23.8.1929 – רמת רחל
בית-העלמין הר הזיתים, ירושלים
טכסט:
קבר אחים
ציון לנפש הקדושים
חללי יז ויח אב תרפ"ט
הובאו לקבורה במוצאי שבת
אור ליום יט אב
עת ידו פרש צר על כל מחמדינו
איך נפלו גבורים
ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך
ואמר לך בדמיך חיי בדמיך חיי
פ"נ
ר' מרדכי הרולד וינר
בר' מאיר מלונדון נולד בש' תרל"ו
יוסף רוטנברג בר' דב נולד
בולדובה פולין בש' תרנ"ה
יהודה רוטנברג בר' דב נולד
בולדובה פולין בש' תרנ"ח
מנחם סבלני סקרסובולסקי
ב'ר משה נולד בסימנר ליטה בש' תרס"ד
פנחס וולמן ב'ר גבריאל נולד
בכסוביל בש' תרנ"ו
ת' נ' צ' ב' ה'
בפרוץ המאורעות ב-23 באוגוסט 1929 כשהחלה ההתקפה הערבית על רמת רחל, יצא אחד מחברי הקיבוץ, תוך סיכון נפשו במעבר דרך השכונות הערביות, לירושלים ובעזרת יצחק בן צבי הגיע אל סונדרס מפקד משטרת המנדט בפועל ודרש ממנו נשק להגנת הקיבוץ. סונדרס הבטיח לשלוח שנים-עשר רובים, אולם לאחר שפנה למזכירות ממשלת המנדט, נענה כי אין לתת נשק ליהודים. הקיבוץ הותקף, נהרס וננטש למשך שלושה חודשים. את פנחס וולמן איש 'גדוד-העבודה' וחבר הקיבוץ שנפל בקרב קברו בקבר האחים שבהר- הזיתים
סיפורו של מקום
חברי "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור " [המלה ההגנה הושמטה מאוחר יותר כרי לא לעורר את חשד השלטונות הבריטים], הגיעו לירושלים בשנת 1922 . חנו בחצר המנזר הצרפתי וכונו על שמו -"פלוגת רטיסבון". ארבע שנים ישבה הפלוגה הירושלמית במחנה רטיסבון - "העברנו את המחנה שלנו מגבעת-שאול לרטיסבון, לשטח הנקרא ג'לג'וליה, שלאחר זמן-מה נבנתה עליו שכונת רחביה" .סיפר עמנואל בר חיים. ג'נזריה, היה השם הערבי של האיזור שעליו נבנתה רחביה.
"מחנה האוהלים של הפלוגה היווה את תחילתה של בניית רחביה כי עד אז בעלי המגרשים לא ההינו להתיישב במקום".
את אוהליהם הקימו ליד המנזר. ביניהם היו יעקב לוין, אביו של עמוס קינן, בנאי במקצועו, יצחק לנדוברג לימים "הזקן" של הפלמ"ח הוא יצחק שדה ועוד רבים וטובים כמו ויטקה, שרירא, איסצ'קה, אמה היא אמוצ'קה , דבורה בייניש ושרה צ'צ'יק. וגם חצ'קה, בן-ציון אשל ועמנואל בר חיים שנשארו עד הסוף. פנחס וולמן הגיע אחר-כך. חולמי שיבת-ציון והמהפכה הסוציאליסטית היו.
בשנת 1924 היו ברחביה בניינים בודדים. מחנה הפלוגה היה אוסף של צריפים מרופטים ממלחמת העולם הראשונה ומספר פחונים - היה צריף חדר-האוכל ולידו צריפי בתי-הילדים שעד אז היו בבית שכור בשכונת 'שערי-חסד' הסמוכה.
החברים עבדו כקבוצה מאורגנת בחציבה וסיתות, מקצועות שהיו עד אז בידי הערבים. סיסמתם: כיבוש העבודה בעיר והגברת התודעה הלאומית והמעמדית של הפועל בעיר והגנה על היישוב.
את מקצוע הבנייה למדו מאיטלקי; התארגנו לקבוצות - בנאי אבן, בנאי לבנים, טייחים וקבוצת חברות שהתמחתה בריצוף. עבדו בסבלות בעיקר בתחנת הרכבת הסמוכה ובנטיעת יער בקרית־ענבים, היו שעבדו כשכירי יום בעיר. הקימו מתפרה, נגריה, היו מכונאים. רחל ינאית הקימה משתלה והבחורות עבדו .
תוך זמן קצר למדו להיעזר בקומפרסורים, חצבו בעמק רפאים באדמת-עמוס על שם בעל הקרקע הערבי [לימים 'מקור-חיים'' - 'מקור חיים היא למחזיקים בה'']. למדו סיתות מצבות, וליטוש אבנים מהערבים. לבחורות שעבדו בסיתות קראו המורים "מדאם סיתות".
פלוגת ירושלים, שהפכה לפלוגה הגדולה ב'גדוד' מנתה בשיאה 250 חברים. עבודות הבנייה היו בחסות "סולל-בונה", בנו בתים במוצא וב'נווה-יעקב'. בקבר־רחל בנו בקבלנות קיר גדול, שהקיף את הקבר ואיפשר הסדרה והשגחה על הביקורים ההמוניים של בני שלוש הדתות. בבניין הגדול של חכמשווילי עבדו גם שתים-עשרה חברות בטיוח וריצוף. השתתפו בהקמת האמפיתיאטרון על הר-הצופים ואפילו ביצעו עבודה גדולה מזרחית לים-המלח בעבר-הירדן- בכרכ היא קיר-מואב: בריכות מים בשביל הממשלה. על אף ההכנסה הטובה, לא הפסיקו את עבודת הסבלות .
"בשנת 1925 נכנסו גם לעבוד בסבלות ברכבת. עבודת הסבלות הייתה קשה, עבודת גב וידיים, בלי כל אמצעים לעזרה, אפילו בלי מריצות. סחבנו משאות כבדים על הגב, גם למעלה מ – 150 קילוגרם והכל כדי להתחרות בערבים". סיפר הרצל מורין.
כשהגיעה הקבוצה מתל-יוסף שלחו שתי בחורות את ריבוצ'קה ואת חנה בלאושטיין ללמוד להיות מטפלות, ב'נתן שטראוס' – בית חנוך למשפחות הרוסות. "למדנו שנה אחת. אישה גרמניה – חובשת – נתנה לי כלים וציוד לבית תינוקות" סיפרה ריבוצ'קה.
הוקמה רפת עם 8 פרות דמשקאיות..
הגדוד שימש מרכז חברתי לכל ירושלים. בלילות שישי ומוצאי שבת היו באים בני נוער, תלמידים, פועלים ועוד, כדי לרקוד, לשיר ולשמוח. יום אחד הוזמן דוד בן גוריון אז יושב ראש ההסתדרות להרצות. בתום ההרצאה, בתור השאלות, שאל אותו אחד החברים [אומרים כי היה זה צבי נדב], מה קרה אז בסג'רה שלא התקבל ל"השומר"? בן-גוריון זעם, צעק שזו עלילה מרושעת, והסתלק. אומרים שמאז שמר טינה למקום.
כמו בפלוגות אחרות ב'גדוד העבודה' גם בפלוגה הירושלמית נבעו שני פלגים, הימין הציוני סוציאליסטי והשמאל האידיאולוגי שטען לבניית הארץ באמצעות קומונה כללית.
"הוויכוחים והחיכוכים עם גרעין השמאל מבשרים רעות" כתבו. "הצפיפות במחנה גדולה והישיבה על המגרש הארעי מעיקה" כתבו וכתבו.
שנת 1926: משבר כלכלי חריף . חוסר העבודה. עזיבות; אחדים דיברו על "עזרת קרובים", אחרים דיברו על "טעמים פוליטיים";- כי ה'גדוד' "פונה יותר ויותר שמאלה" בעוד חבריהם טענו את ההיפך - בגלל "הלאומיות המופרזת" של ה'גדוד'.
החלו חיכוכים עם מוסדות ההסתדרות שהאשימו את ה'גדוד' על נטייתו שמאלה. הטיעונים הרעיוניים גררו פעולות כוחניות-נקמניות. סביב הפלוגה נוצרה "חומה" ציבורית. פלוגת ירושלים התפצלה לשתי פלוגות: האחת של ה’גדוד’ והשנייה של "קיבוץ עין-חרוד" . ה'גדוד' לא זכה לקבל את העבודה בבית חרושת 'סלע', במקור-חיים - במפעל האבן שעל אדמת-עמוס, והעבודה נמסרת לפלוגת "קיבוץ עין-חרוד". כך העבודה המכניסה ביותר - הקמת שדה תעופה בקלנדיה . 'המרכז החקלאי' הוציא מידיהם את המשתלה והפך אותה ל"משק פועלות". ועוד. אולם בזכות הארגון והיכולת, הצליחו חברי פלוגת ירושלים לשרוד.
יהודה קופילביץ [לימים אלמוג] ממנהיגי 'הגדוד' שהצטרף לחברי הפלוגה בירושלים נשלח בקיץ לווינה, לישיבת הדירקטוריון של הקרן-הקיימת-לישראל, לדרוש קרקע בשביל הפלוגה. הוא הצליח להשיג את הסכמת הקרן-הקיימת וגם אמצעים כספיים.
ועדת-ההתיישבות של הפלוגה חיפשה שטח במקומות שונים. לבסוף הסכימה הפלוגה לקבל שטח של 80 דונם אדמת מישור שנרכשה מן הפטריארכיה היוונית ע"י הקרן הקיימת לישראל [בהחכרה ל - 99 שנה ?] שנה קודם לכן. חלק מהאדמות נרכשו גם מתושבי צור באהר, כתבה ד"ר בלהה פיאמנטה.
בסיוון תרפ"ו (1926) מאחר שהיה צורך לשמור ולהוכיח בעלות על הקרקע עוד בטרם הסתיימו העניינים הפורמליים עלו חברים מהפלוגה , נטו אוהלים והתיישבו על הגבעה - "התיישבות" הם קראו למקום.
גרו באוהל בודד שלושה עד ארבעה חברים ולעיתים קרובות שניים בלבד.
ה"התיישבות" המשיכה להתקיים על בסיס עבודת החברים בירושלים ובסביבתה.
בסתיו החלו בחריש עמוק. ה'גדוד' ב'תל-יוסף' שלח מחרשה גדולה וקבוצת עגלונים. חרשו 36 דונם לכרם ענבים ומטע עצי פרי.
"החלו ליישב אותה רק כעבור כשנתיים אחר-כך, לאט ובהדרגה". סיפר עמנואל בר-חיים שהיה מוכתר ה"התיישבות".
נשכחים מלב, רחוקים מדרך-המלך של התנועה ניגשו כ- 30 חברים וחברות להקמת נקודה ישובית; "רמת-רחל" קראו לה על שם קבר-רחל הסמוך בדרך אפרתה.
בתחילת עונת הגשמים הוקמו הצריפים הראשונים. הרוחות הפילו והעיפו אותם - החברים חזרו והקימו.
גם גיאוגרפית מבודדים היו - כל שכונת ארנונה ומרכז בעלי המלאכה הסמוכים - טרם הוקמו.
העמיקה החלוקה בין 'ימין' ו'שמאל', 'ימין' - לצד ים המלח, ו'שמאל' לצד מנזר מר אליאס.
"בדצמבר 1926 הסתיימה מלחמת האחים ב'גדוד' בפירוד. מ – 120 חברי הפלוגה שרדו רק 40" סיפר בן-ציון אשל
ה'שמאל' עם המנהיג מנדל אלקינד שבא מתל-יוסף - מנה 72 איש .
". . . בזמן פירוק הגדוד היו סכסוכים בין שני הצדדים בענין הנשק. בירושלים נפל המחסן בידי השמאל [גם אקדח שלי היה שם]. לפי הידוע לי מכרו אנשי השמאל את הנשק לערבים בכדי שיהיה בידם כסף לנסוע לרוסיה. הנסיעה לרוסיה הייתה סודית. זוכר אני כי חצי שעה לפני הנסיעה שלהם נפגשתי עם אלקינד ולא אמר לי כלום על כך" עדות צבי נדב. [את"ה. תיק 143 -8]
החברים מן 'השמאל' הוצאו מן הקבוצה. חלקם ירדו מהארץ ל'ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות' והקימו "קיבוץ" בחצי האי קרים, בשם "ויוו נובו" ["דרך חדשה" באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי ושם ביידיש או רוסית לא רצו]. בראשם מנדל אלקינד עם אשתו מניה ושני בניו, וחברים כמו אייזיק אלטשולר שרצה להיות טייס עם אשתו ובנם.
"הקימו שם משק גדול. קבלו בית עם חלונות שבורים וסבלו רעב וקור. 90% לא חזרו".
האווירה הייתה קשה. חבר הפלוגה בן-ציון חיימן איבד עצמו לדעת ; "באחד הלילות נמצא על יד אחד הצריפים מתבוסס בדמו והאקדוח בידו". במחנה הגדוד בתל-אביב, אחרי ליל ויכוחים סוער שרף אחד החברים לאות מחאה את חדר-האוכל. . .
ערב המאורעות, ביולי 1929 עזבו אחרוני ה'שמאל' את השטח.
".. . 'הגדוד' קרס ועמו הרבה חלומות על בניין חברה חדשה, אז הקים יוסף אטקין - מהליטאים של "אחווה" שהיו במחנה ה'גדוד' במגדל - פועל שהפך להיות מהנדס, מנהל עבודה, איש בעל כישרון וידיעה מעמיקה של עבודת הבניין - קבוצת עבודה בירושלים, שנקראה 'קבוצת יוסף', על שם יוסף טרומפלדור. זו הייתה קבוצה של אבלי הפילוג ב'גדוד העבודה'. "פליטים" שלא היו בשמאל הקיצוני או בימין הקיצוני, רובם השתייכו לסיעת המרכז. כיון שהקבוצה התנגדה בכל תוקף לפילוג, היא נחשדה על ידי הימין בפזילה לשמאל, וההסתדרות נמנעה מלתת גם לה עבודה.
אטקין אומן בנייה, קיבל עבודה מלא-יהודים. הוא נקרא לבנות את אחד מאתגרי הבנייה באבן בירושלים החדשה, בניין י.מ.ק.א. בבניין זה, שהוא מהיפים בעיר, הגיעו להישגים מיוחדים במלאכת הסיתות והבנייה. קישוטיו עוצבו על ידי 'בצלאל', והוא הפך למצבה מוזרה וסודית של שבר הפילוג של 'גדוד העבודה'. קבוצת אטקין קיבלה על עצמה לבנות גם את יסודותיו של מוזיאון רוקפלר ועוד אתרי בנייה לא יהודיים. . ."
[לפי "אורות רחוקים". מוקי צור.]
עד שנת 1929 לא ישבו במקום כל החברים, טרם נבנו בנייני קבע והמשק שכן בצריפים ומבנים ארעיים. הוקם מבנה ראשון: בית-ילדים מבטון..
היו מדי פעם היתקלויות עם בידווים מהסביבה וערבים בני הכפרים הסמוכים, אולם בדרך כלל הגיעו המתיישבים להבנה עם שכניהם. ליותר מפצועים זה לא הגיע.
במהלך מאורעות 1929 הותקף היישוב הארעי ברמה , התגבורת שציפו וביקשו לא הגיעה וכל מה שכבר הוקם במקום - עלה באש. גם ארכיון ה'גדוד'. פנחס וולמן - פצוע קשה - הועבר לבית-החולים בירושלים, שם נפטר.
סיפורו של חבר
וולמן פנחס בן ריזה וגבריאל. נולד בשנת תרנ"ו (1896) בברמצ'ה שבבסרביה. אמו נפטרה בהיותו תינוק.
ב-19 באוקטובר 1905, כשנתיים וחצי מפרעות קישינייב, והוא בן 9, נהרג אביו איש "ההגנה העצמית". המון מוסת פרע שוב ביהודים אלא שהפעם היו אלה מאורגנים ולחלקם נשק חם. לא מעט פורעים נהרגו. גם יהודים. גבריאל וולמן בתוכם.
פנחס התחיל את לימודיו ב"חדר", המשיכם אצל מלמדים פרטיים ורב העיר. בגיל 16 הצטרף לתנועת "צעירי ציון". בגיל 17 עלה לארץ-ישראל ועבד כשאר פועלי העלייה-השנייה במושבות. ב-28 ביולי 1914 הכריזה הממשלה האוסטרית מלחמה באמצעות מברק שנשלח לממשלה הבסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. פנחס חזר לבסרביה, התגייס לצבא והשתתף במלחמה.
מיד עם תום המלחמה, דרך נמל אודיסה עלה שנית לארץ.
כאשר החלו המאורעות בצפון עמדו מגיני הגליל בפני סכנת התנפלות של כנופיות ושודדים, ושל צבאות ערבים. אומנם, בראשית ינואר 1920 ניתנה לקלווריסקי בדמשק "הבטחה נאמנה" ממחמוד אל-פאעור שיורה למורדים בצרפתים להימנע מפגיעה בישובים עבריים, אך ההתקפות הלכו וגברו. בתל חי נפל שניאור ולאחריו שר מקבוצת כינרת.
מנחם אוסישקין כראש ועד-הצירים כינס [ג' באדר תר"פ] את המוסד הציוני העליון - 'הוועד הזמני'. נתגלעו וויכוחים קשים; זאב ז'בוטינסקי: ". . . אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה. . " דוד בן גוריון תמך באוסישקין "אם נברח מפני שודדים נצטרך לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ-ישראל. . . ", יצחק טבנקין: ". . . אם ניפול שם – ניפול עד המדבר. ". אמר ברל כצנלסון: ". . יש מעשיות אחרת המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון, ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי"; והקימו וועדה "איך לארגן את ההגנה, ואיך להציל את אדמת ישראל".
בינתיים המצב בצפון החמיר. טרומפלדור: "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי ".
מהיותו בעל ניסיון קרבי נשלח פנחס לגליל העליון, להגן על תל-חי. אלפרין הוא 'בראדה', בעל ניסיון קרבי מחיל הקוזאקים הוצב במטולה. עלו לשם גם בודדים מרחובות, באר-טוביה, חוות חולדה וגדרה.
מ"אחדות-העבודה" וחברי "הפועל-הצעיר".
בחצר תל-חי חסרו שמיכות. החלונות בלי זגוגיות, קר בלילות. הצפיפות רבה, מיטה ליד מיטה, ופעמים שניים ואף שלושה במיטה. אוכל גרוע. בחדרים אי-סדר. "המקום סבל ממחזור בלתי פוסק של חברים, אלה באים ואלה חוזרים".
ביום י"א באדר תר"פ טרומפלדור נתן רשות למנהיג המרד הצעיר כאמל אל-חוסיין אפנדי מהכפר חאלסה [קרית-שמונה כיום] להיכנס לחצר תל-חי. איתו נכנסו 7 - 8 מלווים ואחריהם טרומפלדור וזהבי.
בחצר שמונה חברים בשתי האורוות, חבר אחד מול השער, שלושה חברים ושתי חברות בעלייה. חבר אחד עמד ליד הדלת לבלי תת לערבים להיכנס. השאר כמו מאיר קוזלובסקי מ"השומר", חברי קבוצת כינרת -חיים כהנא, שאול מאירוב וזאב כצנלסון החובש, נתן ז'ולטי שדיבר ערבית, אלקנה ויינשטיין ואשר גולובוב מ'הגדוד העברי', פייבוש גולדברג ממייסדי המקום, יהודית אדלר הצעירה מתל-אביב, מנחם ברינקר ועוד – נשאו נשק והיו ב'היכון'. מאות ערבים הקיפו את המתחם.
טרומפלדור ביקש ממשה אליוביץ לעלות עם האורחים. כאמל עם 3 מקציניו עלו לחדר-העלייה. דבורה דרכלר צעקה לטרומפלדור "הוא רוצה לקחת ממני את האקדח!" טרומפלדור פקד: אש! ירו והוא נפגע בבטנו ובידו. פנחס שניאורסון קיבל את הפיקוד.
כאמל וקציניו ירו בדבורה בפניה, ובשרה בצדה. טוקר, מתנדב יהודי אמריקאי מן הגדודים – שירה למוות באחד ממלווי כאמל, נורה ונהרג ליד השער. זרקו פנימה רימון - נהרגו מונטר הירקן ושרף. יצחק קנייבסקי ממקווה –ישראל נפצע בבטנו.
הקרב נמשך בהפוגות קצרות, הערבים לא הרפו וניסו להעלות את האורווה והמתבן באש.
פנחס ושניים אחרים התנדבו לצאת תחת מטר היריות לכפר-גלעדי להזעיק רופא. חמקו, נושאי נשק, מן החצר הנצורה.
קאמל אפנדי וחבריו הורשו לצאת מחצר תל-חי כדי להרגיע את חבריהם. סיפרו כי אחד משומרי השער אשר בידו נשאר רק כדור אחד אמר למנהיג: "כדור זה היה מוקדש בשבילך, אבל המפקד מצווה להשאירך חי – לך!"
בדרך פגשו פנחס וחבריו חמישה-עשר איש ואישה אחת תמרה גרודיאנסקי ממטולה והרופא ביניהם - ד"ר גרי חייל משוחרר מן הגדוד האמריקאי שבא במקום ד"ר סטרנין, והקים במטולה עם האחות סוניה מלמוד. בית-חולים קטן לעזרת המגינים - כשפניהם לתל-חי.
ההתקפה על תל-חי נמשכה כשעתיים. ולבסוף עלה בידי הנצורים להדוף את הערבים שהשאירו מאחוריהם ארבעה הרוגים, שניים מהם בחצר, חמישה-עשר פצועים ומכונת-ירייה צרפתית אחת.
את טרומפלדור העבירו לכפר-גלעדי, בדרך נפטר. תל-חי פונתה "משה אלכסנדרובסקי ומשה כרמי שפכו נפט בחדרים והעלו את החפצים שלא ניתן לשאת באש". רתמו את העגלה והעלו את גוויות החללים. אחרי העגלה התנהלו שלוש-עשרה הפרות ועגליהן. "על העגלה האחרונה שהוליכה את המתים, פתחו הערבים אש מרחוק. שומרי העגלה ענו באש וגם מכפר-גלעדי ענו באש, ואש הערבים פחתה".
החללים נקברו בשני בורות גדולים על יד הגורן מתחת לגבעה קטנה סמוך לקבריהם של שפשוניק ושר – ארבעת הגברים באחד, ושתי הנשים בשני. המקום סומן בסיד - שלא יאהילו עליהם כוהנים; אברהם הרצלפלד טיפל בכך. "עלינו בהרים, אל ארמון הבק של המטואלים. לאחר קבלת פנים יפה ומנוחת לילה הלכנו לאיילת-השחר". את קנייבסקי ושאר הפצועים העבירו דרך מטולה לצידון .
פנחס היה לחבר ל"גדוד העבודה" ועבד כחוצב במגדל שבגליל התחתון בכביש טבריה - טבחה. עם 'בורדה' שהיה מפקד מטולה.
המחנה - 'מחנה יוסף' - היה בצורת ח', כאשר צדו הפתוח פנה אל הכינרת; במרכז- אוהל המזכירות. חדר האוכל היה צריף גדול ולידו פעמון. האוהלים צוינו באותיות. במחנה קבוצות עבודה: החוצבים, רובם קרימצ'קים, הפעילו את הדינמיט ואחר-כך בפטיש של עשרה קילו ניפצו את הסלעים לאבני 'דבש', הבחורות - ה'חצצינקיות' – שברו אותם לחצץ שפוזר על הכביש. חופרי תעלות הכביש - רובם 'שומר צעירניקים'. "בינם לבין הקרימצ'קים קיימת איבה גדולה".
הייתה קבוצת דייגים שגרו באוהל 'חטא' יצאו לים על 'מלכת הכינרת'; שרים ושותים. איסצ'קה הוא יצחק וישינייבסקי היה המפקד - לימים ב'גדוד ירושלים', אהרוניצ'יק רוזין המשורר יפה התואר - נרצח בעין-חרוד על ידי אהובתו הנשואה, ואילו גליאב באייבסקי, גוי רוסי, ששירת כקצין ראשון בצי הרוסי - הלך להקים צי דייג עברי.
והייתה קבוצה של עובדות גן הירק ובראשם חיים סלים- קמצ'נקו. לאיש הטכני של המחנה קראו 'מכנו'.
במטבח של ג'נקה עבדו הבנות - שרות ברוסית, בשני קולות וקלפו תפוחי-אדמה. החבר בומזה 'גליציאנר' הדובר רק אידיש, דאג להבאת מים ולהסקת הדוודים. הופמן היה האקונום. הייתה גם מכבסה, מזכירות והנהלת החשבונות - הגזבר מנדל אלקינד. יהודה קופילביץ היה יושב-ראש מועצת ה'גדוד' במחנה.
באוהל המרפאה - יווצ'קה [חברתו של אברשה חסין מהקרימצ'קים] קיבלה את החולים והפצועים כאחות רחמנית אך תקיפה, והייתה מתלווה לרופא ד"ר אשרמן או ד"ר אביגדורי שהגיע שלוש פעמים בשבוע למחנה.
במחנה מגדל התפתחו חיי תרבות עשירים. התקיימו הרצאות וטיולים לידיעת הארץ על ידי גולד זייגר [לימים שמואל סבוראי] שערך גם את ביטאונם "הסולל". שיעורים לעברית וספרות ניתנו על ידי החבר הסופר יוסף חיים ברנר שלידו יוסף אחאי הליטאי מקבוצת 'אחווה'.
בלילות שבת לבשו 'רובשקות' לבנות , הבנות 'חלוצקות' כחולות או 'סרפאנים' שחורים. קראו מ'פרשת השבוע' ושרו שירי-שבת. אחר הארוחה, על שפת הכנרת סביב מדורה עברה השירה לריקודים סוערים . קצב הריקוד ניתן בתיפוף על פח נפט. את ה'הורה' שרו הרוקדים עצמם. יש כאלה שלא התאפקו ויצאו לשחות בים, לאור הירח כמובן.
פנחס יזכור גם את אהרן רוזנבלום, את לויטין שכינוהו פשצ'רה, את החבר לוברזון אלוף בהרמת במשקולות ואת אמוצ'קה שהייתה חברתו האינטימית של אוסיה [טרומפלדור],
כאשר נגמרה העבודה בכביש עזב פנחס וולמן את מחנה מגדל והלך לעבוד ברחובות שם היו משה פומריק, יחיאל ולרוק ויוסף ליפשיץ אותם הכיר מימי תל-חי.
בשנת 1925 חזר והצטרף לחבריו ב'פלוגת ירושלים'.
בשנת 1926 נשא אישה חברת 'הגדוד' מימי ראש-העין ומגדל את ציפורה גרינברג., היא נולדה לאילה וצבי בשנת 1893 ברוסיה, הייתה לרופאת-שיניים, עלתה עם ה'גחלוץ' מאודיסה בשנת 1921 והצטרפה אל 'גדוד העבודה': "לכבוש את העבודה ואת הארץ. לא למענינו הקומץ, אלא למען כל השדירות הרחבות של האומה הזועקת מגיהנום גלותה". אמרו כי לחתונה הגיעה לתל-יוסף מעין-חרוד. הם גרו באוהל במחנה רחביה והוא היה לבנאי.
החלו בעיות כלכליות וחברתיות במקום ובני הזוג עזבו ויצאו לעבוד בפלוגה בחיפה - בין סתתים, מלטשים, וטייחים. פנחס נמנה על חוצבים; ציפורה בין המרצפות.
הפלוגה יצקה בטון במרכז-המסחרי, בנתה את בית-החרושת הערבי לסיגריות 'מברוק', הקימה בניינים פרטיים בהר-הכרמל, הדר-הכרמל ונווה-שאנן. סללו גם מספר כבישים.
הוויכוחים על דרכו הפוליטית של ה'גדוד' בין 'שמאל', 'מרכז' ו'ימין' – עכרו את האווירה. רבים עזבו. פנחס וציפורה עברו לתל אביב.
במחנה ברחוב הירקון, על שפת הים, אוהלים וצריפים. עבודה בשפע. מ'סולל בונה' קיבלו את בניית מלון 'פלטין', הבחורות עבדו בעיקר בריצוף וטיח. עד שהחל השטן לקטרג ולסכסך בין ה'גדוד' להסתדרות ובין חבר לחבר. ההסתדרות קיפחה, 'סולל בונה' הסתייג.
באה שעת מצוקה. הפלוגה איך שהוא הצליחה לקבל עבודה בבניין גדול, ברחוב בוסטרוס ביפו, ביתו של נכבד ערבי. הקבלן איטלקי. המלחמה הפוליטית גרמה לכך שלא ניתן היה להמשיך בחיים משותפים.
פנחס וציפורה הלכו לעבוד בראשון-לציון. תוך זמן קצר הם ב'גבעת החוצבים' שליד כפר-גלעדי -הצטרפו לקבוצת עובדים מ'פלוגת ירושלים' שבאו לחצוב מההר אבני בנייה ושיש. הפלוגה השקיעה שם לא מעט בציוד. המפעל שקע בחובות. לקחו הלוואה ממקורות פרטיים והתאוששו. בא הפילוג – אנשי 'השמאל' שהתמחו בעבודה, עזבו. הבנק שה'גדוד' היה חייב לו כמה מאות לירות, שם עיקול על מכונות המפעל. פנחס וציפורה חזרו לפלוגה בירושלים .
כבר בשנת 1927, ציפורה, חברה במועצת ה'גדוד' בירושלים ובהנהלתו.
השניים היו בין הראשונים בנקודה החדשה - רמת-רחל.
רמת-רחל הייתה מוקד להתנכלויות הערבים. היא ניצבה כחיץ החוסם את ניסיונותיהם לתקוף את יהודי ירושלים. היו תקריות. היו חברים פצועים.
ביום רביעי ט"ו באב התרפ"ט 21.8.1929 הופיעו שוטרים בריטים והודיעו כי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שלח הודעות לערביי הסביבה כולה, כמו לבדווים בסביבות ים-המלח ועבר-הירדן, לשכם לחברון ולשפלה, להתאסף ביום שישי בירושלים כי 'היהודים הציוניים' מתכננים להשתלט על הר-הבית ולהרוג במוסלמים .
שני ערבים באו מצור-באחר, וסיפרו שיש כוונות להתנפל על רמת-רחל.
החליטו להוציא את הילדים. ביום חמישי, ט"ז באב, 22 באוגוסט, לפי הוראות מרכז "ההגנה" בירושלים הועברו הנשים, הילדים והפצועים מתקריות קודמות לתלפיות הסמוכה.
לאה גוברמן וציפורה וולמן סירבו להתפנות ונותרו עם קומץ המגינים.
שכן ערבי מהכפר הסמוך בא והודיע שזה יקרה מהר מאוד. החברים היו בעבודה, מישהו נסע לקרוא להם לחזור מתחנת-הרכבת, התחילו להכין שקי חול.
ביום שישי, י"ז באב התרפ"ט 23 באוגוסט יצאו ערבים משולהבים מהמסגדים והחלו הפרעות ביהודים.
הגיעה שעתה של רמת-רחל : קומץ, פחות משלושים איש, ביניהם שתי נשים, עמד כמעט בידיים ריקות נגד מאות בדווים במשך 12 שעות.
מפקד המקום היה יהודי ירושלמי בשם אליעזר אלפרין –שכינויו היה "'בראדה' [ברוסית בעל-זקן], סתת-חוצב בודד. פנחס הכירו מימי תל-חי כידידו של טרומפלדור וכמפקד מטולה.
המקום - שנים-עשר צריפי-עץ, כולל חדר אוכל גדול ובית ילדים דו-קומתי מבטון העומד על גבול מדרון הוואדי. גגו שטוח, חסר מעקה ועלו אליו באמצעות סולם רגיל.
ברשות מתיישבי רמת-רחל היו רימון-יד אחד, שני רובים ושלושה אקדחים.
"הבעיה הייתה שלא היה לנו נשק. היות ולא הצלחנו להשיג נשק" סיפר עמנואל בר-חיים מפלג ה"ימין", ברמת-רחל שלפי בקשתו בא 'בראדה' מירושלים לפקד על המקום.
"ברשות הנקודה - היה רובה אנגלי אחד ומשקפת" נזכר 'בראדה'.
בלילה היה הרובה בידי השומר וביום בידי התציפתן, שעמד על גג בית-הילדים וצפה בעיקר לכיוון הכפר צור-באח'ר במזרח ואל הוואדי העמוק לכיוון דרום מערב. כשהגיעו ההתראות על מתקפה אפשרית עברה השמירה לגג - תציפתן ושומר עם הרובה.
ביום שישי.י"ז באב תרפ"ט 23 לאוגוסט, יום לאחר פינוי הילדים והנשים הותקפה הנקודה על ידי מאות בדווים שהסתערו עליה ביריות מתוך מחבואי-סלעים שסביבה.
היריות ראשונות נשמעו בערך בשעה אחת.
בשעה 16:00 הגיע תורו של פנחס וולמן בן ה-33 לעלות לשמירה על הגג .
דקות ספורות לאחר עלייתו של פנחס לגג המבנה, אמר לעמנואל, חברו לעמדה, כי ברצונו לשפר את נקודת המבט לכיוון דרום על פני הוואדי. תוך כדי תנועתו נורה פנחס על-ידי צלף ערבי "הוא קיבל כדור בבטן" נפצע במעיו ונפל. עמנואל זחל אליו ושאל "מאין ירו?" . פנחס סימן לו. עמנואל לקח את הרובה וניסה לפגוע בצלף. הרובה לא ירה. כדור אחד, כדור שני, וכשנשמעה הירייה מהכדור השלישי, השיב ערבי אש והתחמק. לא היה כל סיכוי לפגוע בו.
עמנואל מיהר לחבוש את הפצוע. בכוחות משותפים הגיעו לסולם וירדו תחת אש , פנחס התחיל לאבד דם רב. "בשארית כוחותיו ירד מן הגג"
שלום רשבא עלה לנקות.. בתוך הבניין טיפלה בו ציפורה.
עמנואל ואחיו רצו לתלפיות עם אקדחים שלופים, להזעיק עזרה . באה מונית ולקחה את פנחס הפצוע לבית החולים "הדסה"..למכונית נכנסו גם ציפורה וחבר נוסף חמוש באקדח "ראינו ששעותיו ספורות". תוך כדי נסיעה וולמן נפטר.
במפקדת "ההגנה" אמרו לעמנואל שיודעים מה קורה ברמת-רחל וכבר התקשרו לאנגלים, אלה הציעו שהחברים מרמת-רחל יעזבו כי אי אפשר לעשות דבר. . .
עמנואל חזר ועימו הידיעה על מות פנחס וולמן.
ערב. אש רובים מצד הוואדי דרומה - מכיוון בית-לחם. בידי שלום רשבא ניתן אקדח "שטייער" אוסטרי "לא היה לי שום מושג מה הכלי הזה ואיך הוא פועל". דרך החלון בית הילדים הוא השיב אש. "ואז נוכחתי לדעת שהכלי לא תמיד יורה". התחמושת אזלה.
חושך. הופיע קומנדקר בריטי. שאלו במה יוכל לעזור. החברים ביקשו נשק. המפקד הבריטי הבטיח. לא קיים.
קריאות חברי רמת רחל לסיוע לא נענו.
לילה. האסיפה הכללית החליטה שבתנאים אלה אין טעם לסכן אנשים מחוסרי כל אמצעי הגנה ואין ברירה כי אם לעזוב את הנקודה. שעה לאחר חצות באה פקודה באלחוט לפנות את הנקודה.
הגזבר נכנס לצריף והוציא את המזומנים מהקופה. לאור ירח הלכה השיירה בשורה עורפית לאט לתלפיות. החבר ירדני עוד הספיק להוציא את שני הסוסים מהאורווה.
במפקדה בתלפיות נמצאו רחל ינאית ועוד כמה חברי "הגנה". הם אישרו לבאים את הכרח העזיבה.
החברים התרכזו בבית בו שוכנו 'ילדי הגדוד' - בכניסה לתלפיות.
בסמוך נפגע מכדור ונהרג משה ברנדיס ממגיני השכונה, הרוצח ירה בו מבית העומד ממול.
ציפורה שבה מבית החולים "הדסה" שם קבעו לפני שעות אחדות כי פנחס וולמן מת מפצעיו;
היא דרשה להגן על רמת-רחל, לחזור ויהי מה. איש לא שמע לה.
המוני הבדווים החלו להתקרב לתלפיות. הגיעה תגבורת מזוינת של אזרחים אנגלים שגויסו לשעת חירום על-ידי הממשלה.
ביום ראשון הועברו ילדי הגדוד והנשים מתלפיות לירושלים, שם פגשו בפליטים מהעיר העתיקה, "שהינו באותו בית כנסת" סיפרה זהבה רוחין. הגברים הועברו לשמירה ברחוב רמב"ן ברחביה " משה גולדברג היה מפקד השכונה". ציין אליעזר אלפרין
וביום ראשון, י"ט באב, 25 לאוגוסט, פרצו ערבים מזוינים לנקודה. החל שוד הצריפים. השחיתו והעלו באש את שיכלו. באותן שעות הובא פנחס וולמן למנוחות בקבר-אחים שנכרה בחלקת הקדושים בהר הזיתים יחד עם המלומד מאנגליה הארולד וינר, מנחם סבלוני -אחד משני פועליו שנרצח אתו, והאחים יהודה ויוסף רוטנברג..
אותה שנה חבקה ציפורה והיא בת 36 בת. אילה היא קראה לה כשם אימה..
"ב- 1930 העבירו אותנו חזרה ושוב הקמנו את רמת-רחל. . ."
ציפורה נשארה בקיבוץ - מן הנאמנות לדרכו של טרומפלדור - לרוח החלוצית.
אמרו כי טיפלה בילדים כי הייתה פעילה ב"הגנה" בעיקר בתחום העזרה-הראשונה.
אני מדבר עם הבת של פנחס וציפורה בקיבוצה יגור – אילה : "ציפורה עבדה כרופאת-שיניים בקיבוץ., היא ניהלה את המכבסה, מפעל שנתן שירותים גם למוסדות בעיר ירושלים הסמוכה".
ציפורה נפלה ברמת-רחל במלחמת העצמאות.
סוף דבר
"אחרי המאורעות חזרנו לרמה ובנינו אותה שוב" סיפרה זהבה רוחין .
"שוב קשרנו קשרי רעות עם שכנינו אך במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט חטפנו שוב ושוב אש ערבית".
"הוקם בניין חדר-אוכל בעל שלוש קומות שעמד יפה נגד התקפות והפגזות ששיגר אליו האויב במלחמות הבאות".
באייר תש"ח, עם הכרזת המדינה, תחת חילופי אש, פינו מרמת רחל את הלא-לוחמים לכיוון תלפיות וארנונה. ציפורה סירבה להתפנות ונשארה עם המגינים.
"אותו לילה נפל חברנו חיים צירלין ז"ל. באותו יום היו הפגזות כבדות, היו פצועים, אחרי הצהרים כאשר לא הגיעה עזרה הבננו שלא נוכל לעמוד והתחלנו לעזוב את המקום, הבתים נשארו לביזה" העידה שרה כרמי.
בי"ג באייר, תש"ח [22.5.1948] בשעות אחר-הצהרים עוד לחמה קבוצה קטנה של חברים ומגויסים אחרים. כשנוכחו לדעת שלא יוכלו, אספו את שארית הנשק, העמיסו על רכב שרק תא הנהג היה משוריין ויצאו צפונה. אחרונים.
משער המשק הבחינו בציפורה שכבר חצתה את גיל חמישים, כשהיא זוחלת בשדה. אמרו שיצאה לטפל בפצועים שהיו מוטלים שם. עצרו את הרכב, היא וסיומה עלו על המדרגה החיצונית משמאל ונאחזו בדופן. פגז פגע בתא הנהג. מעט הנשק התלקח, ארע פיצוץ. כמעט כל החברים והלוחמים שהיו שם נהרגו, ביניהם מפקד היישוב גבריאל איש המכבסה ואתם סיומה וציפורה שלא הספיקה לעלות . אלה שיכלו ללכת, כולל פצועים, הגיעו בכוחות עצמם לבית סגל בארנונה.
שבעת חללי המכונית, הובאו ל"הדסה". הוזעקו האחיות והמתלמדות של בית-החולים לסייע. אחת מהן הייתה אילה. בהגיעה לחדר המיון לא נתנו לה חברי הצוות להתקרב לאלונקה. זו הדרך בה התבשרה אילה על נפילת אמה.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
לאיתור הקבר של פנחס וולמן בהר הזיתים, כנסו לקישור
