פינקלשטיין אלעזר – נורה על ידי רועה ערבי ומת מפצעיו

20.4.1916– בן-שמן

הר הזיתים – ירושלים

חלקת וורשא א', שורה יג', קבר 16. הצילום באדיבותה של עמותת הר-הזיתים

טכסט:

אלעזר בן דב

פינקלשטיין

(פטר לוזר)

אחד מחולמי

ולוחמי הגאולה

נפ' ט"ז ניסן תרע"ז

סיפור דרכו של שומר פשוט ומחוספס מווארשה היהודית לרחובות, לראשון-לציון ולחוות בן-שמן.  נפטר מפצעי כדור עויין, בבית-החולים "שערי-צדק" בירושלים ונקבר ערירי בהר הזיתים  - פסח תרע"ו. אידיאולוג מהעלייה השנייה.

 אלעזר פינקלשטיין נולד בווארשה בירת פולין והיה מפעילי מפלגת 'פועלי-ציון' בעיר, שפעלה במחתרת נגד שלטונות רוסיה הצארית.

ווארשה הייתה מקום מושבם של מרכזי המפלגות והתנועות היהודיות בפולין. יהודיה נחלקו לקבוצות אידיאולוגיות,  שהיוו רקע למאבק מפלגתי בין הסיעות הציוניות לבין החרדים והחסידים, שהתלכדו במסגרת 'אגודת ישראל'. גם ה'בונד' - תנועה יהודית בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, לא ציונית,דוברת יידיש - לחמה על מקומה בעיר.

בין חברי מפלגת "פועלי-ציון",  שזה עתה הוקמה בווארשה,  היו אז בשנת  1905 הנער יצחק טבנקין, שהיה בארץ לאיש 'השומר', פועל במרחביה, חבר ב'גדוד העבודה' וקיבוץ עין-חרוד, הוא שהקים את התנועה 'לאחדות העבודה'. גם אווה אחותו שם עם ידידה יוסק'ה זלצמן, נער בארגון ההגנה העצמית היהודית בעיר, ובארץ חבר קבוצת כנרת; נטע גולדברג [לימים נתן הר פז] גם הוא  נער  ''פועלי ציון''. שהשתתף בהגנה העצמית היהודית בעיר ולימים היה ממייסדי מפלגת 'אחדות העבודה', 'ההסתדרות הכללית' ו'קופת חולים'  וחבר הכנסת הראשונה  מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל היא מפא"י; הבחור דוד בלוך, איש ההגנה העצמית של 'פועלי-ציון', הידוע גם בשם אפרים בלומנפלד  שהיה לראש עיריית תל-אביב בשנות העשרים; הבחור נחום יעקב רָפַאלְקֶס [לימים ד"ר ניר], שהצטרף לתנועת  'פועלי ציון' מארגון הסטודנטים הציוני  'קדימה', ובארץ ישראל היה ליושב ראש הכנסת השני של מדינת-ישראל. הבחור יעקב פולסקין לימים העיתונאי והסופר יערי שכתב את 'חולמים ולוחמים'; הנער בן-ציון רסקין לימים מורה,  סופר ומתרגם ידוע בשם העט 'פֿעטער בן-ציון' [הדוד בן-ציון],  טבע בימה של תל-אביב, ח' אלול תר"ץ 1.9.1930 .

אז בימי ווארשה, כך אומרים, הודבק גם לאלעזר פינקלשטיין הכינוי "פעטער לוזר" [אבא אלעזר].

בזמן מהפכת 1905 ה"בונד" [ מלה מה זה הבונד ] קרא לתומכיו, לאחוז בנשק וגם הקים קבוצות לוחמים - ארגון ההגנה העצמית היהודית. 'פועלי ציון' נענו לאתגר.

מהפכת  1905 החלה ב"יום ראשון העקוב מדם". בבירה האימפריה הרוסית סנט-פטרבורג. המוני מורדים בהנהגת הסוכן הכפול הכומר גיאורגי גאפון הפגינו בצעדה, שהסתיימה בטבח המוני [אגב פנחס רוטנברג הוא המהפכן, שעמד בראש ההוצאה להורג בתלייה של אותו הכומר] ובאודסה התקוממו מלחי הסיירת 'פוטיומקין'.

אחת מן השביתות הרבות, שהתקיימו ברחבי האימפריה,  בעקבות אותו מרד הייתה גם בווארשה – אז ושם נהרגו כמאה אנשים.

הצאר ניקולאי השני  צלח בדיכוי המרד.

בימי 'אין חוק' אלה, פרצו גם פוגרומים ביהודים; במציאות של סביבה חסרת תודעה של התגוננות עצמית, קמו צעירים סוציאליסטים מן ה 'בונד' ומן הציונים,  שהעדיפו למות בגבורה ולא כקרבן; הוקמו אגודות להגנה עצמית.

ב יקטרינוסלב נהרגו 67 ו-100 נפצעו.

בקישינוב פרע שוב המון מוסת ביהודים; הפעם היו כ-200 יהודים מחניכי אלכסנדר זייד,  שכבר עלה לארץ-ישראל מאורגנים בקבוצה להגנה עצמית, רק למחציתם היו אקדחים, 29 יהודים נהרגו ועשרות נפצעו, אך הפעם גם פורעים רבים נהרגו. בן ציון  צ'רנומירסקי לימים ישראלי, עלה  לארץ ישראל פעיל ההגנה העצמית שם. העיר הומל, עם ג"צ – 'גיבורי-ציון'. סכינים וקלשונים הייתה לסמל של לחימה על הכבוד, שם היו גם חיה שרה בלומין לימים אשת המפקד יחזקאל חנקין, חווה וולפסון שנהרגה באופן טראגי באותם פרעות ורוזה כהן לימים אמו של יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל,  שנרצח בידי יהודי מנוול.

מגיני ז'יטומיר נתנו ביטוי יוצא דופן לעמידת גבורה שם נהרגו עשרים ושלושה לוחמים, ביניהם הסטודנט הרוסי ניקולאי בלינוב.

באודסה התארגנו כאלפיים אנשים בפלוגות קרב. זאב ז'בוטינסקי הצעיר [לימים ראש בית"ר ומייסד התנועה הרביזיוניסטית] דאג לחמשם בגיוס ממון.. בקרבות נפלו 55 לוחמים יהודים ו-15 לא-יהודים, רובם סטודנטים, אנשי ה - ס. ר. = הסוציאל-רבולוצינרים שהצטרפו למתגוננים. משם בא ברל'ה שוויגר.

גם בערים קרמנצ'וג ופרילוק הוקמו קבוצות להגנה עצמית. גם בקייב, גולדה לישנסקי היא רחל ינאית הייתה שם. היו עוד מקומות, היו עוד אנשים.

רוב הציבור היהודי לא התגייס. כוחה של המסורת הלא-לוחמת של היהודים היה רב.  התווכחו – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בעד, אחד-העם – הוא אשר צבי גינזבורג  נגד; מעל 150 אלף יהודים הפליגו לארצות-הברית, 35 אלף עלו לארץ-ישראל, כולל תימנים - העלייה השנייה.  גם לוחמי ההגנה העצמית.

 ישראל שוחט מגרודנו, ישראל בוטרברוט [גלעדי]  ו'הר הגעש' מנדל פורטוגייס [פורטוגלי] מקאלארש עם יצחק שימשלביץ [בן-צבי] מפולטאבה [לימים הנשיא השני של מדינת ישראל] והקימו בחדרו של זה האחרון,   בבתי ווארשה ביפו את הארגון החשאי 'בר-גיורא' לימים 'השומר'.

גם מאירק'ה חזנוביץ הבחור "מהשדרות הכי עניות בעיר מינסק" בא מ'ההגנה עצמית' בעיר באקו.

אלעזר פינלשטיין, שאך לפני שנים מעטות התהלך בקפוטה ארוכה ובשטריימל, יהודי-פולני בחוצות ווארשה נראה באסיפות מועדון 'פועלי-ציון', בבית-קפה ברחוב גנשא 29, שם פגש את אליעזר משה סלוצקין – מי שהיה מראשוני דגניה, כנרת ועין-חרוד - מי שנשא לאישה את בלומה אחות לאה מירון  שהייתה לאשת ברל כצנלסון וזכה בקיבוצו לאריכות ימים מופלאה; יוסף רוטלוי,  מי שהיה בקבוצה הראשונה שעלתה על אדמת כרכור, חבר ועד פועלי חדרה,  שנהרג בכרתו עצים ביער חדרה, קיץ תרע"ט;

שמואל ניימן שהיה לרופא בארצות-הברית, את ציפה פורמנסקי, ישראל ושר, בנימין עפרון ויצחק לב.

אלעזר הצעיר הפשוט הזה -  גבוה, כבד-גוף, בעל פני-זעף, חסר אלגנטיות בחיצוניותו ישב והאזין לויכוחי החברים על 'מטריאליזם היסטורי', על 'הנוסח המינסקאי' ו'הנוסח הפולטאבי' של הפרוגרמה ה'פועל-ציונית', פרוגרמה,  שעל פיה יוביל 'המטריאליזם הדיאלקטי' מבית מדרשו של קרל מרכס  ו'חוק הברזל' של הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס את הפרולטריון העברי רק לארץ-ישראל. הויכוח היה חם ונלהב. ה'דוד אלעזר' כבד-הדיבור ניסה להשתתף בו, ומשלא יכל קם, ובקולו הגס היסה את הדוברים המתלהמים, דפק באגרופו הכבד על השולחן, רקע ברגלו וקרא:"הגיעה העת לחדול מהלהג הזה על 'המטריאליזם וחוק הברזל' המסובבים את גלגל ההיסטוריה כלפי ארץ-ישראל. גלגל ההיסטוריה ימעך אותנו, אם לא נעלה בעצמנו לארץ-ישראל ונחל את עבודתנו ואת ההיסטוריה שלנו שם. דרוש אומץ לקום ולעלות ולא לחכות עד שגלגל ההיסטוריה ידחפנו שמה".

 החבר פינקלשטיין עורר בדבריו הבלתי תיאורטיים, צחוק בין מחזיקי התיאוריות.

כפולה הגננת - היא פנינה אשת יחיאל הלפרין לימים אמם של יונתן רטוש ועזי ארנן, תמר ברוידא  - לימים גיסתו של יוסף חיים ברנר, וצבי רוטנברג, השתתף 'הדוד אלעזר' בכל פעולות המפלגה – "לארגון הפועלים, להטבת מצבם ולמלחמה רעיונית בעד סוציאליזם ציוני" מלחמה ב'בונד' ובמחלקה היהודית ב- פ.פ.ס. – המפלגה הסוציאליסטית הפולנית אשר דגלה בפעולות טרור, מהם למדו דרכי מימון. לכל מפלגה היה ארגון הגנה משלה. התנועה הייתה זקוקה לכסף, נוסף למס, שנתקבל מן החברים, נהגו לגבות מס מן העשירים. ניסו כוחם גם בשוד, באחת הפעולות – שוד אחת הרכבות – השתתפו שמוליק הפטר מי שהיה אסיר 'השומר' בכלא חאן אל-פאשה בדמשק  ויצחק שעוני, לימים איכר במטולה.

'הדוד אלעזר' עשה את העבודות הכי פשוטות, הכי קשות, שבלעדיהן שום ארגון, בייחוד חשאי, לא יכול להתקיים. במסירות ביצע כל תפקיד – שליחות קרא לזה.

הביא אוכל לחבר בבית-סוהר, סידר מטבח לחברים בעת השביתה-כללית, הטמין נשק להגנה העצמית, דאג לרופא, תרופות ומזון עבור חבר חולה; מצא דירת מסתור לחבר מבוקש על ידי המשטרה, שמר והעביר למקומות שנאמר לו את הספרות המחתרתית של המפלגה.

הוא ידע כי אם ייתפש 'יזכה' בעבודת-פרך או גירוש לסיביר.

מספרים כי בעת שביתת הרעב, אסף כוח עבר מחבר לחבר, עודד וניחם -  "היה מספר את מעשיותיו-הלצותיו".

 יום אחד הוקפו כל יושבי בית-הקפה באסיפתם ונאסרו.  106 חברי 'פועלי-ציון', ובהם יצחק טבנקין, נחום רפאלקס, מרק ירבלום בן  18, אלקנה הורביץ לימים חבר 'השומר'  מאיילת השחר זה שסירב לירות ביוסף לישנסקי איש ניל"י  ועוד רבים וטובים -  נפלו בידי המשטרה הפולנית והבולשת הרוסית  ונאסרו במבצר נובוגיאורגייבסקי.

מי ש"הציל את המפלגה" - קיים את הקשר, את חליפת המכתבים, בין החברים הנאסרים והחברים החופשים היה 'הדוד אלעזר'  בנצלו את תפקידו כמעביר אוכל לאסירים, שנשלח מקרובים וידידים.

מספרים כי את האוכל המתקבל חילק שווה לכל החברים, ואילו הוא, נאלץ, לא פעם, לאכול מהמרק של בית-הסוהר. מספרים על תרנגולת, שנשלחה לאיזה בן-יחיד, שהוא כבר דאג כי תבוא לידי הנצרך לה ביותר – לאיזה חבר חולני. . .

חבר חרוץ ומסור לעבודתו ולמפלגתו "פועלי ציון" היה 'הדוד אלעזר'.

כבר לא צחקו ממנו; ולארץ-ישראל בין גלי ה'עלייה השנייה' עלו כמה מאות אידיאליסטים - פועלים ושומרים.

הוא עלה בשנת 1907.

פינקלשטיין עבד בכרמי רחובות, עסק בסידור עבודה לפועלי המקום והיה לפועל בפרדס מינקוב, הגדול בפרדסי המושבה.

משפחת מינקוב נמנתה על ראשוני רחובות. גידלו גפנים. "מצב הענבים היה גרוע" - זלמן מינקוב  הצעיר, נשוי טרי למוסיקאית משוויץ וחובב תיאטרון, החליט לנסות מזלו בגידול הדרים. רכש 150 דונם מאדמות 'קדימה' בצפון המושבה ובשנת  1904, נטע את פרדס המשפחה - הפרדס הראשון ברחובות. הפרדס ניטע בצד הדרך, שהוליכה מיבנה לעבר רמלה,  'דרך רמלה' קראו לה. בפרדס בנה חצר מוקפת חומת אבני כורכר ובה שני שערים – לדרך הסמוכה ולנטיעות. בחצר: בית אריזה, בריכה לטבילת חישוקי תיבות, מחסנים, אורווה, חדר- אוכל וחדר-שירותים לפועלים וכן דירה לשומר. בקומה השנייה היה משרדו של מנהל הפרדס. ובצד מזרח בריכת השקייה מדורגת, ששימשה גם כבריכת שחייה, "בלילה היו ממלאים אותה". ממנה הובילו את המים בתעלות לעצים  לידה נטע זלמן מינקוב עצים אקזוטיים, שהביא מאפריקה האגרונום שמואל צבי הולצמן אשר בפרדסו הסמוך - פרדס זאב גורדון, אבי אשתו– שהערבים קראו לו 'באייאראת אל-נעמת' ובעברית צחה 'פרדס היענים' על שמן של אותן "העופות הענקיים הזועמים והזועפים"  שגידל שם; הוא מינה את  ישראל סחרוב  כמנהל עבודה ונסע לאוסטרליה. לאחר שאחד העופות בעט בסחרוב הועברו היענים לחצרו של ישראל אהרוני הזואולוג העברי הראשון, הוא שהזמין את יחזקאל חנקין קלע מצוין לצאת עמו למסעותיו ולצוד למענו.

גם באר נחפרה בחצר ולידה חדר המנוע  לשאיבת מי התהום – עומקה 23 מטרים וקוטרה למעלה מששה מטרים.  לפועלים עבריים העניק מינקוב הצעיר מקום עבודה קבוע, שם עבדו - החבר של חווג'ה מוסא [האיכר משה סמילנסקי] הוא יוסף אהרונוביץ` לימים עורך 'הפועל הצעיר', מאיר רוטברג 'מלך המעדר' ויוזם 'המשביר המרכזי', בן-ציון ישראלי, שהתאהב בחיה הבת של פייגע זלצר בעלת 'מטבח הפועלים' שם סעדו, שם פגש בצמחוני-טבעוני נח נפתולסקי  החולני, שהיו לימים בין מייסדי קבוצת כינרת. שם נפגשו עם 'הצדיק החילוני'   א"ד גורדון  [אהרן-דוד] גורדון  בן החמישים, זה ששותפו לחדר - מחסן בחצרם של זלדה ונחמן הרשנזון- תלה את עצמו על עץ זית בכרם סמוך, עם פּיניע כהנוביטש המכונה 'דער נסתר'   זה שנרצח בימי סטאלין במחנה מעצר סובייטי, עם נח שפירא המשורר בר-נש; עליו אומרים  שחיבר את 'יא
חלילי לי עמלי לי יא חווג'ה מוסא' ואת האחים מרדכי ושמעון קושניר, השומר שנשא לאישה את אסתר–רחל בתו של יקותיאל קפלן, שבן השכנים העשירים -  אברהם חפץ - ירה בו ובה בהתקפת טירוף. גם שלמה לבקוביץ [לביא]  לימים חולם הקבוצה הגדולה,  הקיבוץ שהיה ממקימי עין-חרוד  היה שם גם חיים יפה ממארגני 'חגיגות הפסח'.

בפרדס מינקוב, שהיה מרוחק כ- 3-4 קילומטרים מהמושבה, הפרדס הגדול במושבה, ששטחו יותר ממאה ועשרים דונמים עבד אלעזר פינקלשטיין

 באחד מימי שישי של חודש תמוז תרס"ח - השנה שבה בא כרופא המושבה הד"ר אריה פוחובסקי - הלך חיים פרידה מרחובות לביתו בבאר-יעקב, בדרכו רצה להתרחץ בבריכה שבפרדס מינקוב, אולם הביאראג'י [איש הפרדס] הערבי סילקו וקיללו: 'ערס' אמר לו וזה החזיר בקללה, הרים הערבי את מקלו והכה עד שהמקל נשבר;  הפועלים אברהם כהנוביץ ואלעזר פינקלשטיין הצילוהו.

בשנת 1909 הגיע כשומר לרחובות דוד שמעונוביץ, מי שיהיה לפואט שמעוני, גם רחל המשוררת   אז נערה בת 19 עם אחותה שושנה בלובשטיין השתכנו במושבה בדרכן לאיטליה ללמוד אמנות ופילוסופיה. לימדו עברית  בגן-הילדים ורחצו להנאתן בבריכת מינקוב. גם הבחור נקדימון אלטשולר בן המקום היה שם.

יום אחד, פסח תר"ע, סעדיה השומר בכרם שמואליין, "איש פראי ביותר", רב עם נקדימון אלטשולר וכששלף אקדח במטרה לירות בבחור, באו שוב הפועלים אברהם כהנוביץ ואלעזר פינקלשטיין מפרדס מינקוב לקחו את האקדח מידו ומסרו אותו לוועד המושבה.

יש אמרים כי אלעזר פינקלשטיין היה בין העולים להתנחלות-כיבוש במרחביה, הנקודה הראשונה בעמק יזרעאל, עם החברים מקבוצת 'השומר' ו'החורש'.

צרות במושבה רחובות לא חסרו- בכפר מע'אר שבדרום ישב השודד אבו-ע'נאם, ובזרנוגה השכנה ממערב קיננה קבוצת הבריונים של אחמד סורבאג'י וסעיד אל-עע'ינו.

"זרנוגה תמיד התנפלו על רחובות בימי חג, בדרכם מ'נבי סאלח' שברמלה היו עושים איטבח אל-יהוד" סיפרה יהודית פסטרנק וייזכר אותו לילה בו ניסו להעפיל מ'דרך רמלה' לעבר הבית המפואר של סלוצקי נתקלו באש בחוריו של סמילנסקי, ונסוגו לכפרם עם כמה גופות.

רעים היו ערביי זרנוגה. כשהרגו את דיב מכפרם הניחו את גוויתו על אדמות רחובות בכדי שיואשמו אנשיה ברצח. ועד המושבה גזר שלא להעביד פועלים מזרנוגה. בויקוט. חרם.  עברו שנתיים ופועלי זרנוגה ביקשו לעשות שלום  הוועד הסכים, שבט תר"ע.

השומרים היהודים שמרו יחד עם השומרים הערבים, שעליהם פיקח השומר הוותיק הכושי סאלים אבו-סרור – עבד משוחרר של שייח' שהין מקובייבה השכנה. הראשון כראש השומרים היהודים היה משה רוזנבלום המכונה משה דער שמיד - הנפח, אחריו היו יעקובזון  והרשל פליישמן רכובים על סוסות נאות.

"דער פעטער לייזער" עלה בדרגה וגם בשכר והיה למכונאי בפרדסו הגדול של מינקוב  - טיפל בשני המנועי הנפט שהניעו את המשאבות בשתי בארות הפרדס. ההדרים אהבו הרבה מים. כשהמנוע התקלקל קרא לקפלן המכונאי.

 בצדה האחר של המושבה, בדרום, בפאתי שכונת התימנים, נרצח חמאמי קפרא. שחזר מגדרה

וסופי היפה הירושלמית, ששודכה למורה במושבה, שתתה למוות קארבול שבועיים לאחר חתונתה .  

בשנת תרע"א נתמנה על ידי ועד המושבה 'הצייד' יחזקאל חנקין  לשומר-רוכב וכמפקח על השמירה המעורבת - יהודים וערבים. ליד חצרו של שלמה גולדין בו היו יעניו של ישראל אהרוני, באחורי חצרו של פריידה שם גר עם רעייתו חיה-שרה  - הקים אוהל, 'מאדפה'  - לקבל את אורחיו הערבים, את שפתם ידע ואת מנהגיהם הכיר, שמר עם אבו סרור והרגיש כנציג 'השומר'.

עברה שנה ואהרוני השפיע על יחזקאל לעזוב את השמירה ולצוד עבורו צפרים בסביבות רחובות.

השמירה הטובה התמוטטה. נעקרו מאות עצי שקדים. נפרצו מנעולים, פרות ועגלים נעלמו  גנבו תרנגולות, העקבות הוליכו ל'דרך רמלה'. חשדו בשומר חוסאן אבו חאטאב. 

 ברחובות החלו לדבר: אולי כדאי להביא את 'השומר'. קראו לאסיפה כללית בבית המועצה. סמילנסקי וסיעתו לחצו ונחתם הסכם עם 'השומר'  1911.

בנובמבר 1911 נפטר באורח טרגי זלמן מינקוב בדמי ימיו "ביום בו נולדה בתו זלמה". שנקראה על שמו, אבל כבד שרר במושבה, בייחוד בקרב הפועלים. המשפחה מכרה את הפרדס לקבוצת ציונים מבלגיה: האחים אוסקר וז'אן פישר ומשה טולקובסקי, שחלקו בקנייה היה 15 דונם גן-פרי ו-20 דונם איקליפטוס.  בנו  שמואל [סמי] טולקובסקי, אגרונום צעיר, חובב בריות והלצות, התיישב ברחובות, התערה בחיי המושבה, חבר למשפחת הרופא ד"ר מוסקוביץ ופרידה אשתו היפה, עיבד את הפרדס, שרכשו אביו ושותפיו נהג לצייר קריקטורות  ולנגן בכינור בלילות על שפת הבריכה מול עציו של 'פרדס מינקוב' אותו ניהל.

רחובות הייתה המושבה הראשונה ביהודה, שחתמה על חוזה שמירה עם אגודת 'השומר', מתשרי תרע"ב עד א' תשרי תרע"ג במחיר 16,260 פראנק לפי סיור מוקדם של שני שומרים אשר באו להכיר את רחובות  - גד אביגדורוב ויוזיפקר הוא משה גולדשטיין [לימים גבעוני].

הממונה על השמירה היה צבי בקר הסוציאליסט הצמחוני, שחזר רק עכשיו מכלא עכו שם ישב אחרי תקרית מרחביה.  הוא פיקד על ארבעה שומרים רוכבים ועוד 11 שומרים רגליים, ביניהם מנחם ברלינר ואבנר שפאל. הוא המשורר אב-נר. שכינוהו 'אבנר הקטן'  להבדיל  מ'אבנר הגדול' הוא  יצחק בן-צבי .שומר רוכב עלה 120 פרנק לחודש ו- 70  פרנק שומר רגלי. רובה עלה 150 פראנק.

אהבו לדקלם את 'שיר הבריונים' של יעקב כהן  אשר נכתב בברן שבשוויץ לאחר פרעות קישינב באפריל 1903 זה שהפזמון החוזר שלו "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום"  היה לסיסמת ארגונם  -'השומר'. [אגב - השיר שימש כהמנונה של 'ברית הבריונים', המחתרת האנטי-בריטית הראשונה בארץ ישראל. עם השנים השיר היה מבין המוכרים והאהובים על הבית"רים ברחבי העולם]..

עבודת השמירה של 'השומר' במושבה החלה בט"ו חשוון  תרע"ב.  בחוזה התחייב ועד 'השומר' "לשמור את כל הנטיעות, הפירות והזריעות" ולהוסיף שומרים בעונות הבציר והאסיף.

השומרים המתחילים צוידו בנבוט - מקל מסוקס שראשו ממוסמר או בקארדח - אקדח פרימיטיבי ואילו המתקדמים זכו בג'יפט – רובה ציד.

הם שכרו מדוד בוטל בית.

אלעזר פינקלשטיין החליט כחבר 'פועלי-ציון'  להצטרף לאגודת 'השומר' נשבע לארגון במערה סמוכה לקול ארבע יריות; עזב את עבודתו כמכונאי אצל סמי טולקובסקי ב'פרדס מינקוב', מצא ממלא-מקום את יוסף יודלביץ [לימים חבר הנהלת תנובה-אכספורט בע"מ]  קיבל סוסה ערבית אבירה מ'השומר' בשם זילפה [יש אומרים שקנה אותה מכספו], והיה לשומר במושבה. אחראי על השמירה בכרמים. נישא על סוסתו  בגאווה כאחד האבירים.

הוא לא היה מאלו שזכו להיות כשיהושע חנקין בעל הזקן הזהוב השיא את אוהב הנשים המנהיג ישראל שוחט עם יוזמת הקואופרטיב, התקציבאית, המהפכנית התוססת מניה וילבושביץ הממושקפת בחדר העליון בחוות סג'רה, הוא גם לא היה בין אלה שלמדו שם ערבית מאותו טברייני  שהובא ללחווה. הוא היה מבוגר מחבריו, רווק. מספרים כי הוא שהכשיר את גרשון פליישר הבחור, שהלך ללמוד רעייה אצל הבדווים. דיבר יידיש שפת 'השומר'. קפדן היה. לימים  הועלה גרשון  בדרגה: "משומר כרמים עונתי נתמנה לשומר קבוע ולא רק בכרמים".

כאיש-צבא למוד משמעת היה למבקר השומרים ולמרות רגזנותו וקפדנותו נתחבב על השומרים הצעירים, כי כדרכו, דאג למחסורם.  גם באירועי 'חג הפסח', שהיו בחול המועד, טרח סביב צעירי 'השומר' שבאו מכל קצווי הארץ לתחרויות הספורט העממיות. בעיקר אל מרוץ הסוסים וההתגוששות. זה היה מפגש חברתי של איכרים, שומרים ופועלים באו מכל המושבות. באו מיפו. באו מתעמלי אורלוב מגימנסיה 'הרצליה', מנהיגים ציוניים כמו סוקולוב שנאם, סופרים כמו ביאליק ששתק, ואמנים כפרופסור ש"ץ מ'בצלאל' ירושלים. הועלו הצגות, נערכו נשפים ספרותיים, התקיימו קונצרטים - הופנקו והתזמורת 'שולמית' מנווה-צדק נגנו, גם הישגי היישוב בחקלאות ובתעשייה הוצגו בביתנים. גם החלוצה היפהפיה בתיה מיטלמן באה מהגליל לחיה זלצר חברתה, לפגוש באהוב ליבה השומר יגאל אליוביץ.

"משהגיע שמע החגיגות לגולה נהרו אליהן תיירים רבים, שכיוונו את מועד בואם לארץ למועד החגיגות"

בכל הבתים התארחו אנשים. אבל לשמור צריך.

 לפקודת וועד החגיגות הכינה האלמנה אושרוב 490 ארוחות. באו לאכול אצלה רק מעטים

"ואת הנשאר שפכתי והשלכתי החוצה" כתבה לוועד המושבה "אינני מבקשת שכר טרחה, רק לשלם לי בעד הארוחות שהכינותי".

"בבית פלורנקו היו מבשלים תפוחי אדמה בסירים גדולים וכל עובר ושב לקח חינם" זכר כילד עמיהוד נחמני.

לאחר האסיפה הרביעית של 'השומר' שהייתה ביום שבת ג' תשרי תרע"ג ברחובות יצאו בקר המפקד ופורטוגלי החתן מחליפו רכובים על סוסותיהם, מתופפים בתוף ומכים בפח, עברו מבית לבית והודיעו על שעת שלוש חתונות של חברי 'השומר' שבמושבה  ומיקומן - חורשת האקליפטוסים שבחצר בתיה מקוב.

החתונה המשולשת, הייתה חגיגה לסביבה כולה, ומכל מושבות האיזור נהרו המונים לרחובות להשתתף במעמד. אומרים כי כל חברי 'השומר' היו שם ומאות אורחים הגיעו מכל הארץ.

באו גם בדווים רכובים על סוסותיהם המקושטות.

מאירק'ה חזנוביץ נעול מגפיים גבוהים, על ראשו כפיה ועגאל, עטוף עבאיה, ה'אבו-חמסה' - רובה ציד בעל מחסנית של חמישה כדורים, שנחשב לנשק מעולה -  על כתפו וה'מדג'וויז'  -מין חליל כפול  בידו. יישב על מדרגות אחת המרפסות לידו נערה מיטיבת שיר. בני נוער המושבה וחבריו השומרים סובבים אותו ושרים "ישמחו השמים ותגל הארץ". מספרים כי שם הציע לחברתו סוניה להצטרף לחתונה ואילולא מאורע חדרה היו עושים זאת.

המושבה לבשה חג, העבודה בכרמים פסקה. המושבות השכנות נשאו בהוצאות החגיגה; יקב ראשון-לציון תרם יין כיד-המלך, בנות רחובות אפו עוגות, נשות המושבה בישלו מטעמים, ומנס-ציונה הביאו פירות. דברי מאכל הוכנו ביד רחבה על השולחנות בחורשה, שהוארה בפנסים תלויים בין ענפי העצים. בשולי החורשה, סודר מגרש רחב ידיים להמונים, לעגלות, לסוסים ודיליג'נסים.

דגל 'השומר' שהכינה חיה-שרה חנקין נמתח על ארבעה רובים והיה לחופה.

בראש המחותנים צעד מנדל פורטוגלי גבה-קומה ורחב-כתפיים ולידו בת-זוגתו הנמוכה, טובה אליוביץ' היפה ממטולה; אחריהם צעדו אלכסנדר זייד עם ציפורה [פייגעלע]  בקר שירדו מסוסותיהם וזלמן אסושקין [לימים אלון] וחווה גורדון זוג מועמדים, שגרו ב'פרדס מינקוב'. השישה צעדו אל החופה בליווי צהלות הקהל.

איכר מהמושבה, שפעטער לוזר לא הכירו,  ערך את טכס הנישואין. עם שבירת כל כוס ירו החברים באוויר.

בקהל נראו האחיות של כלת זייד  - אסתר וקיילה בקר [אשת ישראל גלעדי] עם ידידתה הרחובותית יהודית אלטשולר. גם מרדכי יגאל [אליוביץ] השומר, גיבור תקרית מרחביה, אחיה של הכלה טובה. גם השומרים בנציון משביץ, לבקוביץ, חיים שטורמן, שבתיאל, צבי נדב [הוא נתן ברגמן]. יצחק הוז אחיו הבוגר של דב הוז ובנות המושבה, כמו בת שבע חרל"פ ועוד צעירות צחקניות.

'השבאב' – נוער המושבה וצעירי 'השומר' ערכו 'פנטזיות'. –רכבו על סוסות וירו באוויר

בהגיע תורם של סוניה ומאירק'ה חזנוביץ' להיכנס לחופה "פרץ בסערה" רוכב לחורשה והודיע כי חדרה הותקפה ונדרשת עזרה. קבוצת שומרים, לרבות החתנים, עלו מיד על הסוסות ודהרו צפונה. פעטער לוזר נשאר לשמור במושבה. שאר הנאספים המשיכו לשמח את הכלות לשיר ולרקוד .

 כעבור כמה שעות חזרו השומרים.  החגיגה ארכה עשרה ימים רצופים: "להאדרת המאורע נערכה תחרות רוכבים מובחרים על סוסות אצילות וציפורה זייד שתפסה סוסת עבודה השיגה ועברה את כולם במרוץ וזכתה בפרס בעד רכיבה מהירה".

זלמן אסושקין חזר לשמור ב'פרדס מינקוב'.  טולקובסקי המנהל הכשיר למגוריו חדר גדול בפרדס והתקין דירה בתוך החצר לזוג הצעיר. אלה קנו פרה וגם בנו לול-עופות קטן. על חווה החברה היחידה –הוטלה כל עבודת משק-הבית והמטבח לשומרים הצעירים. "בעצמי הייתי כובסת את בגדיהם ומתקנת ומגהצת" סיפרה. הם עזרו לה. גם פעטער לוזר. כדרכו.

בקיץ. באו הרבה בחורים לשמור בכרמים שמירה עונתית. אסושקין הנוח והתרבותי, הצטרף לפעטער לוזר כמבקר השומרים; אלה היו ברובם בחורים חדשים, וצריך להדריכם בשמירה.  מספרים כי את דוד הכהן סילק בגלל גילו הצעיר .

באפריל 1913 הוחלט ב'השומר', להחליף את צבי בקר שמילא את תפקידו באומץ לב ובתבונה רבה. בזכות טוב לבו, אופיו המתון ואצילות הליכותיו הצליח ליישר הדורים בחיכוכים הרבים שנתגלו בין השומרים ובין איכרי המושבות, הוא עבר למלחמיה במקומו מונה מנדל פורטוגלי.

ביום רביעי כ"ח לחודש תשרי התרע"ג נחתם ברחובות כתב התקשרות בין ועד המושבה ובין ועד 'השומר' בו התחייב 'השומר' "לשמור את המושבה רחבות וכל הנמצא בה על שטח אדמתה השייך להמושבה הנטיעות הפירות והזריעות – מלבד הפרדסים – עפ"י התנאים המבוארים"

על כתב ההתקשרות חתמו חברי ועד המושבה: משה סמילנסקי, יעקב-ישראל פיינשטין ואהרון שמואליין. בשם ועד 'השומר' מנדל פורטוגלי "בא כח ועד השומר ביהודה", וישראל גלעדי חבר ועד 'השומר' בארץ-ישראל שהחליף את ישראל שוחט שהוגלה לבורסה שבתורכיה.[שם נולדה ענת אחות לגדע]

פורטוגלי , כדברי אחד מחבריו: "כרוחב גופו – רוחב נפשו, כגובה קומתו – מעופו" מצא כי רוב השומרים הוותיקים "שבורים, רפי-כוח וחדלי-מרץ" היסוד הרומנטי נעלם עם הקמת המשפחות "הרבה רעל יש בשמירה" כתב "אידיאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד – אחווה".  במכתב לאשתו כתב בין השאר: "...לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון ל'אגודת השומרים'. אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה ; לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה".

הוא דיבר על יצירת מושב של שומרים, שם תהיה חלקת אדמה ומשק ביתי לכל אחד מבעלי המשפחות'.

וכאן הוא מצא שומר וותיק, מבוגר מכולם, את אלעזר פינקלשטיין שהחשיב כמוהו את עבודת האדמה. "אין להקים עם בלי עובדי-אדמה…   השומרים אינם יכולים להיות רק לוחמים…  באנו לארץ הזאת לא רק לחיות בה כי אם לעבדה ותפקיד זה מוטל על השומרים המוכנים לתת נפשם על כל שעל אדמה" אמר.

חילוקי דעות בין ועד המושבה לבין 'השומר' על טיב השמירה, בעיות כספיות והיחסים עם השכנים העמיקו. חסרונו של 'הדיפלומט' ישראל שוחט - שנסע ללמוד משפטים בקושטא היה מורגש.

תלונות הגיעו לוועד המושבה כמו זו של אותו איכר שסולק מכרמו על-ידי השומרים, עת בא בחצות לערוך ביקור ושיבש את כללי השמירה והנוהל. או זו של סמי טולקובסקי המספר ששמע על פועל ערבי שנשאר חייב כמה בישליק [עשירית לירה תורכית] לשומר לאזאר פינקלשטיין היות ולא רצה או שלא היה יכול לשלם לו. פינקלשטיין התנפל עליו עם השוט "והכה אותו באכזריות המתאימה לחיית טרף ולא לבן אנוש" וחתם בברכה ציונית.

 התושב שאול זאב קלונימוס התלונן על השומר גולדשטיין משה שהתנפל עליו ועל שני חבריו "בזלזולים ובחרופים גסים כמו גנבים, רמאים" עד שעצרו בעדו חבריו יודילביץ ורוטברג.

הפועל יוסף מונדין התלונן על שני שומרים הוז ובקר שעצרוהו "הטילו שקוצים עלי ויעשו את שמי לחרפה"

דוד לייב גלייברמן התלונן כי נעצר בלילה על ידי כמה שומרים אלימים והואשם כי גנב חפצים מבית האדון מינקוב.

הפועל זרח זרחי הלין כי אחד השומרים הכה אישה תימנית הרה שליקטה גזם בכרמים  וזו 'הפילה' . "אפילו האיצטלה של 'השומר' אינה צריכה להאפיל על דבר זה".

ובמרחביה נהרג מאירק'ה חזנוביץ.

באווירה קשה זו אירע  'מאורע זרנוגה': ביום קיץ חם בתמוז תרע"ג פרץ אירוע דמים בכרמי רחובות על אדמות חורונדה בואכה זרנוגה בצפון מערב המושבה. הימים היו ימי בציר הענבים, בתום יום העבודה בכרמים שבו האיכרים לבתיהם והשומרים התפרסו בשדות המושבה כדי למנוע מערביי הכפרים השכנים לגנוב אשכולות הענבים

 יש אומרים כי המאורע פרץ 'בגלל אשכול ענבים' ויש אומרים 'גנבי עופרת היו' -  סכסוך שהחל בין ערביי שיירת גמלים מיפו לשומר כרם טירון, סכסוך שסחף  אליו  את  ערבי זרנוגה מול שומרי המושבה  השומר פרידמן, שנזעק מראשון-לציון נרצח וגופתו חוללה. השומרים יהודה גולדשטיין [לימים מגדלי], אייזנשטיין ונתיבי; האיכר מאיר גורודייסקי  והנגר משה למישוב מצעירי המושבה נפצעו.

למחרת הופיעו הערבים לעבודתם במושבה כאילו לא אירע דבר. השומרים והפועלים היהודים דרשו מהאיכרים לגרשם. האיכרים התריסו כי בגלל, שחצנות השומרים סביב אשכול ענבים הסתבכה המושבה.

בלילה בו קברו את פרידמן הייתה מריבה בין 'השומר' והמושבה. 'חברה קדישא' לא קברה אותו. מלים קשות נפלטו מפי המספידים כנגד נותני עבודה שברחובות. מיכל הלפרין זעק נגד חטא העבודה הזרה וקרא לנקמה.

לא מעט איכרים, הטילו מומים בשומרים העברים "נערים נלהבי-מוח -  כינו אותם - כאלה שאינם יודעים את לשון המדינה ומנהגיה" ; "הון תועפות הם עולים" רטנו אחרים.

באור ליום שלישי ב' לחודש אב תרע"ג רצחו זרנוגאים את השומר היחפן דוד לויתן, בצדה האחר של המושבה, בכרם שעל גבול רמלה ב'גבעת הזיתים', בכרמו של ברוך ויינר המוח'תאר.

רבה של יפו והמושבות הראי"ה הרב אברהם יצחק הכהן קוק  הספידו וקבע כי "בשמירה מרובות ההתנדבות והרוחניות על פני החומריות". אחריו השומר נתן חופשי אמר מלים אחדות ו'חברה- קדישא' סתמו את הגולל. "כאשר נתאספו פועלי-יהודה ללכת לבית הקברות, לא השתתפו בהליכה זו בני המושבה". זקנים ונשים כן.

המושבה הסתבכה  במשפט סיוטי, שעלה הון - כולל אירוח ללא סוף ו'באקשיש' ללא גבול.

בתשעה באב, נערך הכינוס הרביעי של פועלי יהודה ברחובות שם עבדו כ- 300 פועלים יהודים

ברל כצנלסון ומאיר רוטברג בוועד. בקהל - שתי האחיות מבאר-יעקב שרה ורבקה יצקר יחפות רעבות למחצה, עליזות ואמיצות-רוח. גם חיה זאטדוניה [אשת רוטברג לימים]. שם הוחלט כי פועלים, אשר לא יכלו לשאת את העלבון והאכזבה יעזבו.

בערב ראש השנה תרע"ד, תם החוזה עם 'השומר'.  'השומר' פוטר ועזב את המושבה על כל כבודתו.

פעטער לוזר ש'השומר' היה בשבילו 'קודש-הקודשים' דאג לרכוש ולקניין - במיוחד לנשק ולסוסים.

ומה שעשה 'השומר' מתוך הכרח חיצוני, עשו הפועלים  מתוך הכרח פנימי – לא יכלו לסבול יותר את רחובות ועזבו.

בליל השמירה האחרון נערך לשומרים נשף פרידה. פועלי רחובות ונס-ציונה, נוער המושבה וחברי 'מכבי' מפתח-תקווה וירושלים באו. "הנשף היה יותר דומה לאבל". אחרי הנשף המדכא הם הלכו לכל מתנגדי השמירה והעבודה העברית במושבה ושרו שירים כמו 'הוליעט הוליעט בייזע ווינטן' [התהוללו, התהוללו רוחות רוגזות], ולידידים המועטים את 'די שבועה' - "ברידער און שוועסטער... " [אחים ואחיות...]  המנון ה'בונד', ש'פועלי-ציון' אימצו, ובעברית שרו את 'התקווה' .

 ואז "נתן חבר אב-נר צו לצאת כולם בבת אחת את המושבה".

עשרה פועלים בהם מנחם ברלינר הוותיק ובחורה בשם תמר ברנשטיין, הלכו לגן-שמואל לפי הצעת 'ועד פועלי יהודה'. השאר התפזרו.

מיכאל שפאל נשאר והקים את האגודה הטרוריסטית החשאית 'נכדי פנחס'  כנגד האיכרים המתנכרים לעבודה העברית.

מנדל פורטוגלי הלך לגליל, לבית-גן.

קבוצת שומרים עברה לראשון-לציון בהם הזוג אסושקין ופעטער לוזר .

יוסק'ה זלצמן נרצח בדרך בין כנרת לביתניה.

אחרי 'השומר' קיבל את השמירה ברחובות  אברהם בלומנפלד, 'הענק האדום' איש ירושלים משנהו של אברהם שפירא מפתח-תקווה.

והנה ומצאתי כתוב:

לכבוד ועד מושבת רחבות!

האדון בלומנפלד הוציא עלי לעז בפני עדים, כי חרפתי את בנות רחבות וכיניתי אותן בשמות גסים – כגון זונות וכו' – ולכן אבקש מאת הועד הנ"ל לעשות חקירה בענין הזה, ואם ימצא עון האדון בלומנפלד, לענשו על זאת; ובכלל להשתדל לגמור הענין בכי טוב, למען לא לבוא לידי קטטה ביננו ובין האדון הנ"ל.

בכבוד

[חתימה ידנית] אלעזר פינקעלשטיין

ראשון לציון כ"ז חשון תרע"ד [27.11.1913]

[ארכיון תולדות רחובות, מכל 4, תיק 2, מס' 5330]

לייזר פינקלשטיין היה שומר לילה בראשון-לציון. גר בחדר-פועלים טיפוסי, ספק חדר, ספק מרפסת, קטן וצר מאוד. מיטת-קרשים לא מסודרת, לא שולחן, לא כיסא, "הכל מלוכלך בצואת ציפורים אשר עפו וציפצפו בתוך החדר כאילו הן פה בעלות-הבית". סיפרה מי שנטתה ללון שם.

יום אחד, לאחר גירושו של מנשה מאירוביץ מראשון-לציון על ידי התורכים, פקידי הממשלה דרשו בפקודת ג'אמל פחה המושל הצבאי ההפכפך את הנשק מ'השומר' ומהאיכרים, מוח'תאר המושבה ישראל זיגר - נגן באורקסטרה וחבר ה'מג'לש אל אדרה'  - ועד הפועל של המועצה המחוזית הממשלתית - דרש מהשומרים למסור למפקד יפו בהא-אל-דין, שוטר חרש במקצועו, את נשקם ולעזוב את המושבה. קם  אלעזר פינקלשטיין, כשטבח הארמנים ותליית מאות נכבדים ערבים ברקע,  ואמר בגלוי: "לו חשב 'השומר' את המושבות סתם כרכוש פרטי של איכרים, לא היו חבריו אולי שומרים בהן אף לילה אחד. אולם כל מושבה בארץ ישראל היא בעיני 'השומר' עמדה במולדתנו, בארץ אבותינו, עמדה שצריכה להכבש על ידי 'השומר' ואידיאליו. לא נפרד בנקל מנשקנו כאנשי המושבה מנשקם, ואת המושבה נעזוב בלי שמירה עברית רק כשיאלצונו לכך". והם עזבו על סוסיהם ונשקם.

אספת 'השומר' החמישית התקיימה בכרכור בתשרי תרע"ד, שם הוחלט על הקמתו של מושב שומרים.

פעטער לוזר, שנמנה עם באי האסיפה ומחייבי ההתיישבות הנלהבים, הלך עם חבריו לתל-עדש שם כבר היה ממוקם גרעין קטן של שומרים .

טובי ה'שומר' התרכזו בתל-עדש שבעמק יזרעאל. אמרו להישרד בזמן המלחמה במקום ולקוות לימים יותר טובים ועבדו שם בשכר חודשי מטעם המשרד הארץ-ישראלי:

ישראליק גלעדי וקיילה, אלכסנדר זייד וצפורה, מנדל וטובה פורטוגלי, צבי ואסתר בקר,  חיה ואליעזר קרול, חוה וזלמן אסושקין  [אלון] והרווקים: שמואליק הפטר, חיים שטורמן, נחום הורביץ, צבי נדב, ישראליק רומרשטיין, קלמן גרינפלד, עטרה קרול - מספרים כי שם החל הרומן בינה לבין חיים שטורמן,  צפורה אברמזון, דבורה דרכלר "גם חנה צ'יז'יק, גם רחל כצנלסון [לימים שז"ר] בין העובדות"

.שם ביניהם גם  פעטער לוזר כפועל - עובד במסירות את העבודות היותר קשות. לא פעם גם שמר בלילה אחרי יום העבודה; בשביל 'השומר' נכון היה גם להקריב את נפשו. וכן גם היה סופו.

ביבנאל נקבר יחזקאל חנקין 

לאחר תקופת-מה יצא אלעזר פינקלשטיין לשמירה בחוות בן-שמן. השמירה שם לא הייתה מן הקלות - בעת האחרונה התחילו ערביי הסביבה לרעות את עדריהם על שדות החווה. שייח' אמין התקיף, חיפש הזדמנות להפטר מהשומר העברי.  תושבי עזה, שגורשו מעירם אחר כיבוש אל-ע'ריש על ידי הצבא הבריטי, התיישבו בכפרים הסמוכים לבן-שמן- רעבים ללחם, יצאו לשדות לקושש עצים להסקה ואספו מכל המזדמן לידם.

במקום שמר מרדכי יגאל שהוברח ממרחביה;  לעזרתו שלחו את אלעזר פינקלשטיין, שומר לילה, עם סוסתו.

קבוצה ממגורשי יפו היהודים הגיעה לחווה, פעטער לוזר, כדרכו, טיפל בהם כ"איש חיל פשוט" במסירות רבה. מצב הביטחון בבן-שמן התדרדר: מאות ערבים ותורכים, עריקי-צבא רעבים, חמושים, שוטטו בסביבה ושדדו מכל הבא ליד.

פעטער לוזר שסוסתו, כך אומרים,  הייתה יקרה לו וממנה לא מש, אותה שמר וטיפח "היה חושש לרכב עליה פן יעייף אותה" בכל מקום בו מצוי ירק, נהג לרעותה להנאת שניהם. מסירות זו הייתה בעוכריו;

באחד מערבי שבת של תחילת חודש ניסן סערת אביב התחוללה. אבק וחול. שני שומרי החווה ישבו בשדה חציר  סמוך לדרך המלך.  שמעו געיית עדר מהקצה המזרחי של השדות – יגאל הציע לרכב לשם, פינקלשטיין  סרב - הסוסה זילפה  רעתה בחציר. הוא רצה ללכת ברגל, יגאל רכב  לבדו,

מבעד לאובך ראה פינקלשטיין כי עדר-צאן הולך וקרב לשדה התלתן. קרא לרועה לעצור, כתשובה ירה בו הערבי מאקדחו ופגע בירכו. פינקלשטיין קרא לעזרה. יגאל לא שמע את קריאותיו; רחוק היה ורוח חזקה נשבה. אלעזר הפצוע הגיע בזחילה עד החווה.

לא יכלו לטפל בפציעתו, לא יכלו להובילו ליפו העזובה, חבריו העבירוהו על גבי עגלה לירושלים, לבית-החולים 'שערי-צדק',  בקצה רחוב יפו ליד השכונה בשם זה, או בשמו הרשמי 'בית-חולים גרמני', בזמן המלחמה, נהנה מתמיכת הקונסוליה של הרייך. הקונסול אדמונד שמידט הוא שמנע את הפיכתו לבית-חולים צבאי והשאיר אותו ברשות מייסדו: ד"ר ואלאך משה [מוריץ]. וכך גם כונה: 'בית החולים וואלאך' . מנהלו, ד"ר ואלאך  יליד גרמניה, יהודי אדוק חסר פשרות "הוא היה דתי שחור משחור ממקימי אגודת-ישראל", דיבר רק גרמנית, רווק [על אהבת נעוריו לא כאן המקום לספר], ידוע בקפדנותו ודייקנותו, והתנהגותו זיכתה אותו ב כינוי "דער משיגענער דייטש". אבל היה רופא כללי מעולה.

מבן-שמן הגיעו לירושלים עם הפצוע ביום ששי לפנות ערב

השער החיצוני היה נעול ולידו ניצב שוער. בית-חולים דו-קומתי, גדול ומודרני. עליו דגל גרמניה והדגל העות'מאני וסביבו גן וגדר אבנים גבוהה.

משום' חלול שבת' לא קיבלו אותו לבית החולים. "פיקוח נפש" לא היה.

ביום ראשון הוכנס פעטער לוזר אל הבניין הראשי. עברו בקומה הראשונה - מבית-הכנסת נשמעו תפילות - המתינו בפרוזדור; ממול משרדים, מטבח, חדרי רופאים והנהלה.

ד"ר ואלאך איבחן בו הרעלת-דם . גרשון פורוש שימש כמתורגמן.

אלעזר פינקלשטיין אושפז בקומה השנייה במחלקת גברים, שם  גם חדר ניתוח גדול ומודרני ובו מיטב הציוד.

במשך היום אחות טיפלה בו [ובעוד שלושה חולים]. בלילה אחות אחת בכל המחלקה, עברה  ממיטה למיטה והשגיחה.

כל האחיות  כשרות היו; התקבלו רק מועמדות המצויות היטב בענייני דת ולאחר ראיון אישי אצל ד"ר ואלאך שכלל בחינה בענייני כשרות.

סגל בית-החולים כלל עשרים איש כולל ארבע כובסות, שלוש עובדות ניקיון וערבי אחד - גוי של שבת.

כאחות ראשית שימשה האחות זלמה מאייר, או כפי שהיא נקראת בפי כל Schwester Selma . 'האחות זלמה' הייתה יד ימינו של ד"ר ואלאך בכל פעילותו הרפואית הרבה.

אבל ביום שני , י"ז ניסן תרע"ו, לאחר גסיסה קשה מת פעטער לוזר והובא למנוחות בהר הזיתים.

לימים 'ועדת-ציון' של הסתדרות העובדים הכללית, ועדה של איש אחד- דוד בדר,  הציבה בשנות ה- 40' מצבה לזכרו.

סוף דבר

דב שווייגר – נפטר מפצעיו בבית החולים הסקוטי בטבריה 1909

בתיה מיטלמן – הטביעה עצמה בים חיפה בגלל אהבה נכזבת  1913

ברנשטיין תמר - גמרה את חייה כחברת קבוצת גן-שמואל 1914

ברלינר מנחם – מת בקדחת צהובה כחבר קבוצת גן-שמואל 1915

ד"ר צבי מוסקוביץ' – רופא המושבה רחובות טבע בוואדי  1916

מנדל פורטוגלי  - נהרג בבית-גן מתאונת נשק 1917; אחרי מותו  עברה אשתו טובה עם הבנים יזרעאלי [עיזה]  ואברהם לגור אצל אחיה מרדכי יגאל ששמר בבן-שמן. עם התקרב החזית עזבו את המקום אל החברים בתל-עדשים ומשם לכפר-גלעדי.

ישראל סחרוב – נפטר בירושלים מקדחת צהובה כאחראי על גמלי הצבא התורכי 1917.

בקר צבי -  הצטנן בשמירה ונפטר בבית-גן  1918

גלעדי ישראל  – נפטר משפעת בבית החולים בטבריה 1918

ישראליק רומרשטיין – נהרג  בכינרת מבעיטת פרדה 1918

מיכל הלפרין  - נפטר חולה בודד ועזוב בבית החולים בצפת 1919

דבורה דרכלר  - נהרגה בקרב תל-חי 1920

יוסף חיים ברנר – נרצח בפרדס יצקר ביפו במאורעות 1921

מיכאל שפאל – התאבד בבית החלמה לחולי נפש בברלין 1924

משה למישוב -  נהרג בנפלו מגג ברחובות בזמן עבודתו 1928.

בן-ציון רסקין – טבע בימה של תל-אביב  1930

רחל המשוררת [בלובשטיין] – מתה משחפת בבית חולים 'הדסה' בתל אביב  1931

גד אביגדורוב – נהרג במושבתו מצפה במאורעות 1936

חיים שטורמן – נהרג בעלותו על מוקש בעמק יזרעאל במאורעות 1938

אלכסנדר זייד  -  נרצח בגבעות שייח' אבריק  1938

יהודה מגדלי – נרצח מירי צלף בחיפה במאורעות 1938

חיים יפה איש יבנאל מארגן 'חגיגות הפסח' נשא לאישה במז"ט את מרים כבשנה

ישראל שוחט החולה עזב את כפר גלעדי, המשיך לאהוב נשים "ונשים אהבו אותו": ואשתו מניה המשיכה בדרכה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא ברצונם, ומעלה אותם על הכתב.

לאיתור הקבר במרכז מידע הר הזיתים.
http://www.mountofolives.co.il/TheMountOfOlives/pics/va_631.jpg
 

אמציה כהן -  נפל בהדיפת תוקפים על עובדי השדה

14.7.1938 - רמת-יוחנן

בית-העלמין ברמת-יוחנן

טכסט:

אמציה כהן

בן מאשה ושרגא פייבוש הכהן

נולד בבאר-טוביה

חבר ההגנה

נפל בעת מילוי תפקידו

ט"ו בתמוז תרצ"ח

בן 32 בנפלו  תנצב"ה

שנת תרצ"ח: "רמת-יוחנן נתקפה 15 פעמים במשך 100 יום. בהם נפצעו ארבעה נוטרים מאנשי המשק והסביבה. אמציה כהן, חבר קיבוץ רמת-יוחנן, נפל חלל במערכה, ביום י"ד תמוז."

[מתוך: "אמציה", חוברת זכרון, עמ' 91]

"מי שעוקב בערנות אחרי הניסיונות שנתנסינו בהם יקבע שבקרב זה הפכה ההתגוננות הפסיבית להגנה אקטיבית" קבע יעקב דורי/דוסטרובסקי מפקד 'ההגנה'.

אמציה "דור שני לבוני המולדת" נולד בבאר-טוביה כשהייתה המושבה הדרומית ביותר בארץ, בכ"ז תשרי תרס"ו (26.10.1905) למאשֳה ושרגא פייבוש כהן, בני העלייה הראשונה מאיכרי באר-טוביה הותיקים, עוד משנת 1897.

הוריו אנשים לא צעירים נעקרו ממקומם ועברו לרחובות עם הנעקרים בהחרב באר-טוביה במאורעות תרפ"ט. אביו איכר כבן ששים נפצע קשה מדקירות סכין "בעברו את הרחוב מחצרו לרפת של הגברת קורבקוב ששם התרכזו כל תושבי המושבה" ושכב ימים לא מעטים.

אמציה למד בבית הספר שבמושבה. הרבה לקרוא "בילדותו אהב סיפורי מסעות, ארצות רחוקות וחיי הערבים. ער ותאב דעת. ריתק אותו כל הקשור בטבע.  בשעות שאחר הלימודים היה מטפל בעופות ובגינה. ונראה כי הצמחים ובעלי החיים השיבו לו אהבה" העיד עליו אחיו הצעיר עמרם.

סיפורי 'השומר' קסמו לו - גבורותיהם בגליל וקורבנות – ברל'ה שוויגר, יחזקאל ניסנוב. מאיר'קה חזנוביץ.  מלחמת העולם הראשונה - פרשים מחברי 'השומר' ביקרו במושבה, אמרו כי לשם קנית סוסות. לחשו – נשק מרוחמה. "אמציה  היה ממש אוכל אותם בעיניו הלוהטות".

במושבות הדרום רוחמה ועקרון [מזכרת-בתיה]  הקים יוסף לישנסקי אגודת שמירה בשם 'המגן' .גם בקוסטינה היא באר-טוביה שמרו. אמציה היה כרוך אחר השומרים. עברו ימים ויוסף לישנסקי היה חבר במחתרת הריגול ניל"י , 'המגן' התפרק, השומרים עזבו והשאירו בידי אמציה, נער בן 12 מתנה - אקדח . אמציה המאושר ניסה לצוד בו עורבים, ארב לתנים, אפילו בדק את עוצמתו על ידי ירי ללוח עץ של צריף נטוש.

חש כי הוא ואקדחו מגוננים על המושבה בפני פורעים ערבים.

יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג  מניל"י היו בבית כהן כבני-בית בדרכם לצבא הבריטי שבמצרים ובחזרתם משם. יוסף לישנסקי קרא למאשה "אמא" ואילו מאשה קראה לאבשלום "אבשלומקה". "היא יודעת על מעשיהם ועוזרת להם". יוסף הביא ארצה שקי זהב  אך נשאר חייב למשפחת כהן 5 לירות.

סיפרו כי כשקיבל האח הבכור לבית כהן  - שמואל - ביום הבר-מצווה שלו זוג יונים היה אמציה פטרונם. 

בן 13 'בגר' אמציה  - גמר את בית הספר במושבה והצטרף לאחיו הבכור לעבודות המשק.

מוניטין יצאו לאמציה בין נערי ובחורי הערבים בתור מתגושש. היו באים מן הכפרים שבסביבה בשאלה "האתה הוא איבן פייפג' המתאבק? הראנו את כוחך!" והוא היה מתגושש אתם. גם כשלמד כבר בתל-אביב, בקיץ בפגרת בתי-הספר כשהגיע למושבה .

וכפרים ערבים בסביבה לא חסרו כמו בטאני שרקי [המזרחית] ובטאני ע'רבי [המערבית] מצפון, סאוואפיר א-שמאליה  [הצפונית]  ובית דראס מדרום, קסטינה ממזרח ואיסדוד ממערב. לבד מאלה חנו באיזור, בדרך כלל באביב, גם שבטים בדוויים שנדדו מהנגב

מאורעות 1921 – 1920; עוד טרם מלאו לו 16 שנה, תפקידים אחראיים לו בהגנת המושבה. את אקדחו מסר לאחיו הקטן - נוכח שבשעה רצינית יש לו גישה לנשק הממשלתי. חששו שיותקפו על ידי שכניהם כמו ביפו ובפתח-תקווה. השכנה רחובות הותקפה על ידי ערביי רמלה בגמר חגיגות נבי-סאלח. הממונים על הביטחון במושבה רחשו לו אימון רב למרות גילו הרך וידעו שהוא לא יאכזב. הפעם המאורעות עברו בשלום יחסי.

בתום המאורעות נשלח אמציה ללמוד בתל-אביב.  המשפחה החליטה בעידודו של מורה במושבה שעל הילדים להמשיך ללמוד: "זו מושבה ענייה ונידחת, שהולכת ומתנוונת". מרב המאמצים נעשו ושלושת האחים נשלחו העירה. הבכור שמואל הלך לעבוד כפועל בנין.

שנה אחת למד אמציה בבית-הספר העירוני לבנים וארבע שנים בגימנסיה 'הרצליה'.

האם מאשה, עזבה את בעלה על משקם, לקחה עמה את שני ילדיה אמציה ועמרם לתל-אביב לעשותם ל'אנשים'.  ביוזמתה הקימה מסעדה לתלמידים. שם אכלו גם שני בניה."אמציה, חביבה של האם היה לחביבם של חבריו ושל המורים ". "היינו ילדות בנות 14 –סיפרו שמגיע לכיתה נער מבאר-טוביה, - הוא בא -  חסון, כפרי אמיתי. מוזר ופראי" סיפרה מרים לוין. "ילד הטבע.  גבוה, חסון, זקוף קומה, ויחף רגליים, גלוי ראש, פניו גלויים, רעננים, שחרחרים ועיניים לו שחורות קורנות". נזכרו חברי נעורים ;"שקדן היה הצטיין בלמודים" ; "בפגרת בתי-ספר היה ממהר וחוזר למושבה". סיפרו.

"הכיר את כל ציפורי הסביבה ; ידע לתארם לפי הקול, המראה, התנועה –בלי לחסר אף פרט ".

האחות הקטנה רבקה הצטרפה לתלמידי הגימנסיה  "זה היה בשנת 1924  - מאשֳה, האמא שלה, הייתה המיילדת של המושבה נסעה לבקרה, אז, אותי יילדה ערביה" סיפר לי מנחם ולינסקי כיום תושב רחובות.

אמציה השלים את חוק לימודיו בגימנסיה. חלק מחבריו נסע לחוץ-לארץ להשתלם  עם חברים במקווה-ישראל חלמו על יסוד קבוצה חקלאית והקימו את קבוצת 'הצפון'. בסיוע פיק"א עלו להכשרה במטולה.

אמציה חזר אל משק הוריו, נדד ממקום למקום, שהה זמן מה בתל-יוסף, גם בבית-אלפא כשומר, משכין שלום עם הערבים, יחד עם קובה.

בין לבין החליט שעליו לצאת אל מעבר לים להשתלם ולראות את העולם הגדול. חיפש 'עבודה מכניסה' אותה מצא בתחנת הניסיונות החקלאית בבן-שמן - מנהל העבודה וחלק מהעובדים מיוצאי באר-טוביה היו.  כעבור מספר שבועות היה אמציה לפועל קבוע במשכורת חודשית , מדריך.

עבר לעבודה בבנין בתל-אביב יש אומרים כדי להימצא זמן מה בחברת שני אחיו, יש אומרים – להגדיל את ההכנסות. בלי התאמצות יתרה השיג עבודה קבועה, "אין קבלן שיסרב להעסיק את הבחור החסון הזה"  – וזה ערב המשבר של שנת 1926!

"אבא ואמא, האחות בתל-אביב, האח הבכור ואנוכי הרגשנו תמיד גאווה בטיילנו עם אמציה השזוף" נזכר עמרם . "שמואל ירד לאוסטרליה" סיפרה לי רינה כלתו של עמרם.

בשנת 1926 נסע אמציה להולנד לחוות בקר בפלגה שבפריזלנד; השתלם במשך שנה וחצי ברפתנות: גידול בקר ותוצרת חלב.

"חזר מהולנד, מלא חיים ובפיו סיפורים מבדחים על ההולנדיות . . ." סיפרה מי שלמדה איתו בגימנסיה.

עבד תחילה כפועל בתחנת הניסיונות החקלאית שליד נהלל וחבר שוב ל'קבוצת הצפון'.

במאורעות 1929 חרבה באר-טוביה, צרות ופגעים תקפו את המשפחה. אביו, איכר כבן ששים נפצע מדקירות סכין ואושפז לתקופה ארוכה בבית החולים, המשק הלך לטמיון כמלאך מושיע נחלץ אמציה לתמוך במשפחה, לעזור להוריו - עבד ברפתות ובשמירה "לפי שעה, עד יעבור זעם".

עברה שנה, קבוצתו בגניגר. אמציה הבוגר בראש ילדי הקבוצה הגיע לחגיגות הראשון במאי לילדי העמק בחורשת קיבוץ מרחביה.

שנת 1931 ראשוני 'קבוצת הצפון' עלו לחאן הישן בח'רבת מג'דל מצפון לכפר-חסידים, כדי להקים קיבוץ על אדמות שרכש יהושע חנקין מהלבנוני סורסוק   עוד ב - 1925. עד פסח הגיעו כל אנשי הקבוצה - 48 חברים, מהם 12 משפחות ו-6 ילדים. למקום קראו 'רמת הצפון'. הקרן-הקיימת נתנה למקום את השם 'אושא'. מי השתייה הובאו בעגלות מכפר-אתא, כ-3 קילומטר מצפון. חברי הקבוצה התפרנסו מעבודות חוץ, בהן עבודת ייעור מטעם הקרן-הקיימת .

בו בשנה אמציה מצא עבודה כמדריך חקלאי במכללה האמריקאית בביירות "בתנאים הוגנים". במכתביו משם התפאר כי הוא "יהיה מטאטא רחובות מומחה להפליא מפלסטינה שקבל הכשרה לזה באוניברסיטה שבבירות". יום אחד קיבל מכתב מן הקבוצה ובו נדרש לבוא מיד ארצה ולקבל את השמירה ביערות הקרן-הקיימת ואדמותיה שבחרטיה-חרבג'. הוא התפטר, כתב "למה שיהיה אתי בארץ – לעתיד הפתרונים" והיה לשומר-נוטר; נשק בריטי, משכורת מהקרן-הקיימת-לישראל הנוטעת על גבעות מג'דל - מזרחה מהנקודה שתקרא רמת-יוחנן. מספרים כי על מנת שלא לבטל את השם אושא, הלכו מנחם אוסישקין  ומספר חברים כמה עשרות מטרים מערבה, נטעו עץ וקבעו כי מקום זה הוא אושא. לימים קם שם קיבוץ בשם זה.  

גם כשומר יערות ושדות נהג בתבונה ובנאמנות. כדובר ערבית מילדות קשר יחסי שכנות עם ערביי הסביבה ואלה חווג'ה מוסה קראו לו וכיבדוה הרבה.

מספרים על מקרה שאירע לשומרים אמציה כהן ויצחק חנקין  שהיו מוזמנים לחתונה אצל אחד משבטי הבדווים באזור טבעון. השתתפו במרוץ סוסים עם בני השבט ואמציה כהן ניצח. זקני השבט שאלוהו: "מאיזה 'רסן' [בית-גידול] הסוסה שלך?" ואמציה השיב: "וואללה נוואליה!". אמרו הזקנים: "ה'רסן' הזה לא מוכר לנו, אינו נמנה על שבעת ה'רסנים' הערבים – כביישדי, כחיילי, עבאיי, מח'לדי והאחרים". ואמציה בשלו: "כפי שאמרתי – 'נוואליה'!". בשובם ברכיבה הביתה  שאל יצחק חנקין את אמציה: "איזה 'רסן' זה ה'נוואליה'? גם לי הוא לא מוכר" השיב אמציה ביידיש: "א נבילה, א שקאפע!" [סוסה נבלה, סוסת-עבודה].

הוא למד להכיר את שכניו וכבחור יסודי ומעמיק רשם:

 שכנינו הקרובים:

ה ו ש א   ( א ו ש א). תושבי כפר זה הנם מוגרבים (מערביים מוסלמים מאלג'יר טוניס וטריפולי האיטלקית.) אנשים שמתוך נטייה דתית להשתחרר מחסות נוצרית בארצם ולעלות לארץ הקדושה או פליטים ממחנה הסנוסי הגדול, שהאיטלקים בקשו את נפשם אחרי המרד הגדול ודיכויו – מצאו כאן מקלט. תורכיה סמכה עליהם ורצתה להשתמש בהם כבשוט נגד הנוצרים ובמתכון תקעה אותם בין הנוצרים באופן שמדנים ביניהם לא יסופו. הממשלה חלקה להם 16 פדאנים [1 פדאן=4 דונם. ע'י']  במפוזר בין חלקותיהם של תושבי שפרעם הנוצרים. האדמה בשפרעם מחולקת בצורה כזו שבכל גוש קרקעי יש חלקה מסוימת לכל פדאן. ואדמת שפרעם משתרעת למרחקים עצומים לכל עבריה, יוצא איפוא שאדמת הושא מפוזרת בין אדמות שפרעם. ב- 16 הפדאנים האלה היו בעלים, אבל לא היו להם קושאנים עליהם וכך החלו תגרות, מהומות ומדנים. הרציחות החלו. הצטיינו בעקר המוגרבים, מכיוון שהממשלה תמכה בהם מצד אחד ומהצד השני היה הקונסול הצרפתי מחויב להגן עליהם בתור נתינים צרפתיים. והדבר ראוי לתשומת לב, כי אותם האנשים שבארצם לא רצו לסבול חסות נוצרים נאחזו בה בארץ השייכת לשלטון התורכי-המוסלמי בגלל התועלת שבדבר. כי לנתינים זרים היו פריבילגיות רבות. בתגרות אלה נרצח פעם ה'מותרן' של שפרעם (מנהיג דתי של העדה הנוצרית). נאסרו כמה מוגרבים – בתוכם המוכתר הזקן שהנכם מכירים אותו כמעט כולכם – ונשלחו לקושטא. אולם בהשתדלות האמיר של המוגרבים בארץ שוחררו. בזמנים ההם לקחו המוגרבים גם כל שדה-בור שתפשו. מעודדים מהצלחותיהם התחילו לשלוח יד גם באדמות הדרוזים של שפרעם, אולם אלה האחרונים הראו להם נחת-זרוע שכזו שזמן רב לאחר כך היו המוגרבים מסתתרים במערות מפחד הדרוזים.

הכפר הושא אינו כפר יחיד בארץ של אלג'ירים. ישנם כמה כפרים כאלה. זקני הושא ישבו לפני 40 שנה במקום שדגניה קיימת כיום, אלא עזבוה בגלל הקדחת והאקלים. אנשי הושא שנואים על כל הסביבה על כן רצוי להם להרגיש אותנו אם לא בתור ידידים שלהם, הרי לפחות שונאיהם של הכפרים השכנים, מתוך אותו הטעם של "צרת רבים חצי נחמה". תושבי הכפר לא באו בתקופה אחת, אלא גם אצלם מונים עליות שונות: ראשונה, שנייה ושלישית, והשלישית מהשנים האחרונות, ממרד הסנוסי.

ס ע ס ע   וכ ס י ר.  מרבית תושביהם היו תושבי כפר עטה בעיקר, שאחרי קבלם פיצויים בעד הסתלקותם מאריסותם עלו ובנו את שני הכפרים האלה. בכסף הפיצויים קנו עדרי-עזים והחלו חוכרים אדמה משפרעם. עיקר מחיתם מגידול עזים שאת החלב והלבן מוכרים בעיר. בשעה 2 אחר חצות תפגשו בתהלוכה פנטסטית של נשים וגיגיות חלב על ראשן, ההולכות מרחק 4 שעות לחיפה. אמנם הרושם הוא די רומנטי אבל במציאות אין לקנא בנשים "מאושרות" אלה, שעליהן לחלוב בלילה ולבוסס בוץ-דרכים קר בחורף בדרכם הארוכה העירה. אנשי סעסע כמעט כולם קרובי משפחה והיו בשעתן תקיפי כפר עטה ובעלי אגרוף בה. רובם נהרס מעמדם בגלל מעשי רצח שלא היו נדירים אצלם ועד היום הזה הם נחשבים לכפר קשה. את אנשי כ ס י ר הם מבזים וכמובן שתמורת זה אין אנשי כסיר חוסכים שנאה ובוז לאנשי ס ע ס ע. יש עוד כפר קטן בסביבה בשם ראס-אלי שתושביו היו פעם תושבי מג'דל וחרבג' אבל הם מועטים ונפגשים אצלנו לעתים רחוקות.

ע ר ב אל-ע מ ר י ה

המלה ערב באה תמיד להראות על שבט בידואים... .ככה נקראים הבידואים בסביבתנו הקרובה: ערב-אל-עומריה, ערב-אל-זבדת, ערב-אל-רמל וכו'.

ערב-אל-עמריה מונה כ- 60 אוהל. הם מיחסים את מוצאם לחליף-עומר ויורשיו של מחמד הנביא. אני עצמי אינני חוקר, אבל קשה לתאר לי שעלובים אלה הם מצאצאי החליף הנזכר. יש לי רושם ששבט זה התהווה מפירורי שבטים שהתפזרו. גם כיום נמצאים ביניהם המון מבקשי מפלט שהם מתקבלים למען הגביר את מספרם – כמו צאצאי אבו-קמר הנקראים קמראת, השרטת, המדבית, ועוד בודדים שעליהם נתעכב בגלל מקצועם – הגנבה.  העומריה היו עוד לפני 20 שנה נחשבים לשבט חזק בסביבה זו ואנשיו בני-חיל. כיום התדלדל השבט ושבנו – הזבדת עולה עליו. נוסף לזה אדמות השבט ומימיו הנם כיום בידי קרמן [קרמאן משפחה ערבית מיוחסת ועשירה מחיפה. ע' י'] לשבט או לחסד, בגלל תלותם בו עשאם זה האחרון לעז חולבת למען האינטרסים שלו. כיום היחסים בין שבט זה וסעסע הם יחסים של נקמת-דם מפני שבן אחיו של מוכתר סעסע הרג אשתקד אצל קרמן אחד מבני השבט עומריה שבא לגנוב. העומריה נמצאים בהרים בין סעסע וכפר חסידים.

הקמרת (לשון רבים מקמר) זהו שריד של בית אב משבט ההנדי ששלט בכל עמק זבולון, אלא נשמד בגלל המחלות המרובות שבאו כתוצאה מהביצות בסביבה. מוצא ההנדי הוא מצרי ואיברהים פחה בשעתו הביאם  בתור צבא רוכבים ומאז נשארו כאן. גם בסביבות עזה יש או היה השבט ההנדי. יש לי הרושם שזה פלג של אותו שבט עצמו. מלבד הקמרת הנמצאים בין העומריה ישנם קמרת בכפר אבלין ליד שפרעם, אלא שאלה האחרונים הפכו לפלחים, אולם קשר המשפחה קיים עדיין ביניהם וחובת גאולת הדם חלה גם עליהם. הקמרת נחשבים כאן לאנשים הגונים פחות או יותר לפי מושגי השכנים, אלא שנוטרים הם איבה למשפחות שיך-הזבדת בגלל חטיפת אשה.

שאר השבטים שהזכרתי כאן הם גנבים החיים ממקצוע זה. רבים ברחו משבטם בגלל גאולת דם או חטיפת אשה. למשל המדבית מוצאם מערב-אל קביה הנמצאים בשיך-אבריק.

שבט העמריה חי בעיקר על עדריו, שאת חלבם הוא מוכר.

אמציה הכיר את מנהגי השכנים, ידע את שפתם ולמד על עברם. לא במעט הודות לו קיימו חברי רמת-יוחנן יחסים טובים אתם, עד הזמן האחרון.

כשאחד מתושבי חיפה היהודים, ביקש לבנות את ביתו בהדר הכרמל, בעבודה זולה. קבלן בחיפה העז להעסיק פועלים ערבים. פורץ גדר נחשב, ערכו הפגנות נגדו.  גויסו מתנדבים מהקיבוצים שבסביבות חיפה. גם  אמציה. המפגינים, כששים איש, נעצרו. נשפטו לשלושה חודשי מאסר עם עבודת פרך בבית-הסוהר הגדול בעכו.

משעמדו שלטונות בית-הסוהר על טיבו של אמציה, השולט גם בשפות אנגלית וערבית, מינוהו לנציג קבוצת האסירים המפגינים. "בזכות בקיאותו המופלאה במנהגי הערבים - סיפר חברו לתא  - נבחר למוכתר היהודים והוא קיבל על עצמו את כל הסידורים עם הנוגשים בעבודת הפרך". כשאר האסירים גם הסוהרים שאתם בא במג , רחשו לו חיבה והערצה, "הזמינוהו לאכול אתם ותמיד היה מסרב להזמנתם בהצדקו שאין הוא נבדל מאתנו ועליו לאכול את ארוחתו עם חבריו" סיפר אסיר יהודי מהמפגינים.

אמציה השתחרר וחזר למלא תפקידים במשק החקלאי ובהנהלת הקבוצה ובביטחון. הניח את היסוד לגידול בקר וניצול שטחי המרעה הטבעי. אהבתו לטבע התבטאה "ברוך בלתי רגיל טיפל בצומח ובחי".

כאיש צאן התרועע עם משולם מפרצי מכפר-עטה, התכתב עם "אביר הצאן ועתודה" דוד זמיר במרחביה. פרסם בכתב-העת 'השדה' מאמרים בשפה ברורה ומלאת הומור איך לנהוג בבקר כאן בארץ.

גילוי נאות: אני, כרועה צאן לשעבר, לא יכול שלא להביא את הקטע המראה את יכולת כתיבתו, אבחנתו, ואת ההומור הלגלגני של אמציה:

''מה זה צאן? מה לצאן ולנו? ומה לנו ולצאן?

צאן זהו בעל-חי, שארבע רגלים תקועות לו בין האדמה לגוף ומשקלו כמשקל מבריאותינו הרזות ערב 'מוצא' [הכוונה לבית-ההבראה, ע' י'], הינו 45 קילו בערך. ראשו תקוע דווקא מלפנים ואוהב הוא במכשירו זה ללחך עשבים, קש ודומיהם. ומלבד זה, זנבו הרגל קבוע יש לו והוא: אם של כבש הוא, הרי הוא סורח ותלוי למטה, ואם לעז דחוק הנהו, הריהו מזדקר וצומח בגאווה כלפי מעלה.

מידה טובה טבועה בעטינו שאוהב הוא לתת חלב. וצמרו שנגזז – טוב הוא למכירה בשוק. וכשאין השוק חושק בו, הרי טוב ויפה למלא בו מזרונים, שמיכות ודומיהם. כבשה הקופצת מעורה והמרחיקה מתוכה את קרביה והנצרבת חתיכות-חתיכות על גבי גחלים, הרי היא תאווה לחך.

הכבשה שקצה נפשה בבתוליה, הרי היא נפקדת בגיל שנתיים בטלה רך, הבא לעולם. את אוצרה זה היא מסתירה בחובה משך מאה וחמישים יום, ורק בהיגמרם ובבוא ימי הסגריר, הריהו לפניך בעולם הזה. ובעד ילד נחמד כזה מקבלים בקיץ מטבעות משמחות. ואחרון אחרון: הגנן והנוטע לוטשים עין חומדת לזבלו."

  

ידו בכל ענפי המשק, אינו נח- פה נסע לקנות פרדות, שם נסע לקנות מבכירות, גם נשק רכש. נמצא בחיפה בענייני שמירה ומשטרה.  גם כשנשא לאשה את מרים נוסדורף ונולדה להם בת נורית. [1936]. הוא מתרוצץ.

נבחרי הנוטרים מכל הארץ עלו להקים את חניתה – הוא שם.  הפו"ש – 'פלוגות-השדה' הוקמו - הוא שם. כשוינגייט הקים את 'פלגות הלילה המיוחדות'  - הוא שם - ". . בלילות אנו עושים פעולות של ממש שריח אבק-שריפה ודם מהדהד אחריהם" כתב לחברו אשר ברמת-יוחנן, קיץ 1938.

כמה ימים לפני האסון כתב ליהושע מרגולין  הוא 'הדוד יהושע' מתל-אביב, כי ברצונו להיות שותף לעבודתו בחקר הטבע "נשלחתי לפלוגת שדה לזמן קצר, אחר כך שלחו אותי לפעולה נגד הכנופיות שנעשית בשותפות עם הצבא. וכיום אחרי שבועיים של פעולה רוצים למנות אותי בתור מפקד על היחידה היהודית הזו, אבל אין נפשי הולכת בכוון זה ואין זה נותן לי תוכן לנשמה" . . .

הקיץ בעיצומו, המצב בסביבה פרוע. אין שבוע בלי התקפות על הישוב, על העובדים בשדה, ביום ובלילה.

מודעות אבל רבות בעיתונים.

בט"ו בתמוז תרצ"ח יצא אמציה עם חברים להדוף התקפת כנופיה ערבית על העובדים בשדות רמת-יוחנן ועל העדר במרעה. הפורעים נהדפו. אמציה נפגע למוות. גם בקרב האחרון בו נפל היה בין הראשונים שהתקדמו לקראת המרצחים.

יום רביעי. שעה 4.15 אחרי הצהרים. חברי הקבוצה קטפו קלחי תירס בשדה המרוחק  כ-  2 קילומטר מבתיהם ולידם רעה עדר הפרות, אבטח אותם שומר-רוכב. צופה שעמד על מגדל המים השגיח באדם על הרכס, סוקר במשקפת את שדה התירס, נתן אות ועל הרכס הופיעה קבוצה בת 15 ערבים, מזוינים ברובים. מפוזרים בשרשרת, ירדו מהגבעה עד כ-  150 מטר מהקוטפים.  הצופה הזעיק את אנשי החצר. הכנופיה פתחה ביריות. מאיר קפץ מסוסתו וענה באש. יתר החברים עם הרועה התרכזו סביבו והיוו קבוצת-אש בת 4 כלים, הרתיעו את התוקפים שנסוגו אל מאחורי הרכס.

הנזעקים בחצר, נושאי נשק ותחמושת התרכזו ליד השער הצפוני. שם נחלקו; האחת יצאה במכונית אל חלקת התירס, לתגבורת. השנייה בפיקודו של אמציה יצאה ברגל להקיף את האויב ולחסום את דרך נסיגתו. אמציה ואנשיו הגיעו לעמדות הערבים שהתבצרו מאחורי גדר אבנים. חילופי אש. קבוצת ערבים שנייה הופיעה "על יד גל האבנים אשר בקרבת הכרם הערבי" ונכנסה לקרב. אמציה נפצע בכתפו, והנוטר אפרים מלמוד –ברגלו.

תגבורת של נוטרים ובראשה סרג'נט נכנסה לקרב. תגבורת של כ- 40 איש הגיעה גם לכנופיה. הנוטרים אילצו את אנשי הכנופיה לסגת ואלה התבצרו בעמדות מוכנות צפונית לכפר כסיר. אותה שעה הגיעה לנוטרים תגבורת מאושה שהסתפחה ליחידת מאיר, האויב נסוג. יחידת מאיר ולוחמי אושה הסתערו והגיעו לעמדות עזובות.

לאחר הקרב שנמשך כ- 3 שעות באו גם שוטרים מקרית-חיים. החשיך. הנוטרים חזרו אל הישוב. הגיע גם הצבא. החיילים עלו בלוויית סרג'נט הנוטרים אל הכפר כסיר ו - חקרו את המוכתר...

"מי שעוקב בערנות אחרי הניסיונות שנתנסינו בהם יקבע שבקרב זה הפכה ההתגוננות הפסיבית להגנה אקטיבית" קבע  כאמור  יעקב דורי/דוסטרובסקי מפקד 'ההגנה'.

שני הפצועים הועברו על ידי 'מגן-דוד-אדום' לבית-החולים 'הדסה' בחיפה - וילה בהדר-הכרמל שנבנתה כביתה הפרטי של משפחת איתין. לאחר שמצאו כי הכדור עבר דרך הכתף נתקע בחוט השדרה הועבר אמציה  לבית-החולים הפרטי 'עזרה' שהיה יותר מרווח .

"חיי היו קשים, אבל מותי לא היה נבזה"  אמר "ענק הרוח, צח הלבב ובר האוריין"- אמציה כהן, הוא מת למחרת היום  ב- 12.45 אחר הצהרים  בבית החולים "עזרה'. בשעה 4.30  הועבר לרמת-יוחנן. שם הובא למנוחת עולמים.

ללוויה באו שליחים מכל 'גוש' עמק זבולון ומהמוסדות בחיפה. החברים מעמק יזרעאל לא הספיקו לבוא. את הועד-הפועל של ההסתדרות ייצג ברל רפטור, נוכח גם קצין המחוז יצחק צ'יז'יק [לימים חרפי]  הספידו שניים מחברי המקום, חבר מ' כפר מכבי' הסמוך והרב מכפר-עטה.

גם אמו הייתה שם "אחרי 46 שנה להיותי בארץ הבאתי קורבן" אמרה. האב לא בא, שכב חולה בדיזנטריה.

 סוף דבר

אנשי רמת יוחנן לא יכלו לקצור את שדותיהם עקב התנכלות הכנופיות שהתבצרו בהרים.

נוטרים נשלחו מחניתה, לעזרת הישוב. בפעולת 'סריקה' על הכפרים סאסא וכסיר הדפו את הכנופיות  "אנשי הכפרים ברחו מבתיהם ואנשי רמת-יוחנן יצאו לקצור את שדותיהם באין מפריע" סיפר הנוטר דוד מזרחי.

בין יוני לאוגוסט 1938 הוקמו ביוזמתו של איש מודיעין בריטי סרן [Captain]  אורד צ'רלס וינגייט

'פלגות לילה מיוחדות" Special Night Squads [SNS], אשר פעלו תחת פיקודו .

וינגייט הצליח לשכנע גורמים בצבא הבריטי להקים יחידות קומנדו לצורך אבטחת קו צינור הנפט כירכוך-חיפה של חברת הנפט העיראקית לאורך התוואי שלו בעמק בית-שאן, בגליל התחתון ובעמק יזרעאל, שחובל כמעט מדי לילה על יד כנופיות הערבים. הוא שילב ב'פלגות' נוטרים עבריים והשיג גם את הסכמת המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ושל 'ההגנה' להקצות לצורך כך קבוצה נבחרת של אנשי הארגון.  הפו"ש – 'פלוגות השדה - ' בהן שירת אמציה תקופה מסוימת - סיפקו את רוב אנשי השורה, הקצונה הייתה בריטית.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה, המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא ומעלה אותם על הכתב.