יום שבת, 1 באוקטובר 2016

אהובה נוביק- נפטרה מרוב צער וייסורים

27.11.1915 – מִצְפָּה





בית העלמין של המושבה מִצְפָּה הגלילית
טכסט:
פ'  נ'
אהובה
נוביק
בת שבח
נפטרה ב – כ כסלו
תרע"ו
1916

בשלהי המאה ה- 19, שנות פעילותו בגליל התחתון המזרחי, רכש מטעם יק"א [Jewish Colonization Association] האגרונום מליטא יליד 1868, חיים מרגלית קאלווריסקי, מהיר החלטה וקצר רוח,  בחבל ארץ זה כ-80,000 דונם, ובהם גם אדמותיה של מצפה צמוד לדרך טבריה-נצרת. אומרים כי יוסף נייגו מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל, שהכיר היטב את תנאי הארץ הוא שהמליץ  לחיים מרגלית, עובדו לשעבר, לרכוש אדמות בסנג'ק [=מחוז/נפה] עכו אליו השתייכה גם מצפה.
"איש ציוני בלב ובנפש, מעורב עם הבריות, בעל שכל טוב ומזג נוח, ויחסו אל עבודתו ואל הפקידים היה יחס נלבב מאד" תיארו הפרדסן והסופר איש רחובות  ‏משה סמילנסקי.
"היחידי שניהל בכובד ראש את העניינים. הוא יצר מושבות ואיכרים לאחר החורבן המוסרי הראשון" סיכם ד"ר  הלל יפה.
חיים מרגלית קלווריסקי עלה לארץ מצרפת בשנת 1895 נשוי לאסתר לבית גליקשטיין  ילידת  1869,  לה חמשה אחים ואחיות [בהם רבקה רעייתו של ד"ר הלל יפה]. כאגרונום  בשרות הבארון דה רוטשילד הוא שעמד מאחורי תכנון מושבות יק"א, קביעת מיקומן ובחירת מתיישביהן, וגם [כך יגידו אוהביו]  החדיר אליהן ענפים חקלאיים חדשים, פיתח מקורות מים עצמאיים בסביבתן, וקבע את רמת השירותים שמתיישביהן יקבלו בתחומים השונים. ["ואפילו קנה אדמות  מכספו הפרטי למורת רוחם של הפקידים" אמרו מצדדיו].
בראשון בינואר 1900  נחתם החוזה בין הבארון  דה רוטשילד לבין יק"א, שאמר כי רכוש הבארון  בארץ ישראל והנהלת המושבות יעברו לידי יק"א,  אך תוקם 'ועדה ארצישראלית' שבראשה יעמוד הבארון כל ימי חייו. תהליך שהיה כרוך בניתוח מכאיב כלכלית וחברתית   בגלל עמדת יק"א כי כל פעולה התיישבותית, חייבת להית מנוהלת כמפעל כללי והתנגדה לפילנטרופיות –אפוטרופוסיות-  סבסוד. וכי המתיישבים יהיו אריסים עד פירעון חובותיהם שניתנו להם כתמיכה].
האגרונום יואל [ז'יל] רוזנהק, יליד פאריס, החליף את חיים קלווריסקי כמנהל פעולות יק"א  בגליל התחתון בנובמבר 1906 [רוזנהק נשא לאישה בזמן התורכים את  רבקה, לבית ארדיטי מביירות].
מצפה  אמורה היתה להתבסס על גידולי הפלחה [חקלאות בעל = פלחה חרבה] כלומר על מי גשמים בלבד, גידולי חורף וגידולי קיץ - לפי מחזור הזרעים שידעו [הממוצע הרב-שנתי של כמויות המשקעים באזור הוא 437 מילימטר, ופיזורם לא יציב] בממוצע אחת לשלוש שנים פקדה את האזור בצורת.
המושבה הוקמה בשנת 1908 על אדמות עין כאתב רובם מדרום מזרח למעיין שפירושו בערבית מעיין ששפיעתו דלה ביותר [שלושה  מ"ק = מטר מעוקב= stère  לשעה, לעיתים יבש כליל]  "מקור המים דל ומרוחק –להובלת שתי חביות מים בעגלה צריך היה לבזבז חצי יום" אמרה אסתר שטורמן שגם הייתה שם.

על אדמות שנרכשו עוד בשנת 1901  כאשר חלקים מהן מעובדות בידי בדווים מבני ערב חוואליד, שגרו  במאהלם בבקעת ארבל.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          
ובחורף תרס"ט, בשוליה הצפוניים של רמת פורייה נוסדה המושבה מצפה. קבוצה מפועלי הגליל נענו להצעת יק"א להתיישב במצפה ולעבד את 200 הדונם שהוקצבו לכל מתיישב וגם סכום [בפרנקים צרפתים] לצורך מחייתו של האיכר ומשפחתו עד עת הקציר [בהתאם לתנאי החוזה }קונטרקט אריסות-שכירותContract de Metayage = } שחודש מדי שנה על ידי פקידי הבארון המממן – חכירה זמנית  -  'האריס היהודי'].
במסגרת 200 דונם הקרקע לזריעת תבואות [ה'גראנד קולטור'] לכל מתיישב הוקצבה חלקת קרקע [נפרדת] עליה בית למגורים  וחצר המשק  כמו רפת, מתבן, ציוד חקלאי ובעלי-חיים, בדרך כלל לשימושן של הנשים, תרנגולות או אווזים. בית המגורים כלל מטבח ושני חדרים ושטחו קצת יותר מ-  38 מטר רבוע.  השירותים היו בחצר בצריף עץ וללא מים זורמים. הגג מרעפים אולם בין תקרת הבית לגג הרעפים עשו מרחב לאחסון. הבית גבוה היה ונבנה גם הוא מאבן בזלת מקומית.

החלק האחורי של הבית והחצר שימש לגדולי ירקות ומזון לבעלי-החיים ונקראה 'חכורה',  החרוצים  בהם הקימו מחוץ לבית גם שובך ליונים ואפילו תנור אפייה הוא ה'טבון'.  
מצפה - רחוב אחד ועשרה בתים - מושבה שביעית שייסדה יק"א בגליל התחתון, את הבתים בנו בשנת 1910. בקצה כל חצר [ 25 מטרים] =  'חצרות התיישבות',  נבנה קיר אחורי בגובה  של 3  מטרים  [עוביו 70 סנטימטרים] שחיברם ויצר בהיקף הישוב את 'חומת החצרות' שנתנה תחושת ביטחון אך גם שימשה כמחסום נגד נגר עילי, ובקיר האחורי היה פשפש שהוביל ל'חכורה' –
                                                
המקימים, פועלי העלייה השנייה חלקם,  פועלי הגליל, שהיו חברים בארגון 'החורש' או קרובים לרעיונותיו [הארגון נוסד בשנת 1907, ביוזמת אליעזר שוחט  ואשתו חנה לבית מייזל ממקימי נהלל, ועל ידי פועלי הגליל במטרה ליצור פועלים-פלחים "בריאים בגופם ורוחם על אדמתם"; גם למדו להשתמש בנשק "בשביל הגנה עצמית", הקימו בתי-תבשיל, ייסדו קופות-מלווה,  נתנו שיעורי ערב לעברית והתיישבו  כחקלאים].
מצפה שליד טבריה צופה על הכנרת ומכאן שמה. הוקמה ב-1908 בעזרת יק"א  [= החברה היהודית להתיישבות] על ידי עשרה פועלים חקלאיים, שהתאכרו אומרים כי  בשנתיים הראשונות עד 1910, היו בה ששה אריסים- שניים גרי-צדק ועוד שני יהודים  הרריים צ'רקסים מן הקאווקז, אולם לאחר מכן החליפו את אלה באשכנזים.  "כשנבנו עשרת הבתים".
תושבי המושבה הראשונים היו פועלים חקלאיים בעלי ניסיון וידע מן המושבות, הצעירים בשנות העשרים לחייהם שנבחרו בקפידה על ידי איש בכיר מיק"א ז'יל רוזנהק  ודוד דרוקר פועל מיבנאל שהתאכר במקום, וביתו היה למספר 8.
 דוד דרוקר  [בן לאה ודב, יליד 1884 ויניצה שבאוקראינה [רוסיה הצארית] עלה בשנת 1905  והיה לפועל בפתח-תקווה. נשא  לאישה את שרה היא סוניה בת יצחק-אשר טריפון וחיה-איטה לבית צ'רקינסקי, שניהם מבּ‏וֹ‏בְּ‏רוּ‏יְסְק  [בילורוס].  שרה–סוניה ילידת קונוטופ [1884]  צפון אוקראינה  [רוסיה הצארית] שעלתה לארץ  בשנת  1909 אחות למיכאל [1881], חיים [1883], משה [1885], רות-ריסה [1886]   יוסף-הלל [1893], ראובן [יליד 1894,  לימים היגר  עם משפחתו למונטריאול שבקנדה]   ובתיה  [1900] לימים קליינמן, מן המייסדים היה דוד דרוקר, הפועל מיבנאל, אך עזב את המושבה הקטנה בשנת 1920   והיה לפקיד בחברת החשמל בחיפה. שרה-סוניה נפטרה בחיפה באריכות ימים ב 1980].
בשנת 1922 את ביתו מספר 8  במושבה,  רכשה  משפחת קמחי - פסיה וזכריהו וצאצאיהם  [ראובן בנם-בכורם, נולד ביום ט' בשבט תרפ"ה 3.2.1925 נהרג  במלחמת העצמאות בדרום  ל' בסיוון תש"ח-7.7.1948    ].
ואילו שלמה קמחי עם אשתו יפה לבית מלמן מפולין ילידת שנת 1901. שעלה לארץ בשנת 1921 עבד בבניין תל-אביב ובעמק-יזרעאל כפועל חקלאי,  נישא, בשנת 1923 הצטרף לאחיו זכריהו בשנת  1927 "מאז גרה משפחת קמחי המאוחדת במצפה"  יש ואומרים כי שלמה קנה את נחלתם  [הבית הקיצוני - מספר 10] של  משפחת מילר שהתיישבה במקום מבראשית, אומרים שמילר עזב לכפר-סבא.

האחים משה וחיים טריפון   שהגיעו כפועלים ממסחה [כפר תבור] היו ונשארו חקלאים במצפה,  שני משקים = 500 דונם – משפחת חיים טריפון  בבית מספר 6  ואילו משפחת משה טריפון בבית מספר 9.
מרים היא מריאשה לבית הנקין ילידת 1893 [בת סימה ויצחק הנקין, שעלו לארץ בשנת 1911 עם ששת ילדיהם והתיישבו באחד מ'שלושת הבתים' שליד טבריה] נישאה לחיים טריפון [יליד גריגורובקה =Gregorovka שבצפון אוקראינה] "אחיו של מיכאל טריפון מהבית השכן", ואילו משה נשא לאשה את תמר לבית תנעזר [הבת של חסיה ויחיאל-אליעזר  מבילורוס, אחותה של אסתר הבת של מנוחה ואברהם-משה שטורמן  והיא ילידת 1889 צ'ברונה  [שליד קייב] באוקראינה  [אחות לחיה, שפרה,  שרה וחיים – לימים אשת צבי בקר מראשי 'השומר' יליד 1887].

יצחק-אשר טריפון  שבניו הקטנים - יוסף-הלל, [ווניה] נישא בשנת 1926 לילידת פולין לג'ינה =רגינה] לבית מנדל [ילידת  28.12.1903,  הצעירה ממנו בתשע שנים]   והוא בן 32. והיה לפקיד בבית החרושת  למלט 'נשר' בחיפה.
וראובן  שעלה ארצה בשנת 1908 עם שאר בני המשפחה כולל אחיו יוסף שהתגייס  ל'גדוד העברי הראשון' [וכשהשתחרר גר בחיפה], ששניים מאחיו עלו שנה קודם - מיכאל וחיים טריפון לאחר שנתיים עבודה במשקי אחיו במצפה נשלח לירושלים ללמוד.
אשתו  יונה בת זלמן ברזל בת למשפחה ותיקה בצפת [הבן הבכור ויקטור יליד ביירות 1922].  בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה, התגייס לצבא התורכי, אחרי הכיבוש הבריטי חזר לארץ ונתקבל בתור פקיד בפיק"א, קודם גר במטולה ואחר כך בראש-פינה. משם בתחילת שנות השלושים הועבר לצפת ומשם למשרד הראשי של פיק"א בחיפה.
בשנת 1944 עזב את פיק"א ועבר לעבוד במשרדי הקרן-הקיימת-לישראל  בחיפה ברכישת קרקעות, היגר למונטריאול שבקנדה  אך נקבר בתל-אביב. בתו חרמונה נולדה במדינת ישראל בשנת 1951, יצחק היה הבן השלישי והאחרון. 
 בת הזקונים של יצחק טריפון - בתיה [ילידת טבריה שנת 1900 הקרויה  על שם סבתה מצד אביה עזבה את מצפה בשנת 1927    כשנישאה לפנחס קליינמן  שעבד בתחנת החשמל בנהריים - ירדן א' בסמוך [העבודות החלו באתר שנת  1927 ואילו תחנת כוח החשמל נחנכה  בסוף 1932 בנוכחות בעל הזיכיון  'הזקן מנהריים'- פנחס רוטנברג, הנציב הרביעי העליון של ארץ ישראל סר ארתור גרינפל ווקופ  נציב בריטניה בעבר-הירדן קולונל הנרי קוקס, והאמיר עבדאללה  בנו השני של חוסיין בן עלי מלך חיג'אז].      
ואחר כך היה מר קליינמן פקיד בחברת החשמל בחיפה, בעיר בה גרו.
 מספרים כי האב יצחק-אשר טריפון יליד שנת תרי"ז [1857], שלרגל עסקיו במסחר תבואות נד יחד עם אשתו חיה-איטה  וצאצאיהם במקומות שונים [אך תמיד בין 'יהדות-ליטא' שנחלקה בין אוקראינה, בילורוס,  וליטא,  בעיקר], העלה לארץ שניים מבניו - מיכאל וחיים  בשנת 1907, כשנה לאחר מכן עלה גם הוא עם יתר משפחתו  בהם יוסף, והתיישב במצפה , "ובכסף שהביא עמו עזר בביסוס משקיהם".
מיכאל טריפון [כאמור יליד סוף 1881] שמר במושבות הסביבה למחיתו, עבר והתיישב בשנת 1911  באחד מ'שלושת הבתים' שבנתה יק"א מחוץ לחומות טבריה, במקום יעקב גרוזינסקי שעזב, ובשנת1913   נשא לאישה את פנינה לבית אוברמן ילידת 1883  מראש-פינה ממשפחה של ילידי רומניה מוותיקי המקום[שרה בתם נישאה לחבר קיבוץ גינוסר גרוש - בר-כוכבא אייזנבאך  בנם של אליעזר וברוריה לבית וינברגר {נשוי היה לברנדל ברוריה שנישאה שנית והייתה לברוריה הרץ} הזוג הטרי עזבו, ונקראו פלד והוא היה לשוטר במשטרת טבריה תחת פיקודו של אחיה אלכס טריפון השריף של טבריה].

לעת זקנה עבר זקן המשפחה  יצחק-אשר טריפון  לטבריה לבית מיכאל, בנו בכורו שגר ברחוב הורדוסיצחק-אשר נפטר בטבריה, י"ט אייר תרפ"ט [1929].

צבי גרוס,  נשא לאשה את רות -ריסה טריפון  זו שכיבסה, הטליאה ובישלה לרווקי החבורה  במצפה עד שנישאה לאחד מהם  לצבי גרוס. [במקום ריסה באה לזמן קצר אתל [מרים] אוסטרובסקי ואז נישאה ליוסף ברץ   והלכה ליישב את דגניה.  אחריה  באה לחצי שנה מן הקואופרטיב בסג'רה אסתר שטורמן שנשאה לצבי בקר מ'השומר' והלכה איתו למרחביה שם נולדה הבת הבכורה  דרורה] צבי גרוס השומר מסג'רה נשאר חקלאי במצפה  והיה לאחד מאריסי חברת יק"א בבית מספר 7 סיפרו שהיה גם נהג,"הייתה לו מונית מתוצרת 'אוקלנד' והיה מבצע נסיעות מיוחדות" אך סבל מתחרות פרועה בעיקר של בעלי המוניות הערבים.
 בשנת 1934 החליט צבי, [ושני  שותפים  נוספים לא מהמושבה] לרכוש שלושה כלי רכב – [שני 'ווייט' ו'וולוו' אחד]  קיבלו מהשלטונות הבריטים רישיונות להסעת נוסעים בקו טבריה - ירושלים [דרך ג'נין, שכם ורמאללה, הרכיבו ספסלים והקימו חברת תחבורה בשם 'כנרת'.
 בשנת 1936, כשפרצו מאורעות הדמים חדל  שירות זה לפעול. התוספות שהפכום לאוטובוסים הורדו ובמקומם הורכבו ארגזי משא והמשאיות הועסקו בביצורים בגבול הצפון מטעם הצבא הבריטי עם נהגים שכירים:[ כמו אליהו פוזבלו, סייקר והר-פז.]
בשנת 1938 הצטרף צבי ל'אגד' שנוסדה כקואופרטיב כבר בינואר 1933  [מיזגו ארבע חברות תחבורה ציבורית קטנות במרכז הארץ : 'המהיר', 'הגה', 'קדימה', ו'התאחדות הנהגים'. את השם 'אגד' הציע המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק].  פעלו בקווים קבועים בין ירושלים ,תל -אביב וחיפה וכמו כן הפעילו קווים אל סוריה,  לבנון , עבר הירדן, מצרים ועיראק. אמרו שצבי הצטרף ל'אגד' עם הרישיונות וארבעת ילדיו [דוד, חיים, שמואל, ואיתן].


נחום הלוי– לוין  יליד גולוחוב=כפר באזור מערב פולין, בקרבת הגבול עם גרמניה  בשנת  1889.  עלה לארץ -ישראל  מלודז' [פולין] בשנת 1906,  עבד במפעל היציקה של שטיין ביפו,  אחר כך ביקב משפחת שרתוק בעין סיניה [ליד אל-בירה  מצפון לירושלים], הצטרף לבוגרי 'בצלאל' -  הסתתים בירושלים והיה לאחד ממקימי ההכשרה בסג'רה שהקימה את המושבה מצפה. נישא למרים גלקין ילידת  1887 העיירה ברסטיצ'קה [מצפון ללבוב]  שעלתה לארץ בשנת 1905  והגיעה כפועלת מרחובות. נחום הלוי פועל, שעלה מיהודה  לגליל לסג'רה, חבר  ב'החורש',   יש אומרים כי התאכר במצפה ועברו יחד למושבת כנרת במקומו של  יוסף צייטלין, ולזוג נולדה בתם הראשונה דרורה בשנת 1913 [בנם עמיחי יליד המושבה כינרת שנת 1921 נרצח  בשנת 1941 ].

מנחם בוברין יליד  1884 דוברויה פלך חרסון  [אוקראינה]  עלה לארץ בשנת 1906 כפועל בפתח- תקווה,  פועל במסחה, נשא אישה את פנינה בת רחל ושמואל בנדרלי, ילידת 1889 מראש-פינה, עבר למושבה עם ראשיתה אומרים כי לבית מספר 2  ועזב לחיפה. התגוררו בשכונת  עומר  אל כיאט, הוא נפטר בחיפה 1959 ופנינה ב- 1977. ילדיהם שמואל ושולמית.
ואילו משפחת בנדרלי  גרה בבית מספר 2  משנת 1921 עד 1945 [מה קרה בבית מספר 2 בין 1918 לשנת  1921 ?].
"ניתן להניח כי בעל העדר פייז היו ברשותו שתי איכרויות, והחזיק בשנים 1915- 1918 באחת מן האיכרויות הנ"ל",  כתב יואב רגב בספרו 'מצפה – מושבה בגליל התחתון'  על  פייז מטבריה. אומרים כי קנה מיק"א שתי איכריות של נחום הלוי  ושל דב בן גליל לעדר בן 400 העיזים שגידל, הפריד בשקים ריקים בין דיר העיזים  לבין מגורי האדם, הקציב לעצמם פינה באורך של  12 מטר ורבעים, ריפדה בקש, ומצעים עשה מן הקרשים של פחי הנפט שבאו מרוסיה, בכניסה בנה תנור לבישול ולחימום, אך מכר כל זאת [בשנת 1916]   לרועי 'השומר' דוד צלביץ 1916] ושמעון דרוקר.
במושבות יק"א בגליל התחתחון התפתח הענף המרעה: בשנת 1908- רכש האיכר שמואל שולמן מיבנאל, איש העלייה הראשונה,  עדר כבשים בן 115 ראש, בשותפות עם ערבי. הוא רכש את ניסיונו בעבודה משותפת עם רועים ערבים ולעיתים היה יוצא לרעות בעצמו. במהרה קמו לו מחקים וכעבור מספר שנים נמנו ביבנאל  כ-  1000 כבשים ועיזים. [במקביל הוקמו עדרים בחוות כנרת ובחוות מגדל] זה היה עסק משתלם כלכלית.
טוביה ספיר יליד 1884 בסרבייה  [רוב תושביה רומנים אך גם אוקראינים ויהודים] עלה לארץ בשנת 1907 עבד כפועל במסחה ובמלחמיה [שהוקמה בשנת 1912]  
והיה לאחד מראשוני המתיישבים  בבתים שנבנו  במצפה [אומרים שבמספר 4].    נשא לאישה את חנה ממלחמיה. טוביה נפטר מקדחת בשנת 1923.  חנה נותרה עם 7  ילדים וילדות  במושבת הפלחה הקטנה בהם גם תמימה שנולדה במושבה מצפה בשנת 1915. אחד מבניהם [יליד מצפה 1916] היה לנוטר [יוסף ספיר] שנרצח על מורדות טבריה כנראה על ידי  כשישה בדווים בשולי 'יער צבי' של חברת פיק"א [שקראה ל'יער' על שמו של מנהלה הראשי, צבי {הנרי} פראנק, שנפטר בשנת 1937. שטחו הצטמצם כי כמעט בכל שנה פרצו ב'יער' דליקות, בגלל השרב או מחמת רשלנות. לימים גם בגלל הבנייה בטבריה], שליד המושבה עם צאת השבת -11 ביוני 1938  יש אומרים כי נורה  כשרכב ורובהו בידיו ממצפה אל צמח.
בית מספר 4 נמצא בידי משפחת ספיר.

דוב בן-גליל הוא ברלה בלודבורסקי  [יש שיכתבו בלודוברובסקי] מכובשי העבודה העברית בכפר-תבור ומאנשי 'הקולקטיב' בחוות סג'רה. שימש כמאבטח עובדים במצפה ואכן בשנת  1909 נפצע קל ואילו ידידו השומר ברלה שוויגר נפצע  קשה  [ה'קולקטיב' קם בשנת 1907  ביוזמת מניה װילבושביץ, לימים שוחט, 'אריסות קולקטיבית' קראה לה מניה בשם].
בן גליל  עם רעייתו - שולמית  ילידת 1888 ילדיהם? ומכיוון ו"לא ניתן להצביע בוודאות על איכרות משפחת בן גליל  במצפה" אמר יואב רגב.
 בן גליל  ומשפחתו היתאכרו בבית-גן בשנת  1913, במקום משפחתו של יוסף לישנסקי שעזבה בשנת 1912.

ביום  ראשון 8.10.1933 י"ח תשרי תרצ"ד היום השלישי של חול המועד סוכות בזמן טיול בית הספר  טבעו למוות נערים בני 11-15  מיבנאל - בית-גן באפיק ירדן.  
"ביניהם אליעזר יגורוב, בן הגיורת רוסיה  יתום שאומץ ע"י דודו מבית גן [בן 14] יחד אתו טבעו: יעקב בן שלום ושאול סוהילי [בן הרב סעדיה סוהילי, מן התימנים] פסח בוים [בן שלמה בוים הסנדלר של מושבת  יבנאל] ואברהם בן גליל. הם נגרפו למים לפני הגשר הישן. בשעה  4 אחה"צ נמשה הטובע האחרון, היחיד שניצל יעקב אליוביץ מיבנאל.
טפלו בילדים הרופאה הדסה הינריך ד"ר בוכמן מטבריה והחובש חפץ מכנרת .

גד אביגדורוב בן נחמה וגדליה, נולד בשנת 1890  בברדיצ'ב שבאוקראינה עלה לארץ בשנת 1906. לאחר מאורעות 1919-1920 , עזבו גד עם אשתו רחל על צאצאיהם  את  קיבוץ כפר-גלעדי מחמת לחץ המשפחה והתיישבו במושבה מצפה , בשנת 1922  בבית הריק  מספר 3. במצפה גידלו את ארבעת ילדיהם, שם גם שימש כמבקר שמירה . ב-9 באוגוסט 1936 תקפו ערבים את המושבה, אביגדורוב שעמד על משמרתו בעמדה הצפונית מערבית של מצפה נהרג, בנם [שהיה בן שש במותו של אביו]  המקוואי אברהם אביגדורוב  [בומצ'יק] הפלמ"חניק מהכשרת רמת יוחנן [יליד טבריה  2 יולי 1929] עוטר באות גיבור-ישראל במלחמת העצמאות על גבורתו בתקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין 17.3.1948.  

סגל  יליד 1865 שגר בבית מספר 5 משנת 1922 יש אומרים הגיע לחווה סג'רה ב 1904 ממשמר הירדן ועבד 3 שנים, אבל אולי זה לא אותו אחד אין שם פרטי. מוסרת ד"ר אסתי ינקלביץ נשוי לאחת מבנות הרצען-הסנדלר מחוות סג'רה שמעון פרוטופופוב הקבור בבית הקברות היהודי בחיפה. 
ואולי זהו שמואל סגל, כותבת בת עמי ינאי:  הנכדה של אליהו פרוטופופוב-שמואלי, אחיינית של האחיות יהודית ודבורה בנותיהן של אליהו ומרים פרוטופופוב-שמואלי שהיו נשואות לשמואל סגל. יהודית הרעייה הראשונה נספתה באסון והשאירה בת את אריאלה. השניה זו דבורה אחותה היותר גדולה ולה שלוש בנות ובן.  

אליהו נוביק  [נבות] יליד ביאליסטוק  גדל  אצל שתי אחיותיומהפכניות קומוניסטיות [נעלמו בטיהורי סטאלין]  והן שלקחו אותו איתן למוסקבה שם למד הנדסת-רכבות  ב'פוליטכניקום'. התחתן עם אהובה [יש אומרים שגם קראוה ליפשה ] שיחד עלו לארץ בשנת 1907,  לחוות סג'רה הגיע בחלוף שנה, כמכונאי במושבה והיו למשפחה מקובלת, וכשהסתבר לו שאין באפשרותם להתאכר בסג'רה השלושה [שבח בנם הבכור - על שמו של אביה של אהובה שנפטר- זה שנולד ביולי שנת 1909] התיישבו במושבה מ צפה בבית מספר 1 והשנה היא 1910. שם נולדה בתם עליזה.
וכשהגיעו המתיישבים  לאדמות מצפה מצאו כי:
". . . קבוצה של פועלים עבדה כקבלנים במושבה מצפה ליד טבריה. יום אחד יצא אחד מהם בעגלה רתומה לזוג סוסים, ובדרך נטפלו אליו כמה אנשים ותבעו לקבל את הסוסים. דפק האיש בבהמות והסתלק משם במרוצה, ואלה אחריו, חובטים בו באלות על מנת שייטיב להבין את משאלתם. נשא האיש את המכות והצליח להגיע לגבולות המושבה ורודפיו הרפו.
גניבת סוסים היא מעשה שבכל יום בגליל, והמאורע היה נשכח אלמלא אותו איש שנשא את מכותיו בגבורה היה מהלך יום אחד בדרך לבדו, ומי לקראתו אם לא מכריו הליסטים. ביקשו אלה ליפול עליו והיה זה מתגונן באלה שבידו. נמלכו התוקפים והחלו סוקלים אותו באבנים, למרות שנפגע ולמרות שנתקהל אספסוף, המשיך האיש ללכת, ולבסוף הציל את נפשו שלף אקדח וירה באוויר.
רחקו ממנו התוקפים, אבל עד מהרה חזרו וסקלו. התרה בהם האיש בקול גדול, ומשלא הרפו ממנו ירה לאחד התוקפים ברגל. נזדעקו הסוקלים ונסו על נפשם. חשב הנסקל כי לא יוסיף לראותם – אך עד מהרה באו עליו בהמון גדול ואמיץ כוח, רסקוהו במכות ונטשוהו על אם הדרך, כמוהו כמת.
אמור מעתה: יש ליהודים עילה להתלונן על עוול. כך בכל ארץ נורמלית, אך לא בארץ הקודש ששם הקדושה הופכת את היוצרות.
הליסטים הגישו תביעה משפטית – וכי לא ירו עליהם, והנה גם הקורבן ופצעו? נשיאת נשק אינה חוקית, לירות בו – עבירה גדולה היא, לך והוכח כי היה כאן מקרה של פיקוח נפש. מי מאותם ילידי הארץ יאשר זאת בעדותו? הכו יהודי? למה שלא יכלו חמתם באיש שפתח באש על עוברי אורח תמימים שאין עוול בכפם?
התובעים לא ידעו את שמו של ה'נתקף', אך נקבו בשמם של אלה מן הפועלים שהכירו בשם. סופו של דבר היה, שכל חברי אותה קבוצת פועלים ארזו כליהם ונסו משם, שאם לא כן היו נגמרים בכלא התורכי. את מלאכתם נטלו אחרים, ובבניין הארץ התנחמו." כתב  בין השאר אברהם מוסל  [ידידו של הגוי פרנץ ון-דר הורן הקבור בכפר-גלעדי] בספרו 'שכיר-יום מהולנד בארץ-הקודש 1913 – 1914''.
מן הראוי לציין כי בשנת 1913  גרה במקום קבוצת פועלים קטנה,  שעסקה  בהכשרת האדמות  בעיקר סיקול סלעים ועקירת שיחי הינבוט הם הסידריות  "ואנשי דגניה משגיחים עליהם" כתב הסופר א  ביין.
למייסדי המושבה היה גם רקע משותף עם חבריהם  מסג'רה  השכנה: רובם חברי במפלגת 'פועלי-ציון', בעלי ניסיון מן 'ההגנה העצמית' ברוסיה הצארית  וחברים בארגון השמירה החשאי 'בר-גיורא'.  כמתיישבים נאלצו כמעט מיומם הראשון לאבטח את העובדים בשדות. לא לבד היו, ובפורים תרס"ט, הותקפו השומרים ברל'ה [בערעלי] שוויגר וחברו ברל'ה בלודובורסקי מחברי 'הקולקטיב' בדרך מסג'רה למצפה הגלילית על ידי שודדים ערבים, יש אומרים כי בני שבט הצבחים היו, ויש אומרים כי מבני הכפר לוביה הסמוך היו. אומרים כי הבצורת היא שדחפה אותם.
 ברלה בלודבורסקי  [הוא דב בן-גליל] נפצע כאמור קל ואילו ברלה שוויגר נפצע קשה גם מהירי ואושפז בבית החולים הסקוטי בטבריה של הגוי  ד"ר דיוויד ואט טורנס, וכעבור כמה ימים מת בבית החולים מפצעיו.
לא מצאתי עשרה בתים איכרויות.
מושבה מבודדת הייתה מצפה ומקור מימיה העיקרי כאמור היה מעיין עין כאתב הסמוך, שמימיו היו לרוב דלוחים.
משך עשרות השנים הראשונות התבססו איכריה על משק הפלחה בלבד, וידעו קושי כלכלי מתמשך אמרו כי בשל העובדה שלא נמצא למושבה מקור שופע של מים זמינים.
"המעיין נמצא במרחק של 30-20 דקות מהמושבה, וההובלה עולה לכל אחד יותר מ-5 פרנק ובהחזקת חמורים מיוחדים.." כתב יצחק בן-צבי [לימים הנשיא השני של מדינת ישראל] שתיאר כמה מן הקשיים שהמתיישבים הראשונים נאלצו להתמודד עמם.
עד לשנת 1910 התגוררו ראשוני המושבה במבנה בודד שבנתה יק"א במושבה. את תנאי החיים במבנה זה תיאר יוסף-הלל טריפון שהגיע למושבה כנער בן 15 : "עשה רושם כאילו מצפה הוקמה בחיפזון וכלאחר יד. היה בה רק בית אחד בעל שני חדרים קטנים, האחד לבחורים  השני כחדר-אוכל  בלי שום תוספת, בלי נוחיות, בלי דבר הדומה למטבח, ללא מכשירים לבשול או לאפיה, התאורה הייתה מנורת נפט קטנה, באחת מפינות החומה, בקצה השני  הייתה אורווה  מעין סככה לפרדות, ולידה הותקנה סוכת-מחצלות עבור הבחורה שכיבסה הטליאה ובישלה לשומרים ולמתיישבים ב'טאבון' [=תנור מקומי לבישול ולאפייה]  התחתנה ועזבה, וכל זה מוקף קיר אבן בזלת מקומית שחורה, בגובה מטר וחצי נגד שודדים וגנבים ששרצו בכל הסביבה".  
בשנת 1910 נבנו בתי האיכרים וחצרות המשקים לאורך רחוב אחד שממנו התפצל רחוב קטן נוסף, ובהם עשרה בתי מגורים.  אז הגיעה משפחת נוביק.
בקצה חצרות המשקים נבנתה 'חומת החצרות', היא  קיר-האבן שיצר מעין 'קו הגנה' רציף. מעבר ל'חומת החצרות' השתרעו החלקות החקלאיות הצמודות למשקים – ה'חכורות' אלה השתרעו עד לדרך הראשית נצרת-טבריה.
במלחמת-העולם הראשונה גויס אליהו  ל'סוחרה', לעבודת כפייה עם סוסיו ועגלתו.
אהובה החזיקה את המשק וגם גדלה את שני ילדיהם קטנים שבח ועליזה.
בעבודתו הגיע אליהו גם למדבר סיני, שם חלה וחזר לביתו חלש ומצומק. לאחר שהחלים חששה אהובה שיגויס שנית, והחליטו שעליו לחמוק משליטתו של הצבא התורכי. הודות לקשרים עם נכבדים ערבים קיבלו באריסות כמה מאות דונמים מאדמת הכפר הדרוזי כניפס [היום בין נהלל לעפולה, סמוך לקבוצת שריד] ובעל הקרקע היה למגן בפני השלטונות התורכיים. גרו בבית-חימר שבכפר יחד עם משפחת  בעל האדמה [מי הם?]. לאחר שנת-עבודה הפסידו את, המעט שהיה להם, וחזרו למושבתם למצפה חסרי-כל.  

אליהו ואהובה  האינדיבידואליסטים  התחילו מבראשית.  חזרו לחיי אריסות = חיים על  פלחה חרבה חיי דוחק וצניעות ולעיתים מחסור.  חסכון  והסתפקות במועט  לא עזרו,  הם ניסו לשקם את משקם אך ללא הצלחה ייתרה.

"אהובה נפטרה במצפה [ככתוב על המצבה- ביום כ' כסלו תרע"ו  = 27.11.1915  כנראה לא נכון כי  עם הכיבוש הבריטי {1918} הייתה בחיים] אבל איש אינו יודע את מקום קברה המדויק. המצבה היא רק לזכרה, בנה אותה ששון, כשעשה מצבה לשרה אימו, עשה גם שתי מצבות לאהובה ולאליהו. לא, הוא אינו יודע בת כמה הייתה אהובה  במותה,  גם תאריך מותה של אהובה  הכתוב על המצבה כנראה אינו נכון"  אמר לי נתן נבות.

אהוביה נבות מכפר וארבורג הוא על שם אהובה. הוא אולי לא יודע את זה בכלל" אמר לי נתן נבות: אחיו של ששון  בנם של שרה ואליהו נוביק.

כשאהובה נפטרה התחתן אליהו עם שרה אלמנתו של יעקב [בנו של יואב] דוברובין  ממשפחת גרישין [קבור ביסוד-המעלה ונפטר בזמן התורכים בטבת תרע"ב].
שרה האלמנה באה עם 2 בנות לאה ויהודית. ולו כאלמן שניים - בן שבח ובת עליזה. יחד נולדו להם עוד 3 ילדים.  נעמי, שון, ונתן  האחרון מכולם.
סוף דבר
אין במצפה נוביק. נוביק נקראים היום נבות ומהם נקראים היום חדש.
 ששון, שנפטר,  הבן של אליהו ושל שרה, שהיה נשוי בשנית לאשה בשם שוש שחיה במצפה. "ברכילות ששמעתי שהיא נמצאת ביחסים מאוד מתוחים עם הבנים של ששון - סיפרה לי המקוואית בת ראש-פינה חומיק= נחמה חפץ ] מהמושבה כינרת והוסיפה -  אבל ידוע לי שהיא מתמצאת היטב בתולדות המשפחה. שוש נבות אשה סימפטית ונעימה" .
אני כותב לשוש  במצפה ומקבל טלפון מנתן נבות מרמת-גן.
"אליהו היה מהנדס טוב, אבל חקלאי גרוע. בזמן שהבריטים כבשו את הארץ מידי התורכים [1918?] הוצע לו להיות מהנדס  הראשי של הרכבת בארץ, אשתו  אהובה מאוד רצתה, אבל אליהו אמר שאילו היה רוצה להיות מהנדס היה נשאר במוסקבה, כאן בארץ הוא יהיה חקלאי" אמר לי נתן נבות המחזיק בכלים שאביו בנה והמציא.

אליהו ניסה לשקם את משקו במצפה ובמשך כמה שנים עמל וטרח בלי הצלחה יתירה, כשחלה בשחפת הועבר לצפת.
" כשאליהו חלה בשחפת [ומצבו התדרדר הוא הועבר לצפת בגלל שיש שם אוויר טוב. שם [אמרו כי בבית החולים 'רוטשילד']  הוא נפטר [אומרים כי מרוב צער ויסורים ] ושם הוא נקבר.
אליהו נוביק נפטר בצפת בשנת 1929. ט"ו חשוון תר"ץ = 18.11.1929 אמר בבטחה  נתן נבות תושב כפר וארבורג.
"בחודש חשוון תרפ"ח [= נובמבר 1928] נפטר בבית-החולים בצפת ושם נקבר" כתב בן-ציון מיכאל בספרו 'סג'רה תולדותיה ואישיה'.
נתן, בנה של שרה נוביק, שרצה להקים מצבה נאותה על קבר אביו אליהו ניסה לחפש את קברו בצפת, ולא הצליח למרות שבספר הקהילה רשום מיקום הקבורה, ולמרות שהלך אתו איש המצוי היטב בבית-הקברות של צפת מקום הרישום לא התאים למצבה שהייתה שם. "המצבה שבמצפה היא רק לזיכרון גם של אהובה".
"במרס 1927 הצטרף לסגל בית-החולים ['רוטשילד'  בהשתלטותה של 'הדסה']  ד"ר פנחס וייל מעקרון  [מומחה למחלות ריאה] ובשנת 1929 החל לנהל את המוסד" נכתב בספר 'מאה שנה לבית החולים בצפת 1910  - 2010' שערכה מירב גרץ.

"לסבא-רבא גרישין ששמו היה נתן ושהיה 'קולאק' = 'אגרוף' ברוסית= כינוי לבני מעמד האיכרים האמידים בסוף תקופת האימפריה הרוסית,  היו לו ברוסיה  21 ילדים משתי נשים. משפחת גרים שרובם נרצחו במהפכה הקומוניסטית. לפני מספר שנים הגיע לארץ מוולגוגראד [סטלינגראד לשעבר וצאריצין לפניה] יהודי בשם רודולף גרישין מצאצאיו. גר בנהריה. הוא ויהודית נפגשו ופטפטו רוסית חופשי חופשי" סיפר לי נתן, באביב שנת 2002.

שבח הבן של אליהו מנישואיו הראשונים התחתן עם הבת הגדולה של שרה ויעקב דוברובין  יליד 1831. בעיר  סרטוב רוסיה הצארית,  נפטר בן 103 בארץ.
פרוטופופוב = פרוטו-פופוב דרגת כמורה נמוכה  כלומר אנשי כמורה - עובדיו של ה'פופ'=אבא . "הם הגיעו ארצה כצליינים". [מתי?]
כך משפחת פרוטופופוב  - קרובי משפחה של הצאר והשליט ניקולאי השני האחרון לבית רומנוב, יש אומרים כי  הקירבה היא מצד הבת-דודה של אשת הצאר ניקולאי השני  [ששמה אלכסנדרה פיודורובנה]  - הנסיכה אליקס [או בשמה המלא ויקטוריה אליס הלנה ביאטריס לואיז של הסן דארמשטאדט].
אדוארד השביעי  מלך הממלכה המאוחדת בריטניה ואירלנד, מלך מושבות חבר 

העמים הבריטי= ]  דומיניונים[  וקיסר הודו, רודף הנשים – ירשה.   אביו של המלך ג'ורג' החמישי היה.
אחותה הקטנה של אליקס נישאה לנסיך לואיס מאונטבטן- בטנברג והייתה 
לאמו של גיבור מלחמת העולם השנייה  הרוזן לואי מאונטבטן  הוא פיליפ, דוכס 
אדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה, הבריטים עוד מזמן ויקטוריה נסו 
לטשטש את המוצא  הגרמני של משפחת המלוכה.
המסורת אומרת כי מריה פיודורובנה בזמן מעשיו של  המיסטיקן, וה'לא נזיר' רספוטין [= גריגורי יֶפימוביץ' רספוטין נוֹבִיק] היא שדאגה להרחיקם מחצרה  עד לפלשתינה אם כי  היא כנראה בת דודה של גר- הצדק אברהם  בן אברהם, וזו משפחה אחרת.

וכאן מסתבך הסיפור
אברהם פרוטופופוב הנשוי לחנה בעלת תלתלי הזהב [אולי לפועה חבס?] מ'קבוצת טרומפלדור' שסללו את כביש חיפה- נצרת.
מספרים כי הקרבה המשפחתית ליוסף גלעדי [פרוטופופוב] מכפר-יהושע היא מצד סבא רבא של גיורא ארנון.
 הצלחתי להוציא:
"אבא של יוסף ואמא של גיורא  הם בני דודים".
"הסבא של גיורא - שמעון פרוטופופוב הקים את מיצפה".
"הם גרו בכרמל חיפה במנזר ב'סטלה-מאריס' והיו להם 6 ילדים: 2 בנות, כשבגרו, עזבו את הארץ וחזרו לרוסיה ובארץ נשארו -2 בנים ושתי- בנות. הם עזבו את המנזר, אחד היה נהג בקונסוליה האמריקנית בחיפה הבן השני התמרד, 'התפקר' והתחתן עם חיפאית, יתר המשפחה נשארה סגורה במסגרת הגרים שלא נקלטו, כמו הקהילה של ה'גרים' בנשר [שליד חיפה] - 'סובוטניקים' שלא התגיירו, ובעוד כמה מקומות שהסתגרו בתוך עצמם". אמרה לי יהודית גלעדי  מכפר יהושע [על שמו של יהושע חנקין "גואל אדמות העמק"].
"היה גרעין של 'גרים' במושבה מיצפה, הוא קנה מהם את כל האדמות. היו אתו בעיות חברתיות, אומרים שעד היום האדמות שלו"  אמרה לי יהודית גלעדי  מכפר יהושע אשת יוסף גלעדי בנו של פרוטופופוב אחר  [גר  צדק אברהם בן אברהם פרוטופופוב, גיבור עין -חרוד]. את שם המשפחה פרוטופופוב הם שינו לגלעדי בשנות השלושים.
אני מדבר עם ידידי יוסי לבקוב בנם בכורם של חיימקה עליו השלום  ותמימה  אלמנתו  בת מצפה למשפחת ספיר הוא נותן לי את הטלפון שלה  בחולון  תשובתה שאינה מכירה את השם פרוטופופוב. . . 

מוזר
"היו להם שבעה ילדים. אביו של גיורא נולד בארץ כן שתי אחיותיו ואחיו  כולם נולדו במיצפה".
"שני אחים ואחות חזרו לרוסיה שתי אחיות ושני אחים לא קיבלו כרטיסים ומישהו אחר כנראה נסע במקומם".
מי צודק?
יואב רגב המומחה בין השאר למושבות הגליל התחתון אמר לי: "לא היה ולא נברא. שמעון פרוטופופוב לא היה בעל אדמות במיצפה. אחת מבנותיו נישאה לסגל מהמושבה. היו בסג'רה שני פרוטופופוב; שמעון ואליהו [שלימים היה לשמואלי]. אליהו היה איכר ושמעון עבד בחווה כרצען וסנדלר. עזב אחר-כך לחיפה.
היה לאליהו שמואלי בארץ אח שגר בתל-אביב, אליעזר [שלא איתרתיו].

"פרוטופופוב נמנה על איכריה הראשונים של מצפה ובשנת 1912 עדיין היה במושבה". קובע עבר-הדני.
סבא וסבתא של גיורא מצד האב עברו לחיפה וגרו ברחוב עירק [שכנים של יחיאל ויצמן].
שמעון 'חזר בתשובה'  והלך למינזר הרוסי של הכרמליטים [לימים בשדרות הנשיא - רחוב החמישה' בחיפה,  יש אומרים כי בכנסיית 'אליהו הנביא' הרוסית שבמרכז הכרמל. קברו נמצא בבית העלמין היהודי בחיפה.



פרטים על פרוטופופוב – גלעדי, הגר אברהם בן אברהם
הוא היה גר רוסי, ממשפחת גרים שהגיעה לארץ בתקופת העלייה השנייה. עוד בהיותו נער אומץ על ידי משפחה במרחביה. בא ל'גדוד העבודה' עם העלייה לתל-יוסף [= על שם יוסף טרומפלדור]. היה בחור חזק ואמיץ, בעל גוף אתלטי. הוביל את התגבורת למכה נגדית כנגד הערבים שתקפו את חורשי עין-חרוד במדרון הר- יהונתן. הם עלו בהר דרך ה'עמק הנעלם' ובאו על הערבים מעורפם והביסום. [מסיבותיו עזב עם כל ה 'משקיסטים' והשתקע בכפר-יהושע].
[עלילות גדוד העבודה', עובד מיכאלי, הדסה אביגדורי-מאירוב, עמ'  132].

"קבוצת 40 חברים בפיקודו של גר צדק אברהם בן אברהם פרוטופופוב [לימים הוחלף שם משפחתו לגלעדי],  בכיוון לעין-חרוד. . . פרוטופופוב, שהיה בזמנו איש חיל הפרשים הקוזאקי, ידע פרק בהלכות קרב וידע את היתרון של חיל עוקף ומפתיע. . .
התגבורת מתל-יוסף פרצה בהסתערות נחרצת ממרומי ההר, היא הפתיעה את הערבים. . .    ההמון הערבי מצא עצמו נלחץ בין שתי זרועות המסתערים. הנתיב היחיד שנשאר פנוי היה נתיב הנסיגה לכיוון דרום-מערב, אל הכפר נוריס ואליו שעט ההמון המופתע ומוכה הפחד שמנה כ  -3000 ערביי הכפרים, לפי הערכה. . 
[. . . ]
מאז ועד היום זוכרים אנשי עין-חרוד לטובה את החבר פרוטופופוב-גלעדי, את הישועה שהביא בעת שהוביל את בחורי תל-יוסף לעזרת עין-חרוד, גלעדי עצמו עבר במהלך הימים לכפר-יהושע, בעת הפילוג השלישי ב'גדוד'.
[י' מיכאלי מתוך: עלילות גדוד העבודה', עובד מיכאלי, הדסה אביגדורי-מאירוב, עמ'  261].

"את חג הפסח הראשון "לא הספקנו" לחגוג כהלכה על התל. . .  אנשי ועדת התרבות "טרם גיבשו לעצמם מסגרת נאותה לחג. . . ". אולי חשבו לעצמם, שזו הזדמנות טובה לאפשר ל'חברה טראסק' לארגן משהו 'מסורתי למחצה '. . .   ה'רבי' [אברהם שלונסקי] היה אמנם מוכן ל'דרשה', כולל 'הגדה' לפי המסורת, עם תיקונים שהזמן מבקשם. . . אך טרם סוכמו עמו דברים ברורים, כנראה. . .  ופתאום נסע 'רבנו' למשפחתו בירושלים, כדי לחגוג את החג כהלכתו ונותרנו כצאן בלי רועה. . .
[. . .]
הישועה באה דווקא מגר הצדק אברהם פרוטופופוב, אשר שמו הוסב אחר-כך לגלעדי. הוא את כבודנו היהודי הציל. עומדים היו גלעדי ואשתו חיה, בעלת תלתלי הזהב, והרתיחו כלי מטבח קטנים שקיבלו בהשאלה לימי החג. לאחר זאת הצליח גלעדי להזמין מחיפה, באמצעות הופמן האקונום שתי חבילות מצות כשרות למהדרין וגם בקבוק יין לקידוש ומספר ביצים לצורך אכילת כרפס. . . תנור כהלכתו בנה לו גלעדי בעצמו ליד האוהל, לבישול בימי החג.
 [פנחס גוברין מתוך: עלילות גדוד העבודה', עובד מיכאלי, הדסה אביגדורי-מאירוב, עמ'  304]

שיחה עם יהודית גלעדי אשתו של יוסף גלעדי בנו של אברהם גלעדי הוא אברהם פרוטופופוב, ביום 11.1.2005 ולאחר מכן עם יוסף גלעדי עצמו, אנשי כפר יהושע].
"משפחת פרוטופופוב הגיעה ארצה פעמיים פעם כשהיה אברהם בן שנתיים ופעם כבן 8. כנראה בשנת  1908 יחד עם אמו וסבתו [אם אימו] ודודיו שאמרו עליהם כי הגרו לארגנטינה. אביו שהיה חייל בצבא הרוסי נהרג במלחמת רוסיה - יפן [ 1904 – 1905  על השליטה בצפון מזרח האימפריה הסינית המתפוררת - אזור מנצ'וריה וקוריאה]  שהסתיימה בתבוסה רוסית . שם [מצודת פורט-ארתור =  לושונקואו] השאיר את ידו יוסף ולדימירוביץ' [ווֹלפוביץ'] טרומפלדור והלך בשבי.
הם באו מכפר קטן שעל גדות הוולגה [מקום מדוייק לא ידוע למספרים]. הם התפרנסו מגדול תפוחי-עץ שהיו משלחים אותם על נהר הוולגה. היו משפחה עשירה, שנרדפה על-ידי תושבי המקום, דבר שגרם להם לעזוב את מקומם ולעלות ארצה. עוד בהיותם ברוסיה, זוכר אברהם, כי היו נוסעים לכפר סמוך, בו היו עוד 'גרים' זה היה במערה, מוציאים איזה ספר ומתפללים בחשאי.
תחילה הם הגיעו לסג'רה מקום בו כבר היו משפחות של 'גרים'. כאשר הבארון הירש הציע למתיישבים בארץ לעזוב את המקום, קמו הדודים והלכו למושבות יק"א בארגנטינה. אמו. שהייתה אומנת במקצועה, קיבלה הצעה ממשפחה יהודית עשירה בפרס לבוא ולעבוד שם, האם קיבלה את ההצעה, נסעה והשאירה את בנה ואימה בסג'רה. הסבתא גדלה את נכדה אברהם בעצמה ובינתיים רכשה חלקת אדמה בעפולה. שמה: פרוטופופובה!
אברהם שהיה למעשה ילד עזוב, אומץ, לא רשמית, על-ידי אשתו של מנהל החווה - אליהו קראוזה, הדואגת לחינוכו. כשבגר התחבר לאנשי 'השומר', עלה לכפר גלעדי ותל-חי [לא השתתף בקרב], שם הכיר את אשתו: פועה חבס בת יפה ובן ציון ילידת רוגוטשוב [ליטא]  שנת 1899, [עלתה לארץ בשנת 1920 עם קבוצת 'טרומפלדור' וסללו את כביש חיפה - נצרת. יחדיו עברו ל'גדוד העבודה' והצטרפו לקיבוץ תל-יוסף בשנת 1927].
 בתקופה זו התפרסם אברהם בעמק כגיבור התגרה עם הערבים על גבול האדמות, הידועה בשם "הקטטה על המדרון". משם עזבו לכפר יהושע. כשהיה יוסף כבן 12   [בשנת 1927] הופיעה האם, כלומר, של אברהם לפי זכרונו - אשה בהירה, גבוהה וחזקה, לקחה אותו והניפה אותו על כתפיה כאילו אין לו משקל. [אמו  של יוסף  גלעדי לא ראתה את השיטה הרוסית של נטישת הבן והשארת גידולו על-ידי הסבתא, בעין יפה]  והאם? לא חזרה מעולם. אולי כי פרצה מלחמת העולם השנייה. 
את שם המשפחה פרוטופופוב הם שינו לגלעדי בשנות השלושים, וכך מספר יוסף: "יום אחד אני ואבי אברהם נסענו לירושלים לבקר את ידידו יצחק בן-צבי, אבא שרצה להחליף את שם המשפחה, כי השם פרוטופופוב גרם לא פעם לאי נעימויות, התייעץ עם יצחק בן-צבי, שם בלשכתו, ויצחק העלה כמה שמות, כשהגיע לשם גלעדי זה כל כך מצא חן בעיני שדפקתי לאבא על הרגל. מאז אנחנו גלעדי."
יצחק הוז  [בוגר מחזר ראשון של גימנסיה 'הרצליה'] מספר כי: "אני מזכיר את חטאי היום, שבתעודה התורכית נרשמתי בשם תורכי, שאין לערער והוא "פרוטופופוב" ואמנם הפקיד היה מתקשה במקצת בביטויו, ואחרי שהיה מגיע עד "ברובובו" שוב היה מתייאש להגיע עד הסוף. . . "
ומצפה,  בשנת 1922. נבנה בניין בית הספר מקומי  מעט מדרום לשורת הבתים, מעל בור המים המרכזי של המושבה שנועד לאגור מי נגר עילי, מאחר שפקידות יק"א בחרה "לעשות בור משותף שיתכנסו בו מי הגשמים". מספר המשפחות במושבה הקטן עורר קשיים גם בבית הספר המקומי, שבמסגרתו למדו כל התלמידים בהשגחתו של מורה אחד- ארבע כתות ומורה ביחד.
" בבית ספרנו אין לא מכשירים לניסוי ולא ספרי עזר מדע תמונות ומפות בשביל לממש, להרחיב ולהעמיק את הידיעות. אף טיולים במידה מספקת ובצורה מקיפה העוזרים להתפתחות הילדים לא נערכו כאן מפאת המצב החומרי הקשה ומיעוט הילדים" .מתוך מכתב אל אליהו קראוזה מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל, תרפ"ו.
בשנת 1927 הונח קו מים בין טבריה למצפה, שלא פתר את בעיית המים היסודית של המושבה, שכן הוא נפגע ונפגם בתדירות גבוהה, אמרו כי ערביי הסביבה התנכלו לו, ואיכרי מצפה המשיכו לשאוב מי מעיינות, לעתים דלוחים, או להסיע מים בחביות מטבריה.
בשנת 1942 הונח קו המים כינרת-חיטים, והמושבה החלה לקבל את מימיה מהמושב  הסמוך [כפר-חטים שנוסד בשנת 1924] קו שאמור לפתור את משבר אספקת המים, אך גם בו לא חסרו תקלות, שהחזירו את איכרי מצפה אל מי המעיין הסמוך.
שלא להזכיר את הנושא הרפואי של מחסור בחובש או רופא ואפילו בית-מרקחת לתרופות  שהיו תלויים תושבי מושבה בעיר הסמוכה טבריה.
 לרשת החשמל מצפה חוברה רק בשנות הארבעים.
במשך שנים הייתה מצפה אחת המושבות הקטנות ביותר בארץ ישראל. [ועד לשנת 1977] התגוררו בה בין שש לעשר משפחות איכרים  היא החלה לקלוט מתיישבים חדשים רק לאחר חיבורה לקו המים של 'מקורות' בשנות ה- 70 [כשהקיבוצניק חיים גבתי שר בממשלת ישראל חבר מועצת המנהלים שלה] מצפה הפכה לישוב קהילתי חילוני [לאחר התערבות  שר החקלאות בממשלת ישראל חיים גבתי {= סביטץ'}   חבר קיבוץ גבת, לימים יפעת] בו  33 משפחות  [כ-  150 תושבים] היא  לא קלטה משפחות נוספות מן החוץ - היישוב הקטן והאינטימי לא התרחב וניתן לגור בו על בסיס רכישת נכסים באופן פרטי או שכירות.
  
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.