אליעזר פרוינד - בן יבנאל שנפל בפלישה לסיציליה
1943 .17.7 - סיראקוז
בית-העלמין הצבאי הבריטי בסיראקוז סיציליה.
מיקום: IV E 7 [חלקה 4; שורהE ; קבר 7]
המצבה המקורית
[הכיתוב על המגן-דוד]
E
7
7
PAL/31149. DVR. E. I. FREUND
R. A. S. C.
17.7.43
בספרים כתבו:FREUND ELIEZER ISAAC
מקצוע: Driver.
יחידה: Royal Army Service Corps.
לאומיות: United Kingdom
המצבה הנוכחית
טכסט:
[סמל היחידה]
PAL/31149 DRIVER
E. I. FREUND
]סמל מגן-דוד ובתוכו:
ת' נ' צ' ב' ה']
"BEHOLD,
I WILL OPEN YOUR GRAVES
AND I WILL BRING YOU
INTO THE LAND OF ISRAEL
שנת 1942. היישוב היהודי חשש מכיבוש הארץ בידי הנאצים – הגיעו ידיעות מוסמכות מאירופה ומארצות-הברית על קיומם של מחנות מוות ועל כך, שמיליוני יהודים כבר נספו "כל יושבי תבל עורו והתעוררו למחזה הבלהות אשר כמוהו עוד לא היה" קראה הרבנות הראשית; "נשרף מצפון העולם" כתב עיתון 'דבר'.
טורי השריון - 'הקורפוס האפריקאי' של הגנרל הגרמני ארווין רומל 'שועל המדבר'[Wüstenfuchs] שעטו לעבר ארץ-ישראל.
הקיבוצים אימצו את הפלמ"ח ואילו המטה הכללי של 'ההגנה' הכין את 'תוכנית הצפון' היא 'מצדה על הכרמל'. זרם המתגייסים והמתגייסות מהיישוב העברי לצבא הבריטי – גבר.
ביולי חצו הגרמנים את גבול מצרים. 'מלחמת הבזק' - ה'בליצקריג' Blitzkrieg] ] נעצרה באל-עלמין 100 קילומטר מנמל אלכסנדריה בדרך לתעלת סואץ.
באוקטובר 1942 הארמייה השמינית הבריטית בפיקודו של הגנרל ברנרד מונטגומרי יצאה למתקפה נגד צבא רומל באזור אל-עלמיין שבמצרים, שהסתיימה לאחר כעשרה ימים בניצחון בריטי, האנגלים חצו את גבול מצרים-לוב ובשבועיים הבאים התקדמו מאות קילומטרים מערבה.
במאי 1943 נכנע חיל המשלוח האיטלקי-גרמני בתוניסיה ובכך הושלם ניצחון בנות-הברית בצפון אפריקה.
בעקבות התוצאות המוצלחות של המערכה כוחות משולבים של בנות-הברית - 160,000 חיילי חבר העמים הבריטי [Commonwealth] והאמריקאים פלשו לסיציליה כפתיחה למתקפה על איטליה עצמה.
האיטלקים, נכונו תוך זמן קצר לעשות שלום עם בנות-הברית ולחזור למלחמה מהצד שכנגד, גילו מעט מאוד התנגדות ממשית, אולם ההתנגדות הגרמנית הייתה עזה ועיקשת.
כוחות חבר העמים הבריטי נחתו בפינה הדרום-מזרחית של האי סיציליה בין פאצ'ינה לסיראקוז בשני מקומות; המחנה ה- 8 נחת במפרץ סיראקוז ואילו המחנה ה- 7 נחת בשלושה ראשים במפרץ שבין Licata ל Scogbiti.
סופה עזה אילצה 60 מתוך 140 דאוני הכוח-המוטס לנחות בים בעוד האחרים נוחתים הרחק מיעדיהם - 10 ביולי 1943.
ביום 17.7.1943 התנהל הקרב על המקום המקסים הנקרא Pizza Armerina ועל Agrigento שעל חוף הים.
בין לבין נפל אליעזר פרוינד יליד הארץ חייל המחנה ה- 7.
אליעזר נולד בכ"ג באלול תרפ"ג (4.9.1923) ביבנאל ונקרא על שם סבו מצד אמו שולמית, [בת אליעזר ילידת 10.1.1897 (השלים פרטים ד"ר רפאל שפר, רביבים)] עקרת-בית ולאביו ד"ר שלמה [זיגמונד] פרוינד רופא וטרינר שעבד בישובי עמק הירדן.
שלמה [זיגמונד] נולד בשנת 1895 בעיר פנוביץ שבשלזיה [גרמניה] למשפחה שומרת מסורת. את לימודי הווטרינריה, מקצוע בו יוכל לתרום בו לפיתוח הישוב העברי בארץ, סיים באוניברסיטת מינכן בשנת 1921. עבודת הגמר שלו נשאה את השם: "בדיקת הקרבן ובדיקות בשר - תרומה לסיפור התפתחותה של ביקורת הבשר" ="Opferschau und Fleischbaschau. Ein beitrag zur Entwicklungeschichte der fleischbeschau".
באותה שנה, 'החקלאית' אגודה שיתופית לביטוח ולשירותים וטרינריים למקנה בישראל בע"מ, שנוסדה בסוכות תרע"ט - בביתם של מרים לבית כבשנה וחיים יפה ביבנאל, כשהתכנסו נציגיהם של מושבות הגליל ונציגים של שני קיבוצים מעמק הירדן, והחליטו על הקמת 'החקלאית' – חברה לביטוח בעלי חיים
מתוך הכרה כי לא ניתן לפתח משק חי ללא הגנה פיננסית נאותה.
מתוך הכרה כי לא ניתן לפתח משק חי ללא הגנה פיננסית נאותה.
הם התקשרו זמנית עם אברהם בן יוסף - עוזר וטרינר - ובמקביל, לפי עצת ד"ר עקיבא אטינגר ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית פנתה 'החקלאית' לארבעה רופאים וטרינרים בחוץ-לארץ, בדבר המצאת פרטים ביחס להשתלמותם בווטרינריה, מומחיותם, זמן עבודתם וכו'.
.במשרה זכה, לפי המלצת ד"ר ארתור רופין מנהל 'המשרד הארץ-ישראלי' ביפו, ד"ר שלמה פרוינד.
.במשרה זכה, לפי המלצת ד"ר ארתור רופין מנהל 'המשרד הארץ-ישראלי' ביפו, ד"ר שלמה פרוינד.
ד"ר פרוינד הגיע ארצה בדצמבר 1921 והתיישב עם משפחתו ביבנאל, "רחוק מהרכבת וגם מטלפון". בתחילה בחצר של משפחת לבקוב, בהמשך קיבל דירה בבית ירמיהו מקלר - שני חדרים, מטבח ומקום בשביל סוסת הרכיבה. שכר הדירה היה 3.5 לירות מצריות לחודש.
משכורתו 25 לירות מצריות כשעליו לבקר פעם בשבוע בישובי האזור ופעם בחודש בישובי עמק יזרעאל, ולהיענות למקרים דחופים. "העדרים היו מעטים ומפוזרים והתחבורה היחידה, שעמדה לרשות הרופא, שהיה צריך לשרת משקים מרוחקים היו הסוס והחמור" כתב פרופ' שאול אדלר: חתן פרס ישראל לרפואה לשנת תשכ"ז.
היקף עבודתו היה ממגדל בצפון ועד נהלל בדרום. תוך עבודתו בתנאים פרימיטיביים למד את הבעיות הווטרינריות של הארץ, בעיות קליניות, אפידמטולוגיות ומשקיות.
"אחד המעשים המופלאים של הציונות בארץ ישראל. כיצד בפינה המוזנחת והמפגרת ביותר של האימפריה העותומנית, הנגועה במגוון מחלות בעלי חיים - קם אי בריא בים של חולי... ".
כתב שלמה דורי, האגרונום והרפתן מקיבוץ גבת [יפעת].
בשנת 1922 היה ד"ר פרוינד שותף להקמת סקציית הרופאים הווטרינרים במסגרת ההסתדרות הרפואית העברית - "בעלת זכויות אוטונומיות בכל השאלות המקצועיות" האסיפה הייתה בשבת, בביתו של ד"ר יצחק סמסונוב, בבת-גלים בחיפה באו: ד"ר יוסף שם-טוב [סינטו], ד"ר משה כספי [סרבריסקי] וד"ר יעקב קבקביץ [לימים נריה]. ד"ר פרוינד – לא הגיע, אחר את הרכבת מצמח.
ושנה לאחר מכן נולד בנו בכורו אליעזר-יצחק.
זו השנה בה פרסם בירחון 'השדה' מאמר בשם: "הקרציות והמלחמה בהן".
הילדים נעמי והרך שנפטר עומרי, נולדו אחר כך.
לאחר 4 שנות עבודה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל, עברה המשפחה לאזור תל-אביב שם המשיך האב לעבוד בישובי הסביבה מטעם 'החקלאית' וכן לימד זואוטכניקה - גידול בעלי חיים וביותם - בבתי הספר החקלאיים בן-שמן ומקווה ישראל וכתב מאמרים בנושאים וטרינריים.
בשנת 1928 היה בין אלו שתמכו בהקמת הסתדרות רופאים וטרינרים עצמאית. ולימים כיהן כיושב ראש ההסתדרות הרופאים הווטרינרים עד 1939,
בתקופה זו פורסם ספרו "המקנה במשק" ובו תיאור האנטומיה של חיות הבית, ההיגיינה שלהן והמחלות העיקריות של בעלי החיים.
זה היה בית יקי טיפוסי. עם משטר קפדני גרמני נוקשה.
האם, שולמית - לבושה סינר בית כחול, שערה צמוד לראשה, עיניה גדולות. הגדירו אותה "חומר לעניין משפחה בורגנית כשרה - פרו ורבו בדרך של שעמום מתוך הרגל תפל ונטול חדווה"
יש אומרים - KKK הייתה; - בגרמניה הייתה סיסמה : שלושת ה-K .שפירושה ילדים [KINDER], מטבח [KUECHE], כנסיה [KIRCHE]. סיסמה זאת הופיעה בסוף המאה ה-19 כדי למנוע מנשים להיכנס לחיים הפוליטיים.
אליעזר -אלי שנולד ביבנאל כ"פעוט עטוף ומעוטף"; "בצמר גפן הוצרכו לגדלו - כה חלוש ורפה היה". אולם כבר מגיל צעיר היה למתמרד 'רציני' . כל העניין היקי הזה - ניקיון, משמעת, סדר, לוח זמנים מקודש - היה שנוא עליו.
ד"ר פרוינד בעל אצבעות זריזות וכוח גופני רב, היה איש גברי ובוטה מאוד. מספרים כי כשהיה מזמן פרה אל הפר למטרות הרבעה - לבוש סינור חאקי ובידיו צינור גומי שחור ועבה, שדפנותיו מלאות מים חמים ותוכו משוח ואזלין - היה קורא בקול במבטא ייקי : "בואי כבר, זונה, בואי תקבלי את הזין שלך," וילדי המקום כולל הילדות צהלו מאושר.
ד"ר פרוינד כמורה במקווה-ישראל, הכניס את בנו אלי ללמוד שם – רק שיצא מהבית – שיהיה במסגרת - פנימייה. זה לא הלך, והעבירו אותו לבן-שמן, לכפר הנוער של יליד ברלין - דוקטור זיגפריד להמן, מנהל המוסד ומייסדו.
שם הם היו חבורה של ארבעה נערים בני הארץ - מקי אבר, יעקב הורמן, אברהם ארליך ואלי פרוינד, "תאבי תעלולים, אמיצים וגסי הליכות, מופקרי-דיבור ומלוכלכים ונכונים לכל הרפתקה".
בכפר גם נערה מקומית, בת גילם, יפה עם צמה, יחפה עם חולצה רקומה - סוניה - הבת של יעקב גלמן חצרן ומורה לנגרות ושל מלכה ה'ממצה' - אם- בית במוסד אשר טיפלה בבעיות מגורי החניכים; אח לה קטן איציק ואחות בוגרת בתיה, וחבר בשם שמעון מבוגרי המוסד [לימים נשיא מדינת ישראל].
אלי פרוינד - נער חוץ - רזה, גבוה ובהיר, מצחו גבוה, בעל רעמת שיער ג'ינג'ית מדובללת ומאובקת, עיניים אפורות-כחולות צוחקות, מצומצמות – אמרו: שתקן, אמרו: עקשן, אמרו: טוב-לב. אמרו "אוצר של מלים גסות וקללות בעברית ובערבית" - הרבה להשתמש במלים כמו 'חרבן עליו ' טיזי',' ערס' ו'שרמוטה'. 'הפושע' כך כינוהו - זה שכל חניכי המוסד פחדו ממנו אך הוא זה שהסביר לאותו ילד מפולין את המושג 'מעשה סדום' שאמר המדריך יזהר סמילנסקי- "משכב זכר? - הסביר אלי בטבעיות ובפשטות - מזדיינים בתחת!"
המחנכים נואשו ממנו, הגדירו אותו כ"אלמנט שלילי". ללמוד לא רצה. היה פרחח, המורים סבלו מתעלוליו. הוא לא גורש מהמוסד, מכיוון שאביו היה הווטרינר של הכפר.
סיפרו כי אלי פרוינד וחברו מקי אבר רכבו יחדיו על אופניים עד תל-אביב. מישהו הלשין. את אלי הרי אי-אפשר היה להרחיק בגלל אביו, ומקי זכה בחיסיון.
סיפרו כי בלילה אחרי שהיו נועלים את שערי הבריכה, הוא היה, במקום להתקלח, שוחה בה עירום; סיפרו כי התקין פריסקופ משתי מראות והיה מזמין חברים לצפות באותה מורה צעירה העומדת בחדרה עירומה מול הראי.
הייתה לאלי גם סוסה - מספרים כי הייתה זו סוסה ערבית אצילה שניתנה לחיים ארלוזורוב ראש המחלקה המדינית של הסכנות היהודית אשר נרצח על שפת ימה של תל אביב בשש-עשרה לחודש יוני 1933 סוסה שניתנה במתנה מידי האמיר של עבר-הירדן עבדאללה, בן חוסיין מלך חיג'אז.
ארלוזורוב הפקיד אותה בבן-שמן והיא שימשה את שומר הכפר זאב פרידמן, עם פרוץ המאורעות באחד מסיוריו בשדות עלו הוא וחברו לשמירה זלמן רוזנבוים על מארב ערבי ונהרגו, הסוסה נפצעה ואנשי הכפר רצו לגאול אותה מייסוריה. אלי פרוינד לא נתן, התעקש. הוא ידאג להחלמתה. בעזרת אביו הווטרינר הצליח, ורכב עליה בגאווה.
התלחשו עליו שכבר ידע אישה - אחת מהעובדות, עולה חדשה מגרמניה 'ייקית' בת עשרים ושתים שעבדה כ'פרקטיקנטית' כאחות במרפאה - סיפרו שהייתה מארחת אותו בחדרה בלילות.
התלחשו כי היה לו אקדח אותו נהג, להנאתו, לפרק ולהרכיב.
בלילות הקיץ, על חבילות קש באורווה או על הדשא - זרועותיו מתחת לראשו, עיניו עצומות היה מפליג בדמיונו - אמר שיום אחד יעזוב את המוסד ויפליג באונייה למרחקים. .
מוּסיה [משה] תהילימזוגער, צעיר מאלי בכשנתיים שהגיע ללא הורים לכפר הנוער בן-שמן מרובנו שבפולין בשנת 1938 במסגרת 'עלית הנוער' כמשה שעוני [לימים דן בן-אמוץ - עיתונאי, סופר, שחקן קולנוע ואיש בוהמה ישראלי] התקבל לחבורת ילידי הארץ חלומו מיום בואו - רק לאחר שאלי פרוינד ערך לו מבחן אומץ - טיול רגלי, מהלך ארבעה קילומטרים ללוד הערבית, "טיול מטורף" בימי מאורעות הדמים: בלילות ירו הערבים מכיוון בית-נאבאללה, חאדידה ולוד, הכפר כולו היה מוקף גדר תיל כפולה ועמדות ירי.בהן הוצבו גם תלמידים בוגרים, אוטובוס משוריין ומשאית אספקה היו מגיעים מתל-אביב מלווים בשני טנדרים של גאפירים, וכשהתלמידים יצאו לעבוד בשדה ליוו אותם נוטרים חמושים. חדרי החניכים היו מוגנים מירי עד גובה החלונות בקירות כפולים ממולאים חצץ.
עדות חיה לרצחנותם של אנשי הכנופיות שימשה התלמידה הנערה היתומה רחל לזרוביץ בתו של אחד ממפקדי מחנה המעצר בעתלית, שנרצח עם אשתו ואחיה על ידי כנופיה ערבית בכרמל.
וכששאל משה מה יהיה אם יוודע להנהלה דבר יציאתם ללוד? "מה יעשו לך? יחזירו אותך לחוץ-לארץ? " השיב אלי בלעג והתחיל ללכת במורד שדרת עצי הפיקוס בקומה זקופה מבלי להפנות את ראשו לאחור.
קרבו לוואדי החוצה את חורשת הזיתים אותו ואדי שבו טבע - כך סיפרו - הרופא מרחובות – ד"ר מוסקוביץ. הבחינו ברועה. ניסו להסתתר מאחורי עץ שיזף. הרועה הבחין בהם והתחיל לרוץ לעבר בקתות החימר, פרוורי העיר.
"רק מטומטם לא יודע מה זה פחד. האמיצים בסך הכול לא מראים את הפחד" אמר אלי ושלח יד לאקדח שבכיס מעילו. חצו מגרש ריק והגיעו. בקתת המספרה – עלוקות בצנצנות, ריח מי-ורדים וסבון-זית, צקצוק מספריים, החלקת התער על פני חגורת העור השחורה. אבן נזרקה, המראה התרסקה, קריאות רמות בקולות גרוניים, נערי המקום סגרו על המספרה. הספר הערבי נעלם והשניים יצאו - רגליים רצות מאחוריהם - אבן ועוד אבן חולפות לידם. ואז נשמע קולו השקול של איחסן איניידיק בחליפה חומה ונעלים לבנות.
גרש את ה'שבאב', ליווה את השניים עד הוואדי בחורשת הזיתים, דיבר עם אלי בערבית- שאל מי הם? למה באו ללוד? לפרידה לחץ את ידי הנערים, אמר את שמו, שם משפחתו וכתובת מגוריו, והבטיח ש"יום אחד כל זה יגמר ויהודים וערבים שוב יחיו בשלום", כשיגמרו המאורעות, ביקש שיבואו לבקרו, "וחיוכו היה מלבב ואמיתי".כשעברו את הוואדי נראה איחסן עומד בין עצי הזית מנופף ידו לשלום.
כעבור שנה בערך – כשנסתיימו המאורעות ופרצה מלחמת העולם השנייה - כאשר צעירים יהודים וגם ערבים החלו להתגייס ליחידות פלשתינאיות מעורבות – הלכו אלי ומשה לבקר את משפחת איניידיק ;
משפחת איניידיק הייתה אחת המשפחות המכובדות בלוד ונמנתה עם משפחת נאששיבי הענפה שראשיה היו ידועים במתינותם, אמרו שברצונם להגיע לידי הסדר של שלום עם היהודים.
זה היה בפסח לקחו איתם חבילת מצות ש'סחבו' מחדר-האוכל "הערבים מתים על מצות" אמר אלי, והלכו.
בבית המפואר דיברו עם אלי ערבית דיברו במורת-רוח על יריבי משפחות נאששיבי, על החוסיינים הקיצוניים שעוררו וארגנו את מאורעות הדמים בארץ.
תוך כדי נודע כי אלי הוא בנו של הווטרינר ד"ר פרוינד, סיפרו שאחת מהסוסות חולה, אלי צלצל לאביו בו במקום, וזה הבטיח לבוא למחרת לטפל בסוסה. איחסן החזיר את שני האורחים הצעירים לבן-שמן במכונית ה'אוסטין' המשפחתית.
"בבן-שמן הייתה לו ידידת נעורים, לאה צונגר צעירה ממנו - סיפר יואב ברק הבן של נעמי אחותו של אלי פרוינד – אביה נרצח בתל-נוף באביב 1937, והסוכנות סידרה לה מקום בפנימייה".
אלי לא המשיך בבן-שמן - הגימנסיות התל-אביביות כמו 'הרצליה' ו'רופין' לא קיבלו תלמידים כאלה, שלחו אותו ללמוד בגימנסיה 'שלווה' שם התאפשר לסדר אותו כתלמיד, גם אותה לא גמר.
את הסוסה החליף באופנוע עליו דהר בכל רחבי הארץ – הופעתו החיצונית השתנתה -.שערו מסודר ומהודר: "מטפחת משי לבנה על צווארו, חליפה בצבע כחול-עמוק מכנסים האפורים, וחולצתו לבנה מגוהצת".
לפני סיום בחינות הבגרות, התנדב אלי למשטרת הישובים העבריים. וטרם מלאו לו - 17 . זייף את גילו.
ד"ר פרוינד עסוק - מוח פעלתני, בעל ידע רב ועקשן - ראה בהסברה ובהדרכה חלק חשוב ביותר בעבודתו כווטרינר וכתב עשרות מאמרים.:בשנת תרצ"ג פרסם חוברת בשם: "הפרה - תורת הלידה והמחלות הכרוכות בה"; בניקוד מלא ובעזרת ויצ"ו [ההסתדרות העולמית לנשים ציוניות] "פרי עבודתי הוטרינרית בארץ במשך 11 שנה" כתב במבוא.
בשנת 1936 פרסם את ספרו "המקנה במשק, יסודות בהיגיינה ובאנטומיה של בהמות הבית". הספר הווטרינרי הראשון בעברית ששימש כחומר לימוד והדרכה לרפתנים ולתלמידי בתי-הספר החקלאיים.
כתב מאמרים על קדחת 'שלושת הימים' [1938], על מחלות עטין [1939], על הכלבת [1940], על הצהבת המידבקת בבקר היא הכלפטוספירוזיס. [1941]. וכשהיה לעורכו הראשון של 'עלון הסתדרות הרופאים הווטרינרים' שהחל להופיע באפריל 1939 [זה שעם השנים היה לרבעון 'רפואה וטרינרית'] הוציא את ספרו על "בעיות הרבייה, ההמלטה והטיפול בוולד אצל בהמות הבית". על עקרות, הזרעה מלאכותית ומחלות עטין.
עם מותו הטרגי של ד"ר ג' רוזן בשנת 1941 כאשר נדרס על-ידי מכוניתו שלו, במדרון בטבריה. ונפטר ב'הדסה' ירושלים התמנה ד"ר פרוינד לרופא ראשי של ה'חקלאית' וניהל את המחלקה הווטרינרית ביד רמה, הייתה לו סמכות ודעותיו היו נשמעות - "כאשר היו ב'החקלאית' מעט רופאים היו מעט מחלות, ריבוי הרופאים הביא לריבוי המחלות...". אמר בהומור האופייני לו
"ד"ר פרוינד היה כבד שמיעה. מהראשונים בארץ, שהיה לו מכשיר שמיעה על משקפיו. הוא ידע לנצל את זה טוב מאוד. כשרצה שמע, כשלא רצה לא שמע, או היה עושה עצמו כלא שומע, אבל זכר הכול - סיפר ד"ר עמי נריה. הכול לטובת הבוקרים ומשק החלב בארץ".
אלי הוציא רישיון נהיגה בחופשותיו נהג להשתמש במכונית המשפחתית "אבא, תן לי את המפתחות, ואל תחכו לי. כרגיל". האם והאב נכנעו, שתקו, ביקשו מפלט בספר, עד ששמעו כי חזר, לרוב לפנות בוקר; נשכב על מיטתו לבוש בחליפתו, ישן בנעליו עד הצהריים, קם ורטן כנגד המאכלים, הרהיטים, הספרים, הלבוש. על הכול, תוך עישון מתמיד.
כנוטר שירת אלי ברמת-השניים מקום בו נרצחו השומרים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי על ידי ערבים מהאזור במאורעות 'המרד הערבי הגדול' וקיבוץ רמת-השופט הסמוך שעלה זה עתה על הקרקע. - רמות מנשה.
יש אומרים התגייס לחיל הספר המנדטורי – למשטרת הרוכבים.
"בהופעתו התמירה במדי חיל הספר, נראה כחייל אנגלי - סיפרה לאה צונגר "קשישה, לא בריאה" בביתה שבאשקלון.
אמו חלתה ואושפזה, האב התחנן בפניו שיכנס לבקרה, אך אלי בחופשותיו העדיף לבלות במכונית המשפחתית.
במאי 1942 התגייס אלי ליחידות הפלשתינאיות כנהג לחיל התובלה שבצבא הבריטי . מספרו האישי PAL/31149 .
מייד בא לבקרה והוא במדי חאקי של הצבא הבריטי, כובע 'ברט' חד שוליים ונעליים שחורות מבהיקות.
שעות ישב למרגלות מיטתה וסיפר לה כל אשר שאלה בדיבור חרישי, בהפסקות ממושכות.
אימו הבריאה אך הוא לא ביקר בבית כשנה.
ד"ר פרוינד המשיך לעשן את מקטרתו ולעבוד .
מספרים כי פעם כשאלי בא לבקר את לאה, והמתין לה מחוץ לחצר בית- הספר. רפי רקנאטי [לימים מבעלי בנק דיסקונט] שהיה מתלמידי כיתתה ניגש אליה להזהירה לבל תתרועע עם אנגלים. וניגש עם כמה מחבריו למבקר והחל לשוחח עימו באנגלית. "אלי ניער אותם ממנו בעברית בוטה וביקש שיקראו ללאה".
לאה עזבה את בן-שמן ועברה ללמוד בבית-ספר תיכון בתל-אביב.
אלי היה בן –בית אצלם בשכונת פלורנטין, ואילו לאה הייתה בת-בית אצל משפחת פרוינד באותה עיר- טלפון, רדיו עם עין ירוקה ותחנות כמו בוקרשט ולונדון ומכונית 'מוריס ' בצבע לימון.
עקב הפרשי הגיל ביניהם, סיפרה נחמה צונגר האלמנה לשולמית ובעלה ד"ר פרוינד על חששותיה, "כי לאה, הבת, עודנה ילדה". הרגיעו אותה: "אנחנו משגיחים עליו לבל יעשה שטויות, ולאה כבתנו היא" ושני הצעירים המשיכו לטייל ברחבי הארץ.
מספרים כי באחד מביקוריה בבית פרוינד, נתנו ללאה למדוד שמלה שקיבלו מאמריקה. ד"ר פרוינד העיר שהיא נראית עליה כמו "אוכף על פרה", וטרינר היה.
ההתגייסות לצבא הבריטי גברה - התגייסה נערת הכפר סוניה גלמן לצבא הבריטי ושירתה שם כאחות מעשית עד לאותו אירוע דרמטי בינה לבין אחות מוסמכת –גויה בריטית, שאומרים כי הסתיים בסטירת לחי - עברה קורס נהיגה בכלי רכב כבדים, נהגת הייתה בקו מצרים-לבנון.
שמעון, אהובה, לא התגייס, יחד עם קבוצה של בוגרי בית הספר החקלאי בן-שמן עברו לפורייה "מה שאני עושה בארץ חשוב לא פחות" אמר לה.
"אלי בא מהנוטרות. המפקדים ראו שאנחנו לא טירונים ורק מקלקלים את החיילים החדשים, אז שלחו אותנו עד גמר האימונים ללוות רכבות תחמושת מוואדי סראר למצרים. בא מאיר ספקטור מ'ההגנה' וביקש שנעזור- שבכל פעם כשיורדים למצרים נזרוק כמה ארגזי תחמושת מהרכבת, במקום שהם יראו לנו, קצת אחרי רחובות. לא ידענו מה, זרקנו מכל הבא ליד. הארגזים היו כבדים לאללה. זה היה פגזי תותחים. הם הוציאו מהם את חומר-הנפץ אבל אמרו תזרקו כדורי רובים, רימונים ודברים כאלה. התחלנו לקרוא מה שכתוב על הארגזים וזרקנו" - סיפר דוד ברק - ברקוביץ. מי שהיה איש חיל-הספר, בביתו בבנימינה .
לאה שירתה בפלוגה ד' של הפלמ"ח - נוער 'ההגנה' מתל-אביב וסביבותיה בצירוף גרעין מבית הספר החקלאי מקווה –ישראל. גם חיים אבינועם שם. לאחר הניצחון הבריטי באל-עלמיין, בשנת 1942 לא ראו הבריטים עוד צורך בקיומו של הפלמ"ח, והפסיקו את המימון והסיוע שניתן לו . עמדה הפלוגה להתפרק, היא כתבה לאלי שהיה כבר בצבא הבריטי, שברצונה להתגייס לצבא. תשובתו הייתה שלילית ונחרצת. ואם היא תתגייס –הוא ינתק את יחסיו עמה. "תביאי יותר תועלת בארץ" אמר, אמרו כי ראה מה עושות חלקן של הבנות המגויסות במצרים.
לאה פנתה ללמוד בבית הספר לאחיות בירושלים.
כחייל הועבר אלי ממקום למקום כמעט שנה לא בא הביתה. אולם בדרכו מצרימה לחזית אירופה בא, האם הזעיקה את האב. אלי - מעשן. ידיו בכיסיו. צעדיו גדולים, צחוקו נבוך אמר "אינך מכירה את אבא. הוא מנתח עכשיו איזו פרה, או לוקח דם מחמורים, או משוחח עם מנהל הדיר. . . ",
האב ניסה להגיע, אך בעיות העבודה עיכבו אותו - האב ידע שהרכבת בה ייסע בנו תחנה בתחנת לוד בשעה שבע וחצי ושם - כך תיכנן- ייפגשו וייפרדו לשלום.
סיפרו כי הוזעק על-ידי עגלון תימני שסוסיו - פרנסתו היחידה – חלו. הדוקטור חבוש מגבעת, תיק ומעיל אבחן בסוסים את מחלת ה'פסטה אגוינה' מחלת הסוס האפריקנית. "מגפת סוסים ארורה, אשר הספיקה כבר להפיל חללים באורוות שונות": - בלית ברירה - ירה בסוסים, העגלון השתולל, הדוקטור הזעיק שוטרים שגם קברו את הסוסים. נכנס למכוניתו לעבר תחנת לוד. העגלון קילל: "שימותו הבנים שלך כמו הסוסים שהרגת לי. שימותו, שימותו. . ., והטיל אבן בשמשת המכונית. והשעה היא שבע ושלושים" כתב הסופר משה שמיר בעיתון של מועצת פועלי חיפה.
"היינו מבלים 'על הכיפאק'. מגיעים לקהיר, היו שמה חיילות ה- T.S. A. אבל יום אחד אמר לי אלי שנמאס לו:"בוא נלך לצנחנים, נעליים אדומות, וכל זה...", אמרתי לו: "אני יבניאלי. על האדמה. לא בים ולא באוויר". הלך לבד, ליחידה 178". סיפר דוד ברק.
"הוא היה בחופשה במצרים וחיכה לשאר אנשי יחידתו שאמורים היו לחזור מהארץ. ואז חיפשו מתנדבים להצטרף לפלישה. הוא התנדב והצטרף ליחידה אחרת ויחד איתה עלה על האוניה בדרכה לסיציליה" סיפרה לאה.
אמרו כי נהרג בדרך למלטה - האוניה שלו טורפדה על-ידי צוללות גרמניות. אמרו.
כבר בהתקרבם לחוף האי סיציליה, הופגזה האונייה והוא נפגע מיד בצליחה אל החוף ליד סיראקוז :
"ביום 14.7.1943 במסע לעבר חוף הפלישה, נפגע מהתקפת מטוסים גרמניים על ספינות הנחיתה. הוא פונה לבית חולים שדה בסיראקוז וביום י"ד בתמוז תש"ג (17.7.1943) מת מפצעיו".
"אלי נהרג בקרב. קראו לי לזהות את הגופה, זה היה בטורינו. בדרום איטליה. חיפשו מישהו שמכיר אותו, שמעו שאני מיבנאל וקראו לי לזהות אותו. זה היה בהתחלת הפלישה לאיטליה. בפלישה לסיציליה. כשבאתי לזיהוי הוא היה מכוסה בשמיכה. מה שראו ממנה היו זוג נעליים אדומות. . . " סיפר דוד ברק - ברקוביץ.
רופא היחידה, סקוטי, שלח מכתב אישי להוריו, בו תיאר את רגעיו האחרונים של אלי "הוא מת בזרועותי" כתב.
עם מכתב זה עלה ד"ר פרוינד לירושלים הראה אותו ללאה והוסיף לשם המשפחה את השם אביאלי.
טוראי אליעזר יצחק פרוינד הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי הבריטי בסיראקוז שבסיציליה והוא בן 20.
תמונת דיוקן אליעזר פרוינד
לזכרו נטעה חורשה ביער וינגייט שעל רכס הגלבוע.
סוף דבר
המערכה על סיציליה נסתיימה ב- 17 לאוגוסט 1943, כאשר שני כוחות של בנות-הברית חברו יחד במסינה,
בית העלמין הצבאי סיראקוז נמצא ב-Contrada of Canalicchio ב- Commune של הפרובינציה של סיראקוז.3 קילומטר מערבית לעיר סיראקוז.
טמונים בו 1,059 חיילי חבר העמים הבריטי ממלחמת העולם השנייה, מהם 4 חיילים יהודים, לא ארץ-ישראלים:
י' ל' גולדשטיין מהקלעים הסקוטיים המלכותיים שנפל ב- 10.7.1943- בהיותו בן 30.
הטייס, הסמל ש' ה' בנימין מחיל האוויר המלכותי שנפל ב- 12.7.1943- בהיותו בן 21.
הטוראי ג' ברנשטיין מהרגימנט של יורקשייר המזרחית שנפל ב- 13.7.1943. בהיותו בן 22.
הטוראי פ' זינגר מה- The Seaforth Highlanders שנפל ב - 14.7.1943- בהיותו בן 25.
גם החייל הארצישראלי ליפינר סאלק [בצלאל] LIPINER SALKE;שם, שירת בחיל האוויר המלכותי הבריטי כ-Leading Aircraftman, טייסת 145 ונפטר ביום 11.8.1943 .
על עבודותיו המאוחרות חתם ד"ר פרוינד תחת הפסבדונים "סב של אמיר" שנולד בשנת 1952.
עם קום המדינה התמנה למנהל האגף לבעלי חיים במשרד החקלאות אשר כלל גם את השירותים הווטרינרים והשירותים הזואוטכניים, "ישבנו בביתו של ד"ר מנחם שטורמן בעין חרוד כמה רופאים שכנים וכמה מותיקי הרפתנים של עין חרוד עם הח' אהרון ציזלינג חבר הקיבוץ שמונה לשר החקלאות. ציזלינג דיבר על בעיות ארגון משרדו, והיה זה אך טבעי שד"ר שטורמן יציע לו למנות את ד"ר פרוינד כמנהל אגף בעלי חיים במשרדו, ואכן כך היה". סיפר ד"ר בן דוד:
בשנת 1958 פרסם מאמר מפורט ביותר תחת הכותרת: "תכנון של פרה-פקולטה ובית ספר לרפואה וטרינרית".
יוני [יונתן] בנם של סוניה לבית גלמן ושמעון פרס לבית פרסקי היה מהמחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה ווטרינרית בארץ. שנפתח בשנת 1985 בקמפוס הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ברחובות,
בתפקיד מנהל האגף לבעלי חיים כיהן ד"ר פרוינד- אביאלי עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1960. אז היה לנשיא כבוד של הסתדרות הרופאים הווטרינרים ותרם לא מעט בייעוץ לארצות מתפתחות.
בשנת 1966 פרסם את ספרו: "בריאות המקנה ותורת הלידה" אותו הקדיש לזכר בנו אלי שנפל באיטליה במלחמת העולם השנייה
ד"ר פרוינד נפטר בשנת 1988 והוא בן 93. על מצבתו בבית גן כעל מצבת אשתו הקבורה לימינו, שנפטרה בשנת 1985 חרוט שם המשפחה - פרוינד-אביאלי.
"ללא צל של ספק, שד"ר פרוינד הוא האיש שהעלה את ארץ ישראל על מפת הווטרינריה" אמר ד"ר עמי נריה.
בשנת 1968 נפגש בלונדון העיתונאי דן בן-אמוץ מתלמידי בית הספר החקלאי בן-שמן עם עיתונאי של 'אל-אחבאר' פליט מלוד בשם איחסן איניידיק ממשפחת נאשאשיבי והחליפו חוויות משותפות:
סוניה גלמן נישאה לשמעון פרס [פרסקי] בכפר הנוער בשנת 1945 מייד כשהשתחררה מהצבא הבריטי. נפטרה ב 20 בינואר 2011 נקברה בבית העלמין של כפר הנוער בן-שמן, בעוד בעלה מכהן כנשיא התשיעי של מדינת-ישראל.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת אביבי
המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים
