בנימין פיין - 
מגדל אתרוגים שאע"ל

23.5.1909 - ראשון-לציון

בית העלמין הישן ראשון-לציון

טכסט:

פ"נ

ר'     בנימין      בר

יצחק   פיין   נלב'ע

ביום ג' לחודש סיון

שנת    תרס'ט   לפק

ת' נ' צ' ב' ה'

מצבם הכללי הרע של היהודים במזרח אירופה עקב גזירות השלטון הרוסי ופרעות 'סופות בנגב', אשר פרצו באוקראינה ובדרום רוסיה בשנת 1881, יצר גלי  פליטים - חלקם עלו לארץ-ישראל. 'העלייה הראשונה' קראו להם .

הפרעות ביהודים פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני  על ידי התנועה המהפכנית 'נרודניה ווליה' [=Народная воляרצון העם] :אנדרי ז'ילאבוב, אלכסנדר מיכאילוב וסופיה פרובסקאיה  הנהיגו, ואילו גרינביצקי, הטיל את הפצצה על הצאר,  הפרעות לובו על ידי עיתונים אנטישמים ונציגי השלטון,

ובראשם שר הפנים ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב עודדו אותן,  הקומוניסטים הרוסים  כמו הפאציפיסט הצימחוני הסופר הדגול  לב ניקולייביץ' טולסטוי לא טרחו לגנות את הפרעות.

לאחר, שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות, יש אומרים, כי בני משפחת אפרוסי [אפרתי]  אנשי בורסה וסוחרי תבואה הניאו את רוסיה מרדיפת היהודים בכך, שהורידו את מחירם של ניירות הערך הרוסיים בעשרים וארבע אחוזים תוך שבועיים "אם תגעו בעוד אחד מבני עמנו, לא יהיה לכם אפילו רובל אחד כדי להציל את האימפריה שלכם" איים  מישל אפרוסי ראש החברה האודיסאית, בית המסחר לתבואה הגדול ביותר בעולם. 

איגנאטייב פוטר ומחליפו, הרוזן דמיטרי טולסטוי הצליח לדכא את הפרעות,

 ואלה  שעלו לציון הקימו את המושבה ראשון-לציון, ובנימין פיין  הרווק הצעיר נמנה על המייסדים. לגדל אתרוגים רצה.

 חיים אמזלג סגן קונסול בריטניה  ביפו, רכש בסיועו של קרובו יוסף נבון ביי מירושלים את אדמות עין-קרא מידי מוסטפא עבדאללה עלי דג'אן, עבור ועד חלוצי 'יסוד המעלה', שהקים זלמן לבונטין ביפו כדי להקים מושבה של יוצאי רוסיה.

בט"ו באב ה'תרמ"ב [31 ביולי 1882]  עלו על הקרקע שבעה-עשר מייסדי המושבה - ראשון לציון קראו לה ככתוב בספר ישעיהו פרק מ"א פסוק כ"ז:: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן". המושבה הראשונה של צעירי העלייה הראשונה ובהם בנימין פיין.

בנימין פיין נולד בשנת תרכ"ד 1864 בעיירה 'שדה-מנוחה' שעל גדות הנהר אינגולץ הנשפך אל הדנייפר,  מושבת חקלאים יהודים ברוסיה, פלך חרסון. להוריו שיינע רוזה ויצחק פיין.

בימי שלטון הצאר אלכסנדר הראשון בשנת 1807 החליטו השלטונות להעביר כ- 6000  משפחות יהודיות של סוחרים זעירים להתיישבות חקלאית באוקראינה שנכבשה מידי התורכים. ראשונות היו:  שדה-מנוחה  רומנובקה, ישראליבקה ונהר-טוב.

בנימין פיין צעיר בן י"ח עלה לארץ בשנת התרמ"ב, 1882, ונמנה עם  16 מייסדי ראשון-לציון. איכר וכורם. גם פינברג [הר-תפארת] יוסף איש נשוי + שניים, המשכיל והמכובד היה שם.   היה גם המדריך –יחיאל מִיכֶל שלמה זלמן  פוחצ'בסקי   17 אנשים  סך-הכל.

השלטונות העות'מאנים הערימו לא מעט קשיים בפני המתיישבים החדשים בעיקר, לא נתנו להם אישורי בנייה, "אך משהתחילו, העלימו עין עד לסיום הבנייה", אמרו כי חששו מאי-נעימויות מצד סגן-הקונסול של בריטניה, אמזלאג שהאדמות נרשמו כרכושו. אמזלאג  מצדו חתם בפני המתיישבים על הצהרה, שכל המבנים והבתים על שטח זה מעולם לא ישתייכו לו.

בנימין פיין  - הצעיר בחבורת המתיישבים  - היה בין החותמים על ספר התקנות הראשון המצהיר, כי מטרת מייסדי המושבה היא להיטיב את המצב החומרי והמוסרי של בני העדה; ובתקנה הראשונה – "תקנה שאין לשנות" כתבו:
"על כל אזרחי המושבה להשתדל להפריח את אשרה, לדאוג לקיומה, להרבות השלום לקשר האחדות ביניהם, למען נגיע אל המטרה הנשגבה אשר לפנינו".

לפי ספר התקנות הראשון, עיבוד הקרקע צריך להתבצע בשיתוף, ללא חלוקה בין המתיישבים. מים הובאו בעגלה  ממקוה ישראל ומבית דג'ן; מהמעין המקומי 'עיון קרא' ניתן היה להפיק רק מים לעבודת הבנייה, כך נהגו כשנה עד שנחפרה הבאר הראשונה - 42 מטרים עומקה.

"אם לפת קיבר נוספו זיתים או עגבניות עם כוס טה, הייתה הארוחה נחשבת לסעודת שלמה" כתבה נחמה פוחצ'בסקי לבית פיינשטיין אשת המדריך החקלאי יחיאל-מיכל אשר שלח הבארון רוטשילד לראשון-לציון. זו ש"עלתה עמו. עמו עבדה במשק ובכרם בראשון-לציון".

הצאר הרוסי  אלכסנדר השלישי לבית רומנוב – "איש גס ומחוספס", איש אשר דגל באומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת ודת אחת. הוא אשר חתם על 'חוקי מאי' שהגבילו את מקומות המגורים ליהודים, הוא זה שהוציא סכומי עתק על רכישת יצירות אמנות. הוא האיש אשר כינוהו "עושה השלום" על מדיניות החוץ שלו, האיש הזה שלח בסוף המאה הי"ט את רוקחו האישי,  מרדכי לפידות, לארץ ישראל, כדי שיקים בית מרקחת עבור הכנסייה הרוסית. עבור אלפי עולי הרגל מארצו.

מרדכי לפידות בן למשפחה יהודית, עלה ארצה ממינסק בירת בילורוס בשנת  1886 בחברת אחותו פאניה, רופאה ומיילדת והיא בת עשרים.  בביקורה בראשון-לציון הכירה את הכורם בנימין פיין, אומרים כי היה זה בשנת תרמ"ט 1889 ; פאניה, הצעירה ממנו בשנתיים - נישאה לו.

משכילה הייתה פאניה  – ידעה את בעל פה את מיטב השירה רוסית, קראה תדיר בספרים רוסים "דיברה בסגנון כה יפה את הרוסית שלה". בערבים לצלילי פסנתרה של ברטה אהבה להתפלסף ולהתווכח על ספרות ושירה עם איכרים ופועלים,  בביתו המרווח של יוסף פיינברג יושב-ראש וועד המתיישבים, שהיה לבית ועד שוחרי התרבות, מרכז למשכילי המושבה ראשון-לציון.  בנימין לא התערב בשיחותיה, אבל אהב לשמוע את התפלספותה המחכימה ונדמה היה לו, שבקסמי לשונה היא מכניסה גם אותו, לאיזה עולם אצילי.

מיום נישואיו לפאניה שונו כל חייו הקודמים של בנימין.  פאניה העמידה מלכתחילה דרישות גדולות והוא לא נבהל מפניהן.  סבור היה שהכנסותיו תספקנה לכל, פוחצ'בסקי המדריך מטעם הבארון עשהו מאיכר לכורם. משבר כנימת הפילוקסרה שהגיעה מאירופה והיכתה בשורשי הגפנים חלף – במקום כנות מבורדו שבצרפת הביאו כנות מ'הודו'  ומחיר הענבים עלה "הגיע כבר לשבעים פראנק הקונטאר"; "כלום אין צפון עתיד מזהיר לכורמים?  הנה הבארון דה רוטשילד, אבי היין הארצישראלי בונה יקב ומרתף. ואפילו שלח לכאן מהנדס ממוצא גרמני בשם שומאכר לפקח על הבנייה" טען בנימין. מתוך אמונה זו הוא הרחיב את ביתו, הנהיג חיים מרווחים, את בחירי פועליו הערבים העמיד לשירות הגברת, "לציית לה בכל" הורה וההלוואות היו זמינות.

ופאניה ילדה את שולמית, זו הבכורה נולדה בתרנ"ד "כרוב קטן שחור עיניים ושחום שיער".

"עוד תראי, חביבה, פאנצ'ה שלי , פאניושקה, איזה ארמון אבנה לכן" הבטיח את היולדת האב המאושר כאשר התלוננה, שהחדר האחד שלהם לא די גדול וחסר לה שם אוויר.

 שנה לאחר מכן לכשנולד בנם אבשלום הוברר לו, שעשיר הוא לא יהיה מכרמי הענבים. היו עודפים, המחיר צנח  "לא היה ביקוש מספיק ליין". לא עזר לבונטין  ו'אגודה הכורמים'  שילמה לעוקרי כרמים, יש ונטעו עצי שקד או זית, יש וניסו לגדל אפרסקים ויש, שריח הבושם קסם להם "בשמים שעלו כסף רב ולרוב השתמשו בו רק אנשים עשירים". בראשון-לציון גידלו גרניום ארומטי עבור המפעל שהקים הבארון ביסוד-המעלה כשם שברוב מושבות יהודה, השומרון והגליל גידלו לפי עצת פקידיו - עצי תות להזין את אותן תולעים, שפקעותיהן שימשו את המכונה לאריגת חוטי משי בראש-פנה  – עוד מוצר יוקרתי לבעלי ממון.

פאניה עבדה כמיילדת ו"עד יפו הגיע שמעה".

החובות שנטל העיקו, אבל רצונו של בנימין להתעשר לא פחת, "להתעשר בשביל פאנצ'ה שלי, שאינה רוצה בחיי עוני, ושלא לכך נישאה לי".

בכל כוחותיו חתר בנימין וחיפש מקור לעושר, עד שהלה נגלה לפניו בחזון פרדס אתרוגים. מחשבת האתרוג נעשתה לבנימין מחשבת חייו - הרעיון היה פשוט לכאורה: מיליוני הפראנקים שיהודים משלמים לזרים עבור האתרוגים ייכנסו לידי יהודים במושבות ארץ-ישראל. "הרי פרי זה, תשמיש לקדושה, כשיבוא מארץ-ישראל, גודל בידי בני ישראל ורווי בזיעת אפם –  בוודאי שיתפוס את כל השוק העברי!"

האתרוג הוא אחד מארבעת המינים בחג הסוכות - לצד הלולב, ההדס והערבה. הוא נחשב כ"פרי עץ הדר" כאמור בפסוק מ' מפרק כ"ג בספר 'ויקרא': "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל." .

רוב האתרוגים שיהודים בארץ ומחוצה לה השתמשו בהם באו מאיי יוון, מתורכיה  ומאיטליה. רובם אתרוגי האי קורפו .

"נכון, היו אתרוגים שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות – מזרעים,  על ידי פלחים ערבים בגליל  הלבנוני, בשכם, ביריחו ובכפרים שבסביבות ירושלים. צורתם לא תמיד הייתה מהודרת אך לשם מצווה הספיקו. סוחרי ירושלים סבבו בכפרי הערבים והביאו משם את האתרוגים  - זה היה עיסוק משפחתי - מדור לדור נמסרה שלשלת היוחסין של האילנות המעידה על כשרותם. אולי לא נאים אבל כשרים" .

אמרו לו כי היפים שבאתרוגי ארץ-ישראל הינם 'אתרוגי יפו', "והמהודרים שבהם לא ייבושו גם בפני המהודרים שב'אתרוגי קורפו'", ['אתרוגי קורפו' שם שהיה למותג לסוחרי האי] ידע כי כ'אתרוגי יפו' ייחשבו גם אתרוגי ליפתא היא נפתוח אשר במערב ירושלים, וארטז [יש המכנים -ערטף] היא עיטם הנמצאית דרומית לבית-לחם בדרך אפרתה, כולל אתרוגי נצרת ואתרוגי ראש-פינה אשר איכרי המושבה מגדלים איש, איש על יד ביתו; שמע גם כי בעקרון, פתח-תקווה וגן-שמואל, יש פרדסים אשר עוד מעט יניבו פרי.

הוא היה בטוח בתחזיתו, ומלא אמונה ותקווה בדרכו ניגש לנטיעת פרדסו להגשים את חלומו ולהיות גם הוא מגדל האתרוגים. להיות עשיר.

תמימות דעים [כנהוג אצל יהודים] לא הייתה -  הרב  יצחק אלחנן ספקטור אב-בית-הדין מקובנה ערער על כשרותם של 'אתרוגי קורפו' ועימו הסכימו כמאה וחמישים רבנים ובתוכם הרב ישראל סלנטר הליטאי, מייסד 'תנועת המוסר' והרב  שלמה קלוגר אב-בית-הדין מברודי שבגליציה אשר פסקו, שלא לברך על אתרוגי קורפו אלא על אתרוגי קורסיקה. וקהילת יהודי קורפו זעמה.  

 המחלוקות בגין אתרוגים לא פסקו, אותו איסור גדול על אתרוגי היוונים, אשר ידיהם נגאלו בדם יהודי,  איסור שנולד בעקבות עלילת דם בקורפו. משנת תרנ"א  [1891], אותה עלילה בה נתגלה שק ובו גופה ערופת ראש של ילדה בחצרו של אחד היהודים. רובינה סרדס, ילדה יהודיה, בתו של  חייטאך הנוצרים, ראו אותה כמריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו והתושבים יצאו לרחובות במטרה לעשות שפטים ביהודים.

סיבה טובה לפסילת האתרוגים.

ראש סוחרי אתרוגי הארץ מזה שלושים שנה, הוא הרב ר' בייניש בנימין סלאנט בנו של הגרש"ס  - הגאון הרב שמואל יוסף,  ולידו החכם ר' יוסף מוטרו בנו יחידו של הרב יצחק מוטרו ור' שלמה זלמן בן הרב נחום לעווי הבהר"ן משאדיק - היו הם אנשי ירושלים ופועליהם ירדו  בסוף חודש תמוז לגינות היהודים לקטוף את הפרי ולארזו עם פניו לחוץ לארץ.

משה כהן ויוסף הילמאן מיפו, ר' יהודה משה המבורגר המכונה 'נובמסטה' מירושלים [השלים עמוס שיפמן מצאצאיו], חסידי חב"ד שמרו על המסורת אשר בידם מהאדמו"ר הזקן הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי' בעל ה'תניא', להדר אחר אתרוגי קאלאבריה וגינואה  "מטעם הידוע לו". ולחסידיו זה הספיק. ואילו חסידי 'שומרי החומות' בני 'כולל הונגריה',  ראו  'אתרוג כשר ומהודר' את הבא ממרוקו  דווקא.

מספרים על ברוך שמואל לוי רוגינסקי  שנמנה בזמנו עם חסידי חב"ד בחברון והיה סוחר אתרוגים בשותפות עם ר' זלמן ר' נחומ'ס הידוע מירושלים - נסע אל האדמו"ר הליובאוויטשי רבי שלום דובער שניאורסון לדבר על אתרוגי ארץ ישראל ואילו את הגאון 'העילוי מרוגאטשוב', הוא רבי יוסף ראזין, רבה של דווינסק
שבלטביה שיכנע להיות סוכנו לאתרוגיו לשם "תמיכה בישוב ארץ-ישראל ועזרה לחברון". לימים עבר סוחר זה ליפו והיה שותף עם מאיר דיזנגוף ביצוא פרי הדר, גם מעזה.

היו סוחרים יהודים מעבר לים שבאו ליפו וקנו די צורכם או  שהסרסור [-הסוחר] מר חיים יהושע  גולדברג, שהיה גם בעל בית מלון, שלח להם או לשותפי סוחרי הארץ את האתרוגים לשוק הגדול שבטרייסט, או לעמיליהם, אשר בוורשה, ואודיסה, יש  ונשלחו לאנשים פרטיים, על פי דרישתם המפורשת.

הרב גרשון הניך ליינער האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות איזביצה-ראזין, מגדולי התורה, בעל 'סדרי טהרות' - קרא להדר על אתרוגי קורפו, כי "אתרוגי קורפו מוחזקים מעולם בחזקת כשרות שאינם מורכבים", ופסל את  אתרוגי ארץ-ישראל.

בירושלים,  בחוגי המהרי"ל -הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין  מבריסק, השתמשו למצווה באתרוגים שגודלו אצל  משפחת ברוורמן בפתח תקוה שהיא כידוע בארץ-ישראל ואתרוגי "הפטמה היוונית" אתרוגי האי קורפו שביוון פסולים בעיניהם.

אך ברוב  הארצות כגליציה ורומניה, אוסטריה והונגריה, אמריקה, רוסיה הגדולה והרחבה ואשכנז, אין כמעט כל זכר לאתרוגי הארץ הקדושה; אתרוגי קורפו  היו יותר רעננים ונאים מאתרוגי יפו, רוב המהדרים החרדים צרכו אתרוגים מהאיי קורפו ועיירת החוף פארגה שמערב יוון. ואיתם גם רבים מהמון. העם  חרף כל והוויכוחים והפלפולים על אודות איסור 'הלימון היווני' והידור 'פרי ארץ הצבי', מפי רבנים, סופרים ו'חובבי ציון', טרם פרץ לו אתרוג ארץ-ישראל דרך כראוי לו.

בנימין התחיל בעבודה קשה, גופו האמיץ גוף איכר משדה-מנוחה שבאוקראינה, ואהבתו לאשתו עזרו לו להחזיק מעמד בה – להיות בין חלוצי גידול האתרוגים במושבות, ועד שישא הפרדס  את הפרי הקדוש  גידל בנימין - את צמח ה'שרדון' צמח דמוי מברשת - אשר שימש לסריקת אריגי הצמר בעת אריגתם. מצמח זה הצליח לייצא כמות הגונה לאירופה, וחי.

הוא המשיך והתעקש  -  הלך אל פרדסי הערבים, המספקים אתרוגים לסוחרי ירושלים, ללמוד את הטיפול בעץ האתרוג.

הקים על אדמתו משתלה של לימונים מתוקים עליהם הרכיב את מבחר רכב האתרוגים שמצא מהבאר הוביל מים בעגלה בחבית אשר שם עליה,  ובפח השקה את השתילים , אחד – אחד. והם גדלו.

 גם שותף לקח לו - את הכורם בן גילו את משה אהרון כהן המשופם - מן המייסדים, יליד ניקולייב הסמוכה לחרסון שבדרום אוקראינה, הנשוי לפנינה-פעריל לבית פרוסקורובסקי - משפחה מרובת ילדים  ומרורים   - משירד ענף הענבים מגדולתו, גידל זה עצי תות עבור תולעי משי למכונה בראש-פינה וגרניום - עבור תעשיית בושם, כעצת פקידי הבארון.

חלקה אחת להם של ארבעים דונם עליה נטע את השתילים המורכבים.

יש רבנים שהתירו להרכיב שני זני אתרוג. כנה= אתרוג חזק, רוכב= אתרוג מהודר.

בשנת 1901 נקראה פאניה ליילד ביפו. היא נסעה לשם בכרכרה. בדרך עבר נחש לפני הכרכרה, הבהיל את הסוס וזה הפך את הכרכרה. פאניה הוטחה לקרקע ושברה את ידה - שבר פתוח. "השבר הזדהם לא ידעו איך לטפל בה -  סיפר לי ברוך נכדה, בנה של שולמית  -  היא נשלחה לבית-חולים בביירות לניתוח ושם נפטרה. אני מניח שהיא קבורה בבית הקברות היהודי בביירות".

"מצאתי אתר ובו כל השמות של היהודים הקבורים בבית הקברות בביירות: לא מצאתי שם את שמה של פאניה פיין" כתב לי יניב עצמון.

הילדים - שלומית בת 7 ואבשלום בן 6 עברו לאפוטרופסותו של זה מחוות רוחמה של צבי הירשפלד, אשר זה עתה נשא את ברכה לבית קריצ'בסקי, לאישה.[ יש אומרים שהוא נהיה לאפוטרופוס להם רק אחרי מותו הטראגי של בנימין].

את כל כספו ומרצו השקיע בנימין  בפרדס וקיווה שיהודי התפוצות יעדיפו את אתרוגיו הכשרים, שגודלו במושבה עברית בארץ ישראל, על פני אתרוגים  הגויים.

אף הדפיס על טופס מכתבים עם כותרת מוחצת - "אחד האכרים הראשונים ובעל גני אתרוגים ראשון (!) בארץ ישראל.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק שגר בשכונת נווה צדק  ביפו המכונה גם הראי"ה  רבן של יפו והמושבות ניסה לסייע לו בתעמולה .

בשנת תרס"ה  [1905] התאחדו היהודים נוטעי האתרוגים בארץ-ישראל ויסדו ביפו אגודת 'פרי עץ הדר' בהשגחת הרב אברהם יצחק קוק, על פי תנאיו: ראשית - הגרעינים שמהם נטעו עצי האתרוגים, יילקחו מפרי אתרוגים הגדלים פרא שאין עליהם חשש הרכבה. כן  ;דרש כי משגיחים נאמנים יהיו נוכחים בעת הקטיף והאריזה ויזהרו מאיסור ערלה, ויעידו שלא נתערבו בהם אתרוגים מורכבים, וישגיחו כי הופרשו מהם תרומה ומעשר כדין.

קמו סוחרי אתרוגים ביפו והחלה תחרות עם הסוחרים הירושלמיים.

מספרים כי בפולמוס על כשרות האתרוגים, נטלו חלק בתי-הדין של האשכנזים והספרדים בירושלים, נשלחה ועדת מומחים מיוחדת לבדיקת עצי האתרוגים, הן בפרדסי יפו והן אלו הנמצאים בכפרים הערביים בסביבות ירושלים. חברי הוועדה, בה השתתפו שלושה מנכבדי הישוב הירושלמי : ר' יואל משה סלומון, ר' שמואל מוני זילברמן ור' שלמה זלמן בהר"ן [בן הרב נחומ'ס] לעווי היחיד ש'עיסוקו' בסחר אתרוגים, בדקו כל עץ ועץ, בהתאם לסימנים שהיו בידיהם, וקבעו את חזקת כשרותו לגבי שאלת ההרכבה.

והאתרוגים, אתרוגיו של בנימין צהובים היו, גדולים נאים ומהודרים וגם פיטם להם מרהיב עין ועוקץ - אתרוג עברי!

שבע שנים חיכה והחובות תפחו ובשמינית  - משגדלו העצים ופריים היה ראוי ומותר לשיווק,  נקבע למרבה הצרה והצער– שהאתרוג העברי - אינו כשר! האתרוג מורכב!

הרבנים פסלו את אתרוגיו כי 'מורכבים' הם ופסולים למהדרין  - בני כילאיים !

"והרי ידוע לכול כי על השימוש באתרוג מורכב בחג הסוכות אוסרים רוב הרבנים כבר כמה מאות שנים" אמרו.

"ואתרוגי קורפו כשרים מהם?!" - הלין הסופר והפרדסן משה סמילנסקי איש המעש מרחובות.

עקר בנימין את העצים ה'מורכבים' ונטע מחדש והפעם - שתילי אתרוגים מיום זריעתם; זרעים שנלקחו מפרי אתרוגים הגדלים פרא שאין עליהם חשש הרכבה, כאחד מתנאי הרב קוק   כפי שכתב בספרו 'עץ ההדר'  שהתפרסם בשנת תרס"ז  [1907]; כי לפי ההלכה יש יתרון לאתרוגים, שגודלו על ידי בני המושבות וכדי להבטיח "על פיסולם של מורכבים" - כדי שהאתרוגים הארץ-ישראלים יהיו טהורים מ"חשש מורכבים" התנה שלושה תנאים, שרק עם קבלתם יהיה הוא, נכון לתת את ההכשר הדרוש לאתרוגי ארץ-ישראל: ושתילים אלה – זוללי מים. כדי לפתור את בעיות ההשקיה, צריך כסף, לא מעט ומהר.

פאניה, רעייתו המשכילה אבדה לו – בנימין נשא אישה אחרת תחתיה: האלמנה ינטע שומכר  שהגיעה לראשון-לציון שנה לפני מות פאניה.  גרה בביתו של פיין עם בנה והייתה לאשתו, אשתו השנייה.

בכדי להשלים את חלומו צריך היה בנימין לכסף, משום צד לא באה שום עזרה, החליט האלמן לשאת אישה חדשה, אם חורגת לשולמית ולאבשלום, רק משום שלאותה האישה היה כסף, ובאותו הכסף אפשר היה להמשיך את החלום."אם היה ניתן פה לעצי האתרוגים שבפרדס היו מספרים בכמה יסורים עלתה לו להטובע האומלל החלטתו זו. ...."  כתב בעיתון "הזמן" 2.8.1909 י"ד פרייאר יששכר-דב דרורי [לימים בר דרורא] )מראשוני 'נחלת בנימין' ראשית תל-אביב.

 מספרים כי שומכר [שוהמאכער] שיינע יענטי ילידת ריינסק [ליטא],  בת דובה ודוד שלמה – מלווה כספים, הגיעה למושבה בשנת 1900 והיא בת 53 מארגנטינה. היא גרה בבית פיין עם בנה בן ה- 16 צבי הירש, שעבד במושבה כבנאי וסייד ואשר  כך אמרה כי נולד באסטראחאן יש אומרים כי נולד בארגנטינה;  ידעו כי עשרות-אלפי צעירות יהודיות שגדלו בעוני ה'שטעטעל' במזרח אירופה האמינו, שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה ובעצם נחטפו לזנות על ידי סוחרי-מין. רוב הזונות עבדו בכפיה. יש ולאחר שנים חסכו מספיק כסף כדי לקנות את שחרורן; יהודים אחרים פליטים ממזרח אירופה  היו אנשי שוליים, שהתיישבו בעיקר בבואנוס-איירס ועסקו בספסרות, שם טוב לא היה לבאים מארגנטינה.

בנימין פיין קיבל כספים מאשתו השנייה יש אומרים "הלוותה לו כסף", והחל בחפירת באר-מים. לפרדס האתרוגים, גם סכום זה אזל.

אישה זו  מיררה את חייו, הזיווג לא עלה יפה, התקווה להשיג כסף נכזבה, ינטע שומכר תבעה ממנו את כספה וכשזה לא הושב פנתה לוועד המושבה להתלונן על בעל החוב שלה – בנימין פיין אצלו התגוררה כאשתו הבהבה בו עוד התקווה להינצל, סבור היה שישיג הלוואה החדשה וישיב לאותה 'ארורה' לאשתו השנייה  את כספה ויפטר ממנה.

ביקש הלוואה נוספת מבנק אפ"ק The Anglo – Palestine Co ביפו  - פנה למנהלו לזלמן דוד לבונטין אף הוא ממייסדי המושבה ותושב בה ונדחה, אחרים סירבו לתת. העסק נכשל, כספו וכוחותיו ירדו לטמיון.

"ושוב יאוש, יאוש עוד יותר מוחלט, חושך ארוך ונורא בלי שום שביב של אור...." כתב י"ד  פרייאר, יששכר דב דרורי בר דרורא,  שהוא גם חבר טוב וקרוב של בנימין פיין   זה ביקר אצלו, ניסה לנחמו, לעודדו, אך במקום תשובה הושיט לו בנימין צרור מכתבים ועיתון,  "קרא וידעת את עמנו"  אמר  "והיאוש שבעיניו  היה כל כך עמוק נורא והפנים כל כך חשוכים ומרוכזים! בטוח הייתי כבר אז, שימיו של זה ספורים".

בנימין ידע כי אין כבר תקווה להשיג כסף, כל הדרכים נסגרו לפניו. הוא החליט כי לא נשאר לו בלתי אם לבחור בדרך, הכל כך לא יהודית אבל  היחידה בעיניו, –לעזוב הכול, גם את שני אפרוחיו,  ולהיפרד מן החיים. "במרירות, מאוכזב  מרוב צער ומצוקה שם קץ לחייו בין העצים אשר אהב".

במוצאי שבת השעין את רובהו, רובה צייד דו-קני  על עץ האתרוג, בעמידה חלץ את נעלו הימנית, נטל את הרובה, תחב את אצבעות רגלו היחפה בתוך הרצועה, הכניס את הקנה הנכון לתוך פיו הידקו בשיניו, ובאגודלו לחץ בחוזקה את ההדק התחתון של הרובה כלפי מטה. רק כדור אחד.

"והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם".

קורבן האתרוגים בנימין פיין  הובא לקבורה בבית הקברות בראשון-לציון ביום ראשון  ג' לחודש סיוון שנת תרס"ט.

 "מכאן ואילך צומצמה ההתעניינות בגידול האתרוג לבודדים בלבד" נכתב בספר "אגודת 'פרדס' בת 70".

סוף דבר

הסוחר ברוך שמואל לוי [רוגינסקי] נפטר בזמן גירוש יהודי יפו-תל אביב  במלחמת העולם הראשונה ונקבר במרחביה.

לאחר מות אביה בנימין נסעה שולמית פיין לדודתה בתיה, אחות בנימין לאוסטרליה ואילו אחיה אבשלום יצא ללמוד בפנימייה של בית הספר החקלאי 'מקווה-ישראל'.

משה אהרון כהן - כשלושים שנה נשא בעול ההתיישבות עד כי כרע תחת המחסור והחובות. עזב את ראשון-לציון בשנת תרע"א [ 1911] שנתיים לאחר האסון  עם אשתו פנינה ותשעת ילדיהם - ששת הבנים: הבכור שמואל-דב, לוי-יצחק, מאיר, גדליהו, חיים אברהם ויאיר  הצעיר מכולם  ושלוש הבנות: שרה, דבורה ומרים.  נדדו לאוסטרליה ומשם לאירופה, בניסיון להיטיב את מצבם הכלכלי. הוא נפטר בכ"ט אדר א' בשנת תרפ"ט, 1929. הובא לקבורה בפריז, צרפת.

אבשלום פיין -  עם תום לימודיו ב'מקווה-ישראל', התנחל כאביו במושבה, נטע כרם והיה לחקלאי.
משפרצה מלחמת העולם הראשונה, הצטרף אל אנשי ניל"י, נרדף על ידי התורכים ואף נתפס. בהעמידו פני משוגע, הצליח להשתחרר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בנה בית במושבה בעבורו ובעבור אחותו שולמית, שאותה החזיר מאוסטרליה לאחר שהייתה שם שמונה שנים. היה פעיל בענייני הציבור במושבה וכיהן כחבר בוועד המושבה. בשנת התרפ"ג, 1923, נמנה עם מייסדי הארגון של בני המושבות הוותיקות 'בני בנימין' שהוקם בחדרה. אבשלום נישא ביפו, קצת לפני פסח תרפ"ג, לאסיה גוטלזהן  מעיר גנים [כיום רמת גן]. בשבט תרפ"ד [1924] נולד בנם הבכור, שנקרא ע"ש הסב בנימין.
 אך בשל המצב הכלכלי הקשה, [בעיתונות התקופה פורסם כי, אבשלום הותיר בארץ חובות]  נמלט לאוסטרליה ועמו המשפחה,  בנם השני ניל נולד שם.  לימים נפטרה אשתו שם.  הוסיף לנו מיכה כרמון מירושלים. 

"אחרי שאמי נפטרה הלכתי לזרובבל חביב לשאול על פרטים נוספים על סבא בנימין. זרובבל אמר לי שלא כדאי לנבור בעבר כי זה סיפור מכוער" סיפר ברוך זיו [פיין].

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי יליד ותושב רחובות הוא גמלאי של שירות המדינה המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם , ברצונם או שלא, חלק מן הסיפור הציוני.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים

אברהם ברל – נורה מועמד 'השומר'

2.6.1910 - סג'רה

 'קברות השומרים' כפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

אברהם יוסף ברל

תרמ"ז – כ'ד אדר תר'ע

1886 – 1910

 בשלהי תקופת השלטון העות'מאני הביטחון בארץ הלך והתדרדר  - הבדווים פשטו על שדות  המושבות,  אריסים מנושלים עקרו עצים – יהודים הוכו.

השמירה על הרכוש והנפש הייתה ברובה בידי ערבים מקומיים, מוגרבים וצ'רקסים.

באביב 1909  החליטו ישראל שוחט וחבריו אנשי העלייה-השנייה להרחיב את שורות  הארגון החשאי 'בר-גיורא' ולהקים ארגון שומרים  רשמי, שיפעל  בהיתר השלטון התורכי;

'השומר'  קראו לו  והוא הוקם בכפר- תבור [מסחה] פסח תרס"ט, בזמן הכינוס  השנתי של מפלגת 'פועלי-ציון' בסג'רה הסמוכה, ביום בו נרצחו שם  גם שלשה  יהודים– השומר קורנגולד  והאיכרים פלדמן מלמד.

הסתדרות השומרים כארגון חוקי, עם עורך-דין,  קבעה בין השאר גם את אופן הקבלה של חברים חדשים לשורותיה.

 צעירים, שרצו להצטרף להסתדרות  'השומר', נדרשו לעבור בהצלחה תקופת ניסיון, שארכה לפחות שנה, ולאחריה הועלתה מועמדותם להצבעה, הם הפכו לחברי 'השומר' רק אם הם זכו לתמיכתם של מעל שני שלישים מהחברים הקבועים, ולאחר טקס קבלה  עם שבועה על ספר תנ"ך ואקדח.

ה'מועמדים' עברו בעיקר מבחנים מעשיים לבדיקת התאמתם למסגרת הארגון – בהם גם ובעיקר שמירה.

הביקוש היה רב, משימות השמירה עלו – והסינון היה קפדני.

ב-2 ביוני 1910, נורה למוות, מועמד ל'השומר' הצעיר אברהם ברל  על משמרתו בסג'רה.

אברהם ברל [קרי באראל] [Beral Abraham]  נולד בשנת תרמ"ו [1886] ברובנו שבאוקראינה.

ברל - בהר"ל = בני הרב לייב [מחוגו של הבעש"ט הוא 'הבעל-שם-טוב']  אמר דוד בהרל בנם של ישראל וציביה, הנין של שמרל, אחיו הבוגר של אברהם.

את העיר של אז תיאר הסופר עמוס עוז, ששורשיו משם -

"העיר רובנו, צומת חשוב של מסילות ברזל, צמחה סביב ארמונם וגניהם מוקפי האגמים של הנסיכים לבית לובומירסקי. נחל ושמו אוסטיה חצה את רובנו מדרום לצפון. בין הנחל הזה לבין הביצה התנוססה מצודת העיר".

והיהודים חוץ מתפילתם  הקימו  עוד מפלגות -   'חובבי ציון' וגם סוציאליסטים בונדאים.

אברהם נולד כבן יחיד במשפחה שומרת-מסורת.

"לאמו קראו רודל [RODELE]- ביילא ולאביו יוסף. הייתה גם אחות אילמת שכינוה  שטומה [= אילמת בגרמנית] היא זו שהקדימה לעלות ארצה, קנתה אדמה בחדרה ונשארה רווקה – סיפר דוד בהרל – היה גם אח אחד  שמרל, הוא הסבא-רבא שלי, גדול מאברהם ב  40 שנים ולכן כולם חשבו שאברהם בן יחיד- בגלל הפרש הגילים".

יודעי דבר  אומרים  ולא היא: 

לאחר מות אשתו רודל-ביילא  נשא  יוסף לאשה את דבורה, ילידת  1851 והיא שילדה את אברהם.

יוסף  היה שוחט ובעל-תפילה בעירו ואת בנו גידל לתורה ולמצוות.

ילדות מוצלחת עברה עליו. דבר לא חסר ממנו, כי נחשב לבן יחיד להוריו - למד תחילה ב'חדר' ואחר-כך ב'ישיבה'. ובעודו צעיר קיבל סמיכה לרבנות, אמרו כי בעיירה היו מצביעים עליו ומתלחשים בקנאה :" גאון יהיה בישראל".

כשנפטר אביו  היה לשוחט בעיירתו - בגיל תשע-עשרה גם קיבל  "סמיכה" להיות שו"ב [שוחט ובודק] ועסק בכך שנתיים.

אך הוא ל'ציונים' הלך - בחר לעלות לארץ-ישראל.  להחליף את ה'חלף' במעדר.

מספרים כי כאשר ישראל שוחט בא לרובנו לגייס אנשים ל'השומר' אברהם ברל לבוש  כ'חוסיד'   אמר לו כי הוא רוצה להצטרף ולעלות וכנשאל אם יודע הוא לרכב על סוסים ולאחוז בנשק השיב בשלילה  ואמר: אם אתה לא תיקח אותי אבוא ברגל בעצמי לארץ-ישראל''.

"אני נוסע לארץ-ישראלי, לעבד את אדמתה  -  אמר לאמו האלמנה -  איני רוצה בחיי חרפה של נודד, רצוני לחיות שם!"

 ולמרות דמעותיה ותחנוניה קם ועלה לארץ בשנת 1908; כ'חלוץ' והוא עוד לא בן 22, "בא לארץ-ישראל בכל חום-לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ".

התיישב במושבה גדרה  מושבת ביל"ויים בדרום הארץ כדי להכשיר את עצמו כעובד-אדמה, אומרים שזה היה  מיד אחרי 'מאורע גדרה'   - בן המושבה, משה שכביץ עבד בשדה ואילו האורחת אסתר-לאה מדליה  רכבה על סוס לבקרו.  קוצר דורה ערבי צעיר צבט אותה בישבן. היא סיפרה את זה למשה. הם רכבו למקום, הצביעה על הצובט. משה שלף אקדח וירה בו. [הצובט נפטר כעבור שבועיים].  

 הזוג הצעיר נישא והוברח לגיס - לבנימין צוקרמן מנהל בית-הספר-החקלאי 'אור-יהודה'  שבתורכיה.

כל ערביי הכפר השכן באו להתנפל על המושבה.  האיכרים קראו לעזרה את רחובות, באו גם מעקרון ואפילו ממקווה-ישראל – יום זה היה כסימן דרך לעזרה-ההדדית של המושבות זו לזו בעת התנפלות אויב.

משם עבר אברהם ברל לחדרה יש אומרים ל'לגיון העבודה'  - שתי קבוצות עבודה עבריות מלוכדות במשמעת חזקה, שהוקמו זה עתה על ידי ישראל שוחט האחת בסג'רה והשנייה בראשותו של מנדל פורטוגלי נשלחה לחדרה.

 בחדרה עבד עם חבריו הפועלים בפרדסי המושבה, במטעי  עטה' של אגודת הנטעים הסמוכים לחדרה, ובנטיעת עצי אקליפטוס לייבוש הביצות – היה לחבר 'הפועל הצעיר' וכינויו בפי חבריו  - 'דער שוחט'ל'.

 לאחר זמן רכש  אברהם חלקת אדמה קטנה בחדרה  [אומרים שבהשפעת ישראל פיינברג ויהושע חנקין המוכרים בגדרה היטב].

את הנחלה קנה בתחילת תר"ע מהאחים טוביה ונתן זלצברג  - תשעה ועשרים דונם מאתים ועשרים מטר נחלה מלבנית הייתה, ושכנים טובים לה: ממזרח הכרם של 'דורשי ציון', ממערב אדמת חברת יק"א, מצפון אדמת אברהם מנחם-מנדל אוסשקין  המנהיג הציוני מאודסה ומדרום הכרם של מר חיים רוטמן. כן קנה דונם אחד ושליש מגרש למגורים במושבה  והשאר עד  שלושים ושבעה דונם  חול ביצות;  כל זאת תמורת תשע מאות פרנק.

התכוון להקים שם חווה עם מטע עצי-פרי וגן-פרחים ואחר-כך להעלות את משפחתו – אמו ואחיותיו   - שנשארו בגולה, כולל ארוסתו – עמה הוא תיכנן להתחתן בארץ, ויחדיו יעבדו את חלקת האדמה שרכש.

 בשבת אחר-הצהרים  במקום לנוח  [כחבר ה'לגיון' התאמן  בימי שבת בבוקר בנשק וברכיבה].

היה עובר שעות שלמות על חלקתו וחולם תוכניות: פה יהי הבית, פה – הגן, שם במורד – מעט שקדים, תפוחי-זהב, פרחים...  מה אהב פרחים!

ואולם הדבר לא נסתייע.  

הארוסה לא באה ; "עניין של קנאה היה שם " ולא פרטו.

כסף שלח לאמו.

 בחדרה פגש בסופר יוסף חיים ברנר [שלימים נרצח במאורעות תרפ"א, מאי 1921  בבית יצקר בפרדסי אבו-כביר, יפו] אשר נשבה בקסמו של הצעיר הסימפטי;  בת-הצחוק המרחפת על שפתיו כבשה גם אותו.

הם נפגשו באכסניית הפועלים. 'חלוץ' טוב, המפיח רוח חיים בכל הסביבה  עם הסגפן איש "האף-על-פי-כן" איש ה'להכעיס'.

אברהם לבוש קרעים שכב יחף על אחת המטות וזמזם איזה זמר של שבת.

ביישן היה, אך אהב לשיר -  היה: מתחיל לזמזם לאט, לעצמו בלבד. מתוך איזה השראה פנימית הבאה ממרחקים, "חרש היה עולה הקצב כמו מתוך הרהורים וחלומות כמוסים",  שמעו בה להט של שירה עילאית – הוא שר מתוך כוונה פנימית עצומה. עם התגברות שירתו עלה להט הריקוד -  התלהבותו; זימרתו וריקודו -  עוררו בלב רבים מחבריו הערכה עד כדי הערצה.

שתקן היה - "דיבורו היה בנוסח של בן-ישיבה, ואם שכחת את תוכן שיחתו, זכרת את ניגונם של הדברים. קול שופע היה לו.  אהב לדובב את עצמו בזמר של כיסופין, כמי שנתון לתפילה שבלב"  כתב לזכרו יוסף חיים ברנר.

סיפרו  על אישיותו המיוחדת שכבשה את לב חבריו; סיפרו כי עיניו שחורות היו, מבריקות, עליזות וטהורות; תיארוהו כגבוה, רזה ודק ועל סנטרו ציצת שער זהובה, תנועותיו היו זריזות ומצחיקות כבריקודו,

'קראסאביץ' [מרוסית - יפה תואר] כינוהו, גם הנשים.

"היה צעיר נחמד, בעל כשרון מצוין, בן-תורה"

הקרין חמימות; זרם חיים חדש היה מכניס לסביבתו; היה שוטף את הייאוש שקינן  בחבריו והיו שערקו והיו שחזרו. – נשברו.

"לבלי אהוב אותו אי-אפשר היה" אמרו.

 לאחר כמה חודשי עבודה בשדות חדרה, כתב לביתו ברובנו כי הוא עם כמה חברים עוברים לעבוד בשדות הוות סג'רה שבגליל  אצל האגרונום הג'ינג'י אליהו קראוזה -   בחווה הכשירו פועלים לעבודה. במושבה היו אריסים  של יק"א ואיכרים.

את האדמה  בחדרה לא מכר-  כתב בצוואה כי הוא מוריש את הנחלה והמגרש בחדרה לאמו, לדבורה.

 כשארגון 'השומר' חתם חוזי שמירה עם מספר מושבות יהודיות וחסרו לו שומרים, פנה אל צעירים יהודים והציע להם, תמורת שכר, לעבוד כשומרים;  את הטובים שבהם סימן כמועמדים להיות חברי הארגון.

ואברהם  רצה  - "אצלי העיקר – אמר לחבריו עוד אז  סביב שולחן האוכל [לחם וזיתים]  בביצות חדרה -  לא יהודים קטנים, לא סרסורים, לא חנוונים. מבינים אתם? כבוד האומה!"

 מנהל החווה לא התנגד, ולא חלפו ימים מעטים ואברהם ברל נעשה לשומר במסגרת ארגון 'השומר'. הלילה הראשון לשמירתו היה בחווה.

מספרים כי מדריכו בשמירה היה יצחק נדב, הוא יצחק התימני. יליד ירושלים, בסיבוב הראשון מאחורי הקיר  הסביר לי   השומר הוותיק, כמובן באידיש, שעלתה לו בקושי את חוקי השמירה. ''אמנם  ותנווכאין שפיץ פינגער.  דו ניט האלט שפיץ פינגער, א קויל אין קאפ און דו חאלאס גישטארבין". ובהסבירו על הסכנה האורבת מאחורי הקיר – אותה חומה שסבבה את המושבה - אמר:" וועכטעווען ניט שפיל, דו האלט אייגען"

 ובעברית פשוטה  "היות והשמירה אינה משחק, יש להשגיח בשבע עיניים,  אחרת עלול כדור פתע לפגוע בראשך ואתה מת".

אמר ולא ידע מה אמר.

קיילה גלעדי ואחותה צפורה זייד, האחיות לבית בקר, שלוש האחיות לבית שטורמן: שפרה, שרה ואסתר  ורבקה ניסנוב וגיטל לנסקי ולאה ווינברג  היפה היו בין הנשים הצעירות שנשארו בסג'רה לטפל במשק החווה. הגברים שמרו במסחה [כפר תבור]  הסמוכה.

צפורה אשת אלכסדר זייד, חיבבה והוקירה את ברל . וכאחרים גם הפועלת הצעירה מרים אורלוב.  את לאה  ורבקה ובעלה  שהגיעו אחרונים היא לא אהבה , גם את הצעירונת היפהפיה לאה  "צפורה הייתה הרוח החיה המתנגדת ולאה -  לחמה נגדה , וזייד – מה שצפורה אמרה – היה קדוש, לא רצו לקבל אותה, את לאה,  כחברה ב'השומר' - סיפר  בביתו שבחיפה משה [גולדשטיין] גבעוני הוא יוזובר =יוזופקר,  והוסיף  - זייד גר בסגר'ה בבית-המרחץ ואני עזרתי לו, בנינו משקים  כעין אוהל", שם היו מתאספים כל החבורה.

"בערבים, הגם שהיה חשוך, כי לא היה דלק למאור, רקדנו יחד 'לזגינקה', ריקוד קווקזי עממי, המכונה גם 'ריקוד הנשרים הקווקזי'  היו שעות שבהן היינו עליזות מאוד." סיפרה אחת הבנות.

ברל שמר בסג'רה  ארבעה חודשים אז קיבל הוראה מוועד 'השומר'  לעבור מיד  לשמירה בימה [יבנאל].

הם הציעו לו שינוח לילה זה, למען יוכל מחר לעבוד.

מספרים כי  הוא לא שכב לישון – "אתן בקשיש לסג'רה עוד לילה!" אמר. ועד חצות רקד עם חבריו כמו שרק הוא ידע - כולם נאחזו במעגל, יד אל כתף, צעירות ופועלים, והוא, אברהם, מסובב את המעגל והכול סובב עימו גופו נסחף במחול הסחרחר - מושך ונמשך. דבק בריקוד והדביק אחרים , "היה זה ריקוד של התעלות-נפש, אחוז מסתורין דתי ולהט חסידי" סיפרו  אלה שהיו שם.

אחר-כך יצא לשמור יחד עם חבר 'השומר'.

"עד שתים עשרה רקד  יחד עם חבריו באופן יוצא מגדר הרגיל. אחר כך יצא לשמור יחד עם אליהו" כתב 'הפועל-הצעיר'.

בלילה האחרון, לשהותו בסג'רה  קרה האסון  בליל חמישי כ"ד באייר תר"ע (2.6.1910.) בשעת השמירה נפגע אברהם  מכדור.

אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה מטעם יק"א, שלח מיד כשנודע דבר הפציעה, כבר בשתיים בלילה לקאימקאם של טבריה, כי ערבים ירו הלילה על שומר יהודי, וכי מצבו חמור מאוד, וביקש לשלוח את ה'קומיסיה' הדרושה, כדי לקבוע את נסיבות האירוע, הודיע על כך לממונה עליו - מנהל החברה בצפון הארץ לז'ול  רוזנהק  בחיפה  וגם למשה גליקין מנהל חוות מגדל שנמצא בטבריה, הוא קרא לרופא מנצרת, אך חבריו של ברל לא המתינו. הם טלטלוהו בעגלה לבית-החולים בטבריה, המוכר להם, ושם מת מפצעיו.

צפורה זייד היא שליוותה אותו בעגלה, היא שהסיעה אותו לרופא בטבריה והיא שהחזירה את גווייתו לסג'רה.

סיפרה  ברבים כי בדרך לבית-החולים, התפלל אליה בקולו הצעיר והרך בחנינה כבושה: "צפורה, שפשפי היטב היטב את קצות הרגלים, נדמה לי כי הן רוצות למות. . . "

"בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ-ישראל". כתב עליו לימים, מי שלא פגשו מעולם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ['על במותינו חלל'].

סיפרו כי את אקדח  ה'בראונינג' שנשא עמו בשמירה  קנה בכספו.

 בבדיקות שעשו נתברר כי אברהם נורה מרובה 'מרטיני-הנרי' [ הוא 'יונאני' הנטען בכדור בודד].

 משלל התורכים במלחמת תורכיה-יוון שהיה בשימוש בידי השומרים היהודים והן בידי הערבים, שיערו המנהלים כי אנשי סג'רה הערבית הסמוכה לחווה הם שעשו זאת כמעשה של נקמת-דם.

"אותו ערב היה שמח יותר מכל הזמן, הוא התהלך מחבר לחבר, השתגע, צחק ויתהולל, סיפר הלצות ובדיחות, קפץ ורקד ושורר; ובאותו לילה בא המוות ויקטף את הפרח הרענן הזה. הוא נפל שדוד מכדור עופרת שבא אל בטנו"  כתב לימים בזכרונותיו אליהו קמניצקי [איתן].

"באחד הלילות העיר אותנו שומר המושבה בקול קריאה: קום ישראל'יק, ברל נהרג". סיפרה קיילה גלעדי שבעלה שמר במסחה, אך אותו לילה היה בסג'רה והיא בהריון מתקדם.

[התינוק שנולד להם, חלה במחלה אנושה ובאין עזרה רפואית במקום מת כעבור ימים מספר ממחלתו].

 "בליל חמישי, כ"ד אייר, ירו בשומר אברהם יוסף ברל בסג'רה. הכדור עבר את גופו וכעבור 20 שעות מת"  כתב עיתון 'הפועל הצעיר'.

"בכ"ד אייר תר"ע, נפל בסג'רה החבר אברהם יוסף ברל, צעיר נלהב ומסור לשמירה והגנה, בעל-חלומות וחביב על הבריות. הגיע ל'השומר' מעולם אחר – בן חסידים – ובעל 'קבלה' לשחיטה. הוא השקיע את הלהט החסידי שלו במסירות ללא-גבול למטרות 'בר-גיורא' ו'השומר'. כתב ישראל שוחט בספר 'השומר'.

". . . סבב השומר אברהם ברל יחד עם עוד שומר אחד את המושבה וכשאך ישבו באחת הפינות, הכירו אנשים מתקרבים. קמו ולא הספיקו להתבונן היטב וכבר פלח הכדור את הצעיר הטוב הזה" כך כתב על הדבר הנורא,  על מיתת שומר עברי בשומרו את המושבה -  בן-ציון ישראלי [אז צ'רנומורסקי] לחברתו יקירתו,  חיה,   הבת של פייגע זלצר ממסעדת הפועלים ברחובות. 

במכתבו זה תמהה על כך "שלא דם תחת דם ולא מעשים אחרים מצדנו התרגשו לבוא".

והוסיף: "ביום השישי קברנו את מתנו ומהרתי יחד עם [נח]  נפתולסקי לטבריה, במקום ש[מאיר] רוטברג שכב בקדחת חזקה".

אברהם ברל הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות בסג'רה,  לצידם של השומר חיים  קורדי שנהרג בי"ג אלול תרס"ג, השומר ישראל קורנגולד שנהרג בכ"א ניסן תרס"ט, והאיכר שמעון מלמד שנהרג אף הוא ביום כ"א ניסן תרס"ט. 

"נגדע העץ בראשית צמיחתו" הספידו חברו לשמירה.

"הלילה היה אפל מאד ורוח סערה התחולל. כשעה וחצי היו אצל האקליפטוסים ושמעו רשרוש. יוסף ברל נגש שמה וכרגע פלח אותו כדור. הוא עוד הספיק לענות בירייה, שלא פגעה באיש. ברחו ארבעה ערבים אל הכפר סג'רה הערבית." כתב עיתון 'הפועל הצעיר'.

[העיתון נקב בטעות בשם אביו יוסף. ע.י]

פעולה נמרצת נעשתה נגד הכפר הערבי סג'רה, אשר הכחיש את אשמתו ברצח זה.

השלטון העות'מאני היה מעוניין להשליט בטחון ושקט באזור שסבל מהתקפות מצד החורנים, שירדו מרמת הגולן על עוברי-אורח, על שיירות מסחר ועל המושבה סג'רה  ובאה הפקודה מאיסטנבול לפעול, כך שעורך-הדין של יק"א שלמה  ילין,  בעל הדיפלומה התורכית במשפטים,  יכול היה להרגיע את  המתלונן מחוות סג'רה, אליהו קראוזה, ולהודיעו כי ננקטו כל האמצעים אצל השלטונות בדבר הענשת הפושעים.

החשד נפל על כמה פלאחים מסג'רה הערבית, אמנם נעצרו שם ארבעה חשודים, אך לא היו ראיות, והם שוחררו,  ואילו החיילים התורכים וקציניהם, שנקראו לחקור בדבר התיישבו להם בכפר, כאשר הכפריים נשאו בעול כלכלתם.

"לא נערכה חקירה, והרוצחים לא נתגלו" נכתב בתזכיר בעניין בטחון החיים והרכוש של המתיישבים היהודים, שנמסר  על ידי נציגי מושבות הגליל התחתון  לרב חיים נחום, החכם באשי מאיסטנבול כשביקר בארץ בקיץ תר"ע אותה שנה.

ועד 'השומר' – ישראל שוחט הכריזמטי והמזוקן, בראשו,  ולידו ישראל'יק גלעדי ומנדלה פורטוגלי  הרחיקו מהארגון את חברו לשמירה של ברל השומר השני מיד ולאחר מכן הוצא משורות האגודה לצמיתות.

חבר שנכשל - היו סולחים לו. חבר שניסה להעלים את כישלונו על ידי סיפורי כזבים - הורחק בלי רחמים משורות 'השומר'.

סיפרו כי הוועד, לאחר בירור מדוקדק של המקרה מצא כי, ברל נורה בחצות ליל על ידי חברו לשמירה, בשגגה או מתוך אי- זהירות.

סיפרו שברל השתעשע באקדחו, ופלט כדור, שהרגו.

הארגון הורה  לאנשיו ולאלה ששמרו מטעמו על נקיטת אמצעי הזהירות  בכלי נשק.

"'אקדחו [של ברל]  שימש לו לא לנוי, כי בו שמור היה גזר דין לרגע מכריע כי יבוא, ועל כן לא ניתן לפיתויי יצר של משחקים"'  אמרה לימים ציפורה זייד.

'בעת שמירתו קרה אסון והוא נהרג'  כתב בן-ציון מיכאלי בספרו  'סג'רה: תולדותיה ואישיה'.

"יוסף ברל היה מועמד לחברות ב'השומר'. חברו לשמירה ירה בו בשגגה והחלל הראשון  - היה קרבן שווא. חברו זה הורחק מ'השומר' לצמיתות" כתב לא אחת  גרשון גרא.

אהרן עבר הדני  [אהרן פלדמן] כתב: 'ואם גם מתברר לאחר מכן כי מאי-זהירות נפל, הרי מותו גם הוא תוצאה מהמתיחות סביב'.

"חשד של רצח בדם קר". כתב על כך לימים שאול אביגור: לעורכי 'ספר תולדות ההגנה':

ד"ר גור אלרואי: טען [בהרצאה שנערכה בשנת 2003 לכבוד פרישתו לגמלאות של ההיסטוריון הפרופסור יעקב גולדשטיין ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה] כי שותפו לשמירה  של  אברהם  ברל היה אליהו קמינצקי  מראשוני 'השומר' [הוא אליהו איתן, אביו של רפאל איתן "רפול", מי שלימים היה רמטכ"ל צה"ל ושר בממשלות ישראל.]  והוא שירה למוות בצעיר כי חשד בו שהתעסק עם בת זוגו מרים -  "התנהגות רצחנית" כינה זאת.

*רק לאחר שהתבררה הפרשה, הודח קמינצקי מחבורתו באגודת 'השומר' . . . ". אמר .

 בת זוגו  של אליהו הייתה הפועלת מרים היא מרים אורלוב שעלתה ארצה מאוקראינה בשנת 1906 עם הוריה: רפאל ורחל ואחותה חנה [היא חנה אורלוף הפסלת המפורסמת], בעקבות בניהם שעלו קודם לכן – צבי  [נשרי] המורה לספורט בגימנסיה 'הרצליה' שעלה כבר בשנת 1904, אהרון ואברהם  שגרו בפתח תקווה והבת מאשה שעלתה בשנת 1905.

"ועד אגודת 'השומר' מבקש אותנו לפרסם כי מהסתדרות 'השומר'" הורחקו חיים צפתי  [הוא חיים שמחה ברח"ש, המכונה 'צפתי' או 'הצפתי']  ואליהו קמנצקי, בתור אנשים שאינם מסוגלים להיות שומרים' , נכתב ב'האחדות' של 'פועלי ציון' ב' בחשוון תרע"א.

"'מבקשים אותנו לפרסם: כי הרחקנו מאגודת 'השומר' את אליהו קאמנצקי ואת חיים צפתי מפני שמצאנו אותם לא מסוגלים לשמירה. ועד 'השומר' "   נכתב, בעמוד האחרון: בעתון 'הפועל הצעיר' [ח' בכסליו תרע"א].  

קמניצקי קרא והגיב.במכתב למערכת 'הפועל-הצעיר' ". . שלש שנים הייתי שומר ופתאום נעשתי 'אי מסוגל' - פליאה גדולה !" אגב – חטאו של צפתי לא קשור בפרשת ברל-קמניצקי לדברי קיילה גלעדי, חיים הוצא מן 'השומר', משום שסירב לצאת לשמירה במקום מסוים.

"בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח, בעל כורחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי נודע אל הבלתי נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלוואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה, שברל ושמואלי, [מנחם מנדל שמולאביץ-שמואלי ממש"י – נהרג בכנרת ב  25.5.1911] כל אחד על פי דרכו, עלו עליה בחייהם.

ועצמות שניהם, כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל. האם לא קדושה היא אדמת הגליל?"  כתב בעיתון 'הפועל הצעיר' י' ח'  ברנר [תרע"א, 22] .

סוף דבר

אמו של אברהם, דבורה,  באה לארץ, אבל היא מצאה רק את קבר יחידה אהובה. 

"נודע לי מחבר כי אמו באה לארץ-ישראל. מטורפת למחצה, התרוצצה אשת השוחט מרובנו ברחובות יפו וירושלים, לחפש את בנה יחידה", כתב ברוך אוסטרובסקי

 דבורה הגיעה לחדרה ב- 1912, וערב פרוץ המלחמה העולמית הראשונה יצאה, כך אומרים,  להביא ארצה את יתר בני משפחתה, אבל פרצה המלחמה והיא נשארה  בפולין.

 עם גמר המלחמה פנתה  במכתב לנציב העליון להרברט שמואל בו סיפרה על בנה אברהם שנפל בסג'רה ושברצונה לחזור לארץ,  הוא נענה לבקשתה והיא באה לארץ על חשבון הממשלה. והשנה היא 1922 כשהגיעה לארץ והיא כבר  מעל גיל 70  יצאה לעבודת הקטיף בפרדסי חדרה. הוועד לא התכוון לעזור בפרנסתה של אשה זקנה,  באותן השנים למדה גם עברית בשיעורי ערב.

 בשנת 1924 זכתה לקבל את ירושת בנה אברהם  שנרצח

 ובסוף שנת 1926 פנתה כבעלת  אדמה, מגרש, בית-אוכל והכנסה שנתית העולה על 120 לירות מצריות, והגישה לאגף הרישיונות של ממשלת המנדט טופס בקשה כתושב הרוצה להביא ארצה  מרובנו שבפולין את בתה בת ה 34 האלמנה שפרינצה ואת נכדה מוטל  באראל בן 17 .

 מספרים כי בשנת 1934 נפגעו בכביש פ"ת -  ת"א פועלות בתאונת דרכים – היא ביניהן.

דבורה נפטרה במרס 1947  והיא בת 96 "הניחה בת  ונכד  בחדרה" נכתב בעיתון 'דבר'.

לימים הועברו עצמות הבחור אברהם בר' יוסף ברל  לקברות 'השומר' בכפר-גלעדי.

ישראל בהרל מהקבוצה הציונית ברובנו עלה לארץ דרך אודסה בשנת  1925  עם רעייתו ציביה  ועם בנו דוד בן שנתיים ו 9 חודשים .

שמרל הוא שלמה [ סבא-רבא של דוד]  אשתו בתיה ובנם הרווק יוסף נהרגו במלחמת עולם שנייה כנראה מהפצצה גרמנית 

אליהו קמנצקי נישא למרים אורלוב בשנת 1910. בדצמבר אותה שנה עזב את הגליל. שמר במושבות יהודה מחוץ למסגרת 'השומר' [בזמן רצח השומר דוד סחרוב בראשון לציון  - 1912]  הוא ראש שומרים במושבה רחובות.

בשנת 1917, בעת שמירה בשדות כפר-סבא, הרג שודד ערבי. הוא נאסר, ברח והסתתר עד כיבוש ירושלים בידי האנגלים. הוא התגייס לגדוד העברי הארצישראלי.  

במאורעות 1921, בא מעין-חי [כיום כפר מל"ל] לעזרת המושבה פתח-תקווה והשתתף בהגנתה.

היה ל 'ראש השומרים' בכפר-סבא ומראשוני המתנחלים במושב תל-עדשים בשנת 1923.

מרים  אורלוב נישאה לאליהו איתן. עברה את כל הלבטים של השתייכות ל"ארגון התיישבותי" עד שהתיישבו במושב-העובדים תל-עדשים.

בשבועות תר"ע נערכה בסג'רה הוועידה של הסתדרות פועלי ציון בגליל, ובפרוטוקול של הוועידה נאמר: 'מכבדים בקימה את זכר הח' ברל שנפל חלל על משמרתו' [הוועידה נפתחה בסג'רה, אור ליום ו' בסיון תר"ע].

חיים צפתי נולד בצפת בשנת 1889, נפטר בירושלים בט"ו באדר א תשי"ז, ונטמן בנתניה

 - חיים הצפתי, שוליה-של-נגרים אשר נתייתם בילדותו וחונך על-ידי המפלגה 'פועלי-ציון', התקבל לארגון 'השומר' מפני שידע ערבית - כתב בזיכרונותיו: יצחק בן צבי  ממייסדי 'השומר' שהיה לנשיא מדינת-ישראל.

צפתי שמר בכרמי זיכרון-יעקב, בשנת תר"ע, מטעם 'השומר', עימו שמר גם צבי בקר. ולעת הבשלת הענבים הצטרפו אליהם, מן הגליל, ישראל גלעדי  וחיים שטורמן.

 היה זה ניסיון הכושל של 'השומר' לקבל עליו את שמירת זכרון-יעקב, בצוותא עם שומרים ערבים,  גישה זו לא התאימה לתנאים המקובלים של 'השומר', הרעיון לקבל את השמירה היה של גלעדי - ישראל שוחט התנגד לכך, ולבסוף הסכים 'בתנאי שגלעדי עצמו יהיה אחד מהשומרים. הניסיון לא הצליח והסתיים בסכסוך עם האיכרים.

בשלהי קיץ תר"ע נשארו בזיכרון-יעקב, עד תום החוזה, רק חיים צפתי, צבי בקר ואסתר שטורמן [אחותו של חיים שטורמן ולימים אשתו של צבי בקר].

משנסתיימה שמירת הכרמים בזיכרון-יעקב, חזר צפתי לגליל.  אומרים כי ניסה לחתור תחת האגודה וביקש לקבל עליו את שמירת מסחה [כפר-תבור], באורח פרטי, תוך שותפות עם אברהם משה רוטשטיין, [מוסה זיתוני ? משה רוטן?]  איכר מאיכרי המושבה.

 מספרים כי הדבר נודע לחברי 'השומר', והם ביקשו להכותו. משה, בנו של האיכר דוד כהן שהיה ידוע כ'ידיד הפועלים', הצליח להבריחו מן המושבה.

לאחר שהוצא מארגון 'השומר' ביים צפתי גניבת סוס, בשותפות עם בעל הסוס, והכשיל את מאיר חזנוביץ, שהיה אמור לשמור אותה שעה בחוץ, ותחת זאת נתפתה להיכנס לחדר ולנגן במנדולינה שנתנו בידו. 'היתה זו בודאי נקמת צפתי בעד הוצאתו מ"השומר"'. שלושה 'שופטים' - אחד מהאיכרים, אחד מ'השומר' ושופט שלישי שבחרו השניים  – קבעו במשפט שערכו כי ידו של בעל-הבית הייתה בגניבת הסוס, ו'השומר' זוכה.

בשנת 1980 מצא משרד-הביטחון את אליהו איתן ואת חיים צפתי זכאים ל 'אות 'השומר'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.