שמעון ינקו - נרצח בתגרה על אדמות המושב

11.1.1933 – קוסקוס-טבעון

                                                          

בית העלמין במושב כפר-ברוך

 טכסט:

פ"נ

שמעון (סימון) ינקו

בן מנחם מנדל

שנהרג בדמי ימיו

על כיבוש אדמות

עמק יזרעאל

י"ג טבת תרצ"ג

11.1.1933

ת; נ; צ; ב; ה.

תמה מלחמת העולם הראשונה. הבריטים שליטי הארץ. החלה העלייה השלישית  שלוותה בהתיישבות מהירה ורכש הקרקעות, קם צורך דחוף ברישום הבעלות ותחימת גבולות, ובמיוחד על אדמות 'מירי'- שעובדו בחכירה מהמדינה, ואדמות 'מוואת' - קרקעות הפקר, שמחוץ לתחומי הכפרים הערבים. .בהתאם לחוק העות'מאני, קרקע, שנרכשה אך לא עובדה, חוזרת לאחר תקופה מסוימת לבעלה או לרשות השלטונות.

בשנת 1928 פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את 'פקודת המודדים', והוחל ברישום האדמות.

בזמן השלטון העות'מאני הייתה מקובלת, יחידת עיבוד החקלאי של הקרקע, בשם  'דונאם' אך שטחה היה- 919.3 מטרים רבועים. 'פקודת המודדים' החדשה קבעה, שיחידות המידה לשטח יהיו בשיטה המטרית שטחו של 'דונם מטר' הוא 1000 מטרים רבועים. 

בכפר הערבי נעשה עיבוד הקרקע בשטח משותף - ה'משעא'; חלוקת ה'משעא' הייתה בידי זקני הכפר ונכבדיו, רישום האדמות כלומר, חלוקת קבע  הביאה לביטול הגמישות, שהייתה לזקני הכפר בהקצאת האדמות ל'חמולות'.   ולכן תהליך הרישום היה מלווה בקשיים רבים וחיכוכים צפויים.

המאבק בטענות של זכויות אריסות וזכויות מרעה התנהל בשטח, כאשר הערבים ניסו לחזור ולהשתלט על האדמות, שנקנו בידי היהודים לעיתים בהצלחה, ואילו היהודים גירשו את הטוענים שוב ושוב, היו מקרים שנדונו בבתי המשפט [אלה העויינים בדרך כלל] שם טענו הערבים לזכויות בקרקע גם כשנקנתה בידי יהודים. אדמות עמק יזרעאל ואלה של קוסקוס טבעון לא היו יוצאות מן הכלל. 

ואולי היה זה המפורסם בסכסוכים. הראשון לנופלים בסכסוך מתמשך זה היה האיכר  מכפר-ברוך שמעון ינקו.

שמעון ינקו [ [JANCU נולד ברומניה בשנת 1897, בעיר בוקרשט. לאביו מנחם-מנדל ולאמו סימה.

מנחם –מנדל התאלמן  מאשתו הראשונה  ממנה נולדו 4 בנים, שלימים היגרו לקנדה.

מנחם מנדל נישא בשנית  לסימה הצעירה ממנו בשנים ולהם  רק בן יחיד משותף הוא שמעון.

שמעון החל ללמוד רפואת שיניים עזב לימודיו ועלה לארץ כבודד  1920 . היה זה לאחר מלחמת העולם הראשונה בה שוחררה רומניה שנכבשה בידי גייסות 'מדינות המרכז' על ידי גייסות 'מדינות ההסכמה' המנצחות  הורחבה  [שטח קטן מבולגריה המפסידה, את בסרביה מרוסיה המהפכנית, ואת בוקובינה וטרנסילבניה מהאימפריה האוסטרו-הונגרית] והייתה ל'רומניה הגדולה'  ובירתה בוקרשט.

שמעון ינקו ופרידה סגל, עלו בנפרד לארץ בשנת 1920, העלייה השלישית.

השניים הכירו בתל-אביב, ושם הם נישאו בי"א ניסן תרפ"א  - אפריל 1921 .

מרים שנולדה כפרידה [פרדריקה] בכ"ד תשרי תרס"א [17.10.1900]  לחנה בת הרב גרטנהאוז ויחזקאל סגל  סוחר – ספק לצבא האוסטרו-הונגרי.   למדה בגימנסיה הממשלתית בלבוב עיר הולדתה כשעברו הוריה לווינה והיא בת 15,  בעיר הייתה לחברה  בתנועת הצופים,  המשיכה את לימודיה  וסיימה בבית הספר הגבוה לשפות – מכאן שליטתה בשפות אנגלית, גרמנית, פולנית, רוסית, יידיש, עברית וערבית,  בת 17   הייתה למתורגמנית  מגרמנית לרוסית בצבא האוסטרי.

הקיר"ה [הקיסר ירום הודו]  פרנץ יוזף הראשון לבית הבסבורג [שהיהודים כינוהו בחיבה יוסל] מת בשיבה בשנת 1916.    'מדינות המרכז' הפסידו במלחמה ובהן האימפריה האוסטרו-הונגרית.  קמה הרפובליקה של אוסטריה, - מועמד סוציאל-דמוקרטי נבחר לראש העיר  -'וינה האדומה': האוסטרים – רובם שונאי יהודים, מושפלים מתבוסתם, הרימו ראש, היהודים הוותיקים העשירים והמפורסמים ראו ב'אוסטיודן' יהודים מהמזרח –  'מתעשרים חדשים' - המוניים, צעקנים ומלוכלכים ומאד לא אהבו אותם

משפחת סגל חזרה ללבוב הפולנית. 

 כציונית עבדה פרידה  במשרדי ה'ג'וינט' בווינה כמזכירתו של ההיסטוריון  ד"ר גילברט, כעסקנית וציונית סייעה לחלוצים בדרכם ארצה, כן שיתפה פעולה עם ד"ר אמיל שטרן [אשר נספה בשואה] למען הקרן-הקיימת-לישראל.

פרידה משעלתה לארץ בשנת 1920 שינתה את שמה למרים והלכה לעבוד בנמל יפו בתור מנהלת פנקסים וביקורת דרכונים.

כמשפחה צעירה מרים ושמעון חיפשו עבודה, שמעון גם עבד בסלילת כבישים, הגיעו גם לחיפה –"עבד בטחנת הקמח" אמרה לי בתו שושנה;   השניים עבדו בהקמת טחנות הקמח  שנבנו על הדרך הראשית לעיר על ידי יק"א בכספי הברון רוטשילד.

הבת הבכורה: מינדלה נולדה בתל-אביב [ 1922] ונפטרה ממחלה בלבוב בעת ביקור עם אמה והיא בת שנתיים.

בחיפה, ''שם נולדה הבת בלה היא יפה [1924], הבן משה  שנהרג במלחמת העצמאות, נולד בתל-אביב [1926]''.

משבר כלכלי. חוסר עבודה. המוסדות הלאומיים ארגנו קבוצה של משפחות יוצאי רומניה מעין 'מהעיר אל הכפר', עברו הכשרה בחיפה והועלו במאי 1927 למושב כפר-ברוך ביניהם משפחת ינקו.  שם נולדו  [בפועל - בצריפים שליד מעיין חרוד] הבת שושנה [1929] שמספרת, שהיא האחרונה שנולדה בצריפים ושבן הזקונים אבינועם [1931] אחריה,  כבר נולד  בבית החולים 'העמק'  בעפולה. אבינעם אומר שהוא נמנה  עדין עם נולדי הצריפים בעין חרוד ואף שמו הוענק לו ע"י האחות שם.

 בית החולים 'העמק' לרגלי גבעת המורה שבעפולה נחנך ב  20 למרס 1930.

כפר-ברוך  הוקם בשנת 1926 על קרקעות הקרן-הקיימת-לישראל, אדמות ורקני ושייח'-אבריק שבשולי עמק יזרעאל וביצותיה. תחילה נקרא המקום 'בית-ירק' אך שונה ונקרא על שמו של הנדבן הרומני ברוך כהנא מפוליישטי, שהותיר את עזבונו לקרן-הקיימת-לישראל.

המקום כמושב-עובדים הוקם בסמוך לכפר הערבי אל מוג'ידל [היום מגדל-העמק]  כ-  5 קילומטרים דרומית-מערבית לו, כפר בו מוסלמים ונוצרים קתולים, בסמוך - הכפר מעלול שרובו נוצרים.

 והלאה עוספייה כפר של דרוזים על הכרמל:  והסביבה  -  רובה כפרים ערביים כמו איכסאל ותל-עדס  שליד תל-עדשים,  ג'בייאת [כיום המושב מדרך-עוז], שיקאראט, כופרין, אבו-שושא ורובייה  הסמוכים  לקיבוץ משמר- העמק; מנשייה-זבדה  - כפר שמחציתו פלחים ומחציתו בדווים. היו גם תורכמנים  -  רועים נודדים מוסלמים, שנטו את אוהליהם ליד המושב כפר-ברוך סמוך למאהל של פלג השבט הבדווי  אל עוואדין,  הבדווים גרו גם בכפרים כמו אבו-זוריק ונע'נע'יה, היו גם שבטי בדוויים  שנדדו כמו, ערב אל-סעדיה, ערב אל-זבידאת, וערב אל-חילף, ואילו סוועאד-חמירה היה כפר בדווי של ממש, והיו מאהלים שבטיים כמו כעביה, טבאש, חג'אג'רה והיבאכ.

 גם גרמנים  התיישבו בגבעות בצל עצי האלון כמו הטמפלרים הבאווארים  בבית-לחם הגלילית או המושבה החקלאית וואלדהיים.

היו בעמק גם ישובים יהודים  לפני קום כפר-ברוך [ניתן אותם לפי שנות העלייה על הקרקע ולא לפי המרחק הפיזי מהכפר]:

מרחביה -היישוב הראשון של ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל,.  הוקם בשנת 1910 על ידי אנשי המושבה: בעלי נחלות ופועלים  מחד ו'קבוצת כיבוש' מאנשי 'השומר' מאידך [רק ב 1911 נוסדה 'הקואופרציה' המפורסמת שהתפרקה בשנת 1924].

 מושב העובדים מרחביה  הוקם בשנת 1924 ואילו בסמוך הוקם בשנת 1929 קיבוץ של 'השומר הצעיר' באותו השם.

לפני זה הוקם [על יד הכפר הערבי-נוצרי  מעלול] המושב נהלל  1921 מושב העובדים הראשון בארץ.

 המושב בלפוריה [על אדמות שנרכשו על ידי 'קהילת ציון' מארצות-הברית  ו'קרן היסוד']  נוסד בשנת 1922

 בה בשנה הוקם למרגלות גבעת המורה ליד עפולה מוסד חינוכי ליתומי פרעות פטליורה על אדמות שנרכשו על ידי 'קהילת ציון'  - 'כפר ילדים' קראו לו.

ליצני הדור אמרו – אסיה  נתנה את האדמה, אמריקה שילמה, אפריקה הקימה את הבניינים ואירופה נתנה את היתומים [ואני מוסיף: ואוסטרליה קלטה את היורדים].

הקיבוץ גניגר הוקם  באותה שנה על [שטחי ג'נג'אר] אדמות הקרן-הקיימת-לישראל.

הישוב תל-עדשים, אמנם קם בשנת 1913  ‏‏על ידי חברי 'השומר'. [בשנת 1917 התפלג וכמעט ננטש לחלוטין]   אך בשנת 1923  היה למושב.

המושב כפר-גדעון נוסד בשנת 1923 על ידי עולים מטרנסילבניה שומרי מסורת .

קיבוץ מזרע של 'השומר-הצעיר' הוקם [על תל 'רובע אל-נצרא'] בשנת 1923.

בשנת 1925  התיישבה על גבעות חרתייה, קבוצת חסידי הרבי מיבלונה, שעלו מפולין והקימו משק חלב. "פרות היו אך רועים חסרו להם" פנה הרבי אל קבוצת הרועים, שכניו, והזמינם לרעות את עדרו.

באותה שנה התיישבה 'קבוצת הרועים'  בכפר  הריק שייח'-אבריק.

וב 1926  לאחר שרוב 'הרועים' עזבו לנהלל הגיעה לשם מקיבוץ כפר-גלעדי משפחת  זייד כשאלכסגדר  מונה לשומר אדמות הקרן-הקיימת לישראל ויערות האלון  בגבעות שייח'-אבריק וחרתייה.

['חברה טראסק'. מתל-אביב  באו למקום רק בשנת 1927]

באותו הזמן נשכר אריה אברמסון  מ'קבוצת הרועים' לשמור את אדמות  היהודים בג'ידה (לימים רמת-ישי) וקוסקוס [טבעון].

הישוב 'מנור' [לימים רמת-ישי] הוקם בשנת 1925 על אדמות הכפר ג'ידה וחלק מאדמות תל-שמאם [תל הניחוח] שנרכשו על ידי 'קהילת-ציון', 'יפה-נוף' ו'יפה-יזרעאל' חברות פרטיות מארצות-הברית   בשוליו הצפון-מערביים  של עמק יזרעאל, על תוואי הרכבת.  חלמו על יישוב  תעשייתי מבוסס על שילוב של תעשיית טקסטיל  [המקצוע היהודי בפולין] וחקלאות. אך מפעל הטוויה הוקם רק בשנת 1931 על ידי משה לסמן [מלודז'] 'ושם ניתן לו 'עמק הטכסטיל'.

 [רמת -ישי היא על שמו של יש"י  (ישראל יהודה) אדלר ממייסדי גימנסיה 'הרצליה' ונדבן שטרח לקומם את הריסות המקום שנפגע במאורעות תרפ"ט,  בשנת 1944].

המושב כפר-ברוך  הוקם בשנת  1926 - התיישבות פועלים על אדמת הלאום.

בה בשנה הוקמו באזור על ידי חלוצים מיוגוסלביה המושב בית-שערים, ובעמק- זבולון הוקם על ידי איחוד של ארבע קבוצות חסידי ארבעה אדמו"רים הישוב החקלאי חרדי - כפר-חסידים.

עלו גם הקיבוצים משמר-העמק, גבת, עיינות [ליד מעיינות עין-בידא כיום מעיינות סייפן]  השרון  [לימים היו לרמת-דוד] וקיבוץ שריד  שהוקם על גבעת חניפס.

ואילו המושבים כפר-יהושע ושדה-יעקב [הישוב הראשון של 'הפועל-המזרחי'] נוסדו שנה מאוחר יותר בשנת 1927.

ראשוני כפר ברוך עלו לאדמת ורקני בחשוון תרפ"ז [אוקטובר 1926]  - אומרים שהיו אלה יוצאי רומניה. שמעון ינקו ואשתו מרים ושני ילדיהם הבת יפה והבן  - תינוק שטרם מלאה לו שנה - משה   והתיישבו במקום במאי 1927.

אמו  של שמעון, סימה  עלתה לארץ התגוררה בחיפה ונהגה לבקר בכפר.

המקום תוכנן ל  44 משפחות.

בתחילה היו שם רק 27 משפחות "שלוש עומדות לבוא בזמן הקרוב".

"במקום גרים 8 פועלים העתידים להיות בין המתיישבים בשנה הבאה" ניבאו העיתונים

לכל משפחה נבנה צריף 4X4 מטרים.

כשיעשו פרצלציה [כלומר תיחום גבולות וחלוקה למגרשים]. יבנו בתים : חדר למשפחה. האבנים יהיו מאבני הכפר ורקני הערבי הנטוש [.בינתיים שכרו ערבי עם עגלה לשם הובלת האבנים].

ליד כל צריף בנו אורווה. והוקצה דונם אחד לגינה.

כל משפחה קיבלה מהמוסדות המיישבים פרה ערבית. [את החלב שיווקו ל'תנובה' שזה עתה קמה]  ולכל 2 משפחות. הקציבו בהמת עבודה אחת.

 מכונות חקלאיות ניתנו לישוב כולו ולא למשפחות בודדות.

לכל הישוב נתנו  גם 3 עגלות עם שתי זוגות בהמות-עבודה להובלות.

המתיישבים גרו באזורים נפרדים -  יש ורקני של הרומנים ויש ורקני של הספרדים, בדרום, אמרו שהיחסים בין שוכני שני האזורים מצוינים. "מפריע חוסר שפה משותפת". 

אמרו שמצב הקבוצה הרומנית היה יותר טוב הודות לסיוע שהגיע מרומניה.

קרן היסוד ברומניה הקים לעשרת הראשונים רפתות בטון  ציוני רומניה דאגו להם לפרה גזעית נוספת  ולכל הרומנים לכל 15 המשפחות נבנו לולים.

[מספרים כי אחד המתיישבים מבני עדות המזרח- יהודי הררי-  מהקוקאז הציב לו למטרה להקים לול חסך מלחמו, קימץ בכל הענפים האחרים ועלה בידו להקים בנין של לול  המונה 250 עופות].

את הקרקע. חרשו בתחילה במשותף  ולקיץ הספיקו לזרוע כמאתיים דונמים תירס ושעועית .

במאי 1927 [אייר תרפ"ז]  היו במקום 17 משפחות של בני עדות המזרח: קווקים,  בולגרם  ויוצאיי כורדיסטן‏, רובם מפועלי המושבות: זיכרון-יעקב, פתח-תקווה וראשון-לציון. אחדים מקבוצת הבולגרים בעכו ואחדים מקבוצת חולדה, אחדים ילידי הארץ.

 באספות דיברו [וצעקו] ספרדית [יש אומרים ספניולית  ויש אומרים לדינו]  צ'רקסית, רוסית ועברית. היה צורך לתרגם משפה לשפה חוץ מהקללות.

 מליצת-היושר להתיישבותם הייתה 'התאחדות הספרדים' [זו המקורבת למפא"י של טרום המדינה ולא זו של ש"ס של היום]  איתם באו 20 ילדים בגיל בית הספר והגן.

 תוכנן שיבואו גם אנשי המעמד הבינוני הם לא הגיעו, התיישבו במקום גם  10 משפחות של רומנים [ביניהם ובאספותיהם דיבר ברומנית] הם מנו 37 נפשות, כולל 12 פעוטות בגיל הגן ו- 2 בגיל בית-הספר.

'צער גדול בנים': אין טיפול בילדים ואין חינוך. כינסו את הילדים בצריף בית-כנסת ובת אחד המתיישבים שגמרה  בית-ספר עממי [בעיר!], לימדה  את הדרדקים.

שני הפלגים כעסו על נהלל, שחבריה דברו 'גבוה' אבל לא נקפו  אצבע לחינוך הילדים.

אם כי בימי המאורעות של שנת תרפ"ט קלטה נהלל נשים וטף מכפר-ברוך והוקצו להם חדרים בבית-הספר ['החופש הגדול'!]. ואילו הנשים מג'ידה ומכפר-יהושע הסתדרו בבתים.

"סודרה ועדת ההספקה שדאגה לצרכי אוכל. טחנת הקמח עבדה בלי הפסקה, כן גם המאפיה. על הטוחן והאופה לא הוטלה חובת השמירה". כתב עיתון 'דבר' [23  ספטמבר 1929].

לימים מימן  מר צלטנר מרומניה הקמת  בית-ספר עממי במקום.

בינתיים חתמו חוזה עם קופת-חולים של ההסתדרות בעניין קבלת עזרה רפואית, הסכימו שכל המוסדות הציבוריים יהיו משותפים לכול תושבי הכפר.

העבירו צינורות מהבריכה של תחנת הניסיונות. [ סיפרו לי כי כנראה זו תחנת הניסיונות ל'משק המעורב' ול'מחזור-הזרעים' של  הקואופרציה מרחביה],  עד למרחק של כ 100 מטר מהמושב ושם הובלו המים בעגלות.

מאחר והחקלאות עוד לא קיימה את משפחות-האדמה - עבדו  בעבודות ציבוריות בסביבה כמו ייבוש ביצות הקישון [הליצנים אומרים ששם טבע צבא סיסרא], היו 'פועלי רוטנברג' אלה שנסעו ברכבת ועבדו בהקמת מפעל החשמל על נהרות הירמוך והירדן –בנהריים,

 ואלה שסללו את הכביש מתחנת הרכבת המקומית לכפר. [הכספים לכביש זה ואחרים בעמק שנסללו לאחר מאורעות תרפ"ט גויסו בחלקם על-ידי 'קרן העזרה  - אומרים שאלו כספים שנאספו בציבור למען פעילות ההסתדרות הציונית -  שליש נתנה הממשלה;  ההנהלה הציונית  - 10 אחוז והשאר- הוטל על המשקים - "לפי מכסה ידועה שנקבעה ביניהם"].

והיו שעבדו במחלקת הבריאות הממשלתית במחלקה האנטי-מלרית,  איתרו יתושות האנופלס ששרצו בביצות והדבירו אותן.

ובשנת 1930 הקימו ועד מאוחד.

 זו השנה בה הייתה מכת עכברים בכל העמק  עשו הכול כדי להציל את הקמה. החישו את הקציר, ביטלו את המנהג לסדר גורן בכל חצר.  "אין אמצעי המלחמה של הממשלה מספיקים והחקלאי אובד עצות" נכתב בעיתון ['דבר'  27 אפריל 1930].

והמופתי חאג` אמין אל חוסייני  אותו איש דת בפרשו את חוקי האסלאם הכריז על מאבק כנגד התיישבות היהודים בארץ ישראל ומעל צריחי המסגדים נשמעה הקריאה  "אסור לערבים למכור אדמות ליהודים ואסור לערבים לאפשר ליהודים להתיישב באדמות שכבר נרכשו".  פאלחים  כנוודים באו  בטענות של זכויות אריסות וזכויות מרעה. המאבק התנהל גם בבתי-המשפט וגם בשטח, כאשר  הערבים  מנסים שוב ושוב להשתלט על האדמות שבידי היהודים, "והיהודים היו מגרשים אותם שוב ושוב"..

לדוגמה מקרה עיינות-השרון  - האריסים הערבים, שישבו על האדמות שנקנו כדין ממשפחת סורסוק הלבנונית  סירבו לעזוב. לאחר משא ומתן שנמשך עד שנת  1931 עלו אנשי הסביבה על הקרקע במחרשות, והשלטונות הבריטיים  נאלצו להכיר בבעלותם. האריסים לא וויתרו. שנתיים נמשך המאבק המשפטי  והאריסים הפסידו [1933], ואז  אנשי הקבוצות 'השרון' ו'עיינות' ששכנו בגבעות שונות  עלו על גבעה משותפת וקראו לה 'רמת-דוד' על שם דיוויד לויד ג'ורג' שבעת כהונתו כראש ממשלת בריטניה ניתנה הצהרת בלפור.

אז הוקם גם בשולי העמק ממערב לנצרת ולא הרחק מהכפר הערבי כסלות הקיבוץ כפר-החורש.

אז נרצח גם שמעון ינקו.

חגיגת  הפועלים 1 במאי 1930 נערכה בקבוצת שריד באו מכפר-יהושע, מנהלל, מכפר-ברוך, גבת. השרון, שרונה,  וגניגר  קבוצת הצפון ומשמר-העמק  500 איש. מקהלת קיבוץ ב' ממשמר-העמק פתחה ב'אינטרנציונל' [ 1921 תורגם השיר לעברית על ידי אברהם שלונסקי];  אנשי כפר ברוך  שמו לב לבית השני,  אנשי כפר-חסידים חגגו בנפרד.

ובאותה שנה ובאותו חודש   במאי 1930 -  שומר-השדות עם חבר כפר- ברוך גילו  כי תורכמנים העלו  את עדריהם על שדות התירס של המושב. על השומר שביקש לסלק את העדרים, התנפלו כעשרים רועים במקלות ופצעו את סוסתו.

חבר שחרש בקרבת המקום קרא לעזרה, כשראו המתנפלים את חברי המושב באים, עזבו את העדרים וברחו. העדר הובא למושב.

 הודיעו למשטרה בנצרת. השוטרים שבאו אחרי שעות מספר [לפנות ערב] ערכו פרטי-כל

 למחרת באו התורכמנים למושב והעדר הוחזר להם.

" בנצרת נאסר שייח' השבט. מחכים למשפט."

ובשנת 1930, בקיץ  ביקר בכפר ראש קרן-היסוד ברומניה ד"ר  מיכאל קרפין.

ובשנת 1931 נטעה הקרן-הקיימת  את 'חורשת שרגא' – 18 דונם. 1800 עצי אקליפטוס, הכסף נתרם על ידי אלמנה מרומניה להנצחת זכר בעלה. העיבוד נמסר לאחד המתיישבים הרומנים  [זאת מלבד שלכל מתיישב מ 32 המתיישבים הוקצו 4 דונם לנטיעת חורשת אקליפטוסים].

 זו השנה  בה הבטיח  הנדבן [שנדב בעבר ספר תורה לכפר]  גדליהו יחזקאל מרומניה לוועד להקים  בכפר  בית חולים קטן ואילו מר צנטלר הבטיח  לרהט את בית הספר המקומי שהקים ולבנות במקום  בית כנסת [שנחנך באביב 1932].

בחורף שנת 1932 ג'מיל צליה  מעוספיה [אומרים כי היה בדווי]  נפצע ברגלו בשעת סכסוך על בעלות אדמות  בזמן חרישה.

 בתחילת יולי מוח'תר ממאהל אל-עוואדין  עבד אל-לטיף  הודיע למשטרת ג'ידה, כי עלי יסין אל-עראקי נהרג ליד הקישון על ידי  מתיישבים מגבת.  

"הקצינים כהן ושיטריט מחיפה עם רופא המקום יצאו לשם חקירה." כתב עיתון 'דבר'.

ביולי 1932 נהרג ערבי  [אומרים כי היה בדווי]‏ על שדות ורקני, הסמוכים לכפר-ברוך, והמעובדים על ידי קיבוץ מזרע, מספרים  כי ביום ראשון  לפנות ערב פרצה קטטה בין ערבים, שהעלו את בהמותיהם על השדות ובין שומרי השדות, שהשתדלו לגרש אותם. בעלי הבהמות החלו לרגום באבנים את השומרים, ובמקלותיהם תקפו את סוסי השומרים. התקרבו לשומרים וניסו להוציא מידיהם את רובי-הצייד. אגב ההתאבקות ירה אחד הרובים, ואחד התוקפים שעמד במרחק 10 – 15 מטר נפצע. כעבור שעות אחדות מת הפצוע.

 אסרו את נסים חובש השומר מכפר-ברוך  באשמת רצח בלי כוונה תחילה.

כשעורכי-הדין יוסף קיזרמן [קיסרי]  ואהרון קיטאי מסנגרים עליו.
המשפט נערך בחיפה;

מעדות המומחים התברר, כי כדורי העופרת שנמצאו בגופו של הרוג הם בני 12 מ"מ או 16 מ"מ: מכאן שאין לדעת מאיזה משני הרובים של הנדון או של השומר השני יצא הכדור שהרג.

מאמינים כי המשפט יבוטל על ידי היועץ המשפטי  מחוסר הוכחות מספיקות נגד  השומר מכפר-ברוך וכי בית הדין יתחשב גם עם העובדה, כי בין השבט של הנהרג, בידואי אל-עואדין, ובין התושבים היהודים שבקבוצת מזרע וכפר ברוך, הוקם השלום.

בני משפחת ההרוג, אשתו, שני ילדיו, אחיו ואחותו, קיבלו פיצויים כדין ['הדייה' =כופר נפש] ומחלו לשכניהם העברים. השלום הוקם בעזרת קצין מחוז חיפה רפיק בי בידון ובעזרת השומר הוותיק והמנוסה אברהם שפירא מפתח-תקווה, תוך סעודה של כבש ואורז ובמקום מסורתי ב'מדפה'  של המתווך הנכבד. השייח' תופיק אל יעקוב  שם הוא מסר לתושבים היהודים דגל  - קנה ועליו מטלית בד לבנה סמל לשלום ולטוהר, שלושה קשרים נקשרו בה סמל לאיחוי הקרע  - סימן מסורתי לשלום. אותם קשרו הוא כמתווך, אחד מנכבדי הערבים –הצד שנפגע  ואחד מנכבדי היהודים – הצד הפוגע. הקצין רפיק בי בידון הדגיש, כי הוא אחראי וערב לתנאי השלום. אברהם שפירא תרגם את דבריו לעברית.

]אומרים כי גם פרוטוקול נכתב]

לא עברו ארבעה חודשים מיום ה'סולחה' ושמעון ינקו נרצח.

"משענת קנה רצוץ" ציטטו מהתנ"ך  [מלכים ב', פרק יח ] יודעי דבר.

" לא הבנתם אותם"  אמרו רודפי השלום.

באותו זמן שמעון ינקו  היה בין השישה שיצאו לחרוש יחד את 'אדמות הלאום' - אדמות  הקרן הקיימת לישראל חרישת-כיבוש; יש אומרים, כי היו אלה אדמות הכפר הערבי הקטן קוסקוס שנרכשו מהאפנדי מופאלח אל מוסה. את הפרד היחיד שניתן לו מהתקציב החליף בזוג סוסים ועבד בחריש.

בוקר אחד יצאה קבוצת מתיישבים מכפר ברוך לחרוש את אדמת 'קוסקוס טבעון' . שעות אחדות נמשך החריש באין מפריע. בשעות הצהרים הופיעה כנופיה של ערבים מצוידים ב'נאבוטים', תקפה את החורשים וניסתה לסלקם מן המקום. החל קרב פנים אל פנים. הוזעקה עזרה. כמה רוכבים מכפר יהושע ויונה רסין בראשם הגיעו למקום והצליחו לגרש את הפורעים הבדווים. אחד האנשים שעסק בעבודת החריש נשאר מוטל על הקרקע, פצוע קשה בבטנו. 

אומרים  כי הועבר תחילה לבית-חולים 'העמק' שבעפולה, וכשנמצא כי הוא סובל משטף דם באברים הפנימיים ויהיה צורך לנתחו, הובהל לבית-החולים 'הדסה' בחיפה, נותח, לאחר יותר משבועיים ניסו להציל את חייו, וביום רביעי י"ג טבת תרצ"ג, 11.1.1933   נפטר והוא בן 36,  האיש, שמעון ינקו, מת.

כשהגיעה השמועה לכפר-ברוך על מות חברם, הופסקה המלאכה במושב רבים נסעו לחיפה לקראת הארון. על יד בית-הכנסת והקבר הפתוח הספידוהו.

למחרת יצאו אנשי המושב לחרוש את חלקת האדמה שלו אשר נשארה בלתי מעובדת.

ובשנת 1934 חיבר המשורר נתן אלתרמן כרקע לסרט 'לחיים חדשים' אותו הפיקה מרגוט קלאוזנר  שיר הערש 'העמק' שהלחינו דוד סמבורסקי ובו  השורה "מי ירה ומי זה שם נפל בין בית-אלפא לנהלל".

מרים והילדים עברו לתל-אביב -

 "היא לא יכלה  ולא רצתה להחזיק במשק; היא הייתה אישה אלגנטית עירונית  ונשארה עם ארבעה ילדים קטנים".

"קיבלה 100 לירות על הבית, הפרה, ובהמתה עבודה  ומשק של  הרבה דונמים" אמר לי אליעזר הבעל של שושנה.

 המשק לא נמכר לגורם פרטי.  המשק הוחזר למרכז החקלאי . "מרים ציפתה לקבל תמורה רבה  יותר  אך חתמה שאין לה כל תביעות כספיות נוספות". הוסיף אליעזר צור.

סוף דבר

לאחר מותו של שמעון אשתו, מרים, עברה לתל אביב, אביה הזקן , יחזקאל סגל, עלה ארצה בשנת 1936  והתגורר בתל אביב עד פטירתו. סימה, אם בעלה המאוד לא צעירה, התגוררה בחיפה, שם  מכרה בביתה על המרפסת דברי מתיקה.  [אומרים כי נישאה בשנית, למר הרשקוביץ,  אחרית ימיה  לא ידועה[
ארבעת הילדים הקטנים, נמסרו למוסדות שונים.

מרים בידעה שפות ולפי המלצת הרב אברהם יצחק הכהן קוק  נתקבלה כפקידה בוועד הקהילה של יפו- תל-אביב ועם ההתמזגות עם העירייה בשנת 1939 עבדה בעיריית תל אביב.

 פעילותה ב'הגנה' ו'במשמר האזרחי'  הביאו אותה להתגייס  בתחילת 1942– יחד עם בתה הגדולה יפה  לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי:
  Auxiliary Territorial    Service –A.T.S

מרים יחד עם גב' גולדין יסדו בתל אביב את בית היתומים בלומשטיין. 

הצאצאים:

 בלה היא יפה  נישאה לנתן בהר טכנאי רדיו.

משה נהרג במלחמת העצמאות בתל א-ריש  בדרום יפו היום תל-גיבורים.

אחרי רצח אביו, משה נשלח לבית-ילדים בתל אביב, משם למוסד בשפייה, הכשרה ברמת יוחנן ולהתיישבות  בפוריה לא  הגיע, חזר לתל-אביב כדי לעזור בכלכלת הבית;  עבד במחלקת המים של העירייה, ורקד בלהקת הריקוד של ה'פועל תל-אביב'. [שם הכיר את חברתו, בת ציון - אחת מהשלישיה הראשונה שנולדה בתל אביב]. 

שושנה נישאה לכלכלן אליעזר צור גרה בתל אביב.

אבינעם נישא לציפי מקריית-חיים בתו של יונה רסין גרים בערד. כיום שם משפחתם  הוא יניר.

שיאו המתמשך של סכסוך אדמות קוסקוס-טבעון היה כשנהרג ערבי [סוף 1938] מיריות,

 במשפט שהתנהל בעקבות התקרית הואשם השומר יצחק חנקין, סיפרו שכרווק נטל על עצמו את האשמה בכדי לפטור מעונש את היורה  שהיה בעל משפחה [אריה אברמסון] ;  "גזר דינו היה מאסר 10 שנים."  בכלא עכו.

המצבה המקורית

הערה: תצלום מצבתו הישנה של שמעון ינקו באדיבות אבינועם וציפי יניר.

  

הכיתוב על המצבה המקורית 

טכסט:

                                                    פ"נ

סימון ינקו

בן מנחם מנדל

שמת בדמי ימיו

י"ג טבת תרצ"ג

ת.נ.צ.ב.ה

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים

איתן אבידב - אצ"ל רצחו אותו במחנה עליה בחו"ל

ואביו הביאו ארצה

27.9.1947 - גנאדנוואלד

בית העלמין שימרון [נהלל]

טכסט:

איתן אבידב

בן נסיה ויעקב אבידב

נפל באירופה בי'ג תשרי תש"ח

13.10.1947

נולד כ' אלול תרפ"ה

שנת 1947 היא שנת מאבק ליהודים – בארץ, פיגועים של אירגוני מחתרת יהודים באנשי השלטון הבריטי ובמתקניו, השלטון הבריטי הסתגר ב'איזורי ביטחון', הטיל מצב צבאי, שכלל את העברת סמכויות השלטון האזרחי לידי הצבא, ו'עוצר' - איסור על תנועת אנשים ורכב בשעות מסוימות במקום נתון. החיילים הבריטים יכלו לעצור כל אדם שנראה חשוד בעיניהם,וכן לירות בכל אדם שלא יציית להוראותיהם, עצרו חשודים בעיקר מנהיגים- גדרות תיל ומשוריינים נראו בערי היהודים ובמושבותיהם.

תקריות אלימות אירעו בין יהודים וערבים.

היו עימותים בין חברי 'ההגנה' לחברי האצ"ל והלח"י- כולל מניעת הדבקת כרוזים הכאות ואף חטיפות.

שלטון המנדט הבריטי, הגביל עליית פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, למרות האיסור הבריטי, ההעפלה לארץ גברה - המוני פליטים יהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה את מחנות ההשמדה, מצאו כי בבתיהם כבר גרו מקומיים שלא רצו לראותם שבים – פליטי מחנות שמד חיפשו מקלט חיים בארץ-ישראל.

אנשי הבריגדה היהודית וארגון 'ההגנה' ארגנו את תנועת העלייה - ברחבי אירופה ההרוסה -'הבריחה' - הוקמו מחנות לעקורי העם היהודי, במטרה להעבירם לחופי הים התיכון והים השחור כדי להפליג באחת מאוניות המעפילים לארץ-ישראל.

אחד ממחנות'הבריחה' היה ליד אינסברוק שבאוסטריה, שם פעלו מתנדבים ושליחים מארץ-ישראל פעילי הסוכנות היהודית 'ההגנה' שהסתייעו בארגונים של יהודי ארצות הברית כמו ה'ג'יונט', וכן בעזרתם של ארגונים כלליים כמו  [UNHCR] נציבות הפליטים מטעם האומות-המאוחדות שנוסדה רשמית רק בשנת 1950. שלא לשכוח את שאמרנו - תרומתם האדירה של חיילי הבריגדה היהודית 'חטיבה יהודית לוחמת' על רכביהם והם במדי הצבא הבריטי באזורי הכיבוש האמריקאי, הבריטי והצרפתי ברחבי אירופה.

המאבק שהתחולל בקרב הישוב בארץ-ישראל נתן את אותותיו גם בקרב שארית-הפליטה - היחסים העכורים בין 'ההגנה' והאצ"ל בארץ, השפיעו במישרין על היחסים בין שני הארגונים באירופה. סיפרו כי כשהגיעו נציגי המפלגות שנשלחו מהארץ למלא את מקומם של חיילי הבריגדה, נכנס לפעילות גם הגורם המפלגתי.

ומהארץ נשלח למערך 'הבריחה' גם בחור מנהלל בשם איתן אבידב.

איתן בן נסיה ויעקב [יאני] אבידוב. נולד ביום כ' אלול תרפ"ה (9.9.1925) בעין חרוד, אח לדב ועזה . דודי נולד אחר כך.

נסיה אימו היא ילידת מושבת האיכרים היהודית נהר-טוב החדשה ברוסיה [נהר-טוב בהיגוי רוסי-'נגר-טאב'] בת למשפחת קוקסו שם נולדה בשנת1895 למשפחה רחבה - בנים ובנות.

ברוסיה בשנת1807 בפקודת הצאר אלכסנדר פאוולוביץ' רומאנוב,הנכד של יקטרינה הגדולה, נוסדו גם 4מושבות חקלאיות של יהודים בחבל חרסון [אוקראינה] שנכבש מידי התורכים.

מושבות יהודיות אלה הוקמו .בסמוך לנהר האינגולץ אחד מפלגי הדנייפר: שדה מנוחה, רומנובקה,ישראליבקה ו-נהר טוב [יש אומרים: שדה מנוחה הגדולה, שדה מנוחה הקטנה, יופי-נהר ועין-כסף היא נהר-טוב]. כעבור שנתיים הוקמו עוד ארבע מושבות שמנו בסך הכול כ-800משפחות. ב-1866 נמנו בחבל חרסון כ-20 מושבות, ואז ההתיישבות שם פסקה. החל מראשית המאה ה-20, בגלל קשיים כלכליים נתמכו מושבות האיכרים היהודים בחבל חרסון על-ידי יק"א. יהודים המשיכו להתקיים שם גם בזמן מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית.

נהר-טוב החדשה- [ברזוניבאטה] היה מקום מושב המנהל הראשי משנת 1838 יאני יעקב אוסטרובסקי בן זלמן [לימים אבידוב] נולד ב-1901 [יש אומרים 1891] בקרמנצ'וג השוכנת על הגדה השמאלית של נהר הדנייפר, פלך פולטבה שבאוקראינה שלוש אחיות ושני אחיםהיו לו. עבר לניקולייב - דרומית לקייב על נהרות ,הבוג הדרומי והאינגולץ, למד בטכניון שם. עיר של פרעות ביהודים.

לימים השתייך ל'קבוצת טרופלדור' - יוסף טרומפלדור אשר שב לרוסיה לאחר המלחמה כדי לקדם את הנושא הציוני המתעורר - פעל להקמת גדוד עברי להגנה עצמית בתוהו ובוהו, שהיה בזמן המהפכה של שנת 1917 והתרכז בהקמת תנועת 'החלוץ' ג.ח.ל.ו.ץ. קראו לה ברוסית כדי להעלות יהודים וליישב את ארץ-ישראל.

יאני אוסטרובסקי הגיע במסגרת עבודתו ב'החלוץ' גם למושבות האיכרים היהודים שברוסיה ובמושבה נהר-טוב פגש הבחור הצעיר את העלמה הנאה נסיה,בת לדור חמישי של חקלאים יהודים והתאהב "הבחור עבד במרץ, לפתע תקע קלשונו באדמה... התייצב מולי, סקר אותי, תוך חיוך נרחב והפטיר בהתפעלות: א-שיינע שיקסע" כתבה נסיהביומנה. הם התחתנו ועלו לארץ ישראל - הצטרפו לקבוצת חלוצים. כדי להבריח את הגבול לרומניה, נאסרו כקומוניסטים ולאחר שלושה שבועות שוחררו בעזרת יהודי העיירה המקומית ריבניצה שבבסרביה; הגיעו לעיר אורגייב ומנמל קונסטנצה הפליגו בים השחור והגיעו לחווה שיזם טרומפלדור במושבה היהודית המתפוררת 'מסילה חדשה' שליד איזמיר בתורכיה - תחנת הכשרה ומעבר לחברי 'החלוץ' מרוסיה. התורכים קראו למקום"יהודי צ'יפליק" שפירושו: כפר היהודים.

היו שעבדו בכפר הזה בחטיבת עצי אלון, והשתכרו כ- 80 –90 גרוש תורכיים ליום, בעוד אנשים שלא עבדו קיבלו מה'ג'וינט' 27 גרושים וחצי ליום ש"זה הספיק בקושי לתזונה".

מספרים כי שם שמעו על פרעות תרפ"א ועל הירצחו של יוסף חיים ברנר.

כשהגיעו ארץ עם קבוצת החלוצים, בעזרת תעודות מזויפות -אוסטרובסקי היו לאבידב,נשלחו למחניים עם קבוצת פועלים של 'פועלי-ציון', הצטרפו ל'גדוד-העבודה' שליד מגדל וככאלה היו בין מקימי תל-יוסף. עם הפילוג ב'גדוד' הצטרפו לקיבוץ עין-חרוד – קיץ תרפ"ג.

בשנת 1929 הלכו יאני עם נסיה אשתו ושלושת ילדיהם – דב, והתאומים עזה ואיתן בני השלוש אל מושב העובדים נהלל והקימו שם, ככל הראשונים, משק חקלאי - רפת,לולים וגן-עצי פרי .

רבקה ואייזיק הורי של נסיה על תשעת ילדיהם – 5 בנים ו- 4 בנות הגיעו לעין חרוד "לא מצא חן בעיניהם" עברו לנהלל ומשם לכפר- יהושע - [1929] שם היה אייזיק בעל מאפיה ללחם.

לרבקה ואייזיק היו בכפר יהושע 2 בנים. מיכאל ושמואל. שמואל היה נשוי לגיטה שהיא ניהלה 'מסעדה' קטנה לארוחות צהריים.

בנהלל משפחת אבידב גרה בצריף "בדוחק ובעוני", הילדים התרגלו לשאת בעול העבודה כבר בגיל הרך –

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובבוא הידיעות על השואה הצטרף יאני לפעולה של עלייה ב' לאחר שעבר קורסים מיוחדים, והיה איש המוסד לעליה ב', הביא מעפילים יהודים לארץ ועסק גם ברכש ל'ההגנה'. כינויו היה נסין יש אומרים על שם אשתו.

האח הבכור של איתן הנער ," דב נשא לאשה את חנה לבית שליין, שהגיעה בשנת 1938כנערה צעירה עם הוריה ואחיה מצ'כיה לנהלל" סיפר עפר אבידב. דב התגייס לצבא הבריטי לבריגדה היהודית Jewish Brigade Group [1944] חי"ל – חטיבה יהודית לוחמת –הקורפוס החמישי המחנה השמיני, הוא שירת בגדוד הראשון, בתום הלחימה באיטליה [אביב1945 ] ועם כניעת גרמניה הנאצית, כמה חודשים לאחר מכן המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה ולעלייתם לארץ ישראל. דב השתחרר בשנת 1946 וחזר למשק בנהלל.

עזה נישאה לדוד ליס אחד מאלו שהיו בשימרון הסמוכה בהכשרה [1946]וחזרו לקיבוץ בו נולד לדגניה א', התגייס בעידוד המוסדות לגדוד העברי ב'באפס' [Buffs]הבריטי וממנו לבריגדה היהודית.

וכשיצא האב יאני לשליחות מחוץ לגבולות הארץ - שליחות של הצלה והעפלה בארצות המזרח, אירופה ואפריקה נשאר איתן הצעיר במשק עבד בו וקידמו.

איתן אהב מוסיקה –רכש פטיפון ותקליטים; בשעות הפנאי אחרי העבודה, היו מתאספים לידו חבורות נוער –"וצלילים של יצירות קלאסיות הדריכו את השלוה ושימחו את הלב בלילות."

"מנין לו החוש העדין ליצירות מוסיקליות והיכולת להתמסר בתקופה כזאת לשמיעת תקליטים מובחרים?" כתבה דבורה דיין.

בלילות שבת היו רוקדים ב'צריף' עם הבנות - "דינה ואביגיל" מספרים בדיחות וצוחקים.

בין לבין השתתף איתן בסמינריון בבית רוטנברג שעל הכרמל אותו מרכז חינוך והדרכה לנוער, כפי שביקש פנחס רוטנברג בצוואתו. שם שמע תורה מפי ברל כצנלסון, איש הרוח של תנועת-העבודה.

לאחר זמן הוא ביקש איתן להתגייס לצבא הבריטי "בהוסיפו שנים על שנותיו" בלחץ הבית והכפר נכנע להכרעת אליהו גולומב- האישיות המרכזית של 'ההגנה' - וויתר על משאלתו לנסוע לעזרת הגולה והיה לפעיל מקומי ב'ההגנה' - כינויו המחתרתי היה יואש;מספרים כי בחצר המשק , בנה 'סליק' לנשק, בו הוא שימש גם כמחסנאי - "הסליק הכי גדול בנהלל"

"יאני אבידב היה אמיד בנה רפת לתפארת - מודרנית עם מתקנים מתקדמים.למעשה זה היה מסווה אידיאלי לסליק, שמתחתיה ליתר דיוק מתחת לחדר השתן של הפרות.הרפת הייתה מוקד לעליה לרגל לביקורים ולהצגה כרפת לדוגמה ולא ידע איש מסדה וסודה" . סיפרה יזרעאלה בלוך מנהלל.

בקיץ 1946הקשיחו הבריטים את עמדתם לחצו על מדינות הכיבוש באירופה בעיקר צרפת למנוע הגירת יהודים לארץ-ישראל, המעפילים שנתפסו הוגלו למחנות מעצר בקפריסין והאוניות הרעועות הוחרמו, הישוב ראה בכך צעד מחושב של בריטניה שנועד לרצות את האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה.

תמה המלחמה.דב השתחרר מהצבא קיבל על עצמו את עול המשק בנהלל והיה מוח'תאר המושב 'השריף' קראו לו.

יציאתו של איתן מהארץ התאפשרה.

ביולי1947 תפסו בים התיכון משחתות בריטיות את אוניית המעפילים 'אקסודוס', שיצאה לארץ מחופי דרום צרפת ובה יותר מ 4500 איש ניצולי שואה ואנשי הפלי"ם,הניסיון להעלותם על אוניות גירוש לא צלח עקב פעולת חבלה של 'ההגנה'.

צלמי תקשורת ועיתונאים היו עליה ובנמל חיפה, וכתבותיהם עוררו הדי זעם בארץ ובעולם.

המאבק לזכות העלייה גבר.

בסוף אוגוסט1947 גויס איתן לעבודה ב'עלייה ב'. באותה עת 'אקסודוס' על מעפיליה הובלה לגרמניה - המעפילים שלא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, הוחזרו בכוח למחנות.

איתן: גבוה, חסון,ברק עיניו לוהט וחיוך של ילד על שפתיו, שקט ורציני יצא לאירופה.

"השגתי את מבוקשי; סוף, סוף אני יוצא לעשות משהו. מחר אני ממריא למחנות, לעזור ממש במו ידי". אמר לידידה שפגש בתל-אביב.

איתן כאיתן ינאי [אוסטרובסקי–ינאי- יטען עפר אבידב שיבוש הוא של שם אביו יאני] נשלח לאירופה למחנה ויזנהוף ליד אינסברוק שבאוסטריה, מחנה של תנועת 'הבריחה' שנוהל על ידי'ההגנה'.

'הבריחה'- כינוי לאותו מפעל ייחודי לשארית הפליטה ששרדה את השלטון הנאצי. בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה יהודים נדדו בדרכים עם המוני עקורים במגמה למצוא מקלט לראשם. מבצע 'הבריחה' עשה להעברת היהודים ניצולי השואה ממזרח-אירופה למרכזה, למערבה ולדרומה ["ברחו מהקומוניסטים"], כצעד להעברת כעולים בלתי-ליגאליים –מעפילים - לארץ-ישראל.

'הבריחה'כארגון העביר באירופה שיירות של ניצולי-שואה, מארץ לארץ, כדי לרכזם לקראת ההעפלה לארץ-ישראל. הארגון במעשיו, ובהרבה תחבולות, גם לא חוקיות, עקף את מחסומי הגבולות באירופה, שהוצבו בפני הניצולים ופילס דרכים כדי להעלאתם ארצה – איתר נמלים והכשיר אוניות היה זה ארגון מסועף של 'ההגנה' - המוסד לעלייה ב' שפעל בסמכות הסוכנות היהודית ומוסדותיה והיה - כך כתוב בספרי ההיסטוריה - לאחד הגורמים החשובים במפעל ההעפלה ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל. איתן שאף לעבוד במרכז ההעפלה הקשה ביותר. "מקום בו הועברו לילה-לילה מאות יהודים לאיטליה בדרכם ארצה". הייתה זו 'תחנת הבריחה' ליד הכפר גנדנוואלד [Gnadenwald] באוסטריה סמוך לאינסברוק, בירת טירול באוסטריה, באזור בו שלט צבא צרפת. עיר הנמצאת במרחק של 30 ק"מ ממעבר ברנר[Brenner pass] - אחד ממעברי ההרים העיקריים בהרי האלפים המוביל לאיטליה ואזור גנדנוואלד הפך למרכז 'הבריחה' גם 'השחורה'.

מיד בתום המלחמה באירופה במאי 1945, הוברחו כאמור יהודים לשטחים שהוחזקו בידי בעלות הברית:ארצות-הברית, בריטניה וצרפת.

פעילות שנעשתה על ידי אנשי ה'בריחה', גם בעזרתם של סייענים מקומיים רבים, דרשה תושייה רבה כולל תשלומי שוחד. חלק מהפליטים שוכנו בתוך מחנות הרכוז וההשמדה, ששוחררו זה עתה. שם קיבלו סיוע - מזון, לינה, עזרה רפואית והגנה. לאחר שהות,בדרך כלל קצרה, הועברו הפליטים הלאה בעיקר לצרפת ודרומה לאיטליה, שם רוכזו לקראת יציאתם בדרך הים לארץ ישראל, הצפיפות גדולה . מחנות לעקורים.

באוסטריה התרכזו במחנות העקורים בעיקר יהודים, שלא היה להם לאן לחזור, כאן עברו גם זיהוי ומיון [רק לא קומוניסטים[.  יצאו במסע רגלי מפרך ומסוכן דרך הרי האלפים לנמלי איטליה, ומשם הפליגו בספינות מעפילים לארץ ישראל; למורת רוחה של ממשלת בריטניה.

 'הבריחה'. יוסף נחמיאס מפלוגת התובלה הס"ט מירושלים היה שם גם אנשי הבריגדה היהודית TTG - טלחס טיזי גישעפטן [עירוב של ערבית ויידיש] כינו אותם ואת פעלם האדיר והעלום.

מחנה ויזנהוף היה מרוחק כקילומטר אחד מהכפר גנדנוואלד כחמישה עשר קילומטר צפונית מזרחית לעיר אינסברוק ממש ליד 'מעבר הברנר' הנוח יחסית.

סופר כי במחנה ויזנהוף הוכשרו פליטים צעירים לעליה לארץ-ישראל דרך נמלי איטליה.

שלטונות הכיבוש הצרפתי גילו אהדה לפליטים ועשו כל שביכולתם כדי לעזור לאנשים אלה להגיע למחוז חפצם.

בתחילה היה המקום ברשות אנשי בית"ר. אולם, משום חשיבות מיקומו כנקודת מעבר מאוסטריה לאיטליה, דאגה הסוכנות היהודית להעביר את השליטה במקום לידיה, ובתמורה כך שותפו הבית"רים בעבודת ה'בריחה' בכל אוסטריה.

במקביל לפעילות'הבריחה' הרשמית, נעשו כאמור גם פעולות 'בריחה פרטית' על ידי מבריחים שגבו תשלום ואף סחטו כספים ודברי ערך מהפליטים [כולל שיני זהב], אותם העבירו את הגבולות.[או שלא]. אנשי 'הבריחה' הרשמית ביקשו למנוע את ניצולם של הפליטים על ידי אותם מבריחים. 'הבריחה השחורה' קראו לה.

גם תנועות נוער חלוציות ובראש אנשי התנועה הרביזיוניסטית, אנשי בית"ר, ניסו'לקצר תורים'.

מטה האצ"ל לגולה שבראשו עמד אסף כינויו המחתרתי של אליהו לנקין, האיש שברח ממחנה המעצר הבריטי באריתריאה והיה למפקד האצ"ל באירופה - טען כי משרתי הבריטים - 'ההגנה' וחיילי הבריגדה – דואגים כי כל מי שנחשד בעיניהם כלוחם חופש - איש אצ"ל - יעוכב בעלייתו ארצה.

בעקבות הרגשת הקיפוח וההפליה, החלו אנשי האצ"ל לארגן נקודות 'בריחה' משלהם - הקימו ארגון עצמאי של העברת פליטים מאוסטריה לאיטליה. אומרים כי היה זה באותם מקומות בהם לא היו שלוחות של ארגון 'הבריחה' הרשמי. הם החלו להפעיל 'משלוחים פרטיים' מתוך רצון [יש אומרים: תמורת תשלום] להעביר חלק מאנשיהם מחוץ לתור, כלומר בנוסף למכסה המוסכמת כשותפים בפעולות 'הבריחה' הרשמית.

והיחסים הלכו והחריפו - כל משלוח שלא היה של מרכז 'הבריחה' – נחשד כמשלוח פרטי או שייך לאצ"ל או בית"ר.

בתחילת ספטמבר הגיע איתן לפראג, בירתה היפה של צ'כיה, "טיסה נהדרת ונעימה מאוד. השקפתי מן האוויר על כל איטליה,אוסטריה וכמובן על יוון ולבסוף על צ'כיה " כתב לביתו בנהלל.

הוריד את העניבה ואת מעיל החליפה שקנו לו, ראה בכיכר את פסל יאן הוס, טייל על גשר קארלעל פסליו, ביקר בתערוכת מוצרים, שמע את האופירה 'דון-ג'ובאני' של מוצרט,ראה סרטים, אכל טוב במסעדות, עלה למצודת ראדצ'ני נכנס לארמון קינסקי, הלך בסימטות יוספוב - הרובע היהודי, וכתב למשפחתו בכפר - דאג למשק אך גם לתקליטיו: " דוב, יש לי בקשה אליך, עשה לי טובה וקח את הפטיפון והתקליטים תחת חסותך. ביחוד את התקליטים הקלסיים מבקש אני שתטמין עד שובי,כי אתם הרי אינכם מתעניינים במוסיקה קלסית" .

אביו בא לבקרו בפראג. המפגש היה קצר - "הוא דרש ממני לסדר מהר ככל האפשר את אפשרות יציאתו לעבודה", כתב יאני האב ונסע למחנה פליטי השואה בקאסל שבגרמניה.

יום כיפור תש"ח. במוצאי החג יצא יאני למינכן לטפל בשני משלוחי מעפילים ארצה. משם תיכנן לנסוע לפאריס, בדרך לצפון-אפריקה,עסקי עלייה.

בפראג פגש איתן באיש הפלי"ם יהודה בורשטיין [בן-צור]שהיה בדרכו לאיטליה למאגר מלווי האוניות של 'המוסד', כדי להגיע לנמל אלג'יר.

ניסיונותיו של אפרים דקל [קרסנר],אשר ריכז את עבודת 'הבריחה' מפראג להשאיר את איתן בעבודה איתו,העלו חרס. איתן, למרות, שלא ידע אידיש, שאף לעבוד במרכז-ההעפלה הקשה ביותר, גם ניסיונות אביו לא צלחו - איש לא עמד בפני רצונו להישלח "למקום בו הועברו לילה-לילה מאות יהודים בדרכם לארץ", עלה על הרכבת היוצאת לאוסטריה.

מפקד 'הבריחה'בווינה בירת אוסטריה הוא ארתור 'היפה' הוא אשר בן-נתן [פּיירניקרץ].

הצבר מנהלל הגיע בחשאי לאוסטריה - כאיתן ינאי אוסטרובסקי.

מתחנת הרכבת של אינסברוק מרדכי גרבצקי [שכינויו היה'כבד'] ושימש כנהג. הביא את איתן למחנה ויזנהוף לבניין בו שכנה מפקדת המחנה, בו שכנו פעילי 'הבריחה'.

שבע וחצי בערב. אמצע ספטמבר.

"זהות בדויה ניתנה לו –ישראל קוגוט. ותפקידו מוביל שיירות – הברחת פליטים יהודים ברגל או ברכב דרך מעברי האלפים מאוסטריה לאיטליה" סיפר עפר.

איתן שתקן מטבעו,שלא מרבה להתרועע עם חברים שוכן בחדר הפנימי בקומה השנייה, יחד עם הפלמ"חניק איש הפל"ים ה'גדעוני' שמשון לוצין [לוטן] הקרוי קין, זה שיחיאל אדמוני בא להחליפו.

בחדר הקדמי גרו ה'גדעוני' [כינוי לאנשי קשר האלחוט של המוסד לעליה ב', הרכש ו'הבריחה'] איש הפלמ"ח יחיאל אדמוני והנהג מרדכי גרבצקי.

"עבודה מוצלחת של אנשי 'הבריחה' הקלה על העברת הפליטים דרך האלפים. אלפי אנשים הגיעו לרחוב אוניונה [Via Unione] 5 'המרכז לגולה'שבמילאנו ומשם נשלחו למקומות הריכוז. בספטמבר הייתה הצפיפות במחנות רבה כל כך עד, שנאלצנו להפסיק את הנדידה מאוסטריה לאיטליה. ההפסקה עוררה תסיסה... " סיפרה עדה סרני [לבית אסקרלי] הממונה על שלוחת 'המוסד' באיטליה, אלמנת הצנחן אנצו סירני מקיבוץ גבעת-ברנר.

האחראי על'הבריחה' באירופה הצטווה למנוע מהחשודים בהשתייכות לאצ"ל מלהגיע לריכוזי העלייה כדי למנוע מעבר של 'טראנספורטים' שלא בסמכות הסוכנות היהודית ומוסדותיה.למנוע 'עלייה שחורה'

האחראי למקום היה סמי לוי "יליד איזמיר שהגיע עם הצבא הבריטי לאירופה" סיפרה צפירה אשבל אז חלפוני-וקסלר מי שהייתה חברתו. הוא נשלח מטעם 'ההגנה' לנהל את 'הבריחה'במערב אוסטריה.

סמי לוי, מפקד ה'בריחה' באזור ניסה, לפי ההוראות שקיבל, למנוע 'בריחה פרטיזנית' זאת, ומפעם לפעם עצר חבורות 'פרטיות' כאלה.

הייתה שמועה כי מספר חברי אצ"ל נעצרו במחנה ויזנהוף ונחקרו על ידי אנשי'ההגנה'. סיפרו כי נעצרו שם שני מורי דרך של האצ"ל שהעבירו אנשים מחוץ לתור, [תמורת תשלום ] לאיטליה.

מפה לאוזן סופר על תקרית בה נחטפו שלושה רביזיוניסטים - אלחנן טלרנט שכונה ניונקה, פרטיזן מליטא וחבר בית"ר, יחיאל קדישאי בית"רי ואיש הבריגדה [לימים מנהל לשכת ראש ממשלת ישראל מנחם בגין] ומנחם שפיגלר מאוסטריה - בשעה שעברו את הגבול מאיטליה לאוסטריה, ולאחר שהוחזקו במעצר מספר ימים על ידי'ההגנה' הוסגרו לידי המשטרה האיטלקית ובילו שם מספר שבועות בכלא.

והשמועות רחשו- סיפרו כי ארבעה אנשי התנועה הרביזיוניסטית נעצרו על-ידי אנשי 'הבריחה'נחקרו ואף הוכו, כדי שלא יחזרו על מעשיהם.

נפוצה השמועה כי אחד מהם מילו פרויליך [יש אומרים פרידליך], פליט מרומניה, שעסק בעסקי שוק שחור והברחה עבור הרביזיוניסטים נחטף על ידי'ההגנה', מת כתוצאה מן העינויים וגופתו הועלמה; ובית"ר באוסטריה אפילו פרסם מודעות אבל לזכרו.

יש המספרים כי יום אחד הבטיח פרויליך לקבוצת פליטים יהודים מהצד האוסטרי להכניסם לאיטליה תמורת תשלום גבוה מכל נפש, במעבר הגבול נאסרה כל הקבוצה על ידי המשטרה האיטלקית. לאחר שהפליטים שוחררו, הם האשימו את פרויליך בהוצאת כספם במירמה ועשו בו שפטים. סופר כי מת בבית-חולים איטלקי כתוצאה מהמכות שהוכה בידי הפליטים הללו.

לא עזרו הסברי 'ההגנה' שאין כל יסוד להאשימם, שכל הסיפור בדוי ושמעולם לא היה להם כל מגע עם אדם זה.

והנה קבוצת בית''רים פרצה דרך בין ההרים והובילה דרכה 34 פליטים יהודים. הם  התנגשו עם שלטונות הצבאיים בגבול הצרפתי ולאחר מכן בגבול האיטלקי בעבר השני.   סיפרו כי כולם נאספו למחנה והרביזיוניסטים באו לחפש את חבריהם במחנה שליד אינסברוק.

צביה להר היא אבישג מקיבוץ גבעת- ברנר ועמוס רבל יליד גרמניה  הגיעו למחנה והביאו את התקציב החודשי ממינכן, ישבו עד אמצע הלילה. איתן כתב פתקים לחבריו מנהלל הנמצאים בגרמניה. ויצאו חזרה לזלצבורג דרך מחנה זיפלדן.

בליל שבת התרכזו כמאה איש, שבאו ממחנות שונים באוסטריה ומאזור-הכיבוש האמריקאי, רובם יהודים מרומניה בחורשה הסמוכה למחנה הפליטים המתכוננים לעליה, מצויידים בנשק אוטומאטי, באקדחים, סכינים ובחומרי-נפץ. עם שחר של שבת -27 בספטמבר 1947-תפסו את הדרכים המובילות למחנה ויזנהוף. הקיפוהו, ופרצו לתוכו. ההתקפה באה במפתיע אנשי המחנה לא הספיקו לארגן התנגדות.

"היתה אמנם שמירה של אנשי המחנה על עצמם והיה שער כניסה למחנה ועל פי עדויות שנגבו במחנה, אכן זמן קצר לפני הפריצה של אנשי האצ"ל למחנה, הבחינו השומרים באנשים המקיפים את המחנה". ענה עפר אבידב.

סיפרו כי הרביזיוניסטים רצו להשתלט בכוח על המקום כדי שישמש להם נקודת מעבר לאיטליה. יש אומרים - כדי למנוע הפרעת מעשיהם בגבול. יש ויגידו- לשחרר את חבריהם הכלואים במקום.

שני אנשים שהיו קודם עובדי המחנה והשתייכו לבית"ר, הדריכו את התוקפים בשבילי המחנה.

סיפרו כי בין התוקפים נראה מיכאל דקל [דייקסל],איש מפקדת האצ"ל באוסטריה [לימים סגן שר-הביטחון בישראל].

התוקפים ניתקו את הקשר הטלפוני ותוך איומים בנשק, ריכזו את הפועלים, הפקידים והתושבים בחדר-האוכל.

אחד ממפקדי התוקפים נאם ביידיש בפניהם והודיעם כי המחנה עובר לרשות בית"ר שכבשה אותו ותשלוט בו, וכל אלה אשר יישארו איתם, יקבלו שכר גבוה יותר. מספרים כי כאשר העובדים התחילו להתווכח עם הנואם הוא הודיעם, כי זו תגובה לחטיפות ולהפרעות מעבר של חברי בית"ר ואצ"ל מאוסטריה לאיטליה, והזהירם כי כל התנגדות תיתקל בירי בו במקום, ולהדגמת רצינותו הוכו כחמישה מעובדי המחנה וזבי דם נאלצו לעמוד בידיים מורמות ליד הקיר. אישה ותינוק בזרועותיה, אשר למראה האימים,החלה לצעוק, כי אין עוזר לפצועים, "טולטלה ביד מרצחים אכזרית לארץ".

כמניין תוקפים נעו לדירת השליחים מארץ-ישראל. אומרים כי כוונתם הייתה לתפוס את סמי לוי כדי לנקום בו על מאסר אנשיהם והכאתם אך הוא לא היה במחנה באותו לילה [אומרים כי היה באינסברוק] . יש אומרים - רצו להשתלט על תחנת האלחוט ומכוניות 'הבריחה'.

ההשתלטות לוותה באלימות וירי .

"הם השתוללו, פרעו והכו באנשים שהופתעו מהתקפתם הבלתי-צפויה. הפורעים עלו לבית בו גר גם איתן. בחדר הראשון התנפלו על הבחורים שישנו שם והתחילו להכותם; איתן התפרץ אז מן החדר השני והתחיל להיאבק עימהם על-מנת לפרוק את נשקם. איתן ניסה להטות הצידה את האקדח שכוון נגד אדמוני, אך בו ברגע הוא נפגע מכדור ומת במקום, אחד הפורעים ירה בראשו ופצעהו פצעי מוות. הוא עוד הספיק לקרוא: "הוא ירה בי!" - שמע זאת יאני אבידב משאול אביגור [הידוע בכינויו 'ארצי'] וכתב.

עקיבא אופנבך מדריך הספורט, הפלמחניק מקיבוץ תל-יוסף חטף מכת אלה בראשו. ספרה בתו רנה אופנבך.

אמרו כי אחד מהתוקפים דרש לקבל את מכשיר הקשר, שהוחבא בחדר האחורי. תוך כדי - היכו את אדמוני, ובאיומי אקדחים החלו להעביר אותו, את שמעון לוטן ואת גרבצקי לכיוון החדר האחורי.

איתן שנזעק לעזרת חבריו הופיע בפתח שבין שני החדרים, קפץ על ידו של מליצקי, מי שכיוון אקדח אל אדמוני, נשמעה ירייה. קליע פגע בסנטרו של איתן ויצא מעורפו. "קיבלתי שיתוק, פגעו בי בחוט השדרה" העיד גרבצקי [את"ה 14/668.] איתן נפל מת בו במקום.

"השכם בבוקר חדרו לנקודת ה'בריחה' באינסברוק 100 אנשים מזוינים, והרגו את איתן" כתב אבא גפן [וינשטיין] אשר בזמן הכיבוש הנאצי חי במסתור בארץ הולדתו - ליטא. ולאחר השחרור פעל בהענשת משתפי פעולה ליטאים והיה לאחד מראשי ארגון 'הבריחה' והוסיף:"מאחר ומצבם של היהודים מרומניה היה רע מאוד, מצאה ההסתה קרקע פורייה, תפחה וגדלה ואירע אשר אירע".

הפורצים ירו עוד מספר יריות  - קליע שרט את גולגולתו של גרבצקי, קליע נוסף שרט את רגלו  של גרבצקי ופגע בירכו של שמעון לוטן.

כאשר הגיעה החבורה לבית הסוכנות בזלצבורג  שמעו על האסון " שבו במכונית    חיזרו מיד למחנה אינסברוק" אמר סגנו של עמוס.

הם חזרו.

"כאשר הגענו למקום מצאנו את איתן עדין שוכב בשלולית דמו במקום בו השארנו אותו אמש. חיוכו הטוב נעלם משפתיו. חייו נדמו לנצח חברו הטוב שכב בבית החולים פצוע בשתי רגליו והשניים האחרים היו חבושים בראשם . בדרך נס הם רק נשרטו ולא נהרגו במקום למרות שהאקדחים כוונו לראשם. את כל החברים מצאנו המומים ושקטים. חברינו התאמצו בכל כוחם להתנהג כשורה כדי לא לאבד את השליטה על העובדים המקומיים" כתבה צביה להר מניצני תקווה , היא זו שהמשיכה וטיפלה בפצועים

 שמעון לוטן [לוצין]  שקליע עבר את שתי רגליו אושפז בבית חולים באיטליה. השניים האחרים נחבשו ונשארו במקום.

סמי מפקד מחנה הבריחה, שחזר איתם מזלצבורג  ריכז את האנשים בחדר האוכל והם נחקרו על מה שקרה לפנות בוקר

הוראות קיבל מד"ר  חיים יחיל [הופמן]  שליח הסוכנות  בגרמניה שאיתו הצליחו להתקשר.

"הגיבורים המדומים נרתעו ונדמו: אך עתה הבינו את אשר עוללו, ונסוגו" כתב יאני אבידב.  

"המרצחים כאילו נבהלו ממעשה ידם, ונסתלקו" כתב עיתון 'דבר'.

"תוך כדי קטטה נורתה ירייה ונהרג איתן אבידוב, בן נהלל, אשר הגיע זה עתה מן הארץ שלושה שליחים נוספים נפצעו" כתב עיתון 'הארץ'.

"נכנסו מספר בחורי ישראל בתמרוני 'צבא כובש' לנקודה ודרשו מהנמצאים "להיכנע",וכאשר לא צייתו ל'פקודה' ניתן צו לירות. נפל איתן". כתבה דבורה דיין מנהלל.

"מיכאל דקל אמר באחת מהרצאותיו בארץ כי איתן יצא מחדרו חמוש באקדח ולכן לא הייתה ברירה אלא לירות בו" סיפר עמוס ינאי מנהלל. כך גם כתב עיתון 'המשקיף'

"כפי שהתברר, החליטה קבוצה של חברינו המקומיים במחנה אינסברוק לשחרר את החטופים, על אף השמירה שהופקדה עליהם. הם לא באו לפגוע באיש; הם באו לשחרר את חבריהם מידי חוטפיהם ומעניהם. איתן אבידוב נהרג בזמן שנפלט כדור מאקדח, שהוא ניסה להוציא מידי אחד מן הקבוצה ההיא" דברי מנחם בגין מפקד האצ"ל.

רק 10 ימים הספיק איתן להיות שם" סיפר יאני אבידב.

"רק ימים מספר לפני הירצחו הגיע למחנה בשליחות" כתב עיתון 'על-המשמר'.

בעת ובעונה אחת פרצו קבוצות אחרות לפינות שונות במחנה; הם עשו שמות בחדרי המגורים, שדדו כסף ודברי ערך מקופת המחנה ומאנשים פרטיים. קבוצה אחרת חיבלה במכוניות שבהן העבירו יהודים להעפלה.

התוקפים פתחו ביריות ללא אבחנה כלשהי, עיקרן באוויר, תוך ניסיון להשתלט על המהומה, שפרצה בחצר המחנה - בחסותן עזבו התוקפים את המקום - שדדו מכונית מהמכוניות שנמצאו במחנה והסתלקו בהותירם הרס, מרירות, הרוג אחד, שלושה אנשים שנפצעו קשה ו- 7 שנפצעו קל וגם לא מעט מנשקם.

בינתיים הוזעקה המשטרה הצבאית הצרפתית למקום, עצרה מעל 70 איש, השאר ברחו. רוב העצורים הוחזרו לאזור-הכיבוש האמריקאי, אך הרוצח וחבריו נשארו במעצר, כן החרימה המשטרה שני תת-מקלעים, 10 אקדחים, לרבות האקדח שבו נרצח איתן, וחומרי-נפץ.

נציגי השלטונות הצרפתיים הביעו צערם על המקרה המזעזע.

רוב האסורים הם רביזיוניסטים וחברים בארגוני הפורשים בהם רבים מפעילי ברית הצה"ר ובית"ר, הידועים יפה לציבור היהודי בגלל "פעולתם" המפלגתית.

השלטונות הבריטיים שהגבילו את העלייה הבלתי-חוקית לארץ-ישראל – תפסו אוניות בלב-ים ואפילו שלחו מרגלים לאסוף מידע על מעפילים במחנות שלחופי הים התיכון - לחצו על שלטונות הכיבוש הצרפתים, שייסגרו את נתיב ההעפלה הזה, האנטישמים באוסטריה [והם לא מיעוט] ניצלו הזדמנות פז זו כדי לפגוע ביהודים, אלה גם אלה - בריטים ואוסטרים - המטירו מכתבים על השלטונות הצרפתיים ודרשו לאחוז באמצעים נגד מחנות היהודים – כל אחד וסיבותיו עמו.

"חילוקי דעות פוליטיים גרמו לתיגרה, במחנה העקורים היהודים דויזנהוף, בה נהרג יהודי ארץ-ישראלי ו- 3 חבריו נפצעו פצעים קשים"דיווחה סוכנות הידיעות הצרפתית מאינסברוק;

אנשי הצבא האמריקאי בזלצבורג, ובעיקר אנשי הבולשת, גילו בקיאות רבה בכל המתרחש במחנות. היו בידיהם ידיעות, כי קיימת תסיסה גדולה בקרב רבים מבין הפליטים ודרישה לנקמה בהורגי איתן. גם בין השליחים הארץ-ישראליים היו שתבעו לגמול למשתתפים ברצח.

היה קשה לאנשי'המוסד' להסביר לשלטונות האוסטריים והצרפתיים, את פשר הרצח. נשקפה סכנה ממשית, שכתוצאה מאסון זה ייסגר לחלוטין מעבר חשוב זה. לאחר מאמצים רבים, ובאמצעות הקשרים בפאריס, הצליחו מוסדות ה'בריחה' להשפיע על השלטונות הצרפתיים, שלא יפעילו תקנות העלולות להכביד על עבודתם באוסטריה. אלה התרצו אך הזהירו כי אם יחזרו מקרים כאלה - יחזרו מעשי ההפקרות במחנות - יתהווה מצב עדין מאוד. . .

האב יאני אבידב הגיע לפאריס בדרכו חזרה לצפון-אפריקה מייד כשהגיע למלונו, נקרא לטלפון. מה'מוסד' מסרו לו כי משה סנה [קלנבוים] ראש המחלקה לעלייה ב' של הסוכנות היהודית באירופה מחפש אותו ומבקשו לבוא אליו למלונו בדחיפות "שם נודע לו על מות בנו איתן" דברי זאב[וניה] הדרי [פומרנץ], איש רב פעלים מראשוני מדעני הגרעין בקריה למחקר גרעיני שליד דימונה וממייסדי אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, מי שהיה יד ימינו של ראש 'המוסד לעליה ב' שאול מאירוב-אביגור, הוא שערך רישום בכתב-יד של שיחות הטלפון נכנסות/יוצאות במטה 'המוסד' בפאריס.

יאני מיהר לאיטליה שם סיפר לו שאול אביגור מראשי 'המוסד'ואיש קבוצת כינרת פרטים על הנורא ויצא עם פעיל העלייה הוותיק יוסף ברפל, שכינויו קדמון, איש קיבוץ רמת-דוד - בו בלילה לאוסטריה.

אבל כבד ירד על נהלל בהגיע הידיעה על הרצח, וביום ה' בערב תחילתו של חודש אוקטובר 1947 התכנסו אנשי הכפר לאזכרה ב'בית העם' בנוכחות בני המשפחה. שם הספיד העסקן ואיש המושב שמואל דיין את איתן שנפל בעת מילוי תפקידו.

בעקבות האירוע במחנה דיזנהוף פרצה בארץ ובאירופה סערת רוחות - מקרה הרצח הסעיר את כל המחנות שבאוסטריה וסערה זו עברה גם למחנות-הפליטים בעיקר בגרמניה.

בעקבות התקרית הזאת התרחשו מספר התנגשויות בין הצדדים: אנשי בית"ר הוכו במחנות-הפליטים צלסהיים ורשל שליד פרנקפורט, והבית"רים פרצו למשרדי המוסד לעלייה ב' במילאנו והיכו את יששכר חיימוביץ, מפקד ה'בריחה'באיטליה.

הרביזיוניסטים האשימו את ה'בריחה' והמוסדות השונים באפליה כלפיהם, ואילו ה'בריחה' והמוסדות הנבחרים האשימו את הרביזיוניסטים בהסתה פרועה ובאחריות לרצח.

בארץ התקבל האירוע בצורה קשה ביותר. היו שדרשו להגיב כנגד האצ"ל על פעולתו בדיזנהוף, כך לדוגמה אברהם הרצפלד מראשי מפא"י מפלגת פועלי ארץ-ישראל הגדולה, שדרש תגובה מעשית על הרצח.

"כדי לאבטח את המחנה בעקבות האירוע נשלחה למקום מחלקה חמושה של פליטים יהודים שעברו אימון בנשק על ידי אנשי ארגון 'ההגנה' באירופה בפיקודו של מרדכי ירדנאי [חוזקה]בן נהלל, ובן מחזורו של איתן אבידב" סיפר עפר אבידב

קבוצת פלמ"חאים בפיקודו של עקיבא כרמי בן כפר יחזקאל. ביקשה לנקום את מותו של איתן. הם החליטו לחטוף את מיכאל דסקל. בשעת לילה מאוחרת, כאשר ארבו לו ליד הבית בו התגורר עם משפחתו, יצא דסקל מפתח ביתו אל הרחוב, כאשר הוא נושא על ידיו את בתו הבוכיה, והוא מנסה להרגיעה. החוטפים היססו אם לבצע את החטיפה במצב שנוצר. אותו זמן הופיע שליח מהמחנה והודיע שיאני הגיע למחנה ודורש להפסיק את הפעולה" כתב עפר אבידב.

יאני אבידב, אביו של איתן, שבא למקום האסון מצא אנשים נסערים שכמעט שכחו את עיקר מטרתם, וכל תוכניותיהם רוכזו לתגמול ומלחמה באצ"ל.

בחדרו של איתן ליד ארון בנו קרא האב השכול להשקטת הרוחות ולהמשכת העבודה "ביקשתי מהם והתחננתי כי יניחו לכל התכניות האלו, לבל יישפך כאן עוד דם יהודי נוסף. תפקידם היחידי - עבודת הצלה, ולה, ורק לה עליהם להתמסר. נדמה לי שדברי נשאו פרי; הרוחות שככו במקצת, ואנו נמנענו משפיכת-דמים, שעלולה הייתה להכתים את עבודתנו בגולה..." כתב יאני אבידב.

על אף המרירות הרבה, התסכול והבהלה ששררו במחנות אחרי האירוע של דיזנהוף נעשו מאמצים למנוע פעילות כנגד ארגוני 'הפורשים' והוחרם נשק מידי חברים דורשי נקם. סיפרו כי רצו לרצוח את מיכאל דקל - סיפרו כי קבוצת פלמ"חאים, שביקשה לנקום את מותו של איתן ואף ביצעה את כל ההכנות הדרושות לכך, אולם בהתערבותו התקיפה של יאני אבידב, אביו של איתן, שביקש למנוע מרחץ דמים, בוטלה הפעולה.

"על הרצח נודע לנו – כמה פלי"מ'ניקים - בהיותנו בבסיס מג'נטה שבקרבת מילאנו, בעת שהוזעקנו לבית 'המרכז לגולה' במילאנו, שאף הוא הותקף ע"י כמה אנשי אצ"ל". סיפר יהודה בן-צור.

ראשי 'ההגנה'עשו להרגעת הרוחות; מפקד 'ההגנה' באירופה, נחום שדמי [קרמר],ומפקד ה'בריחה' אפרים דקל, ועוד כמה חברים שעמדו במרכז ענייני 'ההגנה' וה'בריחה' נמנע מעשה נמהר של 'גאולת-דם', "שהיה ללא ספק ממיט אסון כבד על עבודתנו". משה סנה, בכנס של פעילי ה'בריחה', שנערך בברטיסלבה [כיום בירת סלובקיה] אמר: "יש לשים סכר להתנגשויות עם האצ"ל, כי התפקיד הוא לא לנצח את האצ"ל, אלא למלא את התפקיד שלנו; לא להכניס שיטת נקמת-דם, כי אז יפסיקו השלטונות את כל פעולתנו"

ההתנפלות עוררה חמת-זעם במחנות הפליטים באוסטריה גלשה כל המפלגות הציוניות באוסטריה [הברית הציונית באוסטריה] פרסמו כרוז שכותרתו 'ידי הרביזיוניסטים מגואלות בדם אחים'.

בו קראו:

אחים יהודים!

נערו חצנכם מהכנופיה השפלה!

בודדו את חבר המרצחים ועקרו אותו מהחיים הציבוריים.

הכריזו על מרצחי קין אלה כבוגדים בעם והוציאום מחוץ למחנה.

והודיעו כי:בהתאם להוראות המוסדות הציונים העליונים, אנו מנתקים את כל הקשרים עם נציגי הרביזיוניסטים בכל המוסדות הציוניים והציבוריים.

על הכרוז חתמו:

מרכז הציונים הכלליים באוסטריה

מרכז פועלי ציון [צ' ס'] אוסטריה [ציונים סוציאליסטים; עם זיקה למפלגת"אחדות-העבודה"]

מרכז פוע"צ [צ' ס' ] איחוד עולמי

מרכז פוע"צ [שמאל] איחוד עולמי [מפלגה סוציאליסטית, מהפכנית, מרקסיסטית וציונית]

מרכז ההתאחדות באוסטריה

מרכז'השומר-הצעיר'

מרכז 'המזרחי'

מרכז פח"ח [הסתדרות פרטיזנים – חיילים-חלוצים; עם זיקה ל 'הפועל המזרחי']

ב'מסדר הפרידה' מאיתן בו השתתפו כל צוות המחנה שליחים כמקומיים ואביו של איתן. ארונו של איתן הועלה על משאית 'הבריחה', כוסה בחפצי עולים שחצו באותו לילה את הגבול לאיטליה ובגניבה הועלה הארון לאונייה, "בה נסעתי גם אני עמו ארצה". כתב יאני.

”השלטונות הצרפתיים סייעו" כתב מארק יארבלום בעיתון'דבר', [5 נובמבר 1947]

סוכנות הידיעות הצרפתית].סי"צ] דיווחה מאינסברוק כי בפני בית דין צרפתי נפתח משפטם של 19 צעירים, שנאסרו ב-27 בספטמבר אחרי מהומות סוערות במחנה העקורים היהודים דויזנהוף, שבה נהרג יהודי ארץ-ישראלי ו- 3 חבריו נפצעו פצעים קשים.

בשעת החקירה הכחישו העצורים את אשמתם וטענו כי כל מאווייהם היו להגיע לארץ-ישראל בהקדם האפשרי.

אך גם על מכשיר אלחוט ואקדח הנמצאים אצל הישראלים במחנה שהתקיפו

וביום ג',בסופו של חודש נובמבר 1947, דיווחה מווינה סוכנות הידיעות 'פאלקור' Palestinian Correspondence Agency של הסוכנות היהודית זו שהזינה עיתונים יהודיים ברחבי העולם בידיעות מהנעשה בעולם היהודי - כי בית-הדין הצבאי הצרפתי באינסברוק הוציא פסק-דין במשפט נגד 18חברי אצ"ל בקשר להתנפלות על מחנה הנידחים באזור גנאדנוואלד, שבה נרצח איתן אבידוב.

הם הואשמו במעשה רצח, בפעולות בלתי-חוקיות באזור-הכיבוש הצרפתי, באחזקת נשק ושימוש בו, שוד תוך איום בנשק ושימוש בתעודות מזויפות.

הנאשם הראשי, מאליצקי, נמצא אשם בהריגת אדם ונדון לשבע שנות מאסר; קרניצקי, זינגר, נורקמן וקרמס נדונו לשלוש שנות מאסר כל אחד; דיאמנט, רייס, פסח, לזר ושמר – לשנתיים כל אחד, אדלסברג ומנדלסון – לשנה וחצי כל אחד וששה - שרף, שני הבראונשטיינים פוסמן,פררוס ודייקסל– לחצי שנה כל אחד.

כל הנדונים ירצו את עונשם באוסטריה.

על סמך ידיעות שסיפקו הנאשמים ערכו שלטונות הצבא הצרפתי חיפוש במחנה אך לא מצאו דבר.

בעקבות פעילות של עורכי דין מטעם האצ"ל בצרפת, אחרי כחצי שנת מאסר שוחררו כל הי"ח.

ברור היה כי השלטונות הצרפתיים מעוניינים בחיסול העניין במהרה ובמניעת מעשים כאלה בעתיד.

"המחנה המשיך לתפקד" סיפר יחיאל אדמוני

את גופתו של איתן הביאו למילאנו חברי 'החבורה' - חיילי הבריגדה העברית שסייעו לפעילות 'המוסד' - 'הבריחה'.

עדה סרני הופתעה לקבל הודעה "כי משאית עם גופתו עומדת ברחוב...".

הוא נקבר ארעית במילאנו, עד שהוסדר המשך המסע - ליאני היה ברור לנהלל.

"הארון הגיע באונייה איטלקית לנמל חיפה כנראה ב- ISABELLA VIOLA "סובר הלל ירקוני. גופתו של איתן אבידוב הובאה ביום א' [19 לאוקטובר 1947] לנמל חיפה במקום יום ו' כמתוכנן "באונייה אליסאנדרה" . כתב 'על המשמר'.

ממשלת המנדט לא הקפידה על רישיון הכניסה לארץ כשדובר במת.

"אני מניח שלדרכון של איתן צורף אישור רפואי מזויף וכי יאני שהיה מבוקש,נסע כנראה בדרכון מזויף" דברי יהודה בן צור.

עם בוקר יום א' [ 19 אוקטובר 1947] ארון-העץ. עטוף דגל תכלת-לבן ועטור זר-פרחים. הועמד ליד המדרגות בכניסה הראשית לטכניון העברי בחיפה על שולחן עטוף שחור. ב- 11 לפני הצהרים התאסף קהל רב. הנוער המאורגן ערך מסדר בשעה, שהובא מן הנמל ארונו של איתן מלווה על ידי מחלקה של נוטרים מגדוד 'יזרעאל'; פלוגת נוטרים ממשטרת היישובים העברים, על נשקה, עמדה כמשמר-כבוד משני צדי הארון, והקהל עמד בדומיית אבל .

דברים נשאו אוריאל פרידלנד יו"ר ועד הדר-הכרמל ויוסף שקד ממחלקת התרבות של הועד הלאומי במפרץ אשר אמר בין דבריו כי במקרה של שיקול-הדעת יחייב הרצח פעולה נגדם, "יבוא יום החשבון - יראו המתיימרים להיות לוחמי חירות ישראל לאן עלולה להוליך מלחמתם.- איתן נפל לפני בני עוולה יהודים וקשה לנו הקרבן הזה מחללי זרים. יבינו לוחמי השקר, לאן הם עלולים להביא במלחמת אחים זו".

קבוצת חברים מנהלל, ביניהם אחיו של הנרצח, העלתה את גופתו על מכונית שעברה במהלך איטי מחצר הטכניון דרך רחוב בלפור לאורך רחוב הרצל מזרחה - לנהלל, לצדי המכונית הלכו ברגל נוטרים מוכתפי-רובים. אחרי הארון נסעה מכונית שנייה ועליה נוטרים חמושים. הקהל הרב, חלקו בשורות מלוכדות, ליווה את הארון; בין הנלווים -משלחות מן העמק, ועדי הגושים, שליחי תנועות הנוער, נציגי המוסדות וקהל רב, התנועה הופסקה עד שהגיעו לבית הכנסת המרכזי ברח' הרצל - שם טקס דתי - תפילות .

ב 12:30הגיעה שיירת המכוניות עם הארון לשערי נהלל; ליד הכניסה למושב חיכו למסע האבל כל הכפר ואנשי הישובים הסמוכים.

משנפרק הארון,נשאוהו על כתפיהם חבריו של המנוח משורות הביטחון ומשמר כבוד של נוטרים על נשקם ליווהו במצעד-האבל דרך הכפר לבית אבידוב, שם רבים מאנשי המקום התכנסו וחיכו גם ההורים השכולים עם בני המשפחה.

המושב כולו אבל.

הארון הוכנס לבית ההורים השכולים והקהל עבר על פני הגופה ונפרד באין אומר מאיתן בן ה- 22 - "פאר הכפר".

ליד הבית, מול הארון, אמר בין שאר דבריו שמואל דיין פעיל ציבור וממייסדי המושב: "הנה חזרת אלינו איתן, חזרת משליחותך בארון של מתים, נבלה נעשתה בישראל. בני עמך רצחוך. על מה ולמה נרצחת?לשטן פתרונים. . . "

מכאן יצא מסע ההלוויה לבית הקברות, מאחורי הארון המוסע לאיטו בטנדר צעד האב עם בני משפחתו.

ליד בית-הכנסת נתעכבו לתפילת 'אל מלא רחמים' ומשם זזו אל בית-הקברות. לגבעת שימרון המשקיפה על פני העמק; אלפי אנשי ההגנה וההעפלה, תושבי נהלל ומשלחות ישובי העמק ליוו את איתן בדרכו האחרונה. המונים שמילאו את הכביש ואת השבילים עצרו כל תנועה ונוסעים שעברו בדרך יצאו את מכוניותיהם והצטרפו למסע.

"הלכנו ברגל מהכפר לבית-העלמין על הגבעה, היה חם. באו שתי מחלקות של חברי 'ההגנה' מהעמק,לבושי חאקי, בראש אחת היה משה אייזנברג הוא מוסה פלד ובראש השנייה היה אורי בר-און - שניהם מנהלל.זו הייתה לוויה צבאית לכל דבר חוץ משלוש היריות" סיפר יוסי תירוש.

ליד הקבר הפתוח הספידו גם דוד בר-רב-האי [בורובוי] בשם המוסדות העליונים, יאני אבידוב, אביו של איתן, שנמנה בעצמו עם פעילי ההעפלה, הספיד את בנו וקרא לאיפוק ולהמשך העבודה, וסיים יוסף ברץ מבכירי מפלגת פועלי ארץ ישראל אשר נשלח ללוויה על ידי המוסדות ההסתדרות וההתיישבות העובדת שאמר בין דבריו "איננו מחפשים נקמה , אבל את הנגע הזה אנו חייבים לבער מקרבנו".

"עם סתימת הגולל שהה הקהל עוד שעה ארוכה ליד הקבר" נכתב בעיתון 'על המשמר' [20באוקטובר 1947]

ההסתדרות הציונית נתבקשה לחקור ולקבוע את מידת אחריותם של אנשי בית"ר בפרשה. הסוכנות היהודית מינתה וועדת החקירה וזו קבעה כי - הפולשים לא תכננו לרצוח את איתן, לכן אין לדבר על רצח בכוונה תחילה אלא על הריגת אדם, אולם אין הדבר מנקה את אנשי האצ"ל מאחריות להריגה מתוך כך שאנשיהם היו מצוידים בנשק כאשר השתלטו על המחנה.

"הייתה זו פעולה של חמומי מח. יש להניח שהמתנפלים לא התכוונו מלכתחילה לרצוח ולאחר הרצח וודאי הצטערו על המעשה" כתב אבא גפן.

בינתיים נשתררה בארץ הפוגה במאבק הפנימי כאשר מטה האצ"ל קרא מהארץ לאנשיו באירופה להפסיק את ההתנגשויות עם 'ההגנה'.

שני הצדדים - מוסדות הישוב ['ההגנה'] מצד אחד והפורשים [האצ"ל] מהצד האחר- השתמשו בהתרחשויות סביב הפרשה.

לצורכיהם הפוליטיים ובכדי לנגח האחד את השני. רוב הפרסומים העוסקים בפרשה מציירים תמונה, שאינה בהכרח נאמנה למציאות אלא נועדה לשרת קו פוליטי אליו השתייך הכותב.

לאחר הקמת המדינה באה תנועת 'הבריחה' אל סופה.

המצבה החדשה:

  

בית העלמין שימרון [נהלל]

טכסט:

 סמל ההגנה     איתן  אבידב

                 בן   נסיה   ויעקב 

                נולד  בעין   חרוד

כ' באלול התרפ''ה  9.9.1925 

נפל                        באירופה 

י''ג תשרי התש"ח 27.9.1947

בן     22      בנפלו     תנצב"ה

סוף דבר

עם קבורת הבן איתן תמה תקופת פעילותו של האיכר יאני אבידב  מנהלל בעליה ב' הימית. ב-15 חודשי פעילותו ביוון וצפון-אפריקה היה יאני מעורב בשיגור 7 אוניות, "כשהוא עומד בקו המים ובשעת הצורך גם בתוכם".

 "כשקמה המדינה בקש יאני לפרק הסליק הוא הורד למטה ומיד בקש שיעלו אותו הגזים של השתן חלחלו והיו רעילים, אחריו ניסו עוד כמה אמיצים ביניהם בובה הבעל של יזרעאלה בלוך.  היה צריך זמן ממושך לאוורר את הסליק עד שהצליחו לפרוק אותו מהנשק". סיפרו לצמרת.

בשנת 1954 הצטרף יאני אבידב לבן-ציון ישראלי מקבוצת כינרת להביא לארץ חוטרי תמרים מעיראק- ארץ אויב.

 בן ציון חזר לחופשה קצרה לקיבוצו כדי להשתתף בעצרת לזכר הצנחנים מארץ-ישראל שנספו במלחמת העולם השנייה באירופה. במהלך הטקס ליד קיבוץ מעגן שעל שפת הכינרת התרסק על קהל המשתתפים [בהם גם ראש הממשלה משה שרת] מטוס קל -'פייפר' אזרחי שהיה חלק מהאירוע. בן-ציון היה בין  17 הנספים באסון. לאחר מותו שלבן-ציון, יאני אבידב החליט להשלים את המשימה - החוטרים הגיעו ארצה ונשתלו באדמתה.

נסיה,  האם, נפטרה בשנת 1967 והיא בת 71 נטמנה בגבעת שימרון חולת סרטן הייתה וכדי לשים קץ ליסוריה הטביעה עצמה בים של חיפה

יאני  האב,  נפטר בשנת 1970  מהתקף-לב בתל אביב כמרכז מחלקת הקליטה במרכז מפלגת העבודה, והוא בן 69  נטמן בגבעת שימרון.

עזה  האחות - לאחר נפול בעלה דוד ליס במלחמת העצמאות בהגנה על קיבוצו חזרה עם הבת הקטנה רוני לנהלל נישאה לאברהם גל  ועברה לגני יהודה.

 דודי   - הלך להקים עם אשתו מרים לבית בן-שמש מכפר סבא, את מושב ניר-בנים בדרום בארץ יחד עם בני מושבו, בני באר-טוביה, כפר ויתקין, כפר יחזקאל וחרות מגוש תל-מונד. שם נפטרו. ואת בנו בכורו, ממשיכו במשק  - קרא איתן.

האמא של נסיה הגיעה לכפר יהושע בראשיתו [1929] עם שבעת ילדיה. 

סמי לוי לאחר האירוע בגנדוואלד, שימש כמבריח עולים לארץ-ישראל ממרוקו. לימים היה משומרי-ראשו של דוד בן גוריון.

בפאריס נשא לאישה את שולמית ועבר לגור איתה ועם אימה במושב בוסתן הגליל על חוף הים בין עכו לנהריה.

מיכאל דקל מפקד קן בית"ר במחנה עקורים באוסטריה עלה לארץ רק בשנת 1949. לימים היה סגנו של שר הביטחון  יצחק רבין  בכנסת ה- 11.

מילו פרידליך הביתר"י הצליח לברוח מן המעצר באוסטריה [יש אומרים מבית החולים באיטליה]  ולא סיפר לאיש על מקום הימצאו, מחשש שייתפס מחדש. הוא הגיע לאיטליה בכוחות עצמו, וכעבור זמן-מה עלה ארצה כפליט מרומניה באחת מהאוניות של 'ההגנה'.

עקיבא אופנבך נשא לאשה את  ליה נכדתו של  ד"ר יעקב טהון.

לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, ב-  7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי 'אקסודוס'  היא 'יציאת אירופה תש"ז' למדינת ישראל .

.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים