אהרון ידידיה - נפל בקרב על מחנה המשטרה הבריטית בשרונה

22.2.1946  - תל-אביב

בית-העלמין נחלת-יצחק, תל-אביב

טכסט:

                               [סמל הפלמ"ח] אהרון ידידיה

בן פנינה ורפאל

נולד בטורקיה עלה בתרפ"ה

נפל         בקרב        בשרונה

כ"א     באדר    א'    תש"ו

בן     23  בנפלו     תנצב"ה

'תנועת המרי העברי' נוסדה בסוף אוקטובר 1945 ופעלה עד סוף יולי 1946 כמסגרת מבצעית שהוקמה על-ידי מוסדות היישוב, בראשות 'ההגנה', תוך שיתוף עם 'הארגון-הצבאי-הלאומי' [אצ"ל] ולוחמי-חירות-ישראל' [לח"י].

כל מחתרת המשיכה לפעול בנפרד, אך בתיאום ותוך קבלת אישור מגורם יישובי בכיר - 'ועדת X' .

כאן יסופר על אהרון ידידיה שנפל בפעולת 'ההגנה' בשרונה.

יצחק שדה, שעמד בראש 'תנועת המרי העברי' ויגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הגו את 'מבצע פולים' שלימים נודע בשמו 'ליל המשטרות'. מטרת המבצע הייתה לפוצץ שיריוניות בריטיות כוח נייד שיועד למלחמה במעפילים.

בלילה שבין 22.2.1946  ל-  23 בו, יחידות 'ההגנה': פלמ"ח וחי"ש ['פלוגות-מחץ' ו'חיל-שדה' בהתאמה]  תקפו את מחנות 'כוח המשטרה הניידת' - הפ' מ' פ'  P.M.F  [Police Mobile Force] בג'נין, שפרעם, כפר-ויתקין ושרונה.  בג'נין נסוג הכוח כשנחשפה כוונת התקיפה. בשפרעם ובכפר-ויתקין ביצעו כוחות הפלמ"ח את משימתם.

שרונה 'מושבה בריטית' מוקפת גדרות תיל בה רוכזו גם כוחות המשטרה הניידת, 'נקייה' משוטרים יהודים ונחשבה ליחידה המובחרת ביותר של המשטרה הבריטית בארץ. היחידה התנייעה באמצעות שיריוניות עם מקלע ותותח 2 ליטראות. סיורי השיריוניות וחיילים רגליים נעו בין מגדלי השמירה.
אורות זרקורים משרונה בלשו בלילות את תל – אביב הסמוכה.

"זה היה 'המבצר', אני חושב אחד המבצרים הכי חשובים של ה-P.M.F."

לביצוע הפעולה בשרונה נקבעו אנשי חי"ש ו'רזרביסטים' מן הפלמ"ח.

כל פלמ"חאי בתום שנתיים לשירותו; שנתיים של עבודה ואימונים, מסעות, אימון גופני ו'ציונות', אם אין הוא מפקד או בעל תפקיד הכרחי, השתחרר ועבר לרזרבה של הפלמ"ח: כוח מגויס קבוע שעמד לרשות 'ההגנה'. האנשים חולקו ליחידות לפי מקומות מגוריהם. עם התחלת פעולות המרי שובצו לגדודים ועמדו לפקודת הגדוד.

במבצע 'פולים' נפלו בשרונה ארבעה אנשי 'ההגנה'; אריה קסלמן ושרגא הר מהחי"ש, עמירם בלינקוב, וידידיה אהרון מהפלמ"ח.

אהרון בכור ארבעת ילדיהם של טוני [[1905 לבית פניקה ורפאל-חיים דאגאשווילי [1893] ילידי טיבליסי בגרוזיה. עם המהפיכה הבולשביקית  הם ברחו לתורכיה. רפאל היה סנדלר. שם נפגשו, התחתנו ואהרון שנולד ביום ג' באייר תרפ"ג [19.4.1923] באיסטנבול שבתורכיה נקרא על שם אבי אביו. "פאשא קראו לו הוריו בחיבה" אמרה לי אהובה גיסתו של אהרון. בשנת 1925 עלתה המשפחה לארץ, טוני הייתה לפנינה ושם המשפחה עוברת - ידידיה. [יש האומרים כי שם המשפחה  דאגאשווילי תרגומו מקרטולית הוא  בן דויד ומכאן ידידיה שם המיוחס  לשלמה בן דויד המלך].  תחילה התגוררו בעיר העתיקה בירושלים, ליד שער שכם בשכונת הגורג'ים. שכונה מעורבת של יהודים-גורג'ים ונוצרים.  במאורעות תרפ"ט והוא ילד בן שש זכר כי לפנות ערב,  אב תרפ"ט, עבר יהודי מוכר דגים ביבט שמו ועל יד שער שכם התנפלו עליו ערבים ופצעהו בראשו. תושבי השכונה וביניהם אלישאקובים, לויאשווילי וג'נאשווילי התגייסו ויחד עם פלוגת 'ההגנה' הגנו על השכונה והדפו את התוקפים.

 סיפרו על שלושה הרוגים באחד הבתים ושגם נשדדו  - אליהו ששון מזרחי, שלום צוויניאשוילי אב לחמישה וחנה צוויניאשוילי אם לשלושה. "לילד שלה נקרו עיניים, בעלה, נהג, נפצע קשה" "התינוק ניצל. מצאו אותו למחרת".

 הם נלקחו ל'הדסה'.  "הכל ארך 20 דקה".

משני צדי השכונה היו 'סנסלות'  - גדרות אבן בלתי בנויות – משם השקיף לכיוון השער: המוני ערבים משולהבים נופפו בחרבות, וצעקו "סייף, מוחמד, יהוד". אחד נופף בחרבו וקרא - "פאלאסטין בלאדנא" [פלסטינה מולדתנו], וההמון ענה: "אל יהוד כלאבנא" [היהודים כלבינו]; נשמעו גם קריאות "אל-דאולה מעאנא" [הממשלה עימנו].

"ברחבה שליד שער שכם ראיתי המון רב של פורעים, עם חרבות שלופות בידיהם, עומדים הכן להסתערות. התמקמתי ליד קיר נמוך, כרעתי ברך והשענתי את קנה האקדח עליו. כיוונתי אל ראש החבורה, ענק עם סיף מורם בידו. יריתי ולא החטאתי. הוא חג כמה פעמים, התנודד וכרע. מיד נתפזרה כל ההתקהלות" סיפר אחד משמונת אנשי 'ההגנה' שנשלחו להגן על השכונה -  אהרון צ'יז'יק.

בצהריים שבו הערבים כשבראשם נשים מייללות למעשי גבורה, אבל אז הופיעה מכונית משוריינת בריטית עם מכונת-ירייה וההמון נמלט.

היהודים-הגורג'ים נשארו בשכונה ולא נטשו, פשוט הסתגרו בבתיהם. בתום המאורעות עקרה משפחת ידידיה לתל-אביב לשכונת הקווקזים - שכונת צריפים לצד רחוב ירושלים [היום שדרות הר-ציון] סביב בית הספר 'ביאליק', דרום תל-אביב. רפאל האב היה בעל חנות ירקות ופירות "מול קולנוע 'אופיר' ברחוב גרוזנברג". בנימין נולד שם, צעיר מאהרון בשבע שנים. אחרי שנתיים וחצי נולד משה וראובן בן הזקונים - אחרי שש שנים.

 אהרון למד בבית-הספר היסודי 'ביאליק' ועקב מצבם הכלכלי הדחוק המשיך בתיכון-ערב בעיר. ילד מוכשר היה ותלמיד חרוץ. כתב שירים, הרבה לצייר וניגן במאנדולינה "הרבה מוסיקאים במשפחה". אמרה לי אהובה.

"אהרון הוא שהנחיל להם את האהבה למוסיקה " אמר רפי אחיינו.

 היה חבר בתנועת 'הנוער העובד' ומרבית זמנו הקדיש לספורט. כדורגל. נער חסון ומוצק, ידוע באומץ ליבו.  בימי בית-הספר העממי שבט צופי 'דיזנגוף' שלח תלמידים המצטיינים בלימודים ובחיי החברה למחנה הדרכה ואהרון ביניהם. כך היה מדריך ספורט לשבט.

בשנת 1940 סיים קורס למדריכי ספורט שימושי והדריך ב'הפועל' תל-אביב ספורט-מגן.

"מלח הארץ. מוכשר בכל, כתב שירים. אהב מוסיקה, שחיין מעולה בהפועל תל אביב".אמר אחיו ראובן.

באביב 1941 הוקם במסגרת 'ההגנה'- הפלמ"ח [פלוגות-מחץ] כעתודה קרבית ניידת, הנכונה לפעולה מיידית. הפלוגות מוקמו ברחבי הארץ, גם בתל אביב;

סיפרו כי אימו הייתה מעבירה לו נשק, כי הבריטים חיפשו אחריו אצל כל שוטר הייתה תמונה שלו סיפרו כי כשהבריטים חיפשו אותו התחפש והלך עם משקפי שמש ושפם.  

אהרון היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח. זמן מה עשה בקיבוץ הצעיר מעוז-חיים ובעין-חרוד והיה ללוחם. הגדוד השני חזר לתל-אביב כ'רזרביסט'. השתתף בפעולות נגד הבריטים כמו פיצוץ רכבות בנובמבר 1945 והתקפה על תחנת משטרת החופים שלושה שבועות לאחר מכן.  היה למדריך מטעם הפלמ"ח במסגרת 'חינוך גופני מורחב' [חג"מ]  בגימנסיה 'הרצליה' והקנה מיומנויות לנוער בקרב מגע הקפא"פ [קרב-פנים-אל-פנים: לחימה במקל: איגרוף וג'יו-ג'יצ'ו.  

סיפרו כי היה ממפקדי פעולת הסירוס - סיפור האנס מבית שאן  שזכה לכינוי 'הפעולה הכירורגית'-  לקחו כירורג מקופת חולים בעפולה  וסירסו את הבריון הערבי עארף אחמד שטאווי מבית שאן, שניסה לאנוס צעירה יהודיה מנווה-איתן, יש אומרים ממסילות, כשירדה מהאוטובוס, יש אומרים שצעיר וצעירה מקיבוץ נווה-איתן הותקפו בידי צמד ערבים: אחד התוקפים איים בנשק על הבחור, בעוד השני שטאווי, אונס את הבחורה.

 הפעולה אושרה על ידי שאול מאירוב [אביגור].

בגמר הפעולה כל חברי החוליה, נסוגו בשלום לקיבוץ בית-השיטה.

האנס המסורס נמצא בחיים והועבר לטיפול רפואי בבית חולים העמק בעפולה.

 השיר 'סרסנוך סרסנוך יא מוחמד כי אנסת' ששרו אז בפלמ"ח "סביב מדורות עשנות" נכתב על ידי חיים חפר בהשראת האירוע.

.ביצוע משימת הסירוס הוטל על הפלמ"ח. סגן מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, מינה בינואר 1944 את נחום שריג, מפקד פלוגה א', כאחראי לפעולה. שריג בחר לביצוע המשימה את יוחאי בן-נון [לימים מפקד חיל הים]  כמפקד, והלה צירף אליו את עמוס חורב [לימים נשיא הטכניון]  ואת יעקובה כהן, איש המחלקה הערבית [לימים איש שפעולותיו עלומות]

שלושת חברי החולייה הגיעו לבית-שאן בשעות הערב של אחד מימי חודש ינואר 1944, כשהם מחופשים לערבים. יעקובה הוציא את האנס מביתו בערמה  בן-נון וחורב הובילוהו באיומי נשק אל מתחת לגשר הרומי השוכן בכניסה לבית-שאן וביצעו את הסירוס. יעקובה נותר מאחור להרגיע את בני הבית ממנו הוצא הבריון.

יש אומרים' שאהרון היה מפקד חוליית האבטחה.

יש אומרים כי הוא פיקד על מדביקי הכרוזים בחוצות בית-שאן, שהבהירו כי הפעולה בוצעה בידי הפלמ"ח, כעונש על מעשה האונס.

אהרון התכוון לנסוע לבלגיה ללימודים אך נקרא למבצע 'פולים'.

במבצע 'פולים'  - משימת התקיפה של מחנה שׂרונה הוטלה על כוח בפיקודו של דני מס, מפקד פלוגה ה' בפלמ"ח. ההכנות המבצעיות נערכו בקיבוץ גבעת-השלושה, סיורי תצפית לאיסוף מודיעין בוצעו סביב היעד - שׂרונה.  כוח התקיפה תוכנן לחדור בחשאיות למחנה הבריטי מכיוון צפון, להטמין מטעני נפץ מתחת לשיריוניות, לחמוק במהירות ולהיטמע באוכלוסייה העירונית.

כל ארבעת הפעולות תואמו לשעה מוסכמת 22:30, ביום חמישי. המבצע בשרונה התאחר בשעתיים, וכשהגיעה היחידה המבצעת למקום כבר היו הבריטים במצב הכן. הנשק מה'סליקים' -אותם מחסני נשק סודיים- הובא באיחור כשהוא משוח בגריז האחסון והיה צורך להכינו לפעולה. שעת ה'ש' חלפה, הכוח בתל אביב נקלע לפיגור של שעתיים בלוח הזמנים . אמרו כי יעקב פרולוב היה המפקד מטעם החי"ש שהביא את הנשק "בארגזים האלה עם הגריז".

"זה התחיל מאוחר מפני שבנקודת האיסוף, שהייתה באחד מבתי הספר בתל-אביב, בית ספר 'נצח ישראל', קיבלנו, היינו צריכים לקבל את הנשק, את הפנסים, את הילקוטים עם חומר הנפץ ולצאת לדרך. במקום זה קיבלנו ארגזים עם גריז, עם משחות. היינו צריכים לפרק הכל ולנקות כל צינור וכל צינורית וכל זה וכל חלק להרכיב ב'סטן-גנים' שהיו ובציוד האחר וזה, איחרנו כמעט בין שעה וחצי לשעתיים," סיפר אשר.

כשעה לפני חצות-הלילה, קלטה תחנת ההאזנה של הש"י [שירות-ידיעות של 'ההגנה'] בתל-אביב, ידיעה ממרכז הבולשת בירושלים: "תחנות המשטרה הניידות בשפרעם ובכפר ויתקין הותקפו וחובלו. השיריוניות והבניינים נהרסו. יש להגביר את השמירה בכל תחנות המשטרה בארץ ולארוב למתקיפים".

הש"י העביר מיד את הידיעה אל מפקדת 'ההגנה'. משם ניסו להתקשר עם היחידה, שנקבעה למבצע בשרונה כדי שתספיק לסגת. לא הצליחו. הכוח בפיקודו של דני מס כבר היה בדרך למטרה והקשר בינו לבין מטה הפעולה נפסק.

כשנתקבלה הידיעה בשרונה בדבר החבלה בשפרעם ובכפר-ויתקין הוזעקו כל השוטרים והחיילים שבמחנה, הוצבו מכונות-ירייה כבדות, וכיתה אחת הוצאה למארב בפרדס הסמוך.

מפקד הפעולה, מס, הביא בחשבון, שהבריטים עלולים להסיק מסקנות לאחר שישמעו על הפיצוץ בשפרעם ובכפר-ויתקין. הוא ידע שקבוצתו המאחרת חושפת עצמה לסכנת מוות, אף-על-פי-כן, החליט שלא לסגת והמשיך בדרכו לשרונה – לבצע את המשימה שהוטלה עליו.

מחנה שׂרונה היה שרוי בעלטה גמורה. המשוריינים הוצאו לסיורים סביב גדר הבסיס, מה שהעיד על אובדן גורם ההפתעה.

"פנינו לדני מס שהיה המפקד, אמרנו לו - חביבל'ה, איחרנו את הרכבת! הוא אמר - אין לי קשר עם שום יחידה, הפקודה שלי הייתה לבצע. אם אני לא מקבל פקודה להפסיק את הביצוע, אני לא מקבל על עצמי את זה, ואנחנו יוצאים" סיפר אשר.

מס ריכז את הכוח בפאתי פרדס מצפון למחנה, עמירם המ"כ [מפקד כיתה] בן המושבה כינרת אמר לו:  "זה איבוד לדעת! הם כבר יודעים שאנחנו צריכים מאיזשהו צד לתקוף" אבל הפעולה לא בוטלה. "ייקה. קיבל הוראות ביצוע וזהו".

כמה דקות לאחר חצות עלו הלוחמים משלושה כיוונים.

שתי כיתות שבאו משני כיוונים שונים נתגלו בקרבת גדר המחנה המשמר הנייד יצא לקראתם ופתח באש כבדה כולל רימונים נזרקו ומקלעים פלטו צרורות.

3 התפוצצויות אירעו בקצה הצפוני-מזרחי והדרומי-מזרחי של המחנה - פצצות מרגמה שהוטלו על ידי 'ההגנה', "כמה זגוגיות של חלונות ניזוקו"

מס פקד על הקבוצה השלישית - 11 איש בפיקודו של עמירם, לבצע את המשימה. ידידיה ואשר  - יצאו לפרוץ את הגדר - חתכו את גדרות התיל ב'פליירים' נגד חשמל והרחיבו את הפרצה. הבחורים, שהמתינו לסימן בצד השני של הדרך, בפאתי הפרדס, פרצו פנימה, חדרו למחנה, רצו בתוך חורשת האקליפטוסים שבין הבתים המזרחיים לכביש לכיוון מגרש המשוריינים. לאחר שעברו כ- 75  מטרים הייתה ההיתקלות – הצנחנים הבריטים היו מוכנים לקראת הפריצה. הכינו מארב ופתחו באש ממרחק של 4 - 5 מטרים. במטח האש הראשון נפגעו שלושה לוחמים: שרגא הר ואהרון ידידיה נהרגו במקום כשהנשק - תת-מקלעים ותרמילי חומר-הנפץ לצידם.  אריה קסלמן נפצע בברך.

ידידיה נפגע בצרור הראשון "כדור חדר מהכתף ויצא לו מהצד" שרגא היה בסמוך.

הבחורים השיבו אש ועם ילקוטי גב מלאי חומר-נפץ רצו ליעדם. אשר נשאר עם אריה קסלמן הפצוע.

 "הבריטים הנחיתו אש תופת"

כיתתו של עמירם התקדמה למרות האש הצולבת, חדרה אל תוך המחנה הגיעו למקומות, הניחו את הילקוטים עם חומר- הנפץ, הפעילו והחלו לסגת. מוסך המכוניות ולידו שתי שיריוניות ומחסן הדלק הוצתו,  חומרי נפץ הונחו בבניין המפקדה, ובדרך למעונות השוטרים.  שיריונית מושבתת שנותרה במגרש, פוצצה.

"נשמעה התפוצצות אדירה שהחרידה את תל-אביב, בכמה מקומות בצפון תל-אביב נופצו השמשות".

שיריונית בריטית זיהתה את הפריצה, ירתה זיקוק אדום, היה זה גם הסימן המוסכם שנקבע לנסיגת כיתת האבטחה. הם נסוגו לגבעתיים .

מיחידת החוד אמרו שידידיה נהרג ונשאר בשטח, עמירם חזר לשטח הפתוח, הגלוי לעיני הבריטים, כדי להוציא את חברו.

"ידידיה אהרון זה היה משהו... בחור אמיץ בלתי רגיל, ספורטאי והוא בא משכונת עוני, משכונת הקווקזים, התגייס לפלמ"ח והוא היה מוכן לתת את הכל" אמר זלמן כהן,  שכונה זומה.

"נהרג מכדור במצח  - אחרת אי אפשר היה לעצור אותו" אמר אחיו ראובן.

 עמירם הגיע אל ידידיה, הרימו בידיו והחל לזחול לעבר הגדר המזרחית.

החיילים הבריטים גילו את המתרחש: כ-30 מטר מהגדר נלכדו עמירם בֶּלינקוֹב, אליק שמיר, שמואל הרם ועוזי נמירובסקי - אלומת אור של זרקור נפלה עליהם. מטח יריות קטלני נפתח לעברם. כולם ספורטאים קפצו מעל הגדר. "עמירם קיבל את הצרור ונפל, ולא יכלו להזיז אותו"  "שחקן כדור-סל מעולה, נער יפה-תואר, בלונדיני וכחול-עיניים היה".

השלושה עברו לצד שני בריצה מטורפת וקפצו לנחל איילון הזורם.

זומה יחד עם שלושה לוחמים פתחו באש חזקה לכיוון האנגלים וחיפו על היוצאים מהפרצה.

אשר יצא עם אריה קסלמן הפצוע שכל הזמן דאג לחברו שרגא "בעל ידי הזהב. המכונאי בחסד עליון. החבלן הכי טוב". בחוץ מסר אותו לחובשי החי"ש. הם לקחו את הפצוע עד קריית-מאיר לנקודת האיסוף האחרונה. "יעקב פרולוב מפקד מטעם החי"ש חיכה שם".

לאחר כמה שעות אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' פינה את אריה קסלמן לבית-החולים העירוני "בכל אופן בבוקר השכם כשניגשנו ל'הדסה' הוא כבר לא היה בחיים".

חילופי היריות בין המתקיפים - לוחמי 'ההגנה' לבין הבריטים נמשכו כ-  50 דקות.

כל כוח הלך לדרכו. "אנחנו הלכנו למשק הפועלות שהיה ברחוב אדם הכהן פינת שדרות קרן קיימת" אמר אשר.

לפנות בוקר הובאו כלבי משטרה לשרונה שהלכו בעקבות התוקפים לכיוון קריית-מאיר. "נערכו חיפושים מקיפים בבתים ובחצרות. 2 חשודים נעצרו" כתבו בעיתון.

"הייתה לו חברה – אולי כרמלה" אמר רפי.

"הייתה לו חברה יפהפיה ואפילו עמדו להתחתן ולנסוע מטעם המדינה לארה"ב אבל הוא נהרג. היא לא התחתנה שוב" אמרה אילנה.

"חברה כזו מיסתורית. הייתה בלוויה. זוהתה רק לפי התמונות שנשארו". סיפר ראובן.

גופתו של אריה קסלמן הייתה בבית-הקירור של חדר-המתים של בית-החולים העירוני 'הדסה' בתל-אביב. "הוא מת  מפצע שנגרם על ידי ירייה ברגלו. מותו נגרם, כפי שמניחים, עקב איבוד דם." שוטרים בריטים העבירו את גופתו לחדר-המתים בבית-החולים הממשלתי ביפו.

שני ההרוגים האחרים שרגא הר ואהרון ידידיה הועברו גם הם ביום ו' בבוקר לבית-החולים הממשלתי ביפו לחדר-המתים, שם כבר נמצאה גווייתו של עמירם בלינקוב. יש אומרים שמת מפצעיו בזרועות חבריו, שנשאוהו עד לגדר המחנה, יש אומרים כי הבריטים מצאוהו ליד הגדר כשהוא פצוע קשה "תת-מקלע וכדורים נמצאו לידו וחמרי נפץ היו מונחים בקרבת המקום". הוא הועבר לבית-החולים הממשלתי ביפו, ומת זמן קצר לאחר שנתקבל. יש אומרים: מת בדרך.

בבית-החולים הממשלתי ביפו הופקד על שלושת ההרוגים משמר חזק של שוטרים ובלשים שרצו לדעת את שמות הקרבנות, את שותפיהם, ואת הארגון שאליו השתייכו.

הם לא זיהו את ההרוגים. בינתיים היה צורך לקבל את הגויות ולקברן. הש"י בא בדברים עם ה'חברה קדישא' ומשרד הרבנות. וסוכם שאחד מאנשי הש"י יציג עצמו כרב ועד הקהילה. וזה הודיע למפקד הבולשת ש'חברה קדישא'  תמסור את השמות למשטרה, כשיבוא לאסוף את הגוויות.

יומיים ארך המשא-ומתן. עד אז, בכוח-אמצאה רב, תוך ניצול קשרים עם פקידי ממשלה, רופאים, קצינים ובלשים אפשרו להורים השכולים גישה אל בניהם יקיריהם.

" בן שמונה הייתי כשהלכתי עם אמא לזהות את גופת אהרון" סיפר ראובן.

ראשי המוסדות הלאומיים והפיקוד העליון של 'ההגנה' החליטו לערוך לנופלים הלוויית המונים בסממנים ממלכתיים.

 מפקדי 'ההגנה' וראשי ההסתדרות הכללית הכריזו על גיוס כללי של אנשיהם, מקרב ציבור הפועלים וחניכי תנועות-הנוער. משה סנה, ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה', הורה לגייס 15 אלף משתתפים להלוויה.

מסע ההלוויה תוכנן לצאת ביום ראשון, 24 בפברואר, בשעה 13:00, מבית-החולים 'הדסה' ברחוב בלפור, אולם בשל שבר ענן חזק עוכבה יציאתו בעשרים דקות. במקום התקהלו, כך אומרים - כ-50 אלף מלווים שהצטופפו בדממה מוחלטת בגשם הכבד "עד שפסק הגשם והשמש האירה את אלונקות החללים".

בראש מסע ההלוויה צעדו מנהיגי הוועד-הלאומי, חברי הוועד-הפועל של ההסתדרות הכללית ונציגי יישובים. ראש העירייה ישראל רוקח נעדר מההלוויה אמרו כי בשל התנגדותו למאבק המזוין.
גם הלוחמים לא השתתפו "אמרו לנו לא להשתתף בהלוויה, כדי לא להראות שמא עוקבים אחרינו".

הלוויה הייתה המונית. הקהל הלך בדומיה. "איש לא צרח, איש לא צעק".

ברחבת בית-הכנסת הגדול ברחוב אלנבי נישאו הספדים ומשם עשה מסע ההלוויה את דרכו לבית-העלמין בנחלת-יצחק.  צופרי בתי-החרושת צפרו לאות אבל; על הקירות הודבקו כרוזי 'החומה'; 'תנועת המרי העברי' הקדישה שידור מיוחד ב'קול ישראל' המחתרתי.

לאחר סתימת הגולל נשמעה קריאה: "לזכר חללי המרי העברי – דום!" ויריית אקדח בודדה נורתה "כבוד אחרון לנופלים".

הדי הלוויה הגיעו אל כל קצווי תבל. עיתונאי-חוץ תיארוה כ"הפגנת הזדהות המונית שלא נראתה כמוה";

"כשישבו 'שבעה' בא בן גוריון לבית ואמר לאימו כי הוא היה יכול להיות יורשו ומחליפו" אמרה אילנה.

סוף דבר

המשפחה התפרקה, האב שהיה האיש הכי שמח ועליז נסגר. שלושת הילדים הוזנחו והפסיקו ללמוד;  פנינה ורפאל  ידידיה עברו לשכונה ביד-אליהו עם פינוי שכונת הקווקאזים למען בניית תחנת אוטובוסים מרכזית.

שנים רבות הייתה המשימה שנויה במחלוקת  - יש שראו את התקפת 'ההגנה' על מחנה שׂרונה הבריטי ככישלון מבצעי, יש אומרים כי למעשה המבצע השיג את מטרתו הרבה מעל המצופה לא בשדה הקרב אלא בשינוי המפה הפוליטית: 

ארבעת חברי 'ההגנה': אהרון ידידיה, שרגא הר, עמירם בלינקוב ואריה קסלמן גדלו והתחנכו בתל אביב, ואחרי מותם הובאו בה לקבורה. על שמם נקרא הרחוב בגבולה הדרומי של הקריה בתל אביב – 'רחוב הארבעה'.

 דני מס נהרג  ב- 16 בינואר 1948 כמפקד מחלקת הל"ה. יחד עם שלושים וחמישה חיילים צעירים נבחרים בדרכם לתגבור גוש-עציון הנצור.

אליהו שמיר הוא אליק נהרג ב- 22 בינואר 1948 יחד עם שישה לוחמי המשמרות-הנעים [מ"ן] מול בית ספרו 'מקווה-ישראל' כמפקד טנדר נוטרים לקראת ליווי שיירה למושבות הדרום ולירושלים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה. המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים

משה [מיזי] ברסקי – נהרג בדרך בין מלחמיה לדגניה

22.11.1913 – דגניה

בית הקברות בדגניה

טכסט:

[מגן דוד ציון בלבו]

משה בן הירץ ברסקי

בן י"ט שנה

נרצח בדגניה

כ'ב חשון תרע'ד

מלחמת הבלקן הראשונה פרצה;  הליגה הבלקנית תקפה את אימפריה העות'מאנית הבולגרים לחמו על תראקיה, סרביה ומונטנגרו פעלו בקוסובו, במקדוניה ובאלבניה, היוונים כבשו את סלוניקי ואפירוס.

בקיץ תרע"ג הייתה הרעה ביחסי הבדווים  - שבטי הדלאייקה, הנאדי ופראי הארוואלד והכפריים הערביים ערב אל-צחור, בשאטווה, ע'זאוויה, אל-ע'ווארנה – אוסף של שרידי שבטים מהגרים ופלאחים מקומיים  ובכלל ביחסי הערבים לתושבים היהודים; התנכלויות והתנפלויות במקומות שונים – תקרית מרחביה, רצח בסג'רה, הוכה למוות איכר בגדרה;   בראשון- לציון נרצח שומר וברחובות התחולל קרב זרנוגה.

'השער העליון' [השליט] בקושטא המודאג גם ממאורעות אלו העביר הוראה למותצרפים ולקאימקאמים [מנהלי מחוזות ונפות בהתאם]   ב ווליאת [פלך]  ארץ-ישראל להבטיח את הסדר הציבורי -  יש אומרים כי הייתה זו ידו של איסמאיל אנוואר פאשה   מ'התורכים הצעירים'.

ארגון 'השומר' התארגן להגנת הישוב.

אחד העם כתב "יש לנו בארץ נקודות קטנות ובודאי עוד ירבה מספרן. . .   הנקודות האלה הן ארץ ישראל שלנו, ובהן אנו מוצאים סיפוק לרוחנו ומזור לתחלואינו הלאומיים." אחת מהן היא דגניה שקמה בשנת 1910 על אדמות שנקנו על ידי פיק"א מבעליהן פרסי בהאי.  - שם נוסדה התנועה הקיבוצית, היא הייתה לסמל - אליה נהרו יוסף טרומפלדור עם חבריו, תלמידים מגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב כמו אליהו גולומב ומשה כרמי, בנות איכרים מפתח-תקווה כמו אסתר ראב ונוער מהגולה בהם חנה ואחיה משה ברסקי.

וכנופיות רצחניות פעלו באזור ללא מורא ופחד.

משה ברסקי בחור בן 18 שקראוהו בחיבה גם מיזי עם חנה ברסקינה אחותו הבכירה, בחורה בת 20 עלו לארץ-ישראל כחלוצי המשפחה שהתעתדה לעלות כולה, והגיעו ישר לדגניה -  בשנת תרע"ג -  מרס  1913.

הוריהם טובה-גיטל לבית קרבצקי  ונפתלי הירץ; פקיד וחוכר טחנת-קמח על יובל נהר הרוץ' בכפר הקטן  טרוביבקה ליד סקווירה, פלך קייב, אוקראינה [רוסיה].

נפתלי הירץ נולד בכפר הסמוך ריהיזנה בשנת תרל"ו –  (1876), לאביו יוסף [יאסעל ריזנר] ולאמו דינה בת ר' יהושע  [ישיקעלע]– החזן של הרבי מסאדיגורה - הוא אברהם יעקב פרידמן הראשון ראש 'כולל וואהלין', שהיה אחראי על איסוף הכספים והעברתם לחסידים שהתגוררו בארץ-ישראל. ואחר-כך שימש ב'קלוייז' בית מדרש חסידי סאדיגורה שבסקווירה.

יוסף הסב היה, תלמיד חכם, שו"ב [שוחט ובודק], ש"ץ [שליח ציבור] ו'בעל-קורא' כלומר קורא בתורה בבית הכנסת בפני ציבור המתפללים. "נעים קול וזמר".

נפתלי הירץ איש למדן וציוני. ביתו, כך אמרו, היה ספוג מידות טובות, תורה ועבודה ודרך-ארץ, וכן אווירה ציונית, שפה עברית וכמיהה לארץ-ישראל -  הארץ "שבה עומדת ירושלים בחורבנה ובוכה על בניה, ועוד תשוב ותיבנה על תלה". מספרים כי כשהגיעה מן העיירה הקרובה הבשורה על מותו של הרצל  - כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904 - היה יום-אבל בבית, כאילו ישבו 'שבעה' אחר מות אחד מן המשפחה.

 בשנת תר"ן 1890  נשא נפתלי הירץ לאשה את טובה-גיטל, והוא בן 14

גיטל צעירה ויפה ילדה ילד אחרי ילד, "נמשכת לחברה והמציאות היא כפר נידח, ולא תמיד הפרנסה בשפע". כתבה  מרים ברץ.

אחרי חנה ומשה נולדו שלום, אהרון, מרים, פישקה [היא פשה 'הקטנה';  פישקה בסלנג - ייחודית]  וישראל  

"כאשר שלחתי ל'חדר' את הקטן בבנים, תקעתי פרח לשערותי, יצאתי לשדה ושרתי בקול רם, הרגשתי את עצמי מחודשת ומלאת מרץ" סיפרה האם טובה ברסקי.

משה גדל בחיק הטבע - נהר ודגים, איכרים וסוסים, אווזים ושדות - הכיר את חיי 'הגויים' לא פחות מאשר את חיי היהודים - הוא למד ב'חדר' ובישיבה לימודי יהדות וכן מפי מורים – לימודים כלליים ועברית.  בגיל 13 החל לעבוד ליד אביו.

"חנה היא שרצתה לעלות לארץ-ישראל, אבל האב שלא הסתפק בתרומותיו לקרן-הקיימת-לישראל ובכל שאר הפעולות של ציוני בכפר אוקראיני לא הסכים שבתו תיסע לבד וצרף אליה את אחיה משה"  סיפר עמיהוד כרמיאלי, בנה של חנה אחות משה ברסקי, בחדרו שבקיבוץ גניגר.

  באונייה פגשו חנה ומשה את שרה מלכין, פועלת חקלאית בפרדסי פתח-תקווה ורחובות, שהייתה בסג'רה וחוות כינרת - המבשלת הנודעת בקומונות של ציבור החלוצים בני העלייה השנייה וממקימי דגניה והיא יעצה להם: "ישר לדגניה!", וכך עשו.

באו לדגניה שנוסדה אמנם בשנת 1910 באום ג'וני  אך במקום זה, בבאב אל-תום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת   - היא רק מקיץ 1912. את הצריף המפורסם הקימו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

התאקלמות האחות  והאח במקום הייתה קלה והמכתבים ששלחו מן הארץ שימחו את לב המשפחה. חנה חופשייה כציפור

משה-  משה'לה קראו לו  בקבוצה - לא ידע כל קושי בעבודה – "על עבודה גדל ועל אהבתה חונך" אמרו; בחור שקט ומתון בהליכותיו התמסר לעבודה ולשמירה, שנתחבב עד מהרה גם על חברי דגניה כולל יוצאי 'הקומונה-החדרתית' הקשישים ממנו [יוסף בוסל, מרים אוסטרובסקי, יוסף ברץ,  חיותה אהרונוביץ, יצחק ינקלזון, תנחום תנפילוב, יוסף אלקין, ישראל בלוך, אמרו שהיו עוד] סופג היה לתוכו את דברי החברים, ועליהם היה אוהב לחזור, אמרו: "שתיל צעיר, שהעתיקוהו ממשתלה טובה לאדמה פורייה".

זריז, חרוץ ועליז "תמיד היה רוקד, קופץ". נכון לעזור לכל: נקשר לחברים, לעבודה ולמקום; פניו זרחו מטוב-לב ורצון טוב היה,  מספרים כי פעם כשנתפס ערבי שגנב יבול מהשדה ונכלא בחצר הקבוצה עד לבירור, ריחם עליו משה'לה וסיפק לו אוכל.

"בסביבתנו שוהים עכשו בדוים משבט פראי מאד ארוואלד. בכל מקום שהם עוברים הם עושים שמות, מחריבים את הגנות של הירקות, לוקחים מהגרנות. כל הסביבה שרויה בפחד. מפני הממשלה אין הם מפחדים בכלל. הולכים עם אלפי גמלים, עד עכשו לא נגעו ברכוש היהודים וחמסו רק אצל הפלחים. בשבוע זה התנפלו על עדריהם איזה 40 – 50 חיילים מזוינים היטב של שבט אחר וגזלו מהם הרבה גמלים, היו יריות חזקות מאד ואומרים שיש משני הצדדים הרוגים. לפי שעה בכל פעם באים ושבים רוכבים חדשים. עכשו נמצאים הבדוים רגעים אחדים מבתי דגניה. היום באו מ'דרעה' (עיירה בעבר-הירדן) כשלושים חיילים מהממשלה" כתב עיתון 'הצפירה'  היוצא בפולין  [ה' מנחם אב תרע"ג – 8.8.1913]

את הארץ טרם ראה משה'לה מלבד המושבות הסמוכות שבגליל התחתון. חשב שבניסן, בחג הפסח  - יטייל לגליל העליון.

 ובינתיים התנדב לכל מעשה. "מה לי סכנה, אם דגניה שלנו זקוקה לכך?!" - נהג לומר.

"בשבת לפנות ערב נהרג החבר משה ברסקי בדרך בין מלחמיה לדגניה". כתב עיתון 'הפועל הצעיר' בשבת, ב' בחשון תרע"ד [22.11.1913], שמונה חודשים אחר בואו לדגניה, התנדב משה ברסקי, חלוץ צעיר להביא מרוקח המושבה מלחמיה, מאכס מרדכי גיליות, מרחק 7-8 ק"מ מדגניה, תרופה נגד ארס נחשים להצלת חיי חברו – שמואל דיין – שנחש הכישו.

"נכנס לשמואל  ברחש לאוזן וחבריו שפכו פנימה שמן לוהט" סיפרו חבריו, "קוקוזין שנתקרש " אמרו אחרים.

"הוא היה שרוי בכאבים עזים ונשקפה סכנה לחייו" כתבה מירית גל-עד.
"הפועל משה ברסקי הלך בלילה מדגניה למלחמיה להביא סמי מרפא לאחותו החולה" כתב העיתון העברי 'הצפירה' שיצא בוורשה.

 באין בית-מרקחת, רופא לא היה גם לא רוקח או חבושת , ארון קטנטן ובו תרופות לעזרה ראשונה, בדגניה העדיפו לשלחו אל הרוקח מאכס גיליות במלחמיה ולא אל רוקח המושבה כינרת - יעקב חפץ.

משה'לה  שליח לדבר מצווה רכב בשבת אחר הצהריים  למלחמיה, שמעברו השני של הירדן רכוב על פרדת-עבודה חמוש באקדח 'מאוזר' חצי-אוטומטי.

"בטוב לבו הציע בעצמו את שרותו ללכת למלחמיה להביא רפואות לחולה" כתב בעיתון 'הפועל-הצעיר' שמואל דיין שהיה חבר דגניה באותם הימים.

"היה לאבא שטף-דם קשה באפו. [סיבוך של ניתוח שעבר לא מזמן בביירות]. משה ברסקי התנדב לרכוב על פרדה למנחמיה להביא תרופה כדי לעצור את הדם". כתב משה דיין בספרו 'אבני דרך'.

"הוא צריך היה לנסוע למלחמיה להביא איזה רפואות עבור שמואל דיין, שנותח באוזנו בביירות, הפצע נפתח ודימם". כתב גרשון גרא.

"משה ברסקי היה מאוהב בדבורה  ונדמה לי שגם כתב על זה להוריו" סיפר עמיהוד כרמיאלי.

גם שמואל דיין היה מאוהב בדבורה זטולובסקי חלוצה בעלת יופי עמוק ועדין, בת 23 שהגיעה לדגניה בפברואר 1913 אחת, שסיפרו עליה כי הייתה 'נרודניקית' ברוסיה- מהפכנית- סוציאליסטית שהעריצה את טולסטוי,  שימשה כאחות רחמניה בחזית הבולגרית בתראקיה, וכשהתאכזבה מהעם הרוסי ומאהבתה לפרופסור רוסי,  גילתה את הציונות והגיעה לדגניה.

 גם שם  'סובבה ראשים'  אך עזבה במהרה לחוות סג'רה יש אומרים שחזרה לרוסיה כדי להחלים מקדחת.

""אז שמואל דיין, 'צדיק' גדול, אמר שצריך להוציא את היפהפיה מדגניה, מפני שחדלו לעבוד ולשים לב למשק."  דברי מרים ברץ לבית אוסטרובסקי.

"השכלתה רחבה מדי והיא מפונקת באוכל" אמרו והיא 'הועזבה' מדגניה.

"שמואל נקט תכסיס זה כדי להרחיקה ממתחריו ולשומרה לעצמו" כתב אהוד בן-עזר.

לפני צאתו לדרך נכנס משה'לה למטבח והביא לאסתר הפתח-תקוואית הצעירה בת גילו  זר פרחי ירדנון -  פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן.

משה'לה יצא לשליחותו הגיע למושבה מלחמיה נכנס לביתו של הרוקח שברחובה היחיד  קיבל את התרופה  ובדרכו חזרה הותקף על ידי קבוצה של שישה פרשים ברווים מזוינים. הם ארבו לו במעברות הירדן ביקשו ליטול את פרדתו  - עמד  בדיבורו כי לא יפקיר בידי שודדים בהמה אשר ברשותו, קפץ מעליה ובעט ברכוש הקבוצה  - הצליף עליה בשוטו והבריחה - שתרוץ משם הביתה; הוא ידע  כי כשתהיה חופשייה לא תיתן לזר להחזיק בה.

יחידי נשאר להיאבק על נפשו בנשקו עם תוקפיו. הם גברו עליו, רצחוהו . כדור פגע בגבו. בגופתו התעללו.

עם שקיעה שבה לדגניה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. הרגשת חבריו ניבאה רעות הבינו כי אסון קרה "הפרדה לא תשליך מעליה רוכב כמשה'לה" אמרו.  מודאגים סגרו את שערי הברזל, ובחצר נשארו הנשים, אסתר ראב ידידת הנעדר  שם;  הילד האחד, גדעון ברץ; ושלושה גברים , שאר החברים התחלקו לקבוצות חיפוש.

 בפנסים ולפידים מיהרו לשטח לחפשו. גם איכרי מלחמיה הוזעקו להשתתף בחיפושים. "21 איש יצאנו לחפש אותו עם פנסים בידינו, חיפשנו בכל הכפרים ולא מצאנוהו. אחרי 4 שעות מצאנו את השדוד." מדברי שלמה יצחק רוזנפלד נציג מלחמיה ביום חגה של דגניה, ['דבר', 8.11.1935].

בין המחפשים כל אותו הלילה היה אוסיה, הוא יוסף טרומפלדור האגדי, שבאותם הימים עבד בדגניה עם אנשי 'קבוצת-רומני', בני עירו  - "בידו האחת חרש ועשה בכל עבודות-השדה, רכב על סוס כשהוא מחזיק בנשק", גם דב רייזמן ויעקב ברקוביץ שם. גם דב הוז וחבריו ששהו אז בדגניה במסגרת 'ההסתדרות המצומצמת', אותה קבוצה של בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, שהחליטה להקדיש את עצמה לטובת העם והארץ, הלכו עד מלחמיה ושבו.

לאחר שעות  - אחרי חצות הלילה ולקראת בוקר, נמצאה גופת משה'לה באמצע הדרך שבין דגניה למלחמיה ליד מעברות הירדן בצדו המזרחי במרחק מטרים אחדים מדרך מלחמיה-דגניה, כשהיא מגואלת בדם נקובת הכדורים, פצועה ושסועה "שלשה כדורים נחתו בו, וגם בנבוט פצעו חלק מפניו" כתבו ב'הפועל-הצעיר' [תרע"ד, 7].

הממצאים בזירה סיפרו כי פגע לפחות באחד מתוקפיו - ליד גופתו החבולה באכזריות נמצאו עקאל כאפייה מגואל בדם,  נבוט- אותו מקל חובלים של רועים  ונעל של ערבי. אקדחו נלקח.

"פגר מוטל על אם הדרך. העיניים קפאו והגוף הערום-למחצה מלא פצעים וחבורות. הרקות התבלטו, השערות סמרו ומסביב דם קרוש. גופתו של משה ברסקי." כתב אליהו גולומב שהיה בין המחפשים.

 "דגניה בכתה על בנה היקר". כתב משה סמילנסקי הסופר והפרדסן מרחובות.

הקבוצה הודיעה על מות משה להוריו ברוסיה.

למחרתו הביאו אנשי דגניה את חברם הצעיר לקבורה.

משה ברסקי הובא למנוחות על שפת הירדן בחורשת הזיתים שטיפחו ידיו  -  הקבר הראשון בדגניה.

"פה לא ידע ולא הכיר את היאוש עם כל אותן הצרות שפועלינו נלקים בהן, הן בנוגע לחוסר עבודה והן בנוגע לקושי הסתגלות. ספוג היה גופו רעננות של הטבע, - ספקות וקרעים בחיים זרים היו לנשמתו". הספידו שמואל דיין.

בדגניה לא עבדו אותו יום בשל האבל.

אומרים כי החבר שהוכש ניצל בזכות חברים אחרים שהביאו לו את התרופה.

כעבור יומיים מת מפצעיו הערבי שנפגע בעת ההתקפה על משה'לה.

" כעבור שלושה ימים נהרג יוסף זלצמן מקבוצת כנרת שנסע בעגלה מכנרת לביתניה, מרחק של כרבע שעה, ושוב שדדו את הפרדות אז דיברו כולם על כך, כי רצח יוסף זלצמן היה נקמת דם על הרוג ערבי שנפל מידי משה ברסקי"  כתב בזיכרונותיו  זלמן כץ יליד מנחמיה.

"מקרי הרצח האחרונים בגליל התחתון עוררו התרגשות גדולה גם בקרב הערבים תושבי הכפרים הסמוכים למושבות העבריות, והערבים מסביב לדגניה וכנרת התאחדו עם היהודים לחפש אחרי הרוצחים. כן שלחה הממשלה פלוגות צבא מדמשק וטבריה בפקודה נמרצת למצוא את הרוצחים שרצחו את שני השומרים העברים". דיווח עיתון 'הצפירה' [ י"ג כסלו תרע"ד  - 12.12.1913]

חלפו שבועיים מהרצח, בבן-שמן נערכה אזכרה להפועלים החברים הנרצחים משה ברסקי  ויוסף זלצמן מכנרת
 מלאו שלושה שבועות ומערכת העיתון 'הפועל הצעיר' יצאה בקול קורא ונרגש נוכח  האדישות בציבור - " "עלוב הוא הפועל העברי בחייו ועלוב הוא במותו"

 הציבור חדל מלהתעניין - "אין גואלים לדם של פועל עברי שנהרג על כבוד ישראל"

"הרציחות עשו רושם קשה במיוחד, כי הן לא נעשו למטרות שוד" כתב לימים מוקי צור ההיסטוריון מקיבוץ עין-גב.

"מעשי רצח בשל סכסוכים עם הבדווים" כתבו ב'הצפירה'.

"בחיפוש הרוצחים של ברסקי וזלצמן התחילה הממשלה לעבוד במרץ, לפני שבוע הובא לטבריה אחד הרוצחים המפורסמים בסביבה, הנחשד ברצח" כתב העיתון 'הפועל-הצעיר' [תרע"ד, 11]. ספרו כי יהודי ספרדי מטבריה, בעל חנות בכפר בערבי גשר ראה כיצד הערבים מובילים פצוע על סוסה בליל הרצח ותאר את צורת הרוצחים. סופר כי ניסו להתחקות אחר הרוצחים באמצעות חיפוש אחר הפרדות הגנובות, עד עבר הירדן הרחיקו. השלים פרטים מיכה כרמון מתוך זכרונות אנשי העליה השנייה, של בלוך ויופה.

הממשלה התורכית חושדת שהרוצחים הגיעו מהכפר הערבי השכן - עבודייה.

יהושע חנקין גואל הקרקע, שידע את נפש השלטונות העות'מאניים ואת ערביי הארץ  קיבל על עצמו, את הטיפול ברצח משה ברסקי. הוא עזב לפי השמועה את הטיפול בעניין, בגלל יחסה של דגניה לשביתת 'השומר' בסג'רה בסוף שנת 1913 בה נדרשה חברת 'נטעים' להעסיק פועלים עברים בלבד.

רוצחי ברסקי מתו בבית הסוהר בטבריה בחודש שבט תרפ"ד .

מעשי ההתנקשות לא פסקו בכ"ז כסלו כתב בין השאר  בנציון  ישראלי, איש קבוצת כינרת,  ל'משרד הארץ-ישראלי' ביפו: "שלשום ירו מבחוץ לתוך המטבח בשעה ששם ישבו אחדים. כדור אחד עבר את הדלת ונתקע בקיר מנגד… ".

בת-שבע  לבית פנטורין קראה ליום הרצח 'י"א באדר של מנחמיה'.

 "היינו נוסעות לטפל במצבה, היו צריכים לזחול כדי לקרוא את הכתוב"  סיפרה בתה מירית גל-עד.

קברו של משה ברסקי היה למקום התכנסות ווידוי, להיטהרות הלב ולגיבוש מחודש של ה"יחד" בדגניה הצעירה.

 רזניק צבי איש גן-שמואל אבד עצמו לדעת על קברו של ברסקי באביב 1918.

אפילוג משפחתי

הקבוצה בדגניה הודיעה על מות משה להוריו באוקראינה; אומרים כי שמואל דיין כתב את המכתב.

היה זה יום מר ונמהר, ילדיה הקטנים  של טובה-גיטל  ברסקי רצו בוכים מבית-הספר הביתה ובפיהם ידיעה: אחיהם הבכור משה נרצח בארץ ישראל

 את הידיעה הראשונה הביא עיתון עברי לבית-הספר  יש האומרים כי שבוע אחרי הרצח, התלגרמה הקצרה  מעל דפי העיתון  'הפועל  צעיר' ביום ששי 28.11.1913  "בשבת לפנות ערב נהרג החבר משה ברסקי", הקדימה את המכתב, עם הידיעה המרה ששלחו החברים מדגניה למשפחה בחו"ל.

אבי המשפחה היה, כרגיל, בכל ימות השבוע בעבודה בכפר – בטחנה יחד עם הבנים הגדולים שלום ואהרון

טובה-גיטל  השקיטה אותם,  והודיעה לשאר בני המשפחה  את דבר האסון.

המכתב הגיע אחר-כך.

עשו 'קריעה' וישבו 'שבעה'; ובקומם מאבלם שלח האב לדגניה מכתב תשובה:

סקבירה, יום ז' חנוכה תרע"ד

חברים נכבדים, קבוצת דגניה!

קבלתי את מכתבכם היקר הנכתב בדמע ודם,  בו ראיתי דברים אמתיים שיוצאים מקרב לבות אוהבים וידידים הקשורים קשר נפשי בקשר בל ינתק לעולם.

אחים יקרים! את אשר לא פללננו באתנו, שבר גדול השברנו, אך מאמין אני שלא יפול רוחכם לסוג אחור חלילה, אדרבה! מקוה אני שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו אל הפועל את רעיוננו הגדול אשר בעדו הקריב בני את נפשו ודמו.

אחים לדעה! לא רק להביע לכם את רחשי תודתי בעד השתתפותכם בצערי, אלא גם לנחם אתכם אני חפץ, כי הלא "צערי גם צערכם", לכן, הבו נקוה יחד כי דם קרבננו הגדול – דם בני ואחיכם משה עלה לרצון, וכי אולי הוא יהיה הקרבן האחרון על מזבח רעיוננו הקדוש!

בברכת ציון ותנחומים

מוקירכם ומקוה להיות גם מכירכם.

ה י ר ץ   ב א ר ס ק י

האב, נפתלי הירץ ברסקי, השיב בשם משפחתו:

 "איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עיבדו במרץ  ובתקווה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא את מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה".

מערכת העיתון  'הפועל-הצעיר' [תרע"ד, 18], בה פורסם מכתב זה הוסיפה  ב'הערת המערכת': החבר שמסר לנו את המכתב הזה מוסיף את המלים הנאמנות האלה: "אם הורים כאלה בישראל, עוד לא אבדה תקותנו. בא אחיו הצעיר של משה, יפה ורענן כמוהו, חרוץ ומסור לעבודה בכל נפשו, לעוז רוח כזה – לשלוח את הבן השני למקום שנפל חלל הבן הראשון – זוכים רק אנשים בעלי נשמה שלמה ויפה".

"מכתב האב הרעיד את לבותינו והוסיף לכולנו אומץ ואמונה   אמרנו: אם עוד הורים כאלה בישראל, מה נתאבל ומה נתייאש…   ".  אמר יוסף ברץ ממייסדי דגניה .

"  ..המכתב מאת אביו של משה ברסקי היה אחד המניעים לעלייתי לארץ-ישראל…". אמר לוי שקולניק, גם הוא מדגניה [לימים לוי אשכול שר האוצר וראש ממשלת ישראל].

מכתב זה, שהתפרסם כאמור ב'הפועל-הצעיר", הוקרא בקונגרס הציוני ה-  11 שהתכנס בווינה ועשה רושם רב.

ד"ר חיים ויצמן [לימים נשיאה הראשון של מדינת-ישראל] מדינאי בכיר של התנועה הציונית וכדובר שלה בזירה הבינלאומית אמר באספה ציונית  בפריס: "  .. האב השכול, הכותב תנחומיו לחברי בנו, שנרצח בארץ-ישראל מעודד אותם, מבטיח לשלוח להם את בנו השני, שימלא את מקום הנרצח – זה הוא הציוני הפוליטי הגדול ביותר אחרי הרצל…".

גם סבו של משה, יוסף, כתב לאנשי דגניה: שזה מזמן נחשבו לנכדיו:

 "בימי החשמונאים כשאח אחד נפל – הגבירו האחרים את מאמציהם עוד יותר…  "

"ולא הסתפק האב השכול במכתבו זה, אלא שלח תיכף לדגניה את בנו הצעיר, בחור יפה ורענן וחרוץ ומסור לעבודתו כאחיו הבכור."

כתבו בעיתון 'החרות', ביטאון העדה הספרדית בירושלים, [כ' אדר תרע"ד, 16.8.1914].

תשובת המשפחה:  "הננו שולחים לכם גם את בננו השני, למלא את מקום בננו שנפל. מות משה מעלה את כולנו ארצה". נפוצה בימים ההם כאגדה והייתה לסמל בעולם היהודי. עשרות צעירים עלו לארץ מתוך התעוררות חלוצית והקרבה זו.

האב קיים את הבטחתו; עוד באותה שנה שלח את בנו, שלום, לדגניה, ויוסף טרומפלדור רשם ביומנו: "את מקום משה ברסקי בא למלא אחיו הצעיר ממנו. שהגיע מרוסיה באלה הימים...''

כעבור זמן קצר, עוד בשנת 1914, הגיעו לדגניה אם-המשפחה, טובה-גיטל ברסקי עם שלושת ילדיה  הקטנים  - מרים, פישקה [פשקה]  וישראל. האב עם בנו אהרון  נשארו תקופת מה באוקראינה כדי לחסל את העסקים. "אהרון עלה קצת לפני האבא, נפתלי הירץ. האבא עלה בשנת 1920" סיפר עמיהוד כרמיאלי.

"הסבא רבא ישיקעלע לא זכה. הוא נפל חלל על קידוש השם, רצחוהו הפורעים האוקראינים" כתב בעיתון 'דבר' יוסף שפירא מנהלל במלאת עשרים שנה להרצחו של משה ברסקי. הוא נהרג בכפר מגוריו שבאוקראינה  במלחמת האזרחים   (1919-1921)  בין מתנגדי המהפכה הקומוניסטית לבין תומכיה -  פרעות פטליורה.

טובה-גיטל ברסקי באה לדגניה כאל בית משפחה, ואמנם כך נתקבלה שם. "כאשר היה מתגבר מצב-רוח של דיכאון הייתה טובה ברסקי מעוררת לשירה בציבור, היא ידעה לשיר ואהבה לשיר בציבור, בכלל אהבה ציבור". כתבה דבורה דיין, אז חברת דגניה.

אולם  במהרה התברר, כי למרות התאקלמותה בחיי החברה ובענייני המשק היא לא תוכל לגור בדגניה, היה עליה לדאוג לחינוך בניה הצעירים, ובדגניה הרווקית ברובה טרם היה בית‑ספר.  באו החברים אל המחנך זאב כרמי במלחמיה לחפש עצה והוחלט על דעת המושבה והקבוצה  שמשפחת ברסקי, תשכור בית במושבה והילדים ילמדו בבית הספר במקום. וכך היה "המורה כרמי משבח במיוחד את התלמיד ישראל ברסקי, שהוא תלמיד חרוץ ושקדן ובעל מעלות תרומיות באישיותו" כתבה מירית גל-עד.

מצרכי מזון קיבלה משפחת ברסקי מדגניה. כסף, למגורים בשכירות במושבה ולהוצאות קטנות אחרות, הגיע מאב-המשפחה באוקראינה.

ערב אחד, כך כתבה שרה צ'יז'יק,  בת המושבה מלחמיה, התנהלה שיחה בין טובה-גיטל  ברסקי השכולה לבין שכנה האיכר דב  קליי.  הגברת ברסקי שרצח משה בנה הטביע חותמו על כל חייה, קוננה על גורלה המר, על מות בנה בארץ רחוקה  רחוק מבית‑הורים, קליי ניחם אותה אמר:  "הן על כולנו תעבור הכוס ביום מהימים;  והאם אין נחמה בכך, שהוא מת על קידוש הארץ והעם, נפל כגיבור במלחמת העם", והוסיף:  "שמעי, גברת ברסקי, אם נגזר עלי למות, הלוואי יהיה חלקי עמוֹ ועם שאר גיבורי ישראל".

דב  קליי  נהרג בהגנה על המושבה בחורף 1915.

שרה צ'יז'יק השתתפה בהגנת תל‑חי ושם מצאה את מותה -  י"א באדר תר"פ. 

מלחמת העולם הראשונה פרצה בקיץ 1914. דרכי האספקה מאירופה נותקו

הסב יוסף, אב המשפחה נפתלי הירץ ובנו אהרון נשארו  בצד העוין לתורכים – בצד הרוסי.

על טובה-גיטל   היה לפרנס את ילדיה.

היא לא חזרה לדגניה למרות בקשת רבים. הייתה לה הרגשה שתכביד, והזמן – ימי מחסור, מחלות ורעב. וגם בדגניה לא היו שבעים בימים ההם. חנה בענייניה,

וכך מבית שכור של איכר במלחמיה הייתה לבעלת אכסניה קטנה בסמטה בטבריה  "הלכתי למלון ברסקי. מצאתי פה כד-חרס מלא מים מעופשים. ניגשתי ושתיתי לרוויה, כי הרגשתי עייפות וחולשה. בית-המלון הכיל בסך-הכל חדר אחד טברייני טיפוסי עם חלון מסורג ורצפת בטון. המטבח היה בחצר. בעלת המלון, שנמצאה פה לבדה כי בעלה נשאר ברוסיה בשל המלחמה ובניה התפזרו במקומות שונים, הייתה אישה נבונה, פשוטה וטובת-לב, וכל המתארחים, בני דגניה, כינרת וכו', חשו עצמם בטוב אצלה. נשארתי ללון שם." כתבה חיה רוטברג לבית זאטודן.

"באכסניה זו מצאו חלשים, חולי מלריה ולפעמים סתם עייפי-חיים, אם מטפלת ולעיתים קרובות אם מנחמת ומייעצת" כתבה דבורה דיין.

 בטבריה קרה שוב אסון למשפחה – מתה הבת של חנה הנכדה מרים.  מגפת החולירע השתוללה בעיר טבריה  ורבים מתו מחוסר טיפול.

הצבא הבריטי עלה מדרום. התורכים ברחו והשאירו את מחסניהם הפקר, המון יהודים וערבים יצאו משם ובידיהם גם סבון, פחי נפט ושמן

טבריה נכבשה על-ידי הצבא הבריטי ב-  25 לספטמבר 1918  - גדוד פרשים אוסטרלים  ירד מעל ההרים –במכנסיים קצרים ובכובעים רחבי שוליים לראשם, "רכבו צפופים על סוסיהם האבירים", השתלטו על העיר והמשיכו הלאה.

עם תום המלחמה עברה טובה-גיטל  ליפו, סיפרו כי רצתה למלא את אשר החסיר ישראל בלימודיו  מתוך מצוקת המלחמה

 מהגליל הביאה– שמן, זיתים, ריבת-צבר בפחים ושק קמח; על זה התקיימה ומרחה  - פת לחם, שבעצמה אפתה, גם לאורחיה הרבים.

עם התחלת העלייה השלישית קיבלה על עצמה טובה ברסקי להדריך עולות חדשות במטבח-הפועלים הראשון שנפתח בתל-אביב אומרים כי היה זה ברחוב נחלת בנימין 32 פינת קלישר 50, שם עבדו בנות משק הפועלות בדרום העיר. 

ברחוב עלייה פינת דרך סלמה [כיום, דרך שלמה], בגבולה של יפו. היה שם  גן-ירק ומשתלת פרחים. הצעירות שלא הועסקו בעבודה במשק החקלאי נשלחו ל'עבודת חוץ' במטבח 'הפועלים' הנ"ל של 'הפועל-הצעיר'  אגב, מטבח פועלים אחר, אשר היה מסונף למפלגת  'אחדות העבודה' פעל ברחוב נחלת בנימין 18.

נפתלי הירץ, שעלה ארצה [1920] עבד בהנהלת צרכניית הפועלים ברחובות משם עבר לעבוד בברית הפיקוח של הצרכניות ליד 'המשביר המרכזי' בתל-אביב ואחר-כך בחיפה כקופאי.

קצת לאחר עלייתו של הבן שלום על הקרקע שהיה בין מקימי כפר יחזקאל עברו לשם גם הוריו – טובה ונפתלי הירץ  גרו, בצריף עץ קטן.

 ובשנותיו האחרונות עבד נפתלי הירץ בניהול הצרכניה בכפר-יחזקאל

ביום כ"ב בחשון תש"ג, בדיוק ביום השנה  להרצחו של בנה משה נפטרה טובה מיסורי מחלתה והובאה לקבורה בכפר-יחזקאל.

שבועות מעטים אחרי פטירת רעייתו חלה נפתלי הירץ  והוכנס לבית-החולים בחיפה שם נפטר ביום י' טבת תש"ג, בן 67 והובא לקבורה בכפר יחזקאל.

חנה –נשאה לאליהו כרמלי שומר במלחמיה שגר כאריס, בחצרו של שלמה יצחק רוזנפלד. מספרים כי שם נולדה להם תינוקת – מרים קראו לה – ושם נפטרה. ובשנת 1916 נולד בנם עמיהוד. הזוג  סולק מהמושבה  משום שאליהו סירב למסור את ה'קרבין' שברשותו לוועד המושבה, שאסף את הנשק מהתושבים בפקודת הבריטים מיד לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים.  עברו ליבנאל שם אליהו גידל גן-ירק יחד עם יעקב הופמן, שהיה ידידו. שם גם התחיל הרומן בין חנה ליעקב.

חנה התגרשת מאליהו ונישאה ליעקב . חנה ויעקב הופמן עברו לרחובות וגרו בחצר של זאב סמילנסקי, "לא זו שעל הגבעה", שם נולדה בתם אביבה. יעקב היה לשומר בראשון-לציון.  משם עברו לשוני,  גרו בתל-צור שליד זיכרון-יעקב," גרו ב'זרעוניה', יעקב היה מנהל תחנת הניסיונות, וחנה עקרת בית" דברי עמיהוד. יעקב שימש כפקיד בפיק"א בבנימינה, בפרדס-חנה ואחר-כך בטבריה.  בתם דינה  ואחיה הצעיר משה [שנקרא ע"ש דודו שנרצח] נולדו בזיכרון-יעקב בבית-החולים 'הלל-יפה'.

משה כשבגר גר ברחובות ושם משפחתו הסב להופמן-הדר על שם בנו שנשא את שם המשפחה הדר ונפל במלחמת יום הכיפורים בגולן.

פשה, [היא 'פשה הקטנה']  נישאה למתתיהו שטיין במגדל, בין האורחים היה גם ברנר. גדולי הישוב נוכחו בטקס - משה גלינקין, מנהל חוות מגדל שארח באותו ערב את הד"ר חיים ויצמן, פנחס רוטנברג, פרופ' אוטו וארבורג וסיר אלפרד מונד [לימים הלורד מלצ'ט], שהיה אז שר העבודות הציבוריות בממשלה הבריטית ובא לביקור בארץ, בערב זה נולדה העסקה להקמת 'ווילה מלצ'ט' על אדמת מגדל שעל חוף הכינרת.   פשה התגרשה ממתתיהו שטיין.

שלום – מראשוני המתנחלים בכפר-יחזקאל, שקם מייד לאחר המושב נהלל, רובם היו אנשי 'אחדות העבודה'    מבין חלוצי העלייה השנייה   ואנשי 'הגדוד  העברי'.  נשוי לדבורה ואין להם ילדים.

 ישראל – היה לאיכר בכפר ויתקין נשוי ל'לאה הגדולה'.

 אהרון – עבד בצרכניה בכפר יחזקאל נשוי ל'לאה הקטנה'.

סוף דבר

 בסופו של דבר אומרים כי התרופה הגיעה אל שמואל דיין וחייו ניצלו.

בדצמבר 1913, כחודש לאחר רצח משה ברסקי, נסע שמואל דיין על חשבון הקבוצה לווינה כדי שרופאים ינתחו את אוזנו החולה, לאחר שרופאי ביירות נכשלו לרפאה, הוא חזר לדגניה באוגוסט 1914.

מספרים כי שמואל ניצל את שהותו באוסטריה לצורך הטיפול כדי להמשיך לרוסיה ולבקר את דבורה. הם חזרו יחד לדגניה.

דבורה נישאה בדגניה לשמואל דיין בסתיו 1914. שמואל שטען  כי "ילדים הם גורם מפריע בהגשמת האידיאה של הקבוצה"  אבל הוא עצמו הפריע להגשמת האידיאה  - בא לעולם משה דיין.

בנם, בכורם משה נולד 9 חודשים אחר-כך, ב 20- במאי 1915  ממש לפני פרוץ המלחמה, משה קראו לו. על שמו של משה ברסקי, שיצא להציל את האב ושילם על כך בחייו.  "שמואל דיין, לא שכח את מי שקיפח את חייו למענו" אמרו.

"כשנה וחצי אחרי רצח ברסקי, ב 20- במאי, 1915, נולדתי בדגניה ונקרא שמי משה." חתם משה דיין [מי שהיה גם שר הביטחון בממשלת ישראל] את הפרשה בספרו.

יש הטוענים כי משה דיין נקרא על-שם משה מנצור, אחד מתימני כנרת, שהיו מיודדים עם אנשי דגניה בכלל ועם שמואל דיין במיוחד.

בשנת 1921  עזבה משפחת דיין - שמואל עם אשתו דבורה ובנם משה  בן השש את דגניה,  והיו בין מייסדי מושב העובדים הראשון בארץ-  נהלל שבעמק יזרעאל.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים  וצמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני,  ברצונם או שלא.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים