בית-העלמין לחללי מגורשי ת"א-יפו במלחמת העולם הראשונה בכפר-סבא
טכסט:
פ"נ
הישר והאמיץ באנשים
ירחמיאל אריה
ב"ר יצחק
סדובסקי
שנפל שדוד בידי רוצח
על משמרת עבודתו
נולד א' אדר א' תרס"ב
נפ' כ"ב אדר א' ת"ש
תנצב"ה
ילד שגדל בגליל התחתון. לחם נגד הפורעים בקרב פתח-תקווה המפורסם במאורעות הדמים של 1921, עבד כנהג ונרצח בדרכו לעקבה כשליח הסוכנות היהודית . 'סוחר דגים' קראו לו בעיתונות.
תחנות בדרך
ירחמיאל-אריה נולד בשנת 1901 כ לייב סדובסקי בטולצ'ה שברומניה לדבורה ויצחק. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1909 ויושבה בבית-גן שליד יבנאל בגליל התחתון.
בית-גן מושבה קטנה שהוקמה בשנת 1903 כמעט וננטשה לחלוטין – בסוכות תרס"ט נשארו בה חמש משפחות: שלוש של 'גרים' - דוברובין, יגורוב וביקוב, אחת 'ספרדית' -בכור ואחת 'אשכנזית' – מנדלוביץ. יק"א, בעלת האדמות, תגברה את המקום בי"א אריסים נבחרים. על האריסים נמנו : ארבעה בני איכרים ממטולה, ראש-פינה ומשמר-הירדן - נחום סנדלר, ברוך גרינברג, משה סגל ויוסף לישנסקי המפורסם; שני חברי "הקולקטיב" שהקימה מניה ווילבושביץ בסג'רה ב' פיק ולוי גפן; שני פועלים חקלאיים ממטולה - יצחק שרפמן וישראל חרל"פ ושלושה פועלים מסג'רה: בצלאל פרבמן משה ברושקובסקי ויצחק סדובסקי .
בשנת 1911 חתם יצחק סדובסקי על חוזה האריסות .
משפחת סדובסקי עברה לזיכרון-יעקב ומשם לפתח-תקווה. עסקו בחקלאות, כפועלים.
בגמר לימודיו אריה החל לעבוד.
ראשון למאי 1921 - שלושה ימים נמשכו אירועי הדמים באזור יפו, נהרגו ארבעים ושלושה יהודים ונפצעו מאה ושישה-עשר.
פתח-תקווה התארגנה להגנה עצמית. נבחר ועד-הגנה בראשות אברהם שפירא. הוקם כוח מצויד בנשק שהיה, חפרו חפירות מסביב למושבה, סידרו בספריה מיטות לפצועים קשה, ובבית-המרקחת תחנה לעזרה ראשונה .
ערב הקרב הגורלי יצאו המפקדים אבשלום גיסין ואליהו גרינפלד – ירקוני כשאליהם נלווים ארבעה בחורים ואריה סדובסקי בתוכם לסיור רכוב. כל הלילה בדקו את המשמרות ועודדו את העומדים בהן.
במאורעות הדמים של שנת 1921 אריה סדובסקי היה בן 20.
בחמישי במאי עלו אלפי ערבים על פתח-תקווה להשמידה. אומרים - 3000 איש. ערביי יהודייה הצטרפו לבידואים של שאקר אבו-קיש. בראש צעד השייח' נג'יב מטירה השכנה, בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים ונואם מלהיב, נושא דגל ירוק. כמאתיים רוכבים ערבים מזוינים בנשק צבאי, והמון רגליים בחרבות ורמחים עלו בעקבותיו.
בבית ועד-המושבה התרכזו הנשים והטף. הצעירים והזקנים עמדו על משמרתם עם מקלות-עץ שמצאו בחצרות ובמטילי ברזל שהכין הנפח הזקן סטאריק. "נשים התעלפו, אנחות כבדות התפרצו מכל לב".
חמישה פרשים ובראשם יוסף סווטיצקי יצאו לקדם את פני התוקפים. סווטיצקי נפצע בכתפו וחזר רכוב לקבל עזרה ראשונה במושבה. חבריו ירדו מהסוסים והמשיכו לירות במסתערים. התחמושת אזלה במהירות .
אבשלום גיסין נחלץ לעזרה - בחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב אחיו של אליהו גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, יצחק-הירש, בנו-בכורו של אברהם שפירא ולייב סדובסקי. הם התקדמו ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר כמאתיים מטר ירדו מהסוסים, קשרו אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, עלו ברגל לראש הגבעה והיו לעמדה הצפונית ביותר- קו ההגנה הקדמי של המושבה
במשעול שבין הפרדסים נפגעו שאר לוחמי קבוצתו של סווטיצקי.
כוח גיסין המשיך להלחם מהגבעה, גולומב וסדובסקי כוונו את האש נגד אותם ערבים שהחלו לאגוף את הגבעה ממזרח. "השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועזב את המערכה" כתב אהוד בן-עזר בספרו "ג'דע". פגיעת כדור ישירה ביקעה את הרובה של אלעזר גולומב והכלי יצא מכלל שימוש. נוביק נפצע. הגבעה ננטשה.
בית המרקחת, הספרייה ובית בריל, הפכו לבתי-חולים שבהם עבדו צעירות המושבה. גם אסתר הבת של יהודה ראב שם.
פצוע אחר פצוע הגיעו משדה-הקרב לידיהם של ד"ר כהן וד"ר יהודה לייב רוקח. את משה נוביק הביא אביו דוד הנגר ונסע להזעיק את הצבא הבריטי. כשנחבש שמע אריה סדובסקי כי אבשלום נהרג ועל מה שעוללו לגופתו.
לאחר שיחידת פרשים סיקים מראש-העין וטייסת 14 של חיל-האוויר-המלכותי מרמלה עשו את שלהם והערבים נפוצו, הובאו הפצועים היהודים מפתח-תקווה ליפו. שם נודע לאריה על נפילתם של נתן רפפורט, חיים-צבי גרינשטין וזאב אורלוב .
המלחמה ארכה כ- 3 שעות .
"מספר החללים הערבים שנמצאו בשדות שמסביב למושבה מגיע לארבעים". נכתב ב"הפועל-הצעיר",
"מספר הפצועים והנהרגים מהערבים אינו ידוע בבירור עדין. אבל פה ביפו נפוצו שמועות, שאותן צריך לקבל בזהירות רבה, האומרות שמספרם עולה עד מאה וחמישים" כתב "דאר-היום".
בשנת 1929 עברה משפחת סדובסקי להתגורר בכפר סבא. ההורים – דבורה ויצחק עסקו בחקלאות "גידלו בחצר פרה, עיזים ותרנגולות הסתובבו שם". זכר הנכד בני.
אריה התפרנס כנהג בקואופרטיב "השרון המאוחד" – היו אז קואופרטיבים קטנים להסעה שתחילתם טנדרים ובהם ספסלים שהוצמדו לאורך המכונית וזה היה של כפר-סבא, רעננה, הרצליה ורמתיים.. התחרות עם בעלי אוטובוסים ומשאיות מקואופרטיבי "עמק חפר" ו"הגליל" הייתה מלווה ב"מלחמות"- בסגירת דרכים, אוטובוס אחד "עולה על השני" וכדומה, עד שהתאחדו.
פרצו מאורעות 1936 -'המרד הערבי' - הנוסעים פחתו ונסיעה דרך טול-כרם הפכה לסכנת נפשות. עם פתיחת כביש חיפה תל-אביב בשנת 1937 והנסיעה הייתה לבטוחה וקצרה יותר הופיעה ""אגד" [ניתן על ידי המשורר חיים נחמן ביאליק] שהתרחבה לאזור המרכז. החלה תחרות חדשה ומאבק קיום שלווה במכות בין הנהגים והפרעות בעבודה. מרכז הקואופרציה נאלץ להתערב וקם האיחוד בין "השרון המאוחד" ל"אגד".
כשהתאחדו עם "אגד" עזב אריה את הקואופרטיב "הוא היה בין המתנגדים לאיחוד", קנה משאית גדולה "פול-טריילר" מה שנקרא אז, נגרר מלא, עם יצול. "אז היו אחד או שניים כאלה בארץ" סיפר בנו בני. "האוטו שלו היה ה'סופר-וויט' הראשון בארץ".סיפר בנו ישראל.
באותו זמן החלו המוסדות בהגשמת החזון הציוני - 'כיבוש' הים הדרומי.
רקע גיאו פוליטי
כבר בוועידת השלום בפאריס בשנת 1919, בתזכיר שהגישו אנשי משלחת ההסתדרות הציונית העולמית בראשות חיים ויצמן בקשר לגבולות ארץ-ישראל והבית-הלאומי, צוין מפרץ עקבה - המוצא לים-סוף – כחיוני ביותר - נמל לאפריקה ולאוקיאנוס ההודי בדרך קצרה מזו העוברת דרך תעלת-סואץ.
במסגרת החלטת מועצת 'חבר-הלאומים' נתקבלה בשנת 1922 ההצעה הבריטית להוציא את עבר-הירדן המזרחי מתחולת סעיפי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. רצועה בת 12 קילומטר שנותרה בתחום הבית הלאומי היהודי, הייתה שוממה, ללא מקורות מים מתוקים, ובה רק תחנת משטרת גבולות בודדת- אום רשרש. משטרת גמלים.
בחזונם ראו מנהיגי הציונות, נמל גדול לחופו של ים-סוף, מסילת-ברזל שתחברו עם הים-התיכון מחד, ועם מסילת-הברזל החיג'אזית במזרח מאידך.
על החוף היו מספר חושות. בים עגנו מספר סירות קטנות של דייגים, והמרחב קרץ למוזרים –
הקפיטן באייבסקי איש 'גדוד-העבודה' הגיע לשם כאיש-ים בטענה שהוא שליח של 'ועד-הצירים' "כדי שתהיה נוכחות עברית בנמל העתיק, מחשש שנאבד את הנמל ההיסטורי שלנו".
לאנגלי מיג'ור ל. ל. ויליאמס, בנו הבידואים בית באום-רשרש כגיאולוג . מלבד שנאתו ליהודים, הוא שרת את המודיעין הבריטי - העביר מידע על מבריחים ערבים בשטח בין מצרים, ארץ-ישראל וירדן.
"יש לציין שכגיאולוג הוא לא מצא כלום".
בין לבין, יצאה לשם משלחת באישור המוסדות הלאומיים ובה מרדכי יגאל, וצבי נדב יוצאי "השומר" ויוסף ברסלבסקי כמדען - לבדוק אפשרויות להתיישבות ופיתוח באזור, וכן ל"בדוק את טיב הצדפים והתאמתם לייצור קישוטים וכפתורים".. הם לא הגיעו ליעדם וחזרו.
למען 'האמת ההיסטורית' יצויין כי בפסח 1929 יצאו תלמידי הכתות הגבוהות של גימנסיה "הרצליה" לטיול בן עשרה ימים לעבר הירדן. ועד עקבה הגיעו. בראש הטיול עמדו מנהלי הגימנסיה – ד"ר בן-ציון מוסינזון וד"ר חיים בוגרשוב. למשלחת התלווה הרופא ד"ר אהרון בנימיני, והצלם סוסקין עם בתו תמר. היה שם גם תלמיד בשם נחום גוטמן.
בסוף שנות העשרים יהודי בשם משה רוזנגרט בעל ספינה שעסק בדיג בים-התיכון. סבר כי אפשר לפתח את ענף הדיג גם במפרץ אילת. יחד עם הקפטן ספייסר, הביולוג הימי של ממשלת המנדט הבריטי, ונחום תשבי מנהל המחלקה למסחר ותעשיה בירושלים, יצא לעקבה וחזר עם תוכנית להעביר את הדגים במכוניות קירור, דרך הערבה – לשווקים בירושלים, תל אביב וחיפה. בממשל הבריטי התלהבו מהרעיון .
תזכירו של תשבי הועבר להארי סקאר חבר ההנהלה המצומצמת של הסוכנות היהודית וזה העבירו אל מר ואן פריזלנד, גזבר ההנהלה הציונית. ואן פריזלנד לא התפעל מהתזכיר . .
אומרים כי תגובת ההנהגה הציונית גרמה לכך כי פיתוח ענף הדיג באזור עקבה, הוקפא עד.. .
בפסח 1935, עם הבחרו ל ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית יצא דוד בן גוריון, בחברת רעייתו פולה, ברל כצנלסון עורכו הראשי של עיתון "דבר", אליהו ששון ראש המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית, ואליהו אפשטיין [לימים אילת] ראש המחלקה המדינית של הסוכנות - מירושלים דרך עבר-הירדן לעציון גבר. ביום שני של פסח, נסעו מעקבה כפר דייגים עם נמל קטן לאום רשרש - תחנת משטרה בתחום ארץ-ישראל המנדטורית. "מי המפרץ שופעים דגה, וניתן להפוך את המקום למרכז דייג חשוב. אילת תהיה עיר גדולה עם נמל דיג וסחר ושדה-תעופה גדול, שישרת את הבאים בשעריה" קבע בן-גוריון וביקש מחברת "הכשרת הישוב" לרכוש שם קרקע.
בתחילת שנת 1936 נערך סיור בהשתתפות קצין ההשקיה, קצין החקלאות והיערן הראשי של ממשלת המנדט, עם אנשי הסוכנות שהוזמנו להצטרף למסע אל ים-סוף.
בפסח 1936 הגיע יצחק בן צבי אז יו"ר "הועד הלאומי" ונשיאו לסיור באזור יחד עם אשתו רחל ינאית וגיסו ד"ר ורדי. מסקנתו: ""להביא למקום התיישבות יהודית עירונית וחקלאית ולפתח עיר גדולה המשתרעת בדרום נחל הערבה".
באותה שנה ההנהלה הציונית הזמינה את ד"ר הנס לומברט מהמבורג, כדי לייעץ לה בענייני דייג בים- סוף. מסקנתו: יש לחקור באופן יסודי את המפרץ מבחינת ציד הדגים והביולוגיה שלהם.
פתיחת הכביש בין באר-שבע לעקבה - 257 קילומטר - באמצע שנת 1938 העלתה את פיתוח הדייג בים- סוף על סדר-היום.
באום –רשרש: שלוש בקתות מדולדלות, על אחת מהן התנוססה כתובת באנגלית, בערבית ובעברית: משטרת פלשתינה א"י.
במאי יצאה הספינה "פור-ראנר" מחיפה לעקבה בכדי לחקור את מיני הדגים המצויים שם "הובאו משם 23 מיני דגים ונבדקו עשרות מקומות דייג" נכתב בעיתון "דבר" .
ביוני אותה שנה נערך בסיוע הממשלה סיור דייג במפרץ, הסיור היה ביוזמת מנהל מחלקת החקלאות והדיג, ובהשתתפות היועץ הכלכלי לנציב העליון, קצין הדיג הראשי, קצין החקלאות של מחוז ירושלים ופקידים אחרים וכן אנשי הסוכנות. בתזכירים, חלקם סודיים, נכתב בין השאר כי :
"יש כמות דגים גדולה בעקבה הארץ-ישראלית". ניתן יהיה להגיע ל"תוצרת של שניים עד שלושה טון דגים ליום, להקטין את יבוא הדגים הטריים עד לחצי ולא להיות תלויים מהספקה מחוץ-לארץ בשעת חרום". בראשון בספטמבר 1939 פרצה מלחמת-העולם השנייה.
כלכלנים אמרו:"דגי עקבה ימכרו בארץ-ישראל, בשוק היהודי, וצריך לאפשר ליהודים את עבודת הדיג בעקבה".
הביטחוניסטים טענו כי יש קושי לשמור על היהודים שיעבדו שם "וגם את האוטומובילים בדרך".
והוסיפו: "עקבה העבר-הירדנית היא כיום מקום גלות של הרבה מסיתים ערבים ממתנגדי האמיר עבדאללה. לפני שיהודים יתחילו לעבוד בדיג במפרץ עקבה יהיה נחוץ, להרחיק את המסיתים הלאה".
פתרון יהודי: לשלוח את "רחף", ספינת מפרש שעסקה בהובלות בים-התיכון על עשרת מלחיה לעקבה בתור ספינת אם של 4 סירות קטנות כדי להיות בלתי תלויים בחוף, לחזק את תחנת השוטרים באום-רשרש ולהשתמש לצרכי הובלה באווירונים [הם לא יזכירו כי בשנת 1936 נרכש משוויץ אווירון להעברת דגים, אך הוא ניזוק והניסיון הופסק].
בו בזמן משלחת ממשלתית בה השתתפו האחים לנברג, מהנדס המכרות אייזנשטיין ועוזריהם, פעלה באזור אום-רשרש. רשמית הם בדקו את השטח מנקודת מבט מדעית ולמדו את בעיות התחבורה והכלכלה באזור, מעשית נבדק השטח למטרות מודיעין. יש אומרים "דיברו על דגים אבל חיפשו נפט"
במקביל השוק הפרטי גילה התעניינות בדגי המקום:
מר אנדראוס ערבי נוצר מיפו הגיש בקשה לקבלת זיכיון. "חושב להביא שני אוטומובילים מצוידים עם מקררים מאמריקה"
עבדללה יודה ערבי מוסלמי מרמאללה איש עשיר שהיה שנים אחדות באמריקה. "לא כל כך מעוניין בדיג כי אם בהברחת אופיום".
מר בקל ציידנברג וד"ר הכט, יהודים מתל-אביב. "ד"ר הכט הוא רביזיוניסט ובקשרים ידידותיים עם ז'בוטינסקי, בן להורים עשירים מאד בשוויץ (בעלי חברת הספנות רנאניה) ומתעסק כמעט רק בפוליטיקה."
כן פנו מר רוזנגרט, בעל ספינת דיג באזור אל-עריש שהציע קומבינציה יהודית-ערבית [לקידום ענייניו סייע ברכישת ספינת דיג בשם "דורון" שהפליגה במימי ים-סוף] ושוקרי ביי טאג'י.
בטרם הסתיימה סלילת הכביש העלתה' ועדת וודהוד' שלוש תוכניות ליישום תוכנית 'ועדת פיל' הבריטית - זו שהמליצה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית בין היהודים לערבים. באף אחת מהן לא נכללה אילת בתחום המדינה היהודית, במקרה הטוב באר-טוביה הייתה הגבול הדרומי.
במאי 1939 פורסם 'הספר הלבן' על-ידי שר-המושבות הבריטי ג'ון מלקולם מקדונלד. הוטלה מגבלה חמורה על מכירת קרקעות ליהודים - "חוק הקרקעות" שנולד בעקבותיו נכנס לתוקפו בפברואר 1940.
"אמרתי לראשי 'הכשרת הישוב': יש לי כסף, תקנו אדמה. הם חשבו על התכנית הרבה זמן והתנהלו לאט, ובינתיים הופיע הספר-הלבן שגזר על אדמות הדרום כאסורה ליהודים, וכן נאסרה עלינו דריסת רגל לנגב בכלל" נזכר בן גוריון שכבר הבין כי הדרך היחידה מאירופה לאסיה ואפריקה היא דרך תעלת-סואץ "לא לעולם-ועד יוכלו האנגלים להישאר במצרים ולהחזיק בידם את התעלה, שהיא גם צרה ואינה מוכשרת למעבר אניות גדולות וגם לא קשה לחסום אותה על-ידי הטבעת אנייה. ויש אלטרנטיבה לתעלה, והאלטרנטיבה היא מחיפה לאילת" והתכוון להפר את החוק "ידעתי שנפר הגזירה הזאת, ולא תימנע בעדנו הכניסה לים-סוף, ודרכו – לאוקיינוס ההודי ולשתי היבשות הגדולות באסיה ובאפריקה".
"המרד הערבי" גווע. מלחמת-העולם השנייה פרצה, ובחודש מרץ 1940, תוכנן מסע לאום-רשרש, מסע של ששה-עשר איש, בארבע מכוניות פרטיות גדולות: דויד בן-גוריון יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ורעייתו פולה, בנו עמוס וחתנו בן-אליעזר. ד"ר ברנרד ג'וזף [לימים דוב יוסף] יועצה המשפטי של הסוכנות ורעייתו גולדי, ישורון שיף, יעקב אדיר, ליבנדובסקי, ישראל גלילי, יצחק טבנקין, יוסף רוכל (לימים אבידר) יוסף ברסלבסקי (ברסלבי), אזרח מרקובסקי [מור] כמלווה ומאבטח, ודויד בקס כנהג אישי. מלווה נוסף- שמריהו גוטמן. הנתיב : מירושלים לבאר-שבע, ודרך מעלה-עקרבים לעין- חוסוב (חצבה כיום) ומשם דרך הערבה לאום-רשרש. לינה במקום.
המסע התקיים בפסח – לאחר הרצח.
בר כוכבא מאירוביץ, היה האחראי על נושא הדייג ב"סוכנות היהודית".
כל פעילות שאינה מוסדית עוררה את התנגדותם החריפה של משה שרתוק מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וד"ר אמיל שמורק ראש מחלקת המסחר שלה.
הסוכנות רצתה להקים ליד עקבה כפר דייגים. ומחלקת-הים שלה התחילה בפעולה להקמתו.
התוכנית:
סופר על ויכוח נוקב בין דוד בן גוריון ליצחק טבנקין, בנוגע ליהודים שיבואו לאילת. לדעת בן גוריון, כל מי שיגיע להתחשב ולעבוד במפרץ, יהיה יהודי בדווי הרגיל לחיי מדבר ופרנסתו תהיה מחקלאות מדברית, מרעיית צאן ומדייג. לעומתו, טען יצחק טבנקין ממייסדי ה'קיבוץ המאוחד' שיגיעו אנשים, לאחר שילמדו מהבדווים להסתגל לחיי מדבר, יקימו קיבוצים ויחיו במקום בלי שמץ של "בדוויזם".
טוביה פרידמן [לא צייד הנאצים] ירד לאזור, שהה באום-רשרש. עם חכות ורשתות ושאר אביזרי דיג והחל ללמוד דיג מהדייגים הערבים.
המסע האחרון
למרות האיסור המנדטורי שכמעט ולא אפשר ליהודים להגיע לאזור מפרץ עקבה, תנאי אקלים קשים ומחסור במי-שתייה. גברו המאמצים לפיתוח ענף הדיג כתשתית להתיישבות יהודית.
"באוגוסט 1939 התיישב מאיר רובינשטיין בעקבה והחל לשלוח דגים צפונה. הדייג עצמו בוצע על-ידי דייגים ערבים מטנטורה שירדו במשאית הריקה. כאשר הצטברה כמות מתאימה, הועמסו הדגים, כוסו בקרח שלפעמים הובא מתל-אביב (!). בעוד שהדייגים נשארו להכין כמות נוספת, הסיע הנהג את המשאית העמוסה בכל הדרך הארוכה, פרק את הדגים ביפו ובירושלים, וחזר לעקבה שם המתין לו משלוח נוסף. לאחר מספר הובלות חזרו גם הדייגים צפונה, עד לגיחה הבאה".כתב אבי נבון חבר קיבוץ להב.
"היו צריכים לקשור קשרים. ואריה ידע טוב ערבית",
הוחל במשלוח ניסיוני של דגים במשאיות לירושלים, לתל אביב, לחיפה ולנקודות אחרות בארץ.
המכונית של אריה התאימה לזה .
אריה נסע לשם ב'סיפור-כיסוי' מסחרי של קניית דגים. "להבאת הדגים נסעו עם משאית מלאה קרח" - יצאו עם 7 טון קרח. הניחו שכבה ראשונה של קרח אחר-כך שכבת דגים ומעל שוב שכבת קרח. "זה הספיק" .
הקרח לשימורם של הדגים סופק על-ידי חברת "ספינקס".
"מי ששילם את הכול הייתה הסוכנות - הוא עבד בשביל הסוכנות היהודית. הגזבר היה שקולניק, אחר-כך קראו לו אשכול" סיפר בני.
הנסיעה הראשונה עברה בשלום וכך גם הנסיעה השנייה.
הדבר עורר את חמתם של חלק מדייגי עקבה, שראו בכך פגיעה בפרנסתם. בעצת הוועד הערבי העליון, הם הודרכו כיצד להפסיק את הדיג: הם ארבו למשאית הדגים בין כורנוב למעלה-עקרבים.
ביום 2.3.1940 יצא אריה סדובסקי ומלווהו הערבי לעקבה לשם הבאת דגים עבור בית מסחר מתל-אביב בידיהם היו 50 לירות שהיו צריכים לשלם בעד הקניה. כ- 75 קילומטר דרומית לבאר-שבע התנפלו על הרכב שבו נהג אריה סדובסקי שלושה שודדים מזוינים בשני רובים גרמנים ואחד אנגלי, שדדו את הכסף ורצחו אותם - את אריה סדובסקי וחליל עיסא, דייג נוצרי, כבן 17 – 18 מהכפר טנטורה.
"אחי, אריה, היה נהג אוטובוס, והייתה לו עבודה קבועה. אני הייתי נהג של 'אוטו משא', והובלתי דגים מעקבה עבור מאיר רובינשטיין. בנסיעותי לעקבה הוא נסע איתי פעמיים. גם כדי לטייל למרחבי הדרום, גם כדי לסייע לי בנהיגה הארוכה. באותו שבוע מקולל הרגשתי לא טוב, וחשבתי לבטל את הנסיעה. אריה עמד על כך שאשאר בבית והוא יחליף אותי בנהיגה, שהרי הוא הכיר את המסלול והעבודה. כך יצא לנסיעה, שהייתה לדרכו האחרונה. הסתבר שהוא עבר את משטרת כורנוב, וכאשר הגיע לפיתולים בואכה מעלה-העקרבים, נפתחה עליו אש מהמארב. רק בבוקר מצא סיור השוטרים את המשאית נטושה, וגופתו של אריה בתוכה. עקבות הרוצחים הובילו צפונה. כנראה שבאו מהר חברון ומטרתם עצירת הפעילות היהודית באזור" כך סיפר ראובן סדובסקי מכפר-סבא לאבי נבון.
"זה היה בנסיעה השלישית - חיכו לו כבר ערבים שכבר היה ביניהם סכסוך קרקעות שנקנו או שהיו במשא ומתן לקנייתם עבור כפר דייגים, ורצחו אותו, את אבי". סיפר בני
הרצח בוצע בידי ערבים שעבדו בחברת "ספינקס".
כשנודע הרצח – משטרת הגמלים של כורנוב לא רצתה לצאת למקום.וכשיצאה - החרימה את המשאית.
גופתו של אריה הועברה על-ידי השלטונות ממקום הירצחו בערבה לבאר-שבע. מי שדאג להעברת הגופה לכפר-סבא היה דוד לוונברג. דוד הגיע מראש-פינה בשנת 1910 נשא לאישה את בת המקום לאה לבית ססנובסקי והקים את הקואופרטיב לתחבורה "השרון", לימים "השרון המאוחד".
בהיותו יליד הארץ, בקי בשפתם ומעורה במנהגי הערבים, השלטון הבריטי מינה אותו בשנות השלושים ל"מוכתאר" . מונח מוסלמי, של ממונה בעל מעמד בקהילה, ליצירת קשר עם משרדי השלטון והשכנים הערבים. הוא היה ידידו של עארף בן עארף - עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי ששימש כמושל נפת באר-שבע משנת 1929 ; השלטון הבריטי חשד בנאמנותו והעבירו בשנת 1939 להיות מושל עזה. לאחר הירצחו של אריה סדובסקי, ירד דוד לוונברג, בעיצומן של המאורעות בדרום, לבאר-שבע, תוך סיכון גדול, כדי להעביר את גופתו של אריה לכפר-סבא. ובזכות קשריו הטובים עם עארף בן עארף, העבירה את הגופה לקבורה בכפר-סבא.
אריה הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בכפר סבא. הניח הורים, אישה ושני בנים.
אחר מיטתו הלך קהל תושבים רב, בהם חברים-נהגים. ליד 'קופת-מלווה' של העובדים אמרו דברי הספד ב' מינקובסקי בשם מועצת פועלי כפר-סבא וש' טובים בשם הנהגים.
"הוא לא נקבר בבית-העלמין "גאולים" כי היו מאורעות ו"גאולים" היה בשטח מסוכן. הערבים היו יורים, אז קברו אותו איפה שקברו את אלה שמתו ממגיפת הטיפוס בזמן הגירוש התורכי מיפו. היום זה בית-הקברות הצבאי של כפר-סבא". סיפר לי בני, הוסיף האח הצעיר, ישראל: "בית הקברות הצבאי נמצא מול התחנה המרכזית. נכנסים לא דרך רחוב העמק אלא דרך הגן, יש 'בודקה' מצד שמאל – עולים כמה מדרגות, לכיוון הגן לא לכיוון רחוב העמק".
מצאנו וצילמתי.
סוף דבר
"את המכונית לא החזירו. האנגלים החרימו אותה, רק בהתערבותו של בן-גוריון שסבא יצחק היה חבר שלו עוד מימי פתח-תקווה קיבלה המשפחה משאית אחרת". אמר בני.
לאחר הירצחו של אריה סדובסקי, התנכלויות נוספות של הערבים באזור, איומים ברצח נוסף ויחס בלתי אוהד מצד משטרת אום-רשרש הבריטית, ניתנה הוראה לטוביה פרידמן לעזוב את עקבה, תוך השארת הציוד במקום.
קבוצת גורדוניה "המעפילים" שנמצאה בעתלית, דרשה מהמוסדות המיישבים להוות "נושא במפעל הכבושי החשוב הזה" -לעלות ולהתיישב ליד אום-רשרש.
"לאה סדובסקי נטשה את ילדיה אחרי מות בעלה אריה, והם גדלו אצל הסבא יצחק מבלי לדעת על אביהם שום דבר" אמר לי קרוב משפחה
"לאחר הרצח הסבא יצחק התכתב עם שקולניק מהסוכנות, בקשר לכל מיני דברים וחשבונות הקשורים לנסיעות דרומה. מהמסמכים האלה לא נשאר שום דבר, אחרי שסבא מת זרקו הכל". אמר בני.
הביקור של בן גוריון ופמלייתו לאום-רשרש שתוכנן ערב רציחתו של אריה סדובסקי יצא לפועל בפסח 1940 . המתכננים המתינו לזמן בו יצא 'לורד' אוקספורד, ששימש כסגן מושל מחוז באר-שבע ל'חופשת מולדת' בלונדון כדי לאפשר את קיומו של אותו מבצע. יש הסבורים כי נסיעתו, נעשתה ב"עידודם" של היהודים שהיו קשורים לממשלת המנדט דאז. כתב בן-גוריון: "הים הנפלא, המקום הנהדר ביחד עם ההרים הצבעוניים, כל מראות הנוף הפראיים יוסיפו רבות לישוב שיבנה כאן. זהו חלום שאינו לשווא, אלא למציאות ההולכת ומתרקמת בארץ".
עמוס בן-גוריון שהשתתף במסע בהיותו נער, זכר היטב את דבריו של אביו מאותו ביקור: "פה יקום נמל עברי שדרכו תנהל מדינת-ישראל לכשתקום, את המסחר עם אסיה ואפריקה".
" בן-גוריון ורעייתו פולה ישנו באחת הסירות. יתר חברי המשלחת עשו את הלילה על החוף ובמכוניות" כתבה מירית גל-עד, בתו של אזרח מור
ב'אוטונומיה החבלית' שהוצעה על-ידי ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ-ישראל בשלהי 1945 הנגב נכלל באזור הבריטי. רק במפת החלוקה של האו"ם שפורסמה בסוף אוגוסט 1947 נכללו הגליל המזרחי, עמקי הצפון עד מטולה, רוב מישור החוף והפעם - כמעט כל הנגב, כולל אום-רשרש, בתחום המדינה היהודית.
בין ה- 5 ל- 10 במרס 1949 נערך מבצע "עובדה" – שתי חטיבות של צה"ל השתלטו על דרום הנגב ומפרץ אילת -. בסופו הונף על-ידי לוחמי הפלמ"ח [המפקד "ברן"] דגל ישראל ["דגל הדיו"] על מבנה משטרת אום-רשרש. "גולני" היו שם. ה'גיאולוג' מיג'ור ויליאמס ברח לעקבה.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים
בזמנו בשנות ה40-, התפרסם הסיפור ב"עיתון מיוחד", היה מין שבועון צהוב כזה" [לחפש ב'בית אריאלה'. ע' י'].
