אליהו אבטיחי – 
נפל כנוטר בעבודות גידור גבול הצפון

23.5.1938– סעסע

קבר אחים בבית העלמין טרומפלדור תל-אביב.

טכסט:

אליהו אבטיחי

בן אסתר ומרדכי

נולד בפולין

ט"ו בטבת התרס"ז 1.1.1897

עלה בהתרפ"ב 1922

נפל בעת מילוי תפקידו

כ"ב באייר התרצ"ח  23.5.1938

בן 31 בנפלו תנצב"ה

הערה:

תאריך הלידה הגריגוראיני החקוק במצבה שגוי. שנת הלידה הנכונה היא: 1907 = תרס"ז.

'המרד הערבי הגדול'  -  גבול הארץ הצפוני לא היווה מכשול לאנשי כנופיות ומבריחים מלבנון להגיע לארץ.

ביולי 1937 הסתיימה סלילתו של כביש-בטחון לאורך הגבול עם לבנון על ידי מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדאט. לאורכו הוקמו עשרה מגדלי-שמירה -  מצדיות –[PHILLBOX] עשויות בטון, שתי קומות: למעלה חרכי ירייה ולמטה דלת פלדה.  אלה אפשרו לשוהים בה להיות מנותקים מעיקר הכוח למשך תקופה ארוכה, שליטה באש ותצפית מגובה רב.

תקן כח אדם לכל אחת מהן היה 10 שוטרים מזוינים: 4 בריטים, 2 ערבים ו- 4 יהודים, מתנדבים חברי 'ההגנה'.

כל זה לא מנע חדירת גורמים פליליים או לאומנים לארץ והשוטרים היו עסוקים בהגנה על עצמם.

ובראשית 1938 הזמינה ממשלת פלשתינה–א"י את סיר צ'ארלס טיגארט, גמלאי משטרה בריטי, עם עבר לחימה מוצלח במורדים בבנגאל. טיגארט לא השתייך ל'אסכולה הקהירית' של מזרחני משרד-החוץ בלונדון, הוא בא לייעץ לממשלה על אמצעים למלחמה בטירור, בא לפתור בעיה: מניעת חדירת כנופיות מחבלים ומבריחים לארץ-ישראל או להקל על לכידתן. וקבע כי יש להקים גדר-תיל לאורך הגבולות עם סוריה ולבנון שבשלטון סוריה כשמשמרות שוטרים יסיירו בתמידות לאורכה. תוכניתו כונתה 'חומת טיגארט'. מסלול הגדר המתוכנן עבר לאורך כביש הצפון ועד לכנרת.

המחלקה לעבודות ציבוריות [מע"צ] של ממשלת המנדאט התקשתה לעמוד במשימה של הקמת 'חומת טיגארט' משלוש סיבות עיקריות: הפקידות הבריטית בארץ, ראתה בתוכנית צעד פרו-ציוני ולא השלימה איתו; המבצע היה קשה ומורכב יותר מכל מה שעשתה מע"ץ עד אז;  לא נמצא כוח אדם מתאים - הכפריים בסביבה מיאנו לצאת לעבודה זאת, הן מתוך שנראתה להם כאנטי-ערבית  ובעיקר מתוך פחד מפני הכנופיות המזוינות.

סיפר נהג משאית אלכס מוריסון יליד ליברפול – "זה היה במחצית 1936 - יצאנו מחיפה לצפת  - בשיירה ובה עשר משאיות וכמה מכוניות ליווי, לרבות אמבולנס  ושישה חמורים שנדרשו כדי להעביר את האספקה אל מאחזי הצבא המבודדים,  נסענו בדרך הררית קשה, פתאום נשמע פיצוץ נורא,–במקום המשאית שנסעה  לפני נפער בור עמוק בקרקע

רוב השברים עפו לוואדי., השריד היחיד שנותר מהנהג סנואי שישן איתי יחד בצריף -היה מגף ובתוכו רגל , פרקנו את האספקה והמשיכנו בדרך כשהתחלנו לעלות להר-כנען נתקלנו במחסום אבנים . עצרנו, קפצנו מהרכבים, תפסנו עמדות וחיכינו, דקות אחדות היה שקט ופתאום כמו על פי סימן החלה אש תופת מכל הכיוונים נהגים תפסו מחסה מתחת למשאיות , לסיכום מצידנו רק שלושה פצועים קל,  אבל השארנו מאחור הרכה ערבים מתים".

מפקד הצבא הבריטי בארץ הגנרל ארצ'יבלד ויוול  תמך ביוזם התוכנית ובהקמת הגדר.

במרץ 1938 הוחלף הנציב העליון ארתור ווקופ האהוד [יש אומרים רודן גחמני] בהארולד מקמייקל, תקיף ונמרץ. [יש אומרים סנוב לא יעיל ומושחת].

מושל הגליל מנצרת, מחליפו של לואיס אנדרוס שנרצח בידי הערבים, סיר אלק סית קרקברייד. איש השירות  הקולוניאלי הבריטי הציע כי הקמת הגדר תוטל על חברת הבנייה הגדולה 'סולל בונה' של ההסתדרות-הכללית מאחר שלהבנתו עקב המשבר הכלכלי ב יישוב, "יקפצו היהודים על המציאה ויציעו לבנות את הגדר במחיר זול". סיפר לידידו דוד הכהן פעיל 'ההגנה' בחיפה וחבר הנהלת 'סולל-בונה'; על תוכניתו של טיגארט. והעלה אפשרות ש'סולל-בונה' תעשה את העבודה.

דוד הכהן בעל קשרים מצוינים עם הבריטים וגם עם הערבים. שלט היטב במספר שפות - אנגלית, צרפתית, רוסית, ערבית וטורקית, בנוסף לעברית וליידיש. בעל קשרי משפחה ענפים עם צמרת היישוב והמדינה, איש בעל מעמד ביישוב - חבר מועצת עיריית חיפה בראשות מפלגת פועלי ארץ-ישראל [מפא"י]; ידידם של 'ארבעת הגיסים': משה שרתוק [לימים שרת ראש הממשלה ושר חוץ במדינת ישראל], איש תנועת העבודה [חבר מפא"י] וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיוותה את משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל [ציפורה שרת אשתו היא אחותו של שאול מאירוב  לימים אביגור  מקבוצת כינרת מראשי 'ההגנה' ומקים 'המוסד']; דב הוז  אף הוא מראשי תנועת העבודה, חבר המפקדה הארצית של ההגנה וסגן ראש עיריית תל אביב [אשתו היא רבקה, אחותו של משה שרתוק];  ואליהו גולומב, "המפקד הבלתי מוכתר" של  'ההגנה' [אשתו, עדה היא אחותו של משה שרתוק].

הכהן עלה לירושלים ונפגש עם אותו אירלנדי גבוה, זקן וצנום, צ'ארלס טיגארט, בחדרו במלון 'המלך דויד'.בלי גינונים והקדמות, כדרכו,  סיפר לגוי כי התקלה העיקרית היא העדר מלאי של תיל דוקרני בארץ "טיגארט פרץ בצחוק והצהיר שאין לו מניות בחברה אנגלית המייצרת תייל ואנו חופשיים לקנות בכל מקום שנוכל או נרצה". הבעיה נפתרה. את התייל שהיה מיועד לאתיופיה קנו מאיטליה של הרודן הפאשיסטי מוסוליני. "נזדקק למאתיים נוטרים לאבטחת אנשינו ואיננו רוצים לסמוך על המשטרה, השורצת שוטרים ערבים" אמר הכהן וקיבל אישור לגייס נוטרים ששכרם ישולם על ידי הבריטים; "אז נקבתי במחיר המלא, וטיגארט קיבל אותו ללא סייג והתמקחות". שכרו של פועל פשוט היה אז שש לא"י לחודש.

סוכם ש'סולל-בננה' תעשה את העבודה בלי מכרז.  הכינו כמה מטרים של גדר לדוגמה ולניסוי בסביבות טבעון. התוכנית אושרה.

אורכה הכולל של הגדר - 75 קילומטרים. ממערב למזרח הקבילה לכביש הצפון. שם הוצבו שלוש גדרות תיל, כל אחת בגובה של כ-1.90 מטר ובמרחק של כ-1.60 מטר זו מזו. ביניהם רובד תיל דוקרני [בעל סבך פנימי שכונה 'ברחש']. ממצודת נבי-יושע, מזרחה עד לכביש ראש-פינה - מטולה ומשם עד אזור הר האושר, [הוא הר נחום הקרוי בלטינית הר הביאטיטודים= הר המבורכים] מצפון לכנרת. מקבילה בתחילה לביצות החולה, ולאחר מכן לכביש טבריה - מטולה עד לאזור טבחה -הוצבו שתי גדרות תיל. משם לצמח ועד לירמוך-  גדר אחת. דובר כי בחלקים מסוימים בגדר יונחו מוקשים . את הצמחייה היה צריך לכסח.

החוזה עם הבריטים, בהשתתפות הלל דן ממנהלי 'סולל בונה', הוכן בנצרת ולא במשרדי מע"צ, משם קיבלו גם את התשלומים. יהושע זלטופולסקי, נקבע כמנהל-עבודה ראשי.

אליהו גולומב זימן את יצחק שדה ואליהו בן-חור ממקימי 'פלוגות-השדה' ומפקדיהם,לפגישה והטיל עליהם לתכנן את הגנת מקימי הגדר. נסעו לצפון הארץ, סיירו לאורך תוואי הגדר, קבעו עם אנשי 'סולל-בונה' את מיקום מחנות העבודה והשמירה, התייעצנו עם אנשי הביטחון ביישובים הסמוכים, והחליטו להקים שלוש פלוגות, בכל אחת מאה איש בפיקוד סרג'נט-מייג'ור; בכל פלוגה 4 מחלקות ובראשן – סרג'נטים; בכל מחלקה 3 כיתות של  8 אנשים ובראשן קורפורלים. יפעלו ברוטציה. שתי פלוגות הוקצו לאבטחת המחנות והפועלים בשטח על-ידי תפישת מוצבים שולטים וסיורים. האחת שמרה שבוע על האנשים והשיירות בשטח, והשנייה על המחנה. מחנה אוהלים  ובו מגורים נפרדים לנוטרים ולפועלים ולתשע הנשים. גם מטבח, מרפאה ומכלי מים.  המחנה הוקף גדר-תיל מוארת בנורות חשמל. עמדות בנויות שקים; בכל עמדה היו שני זרקורים קטנים וטלפון [נל"נ]  אל המפקדה. הייתה גם תחנת טלפון אלחוטי. הפלוגה השלישית התאמנה.

בתיאום עם אליהו גולומב הוחלט כי מפקד נוטרי הגדר יהיה יהושע אשל [אייזיק] איש 'ההגנה' מיוצאי 'גדוד העבודה'  וה'גדוד העברי'. סגנו: יוסף הכט, מפקד ראשי של ה'הגנה' לשעבר, שמאז הדחתו בירושלים בראשית שנות השלושים נמצא מחוץ לפעילות.

סגל היחידה; כולם אנשי פו"ש, רובם מה'נודדת' הירושלמית. שני מפקדי הפלוגות היו צבי קרול מכפר גלעדי ואברהם ברקוביץ [פיל] מירושלים. מפקדי המחלקות היו עמנואל לבני,  ישראל בן-יהודה [עבדו], אברהם נוריאל, צבי ספקטור, יצחק הקר [לימים, שלשת האחרונים מהפל"ים היו בין הנספים  בכ"ג יורדי הסירה, בנוסף למפקדם הבריטי] את החסר השלימו אחר כך.

אליהו גולומב אישר לגייס אנשים גם מחוץ לפו"ש.

למטה היחידה צורף עמנואל ריינין וכאחראי על איסוף הידיעות מונה מרדכי יגאל  מוותיקי 'השומר'.

בן-חור נסע לתחנת המשטרה בטבריה עם איש הפו"ש, הסמל של נוטרי איילת-השחר שלמה רבינוביץ [לימים האלוף שמיר] כדי לקבל מהבריטים נשק - 300 רובים וכדורים וכמה מקלעים, הנשק נשמר בקיבוץ אפיקים. חוץ מן הנשק הליגאלי הצטיידו הנוטרים בנשק נוסף ממחסני 'ההגנה'.

300 מאנשי 'ההגנה' הושבעו כנוטרים. 200 מהם קיבלו כמוסכם את שכרם מן הממשלה. 100 נוספים גויסו כ'גאפירים' - שוטרים פרטיים לובשי מדים ומצוידים בנשק. שכרם שולם על-חשבון 'סולל-בונה'. כל  65  מנהלי עבודה צוידו באקדחים.

אומרים כי הסוכנות היהודית שילמה לבריטים חלק מהוצאות ההפעלה -  היא שילמה  חלק מהוצאות הכלכלה  של החיילים הבריטים, היא שילמה את הוצאות הרכב והסוסים, את הקמתם של צריפי המגורים לחיילים ואת הקמת האורוות. שילמה גם על 'טיפוח יחסים' -  תשלומים למשתפי פעולה וסייענים למיניהם.

חברת 'סולל בונה' היא שהקימה את הגדר. הבריטים דרשו לסיים את העבודה תוך שלושה חודשים. יותר מאלף פועלים גויסו לעבודה זו. על ארגון 'ההגנה' הוטל להבטיח את שלומם. באייר תרצ"ח החלה בניית 'גדר הצפון' באזור הררי פרוע ועוין, לבלום את תנועת הכנופיות הערביות  החמושות אל פנים הישוב העברי.

חוסר העבודה בישוב היה משווע, ההיצע עלה בהרבה על הביקוש;  החברה קבעה מכסות: לקיבוצים, ל'שומר הצעיר' ולפועלי אגודת ישראל. על המועמדים היה לנמק, להסביר ולפרט מדוע הם טובים למשימה זו. כל מתקבל נדרש להביא אתו כלי מיטה [גם מזרון ושמיכה] ואוכל ליום אחד וקיבל 500 מא"י מקדמה.

תפקיד הנוטרים של 'סולל-בונה ' היה ללוות את השיירות -  הם הובילו אנשים וחומרי בנייה בשטחים  עוינים, שימשו מילואים לשמירת הגדר ובצעו פעולות מיוחדות בשדה.

במשך שלושת חודשי בניית הגדר עברו הפועלים ומאבטחיהם חמישה מחנות בהתקדמם ממזרח למערב.  מגדל, איילת-השחר, מלכייה, סעסע ובאסה בקפיצות של 30 קילומטרים כל פעם. אמבולנס צבוע לבן של מגן-דוד-אדום ושישה רופאים מתנדבים מארגון 'הדסה, ליוו את 'מחנה  הגודרים' בכל תחנותיו.
היו בעיות תחבורה  עם המכוניות ועם הנהגים

הקבוצות השונות, קיימו ביניהן קשר באמצעות איתות. משאית עם 'גודרים' לא יצאה לדרכה, בטרם קיבלה אישור שהשטח בטוח לתנועה.

בתחילת מאי, בקטע בין הכינרת לראש-פינה, לא היו בעיות מיוחדות. ככל שהתקדמו צפונה ומערבה רבו ההתקפות וההטרדות מצד הכנופיות.

הצבא הבריטי עזר הרבה לנוטרים, בעיקר ברכב ובמטוסים, גם לתצפיות וסיור. כחודש ימים פעל גם אורד ווינגייט  עם פלוגות הלילה המיוחדות שלו באזור ושלוש כיתות  מנוטרי הגדר צורפו לאנשיו.

מנהיגי הכנופיות בסביבה ובראשם פאוזי ראשיד ממרכזם בתרשיחא הכריזו מלחמה על הגדר ובוניה. אליהם הצטרפו לעתים כפריים מבני המקום, שנקלעו לסכסוכים בלתי פוסקים עם 'הגודרים' בשאלות של מעבר בכפרים ואספקת מים, וכן בני הכפרים מלבנון, ירון, עייתרון  ומרון א-ראס. באחת הפעולות, נהרסו 14 קילומטרים של גדר בלילה אחד, לא פעם הציבו מארבים.

ב-18 למאי לאחר ששבו הפועלים למחנה סעסע, נפתחה אש על מחלקת נוטרים  מחורבת הבאר של הכפר הערבי ירון. אנשי המחלקה השיבו אש. שלושה מטוסים בריטיים, שפעלו בתיאום אתם והוזעקו במכשיר-הקשר, הרגו שישה ערבים ופצעו שלושה. חמישה ימים לאחר מכן נפל ממארב אליהו אבטיחי.

אליהו בנם של אסתר ומרדכי-יוסף ארבוז נולד בלובלין  פולין 1907. אביו היה רב בקהילה, אליהו נתייתם מאמו וגדל אצל  סבו. חבר לתנועת 'החלוץ',  המשפחה הביעה התנגדות לפעילותו הציונית ולשאיפותיו,  כנער בן 16 החליט לעלות לארץ-ישראל  - ברח מהבית,  הדברים לא הסתדרו בגלל גילו, התעקש ועבר את הגבול לאוסטריה ושם - במשרד הארצישראלי בווינה קיבל אישור עלייה - 1922. בהגיעו ארצה, עבד זמן קצר כפועל בחקלאות ובבנין, התגייס ל'משטרה המעולה'  [יהודים שביקשו לשרת במשטרה התקבלו  רק לאחר שהסוכנות היהודית המליצה עליהם],  שובץ לאחת מחמש פלוגות הפרשים, פלוגות מעורבות: צ'רקסים, ערבים ויהודים. נדד במחנות יריחו, באר-שבע, טול-כרם, ג'נין, בית-שאן, צמח וראש-פינה. האווירה בריטית-קולוניאלית:  גערות ומכות היוו חלק מתהליך השלטת המשמעת, אך המשכורת הייתה טובה.  בשנת 1927, פורקה 'המשטרה המעולה'. היהודים ששירתו בה ואשר רצו להמשיך בשירות, עברו למשטרת ארץ-ישראל. מיעוט קטן כאליהו ארבוז – אבטיחי [אבטיחי- ארבוז ביידיש] נשארו לשרת בחיל החדש 'חיל הספר של עבר-הירדן' או כפי שקראו לו ה'ז'נדרמריה', שמר בפינות-מדבר נידחות בגבול. יהודי בודד. עבר למשטרה הארצישראלית. במשך שלוש שנים שירת בחיפה, [גר ברחוב אלנבי], בישובי עמק יזרעאל, בעפולה ובצפת. בימי מאורעות תרפ"ט היה מן השוטרים היהודים היחידים בנצרת, סכנת חיים.

לאחר המאורעות נשא לאישה את חיה לבית גלזר. ביקש שיעבירוהו מקלקיליה ליפו. בקשתו נדחתה. עזב את המשטרה, עבר לתל-אביב, והיה לפועל בניין.

"גרנו בשכונת מחלול ב' -  זכר הבן ברוך  מרחובות -  בצריף מספר 99. בסמוך גר הסב יהודה גלזר וכן אחות אימי -  שרה ז'ק ומשפחתה".

"מחלול"  הינו מונח משפטי עות'מאני לקרקע לא מעובדת המופקעת מבעליה המקוריים.

 היה זה  שטח על שפת הים של תל-אביב ללא תכנון בניה, ללא רישיון, ללא תשלום מס  "וללא חשמל מוסדר"; מקום מגורים ארעי לעולים חדשים, לפליטי הפרעות מיפו  וגם לעוזבי 'גדוד העבודה' - כמו פסח מגיד שהטביע עצמו למוות, הרצפית רחל היפה  ובעלה האמן אהרון פריבר,  משפחת ליכטהאוס ומאיר למברג, גם אנשי קיבוץ 'יסוד' פלג 'השמאל'  של אלקינד מ'הגדוד' היו שם לפני שירדו לרוסיה הסובייטית, גם האלמנה צבעוני ושני ילדיה, וקומוניסטים נמלטים,  בקיצור - נידחי חברה  - מעמד כלכלי נמוך.

 בין שכונות מחלול א' ו- מחלול ב' הצפונית לה היה בית החרושת של לבקוביץ לעיבוד עורות שהפיץ את ריחותיו [במרתפיו הקימה 'ההגנה' את  ‘מכון א’ לייצור נשק[ . בהמשך רחוב הירקון לכיוון דרום היה בית חרושת של דלפינר - יוחננוף לצביעת בדים ומשי. [לשם הביאו את ארלוזרוב הפצוע -למוות מירי מתנקשיו], צפונה היה בית הקברות המוסלמי הישן שם בנוי הקבר של השייח' 'עבד אל-נבי', ובהמשכו מחנה צבאי בריטי [היום גן העצמאות] לשפת הים  אמרו "מחנה נופש".

בפרוץ מאורעות תרצ"ו אליהו  עבד בתחנת החשמל 'רידינג' בעבודת ביטון, מחוסר עבודה הצטרף ל'סולל בונה' "דאגתו למשפחתו העיקה עליו". סיפר חברו ד' . בן ירוחם. כשהתגבשה יחידת נוטרי-הרכבות היהודים שמש בתור 'שוטר מוסף' בתחנת הרכבת של תל-אביב, שמר על מסילת-הברזל חיפה-לוד תחת פיקודו של הקצין הבריטי דנטון.  השתתף עם הצבא במשמרות לאורך המסילה על גבי אותה קרונית שקראוה  'טרולי'. כשאספה 'סולל-בונה' פועלים מכל הארץ למשימת הגדר, התנדב אבטיחי לעזוב את משפחתו ולעלות לצפון.

עם תחילת העבודה בגדר עשה שם אליהו כאחד הנוטרים.

 התנאים במחנה היו לא קלים,  באו חשובי ההסתדרות ביניהם  איש הרוח  והדעת ברל כצנלסון, הייתה אסיפה  בה שטחו החברים את טענותיהם הלא מעטות ואפילו איימו בשביתה ואז קם אבטיחי הצעיר ביקש רשות הדיבור:

"תראו חברים – פתח ואמר -  אני חי כאן יחד איתכם, אין אני לא מנהל עבודה ולא מפקד, כמוכם כמוני, אחד העובדים מן השורה, אבל אני רוצה לומר לכולכם דבר פשוט, נכון כי המפעל  הזה אליו התגייסנו, משביענו יום יום  תלאות וקשיים רבים- ואף-על-פי-כן עלי לומר לכם – כי על אף כל התלאות, אני מאושר כל כך כי זכיתי להיות עם היוצאים לכאן, עד שכל אשר שמענו על הקשיים, נראה בעיני קטן וחיוור לעומת החוויה העצומה בה זוכים אנחנו במעשה הגדול הזה. אינני יודע, חברים, אם הערבים יצליחו לפרוץ את הגדר או  לא יצליחו, דבר אחד אני יודע – אנחנו המתיישבים הראשונים בכביש הצפון, והצריף הזה, חדר האוכל שלנו,  הפרוץ לרוחות ולאבק הוא בעיני הבית הראשון, ראשון לבתים רבים ולישובים אשר עוד יקומו. אינני מכיר לא את ברל רפטור ולא את המוסדות, אני מכיר את המפעל הגדול הזה, שבלעדינו, העובדים מן השורה הוא לא יקום – אל נאיים בהפסקת העבודה. אני מאמין, כי כל התקלות הרבות יתוקנו  לתבוע מן האחראים תיקונים ושיפורים – כן וכן, אך להפסיק את העבודה  - לא ולא! כאחד מכם אני פונה אליכם ומבקש – הסירו את האיום הזה!"  כתב ברל רפטור  מהנהלת החברה- האקטיביסט מראשי ההסתדרות. 

 נהיה רגע של שקט  ואז  פרצו מחיאות כפיים  וקריאות נשמעו מסביב: בראוו אבטיחי !

 ברל כצנלסון ניגש אליו מאושר כולו. "הם שוחחו".

חנו בקיבוץ איילת-השחר. חלקם עבדו בין טבחה לראש-פינה, חלקם בחולה במעלה נבי-יושע, וחלק הכין את המחנה החדש ליד סעסע.

באותו יום כ"ב באייר תרצ"ח  רבים היו המתנדבים אך מנהלי העבודה החליטו  כי יצאו חמישה עשר איש בהם  שישה מבחירי הפועלים מן המאומנים והמתאימים ביותר,  להקים גדר מסביב למחנה החדש, המנותק מכל יישוב עברי העמיסו את הציוד הדרוש ובשעת בוקר מוקדמת ועם תגבורת כוחות להתגוננות  ובליווי של שוטרים בריטיים נסעו הפועלים בלתי חמושים על הכביש הצבאי – כביש הצפון,  ליעדם. "בחשק מיוחד ניגשנו לעבודה ואיתנו אבטיחי, המנוסה והמאומן ביותר בינינו" סיפר אחד הפועלים.

 אחרי הצהרים סיימו את העבודה ויצאו בדרכם חזרה. בהגיעם אל ההר התלול, מול הכפר טלחה ניתך עליהם מטר יריות מטווח של 50 מטר, השוטרים פקדו על הפועלים לרדת מהמכונית והשיבו אש. "סרג'נט השוטרים תיפקד באופן מעולה".  אליהו נפצע קשה, 2 כדורים פגעו בבטנו. פועל אחר, נחום ביבי מבני ברק, נפצע קל ברגלו. תוך 'בלגן' הפינוי לא הרגישו כי נשאר בתעלה. שני שוטרים בריטיים חזרו תחת מטר היריות וחילצו את הפצוע. "שניים אלה קיבלו כעבור זמן אותות-הצטיינות בעד מעשה" סיפר אליהו בן-חור.

 העזרה הרפואית שקיבל אבטיחי במרפאת קיבוץ איילת-השחר לא הועילה, בדרך לבית-החולים 'הדסה' בטבריה יצאה נשמתו.

כמה עשרות חברים מפועלי טבריה ליוו את ההרוג. יהושע חברו מ'סולל בונה' ומשה וייס [צחר] ממועצת פועלי טבריה הספידוהו. ב  12.15 יצאה המכונית עם הגווייה לתל-אביב בלווית מספר חברים.

הארון הוכנס לשעה קלה ל'הדסה' והועבר ב  5 לאולם 'המרתף' של בית-ברנר  [יש אומרים – 'הבית האדום'] כאן עמד בזמנו אביטחי בתור להירשם לעליה לצפון. הודלקו נרות.

ברחוב, המונים ליוו את  הארון, עטוף דגלים: דגל תכלת-לבן ודגל אדום על כתפי חברים. מגזוזטרת הבית הספידו דב הוז, בשם הועד הפועל של ההסתדרות ומועצת פועלי תל-אביב שאמר בין השאר: "... וטוב שתדע העיר הזאת: כי לא די לנו לחיות ברחובותיה השקטים והבטוחים. יש ללכת להגן, להציל!", ברל רפטור מראשי 'סולל-בונה' ציין: "אבטיחי היה בין הראשונים למתנדבים וכן היה הקורבן הראשון בקו החדש בין חניתה לאיילת-השחר".

בצאת הלוויה לרחוב אלנבי – שרשרת חברים שמרה על הסדר עם משטרת תל-אביב על מפקדיה. בראש הלוויה הלכו בסך שוטרים משוחררים, אחריהם חברי הועד-הפועל של מועצת פועלי תל-אביב, חברי מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל. נישאו זרי פרחים מאת 'סולל-בונה' וארגון הבנאים. אחר אלמנת הנרצח הבוכייה הלכו המוני מלווים, בעיקר מציבור הפועלים המאורגן. ישראל רוקח ייצג את העירייה ומר אבנר קומרוב את שלטונות המחוז.

אליהו אבטיחי נקבר בקבר-האחים של חללי המאורעות [ליד השוטר קליגר שנרצח בדרך לירושלים], בבית העלמין הישן בתל-אביב. ליד הקבר הפתוח הספידוהו א' ז'  רבינוביץ' – 'הסבא' אז"ר, י' טובין בשם פועלי הבניין, גולדשטיין בשם איגוד השוטרים המשוחררים. צ' לוביאניקר  מההסתדרות היה אחרון המספידים.  החזן אמר "אל מלא רחמים" ובדומיית יגון התפזר הקהל  -  "שוכן במרומים" התנגן באוויר.

אליהו בן 31. הניח אישה חיה שמה וילד בן 4 ברוך שמו.  היה הקורבן הראשון.

הקרבן השני היה איש מגדל הגלילית  אלימלך רזניק [מילא או כמו שקראוהו חבריו מלך]   "שנפל ורובהו בידו" בלכתם להביא מים למחנות הגודרים  ממעיין מירון.         

'על אם הדרך בין קדש נפתלי לחניתה, [בסעסע], על פני צלע הר מסולע וקרח  במקום בו נרצח אליהו אבטיחי הציבו חבריו ממחנה הגודרים בשנת 1938 אנדרטת אבן ועליה חקוק:

  

                                                     פה

נרצח

אליהו אבטיחי

כב' אייר תרצ"ח

הערה: 

התמונה לקוחה מארכיון הצילומים של קק"ל                 

סוף דבר

'סולל בונה' –הקימה גם את מבצרי המשטרה שנודעו ברבים כ'מבצרי טגארט', המבצרים והגדר עלו כשני מיליון לירות.

שלושה חודשים נמשכה בניית הגדר.  ב-31 ביולי 1938  נערכה במחנה באסה [כיום בצת] חגיגת הסיום.

על גדר הביטחון  שמרו אנשי פלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט  "הוא הפעיל טרור כנגד טרור".

סיר טיגארט כתב לדוד הכהן  כי: "...  אין צורך לדאוג לעתידה של ארץ-ישראל כל עוד יש בה אנשים היכולים לקבל על עצמם ולהוציא לפועל משימות כאלה לפי תוכנית ובזמן שנקבע לכך מראש".

"הרווחנו, כמדומני, למעלה משישים אלף לירות" אמר דוד הכהן.

 כיום אין כל זכר ושריד לגדר עצמה.

חיה נישאה שנית והייתה לחיה ירון.

ברוך נישאה לצביה גרים ברחובות.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.