-
12.12.1919 – תל-חי
שפושניק שניאור – בדווים הרגו אותו
6.2.1920 – תל-חי
שר אהרון – בהתקלות עם הבדואים נפגע ונהרג
קברות "השומר" בכפר-גלעדי
טכסט:
טוב למות בעד ארצנו
דרכלר דבורה
טוקר יעקב
טרומפלדור יוסף
מונטר בנימין
ציזיק שרה
שפושניק שניאור
שר אהרון
שרף וולף
י"א אדר תר'פ
זכרו של יוסף טרומפלדור ומיתוס קרב הגבורה בתל-חי השכיח את זכרם של שניים שעלו, כל אחד בנפרד, לעזרת תל-חי ונהרגו בשגרת ההגנה והעבודה במקום עוד לפי שהחל הקרב המיתולוגי. שני סיפורי חיים ומוות, זה של הפועל החקלאי ובן האופה מפתח-תקווה שפושניק שניאור וזה של שר אהרון אחד מיחידי הסגולה שתמיד ידע להיות במקום הנכון, לעשות את המעשה הנכון, בזמן הנכון, ובעצמו.
לפני ששאג האריה
בשלהי שנת 1919 נותקו ארבעת יישובי אצבע הגליל מראש-פינה, היו אלה המושבה מטולה ושלושה יישובי עובדים זעירים: כפר-גלעדי, תל-חי וחמארה. הם נשארו מחוץ לגבולות השלטון הבריטי. כפר-גלעדי, היישוב של ארגון "השומר" מנה כ- 17 נפש וכמספר הזה התגוררו בחצר תל-חי, שנוסדה בשנת 1918 על ידי קבוצת פועלים ממטולה, בתוך חצר מוקפת חומת אבן. בחמארה התגוררו 13 פועלים ופועלת אחת.
לאחר שנחתם ההסכם בין צרפת לבריטניה על קו הגבול הזמני [15.9.1919] נסוג הצבא הבריטי מצפון הגליל-העליון לקו ראש-הנקרה – יסוד-המעלה. קו הגבול עבר שם ליד הכפר בוזיה [בסביבות צומת 'גומא' כיום], בו התגורר השייח' אחמד סאליח, שהיה מידידי המתיישבים היהודים בסביבה.
הגנרל הצרפתי גורו ישב בביירות.
הצרפתים לא הצליחו להשתלט על האזור ו'אצבע הגליל' הפכה לשטח הפקר. הערבים, בהנחיית האמיר פייסל, שישב בדמשק, ניסו להשתלט על האזור כשהם נשענים על האוכלוסייה המוסלמית והמודיעין הבריטי.
בכל ימי שלטון התורכים שילמו הנוצרים שבסביבה מס לאמיר פאעור מהגולן. אולם כשהצרפתים כבשו את סוריה, החליטו הנוצרים להשתחרר מעול המסים, והאמינו כי מעתה ואילך תהיה ידם על העליונה.
אחרי כמה ימים הופיע גדוד צרפתים, מורכב מסנגלים ומרוקנים, שפתח באש מתותחים ומכונות ירייה על כפרי האזור. ערביי החולה ברחו מבתיהם להרי הגולן. עם הצרפתים בא גם המון נוצרים מסביבת ג'דידה ואלה עסקו בביזת האוהלים והכפרים של ערביי החולה, כמו-כן שרפו את ארמון האמיר שבצפון החולה ושדדו כל מה שהיה בו.
"לאחר ששבו הצרפתים לצידון ולג'דידה, הופיעו שוב הבדווים של האמיר פאעור, שישב אז בדמשק והתנפלו על שני הכפרים עמורה וסרידה. שדדו, הרגו את אלה שלא הספיקו לברוח, וביניהם כמה חיילים סנגלים שהיו בכפר, ולקחו את נשקם". סיפר פנחס שניאורסון איש "השומר".
מוסלמים מזוינים החלו מתפרעים בסביבה, כשהם שודדים, אונסים ורוצחים בכפרי הנוצרים, שבהם ראו כבעלי בריתם של הצרפתים. אבל עלתה באש, יהודי חצבייה נמלטו לצידון ולא שבו. אל הבדווים הצטרפו כל תושבי הכפרים המטואלים שבסביבה ומחמוד בק מאדיסה בראשם.
המושל, ה'גוברנור' – שישב בג'דידה ניסה לערב צ'רקסים בעניין "לאלה יש חשבונות ישנים עם הבדווים, והם ינקמו בהם" אך בכך רק הגביר את התבערה.
בתוך כל אלה היו ארבע הנקודות העבריות כאיים בודדים, דלות במזון, בנשק ובכוח-אדם.
בהתחלה לא פגעו המתפרעים הערבים ביהודים. להיפך, מנהיגיהם הצהירו, כי מטרתם היא מלחמה בצרפתים בלבד ובבעלי בריתם הנוצרים המארונים. אף על פי כן תכפו והלכו הפגיעות בעוברי-אורח יהודים ובישובים המנותקים, כולל שוד פרדות מכפר-גלעדי. . כנהוג במקרים כאלה חבר עניין פוליטי רציני עם תאוות שוד ורצח שנזדמן לה זמן מתאים לכך. "כי כל המקרים הוכיחו, כשהבדואים הלוחמים פוגשים בדרכם בנוצרי הורגים אותו מיד, וכשפוגשים ביהודי לפעמים אין נוגעים בו כלל, ולפעמים עושקים מה שיש לו ועוזבים אותו לנפשו" כתב איתמר בן-ברק.
ההתפרעויות שהחלו בראשית שנת העבודה החקלאית ביישובי הגליל העליון החריפו והלכו. המוסדות הקימו לשכת גיוס והוחל במשלוחי נשק ומצרכים. שיירות קטנות של מתנדבים מצוידים בנשק ש"נסחב" ממחסני "הגדוד העברי' היו עוברות דרך כינרת וטבריה לאיילת-השחר והלאה. הדרך הייתה מסוכנת, פעמים האספקה הייתה נשדדת, אך המשלוחים הדלים המשיכו לזרום, בימי גשם ובחשכת לילה הצליחו להעביר קצת אספקה ותגבורת.
אהרון שר
אהרון שר נולד בשנת 1899 בעיר צ'רניגוב שבאוקראינה. יהודי העיירה התפרנסו ממסחר בעצי היערות, בניסור העצים לקרשים ובמשלוח רפסודות במורד נהר הדון. אביו של אהרן עבד כפקיד באחת מחברות סחר העצים.
אהרן למד כשנה ב"חדר" ואחר כך עבר ללמוד בבית-ספר עירוני רוסי. עוד בטרם מלאו לו 16 שנים החליט לעלות לארץ-ישראל. בשנת 1914, על סף פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הגיע ארצה עבד כפועל חקלאי בפתח-תקווה והצטרף לקבוצת פועלים בעין-חי [כיום כפר מל"ל], סטודנט צעיר שאינו דובר לא יידיש ולא עברית. היה לפועל חרוץ, מתנדב לכל עזרה, חבר מסור לאין קץ בראשית דרכו הוא בחר בעבודה הקשה ביותר, ב"בחר" - עידור עמוק וקפדן להוצאת שורשי האינג'יל היא היבלית. בשעות הפנאי למד על הבעיות החקלאיות שבהן נתקל, עסק בענייני תנועת הפועלים בארץ ובלימוד השפה העברית, הוא לא נפרד מהתנ"ך והתאהב בשירי חיים נחמן ביאליק. סקרן היה הבחור.
לאחר שעבד בחוות בן-שמן והוא בן 19 שנה הצטרף לחברי קבוצת כפר-אוריה בקלנדיה, בא לחוות כינרת, צעיר בין בוגרים ומנוסים כמו נוח נפתולסקי, בן-ציון ישראלי ואהרן שידלובסקי שהיו ממנהיגי הקבוצה. ימים רבים הועסק בעבודות כפייה - ה"עמלייה" - עבור הצבא התורכי, אך גם לאחר שבועות לא מעטים של רעב, נדודים וסבל, בבגדים מרופטים ושורצי כינים, הוא המשיך לחייך כאילו בילה בקייטנה. בחור אופטימי היה אהרון שר.עד מהרה הפך אהרון שר לאיש מרכזי בקבוצה, שנטל על עצמו כל מעשה קשה ובלתי נעים, וכאלה לא חסרו. לאחר יום עבודה מפרך הוא נשא בעול סידור החשבונות האישיים של החברים, הוא אירח במאור פנים את "המהגרים" שנקלעו לחצר החווה, האכיל אותם ועודד את רוחם. הוא טיפל גם בענייני התימנים הדלים והאומללים שחיו בכינרת והם אהבו אותו ובטחו בו. מספרים כי בשובו מן העבודה בערב חג, היה ממהר לאכסן את פרדותיו באורווה והולך לעזור לעובדות המטבח לסיים את מלאכתן.
כאשר חלתה חיה רוטברג בחולירע, היה זה אהרון שר שהתנדב לטפל בה, מאיר בעלה היה עסוק בענייני ''המשביר'."חפץ עשה לי עוד איזה זריקות של מלח ושר הכין את האמבטיה…" סיפרה חיה והוסיפה:"את שר ראיתי עושה בורות בשביל דיזנפקציה על-יד החלונות של החדר הגדול. אחרי לילה קשה שהיה על-ידי הוא לא הלך לישון אלא מצא לנחוץ עוד לעבוד ולעשות בורות לדיזינפקציה".
ומי טיפל בפר הגזעי המפחיד הראשון של כינרת, זה שפצע את מאיר רוטברג והכול פחדו לעמוד במחיצתו? היה זה שר שהתנדב להובילו ברגל מחוות בן-שמן עד לחצר כינרת מהלך של כמה ימים.
שמו של אהרון שר יצא לתהילה גם באופן שבו חרש את השדות, כפי שהעיד עליו ידידו הצעיר שאול מאירוב הוא שאול אביגור, לימים בין היתר מראשי ה"הגנה" והמוסד לעלייה ב'. חלומו של שאול מאירוב [בנו גור נפל במלחמת העצמאות, והוא החליף את שם משפחתו לאביגור להנצחת זכר בנו] היה לנהוג בזוג בהמות וזה קרה כאשר שר חרש בקיץ בגבעה הצפונית-מערבית של שדות כינרת "נהגנו אז לעשות מלאכה זו בשניים, אחד תופס במחרשה והשני נוהג בבהמות. לאושרי – הוטל עלי להיות 'השני'. שר קיבל את הזוג המפורסם נמרוד ואפורה, זוג בהמות גדולות, חזקות, אך איטיות ועצלות. אבל חזקה הייתה על שר שיוציא מהן את כל אשר ניתן להפיק. הוא היה מתכונן לכל עבודה כאל מלאכת-קודש; בדק בקפדנות את רתמות הבהמות, הרכיב על המחרשה סכינים חדשים ומתח יפה את כל ברגיה. את כל ההכנות האלה הקפיד לעשות בשעות הצהריים, על חשבון זמן המנוחה, כדי שלא להחסיר חס וחלילה משהו משעות העבודה בשדה. כשהיינו חוזרים בצהרים מן העבודה, עייפים ומיוזעים, הייתי יורד עם שר ברכיבה לים כינרת, לרחוץ יפה את הבהמות. בכך היה מאלץ את שאר העגלונים לנהוג כמוהו. שר הקפיד לבלתי הותיר בשדה אף חתיכת בור, לא היה נמנע מלחזור באותו התלם ובלבד שתהא המלאכה נעשית שלמה".
אין זה מקרה ששר התנדב עם שני חברי כינרת שידלובסקי ופליישר, לקבל על עצמם את האשמה של החזקת נשק בלתי חוקי, כדי לשחרר את שאר החברים מן האשמה ולהציל את עיקר מחבוא הנשק. השלושה הובלו לדמשק לתליה, אך חזרו כעבור יומיים. על-יד ראש-פינה הצליחו להתחמק בלילה. כל הדרך הלכו ברגל ובאו שמחים ועליזים לחצר הקבוצה.
ביום האחרון שלפני כניסת הצבא הבריטי לעמק-הירדן, הופיע בחצר כינרת קצין גרמני בדרישה לעגלות ובהמות לנסיגה צפונה. שר ליווה את הבהמות תחת מטר כדורים, כדי שלא להפקירן ולהחזירן בשלום הביתה.
כך תיארה את דמותו אחת מחברות כינרת ב'קונטרס' בשנת תרפ"ח: "לא עבר זמן רב ונוכחתי כי שק לא רק שלא יהיה לו קשה אצלנו, כי אם להפך,הוא היחידי המאושר בינינו. הוא, הצעיר, ידע יותר מהגדולים לדאוג לעבודה ולחברים. לא היה דבר קשה לשר. הוא היה לאדם העיקרי בקבוצה, היה דואג לכל אדם הנפגש לו בדרכו. פעם ראה כי החברות במטבח לא שמו לב כראוי לעובר אורח ואמר, טוב, אם קשה לכן לבשל גם בשביל אורחים, אבשל בעצמי יום יום סיר גדול ואחלק להם. גם את מיטתו היה מוסר תמיד לאורחים.
בימים ההם התנפלו ערבים מדי ערב על עוברי דרך יהודים, ושר יצא לשמור בדרכים. במרחק חצי שעה מכינרת עמדו חמישה בתים בודדים של תימנים - הם לא היו מוגנים כאנשי חצר כנרת, בתיהם היו פרוצים להתנכלויות של ערביי הסביבה ושל חיילים תורכיים מורעבים, ששדדו את מזונם, ונשק אין בידיהם. שר הוא שדאג להם ושמר עליהם. המאחרים לחזור מעבודות השדה היו פוגשים אותו בדרכם הביתה, הולך לקראתם.
שפושניק נהרג בתל-חי
12 בדצמבר 1919 היה ליל שבת. השמים התקדרו בעננים כבדים וערפל סמיך כיסה את הגליל. בשעה שבע בערב ערכו החברים בתל-חי קבלת שבת בחדר-האוכל, לאחר הארוחה שרו להנאתם וזימרו זמירות שבת. באותה שעה תקפו בדווים את חצר היישוב - היריות ניתכו. מייד כיבו חברי הקבוצה את המנורה יצאו וענו ביריות בודדות מחמשת הרובים שהיו איתם. הם ירו בהפסקות ממיעוט הכדורים, דאגו שמא יכלו הכדורים לגמרי.
בחושך אי אפשר היה להבחין במספר המתנפלים, אולם הרגישו שהם על יד החצר ממש. הירי נמשך כשעה וחצי. אחרי שנשתתקו היריות החלו חברי הקבוצה שרובם לא הכירו איש את רעהו,למנות את הנוכחים והתברר שאחד חסר – שפושניק שניאור שמו, שהיה אז שומר בחצר. והנה נשמעה אנחה מבחוץ. כך מצאו אותו לא הרחק מהחצר, פצוע בבטנו והכניסוהו פנימה. מצבו היה אנוש מאוד וכעבור שעתיים יצאה נשמתו. שני חברים נשלחו למטולה כדי להזעיק רופא.
בכפר-גלעדי שמעו את היריות.
,
"יצאנו מיד לתל-חי לברר מה אירע. באמצע הדרך פגשנו שני חברים מתל-חי, שבאו לקראתנו. שלחנו אחד מהם בחזרה וכהן, מתל-חי, ואני מיהרנו למטולה להבהיל את הרופא. כשחזרנו לתל-חי, בלוויית הרופא וכמה מצעירי מטולה, כבר לא היה שפושניק בחיים". סיפר פנחס שניאורסון
יש הגורסים כי מיד כאשר הודיעו במטולה ששפושניק נפצע ותל-חי הותקפה, יצאו ממטולה שניים מחברי קבוצת הפועלים מונטר וזילברברג ועוד אחד מצעירי המושבה יעקב יעקבסון בלווית הרופא ד"ר סטרנין. כשהגיעו שמה, שפושניק שבק חיים לכל חי.
ואילו יהודה מור [מרקובסקי] איש מטולה סיפר "שניאור שפושניק היה ההרוג הראשון של תל-חי. כאשר נפצע, הגיעו אלי למטולה שליחים מתל-חי בבקשם את רופא המושבה. יצאתי אתם, הלכנו בחושך כאשר אנו תומכים ברופא שלנו, ד"ר סטרנין, שהיה קצר רואי. כאשר הגענו, שניאור שפושניק לא היה כבר בין החיים" .
שניאור שפושניק, בנם של בלה ויוסף, נולד בשנת 1894 בעיר בודרקוב שבאוקראינה. בהיותו בן חמש עלה עם הוריו ואחיו לארץ-ישראל. המשפחה התיישבה בפתח-תקווה ושניאור למד בבית-הספר "נצח-ישראל" במושבה. הוא היה איש עמל מנעוריו וכדי לעזור בפרנסת המשפחה עבד במאפייה של הוריו וגם כפועל חקלאי בפרדסי המושבה. שניאור שפושניק היה חבר ב"קבוצת עמל" שנוסדה בפתח-תקווה בשנת תרע"ה ומנתה 12 חברים. הקבוצה פעלה על בסיס קואופרטיבי ועבודה בקבלנות. חוץ מעבודות הקבלנות גידלו חברי הקבוצה ירקות. הקבוצה נתבטלה מסיבות המצב הקשה - משבר הפרדסים במלחמת העולם הראשונה והלחץ של התורכים. כאשר התפזרה 'קבוצת עמל' ארגנו שפושניק ועוד כמה חברים מפתח-תקווה קבוצה חדשה ובשנת תרע"ט עלו לתל-חי.
בתל-חי ישבה "קבוצת באום-כהן" (1918) מארגן הקבוצה היה דוד באום, שעבד כמה שנים במטולה בהצלחה רבה. תחילה צירף אליו את חברו מימי חוות כנרת, קלמן כהן, ואת חברתו של כהן, יהודית צנטר, שעבדה ב'קבוצת הצעירות', לאחר מכן הם הקימו קבוצה של פועלים חרוצים ובעלי ידע וניסיון חקלאי וקיבלו לשנתיים את חצר תל -חי ואת אדמותיה. הייתה זו "קבוצת תל-חי" הראשונה. כמה מחברי הקבוצה עזבו לפני סוף השנה הראשונה, ואת הנשארים תגברה קבוצת פועלים מפתח-תקווה – בהם שניאור שפושניק, צעיר גבוה ובריא.
שניאור בן ה- 22 הגיע לתל-חי באוגוסט 1919 יחד עם קבוצת חברים מפתח-תקווה, שבאה לחזק את היישוב לאחר שאחדים מחבריו עזבו.
באחד ממכתביו לאחיו יהושע כתב שניאור: "נקרב אנו את הקץ במעשינו הפעוטים ברוחנו הכביר, כי בני בר כוכבא ורבי עקיבא אנו".
הוא עבד בקבוצה בתל-חי והשתתף בהגנתה. במהלך ארוחת-הערב של אותה קבלת שבת יצא שניאור מהחצר לצורך כלשהו, אולי כדי לעשות את צרכיו, בית שימוש הרי לא היה בתוך החצר ולא בכלל. בדיוק אז, לרוע המזל, פגע בו הקליע הקטלני והרגו. כך נפל החלל הראשון על הגנת תל-חי. חבריו כרו לו את הקבר הראשון בתל-חי בשדה קוצים סמוך. עליו הניחו גל אבנים, מצבה כתובה לא עשו.
". . .כשני תריסרים צעירים מזוינים מורידים לקבר את חברם בתוך השממה שמסביב. ומפעם לפעם מתגלות מרחוק קבוצות בדואים מזוינים". כתב נתן חופשי אל חברי המרכז של "הפועל-הצעיר" ביפו.
למחרת, אחרי שהודיעו לשלטונות על המקרה, הגיע מג'דידה רופא ממשלתי עם כמה שוטרים שאף לא ירדו מהסוסים. הרופא חתם על תעודת הפטירה ובזה יצאו ידי חובתם.
בכ"ה כסליו, ביום הראשון של חנוכה [17.12.1919 בפקודת ישראל שוחט נשלחו חמישה מחברי "השומר" לעזרת תל-חי, היו אלה אריה אברמזון, צבי ניסנוב, נחום הורביץ, יוסף נחמני ופולסקי מאיילת-השחר. ואז הגיע גם שר.
ימי תל-חי
כמה ימים לאחר ששפושניק נהרג, הגיע לכינרת מכתב ובו בקשה לעזרה. אהרן שר בניגוד לרבים ומפורסמים קם ועלה לעזרת נצורי תל-חי ולא הסתפק בדברי הזדהות המעוררים את הלב, או בדיונים ממושכים אל תוך הלילה, כצפוי, הוא התנדב מיד. אחריו קמו עוד כעשרה חברים.נמנה עליהם צבי פיין בן-מטולה שהכיר את הדרך. הם רתמו עגלה לשני צמדי-בהמות, ובקרקעיתה הכפולה שמו עשרה רובים ואלפיים כדורים וכיסו אותם בקרשים. על הקרשים שמו שקים עם אוכל ונסעו צפונה. הם נחו באיילת-השחר והמשיכו את דרכם בעמק החולה. חורף היה וירד גשם. הסוסים שקעו בבוץ ובקושי סחבו את העגלה. הבחורים הלכו ברגל. בדרך, לא הרחק מאיילת-השחר, ירדו עליהם בדווים מן ההרים . הבהמות והאספקה נשדדו. ברובים לא נגעו כי לא ראו אותם מוסתרים מתחת לקרשים.
אהרן שר החזיק כדרכו אקדח בכיסו. הוא מישש את ה'נגאן' בעצבנות, אך לא ירה, מכיוון שההוראה הייתה חד-משמעית - לא להשתמש בנשק בדרך לתל-חי. "הזכרתי לו מה היא ההוראה, והוא הוציא את ידו מכיסו" סיפר יצחק מולדבי. גשם עז ירד כל אותו יום ובלילה הם עברו דרך חלסה [כיום קריית-שמונה], בה שכן כאמל אפנדי שהוא ומרעיו הטילו את הפצצה הקטלנית בחצר תל-חי ביום י"א אדר תר"פ. את הנשק המוסתר העבירו האנשים ברגל בחשכת הלילה לכפר-גלעדי ומשם למחרתו הוא הגיע לחצר תל-חי.
כשהגיעו לתל-חי נוכח שר לדעת שצריך עוד חברים. כל הלילה חזר לבדו דרך החולה, רגלי הלך. בבוקר בא לאיילת-השחר ובלילה הגיע לכינרת.
בין השאר הוא בא לסדר את החשבונות שהשאיר בכנרת, כולל גביית חובות מחברים. הוא ישב בחדרו במעיל-העור שלו, על ידו ישב חבר, לפניו על השולחן היו מונחים ספרי-החשבונות, האקדח שלו והרבה כדורים. בגמרו את סידור החשבונות. קם והושיט את ידו, יד רחבה וחמה, ואמר: "שלום, אני הולך מיד לתל-חי".
ההתנפלויות הרבות ופעולות הגנה ושמירה רצופות שחקו בהדרגה את חברי הקבוצות בגליל העליון, צצו בעיות משמעת, המחסור בציוד צבאי חיוני הלך והחריף, הזעקות כלפי הדרום נשארו כקול קורא במדבר, ההתלוננויות התרבו, החמירו היתקלויות עם כנופיות השודדים. גברו חילוקי דעות בכל הנוגע לדרכי פעולה וההגנה על היישובים עצמם. ספרים כי כשפנו אנשי מטולה למגיני תל-חי לעזרה, התנגדו לכך אנשי כפר-גלעדי בנימוק שאין על הפועלים חובה לסייע למטולה, מפני שהיא "מושבה לא עברית, ואיכריה הינם סוחרים-סרסורים, העובדים את אדמתם בעזרת פועלים זרים ולעברים אינם מספקים עבודה".
מפנה מכריע חל עם עלייתו של יוסף טרומפלדור לתל-חי בסוף דצמבר 1919, שחזר ארצה לאחר שארגן ברוסיה כוח צבאי יהודי ולאחר שהנהיג את תנועת "החלוץ" [ג.ח.ל.ו.ץ.]. הוא בא לכאן כדי להכין את קליטת חניכיו, שהמתינו לעלייתם, חלקם במושבה היהודית "מסילה-חדשה" שבתורכיה וחלקם מנסה לפרוץ החוצה מרוסיה שלאחר המהפכה. מיומו הראשון בתל-חי הוא ראה את עצמו כיו"ר ועד ההגנה במקום. זה התואר שהתאים להשקפתו האנרכיסטית ולמסורת הסוציאליסטית שממנה ינק בצבא המהפכה הרוסי.
מגיני הגליל עמדו לא רק בפני סכנת התנפלות כנופיות וחבר-שודדים, אלא גם של צבאות ערב מסודרים. בראשית ינואר 1920 ניתנה לקלווריסקי בדמשק "הבטחה נאמנה" מפיו של מחמוד אל-פאעור שיורה למורדים להימנע מפגיעה בישובים,
טרומפלדור ביקש עזרה. בתל-חי היה חסר אפילו מזון. ב- 10 בינואר 1920 רשם טרומפלדור ביומנו: "המצב אינו ברור עדיין. בכל זאת החלטנו לצאת מחר לעבוד בשדה. חבל להפסיד את הזמן היקר לזריעת החיטה. מובן שהעבודה תתנהל בהגנת שרשרת של שומרים".
הייתה זו גם אידיאולוגיה לעבוד בשדה בכל תנאי ובכל מצב. כשאידיאולוגיה זו לא הייתה קיימת בכפר גלעדי שם היו אנשים יותר מנוסים ופחות אידיאליסטים.
יצחק יצחקי מבאר-יעקב הביא נשק. ב- 6 בפברואר הביא גם שמואל'יק הפטר איש "השומר" עגלה עמוסת נשק ואנשים לעזרת המגינים. בין מקבלי פניהם בגורן תל-חי היה גם אהרן שר, שעמד ושוחח אתם. והנה פרצו יריות מעבר לגבעה, מצפון לגורן, שם חרשו שלושה חברים. שר רץ עם עוד עשרה חברים לעבר המקום ממנו נשמעו היריות, משהגיע לראש הגבעה פגע כדור בלבו והוא נפל הרוג. "לא ברור אם ערבי הוא שפגע בו או שנפגע מירי חבריו". כתבה תמר אגמון ב'שדות אדומים'. "החבר שר ועוד שניים היו הראשונים".טרומפלדור שבאותו זמן לא היה במקום , הוא נסע עם חברים למטולה להביא מספוא וחומרי הסקה לתל-חי רשם ביומנו למחרת: "הכדור פלח את גופו, נקב אחד היה בצד הימני, והשני בחזה, כמעט מול הלב. הרופא הנמצא אתנו בתל-חי הגיש לו תיכף עזרה, אבל כבר לא הועיל. כעבור חצי שעה אחרי שהובא הביתה, מת. עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר. אנו דורשים עוד פעם לשלוח לנו הנה את מספר האנשים הדרוש, אם העזרה לא תבוא בזמנה, יכול להיות שיהיה כבר מאוחר"
"פתאום צעק שר 'אני פצוע' ונפל. כעבור חצי שעה מת". בן 21 היה.
כשנודע הדבר בחצר כינרת יצא שאול מאירוב צפונה ואתו שניים מחברי כינרת ושלושה מתנדבים. בטבריה הטליא שאול את מגפיו המרופטים ויחד עלו ברגל לאיילת-השחר. משם, בחסות החשיכה, בגשם ובבוץ הטובעני, הלכו לתל-חי. למחרת בואו, לאחר העלייה לקבריהם של אהרן שר ושניאור שפושניק, קיבל שאול לזיכרון את האקדח של חברו, בנרתיק העור הצהוב. הנשק הזה היה עם שאול כל ימי ההגנה בגליל העליון וימים רבים אחריהם. איש ביטחון היה שאול אביגור עד סוף ימיו.
מאיר קוזלובסקי מאנשי "השומר" בכפר גלעדי ששחזר מהכלא בדמשק כתב אל בת זוגו אסתר "עד כמה שאני מבין, אנשי תל-חי בעצמם אשמים בתקרית שבה נהרג שר. מפני שהמה לא מכירים את הערבים, והמה סומכים על הבטחות, שבהם לא יגעו, ובייחוד שהרבה פעמים אמרו לנו ערבים מהמכירים שלנו שאם תהיה תנועה ערבית בסביבה לא לצאת לעבודה עם הבהמות, מפני שבהמות זה דבר שנושך אליו כל מיני שודדים"
"על הבנוי אין מוותרים"
המצב ב'אצבע הגליל' החמיר משעה לשעה. חלק מאנשי היישובים לא האמינו שיוכלו להחזיק מעמד, אך הרוב התלכד מסביב לאנשי "השומר" וניסו להזעיק עזרה מכל גורם אפשרי. רוב איכרי מטולה עזבו את המושבה ב-7 וב- 8 בינואר. כמחצית מאנשי תל-חי עזבו יומיים או שלושה אחר-כך וכך בחמארה; כלומר, רוב אנשי האזור נטשו. 100 יהודים נותרו בגיל העליון.
ביישוב ובמוסדותיו היססו באשר לדרך הפעולה. עיקר הוויכוח על עמידה או נטישה התחולל בעקבות נפילתו של שר אבל דווקא ואולי קריאתו של שר היא ששינתה את המצב. לפני מותו השאיר במערכת 'קונטרס' – הביטאון של תנועת 'אחדות-העבודה' – מכתב קריאתו "למשמר" ובו מאמר תגובה על המצב בתל-חי. המאמר התפרסם לאחר מותו של שר. כותרת המאמר :"על הבנוי אין מוותרים". – הפכה לקריאת-הקרב של תנועת העבודה. לשמע הקריאה החלו להסתנן לעזרת תל-חי מתנדבים נושאי נשק מקרב הפועלים וארגוניהם, מאנשי "השומר" ומתלמידיהם. "אלמלא הם, ספק אם היינו מציינים את י"א באדר", הגיד אחד מזקני הדור.
בישיבת הוועד הזמני ב- 22.2.20 [ ג' באדר תר"פ] בתל-אביב בראשותו של מנחם אוסישקין כראש ועד הצירים, בנושא הגנת הגליל העליון בה נכחו בין השאר דוד בן גוריון, יצחק טבנקין וברל כצנלסון,
אמר זאב ז'בוטינסקי בפנותו אל צירי הפועלים: ". . . אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים".
לימים, בת קבוצתו של שר, קבוצת כינרת, המשוררת נעמי שמר לבית ספיר תכתוב את השיר "אל נא תעקור נטוע". שיר שהפך לקריאת-הקרב של תנועת המתנחלים.
הקרב האחרון
"אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי וכפר-גלעדי! מצבן קשה משל מטולה וחמרה, שם לא היו קורבנות-אדם וכאן ישנם כבר שני קברים. . . " כתב טרומפלדור .
בי"א אדר תר"פ, 1 למרץ 1920, ערבים תקפו את תל-חי. בקרב נהרגו שישה מהמגינים בהם יוסף טרומפלדור, מפקד המקום.
בלילה שלאחר הקרב הובאו ששת הנופלים לכפר-גלעדי ונקברו לא הרחק ממקום קבורתם של שניאור שפושניק ואהרן שר. הם נקברו בשני קברי-אחים: באחד, שתי הבחורות – שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר; ובשני, ארבעת הבחורים – יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר וזאב שרף.
ב-1924 הועברו כל שמונת הנופלים על הגנת תל-חי לקבר אחד משותף.
לפני הטכס פרץ ריב קשה בין אנשי תל-חי ובין אנשי כפר-גלעדי משום רצונם של אנשי תל-חי להעביר את גופות הנופלים אל אדמתם. 'הריב החמיר עד מאוד - מספר ברשימותיו שאול אביגור - ורק בקושי עלה בידי כמה אישים וביניהם דוד רמז לשכך את היצרים, הייתי נוכח באותו יום בתל-חי ומשקע מר נשאר בלבי לאותו יום'".
לבסוף הושגה פשרה אופיינית ונחתם הסכם – הקבר יהיה באמצע הדרך בין כפר-גלעדי לתל-חי.
אפיזודה: כשהעבירו אנשי כפר גלעדי את גופת טרומפלדור לתל-חי. ביום העלייה לקברו באו ז'בוטינסקי, אחימאיר ועוד אישים עם אלפי בני נוער לתל חי , זה היה ב-י"א באדר. הגיעו גם אנשי כפר גלעדי ששמו על ארונו של טרומפלדור את הדגל האדום. כשז'בוטינסקי עלה לבמה לנאום, אמר לנוכחים שם "כסו נא את הסמרטוט האדום הזה" אנשי כפר-גלעדי ונציגי מפלגות פועליות הביעו מחאה נמרצת. לבסוף נאלץ ז'בוטינסקי לוותר ורק חלק מהדגל האדום כוסה. . . " סיפר הרצל גרודיאנסקי [אבידן].
בתחילה היה קבר-האחים גל אבנים שחורות.
ב-1925 הגיע לגליל – ל'גבעת החוצבים' שליד כפר-גלעדי, הפסל אברהם מלניקוב; שהציע להקים אנדרטה לנופלים – פסל אריה. הצעתו התקבלה. אחרי מחקרים רבים על דמויות של אריות, מלניקוב הכין דגם [שהיה שמור שנים רבות בכפר-גלעדי עד שאבד או נגנב]. אחרי שאושר הדגם החלה העבודה על הפסל עצמו. בחציבת הסלע, הבאתו למקום, וסיתות דמות האריה היו שותפים מספר אנשים, ביניהם משה נייפלד מכפר גלעדי ויצחק שדה מהחוצבים של 'גדוד-העבודה'.
את הנוסח החרוט על הבסיס קבעה ועדה מיוחדת, שכללה את נחום הורביץ איש כפר-גלעדי ומאנשי "השומר",המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, וכמה חברי "השומר".
אין בו תיאור הקרב, או שיר הלל ללוחמים. יש שוויון גמור בין הקבורים הרשומים על פי סדר א - ב של שמותיהם.
טקס חנוכת הפסל היה בשנת 1934; שם הוקרא ה'יזכור' המיוחד שכתב ברל כצנלסון לנופלי תל-חי; ושלמה-זלמן רובשוב [שז"ר] נאם [ואומרים כי מרוב התלהבות נפל מהבמה].
וזה ה'יזכור':
"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו: שניאור שפושניק, אהרון שר, דבורה דרכלר, בנימין מונטר, וולף שרף, שרה ציזיק, יעקב מונטר, יוסף טרומפלדור, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברכך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה".
בהמשך לאירועי תל-חי ניסו הערבים לפרוץ למטולה ולכפר גלעדי ונהדפו. אנשי מטולה החליטו לסגת לצידון, את פצועי תל-חי העבירו לשם. בימים שלאחר הפיקוד על הלוחמים נמסר סופית לשניאורסון, כולל רשות למתן פקודה "לסגת" .
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 103, מאי – יוני 2006. תחת השם "לפני ששאג האריה" בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
