולי 1940 תל אביב

ברוך וינפלד 25 ביוני 1940 חיפה

משה יעקב מרכוס 25 באוגוסט 1940 כפר אתא [ע"י פו''ם חיפה] 

"הפעולות היו סודיות והן נמשכו שלושה חודשים" כתבה איילת איש שלום ב'למודיה' -  "יחסי יהודים ערים ובריטי בארץ-ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים". 

מאוחר יותר הרגו אנשי הפו"ם, יהודים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות גם לאחר שבאופן פורמלי הפו"ם חדל מלהתקיים" כתב גילי חסקין, כמו את קורפירסט בנימין שהוצא להורג ברמות נפתלי בינואר 1947.  

יוסף אורקביץ, איש פו"ם חיפה, שילם על כך בחייו אוקטובר 1939.

יוסף נולד לאסתר ודוד-שלמה אורקביץ Urekavitch, בשנת 1911 בעיר ווארשה, אורק קראו  לו חבריו, בבית קראו לו יוסל'ה. לפניו נולדו יקותיאל- קוסיל בחיבה [1903], אחריו אחותו פאניה ואילו אידה [היא אידקה] נולדה בשנת 1909 והאח הצעיר אברהם שכונה אברמק.

ווארשה היתה מרכז החיים היהודיים בפולין וככזו הייתה מקום מושבם של מרכזי המפלגות היהודיות, וכך היו היהודים גם שם מחולקים לקבוצות אידיאולוגיות.

משפחת אורקביץ שומרת מסורת, האב דוד שלמה בוגר  ישיבת וולוז'ין. משפחה שידעה לשמור על רוח יהודית-ליטאית. באה לווארשה בתחילת המאה מעיירה בגבול פולין-ליטא- בילורוס.  

כבר בסוף שנת 1909 ארז דוד שלמה את חפציו ועם כל משפחתו אסתר אשתו, 

בנו בכורו ושתי בנותיו הפעוטות ועלו לארץ-ישראל.

 סיפרו כי האב דוד שלמה קנה שטח אדמה בקריית-חרושת ["המשפחה לא יודעת מה עלה בגורל השטח"].  הם שהו פחות משנה בירושלים, וכשלא יכול היה האב למצוא פרנסה ולא רצה לחיות מצדקה, חזרה המשפחה לווארשה, שם נולד בנם יוסף.

 עד מלחמת העולם הראשונה חייו חיי משפחה די אמידה בין יהודים רבים אחרים. גרו ברחוב לשנו [ מבוטא LESHNO] בבית בן 2 קומות;  החנות  - מאפייה שהייתה גם קונדיטוריה בקומה ראשונה והמגורים בקומה שנייה, עסק משפחתי; 'אינטרקום' שהתקין האב  דוד בעל ידי הזהב חיבר  ביניהם.

עם פרוץ המלחמה גוייס אבא דוד שלמה לצבא הרוסי "ומאז לא ראינו אותו במשך 4 שנים שלמות ולא ידענו אם הוא נשאר בחיים, עד אשר חזר. הוא הגיע כבר בין האחרונים, כאשר כבר  התחלנו לאבד תקווה". סיפרה אידה אחותו של יוסל'ה.

בזמן המלחמה נשארה האם עם ארבעה ילדים קטנים  שהמבוגר  בן 11 ויוסל'ה -אורי הצעיר ביותר בן – 4. לא היה מי שידאג לאשת-החייל שבחזית והיה עליה להבטיח לפחות את הלחם בבית. אסתר עבדה בחנות, מכרה. חביבה הייתה וחכמה, הקונים, נחמתה, נהגו לפטפט ולהתייעץ אתה. 
חלק קטן מהלקוחות שילמו בכסף, אחרים ברבע כיכר לחם, חצי נקניק, או בצלוחית שמן והיו כאלה שהבטיחו לשלם  לכשירווח – אחרי המלחמה...

בתקופה קשה  זו, דאגה גם להשכלת צאצאיה וכל הארבעה  סודרו ללמוד ב'חדר מתוקן' שבסביבה, למדו בו נוסף לדברי תורה גם פולנית וחשבון.

דירתם צרה להם ואת עיקר זמנם בילו הילדים בחוץ "ברחוב היינו מאד מלוכדים בהגנת אחד על השני, בעיקר בהגנתנו על אחותנו הבכירה [היא פאניה], שהייתה משום-מה החלשה בינינו. במקרים אלה לא היה כדאי 'להתחיל' עם יוסל'ה שהיה מתחמם ולא חס, וכוח ידו היה לשם דבר, אחר-כך הוא היה שקט, נוח לבריות ומכונס בתוך עצמו" סיפרה אידה. 
אחרי שהאב חזר מהחזית, מדוכא ושבור התחילו ללמוד באופן מסודר.

האב דוד תלמיד חכם וכציוני נלהב שהיה  אולי סוחר שנחלש, אבל למדן שוקד, לא הסתפק בנלמד בבית-הספר המקומי והוסיף -  כך כל שבת - שעה עד שעתיים למדו לשון עברית ויהדות. "זה לא הפריע אחר-כך לכל אחד מהילדים ללכת בדרכו שלו. אחי הבכור היה קשור ל'בונד', אחותי לקומוניסטים, אני ל'שומר הצעיר' ואורי לרביזיוניסטים. האח הצעיר היה עוד צעיר מדי" סיפרה אידה.

כשנולד האח הצעיר ביותר – אברהם שקראו לו בבית אברמיק, אי-אפשר היה להשאיר אותו לבד בבית,  כי הוריו היו עסוקים בחנות, החליטו שאחד יעזוב את בית-ספר הבוקר ויעבור לבית-ספר ערב, על מנת להבטיח  שתמיד יהיה מישהו בבית, בגורלו של אורי נפל לעבור לבית-ספר של אחרי הצהרים.

יוסף המשיך את לימודיו בשיעורי ערב הוא לא מרד בקול. אבל הזניח לאט לאט את הלימודים ולאחר מכן עבר לבית ספר מקצועי, גם על לימודי השבת היו ליוסף סכסוכים עם אביו, לא הייתה לו די סבלנות ללימודים אלה, הוא מצא לשעות אלה עיסוקים מעניינים וחשובים לו יותר ואביו לא יכול היה להבין מה יכול להיות יותר חשוב מלימודים.

 יקותיאל הבכור עזב לארגנטינה למשפחת דודו מצד אביו.

אביו ר' דוד-שלמה נפטר.

 יוסף הצטרף לתנועת הנוער הריביזיונסטי - בית"ר בראשותו שלזאב ז'בוטינסקי שדגלה בשלמות ארץ ישראל באקטיביות כולל הכרה צבאית לנוער והם היו לא מיעוט.

ויוסף  בא היום וכבר לא יכול היה להסתיר את החבורות למיניהן באף, בעין באוזן,  אך אי אפשר היה הוציא ממנו מלה על מה שקרה לו. עד שיום אחד הופיע בעתון הפולני-יהודי הנפוץ ביותר בווארשה 'נאש- פרשגלונד' מאמר על דף שלם מוקדש למתאגרף הצעיר  יוסף אורקביץ שזכה באליפות ווארשה באיגרוף , אז אי אפשר היה להסתיר יותר.

 "בשבילנו הילדים היה זה מקור גאווה אבל בשביל ההורים זה היה כרעם ביום בהיר. אנחנו היינו גאים עם כל יהדות ווארשה, אבל בשביל אבא ספורט היה דבר נחות, בושה. אמא כמובן הייתה סלחנית" נזכרה אידה.

יוסף היה לחבר באגודת הספורט היהודית 'מכבי' שבה התמסר בעיר לענף האיגרוף, מספרים כי התבלט באינטיליגנציה שלו ובטכניקה מושלמת, כמתאגרף. בשנת 1926 נבחר כראש הקבוצה וכמנהל המחלקה באגודה.

הוא השתתף בתחרויות רבות, זקף לזכותו הישגים נאים וניצחונות רבים ופעמים רבות הופיע במסגרת נבחרת ווארשה. כעבור שנתיים זכה לואר אלוף ווארשה וסגנו של אלוף פולין באיגרוף, מספרים כי היה אחד מארבעת היהודים מתוך שבעה אלופי העיר ווארשה - היהודים: אנדרס, בירנצוויג, פון וויסוצקי מהמועדון הירדן. והוא אהב את המתאגרפים היהודים רובם מארצות הברית כמו: בוב אולין, מקס בר, סיד ריס, מקס רוזנבלום, ג'קי פילדס [אלוף עולם ואלוף אולימפיית פריס 1924 באיגרוף במשקל נוצה], בארני רוס ובני ליאונרד וגם אתויקטור פרץ [פרז] יליד תוניס את ליאונה ארפתי [אפרוסי] היהודי מאיטליה ומברית המועצות את לב סגלוביץ'.

יוסף אורקביץ' יצא במרס 1932 כחבר המשלחת הפולנית עם קבוצת האיגרוף להשתתף במכביה הראשונה בתל אביב. משחקי ספורט עולמיים של נוער יהודי. נסעו ברכבת עד נמל טרייסט ומשם הפליגו באנייה ליפו. יחד עם חמש ספורטאיות צעירות, שזכו במדליית זהב במירוץ שליחים ל 60 מטר - ארבע רצות.

שם האניה, כך אומרים היה אקוויטניה'.

למשחקי ה'מכביה' הוקם איטדיון מדרום לשפך הירקון [תוך 6 שבועות] על קרקע שהקצתה ממשלת המנדט 500- מקומות ישיבה ו 15000 מקומות עמידה מגרש כדורגל לתחרויות אתלטיקה. 

שמונה ימים לפני פתיחת המכביה הודיע שלמה ארזי [טננבוים], יו"ר 'ועדת המגרש', כי האצטדיון יהיה מוכן במועד. יהושע אלוף [וולפיאנסקי] איש 'ההגנה וממנהיגי 'מכבי' מונה למפקד ה'מכביה'.

השם 'מכביה' הוצע על-ידי  המורה, העיתונאי והמשורר קדיש יהודה  סילמן ממייסדי תל-אביב. הוא אשר כתב: "שא ראשך צעיר יהודה"  שורה ממילות 'המנון למכבי' שאת המנגינה, לקול ולפסנתר הלחין גבריאל גראד.

נשף הפתיחה היה ב  28.3.32, היה זה נשף תרבותי חגיגי ב'בית-העם' [רחוב בן-יהודה פינת שלום-עליכם]  בתל-אביב בהשתתפות אנשי ציבור רבים וביניהם ראש העיר מאיר דיזנגוף, נציג הסוכנות חיים ארלוזורוב, הנרייטה סאלד נציגת הוועד-הלאומי, והסופר הספורטאי אלישע גלזר.

הוצגו שם יצירות תנ"כיות תיאטרון 'האוהל' הציג את 'ירמיהו', חנה רובינא מתיאטרון 'הבימה' הקריאה קטעים מ'אמנון ותמר' ו'כתר דוד'. האנסמבל הקאמרי ניגן קטע מ'שמשון ודלילה', גם התיאטרון הסטירי 'המטאטא' תרם את חלקו. האורטוריה הארץ-ישראלית ביצעה את 'אליהו, איזבל וההמון' ואת שיר הניצחון מתוך 'יהודה המכבי' של הנדל. תזמורת מכבי-האש הנעימה במנגינות עבריות - הכל כביטוי לעבריות המתחדשת. ובקהל שרו בעברית משירי התקופה.

למחרת נערך מצעד הפתיחה מגימנסיה 'הרצליה' ועד לאצטדיון -  מצעד שמנה 390 ספורטאים  אותו הוביל מאיר דיזנגוף רכוב על גבי סוסו הלבן.

אגודת 'הפועל' לא השתתפה.

390 הספורטאים הגיעו מאוסטריה, בריטניה, ארצות-הברית, דניה, גרמניה, יוגוסלביה, יוון, לטביה, מצרים, סוריה, לבנון, פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה, שוויץ, בולגריה וצרפת. ענפי הספורט שבהם נערכו התחרויות היו: אתלטיקה-קלה, שחייה [בריכה לא הייתה לכן התקיימו תחרויות השחייה בנמל חיפה, במסלול מאולתר], התעמלות, אגרוף והיאבקות וכן תחרויות בכדורגל, כדורמים, סיוף, טניס והוקי. התחרויות נמשכו חמישה ימים, כן השתתפו חיילים ושוטרים בריטים.   היו שיבושים. "חבלי לידה" קראו להם.

בא גם המהנדס  לודוויג שמוראק מלבוב הן כנציג העיתון הפולני-יהודי 'חבילה' והן כסייף במשלחת הפולנית.

בדירוג הכללי זכתה במקום הראשון המשלחת מפולין 368 משתתפים ולאחריהם אוסטריה עם 281 וארצות-הברית 277 מסוריה הסוגרת את הרשימה באו 6.

כבר ביום הראשון לתחרויות באולם 'בית-העם' בתל-אביב מייד לאחר המתאבקים, הופיעו המתאגרפים "חובבי הספורט הזה חיכו בקוצר רוח להופעה" הראשונים שהופיעו היו  אורקביץ מפולין ומתתיה ממצרים. "הראשון פתח בהתקפה ואם כי עייף מהר – לא ריפה את יוזמתו. הסיבוב השני היה עשיר באינפייטינג -YEFIGHTING – קרב ידיים מקרוב, ובסיבוב השלישי הכריע הפולני חם המזג לטובתו על פי נקודות", כתבו במדורי הספורט.

אחריהם הופיעו פון ויסוצקי אלוף ורשא מפולין ואג'אס ממצרים – תיקו; ויסבלט מארץ-ישראל שהפסיד בנקודות לנפוסי ממצרים,  ובירנצוויג, אלוף ורשא ניצח את לנדסמן מארץ-ישראל.

למחרת נראו בזירת האיגרוף -  אנדרס אלוף ורשא  שהפסיד בנקודות לנפוסי [משקל נוצה] ממצרים; בירנצוויג אלוף ורשא [משקל קל]   שניצח בנקודות את לוי ממצרים;  פון ויסוצקי  מוורשא שניצח את טישלר מירושלים; גרברג' מוורשא  שניצח את גרינשטיין מירושלים [משקל בינוני] וגרוס אלוף לבוב  במשקל כבד [זה שהרג בזירה את המתאגרף גודלבסקי]- שהפסיד בנקודות לווינאי לאוב.

הנציג מארצות הברית – שניידר -  שבר את השיא האולימפי בזריקת דיסקוס, השחיינים אלפרד גוט מאוסטריה ושטיינר מצ'כוסלובקיה שברו את שיאי ארצותיהם, בריצה למרחק 5000 מטר זכה הרץ המצרי מוחמד סעיד; בתחרויות ריצה נוספות הצטיינו האצנים הבריטים ובהתעמלות השאירה רושם מיוחד  המשלחת מזגרב "פלוגת הצעירות הנחמדה מיוגוסלביה הפיקה רצון מן הקהל בתרגיליה שאמנם יסוד המחול גבר בהן, ובכל זאת הצטיינו בתנועות בריאות, חליפות מאמצות וחליפות מרפות" כתב פרגר בעיתון 'בדבר'.

טקס הסיום נערך באחד באפריל, בחסות הנציב העליון ארתור ווקופ. הטקס כלל מופע התעמלות רב-משתתפים ומפגנים של תנועת 'הצופים', של רוכבי אופנועים ורוכבי סוסים, והסתיים במצעד ברחובות תל-אביב - הפעם  מהאצטדיון לעבר גימנסיה 'הרצליה'.

"המכביה הייתה אמנם מפגן של סולידריות בין הנוער היהודי בעולם, אך בו-בזמן גם ביטוי לפלגנות ולעוינות הפוליטית בארץ-ישראל" כתב יוסף יקותיאלי פעיל 'מכבי'.

בהשתדלותו של הנרי מלצ'ט, [בנו של פרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ'ט המוכר גם בשם לורד מלצ'ט]   פטרונה של ה'מכביה' -  נשארה רוב הקבוצה בארץ באופן חוקי;  חלקה – כמו האתלטית מפולין עם התספורת הקצרה גוטה ברלינר בת 22  אלופת האביב של 'מכבי ורשה' באליפות האתלטיקה הקלה [ריצות 60 ו- 100 מטר, קפיצות לרוחק ולגובה, הטלת כדור ברזל וזריקת דיסקוס]. מזוכות מדליית הזהב במרוץ שליחות 4X60 מטר.ומדלית כסף בזריקת דיסקוס ב'מכביה' "חזרה לפולין שם נישאה לחברה אוריאל [לובלסקי] עלו ארצה בשנת 1934 כחברים בקיבוץ מרחביה" אמרה לי בתה רוני קריסטל.

גם רבים מהאורחים נשארו בארץ כ'בלתי-ליגאלים' ביניהם אימי, בריינה, לבית מלצר שהגיעה מווישניבה.

ובפולין גאתה האנטישמיות החלו הפגנות נגד היהודים, אז עוד "הכום ברחוב".

לאחר שנבחרת פולין זכתה באליפות גם יוסף אורקביץ, נמוך הקומה  נשאר בארץ. שנת 1932.

 בראשית דרכו בארץ  יוסף – אורי כך כינוהו חבריו  כקיצור לשם משפחתו -  עבד כפועל בפרדס בפתח-תקווה.

 סיפרו כי בני האיכרים של 'מכבי' הבטיחו לדאוג לו ואחר כך שכחוהו, השתלב 

בעבודת טוריה יחד עם הפועלים הערבים, אבל כל הזמן חשב על הספורט, וכעבור תקופה קצרה עבר לחיפה ושם אחרי העבודה מאמן ומתאמן ב'מכבי'.

תקופת-מה עשה בקיבוץ עין-שמר, מקום מגורי אחותו אידה [לימים אידה פלגי "לבעל של אידה קראו יצחק [איגנץ] פולקוביץ, ועיברתו לפלגי" סיפרה בתם אורית הדר]  הבוגרת ממנו בשנה, שעלתה לארץ בשנת 1928. עבדה במשק בית של משפחת יחיאל ויצמן בחיפה "בעלת הבית הייתה מאד קפדנית ועזר היה שובב גדול" הוסיפה אורית בתה של אידה. "את שכרה שלחה לאמה לווארשה "נרתמה לסייע לבקשת אמה להצבת מצבה לאב – לר' דוד-שלמה" נזכרה אורית.

 אחרי 6 חודשים אידה עזבה את חיפה לקיבוץ עין-שמר.

מאורעות אפריל 1933  פרצו המון ערבים הרוגים.  ואילו בחג השבועות של אותה שנה בזמן תהלוכת אנשי בית"ר בחיפה,  התנגשו הצועדים עם חברי 'פלוגות הפועל'   זרוע ביצועית-פוליטית של ההסתדרות, שפעלה בעיקר כנגד כל מי שהמרה את החלטותיה   בית'"רים כקומוניסטים.

יוסף עבר  לחיפה, הצטרף להסתדרות  העובדים, חבר בסקציית כופפי-הברזל, ולארגון 'ההגנה'.

סיפרו כי הצטרף למעמד הפועלים לא רק מתוך הכרח של עבודה, אבל גם מתוך הכרה,  למעשה הוא היה היחידי מתוך קבוצת המתאגרפים, שהצטרף להסתדרות ובכך זכה אצל חבריו לכינוי 'הקומוניסט שלנו' הוא הצטחק ועשה את שלו.

 אומרים שהיה אחד מהפעילים בעיקר נגד השלטון הזר. התיידד עם אברהם בן זיו, דוד קסלר, משה גולטרק, רומן ברלבסקי, יצחק קולטון ודב גרשובסקי.

וכל אותו זמן המשיך להתאמן ב'מכבי' ולאמן צעירים באגרוף כאשר הסקציות המובילות של המועדון החיפאי היו שחיה וכדור-מים. המנהל היה, כך אומרים היה משה מלמד. פעל כמעמל התאגרפות גם  ב'הפועל'.

יוסף השתתף בתחרויות האגרופנות בעיר,  שאחת מהן נערכה  במוצאי שבת של סוף ינואר 1933  ביוזמת 'המכבי' באולם מועדון הגדוד הסקוטי 'סייפורד היילנדרס', שחנה סמוך לבת-גלים,  תחרות איגרוף  זו נערכה בין קבוצת הגדוד  הסקוטי לבין קבוצת 'מכבי' המקומי; חבר השופטים היה לייטננט סטוקוויל, מר קוטץ [מכבי], קפטן מורי, ליטננט הרדיס, מר בודי ומר זמיר [מכבי]. במשקל זבוב [עד 51 ק"ג]  עלה סיליואן [בריטי] נגד אורקביץ [מכבי], "שניהם פותחים בהתקפות שוות. אורקביץ מראה טכניקה יפה. החל מהסבוב השני נמצא הבריטי מותקף קשות ע"י יריבו ובתם הסבוב השלישי והאחרון מכריז השופט על נצחונו של אורקביץ" כתב 'דאר היום'. 

לא עברה שנה  וביום ה' 27.12.1934 התקיימה בבית 'המכבי' בחיפה התחרות ארצית באיגרוף שמטרתה מבחן כוחות 'המכבי' בארץ בקשר עם המכביה השנייה. בתחרות זו נטלו חלק טובי המתאגרפים של האגודות מתל-אביב, ים-המלח וחיפה.

במשקל תרנגול [עד 53 ק"ג]  אורקביץ [חיפה] ניצח את  התימני עזרא [תל אביב]  בשלושה סיבובים. "אורקביץ מן הצד הטכני הנו מושלם  בהחלט. שולט הוא בכל  התחבולות של ההגנה וההתקפה. גורם לפרקים למצבים יפים, אולם חסרות לו תקיפות במכה ונשימה ארוכה" כתב 'דאר-היום'. השופט היה  מוריס אלפנדרי וקבעו את הרכב המתאגרפים  שיהווה את נבחרת  ארץ-ישראל ל'מכביה' השנייה.

וכבר בחודש מארס 1935  התקיימה באולם 'אדיסון בירושלים  תחרות אימון בין נבחרת המכביה הא"י והמועדון הארמני. חבר שופטים היה אוברן, אלפנדרי וצימברג – כשופט הזירה. זוג המתאגרפים הראשון במשקל זבוב היה יעקוב [מתל-אביב]  לעומת פולוס [ארמני] מירושלים, "הארמני עשה רושם של עגל המובל לשחיטה ואמנם עם המכה השלישית אינו מוסיף  קום". יעקובי ניצח  ב 'נוק-אאוט'. יריבו של אורקביץ  ואסקריצ'יאן  לא הסכים לצאת לזירה ו'אורק' הוכרז כמנצח. עוד מדליית זהב ועוד תעודה.

אין כמעט  התיחסות  למכביה השנייה - המכביה השנייה נערכה ב-1935, בין 2 ל-10 באפריל. בהשתתפות 27 מדינות.  היא התקיימה שלוש שנים לאחר המכביה הראשונה (1932) והתקיימה תחת שלטון המנדט הבריטי. היא התרחשה בזמן הספר הלבן  של הלורד פאספילד הבריטי אשר הגביל את העלייה לארץ ישראל, והתנכלויות השלטון הנאצי בגרמניה ליהודים.

בחיפה עבר תקופות קשות של חוסר עבודה  יש והיה ישן עד הצהרים בשביל  להרוויח את ארוחת הבוקר, תמיד גר עם עוד חבר בחדר אחד.

"אני כחברת קיבוץ, בתקופה ההיא, לא יכולתי לעזור לו הרבה, אבל כאשר גבר 

חוסר העבודה, הזמנתי אותו אלינו, ובמשך חצי שנה, גר אצלנו ועבד בסביבה,

 בפרדסים" סיפרה אחותו אידה.

 אחרי העבודה היה מאמן בקיבוץ קבוצת חברים באיגרוף והיה אומר להם תמיד, שחוץ מההנאה על עצם האימון, הרי פעם זה עלול בהחלט להביא תועלת. . .

חזר לחיפה

 אידה  ויוסף  עשו מאמצים להביא את שרידו המשפחה לארץ. "זה היה קשור בהרבה קשיים ועיקר העול צריך היה ליפול על אורי, כתושב בעיר  -  סיפרה אחותו אידה -   למרות הקשיים הוא תמיד היה אופטימי,  'נסתדר' אמר וחייך את חיוכו המסתורי".

'פרוספריטי'  גם בחיפה  - גאות כלכלית. יוסף  עסק בשמירה. אמרו כי  לא מצא את מקומו באותה גאות, כי לא הכיר את הקודים החברתיים.

יש אומרים שעבד ב'יערות הכרמל' של חברת 'כרמל השקעות' בראשותם של יוסף לוי וגאורג הרץ-שקמוני לבניית יישוב בדרום רכס הכרמל. 

  

יש אומרים שהייתה זו חברת 'הכשרת היישוב' שהחלה בבניית שכונת מגורים 'פסגת הכרמל' [מדרום לאוניברסיטת חיפה של ימינו].

אך באמצע באפריל 1936  פרצו מאורעות דמים [שימשכו שלוש שנים ויהפכו ל'מרד הערבי'] גם בחיפה סבלו מהתקפות של פורעים.

בשכונה המעורבת ארד-אל-יהוד [אדמת היהודים] בוואדי רושמיה, נרצחה אם לילדים אסתר  שיטרית, הקרבן הראשון של מאורעות תרצ"ו  בחיפה.

במאי 1936 – הוקם מפעל הנוטרות זרוע לגיטימית של 'ההגנה' באישור הבריטים. 

יוסף התגייס כנוטר

"באותה תקופה היה מבקר אותנו הרבה בעין-שמר, מרגיש את עצמו טוב אצלנו. היה ער ופתוח, אהב מאוד את בתנו הבכירה עמירה [צביה ואורית טרם נולדו], שיחק איתה הרבה ותמיד מצא מה להביא אתו על מנת לשמח את לבה.

אורי היה משתף אותנו בכל הבעיות וגם האישיות שלו רק על פעולותיו ב'הגנה' היה איפול מוחלט" סיפרה אידה .

והוא בנקודת-שמירה מרוחקת ביערות הכרמל.

הותקפה שיירת אספקה ל'יערות הכרמל'. בהתקפה נהרגו 4 אנשים  בהם גם נוטר - באמצע אוגוסט 1936. 'רק במקרה לא נמצא הוא באוטו שהותקף בדרכו ל'יערות הכרמל', זה שכל נוסעיו נהרגו.

בינואר 1937  היה ניסיון של אנשי כנופייה ערבים להתנקש בחייו של ראש עיריית חיפה חסן שוקרי.

במארס 1938 מגדלי יהודה  איש 'השומר' בעברו ואחד ממשתתפי התגרה בזרגוגה שליד רחובות– בעל קיוסק בדרך נצרת בחיפה [בסביבות בית החרושת לסיגריות של קרמן וסלטי]  הותקף מידי ערבי שירה בו ארבע יריות מאקדח.  יש אומרים כי נורה  בצווארו על ידי  צלף ערבי.

בסוף למארס 1938 הותקפה קבוצת עבודה  קואופרטיבית שסללה דרך לגבעה על הכרמל  [היום גבעת וופלסון]  ליאון אוסטרמן הנוטר שהיה שם  נהרג  אחר כך ב 15 כאוגוסט  כשמשאית עם 11 נוסעים יצאה מ'אחוזה' ועלתה על מארב של כנופיית ערבים.

ביולי 1938, בעיצומם של מאורעות הדמים, זרקו אנשי הארגון-הצבאי- הלאומי פצצה בשוק הערבי של חיפה, שגרמה למותו של  הרוקח מרדכי אפרות.

 ביוני 1939 ירו למוות אנשי הארגון-הצבאי-הלאומי  בחיפה  בוולנטין בק  מאחר וראו בו עובד עבור הבולשת הבריטית.

 וביוני אותה שנה הוקם, כאמור הפו"ם  לפעולות  מיוחדות נגד ערבים אחר כך גם נגד הבריטים  ועושי דברם.

[בעקבות קשיים והתנכלויות של כנופיות ערביות, העבירו לוי ושותפיו את השטח  בכרמל לקק"ל ב-26 בספטמבר 1939].

זמן רב היה יוסף מחוסר עבודה, ורק זמן קצר לפני הירצחו קיבל עבודה בבתי הזיקוק אמרו "כמסגר" למעשה חבר 'ההגנה' [ ניסו לארגן שם יחידות התגוננות עקב מספרם הגדול של הערבים]  בעוד הוא המשיך לאמן אגרוף ב'מכבי', רווק צעיר.

"עד מהרה התערה בחיי ציבור הפועלים שבעיר והתחבב עליהם על נדיבות לבו ונכונותו לסייע לנזקקים".

עם הקמת יחידת הפו"מ [פעולות מיוחדות] בחיפה צורף אליה; "במסגרתה מילא תפקידים אחראיים ומסוכנים". צעיר חסון-גו, אמיץ וקשוח "בעל נפש רכה, חביב ומתחשב בזולת, לעת צורך" אמרו חבריו "ידענו שאורי הוא מתאגרף מוכשר ותיארנו לעצמנו כאילו הוא בחור מגודל, גס רוח, קשוח ושמא רק בזכות כוחו הפיזי מצא את מקומו בתוכנו, והנה התגלה לנו כבחור חושב, שקט, חביב וטוב לב. אמיץ ועם זאת עדין נפש ורגיש יותר מאחרים" סיפר לימים הלל אלדג.

וסיפרו כי באחת מפעולות העונשין בימי המאורעות, כאשר היחידה הגיעה לכפר סאסא ופינתה את בית המוכתר לפני פיצוצו, גילתה שם ערביה אשר בזעקותיה החרידה את כולם ובשום פנים לא הסכימה לזוז ממקומה. בשיא המתח וההתרגשות, כאשר אחדים מהחבר'ה מתקינים את חומר החבלה מתוצרת עצמית ואחרים פועלים כאבטחה בשטח עויין ומרוחק מיישוב יהודי – ניגש יוסף שלא יכול היה לשאת את בכיה של האישה, הרגיע אותה בלטיפות עדינות והעבירה למקום בטוח וכך הצילה "שכנע בדברי-נועם ערביה זקנה, שסירבה לעזוב את ביתה לפני פיצוצו, לנטוש את מגוריה ולהינצל" אמר אחד המשתתפים בפעולה.

"בחור יוצא מן הכלל, יוצא דופן מכל העלייה שהגיעה אז" מעדות ד"ר חנה שטרנפלד מנתחת בית החולים 'הדסה' בחיפה.

"הכרנו אותו כבחור נאמן ומסור ללא-גבול, וכולו אומר נכונות לעניין" – כתב מוניה מרדור חברו שגר בחיפה ברחוב בלפור.

"יורקביץ היה אחד מהבחורים הטובים בפלוגה המיוחדת". העיד שלום רשבא.

"אז חבורת בחורים צעירים, פועלים, חניכי הטכניון, אנשי 'הפועל' ו'אגד' – נאמנים ואמיצים. 'ההגנה' הנחילה להם ערכים מוסריים: הקפדה על טוהר הנשק, ערכי רעות לוחמים טובה, דוגמא אישית כשהמפקדים הם בראש כל פעולה. ערכים אשר קיימנו וגיבשנו אותם בשעתו והם משמשים עד היום הזה יסוד מנחה  בצה"ל" כתב איגנץ פלגי, גיסו של יוסף, בעלון המשק עין-שמר.

היו גם מרגלים, מלשינים ובוגדים יהודים.  אחד מהם, ברוך, איש צעיר בלונדיני ומרשים נחשד כסוכן חשאי -  שוטר בבולשת הבריטית בחיפה – מי שעבד בנערותו במרכז 'החלוץ' בוארשה,  בארץ היה לשוטר ביחידת התובלה של הבריטים במשטרת חיפה. יום אחד נסע לפולין כרווק בן 26  לבקר את משפחתו. אחרי שחזר הוא הועבר לאינטלג'נס הבריטי, 'ההגנה' חשדה בו כי הוא  מלשין ומספק לבריטים מידע על ההגירה היהודית הבלתי-חוקית לארץ-ישראל. סיפרו כי נשלח לרומניה לגלץ ולקונסטנצה על ידי הסי.אי.די. [ C.I.D = Criminal Investigations Department - המחלקה לחקירת פשעים חמורים של משטרת המנדט - הבולשת הבריטית] להתחקות אחרי דרכי העלייה הבלתי ליגאלית לארץ.

היו שמועות שהוא נראה בוורשה במשרדי העלייה  - הגירה יהודית לארץ-ישראל - או לידם.

'ידענו את המלשין. אני רואה אותו כמו היום: בהיר, לא גבוה, חולצה תכלת, אקדח על המותן.  הסתבר כי הבחור הזה ליווה אותנו מוורשה ואפילו היה איתנו במלון. . .   את תפקידו השפל מילא האיש עד לרגע האחרון כאשר הועברנו לבית העולים. . .    הוא אשר הסגיר את אניית המעפילים שלנו לידי האנגלים... " כתבה  ב'דפי זיכרון' שרה חברת קיבוץ עין-שמר, שעלתה ארצה דרך רומניה בשנת 1939 כמעפילה, כעולה בלתי-ליגלית מפולין.

'ההגנה' החליטה להזהירו שיפסיק.  חולייה של הפלוגה המיוחדת בחיפה חיים לסקוב, שלמה ברודר [ברואר?]  ויוסף אורקביץ', יצאה ביום חמישי כ"ט בתשרי ת"ש [12.10.1939]. לעשות זאת  ואם יהיה צורך -  להכותו.

סיפרו כי גם מוניה מרדור מפקד הפלוגה דאז  היה אחד המשתתפים במבצע.

חיים לסקוב, שותף  פעיל   באותו אירוע גורלי לאורי  שאל לימים: 'האמנם היה מוצדק לצאת לפעולה זו ללא נשק? והאם היה מוצדק להזהיר את המלשין באמצעות מכות?.

 מפקד היחידה  -  לוי אברהמי הורה להם לא לקחת נשק, חם או קר, כדי למנוע אפשרות של שפיכות דמים.

הבלש הובא בדרכי עורמה למקום מבודד, בסמטה שקטה בקצה המערבי של הדר הכרמל.

"במדרגות שהלכו מהטכניון למטה – חכו לו". "הרצח של אורקביץ היה ליד הבית של סבא וסבתא שלי חיים וורה ניסנבוים ברחוב עמק הזיתים - המדרגות היורדות מערבה מהטכניון, מרחוב הטכניון [היום רחוב שמריהו לוין]   לרחוב הנביאים." אמרה צמרת.

השעה שמונה בערב. אורי אורקוביץ ניגש לדבר, אומרים שהחל להכותו כמצווה. הבלש הבין את מצבו שלח יד לכיסו ושלף אקדח.

אורי הכה בראש הבלש במוט ברזל,  זה ירה מאקדחו ופגע בראש מכהו. "הנה, למרות ההכנות המדוקדקות למיבצע – שילמנו מחיר יקר" אמר חיים לסקוב.

דיירים מרחוב בן-שמן הסמוך נקהלו. "אורי הוא הכה את הבלש בראשו בצינור ברזל וגרם לו שטפי דם רציניים, הבלש נבהל וירה באורי" סיפר אריה גליקמן שהיה לדבריו  עד ראיה לתקרית. "השוטר נפצע בראשו באופן קל" אמרו אחרים.

"ויינזלט פונה לבית-החולים 'הדסה' כשהוא סובל מפצעים עמוקים בראשו" כתב עיתון 'פלסטין פוסט' [ 13.10.1939].

גוויית ההרוג הובאה על ידי 'מגן דוד אדום' לבית-החולים העירוני  'הדסה' ברחוב הטכניון [היום רחוב שמריהו לוין].

תוכנית הפו"מ, לא הצליחה.

סוף דבר

 כאמור בשנת 1935 החליטו  אידה ויוסף להביא את שארית משפחתם: את האם אסתר, את פאניה ואת אברהם מפולניה ארצה. התלבטו איך יפרנסו את הבאים, תוך כדי רשמו את אברהם ללימודים בטכניון ובשנת 1939 החלו בתהליך מעשי הוצאת הסרטיפיקטים להעלתם. 

הדברים השתבשו, מלחמת העולם השנייה   פרצה , לא יכלו לצאת מפולין.

האם והבת בווארשה,  אברהם ברח לרוסיה  והיה שם למורה,  שמע על מצבן הרע של אמו ואחותו,  שב לווארשה להצילן אך זה כבר היה מאוחר מדי: אסתר והבת פאניה יחד עם בני משפחה נוספים מצד האב הצליחו להסתתר זמן רב, אך ממש בשלהי המלחמה הייתה הלשנה -  ציידי אדם הגיעו למקום המסתור וירו בהם אחד, אחד.

 אברהם חזר לרוסיה, הצטרף לפרטיזנים, התכתב וסיפר לאחיו הבכור יקותיאל בארגנטינה את מה שידע, שם ביערות רוסיה "עסקו בכריתת עצים, עץ נפל עליו והוא נהרג שם". כתבה אורית האחיינית.

"האח יקותיאל עלה בערוב ימיו לארץ ונפטר כאן" ספרה בתו פאני [נכון, שמה כשם דודתה].

אידה נפטרה בשנת 1995  מבנותיה, אוּרית  ילידת 1942 קרויה על שמו. אורי כץ, בנו של אריה ליובה חברו הטוב של יוסף אורקביץ גם קרוי על שמו.

טכס גלוי המצבה ליוסף אורקביץ נערך בבית  העלמין במלאת שנה להריגתו,

חבריו התאספו בשעה 3.30 אחרי הצהריים ליד בית 'המכבי' בחיפה. בשעת

גילוי המצבה ארבו  בבית-העלמין בלשי המשטרה האנגלית.

בשנת 1939 התמנה יעקב דורי לתפקיד ראש המטה הכללי של 'ההגנה' וכאשר הוקם צה"ל היה לרמטכ"ל הראשון. [ב- 9 בנובמבר 1949   סיים דורי את כהונתו כרמטכ"ל ופרש מהשירות הצבאי].

שלושים שנה לאחר הרצח, בשנת  1969, התקיים   מפגש צנוע במישכן 'ההגנה'  בחיפה סמוך לבית התיאטרון העירוני ברחוב פבזנר בהדר, בלי נוכחות נציגי העיתונות והטלוויזיה, ללא צלמים, ללא רשמיקול וללא אמצעי פרסומת  כלשהם. כל תשעת אנשי  חוליית הפו"מ נשארו בחיים באו,  גם יעקב דורי היה, גם אידה, שהעלתה מזכרונותיה על הכתב והקריאה לנאספים.

הספורטאית גוטה ברלינר עם חברה אוריאל [לובלסקי] נישאו והפכו למשפחת להבי בקיבוץ מרחביה שם משנת 1934.

הריגתו של אורקוביץ סימנה את סופו של  היורה.  [ברוך וינפלד  -וינשל – כרמי – וינר – ויינזלט]  

הפו"מ היה נחרץ ונחוש בדעתו להוציא להורג את רוצח חברם.

הוצא פסק הדין.

חוליות הפו"מ עקבו אחריו.

משני סוכני הפו"מ אבינועם סלוצקי ואלכסנדר קון. שנשלחו על ידי לוי אברהמי  להרגו הוא הצליח להסתתר ולברוח.

"חיסלו אותו בקושי רב, בהתנקשות הראשונה לא הצליחו" העיד  שלום רשבא.

"התקפה רצחנית על שוטר נערכה בחיפה ביום א' בערב. 3 אלמונים ירו אליו 6 או 7 יריות בקרן הרחובות מסדה וגדעון בהדר הכרמל.

השוטר לא נפצע והשיב אש, אולם תוקפיו נמלטו" נכתב בעיתון  'הארץ' [ 9.4.1940]

ניסו עוד פעם וכשלו.

"ברוך ביקש את סליחת 'ההגנה' משום שהוא הולך להתחתן עם אישה בשם יונה " סיפר  עזריאל רודמן, שעבד עבור האינטליג'נס הבריטי אבל למעשה היה סוכן כפול של 'ההגנה'.

אבל לבסוף הלל אולדק ודב גולדמן הרגו אותו. זה היה ב- 25 ביוני 1940, ברחוב השלום בחיפה זמן קצר לאחר נישואיו עם צעירה בת עשרים ואחת בשם יונה. "שעבדה בחנות למטה בעיר".

אמרו שנורה למוות ברחוב הרצליה "למעלה, מצד שמאל".

"נורה שוטר-החרש ונהרג." כתבו בספר 'תולדות ההגנה'.

"זה נעשה במסגרת המחוזית או המרכזית"  אמר דוד אסתרחן

"זה נעשה בהסכם עם המרכז אבל על ידי אנשינו". אמר יעקב דורי [דוסטרובסקי] איש חיפה.

  

שלמה  ברואר נאסר, גם דוד אסתרחן שישב במכונית המילוט  M237 נעצר על ידי הקצינים קפרטה ושבלה .

לוי אברהמי סרב לענות לשאלות בסוגיה זו.

'בית מכבי' בתקופת אורקביץ ניצב למרגלות בית הספר הריאלי בשכונת הדר בחיפה, ונהרס לטובת הרחבת בית המשרדים של קק"ל וקרן היסוד-בית הקרנות במתחם הרחובות רח' הטכניון ורח' הרצל. בשנות החמישים, בית מכבי  החדש  נבנה ברח' שבתאי לוי על מגרש, שהיה של משפחת אביאד הערבית. המקום שימש לספורט, לתרבות, בית קולנוע 'חן' ומועדונים פעלו שם עשרות בשנים

לאחרונה נרכש מתחם בית מכבי כולו על ידי העמותה לתרבות ערבית מנצרת שמתכננת להקים בה את משכנה החדש,  מפעילותיו אחותו שלעזמי בשארה ח"כ לשעבר, שהיום  משמש יועצו של נסיך קטאר השיח' תמים בן חמד השני, ומנהל מרכזים ללימודי בדוחא, שנסגרו לאחרונה מטעם השלטונות המקומיים. 

ברוך  וינפלד -

בית העלמין הישן חיפה, חוף הכרמל, חלקה א-ב, שורה 2, קבר 2

טכסט:

פ [סמל מגן דוד] נ

ברוך בן עזריאל וינפלד

שנפטר בדמי עלומיו כ' סיון ת"ש

בשנת כ"ו לחייו

ת' נ' צ' ב' ה'

בתום יום הזיכרון למלאת שלושים שנה ניגש שלמה שותף פעיל למיבצע שבו 

נרצח יוסף, כיום איש 'אגד' לאידה ושאל: "תגידי לי באמת, האם היה לך חשוב 

שסילקנו את הנבל? נשבעתי שלא אעזוב את חיפה עד שניישר את החשבון" .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

מאיר בלקינד– נפגע מכדור בליבו ונהרג

8.1936 21 – חוות 'האוצר'

בית-העלמין הישן בראשון-לציון

טכסט

פה נח

מאיר עתניאל

ב"ר שמשון ופנינה

בלקינד

                 בן נאמן למסורת אבותיו

אנשי הביל"ו

הקדיש חייו להחייאת

אדמת ישראל

קדש עמו וארצו

בנפלו חלל בדמי ימיו

בהגנתו על המולדת

נולד י"ד שבט תרס"ד

נרצח ג' אלול תרצ"ו

הי"ד

משברים כלכליים  [משבר העלייה הרביעית  1924 - 1927] ואירועים מדיניים [כמו ה'ספר הלבן' שלאחר 'תקרית הכותל', והמאבק בין הנהגת ההסתדרות הציונית לבין תנועת הפועלים הארץ-ישראלית] לא איפשרו רכישת קרקעות והתיישבות מסיבית בידי גורמים ציבוריים או בידי יזמים בעלי הון.

מתחם קלמניה על פרדסיו הוקם בשנת 1927 מצפון לכפר-סבא ובסמוך  לפרדס 'גן חיים' [המושב 'גן-חיים' הוקם בהמשך בשנת 1935] עבור משה גרידינגר, עולה חדש מבריטניה,  ונקרא על שם אביו -   קלמן.

מספרים כי ד"ר חיים ויצמן, כנשיא ההסתדרות הציונית, שכנע את אחד מעשירי קנדה, אשר פירס, להשקיע לקידומה הכלכלי של ארץ-ישראל, וזה, בשנת  1927 רכש 600 דונם בקרקעות  העיירה טירה והכפר מיסקי. בתחילה המקום נקרא 'תל אשר' על שמו של המייסד.

 מספרים כי מקס שולמן, יהודי מניו-אינגלנד שהתעשר מעסקי בניין וספנות בארצות-הברית,חבר לאשר פירס ויחד והקימו את 'החברה לגידול מטעים בארץ-ישראל'. רכשו אדמות מצפון לכפר-סבא והקימו את 'חברת המטעים גן-חיים' לכבודו של ד"ר חיים ויצמן – שהיה השדכן אבל גם  שותף פעיל בה, צרפו משקיעים נוספים, הנטיעה הורחבה, והוקם 'פרדס גן-חיים'.  אך החברה, שהוקמה נפגעה מהמשבר הכלכלי ב-1929.

חברת 'הכשרת הישוב' רכשה אז פרדסים ליד קלקיליה וקניין האדמות שלה, יהושע חנקין, יישם את השקפתו [ואת אהבתו לקרקע]  ובשנת 1929 רכש חנקין קרקעות  [2000 דונם  מאדמות חור ועאמר ליד כפר-סבא בדרך לקלקיליה ממערב לה – בין כפר-סבא העברית לבין כפר-סאבא היא כפר-סבא הערבית, שממזרח למושבה] ממשפחת שאנטי המוסלמית מיפו [יש אומרים בתיווכה], והקים חברה חדשה משלו 'האוצר הארץ-ישראלי-עברי לחקלאות בע"מ' [בכוונה למסור את השטח ל'קרן-הקיימת-לישראל'] .

השותפים לחברה מלבד יהושע חנקין, שהיה גם נשיא וגם גזבר, היו שני אחיו  תנחום ומנדלחנקין. חברתו של מנדל - רופאת הנשים אלכסנדרה בלקינד [אחותה של אולגה לבית בלקינד, אשתו של יהושע חנקין], אליהו קראוזה איש יק"א,  מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל וגיסו של יהושע חנקין [נשוי לחיה חנקין, אחותו של גואל אדמות העמק], זלמן ליפשיץ [ליף] המהנדס ומודד הקרקעות של חברת 'הכשרת הישוב' [האבא של מפגינת המחאה החברתית דפני ליף] ויעקב לובמן-חביב, עוזרו של חנקין בחברת 'הכשרת-הישוב' איש ראשון-לציון, שהיה בקי בענייני קרקעות.

למרות הקשיים, החלה החווה לפעול, וחנקין גידר את שטח החווה השיתופית  בחומה, ובחצר הוקמו מבני אבן למגורי הפועלים ולמשרדים.  נטע פרדס הדרים, גידלו ירקות ומינו מנהל.

בצפון כפר-סבא [לימים בגבול שכונת עלייה ובפאותיו הדרומיים של המושב גן-חיים]   נטע  הברון פליכס דה מנשה, איש אלכסנדריה שבמצרים,  בהשפעת ידידו ד"ר חיים ויצמן,  פרדס  בן 200  דונם [יש אומרים כי נקרא פרדס 'הנוטע' -  חברה  לנטיעת הדרים של 'בני בנימין' בה היה הברון שותף],  שם תכנן להקים חוות נופש למשפחתו בביקוריה הקצרים בארץ; נח נפתולסקי "מראשוני העלייה השנייה, ידיד לצמחים וחלוץ חקלאות השלחין" שלח ממשתלתו  הפרטית בגבעתיים שתילי 'צפור גן-עדן' ומהגן הבוטני של מקווה-ישראל נשלחו למקום עצים אקסוטיים. 

  

כבר באביב תרצ"ו  עקרו ערבים, אנשי הכנופיות, עצים בפרדסי החברה של ההסתדרות הכללית 'יכין' שממערב לקלקיליה,  חברה תחרותית לבעלי הון פרטיים, שנטעו פרדסים בשרון   שנקראה 'בני-בנימין'.

חודש לאחר מכן במחצית אפריל 1936 פרצה 'מתקפת הקיץ' המאורגנת של ערביי ארץ-ישראל על שכניהם היהודים [זו שתהפוך כעבור מספר חודשים ל'מאורעות'  או ל'מרד הערבי'].

הפועלים  בפרדסו של מר שמרוט שבין העיירות קלקיליה  לטירה, רובם מקיבוץ רמת-הכובש,  שעלו זה עתה על הקרקע, עזבו את הפרדס כי ירו עליהם;  [לימים עבר שמרוט ופרדסיו למושבה רחובות].

עצי-הדר שחברת 'הנוטע'  נטעה, נעקרו בדרך למושבה אבן-יהודה,  זו שהוקמה על ידי 'בניבנימין' ממפעליו של העשיר  פליקס דה מנשה; בלילות ירו על יהודים ממאהלי הבדווים והצוענים שליד 'גבעת הקיבוצים' הסמוכה למושבה כפר-סבא  שם חברי ה'שומר הצעיר' [לימים הקימו את קיבוץ  העוגן]  שעבדו גם בפרדסי 'הנוטע'.

קצין המחוז – יצחק צ'יז'יק וסגן מושל המחוז מר פוט הזעיקו את הצבא – זה בא בטנקים ומכונות-ירייה  והשיב אש, אמרו שחנו במשק קלמניה [לימים 'בית ברל']  זה שניהלו ברוך ראב.

ערביי קלקיליה ואריסי ביר-עדס, שלא השלימו עם הרכישה של חנקין, חיפשו דרכים לבטלה, הצטרפו לכנופיות והחלו להציק לפועלים,  וגם הגיעו לחווה, למשק 'האוצר', במטרה להרחיקם מלעבוד במקום.  חנקין, מנהל העבודה והפועלים  היהודים לא נכנעו והוסיפו לעבוד  במשק, על דרישתם לנשק-חם לצורכי הגנה הגיבו השליטים הבריטים בסירוב.

במחצית יולי 1936 ביום ו' בצהרים יצאו כמה פועלים מלווים בשני 'שוטרים מיוחדים' [כאלה שמשכורתם לא שולמה על ידי הממשלה, אבל זו התירה לגייסם באופן פרטי] ממשק 'האוצר הארצישראלי' אל הכביש המחבר את קלקיליה לכפר-סבא, לחכות לשיירת המכוניות הבאות מהצפון [הכביש  הראשי מחיפה עבר שם]  לנסוע איתם לתל-אביב. לאחר שנורו עליהם כ 40 יריות, נאלצו לחזור למשק כ"שכדורים עפים מעל ראשיהם". איש לא נפגע.

בסופו של אותו חודש הוצתו, ולא בפעם הראשונה, באור היום,  כמה עמודי טלפון בין כפר-סבא ובין משק 'האוצר'; הקשר הטלפוני נותק והמציתים לקחו איתם  לשלל כ 40 מטרחוט נחושת.

קו הטלפון של משק 'האוצר' הוא אותו קו  הטלפון של סאלאמי אפנדי הגר בפרדסו, שם נמצאים כדרך קבע 2 'שוטרים מיוחדים', ופרדסו כך אמרו - הוא מקום ועד לכנופיות.

ב  10 אוגוסט 1936,  ביום חמישי בבוקר, נורו בפעם הראשונה יריות גם על פועלי משק 'האוצר' הנמצא כאמור בשכנות כמה פרדסים ערביים והכפרים כפר-סבא הערבית וקלקיליה.

ב 19 באוגוסט נהרגה מירי הפורעים  חיה פרוינד בת 23 על מגדל-המים ששימש גם לתצפית ולאיתות של רמת-הכובש, קיבוץ שהוקם בקיץ 1932  על אדמת 'וואדי יפו' , 7 קילומטר מצפון- מזרח לכפר- סבא, בואכה טירה.

ארגון 'חרות'  קבוצת יהודים-אמריקאים  החל באותו זמן לרכוש אדמות באזור, בעיקר מפרדסי 'יכין', מכספם הפרטי [מספרים כי נגמר חוזה העיבוד שעשו בזמנו עם 'יכין'].

בקיץ 1936  כחלק מהסכסוך המתמשך על הקרקעות התנפלו ערביי קלקיליה על מכונית, שהייתה בדרכה  ממשק 'האוצר' לכפר-סבא, רצחו ארבעה ופצעו שלושה. בין ההרוגים היה מנהל העבודה, מאיר עתניאל בלקינד.

מאיר-עתניאל נולד במושבה ראשון-לציון לפנינה לבית פרימן [ילידת ורשה 1870] ושמשון בלקינד [יליד להויסק 1864] ממייסדי ראשון-לציון. הוא נולד ביום ט"ו בשבט תרס"ג [13.3.1903]  יש אומרים [וכנראה צודקים] י"ד שבט תרס"ד [31.1.1904].

אח לנעמן  [1889] ולימימה [1891] אשר נולדו עוד בגדרה, לישי  [1896] שכבר נולד בראשון-לציון, לאיתן [1897] ולמאירה [1900], שנקראה על שם סבה, [שנפטר בשנת 1898 ונקבר במושבה] ולשפרה [1914] שנקראה על שם סבתה [שנפטרה בשנת 1910 ונקברה אף היא בראשון-לציון.    

על השם בלקינד, סיפר איתן לאחותו מאירה[אוהבת את שמה במילרע כמו שקראו לה הגדרתיים] גירסה  משעשעת - כי בזמן פלישתנפוליאון לרוסיה חנה צבאו בעיירתם, שם גם עלמה יפה ואוהבת, שקראו לה בלה = היפה – וכשנולדו לה ילדים  מכל מיני חיילים כונו הילדים  בלקינד [בלה=יפה, קינד=ילדים בגרמנית].

אביו  של מאיר -  הוא איש ביל"ו שמשון בלקינד,  עלה ארצה בשנת 1882  לאחר הפרעות ['סופות-בנגב'] עם אחיו הגדול ישראל ואחותו פאני [שרה-פייגע]   לפני עלות הוריהם, שפרה לבית גלסטוק ואביו  - מאיר בלקינד  [היא נולדה ב 1830 והוא ב 1827, שניהם ילידי להויסק  [Лагойск]] פלך מינסק בילורוס.     שתי אחיותיו אולגה  [עלקה-חיינה] ואלכסנדרה [סוניה] שעלו והגיעו לראשון-לציון  ומיד עברו ליפו  שנת 1887  [מספרים כי פתחו שם בית ספר וסוניה הייתה שם מורה לצרפתית].  שמשון נמנה עם המורדים בפקידות הברון בראשון-לציון, ונגזר עליו לעזוב את המושבה ראשון לציון [1887], התיישב בגדרה שם היה לחקלאי ובעל נחלה. שם נולדו לו ולרעייתו פנינה, הבן נעמן  והבת ימימה. עם ביטול גזירת הגירוש מכר את הנחלה בגדרה, את כסף הפדיון מסר לגיסו,  סוחר הקרקעות, יהושע חנקין [בעלה של אולגה אחותו], כמפרעה עבור קניית נחלה בראשון-לציון ויחד עם אשתו ושני ילדיו חזרו לראשון-לציון [לשם עבר  מפרדס אנטון איוב שביפו עוד  בשנת 1884 ולשם חזר].

הכסף אמנם ירד לטמיון, אך אומרים שהצליח לרכוש נחלה בזול ממשפחה שירדה מן הארץ [יש אומרים, שעזר לו אחיו העסקן  ישראל בלקינד (זה, שבהיותו מגורש בגדרה, הצליח לקבל תקציב לחמור לנסוע ליפו מקום מושב הועד-הפועל של 'חובבי-ציון' עליו נמנה). יש אומרים שהנדבן קלונימוס וויסוצקי 'מלך התה של רוסיה' נתן את הכסף], יש אומרים  - נחלת הורי אשתו ממייסדי המושבה [דרור אהרון-מרדכי ומרים לבית אנגלישר] כך או כך, היה שמעון לכורם ואיכר;  וסוף המאה ה- 19 קרב.

מצבה הכלכלי של המשפחה החמיר - אמנם משבר כנימת הפילוקסרה, שהגיעה מאירופה והכתה בשורשי הגפנים, חלף, ומחיר הענבים עלה, ונטעו הרבה כרמים -  היו עודפי פרי, אך אז מחיר הענבים צנח,  "לא היה ביקוש מספיק ליין". לא עזרה פעילותו של זלמן לבונטין, מנהל בנק אפ"ק, במקום וממייסדי המושבה, ואילו 'אגודה הכורמים'  שהוקמה  לצורך שיווק היינות – שילמה לעוקרי כרמי עצמם "להצלת היקב".

יש ונטעו עצי שקד או זית, יש וניסו לגדל אפרסקים יש - שגידלו גרניום ארומטי עבור המפעל הבשמים, שהקים הברון ביסוד-המעלה.שמשון נסה את כוחו בגידול טבק -  את ה'סחורה' שלח לבית-החרושת שבוואדי-חנין [נס-ציונה]. פנינה, אשתו, נשאה גם היא בעול הפרנסה הקשה  - בנוסף לגידול הילדים וטיפול במשק הבית כולל האכלת התרנגולות שבחצר, עבדה במשק החקלאי.

עם הולדתו של הבן מאיר, להקלת המצב הכלכלי, נמסרו  אחיו ישי  ואיתן   לדודם, אחי אביהם - ישראל בלקינד [יליד 1861]  איש ביל"ו, שמעולם לא הסתגל לחיי החקלאות, עזב את גדרה, והקים בית-ספר החקלאי במושבה שפיה עבור ילדים פליטי הפוגרום בקישינוב, שאסף שם והביא לארץ; 'קריית-ספר' קרא למוסד [ישראל שוחט, מייסד 'השומר',  שימש שם מנהל חשבונות].

הבן הבכור נעמן כבר  בשפיה עוזר לדודו, ואילו הבת ימימה והילדה, בת הארבע- מאירה, נשארו בבית עם תינוק, שזה עתה נולד עם מאיר-עתניאל, הם חמש נפשות.

כשעבר המוסד החינוכי של הדוד ישראל משפיה לבן-שמן  - האחים ישי  ואיתן  חזרו למושבה [1907] יש אומרים כי חזרו עקב מחלתם. יש אומרים  המוסד נסגר.

עם סיום הלימודים בבית הספר העממי של המושבה ראשון לציון  'חביב' –     בו ימימה לימדה  מלאכת יד,  ישי הצטרף לעבודה במשק המשפחתי -  נשלח לנטיעת כרמים בשטח, שקיבלו מפיק"א באדמת בית דג'ן [בית-דגון], ירד לאוסטרליה וחזר לאחר המלחמה.

איתן החל ללמוד בגימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב והתגורר  אצל דודותיו – אולגה חנקין ו[ד"ר]סוניה בלקינד ביפו.

עם פרוץ מהפיכת 'התורכים הצעירים' [1908] עזב נעמן את בן-שמן  [בית-עריף] שם שימש כמדריך ומזכיר של דודו - התגייס לצבא התורכי -  במדיו הנאים  עם תרבוש אדום על הראש,  חרב לירכו, חגורת כדורים על חזהו,  ורובה בידו הוא הרשים את אחיו איתן – עד כי זה האחרון נטש את לימודיו בגימנסיה ואת דודותיו ביפו, ונסע לקושטא  לפנימייה הצבאית [1912].

נעמן השתחרר מהצבא התורכי  ערב פרוץ המלחמה,  קיבל במושבה נחלה מפיק"א והחל לעבוד כפקיד ביקב [אומרים שאת נחלתו עיבדו משפחות ערבים].

שמשון האב – בניסיון נוסף להיטיב את המצב הכלכלי  עזב את תופו ב'אורקסטרה'  של המושבה, נסע לאוסטרליה ועבד אצל קרובו יעקב חנקין –אחיו של יהושע – אולם, לא עברה אפילו שנה ושמשון חזר לראשון-לציון.  עם שובו פתחה המשפחה בביתם, שבדרך ירושלים [יש אומרים בפינת רחוב רוטשילד] מלון  - 'עין-הקורא' קראו לו,  יש אומרים כי הבית היה דו-קומתי עם כניסה מקושתת. – המלון לא החזיק זמן רב. פרצה מלחמה.

ילדותו של מאיר עברה עליו במושבה  - גן הילדים  - [אומרים שזה הגן העברי הראשון בארץ], ששכן במרתף בית-הכנסת הגדול,  במעלה הגבעה, ונוהל על ידי גננת דוברת עברית [המייסדת אסתר שפירא, שנישאה לאהרון גינזבורג, ונסעה איתו ללונדון לייצג את היקב]. כאחיו למד גם הוא בבית ספר 'חביב' במושבה,[אומרים כי זה בית הספר העברי הראשון בארץ] כשראש המורים בו הוא ד"ר יהודה ליב מטמון-כהן – זה שלימים  הוא ואשתו פאניה הקימו את הגימנסיה העברית 'הרצליה' שתחילתה ביפו בביתם.

ב'עונות הבוערות' עבד הילד מאיר עם שחר בבציר בכרמי אביו וקטף עלי טבק.  מאיר גדל והיה לנער יפה תואר.

מלחמת העולם הראשונה פרצה.

נעמן נשא לאישה [1914] את עדינה-רעיה=כונתה ריה,   בתם של צפורה ושניאור-זלמן-אליעזר גינזבורג תושבי המושבה [כעבור שנה נולד להם בן - עוזי קראו לו]. כפקיד ביקב,  אסף נעמן ידיעות מקצינים תורכיים שנהגו לשתות  שם, מהחריף של היקב [היה שם גם קוניאק],  את ששמע העביר אל המפקדה הבריטית שבמצרים,  אומרים שבאמצעות בן דודו אבשלום פיינברג, אומרים שאבשלום הוא זה שהשפיע על נעמן  להצטרף למחתרת ניל"י הפרו-בריטית.

ימימה, שנתנה שיעורים פרטיים בגזירה ובתפירה לבנות המושבה, הייתה אז במצרים  בביקור משפחתי - אומרים שבאלכסנדריה אצל אורה מרוצ'ניק, שם ברטה לבית ציפרמן אהובת לבה  - בעלת הפסנתר מראשון-לציון, אלמנתו של יוסף פיינברג  [הר-תפארת], ומשפרצה המלחמה נבצר ממנה לשוב לארץ, נאלצה ימימה להישאר שם.

 ישי, הרווק התגייס לצבא האוסטרלי נפגע בחזית צרפת מגז לוחמה כימי, שהטילו עליהם הגרמנים ואושפז בלונדון.

איתן, צוער באקדמיה הצבאית התורכית; מאחר וידע את השפות תורכית, גרמנית וערבית, צורף עם פרוץ המלחמה כמתורגמן למפקדת הארמייה הרביעית בדמשק בראשות אחמד ג'אמל פחה. ידיעתו את השפה הצרפתית והעברית, ויש אומרים גם רוסית - לא שינתה הרבה.

אותו ג'מאל פחה מינה את אהרון אהרונסון,המדען בעל השם העולמי, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית,  למפקד עליון למלחמה בארבה  [יש אומרים שאז  הקים את  רשת הריגול המחתרתית ניל"י  = נצח ישראל לא ישקר, שפעלה לסיום השלטון העות'מאני ועמד בראשה]  ואיתן היה למזכירו הצבאי  שלאהרון.

שנה לאחר מכן [1916] איתן לחם בארבה של עבר-הירדן, אבל בעיקר פיקח על אספקת החיטה  באזור הר-הדרוזים, הגולן והחורן ועל כך זכה באות ההצטיינות הגבוה ביותר של התורכים  'סהר הברזל'.

וכשפשט הארבה באזור חאלב [1917] הושאל איתן להיות שלישו של אותו פרופסור גרמני מומחה לארבה, ומהצבא הגרמני קיבל על כך את 'צלב הברזל' יש אומרים דרגה שנייה.

 בהיותו באזור הר-הדרוזים  היה עד לטבח שנעשה בארמנים באורפה [יש אומרים בהוראת ג'מאל פחה],  ואת הסיפור הזה העביר לבריטים במצרים. עבר לדמשק והתמנה למפקח על אספקת הירקות והחלב לבתי-החולים הצבאיים שם. עד שקיבל מברק מאחיו נעמן לחזור מייד לארץ – אבשלום נעלם.

סיפרו כי, אבשלום פיינברג היה עובר את הקווים בין משפחת פייבל ומאשה כהן בבאר-טוביה ובין דודתו ברטה שבאלכסנדריה - מוסר ידיעות  לבריטים ומביא זהב לישוב העברי, לגזבר המחתרת – אפרים פישל אהרונסון  בזיכרון-יעקב [האבא של האהרונסונים].

יום אחד הלך אבשלום ולא הגיע ליעדו– נעלם במדבר – לא לבד היה, איתו יצא לדרך יוסף לישנסקי.

 נעמן הבכור – כך סיפרו -  ביקש לנסוע למצרים באניית הקשר 'מנגם' הבריטית  לברר אצל אהרון אהרונסון, שכבר הגיע לשם, את גורל בן דודו. אומרים כי חברי ניל"י אסרו עליו לעשות זאת, אך הוא יצא בערב ראש השנה תרע"ח, בלוויית מכר בדווי לכיוון רפיח. נכנסו למאהל של שבט עזאזמה כדי לשתות מים, ואלו,  שלא כמו בסיפורים ובמסורת-  הבדווים המארחים - הסגירו אותו  לתורכים - שם נחקר נעמן  מוכה וחבול גם בידי שוביו –נשלח לבית הכלא 'חאן עלי ' בדמשק.

איתן כקצין נאסר גם הוא על-ידי התורכים,נשלח לדמשק לבית כלא 'חאן עלי פאשה'. שם רבים וטובים מאנשי ניל"י ו'השומר', הועמד למשפט באשמת חברות בארגון ניל"י ונדון למוות.

בליל שמחת תורה תרע"ח, בעוד התורכים נסוגים מפני הצבא האנגלי המתקרב. הצליח איתן  להימלט מהמאסר ולחזור לארץ בעזרתו של אברהם הרצפלד איש 'פועלי-ציון'.

התורכים אסרו גם את ההורים - את שמשון בלקינד ורעייתו פנינה באשמת פעילות במחתרת ניל"י.

שלושת הילדים נותרו לבדם במושבה ללא כל אמצעי קיום,  מהחצר נגנבו בעלי-החיים ומהמרתף המזון.

מאירה  היא שדאגה לשפרה  ולמאיר, והוא זה, שהיה הולך ברגל להוריו יום יום לכלא רמלה כדי להביא להם אוכל.

לאחר חודש ימים,  כשחזרו ההורים מהכלא, הוכרז במושבה חרם על משפחת בלקינד בשל מעורבותם של שני הבנים  - נעמן ואיתן במעשי ניל"י.

בסוף חשוון תרע"ח [1917] נשמעו מהדרום קולות ירי הארטילריה. הכובשים הבריטים כיוונו את אישם לעבר הצבא התורכי הנסוג לרמלה. התורכים השיבו אש.

גם בשדות ואדי-חנין ופרדסיה התנהלו קרבות.  התורכים מיקמו את תותחיהם בפרדסי ראשון-לציון "מכונות-ירייה הוצבו על רכסים השולטים על הדרך ליפו".

הרגימנט הניו-זילנדי של קנטרברי כבש את נס-ציונה. האוסטרלים את רחובות – "אוגדת האנז"ק [גייסות הצבא האוסטרליים והניו-זילנדיים - Australian    and New Zealand Army Corps  או ANZAC בראשי תיבות] השתלטה על  המרחב ועל ראשון-לציון", וב 16  בנובמבר 1917 נכנסו רכובים, בעלי כובע השוליים, ליפו.

והתורכים בדמשק העלו לגרדום בטבת תרע"ח את נעמן  בן ה  29 ולידו את יוסף לישנסקי.

"גופותיהם הורדו מהחבל בשעה תשע בבוקר".

אלמנתו של נעמן, עדינה בלקינד ובנם עוזי בן השנתיים עברו לתל-אביב.

האימפריה העות'מאנית המובסת חתמה על הסכם שביתת נשק ב- 30 באוקטובר 1918.

 איתן חזר מהכלא בדמשק לביתו בראשון-לציון ועסק בשיקום המשק המשפחתי שנחרב.

רכש אדמה ליד תל-גזר שמדרום-מזרח למושבה ליד הכפר אבו-שושה  בשותפות עם האחים פריאלניק; אומרים שליד  האדמות  שרכשה שם אגודת 'מסדר המכבים' מלונדון בראשות הרברט בנטוויץ' [אבא של הצ'לנית  תלמה ילין  ונורמן בנטוויץ היועץ המשפטי של ממשלת המנדט וסבא של ה'גדעונית'  שוש קייני] .

עם סיום הלוחמה בחול המועד סוכות תרע"ט,יצאו  האב שמשון והאח איתן לדמשק יחד עם הרב  אברהם רפפורט והעבירו את שרידי גופות נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי לקבורה בראשון-לציון.

"לראשון לציון הובאו לקבורה גופות שני צעירי-המושבה נעמן בלקינד ויוסף לישאנסקי, שנהרגו לפני שנתיים בדמשק עפ"י פקודת דזימל=פחה באשמת ריגול לטובת אנגליא". כתב עיתון 'המזרחי' ביום 3 לדצמבר 1919 .

אומרים כי ללוויה הגיעו פחות מעשרים איש.

"אחרי שתלו את יוסף ונעמן חנוכה 17.12.1917 הייתה עוינות למשפחה בראשון לציון, המשפחה סבלה", אמרה מרים.

ישי החלים מפציעתו, השתחרר מהצבא וחזר ארצה, לראשון-לציון, עבד במשק המשפחה. וכיודע אנגלית מונה מטעם ממשלת המנדט לעריכת מפקד האוכלוסין הארצי במושבה.

עם פרוץ מאורעות הדמים בשנת תרפ"א [1921]  הוקמה במושבה,  בחסות הבריטים 'משטרת הגנה' וישי כאיש צבא הדובר ערבית ואנגלית וכחבר ב'וועד ההגנה' המקומי,  מונה לראש המשטרה והיה לשוטר-רוכב.

והאב שמשון שב [1921] לפעילות ציבורית במושבה, גם בנו איתן.

מאיר שכבר היה חבר ב'ההגנה', התנדב להעביר נשק מסרפנד לגליל בעגלת אביו ופרדותיו, והוא בן 15 יש אומרים  - אחרי מאורעות תל חי,  יש אומרים שהיה זה נשק שגנבו אנשי 'הגדוד העברי'  מהבריטים, נשק שנשלח אל טרומפלדור ואנשיו בתל-חי.

מאיר הצטרף ל'משטרה המעולה'  היא 'הז'נדרמריה הפלשתינאית'  או 'הסרדיוטים' בפי העם  שהקים הנציב העליון הרברט סמואל  [1920] כשוטר-רוכב והוא בן 16, שנתיים ימים נלחם בפורעים ערבים והשתתף בטיהור מחוז שכם וסביבות ראש-פינה מהשודדים.

הצטרף עם כמה מחבריו ל'משטרת הספר'  היא 'משטרת הגבולות', שוטרים המכונים גם 'חגורת הדם' או "אלה עם החגורה האדומה"  וכשזו התפרקה - הסתיים שירותו - הוא פרש מן המשטרה וחזר למשק הוריו. בראשון-לציון,

 מספרים כי מאיר פעיל באגודת הספורט המקומית - 'מכבי נורדיה' ניגן בתזמורת המושבה 'האורקסטרה של ראשון', שייסד עוד לפני היוולדו, היינן ביקב בוריס אוסוביצקי."עתניאל נגן בפיסטון בתזמורת מכבי". יש אומרים כי היה זה טרומבון. ניגן גם את 'התקוה' כהמנון סיום; זו שהאיכר שמואל כהן  מקסטינה התאים למילותיו  המתוקנות של הפועל-פואט נפתלי-הרץ אימבר  מנגינה של שיר עם רומני.

  עזבה את בית הוריה,  חלתה בקדחת וחזרה לביתה שבראשון- לציון.

מספרים כי אחרי שהתורכים תלו את נעמן בדמשק הייתה עוינות למשפחה בראשון-לציון, המשפחה סבלה, מאירה מאירה, ספרנית במושבה רצתה להתרחק, לשנות מקום  עזבה את בית הוריה והצטרפה לקבוצת בנות שהתארגנה ל'הכשרת מרחביה' בחיפה, קבוצת חברי 'השומר הצעיר' מגליציה,  שעלו לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, [אומרים: קיבוץ ב', לימים משמר-העמק] ל'קיבוץ מרחביה'.  התקבלה כחברה, עבדה בגן הירק. לאחר שעברו למושב נהלל שם ייבשו ביצות לקתה בקדחת, נסעה להחלים, כך אומרים, אל ימימה, אחותה המבוגרת שהתגוררה ביבנאל כמורה. מאירה שבה לקבוצה, חזרה למושבה להוריה.  ורק אז פנתה ללימודי אחיות ב'הדסה' ירושלים [1921]; היא לא סיימה הכשרתה, עקב המצב הכלכלי הקשה ומחלת הוריה, אולצה ושבה לביתם בראשון-לציון לתמוך ולטפל בהם.

איתן התחתן עם נחמה סגל בבית הוריה שבראשון-לציון  - ביום ראשון, ראש חודש סיוון תרפ"ה -  24 למאי 1925.

ימימה עם שובה ממצרים, בערך 1919 נשלחה ללמד ביבנאל, נישאה למשה לויבין,  בתל-אביב ביום י"ז חשון תרפ"ב. הם עברו לחדרה לנחלה של סבו, שנקנתה עוד עם הקמת המושבה 1891].

ישי, בהיותו מומחה לחקלאות, מונה בשנת תרפ"ז,  [1927]  כמנהל עבודה בפרדסי  'תל-אשר' ו'גן-חיים' שממזרח למושבה כפר- סבא   עם אשתו הטרייה חביבה לבית סגל,אחותה של נחמה. שני אחים לשתי אחיות.

בשנת תרפ"ח, 1928, נסע מאיר לאפריקה; יש אומרים כי מחמת המשבר הכלכלי בארץ בימי העלייה הרביעית ['עליית גרבסקי' שעיקרה יוצאי פולין זעיר-בורגנים].  הוא נסע לניירובי שבקניה כדי לעבוד, הצטרף לנחמה ואולגה, אשתו ובתו של איתן, אחיו, שכבר היה שם. סיפרו כי מישהו משם הציע לאיתן לפקח על מטעי סוכר בין מומבסה לניירובי.  מאיר הצטרף "לתקופת מה". "איתן היה פנטזיונר חלם לקנות חווה חקלאית,  לא לעבוד פיסית אלא לפקח, להעסיק כושים ולהתעשר"  סיפרה מאירה אידלשטיין הבת של מאיר בלקינד ולאה  - היא מירה בלקינד.

סיפרו כי מאיר הצטיין שם כצייד וכקלעי, וגם שלח כסף למשפחה בראשון-לציון.

 עסק החווה לא כל כך הצליח, ניסו עסקים אחרים  - ניסו לשלוח מקנייה לארץ מוצרים כמו שנהב, לא הצליחו וחזרו ארצה,  איתן ומשפחתו כעבור  3 שנים. מאיר הרווק כעבור שנתיים.

איתן בשל המצב הקשה של החקלאות, החל לעסוק גם במסחר.

ישי שכאמור, שב לראשון לציון, [1928] והחל לעבוד כמנהל כלומר, כמכונאי ומסריט בבית הקולנוע המשפחתי   אותו הקים אחיו איתן יחד עם אריה ליב  בובשובר [זה שחזר לריגה שבלטביה וניספה בשואה], סיפרו כי  השניים רכשו במצרים מכונת קולנוע וערב חג הפורים תרפ"ז, נערכה במושבה חנוכת התיאטרון - סינמה 'נעמן' יחד עם הכנסת החשמל של פנחס רוטנברג למושבה.  

איתן  הרחיב את תחומיו ובחדרה,  שם גיסו  משה לויבין, הוא שותף לבתי הקולנוע 'בית-הפועלים' ו'חוף'.

עם שובו של מאיר מאפריקה [1930] בהשתדלותו של יהושע חנקין  כלומר,   על חשבון 'כופר הישוב' נשלח לספרד להשתלם בחקלאות ולהרחיב את מומחיותו בענף ההדרים.יש אומרים כי נשלח על ידי יק"א להשתלם בשיווק  "לא בטוח שלגדל פרי הדר".

כיון שהיה לו קול יפה [חוץ מכושר קליטת  שפות] והיה מוסיקלי הצטרף כזמר לאופרה של מדריד. והכנסתו הצטרפה להקצבה שקיבל על הכשרתו המקצועית בספרד.

בספרד שהה כשנה. אחרי תום ההשתלמות חזר מאיר ארצה ועסק בשיווק הדרים.

פולין הייתה  קניינית פרי-הדר בארץ; מאיר  בתוקף תפקידו  -  ביקר שם פעמיים.

בנסיעתו השנייה מהארץ לפולין בעניין יצוא הדרים בוורשה, נשא  לאשה

את לאה לבית פרשניק  בשנת 1935 הצעירה ממנו, וכזוג נשוי חזרו ארצה, לראשון-לציון.

מאיר  הכיר את לאה מתמונה, שהייתה מוצגת בחנות של אחיה, יהודה  ביפו. אחיה של לאה הקדים לעלות לארץ  1934  בניגוד לרצון  אביו. גר בתל-אביב ופתח חנות ביפו. [בזמן מאורעות  תרצ"ו נטש את יפו והעתיק עסקיו לתל אביב, רחוב אלנבי 78].  מאיר  ביקר בחנות לצורך ענייניו ושם ראה את תמונתה של לאה, ומספרים כי אמר שאיתה יתחתן.  מאיר שאהב מאוד נשים,  נטל מיהודה  את כתובתה של  אחותו בוורשה, הם התאהבו בביקורו הראשון ובביקור השני – כאמור, נישאו ושבו ארצה.

מאיר חזר למושבתו ומונה על ידי דודו יהושע חנקין למשגיח ומנהל עבודה בחוות 'האוצר'  שליד קלקיליה.

רעייתו לאה  ילידת פינסק [1916]  בוגרת תיכון בוורשה  הגיעה לראשון-לציון כאישה נשואה,  אך עברה בשל עבודתו של בעלה –מאיר- לגור בכפר-סבא.

לאה  שקראו לה לילקה, בתם של  מרים ואליהו פרשניק נולדה כבת זקונים  - ''ילדת פנצ'ר'' – נולדה בשנת 1916, לאחר אחיה יהודה   ואילו הפער בינה לבין אחותה הבוגרת ממנה, יוטה–יוכבד [לימים ברינצוויג]  היה - 12  שנים, ופער  השנים בין לאה לאחותה הבכורה אסתר [לימים פינקרט] 30 שנים. ביניהן נולדו הבנים שמעון  [סימוש] וחיים [-ראובן?]. ואילו יהודה זה שעלה כדי לחיות בפלשתינה עם הגמלים והזבובים נגר רצון אביו נולד אחרי יוטה.

משפחה אמידה; לא ציונית,  לא דיברו עברית בבית  ואפילו לא יידיש; האב אליהו  סחר באבנים טובות, גרו בבניין דירות  כשבקומת הכניסה הייתה  החנות ובקומות מעל בית המשפחה.

מוצאם בפינסק שבבילורוס, הם עזבו בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית   זו שפרצה ב-  1919 והגיעו לוורשה.

אמא של לאה הייתה  חולת לב וההריון, כנראה החמיר את מצבה, כשמלאו ללאה 5, אמה נפטרה.

סיפרו כי, אביה נטר לבתו הקטנה על שאשתו נפטרה. רגז על האמירה,  שהזקינה אותו  כי ראו את בתו  הקטנה כנכדתו. היו מרכלים שלחשו: חפש את האישה.

לאה הקטנה התגוררה זמן קצר עם אביה, אך עד מהרה עברה להיות סמוכה על שולחן אחותה יוטה, שכבר הייתה  נשואה, זו פרשה חסותה  על הילדה ולמעשה גידלה אותה כאם. לאה,שהייתה לנערה יפה, אלגנטית עדינה וקורקטית כאמור נישאה לאהוב ליבה,  מאיר,  הזוג  הטרי עלו לארץ והשנה היא 1935.

אביה התנגד נמרצות לנישואיהם ולעלייתה של בתו לפלשתינה. אף סרב להיפרד ממנה. [שמור היה עם לאה זיכרון,  שנדמה לה שראתה את אביה מגיע לרציף בתחנת הרכבת, כשהיא כבר עלתה לקרון,  הוא שסבל מאסטמה רץ בקוצר נשימה כנראה להיפרד ממנה].

עברית היא למדה רק אחרי עלותה לארץ, אומרים כי בבית סבא בלקינד.

לאה עברה לגור עם בעלה מאיר בכפר-סבא הסמוכה לחווה אותה ניהל זה כשנה.

כשפרצו מאורעות הדמים, באביב תרצ"ו, 1936, ולאה  הרה, חזרה לראשון-לציון וכאן ילדה את בתם מרים  - ב' בניסן [ 25 מרס 1936].

מאיר עצמו סירב להתפנות, לפנות את החווה, על אף דרישות מצד מוסדות הישוב, בטענה ש"אין עוזבים משק יהודי הפקר".

 מספרים כי  למרות ההתקפות המתרבות והולכות, היה נוסע יום, יום לכפר-סבא להביא אוכל לפועליו. לעבודה יצאו מלווים ב'גפירים',  נוטרים יהודים.

מאיר שקיים יחסים טובים עם הערבים השכנים גם בימים רעים כאלה  "היה עוזר להם באספקת חומרים הנחוצים להם לפרדסים, ואין בידם להשיגם או להובילם", דיבר בשפתם והכירם, לכן רכש אקדח ומאחר והחזיקו ללא רישיון, נדון לקנס כספי [זה היה לפני שהוצא חוק החירום שלפיו היה צפוי לגזר דין מוות].

 טנקים בריטים ו'טרולי'  אותה קרונית משוריינת נושאת מקלע של משמר-הרכבות - הפכו לשמות מוכרים.

פסח בר-אדון הוא "עזיז אפנדי" איש 'ההגנה' הרפתקן, ארכיאולוג ומספר סיפורים  מארגון השמירה, נראה ליד הבאר הערבית של חאג' איברהים באגו.

מספרים כי יום לפני הרצח,  הגיעה מן החווה ידיעה טלפונית לביתו של מאיר ולפיה מתוכננת התקפה על עובדיה. מאיר יצא לשם מיד, כל הלילה עמד על המשמר ורובה הצייד ביד [ברישיון ממשלתי, ולקלוע הוא ידע].  זיקוקים נראו בשמים אך בחווה כלום לא קרה,  כך בעבודה למחרת עד לגמר היום, לאותה הסעה גורלית .

ואז בא אותו  יום שישי  ג' באלול ב 21 באוגוסט 1936 - יום בו פרץ רשמית  'המרד  הערבי' -  עבדו במשק ה'אוצר' כעשרים פועלים יהודים [הפועלים הערבים עזבו],   חלק מהפועלים היהודים היו תושבי המושבה הסמוכה כפר-סבא,  אלה היו נוסעים ושבים  פעמיים ביום בשעות קבועות ו"בלי הגנה מספקת". אך, עקב  המצב בימים האחרונים החליטו בחווה רק על נסיעה אחת ביום ולא בשעה קבועה. את הסדר החדש הזה החליטו להנהיג מיום ראשון, אך הרוצחים הספיקו לבצע את שלהם, יומיים לפני זה.

אותו יום שישי  נהרגו ארבעה שיצאו ממשק ה'אוצר הארצישראלי' הנערה רויזל'ה לזנסקיבת ה 17 ושלושה גברים: הפועל  החדש רודולף שטראוס, הנוטר ברוך גורויץ,  ומאיר עתניאל בלקינד יליד הארץ, שניהל את החווה זה כשנה.

מספרים כי שיירה של מכוניות עברה במקום עשר דקות לפני הרצח. הרוצחים לא פגעו בה. נראה שהם ארבו לחבורת הפועלים מהחווה, יש אומרים לאחד מהם,  וידעו את דרכה של המשאית-אוטובוס ושעתו.

 וכך ביום שישי  ג' באלול תרצ"ו [21.8.1936] עם סיום העבודה, בשעה שלוש אחר-הצהרים יצאו מספר עובדים מ'משק האוצר'  במשאית-אוטובוס בדרכם "לשבות את השבת" בביתם שבכפר-סבא.

אומרים שעשרה  פועלים, ביניהם שתי פועלות, שתי השושנות, נערות צעירות שלא נפרדו זו מזו, נפגשו לראשונה בלשכת העבודה,  יחד סורבו. יחד היו  באותה נסיעה [השיר המפורסם  'שני שושנים' נכתב בשנת 1943 בקפה 'כסית' בתל-אביב על ידי יעקב אורלנד והולחן על ידי מרדכי זעירא, הוא בעברו דימטרי גרבן, רק לימים קבעו מומחי השפה העברית והמלומדים כי רוזה היא ורד ושושנה היא לילי].

שושנה,  שקראו לה גם צינה וכונתה רויזל'ה, ילידת פלונסק [בילורוסית עם דרכון פולני]  הצטרפה  בעלייתה לאחותה הבכירה [אומרים כי הייתה זו טובה אלחנני] בכפר-סבא.

הוריה רחל ויצחק  עלו אחריה רק שנה שעברה [1935] עם צאצאיהם  [שלושה אחים ושלוש אחיות] והתיישבו במושבה. רחל אשתו השנייה של יצחק  באה עם הבת לאה, הוא הביא עמו את אהרון, שלמה, טוביה ויפה.

 רויזל'ה החלה לעבוד רק כשבועיים קודם, כי פועלי החווה הערבים חדלו לבוא עקב התנכלויות כנופיות הפורעים.

 את השכר התכוונה למסור להוריה ולסייע בפרנסת המשפחה  הענייה ואמרה, שנאמין כי עוד ימים טובים צפויים לנו.

רצתה שגם הסבא יהנה מ'טוב הארץ' ומדי חודש שלחה לו חצי לירה, "יש מאורעות בארץ, ומי יודע מה ילד יום?" .

במרחק של כ-  300 מטר מהחווה הדרך הייתה חסומה באבנים והאוטו התקדם בכבדות. מהפרדסים השייכים לחאג' עבד-אללה אל-סבע מקלקיליה ומפרדסי הערבים הסמוכים משני עברי הדרך וממול, הומטרה עליהם אש חזקה, בידי הפועלים לא היה נשק, מלבד רובה-צייד בידי מאיר בלקינד, המנהל שנהג במכונית. הרוצחים ירו אל בלקינד ואל הפועל הצעיר, הרווק מרדכי פריליניג, עולה מגרמניה שישב לידו. בלקינד עוד הספיק לירות פעמיים –ונהרג ליד ההגה,  עיניו פקוחות ורובהו "עדיין מכוון" בידו, נפגע בראשו. פריליניג רצה לקחת את ההגה בידו, ומייד נפצע. ברגלו השמאלית ובעינו.

הרוצחים ירו גם אל שאר הנוסעים -  מחיצות העץ לא עצרו את קליעי ה'דום-דום' ופצעו קשה את  הפועל החדש, פועל בודד, שגר בכפר-סבא העולה מגרמניה ראובן [רודולף] שטראוס  בבטנו, ואת שושנה לזנסקי נערה בת 17 ברגלה ובירכה, כשנפלה פגועת כדורים, כיסתה בגופה את חברתה שושנה ג'  [מי זו?], החזיקה בידה, חיבקה אותה כשגופה שותת הדם, וכך הצילה אותה.

גם מנחם פניכל בן השלושים נפצע באגן הירכיים.

האחרים ניצלו -  אומרים כי  אחד הרוצחים ניגש לאוטו לוודא הריגה, ראה את  הדם – וחשב שכולם הרוגים.

להדי היריות חשו לעזרת הנתקפים, שלשה 'גפירים' [מעין שוטרים פרטיים]  ממשק 'האוצר': ברוך גורוויץ, אופאטוב ופייבל.  כשהתקרבו, פגע כדור בראשו של ברוך גורוויץ וכעבור שעה מת מפצעיו. שני חבריו נסוגו וביקשו עזרה מכפר-סבא.

אחד הרוצחים התקרב אל הגוסס ולקח מידו את הרובה ואת הכדורים.

אמרו כי יתום היה  מאמו, עלה בגפו ארצה לפני שנה, למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד קשה למחייתו. לפני כשלושה חדשים התנדב כ'גפיר' ונשלח לסביבת כפר-סבא.

מספרים כי רצה להעלות את אביו יצחק-מנדל ארצה, אך לא זכה.

מספרים כי ביום ה' היום האחרון לחייו ביקר בתל-אביב. לפני שובו התחננה לפניו חברתו, שלא יחזור ולא יסכן את חייו. הוא לא נענה לבקשתה וחזר אל משמרתו, לסופו.

התוקפים הסתלקו מן המקום.

כוח צבאי שהגיע מכפר-סבא חילץ את הנפגעים, גם משמר שוטרים מכפר-סבא  ופלוגת הצבא המלוות את השיירה הבאה מצפון חשו למקום -הם  פגשו שם כבר בטנק שצוותו שמע את היריות.  "הטנק פתח באש ממכונת יריה".

השוטרים והצבא הביאו את הפצועים לכפר-סבא. בדרך טיפל בהם  רופא קופת-חולים ד"ר בורודיאנסקי  [לימים בר-דיין] שיצא למקום ביחד עם הצבא. הם הובאו ל'בית הרופא' במושבה. עזרו לו – ד"ר י' בורג [אומרים כי היה זה  פעיל 'המזרחי' מגרמניה ששהה אותה תקופה בארץ], ד"ר זוסמן וד"ר פוגל. הגישו לפצועים את העזרה הראשונה עד שבא האמבולנס  והעבירם לבית החולים 'הדסה'  בתל-אביב.

יש אומרים כי הד"ר יוסף בורג, יצא למקום התקרית והיה הראשון בהגשת עזרה-ראשונה לנפגעים.

 מספרים כי כאשר לקחו את הפצועים לאוטו של 'מגן-דוד אדום'. נפלה אמה של שושנה לזנסקי אל תחת גלגלי האמבולנס, קרו גם מקרי התעלפות. "הקהל ליוה בהמון את האוטו עד מחוץ למושבה".

מספרים כי משפחת בלקינד שבאה מראשון-לציון רצתה לקחת את גופתו לראשון-לציון, אך נתקבלה פקודה מקצין המחוז מר י' קופרמן להביאו לבית החולים העירוני בתל אביב.

למקום התקרית באו קצין ושוטרים ערבים מקלקיליה שהתחילו בחקירה.

אמרו  כי, מהתוקפים כי נפגע צועני אחד שהיה במתנפלים.

"את עקבות הרוצחים שמרו שני שוטרים  ערבים, ורק מאוחר בלילה באו למקום גם שני טנקים. סבורים שהרוצחים נשארו בפרדס שעות אחדות אחרי הרצח. שום חיפוש לא נערך במשך כל שעות אחר-הצהרים רק למחרת הבוקר הביאו כלבי-גישוש. הכלבים הוליכו עד בית שבו נמצא ערבי פצוע. נעצרו עוד ששה." כתבה ברכה חבס.

בעיתון  הערבי 'א-דיפאע' [='ההגנה'] נכתב כי לאחר מקרה הרצח ליד משק 'האוצר' הגיע למקום בלווית כוחות צבא וגשש - מר אקנר השופט המיוחד בשכם, מר טסמן מפקד המשטרה ומר גודארת מפקד הצבא באזור. הפרדסים הסמוכים הוקפו, בפרדסו של חאג'נימר אל-סבע נעצרו: יוסף א-נסר אבו הדרג', איברהים אל עמאר ואחמד דיב אל פסמיר, ואילו את עבדאללה חוסיין אל חסן, ומחמוד אל עיסא עצרו כשחזרו לכפר-סבא הערבית.

[ארבעתם  שוחררו  כעבור שבוע].

 את ראובן שטראוס ניתחו בדחיפות ובו בלילה נפטר ."לפני חצות הודיעו מ'הדסה' כי ראובן שטראוס מת מפצעיו", כתב עיתון  'הארץ'.

סיפרו כי עם בואו לחווה  מסר את כתובת הוריו בגרמניה וביקש להודיעם  אם ימות.

סיפרו כי היה  עורך-דין בברלין,  עם עליית היטלר [ימ"ש] לשלטון חבר ל- ק'י'פ'  [= קומוניסט יידיש פארטי] מהם כך סיפרו עבר לבח"ד = ברית חלוצים דתיים,  עלה לקיבוץ גבעת-ברנר עזב  ויצא לעבוד  כבודד ברחובות,  משם עבר לפרדסי שרון. 

 יום לפני האסון, עזב פועל אחד את 'משק האוצר';  רודולף  המובטל חשש פן הלשכה לא תשלח אותו לשם, סיכם עם חברו, שלא ימסור על כך ללשכה והוא, ילך במקומו לעבוד. ביום שישי נסע לקחת את חפציו מכפר-סבא ובדרך  נפגע.

לאחר שני ימי גסיסה בשבת  ד'  באלול תרצ"ו – 22.8.1936 נפטרה שם גם שושנה לזנסקי.

ארבע הלוויות נערכו ביום אחד -  יום ראשון  ה' אלול תרצ"ו 23.8.1936

 אחת בתל-אביב, אחת בראשון-לציון, ושניים נקברו בכפר-סבא.

הלווית ברוך גורוויץ התקיימה  בבוקר בתל-אביב.

הלווית מאיר בלקינד התקיימה לפני הצהרים בראשון-לציון.

הלוויתם של ראובן שטראוס ושושנה לזנסקי התקיימה אחר-הצהרים בכפר-סבא.

מכונית אחת עם הארונות של ראובן שטראוס ושושנה לזנסקי ומכונית נוספת עם המלווים [נציגי מוסדות שסיימו את ההלוויה בתל-אביב ופועלים מהחווה], יצאו בשתיים בצהרים ישר לכפר-סבא.

ליד בית החולים 'הדסה' בתל-אביב התאסף קהל רב.

בלוויה של  הנוטר בן ה-  24 ברוך גורוויץ  [גורביץ] השתתפו  באי-כוח המוסדות הלאומיים והציבוריים כמו  משה שרתוק ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, פ' רוזנבלום וצ' לוביאניקר מעיריית תל-אביב, קצין המחוז אפשטיין .

 מסע ההלוויה  עבר דרך 'בית ברנר' לבית העירייה, שם הספיד אותו מטעמה, מעל יציע הבית  דב הוז. הספידוהו עוד יהודה נדיבי מזכיר העיר, מאיר גרבובסקי בשם הוועד הפועל של ההסתדרות, אבנר שלוש בשם ועד הקהילה, יצחק בן אהרון מטעם מועצת פועלי תל אביב וב' מינקובסקי מטעם פועלי כפר-סבא.

 בראש צעדה קבוצת סדרנים, אחריהם שני שוטרים נושאי זר פרחים. ארבעה 'גפירים' מכפר-סבא צעדו לבושי מדים כשרוביהם בידיהם, אחריהם הלכו באי-כוח המוסדות. חברי ההרוג נשאו את ארונו על שכמיהם. נקבר בקבר אחים לחללי המאורעות בבית הקברות 'טרומפלדור'  של תל-אביב.

לכפר-סבא  הגיעו  מ'הדסה' בתל-אביב בשעה 3 אחרי-הצהרים, גוויות הקדושים ראובן [רודולף]  שטראוס ושושנה לזינסקי  באו גם נציגי מוסדות ההסתדרות, שליחי התאחדות עולי גרמניה, ופועלים רבים. אנשי המושבה היו ברחוב הראשי. שני הארונות הורדו לבית 'קופת מלווה'.

זעקות המשפחה  קרעו שחקים, ילדים בכו והקהל הרב התייפח.

 מיד נשמע קול המספידים;

 השליח ד"ר לפילוסופיה  יוסף בורג,  חבר הנהגת תנועת 'המזרחי' נפרד מהקורבנות בשם התאחדות עולי גרמניה  ואיגוד הסטודנטים "לא קלה על שטראוס ה'אומשיכטונג' מתלמיד חכם וסטודנט להיות פועל אך רצונו היה עז. הלך ונפל". ד"ר לוינברג דיבר, גם ה' הכטר.

ההלוויה המשיכה  עד לבית-הכנסת שם הספיד את הקורבנות הרב ריניק והחזן אמר "אל מלא רחמים", ולבית הקברות 'גאולים'  "נקברו קרוב אחד לשנייה אבל לא ממש ליד" אמר לי אשר מ'חברה-קדישא' של כפר-סבא.

ארונו של מאיר בלקינד עטוף דגל לאומי הוצא מחדר המתים ב'הדסה' תל-אביב  בשש בבוקר, הושם. במכונית והועבר לראשון-לציון.

שם הוכנסה גווייתו לדירת המועצה."המונים – תושבים, פועלים ואיכרים התחילו נוהרים למקום, מבלי שהוכרז רשמית על ביטול עבודה".

מכפר-סבא הגיע קצין המחוז מר קוטורוב. קצין המשטרה קרליק הגיע מרחובות.

 ב- 9 בבוקר הוצא הארון מדירת המועצה לאולם המועצה המקומית, הועמד משמר כבוד של בני המושבה, הובאו זרי פרחים מטעם המשטרה והשוטרים המיוחדים בראשון-לציון, חברי המנוח ב'משטרה המעולה' ומגיני עקרון.

 צפירה ממושכת הודיעה על התחלת הלוויה.  ראשון למספידים היה מר זרובבל חביב-לובמן בשם המועצה המקומית, מר טרכטנברג ספד בשם איכרי ראשון-לציון והוועד החקלאי ובשם מועצת הפועלים פ' ורבר.

ליד בית הכנסת הספידו הרב חרל"פ.

 בשם מועצת פועלי כפר-סבא ספד החבר קוזלובסקי [לימים השר פנחס ספיר] ומר ד'לוינברג בשם תושבי כפר-סבא, הצטרפו למספידים אברהם יודלביץ שהגיע מתל-אביב  וזוסיא זמל מנס- ציונה.

אחרון הספידו חברו ל'משטרה המעולה' כהנוב בר-כוכבא ובסיימו פתח בשירת 'התקווה' בסגנונם.

הלוויה יצאה לבית הקברות  של ראשון-לציון.

" הארון הורד לקבר ונסתם הגולל".

מאיר הובא למנוחת עולם בחלקת קברי משפחת בלקינד ליד קבר אחיו נעמן.

הניח אשה, לאה ותינוקת, מרים בת ארבעה חודשים וחצי, אב שמשון ואמא פנינה, שני אחים ישי ואיתן ושלוש אחיות ימימה, מאירה ושפרה.

  

סוף דבר

אחרי  רצח מאיר עברו לאה והתינוקת מרים  לגור לתקופה קצרה אצל אחיו של מאיר -  הדודים נחמה ואיתן ובנם נעמן בן החמש [הבת אולגה למדה אז בקולג' האנגלי בירושלים]   כעבור זמן  מועט האלמנה לאה שכרה דירה,  אך בהמשך, גרו - עם בתה היתומה בסמוך - אצל הסבים פנינה ושמשון בלקינד ובתם מאירה.

הדודה מאירה,  הרווקה אימצה את מרים [שנקראה על שם סבתה] אחייניתה הקטנה, ששמה הוסב למאירה רק אחר רצח אביה, מירה קראו לה.

לאה האלמנה מילאה את הטפסים הנדרשים וכעבור כשנה  קבלה פיצויים בסך 2500 לירות שטרלינג מהבריטים.

אחיה יהודה הציע לה להשקיע  את הכסף במניות של חומרים החיונים למלחמה העומדת לפרוץ - גומי ונייר. [האח אכן השקיע ובהמשך התעשר ורכש  3 מגרשים בדיזינגוף בתל-אביב וחיי באמידות], אך לאה נטתה לעצתו של קרוב משפחת  בעלה  - יהושע חנקין,  לערוץ השקעה אחר, סיפרו כי  חנקין גייס את איתן, שישכנע את לאה. הם, חנקין ואיתן לקחו את הצ'ק וקנו בכסף 2 מגרשים עבור לאה בגבעת אולגה ובחפציבה שליד חדרה. לימים התברר כי כל מגרש עלה 10 לירות שטרלינג ואת יתרת סכום הפיצויים  לאה לא ראתה יותר. "כנראה שחנקין גזר את חלקו וכנראה  איתן גם כן גזר את הקומיסיון, בכסף זה רכש מגרש בקיסריה" סיפרה מירה והעירה "מה שנקרא לעשוק אלמנה ויתומה".

אחרי רצח בעלה, מאיר, לאה יצאה לעבוד ביקב של ראשון-לציון בשטיפת בקבוקי היין.  אחר כך עברה לעבוד במחנה הצבאי הבריטי  הסמוך - סרפנד.

משם  עברה לראס אל עין [ראש העין]; כמה נשים מראשון-לציון התארגנו לעבודה, עבור הצבא הבריטי חלקן עולות חדשות חלקן נשים  ותיקות, מאחר והיו כח אדם חיוני  סודרה  להם הסעה הלוך ושוב.

קפלו ברזנטים לאוהלים וקיבלו משכורת.  שם למדה לאה אנגלית.

בנימוק של לצאת מ''הפינוק'' שהרעיפו על מירה בבית הסבים הועברה הילדה, שהגיעה כבר לכיתה ה', לקיבוץ נען כילדת חוץ.

לאה נישאה בשנית לאלמן עם 2 בנים   - יחיאל לרמן פרדסן יליד ירושלים, אספה את מירהמהקבוץ והמשפחה עברה לחדרה בשנת התש"ז, 1947.  

מאירה בלקינד   [אחות מאיר]  נשארה רווקה "הייתה לה אהבה בתל-אביב,  אהבה שלא מומשה. לא הסתייע" כך סיפרה לאחייניתה בערוב ימיה.

 נוח מאד להישאר המטפלת להוריה. "היה ברור לכל כי היא צריכה לטפל בהורים".

הייתה פעילה בהקמת גדוד מתנדבי 'מגן דוד אדום' בראשון לציון,  אבן פינה לבית 'מגן דוד אדום', על מגרש 'המכבי', הונחה באוגוסט 1939.''את ברכת המרכז הארצי של מגד"א הביא ד"ר לבונטין. דברי ברכה אמר יו"ר המועצה המקומית מר י' חביב. בשם המושבה הודה ד"ר וייסברוד. למאירה בלקינד, צביה ליכטמן. מייסדי 'העזרה הראשונה' ולמשפחת ברנשטיין'' כתב עיתון 'דבר'.

היא דאגה להקמת תחנה  למלחמה בשחפת והיתה פעילה במפלגת חירות. נבחרה [יולי 1957] כחברה לוועד המרכזי של ברית נשי חירות שנערך בבית יוהנה ז'בוטינסקי ברמת-גן. ליוותה את המוזיאון לתולדות ראשון-לציון מיום הקמתו ועד לפטירתה בשנת  תשמ"ג ונקברה בראשון-לציון.

שמשון  בלקינד  נפטר בשנת 1937 ונקבר בראשון-לציון ; פנינה אשתו נפטרה בשנת 1955 ונקברה לידו.

ישי בלקינד התמיד בתפקידו כמנהל כמכונאי ומסריט בבית הקולנוע המשפחתי 'נעמן'  כשלושים שנה. ולעת זקנתו הקים מכוורת  - "דבש רדה", נפטר בשנת  1977 ונקבר בראשון-לציון.

 איתן בלקינד נפטר בשנת 1979 ונקבר בראשון-לציון.

 ימימה [בלקינד] ליובין  נפטרה בשנת 1969 ונקברה בחדרה.

שפרה [בלקינד] שנישאה לאלברט מרקביץ [מרש] נפטרה בשנת 1986 חיתה בארצות הברית  ונקברה בראשון-לציון.

בית פרשניק  בורשה נותר  על תילו, בזמן  מלחמת העולם השנייה הנאצים החרימו  הבניין לצרכיהם  והוא שמש בניין משרד הכספים שלהם. הוא לא ניזוק בהפצצות ה'צבא האדום'  הצבא הסובייטי שכבש את העיר  ביום -17 בינואר 1945.

אסתר פינקרט, האחות הבוגרת של לאה הגרה לארגנטינה  עם בעלה ושתי הבנות. נסו להיקלט בארץ באיזשהו שלב  לא היה להם נוח, חזרו לארגנטינה.

יוטה-יוכבד בירננצויג ובנותיה הלינה ואירנקה נסעו לנופש ב'דאטשה' בפולין, באוגוסט, 1939  המלחמה  פרצה בספטמבר, ולא  היה להם לאן לחזור, בעלה יצחק בריננצווייג הצטרף אליהם. הם פונו מהנופש  אל אזורי תעשייה מעבר  להרי אורל, לקזאחסטאן. [בזכות פעילותה של שרת התעשייה היהודיה  פולינה מולטוב, אחותו שלדוד רובין-יזרעאלי  ממייסדי כנרת המושבה, הרחקת אזורי התעשייה מטווח איימי המלחמה אפשרה לברית-המועצות להמשיך לייצר ועם התעשייה, הועתק פלח אוכלוסיה גדול, כולל פולנים שברחו מזרחה].

 במהלך  תקופת המלחמה הצליחה לאה  ליצור קשר עם אחותה בקזאחסטאן ולהעביר לה חבילות של מוצרי בני קיימא  סחירים ומטבע עובר לסוחר.

 משפחת בריננצווייג ששהתה כל המלחמה בקזאחסטאן ניצלה ושמה פעמיה לארץ-ישראל שתחת משטר המנדט הבריטי; עלו באיטליה יחד עם 790 כעולים בלתי-חוקיים על ספינת מעפילים קטנה בשם 'כ"ג יורדי הסירה'   [San Sissimo]  והפליגו  מבוקה-דה-מאגרה בפיקודו של   איש הפלי"ם ישראל רוזנבאום [רותם] .

 ספינתם נתפסה  על-ידי הבריטים והם הוגלו למחנות המעצר  בקפריסין. בתש"ח הם שוחררו "בצורה מסודרת" ולאה קלטה את יוטהומשפחתה בחדרה.

הבת של ברטה לבית ציפרמן ויוסף פיינברג  [הר-תפארת] אחיו של ישראל פיינברג [לוליק], היא דורה בלוך, שנרצחה על ידי חיילי אידי אמין בבית החולים בקמפלה אוגנדה  - חטיפת המטוס לאוגדה 'מבצע [יוני] יהונתן' יולי 1976 [הוא 'מבצע אנטבה' או בכינויו הצבאי 'כדור הרעם'].

"'משק האוצר' הייתה חווה שיתופית שנוסדה בין כפר-סבא היהודית לכפר-סבא הערבית, במלחמת השחרור נאלצו יושבי המקום לעזבו והוא נתפש על ידי הערבים. לאחר 'הסכמי רודוס' נכללה חוות 'משק האוצר' בתחום מדינת-ישראל, אך לא יושבה מחדש. בקרבתה הוקמה מעברת כפר-סבא שהפכה מאוחר יותר לשכונת 'יוספטל'. שרידי 'משק האוצר' ניכרים עדיין בשטח"  כתב לנו אמיר גולן.

 בתשדיר טלוויזיה, שנערך בשנות האלפיים נטען בשמו של ישראלי ערבי-נוצרי בשם יוסוף שופאני כי הוא שייך  למשפחת בלקינד. בדיקות        DNA  הראו שטענתו נכונה.

יוסוף שופאני "הוא ננטש בגיל חודש במנזר 'סטלה מאריס' בכרמל חיפה. "בטעות רשמו את שם משפחתו כבלקונד נמסר למנזר בשנת 1928".

על יוסוף שופאני סיפרה מאירה    - "לישי היה סטוצ' אפילו לא ידע שהגברת אתה היה במערכת יחסים, הרתה לו והילד נימול ובגיל חודש נמסר על ידה לכנסייה בסטלה-מאריס בחיפה".

 ישי  כאמור נפטר בשנת 1977  וצאצאים אין לו ולאשתו.

בשנת 1979 ייחד משרד הבטחון  על הר הזיתים חלקת שיועדה להרוגי מלכות.  
נעמן בלקינד, הרוג מלכות לבקשת המשפחה הושאר בבית העלמין בראשון לציון, ועצמות יוסף לישנסקי הועברו לשם.

 קישור לאתר מרכז מידע הר הזיתים.

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים