שלמה-יצחק רוזנפלד ובנו בר כוכבא – נורו למוות על ידי בן מושבתם

8.9.1942 – מנחמיה

בית-העלמין של מנחמיה

טכסט:

הוי נפלה

תפארת ראשנו    פאר משפחתנו

ר' שלמה יצחק ב'ר משה חיים

רוזנפלד ז"ל

ממייסדי המושבה ופרנסיה

היקר באנשים אהוב לכל

איש ישר הולך תמים

אציל הכוח ורב פעלים

חייו היו קדוש לעמו

ניהל את המושבה באמונה וביושר

נפל קרבן לאמת וצדק

נקטע ביד אכזרית פראית

בשנת הששים ושתים לחייו

כ'ז לחודש אלול שנת תש"ב

ת'נ'צ'ב'ה'

"יוסף זליקוביץ', אשר נחשד בשעתו ברצח שלושה ערבים חפים מפשע מן הכפר עבדיה כנקמה על רצח מיכאל עדין, ירה למוות בשלמה-יצחק רוזנפלד ופצע אנושות את בנו כוכב, שנפטר מפצעיו ימים ספורים אחר שנורה. 'הרצח הכפול' שיצר זעזוע קשה ביותר במושבה ארע בכ"ז באלול תש"ב " כתב יליד קיבוץ רבדים הסופר יואב רגב ['מנחמיה – מלחמיה'].

משה-חיים רוזנפלד אחד משלושים משפחות של 'חסידים' [מספרים כי היו מחסידי רבי יצחק פרידמן מבוהוש]. קנה קרקע בארץ-ישראל עוד בהיותו ברומניה בעיר מוינשט מידי דוד שו''ב  נציג 'חברת ישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת האדמה' לאחר הקונגרס הציוני בפוקשאן שבחבל מולדובה.

בשנת 1882 בא ארצה עם אשתו: מרים לבית הרשקוביץ עם צאצאיה רייסל-רות [לימים רות קוזוינר]  והירש-צבי מבעלה הראשון, כדברי הנין, עופר אנגרט,  ובנם שלמה-יצחק בן השנתיים, והתיישבו קודם בצפת יש אומרים אצל אביו שעלה קודם ניסן -צבי . 
  ואחר כך עברו לראש-פינה. 

"מיילדת ערביה ממאהל סמוך בדרך לצפת  סייעה לסבתי ללדת את בתה הבכורה, איטה" סיפרה ציפורה רוזנפלד – שחר.

הבן יום טוב נולד כבר בראש פינה דצמבר 1886.

בחודש אוגוסט 1882 יצאה האונייה 'טטיס' מנמל גאלאץ, על גדות הדנובה שברומניה [לא רחוק מהים השחור]  ועליה גם משפחת רוזנפלד. לאחר תלאות ירדו בחוף ביירות  ובמסע רגלי בעזרת חמורים ופרדות הגיעו לצפת וממנה לג'ועני [גיא-אוני] שם מיספר תושבי צפת כמו משפחתו של מרדכי פרידמן  ומשפחת אהרון-ירמיהו קלר  וחמש משפחות חלוצי חבורתם  - ברוך ואביו יצחק גולדרינג,  זאב בלום, אברהם רוטברג וגרשון  גולדמן‏. הבאים -  כמו משה-חיים רוזנפלד, דוד בוקששתר, מוטל ברנשטיין [הנשוי לאקה, אחות דוד שוב], ועוד   כמו אלתר שורץ, הכוהן בלום, שמואל הורביץ, החליטו לשנות את שם המקום לראש-פינה לפי הפסוק מתהילים קי"ח, כ''ב:  "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה".

ונקבע כי ברביעי של חנוכה תרמ"ג [ 12.12.1882] נוסדה המושבה ראש--פינה בגליל העליון

בתחילה התגוררו משפחת רוזנפלד בחושה אשר שכרו מערבי מהכפר הסמוך ג'עוני  "שם כבר נולד הילד יומטוב",  סיפרה בתו ציפורה רוזנפלד

  שלוש שנים רעות עברו עליהם עד שאימצם הברון רוטשילד בתנאיו ואשר  בהוראתו  ולפיה החלו פקידיו  לבנות  בתי מגורים  ומבני משק סביבם. על פי המודל המקובל בפרובנס שבדרום צרפת והשנה היא 1885.

בית המגורים: ריבוע  של  10 על 10  מטרים, מחולק ל-4.  מים שאבו ביד מבאר בחצר   אשר נאצרו  בג'ארות  גדולות  [כדי חרס] לשמור על קרירותם  כשעל פיהם בד [נגד מזיקים] שבשוליו תלויים חרוזי זכוכית תכלת [נגד עין הרע]  בחצר גם בישלו-אפו ב'טאבון'  [תנור בנוי מלבני 'שאמוט' אדומות]- רחצו בגיגית  עץ  ויצאו לחיק הטבע לכל הצרכים האחרים.

לבית גג רעפים, שיובאו במיוחד ממרסייל שבצרפת, רצפת 'בלטות' מקרמיקה אדומה שהובאו  גם כן מדרום צרפת,  קירות האבן  כפולים וביניהן טיט [תערובת בוץ, סיד וקש ]– חלונות לא גדולים  ובנו גם מרתף,  [ הנכון הוא כי מאימת העכברים, נתלו המזונות מן התקרה].

סביב מבנה המגורים נבנו [על שטח של כשלושה דונמים] –מבני משק: דיר, רפת, לולים, אורוות פרדות,  מתבן לקש ולחציר וכן הלאה, לא בבת אחת  לפי צורכי האיכר וקביעת הפקיד  ['וילה תהילה' של היום , ממוקמת במבנה הרפת של רוזנפלד],  וכן בריכת  אגירה, שמימיה שימשו להשקיית ערוגות הירק  לצורכי הבית כמו חצילים ובצל ירוק.

האיכרים מחו שפקידי הברון מעבידים אותם בפרך תמורת תשלום זעום. משה רוזנפלד מנהיגם ודוברם, התרגז על הפקידים,

באמצע דבריו  [באסיפת תושבים יחד עם פקידי הברון.]  קיבל התקף-לב ומת.

את מקומו תפס בנו יומטוב [נשים לא נחשבו לא האלמנה מרים ולא הבת הבכירה].

     

 שלמה-יצחק רוזנפלד גדל בראש-פינה.

את בית הכנסת הקימו והוא בן 7.

כנער בן י''ג  ידוע כמומחה להרכבת גפנים ולגידול תולעי-משי  עבור המפעל  ליצור חוטים במקום.  נחשב לצלף מומחה, רכב בין כפרי הערבים, הכיר וחקר כל חורבה עתיקה ומערה נסתרת. גם איש תרבות היה, ניגן בתזמורת ואהב להאזין למוסיקה

מספרים עליו כי היה חולב את הפרות בעניבה ובכתונת... 

רייזל בת אשר לבית שפירא, מהעיר דורוהוי שבגבול רומניה-אוקראינה [ילידת 1881], עלתה לבדה לארץ-ישראל, [אומרים כי עשתה זאת מתוך אמונה עמוקה בציונות], למרות התנגדותם של בני משפחתה. הגיעה לצפת, לקרובי משפחתה שפירא הנרחבת שעלו לארץ ישראל עוד לפני העלייה הראשונה.

שלמה-יצחק  נער בן 17 נהג לעלות לצפת לביקור אצל קרוביו אומרים כי היה זה אצל משפחתו הענפה של הרב יוסף אריה הכהן, מי שהיה רבה של מוינשט,  וגם אצל בני משפחת סבו, שם הופגש עם רייזל העולה החדשה, עלמה צעירה שהגיעה לפרקה - אומרים שאצל איש חשוב בקהילת דורוהוי שמו יוסף מאיר מראשי 'כולל רומניה' בצפת,  שם נרקם 'הרומן' ביניהם,  ולאחר היכרות קצרה  קרא לה בשם שושנה והתארסו . שנה לאחר מכן העמידו חופה ונישאו, 1898.

את  בית-הספר העברי-לאומי הראשון בגליל הקים במושבה יצחק אפשטיין שנה לאחר מכן  [זה שלימים נישא לרחל וידנפלד, בת המקום].

חלוץ-הרפתקן היה הצעיר שלמה-יצחק, ולכן איש לא התפלא כשרצה לעזוב את ראש-פינה ולהצטרף כאיכר לאחד מהישובים שהקים הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

כנשוי המתין שלמה-יצחק ליום בו יעלה על קרקע משלו.

בכורתם של הזוג הצעיר שושנה ושלמה-יצחק, מרים שנפטרה כילדה מדפטריה [כנראה נקברה בראש פינה], אחריה ניסן- צבי [צבי על שם סבו של שלמה- יצחק]  נולד  בראש פינה בראש חודש אייר תר"ס [1900], ילדם השני שמעון נולד שנה לאחר מכן.

ההודעה להצטרף להתיישבות החדשה בדרום עמק-הירדן ממערב לנהר, בין הכפרים הערבים דלהמיה ועבודייה, אל מקום הנקרא 'חירבת בקעה' קרקעות אותן קנה איש יק"א - 'חברה להתיישבות יהודים' - חיים קלווריסקי,  הגיעה גם  למושבה ראש פינה.

שלמה-יצחק, חבש את סוסו, טען את רובהו, חיבק את רעייתו,  נשק לבניו, נפרד מאמו ואחיו ויצא לדרך, לטבריה, כפי שהורהו ראש הפקידות האדמיניסטראטור של יק"א באזור, דוד ספורטה. את מכתב-ההמלצה מסר לחיים קלווריסקי, שהעניק לו, המחאה ל'בנק' של שלמה גרוס', שהיה סוחר תבואה אמיד, לשם כיסוי הוצאות ראשונות - קניית זוג בהמות, על מנת שיתחיל מיד בעבודת החריש.

לאחר סיום ענייניו במשרדי החברה,  רכב  הבחור למלון של ר' משה-לייב שפר [בעברו שימש כשמש בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה] ללינת לילה;   "עם תחילת ההתיישבות החקלאית היהודית בגליל ובעמק הירדן בעשור הראשון של המאה ה-20 הייתה אכסניה זו גם למקום המפגש של כל איכרי המושבות ובית ועד לפעילות הציונית  והיישובית,  כאן נפגשו איכרים ואנשי 'השומר', פקידי יק"א ועסקני 'ועד הצירים', אנשי הכוללים האשכנזים ואנשי העדה הספרדית, וחרדים וחופשים כאחד" כתב הסופר עודד אבישר.

שם שמע, כי בעיר שוררת מחלת ה'נישטגיטקעט' [=לא-טוב, 'הרגשה רעה' ביידיש]  היא החולירע -כולרה, וכדאי לו להסתלק.

שלמה-יצחק חזר לראש-פינה. בני משפחתו שמחו, אך השמועה על בואו הגיעה גם לבית המושל  התורכי בצפת,  וזה פקד כי עליו לשהות במרחק של לפחות 4 - 5 קילומטר מהמושבה במשך 15 יום, ככתוב בחוק.

וכך לדרישת השלטונות הרחיק עד הר כנען, שהה ל'תקופת ההסגר' בבניין ה'אקווה' שם פגש בבחורים נוספים ביניהם דוב הרשקוביץ' ואלתר גרבובסקי [האח של מנחם], איכרים חדשים לכפר תבור וליבנאל. "את זמנם העבירו בציד ציפורים ובטיפוס על רכסי-ההרים".

חודשיים ימים מפרוץ המגיפה אושר לו לצאת ובחורף תרס"ג [1903]

לאחר 3 שעות רכיבה הגיע ל'חירבת-באקעך', שם פגש בני איכרים נשואים כנדרש וראשי משפחות אשר הופנו למקום על-ידי הנהלת יק"א - J.C.A   'חברה יהודית להתיישבות' = Association Jewish Colonization רובם ממושבות הברון זיכרון-יעקב ובת-שלמה   חלקם מאותו בית בספר  להכשרה חקלאית שהקים הברון בזיכרון יעקב -בית הספר העמלני בהם יוסף רוזנשטיין, מרדכי זליקוביץ הנשוי לדבורה לבית דוידסקו ואחיו אפרים פישל זליקוביץ  הנשוי לאסתר-רבקה לבית דוידסקו  שלושתם מחניכי בית הספר העמלני, יהושע רוזנצווייג, דוד גולדברג הנשוי לזיסל  לבית שטיינהארט - השוחט מצפת, גם  יהושע ודוד מחניכי בית הספר העמלני ; שמואל קרניאל, אליעזר ברבר, אריה-צבי כ"ץ, בנימין פרשיץ, יהודה שניידמן, ר' יצחק-אייזיק שניידמן, מאיר-דויד רוזנצוויג הנכבד, קופקין ואשתו,   הצעיר שלמה רוטשטיין יליד עכו, שמואל רוזנקביץ, יהודה [אידל]  רוטשטיין ואשתו דובה, משה-צבי ליכטנשטיין, מאיר סגל. וגם צבי-הירש [יעקב]  גראף עם אשתו מלכה לבית בריל [ניאמצאן] וצבי אהרונסון עם אשתו הינדה  לבית גלברג [אחיו הצעיר של אהרון אהרונסון]  שאת נחלותיהם קנה לימים 'האמריקאי' ברוך פנטורין  למשפחתו.

שלמה-יצחק כחבריו האיכרים ניקה את החורבה הנטושה - הקימו מטבח משותף - דובה, רעיית חברם אידל רוטשטיין, אישה יחידה, הכינה 'מטעמים' מן המצרכים המועטים  שהשיגה.

מבנה ישן  זה שימש להם במשך שנה תמימה, גם  מקום מגורים, עד שהקימו את בתיהם. מושבה חדשה.

'מִלְחָ‏מִיָּ‏‏‏ה' קראו לה - רחוב אחד - שתי שורות בתים,  שהיו מחוברים אחד לשני על-ידי גדר אבן,  מבצר.

בשנת 1903 החלו להביא את המשפחות.

שלמה-יצחק רוזנפלד יצא שוב לראש-פינה, כדי להיות לצד רעייתו, שילדה בינתיים את בנם השני, אח לצבי, לנולד קראו שמעון.

כשנכנסו שושנה ושלמה-יצחק לגור במושבה מלחמיה, כבר היו להם שני ילדים: צבי הבכור בן שנתיים ושמעון היה כבן שנה.

"בן ארבע היה צבי בעזבנו את ראש-פינה וגדל בחקלאות" כתב אביו שלמה-יצחק.

משה  [שנקרא על שם סבו מצד אביו ממייסדי ראש-פינה], בנם השלישי של שושנה ושלמה-יצחק נולד ב- 26 בנובמבר 1904 במלחמיה.

כוכב הוא בר-כוכבא [אחרון הבנים] נולד במושבה בשנת 1910.

בביתם  החדש שני חדרים גדולים, מטבח ומרפסת [שירותים לא היו בתוך הבית, יצאו לחצר] וחצר סגורה בחומה גם להגנה מפני כדורי שודדים ששרצו בסביבה.

"משנכנסו המשפחות לבתים החדשים היו חייבים לשמור בלילות, לפי התור, מסביב למושבה. השמירה הייתה עם נשק ביד" -  סיפרה פנינה אשתו של שלמה כץ.

והמקום מסוכן ומועד לפורענויות. ישוב יהודי מבודד, בין פלגי שבט הנאדי שהתרכזו בכפר דלהמיה, "רובו שודדים ובני-עבדים כהי-עור" ופלגי שבט הדלאייקה, שסביב עין-קדש בהר-כנרת, לבין  שרידי שבטי מהגרים מוסלמים אלג'ירים [מוגרבים]  ופלאחים מקומיים  מהם, שעברו לחיי נדודים וחברו לבדווים מעברו המזרחי של הירדן;  רבו גם ביניהם - חמולות מ ערב-אל-צחור ובישאטווה מול הע'זאוויה  ואל-ע'ווארנה.  והכפר עבודייה לא היה לצדם.

לשלמה-יצחק  300 דונמים אדמה. אותם עיבד במחרשה ערבית רתומה לזוג שוורים. בעונות הבוערות העסיק גם פועלים ערביים בעיקר בשדות הפלחה. את התבואה הקצורה הובילו לגורן  להפרדת הגרעינים מן המוץ והתבן - דשו במורג - קרש עם אבנים בקצהו התחתון הרתום לפרדות; עומדים עליו ומסתובבים על התבואה "עד שהראש הסתחרר".

שלמה-יצחק היה חקלאי מעולה.

"אבא היה חכם וקפדן  -  סיפר שמעון בנו -  לא פלא שנבחר להיות המוח'תאר הראשון של המושבה עוד בימי התורכים".

"לא, רוזנפלד לא היה המוח'תאר. רוזנצוויג היה המוח'תאר. רוזנפלד היה איש אמיד". אמר לי יוסי עדין, איש מנחמיה בביתו שבמשמר השבעה.

"רוזנפלד נמנה עם החלוצים, היה יושב-ראש ועד המושבה ועסק בענייני ציבור" סיפרה מלכה לב, מנהלת 'בית הראשונים' במנחמיה.

"בראש המושבה עמד ועד המושבה בניהולו של מאיר דוד רוזנצוויג". 

  

הוועד נבחר על-ידי אסיפת האיכרים והיה המוציא לפועל של החלטותיה. יק"א ראתה בו גוף אחראי ויחיד בפניה.

בראש הוועד עמד המוח'תאר איש הקשר עם השלטונות, אחראי לגביית מסים [!]. בעת מלחמת העולם הראשונה דאג גם למילוי מכסת המושבה לעבודות הצבא התורכי: 'עמליה' [בעיקר סלילת כבישים וכריתת עצים לקטרי הרכבות], וה'סוחרה' [העמדת עגלונים, עגלות ובהמות לשימוש הצבא התורכי].

 באחד מימי אדר [תרע"ה] איכרים ממלחמיה על נשותיהם וילדיהם נסעו לטבריה בשלוש עגלות [מרבין בשמחה].

 בריב בין שומרי שדות המושבה לרועי הכפר עבודייה נפגע למוות בן השייח' של עבודייה,   אנשי הכפר  הזועמים עטו על המושבה.

בין אנשי העגלות, שחזרו מהעיר נמצא גם מוח'תאר המושבה שלמה-יצחק רוזנפלד.

הדרך למושבה עברה דרך הכפר עבודייה.

אחסן מרעי ידידו מעבודייה יצא והזהירו. סבו לחוות ביתניה להזעיק עזרה; אהרן כץ יצא רכוב על פרדה לטבריה, כדי להסתייע בשלטונות. האיכר דוב קליי רכב ליבנאל להודיע על ההתנפלות. רוזנפלד יצא לכינרת ודגניה. "בלילה ההוא נשארנו ללון בביתניה" תיעד רוזנפלד ביומנו.

מגיני המושבה הדפו את התוקפים.

למחרת - חיילים תורכיים ליוו את הפמליה למושבה, ולא רק.

בין נוסעי השיירה היו שושנה-רייזל רוזנפלד, מאשה פנטורין ובנותיה ורעייתו של דוב קליי, שהייתה בהריון, בהגיעם שמעה היא כי בערב נרצח בעלה בחזרו רכוב וחמוש מיבנאל.

גופת קליי נמצאה מול הכפר דלהמיה. ערביי עבודייה  הטילוה לירדן כשאבנים קשורות לרגליה.

דוב [ברל] קליי [קולצ'ינסקי], הובא לקבורה בי"א באדר תרע"ה, בבית העלמין במלחמיה.

   

 שלמה-יצחק רוזנפלד יצא לחיפה שם שבתאי לוי, מראשי יק"א. בלשכת המפקד הצבאי של מחוז חיפה-עכו סיפרו את פרטי הפרשה והדגישו את התנהגות אנשי הצבא והתעללותם בזקני-המושבה.  יצאו ובידם הוראות לאנשי הצבא, שלא יוסיפו להתנכל לתושבי מלחמיה.

'בקשיש' שולם.

ברית-השלום ['סולחה']  נכרתה בטבריה. המתווכים הערבים היו המופתי המקומי  עבדול סאלם וראש העירייה סעיד איל שיח אל-טברי, מצד היהודים מר שבתאי לוי מנהל מחלקת המשפטים של יק"א בחיפה ומר משה גליקין מנהל חוות הפועלים במגדל;  "מאז שררו יחסים שקטים יותר עם שכנינו בכפר הערבי עבודיה" כתב בפנקסו שלמה-יצחק רוזנפלד.

האסון השני שבא על המושבה בשנות המלחמה היה כשניסן-צבי בן   17 - בנו בכורו של שלמה-יצחק רוזנפלד נפל חלל ולא מכדורי מרצחים, בלילה בשעות "על הטל"  בהיותו כונס את התבואה הקצורה  משדות הפלחה שלהם ומובילה לגורן. קברוהו בבית העלמין של המושבה ביום בכ"ג סיוון תרע"ז.

בשלהי המלחמה, כך מספרים - כי ליוסף זליקוביץ', ירמיהו רוזנצוויג ומרדכי כץ, נטפל כוכב רוזנפלד, שהיה קטן מהם בשנה אחת ולא היה מקובל עליהם, הם  גרשו אותו, כדרכם של ילדים - בכוח. כוכב ברח הביתה וסיפר, האב שלמה-יצחק ובנו שמעון תפסו את השלושה ו"היכו אותם מכות רצח, רמסו אותם ברגלים ובכלל הענישו את שלושתם בלי כל יחס ופרופורציה" סיפר זלמן כץ.  אז – יגידו - נבטו זרעי השנאה.

המלחמה תמה. טבריה בירת נפת אלאורדון העות'מאנית נכבשה על ידי כוחות הצבא הבריטי ב- 25 לספטמבר 1918.

פרנסה הייתה ושדות הפלחה הצמיחו יבולים.

שלמה-יצחק איכר אמיד, סקרן עם ראש של ממציא ואופי של מנהיג.

"בזכותו ענף הטבק ומחצבת הגבס פרנסו את המתיישבים בשנות מצוקה ורעב". סיפר שמעון בנו.

כמגלה את מחצבי הגבס  במקום, היה לבעל זיכיון בלעדי לכריית הגבס במחצבות האזור ולהעברתו לבית החרושת לצמנט 'נשר', שהוקם מדרום לחיפה "קרוב לנמל ולתחנת הרכבת" בכספי התעשיין מיכאל פולק.  את חומר הגלם הובילו לתחנת הרכבת הקרובה [ג'יסר אל זרקא] בעגלותיהם איכרי המושבה  "לפי תור"– פרנסה טובה; קראו לו 'הלורד'.

כשראה שלמה-יצחק כי ההכנסות מן הטבק גדולות פי שניים ויותר מן ההכנסות מגידולי-השדה, הכניס למושבה את ענף גידול הטבק.

 בזמן השלטון העות'מאני גידול הטבק  הותר רק בהרשאה מיוחדת מהממשל וגם את מחירו קבעו – מונופול לפי חוק.

בשנת 1921, לאחר שהמנדט הבריטי החליף את השלטון התורכי בוטל 'חוק הרג'י' והחלו לצוץ בארץ מטעי טבק  - 'שנות הטבק'. 

גידול הטבק דורש הרבה ידיים עובדות לפרקי זמן קצרים.

ילדים [לאחר יום הלימודים] סייעו במיון העלים על-פי גודלם ובהשחלת העלים על חוטים לייבושם. קראו לזה 'לעשות סנדל'.

איכרי המושבה שוועו לידיים עובדות וחתמו חוזה עם ה'מרכז החקלאי'.

לוי ורשאי  [לויוק ורשבסקי] בא לראשונה למושבה בשנת תרפ"ד ובידו מכתב מ'הסתדרות העובדים' ממוען לשלמה-יצחק רוזנפלד, ראש ועד המושבה, בבקשה לקבלו לעבודת הטבק ומכתב מ'עליית-הנוער' בבקשה לאמצו. 

הזוג רוזנפלד קיבלוהו כבן לביתם שהתרוקן באורח עגום [צבי תלמיד במקווה ישראל הגיע לחופשה ובקש להפתיע את אביו ולקצור עוד בטרם עלות השחר, יצא עם העגלה והפרדות לשדה, נורה בשוגג,  משה בפנימיית בית הספר החקלאי מקווה-ישראל ובבית שמעון ובר-כוכבא]. 

לוי  מסור ומוכשר  - 'ראש פתוח וידי זהב' – "בנה מכונה אוטומטית שייעלה את השחלת עלי הטבק על חוט בטרם תלייתם לייבוש"; עבד, שמר וגם 'קטף שושנים'. עירוני, בחור משכיל שהקים מקהלה וגם ספריה.

הוא נרצח על רקע רומנטי בליל כ"ג בתמוז תרפ"ח [12.7.1928].

"גננת מצודדת ומסתורית, יפה-יפה, עם צמה שחורה שהגיעה מירושלים, רחל קראו לה. יוסף זליקוביץ' וירמיהו רוזנצוויג, שבאותו לילה שמרו על הגורן מחוץ לחומה חיכו שורשאי עם הגננת, חלומם הרטוב, יבואו. נשמעו יריות. לא אחת. ורשאי הספיק לומר 'הם ירו בי' ומת, הגננת הועלמה".  סיפרו שרה-פרומה לבית ירקוני ונחום שפריר [שיפריס] בעלה, המכונה 'אומייה', בחצר ביתם על הדשא במושב נהלל, ביום 15.5.2001.

"לוי ואמא עמדו להתחתן,  כל הסיפורים על אהבה לגננת היפה פשוט אינם נכונים." אמרה לי מירית הבת של בת-שבע לבית פנטורין ואזרח מור.

"בת-שבע הייתה אהובתו של ירמיהו רוזנצווייג, ולוי, אינטליגנט כזה, לקח לו אותה. רוזנצווייג שיכנע את יוסף להרוג את לוי. היה קל לשכנע אותו, הייתה לו אצבע קלה על ההדק. האקדח שממנו נורה לוי היה אקדחו של רוזנצווייג" סיפר לי אפרים כץ בנם של זלמן כץ ויהודית- אחת מאחיותיו של יוסף זליקוביץ'.

"בת-שבע פנטורין הייתה מאוהבת בלוי וכל הזמן חיזרה אחריו, היו רוכבים יחד בשדות" הוסיפה לי שרה-פרומה שפריר.

הרצח לא דווח כלשונו למשטרה הבריטית כדי שלא תפלוש בחקירתה לענייני 'ההגנה' בחיפושיה אחר אקדח הרצח, חששו שתחשוף את ה'סליקים' - מחבואי הנשק הלא חוקי שהיו שם. 

סופר להם כי לוי שמר יחידי ל'אורך הקיר' ללא נשק, ונהרג על ידי גנבים ערבים.

האנגלים הביאו גשש. הסתובב הסתובב ואמר: "לא נכנסו ולא יצאו. זה מעשה מקומי". יוסף וירמיהו נעצרו, אך שוחררו מחוסר הוכחות. 

 סיפרו כי שלמה-יצחק רוזנפלד ראש ועד המושבה  פעל כך משום  שרעייתו שושנה-רייזל רוזנפלד ואסתר-רבקה זליקוביץ' היו קרובות משפחה. . .

שמעון רוזנפלד נשא את רבקה בכורת מאשה וברוך פנטורין  [שקנה את נחלותיהם של צבי-הירש גראף וצבי אהרונסון], ואחותה הקטנה בת-שבע הייתה בבית הספר החקלאי בנהלל. 

בשנת 1931 עשר משפחות הרחיבו את המושבה - 'תמורה' קראו לעצמם; בהם הזוג שושנה ונחום קרמר [=שדמי]  מסג'רה, משפחת עדין ממחניים על ילדיהם, הצטרפו גם בני איכרים ממנחמיה כמו שמעון רוזנפלד,  יוסף ליכטנשטיין, משה רוזנצוויג  וכאלו שנישאו לבנות המקום כמו זלמן כץ הטרקטוריסט. בתיהם  הוקמו סביב בניינו הוותיק של בית הספר בניצב לרחוב הראשי; 'הרחוב העליון' קראו לו [כיום רחובות 'הבנים' ו'הדרים' ה'צרכניה'  חנות [בדרך כלל קואופרטיב] המוכרת מצרכים, מזון ומוצרים נוספים לשימוש ביתי כמו מספוא לתרנגולות ובית הנוטרים  שהוקם על ידי השלטון הבריטי לספק ביטחון לתושבים,   בו מתקן ל-12 רובים = רובי משטרה = רובי צייד מסוג 'גרינר', כן כללה התחנה מחברת-יומן פעילות ונוכחות, אלה היו בקצה השני של הרחוב הראשי -. מקום בעל נגישות נוחה ומהירה.  

 מנת היסורים של משפחת רוזנפלד לא תמה;

 לחגיגת עשרים וחמש לדגניה הוזמן  גם שלמה-יצחק רוזנפלד כשכן וידיד "על הבמה עלה יהודי צנום, גבה-קומה, בן חמישים ומעלה. קמטי הפנים העידו על דרך ארוכה וקשה. . ." . כך תואר האיש על-ידי יוסף ברץ  ממייסדי דגניה א'.

יומיים אחר כך ב- 7.11.1935 נרצח בנו  הסרג'אנט משה מפקד משטרת שאטה ממארב כנופיית 'היד השחורה' של  עז א-דין אל-קאסם על הר הגלבוע.

בקיץ 1937 שלמה-יצחק ושושנה-רייזל החליטו לצאת לרומניה, ל'מסע שורשים'. בביתם המורחב נשארה משפחת הבן כוכב הצעירה.

ברלין  1930 -  יהודה הוניג התאלמן מאשתו מרים, אב לשני בנים ושלוש בנות [כשהבוגרת בהם היא הילדה] נישא לאלמנה, קרולינה-קריידל, אם לבת ובן. בשנת 1932 יצאו שני הבנים היתומים מאם, דויד [יליד 1908] וצבי לארץ-ישראל.

האב הפקיד בידי צבי, סכום כסף, וביקשו לרכוש בית עבור המשפחה בארץ-ישראל. צבי, מצא עבודה אצל אחד מאיכרי  המקום ורכש בית ונחלה.

שאר בני המשפחה הגיעו ארצה ב- 1933 הישר לבית במושבה מנחמיה.

גרו במקום 4 שנים. המצב הכלכלי התדרדר, תנאי החיים קשים. בני הזוג הוניג עברו לתל-אביב  פתחו אטליז. מכרו סחורה בהקפה. החובות לא שולמו.

הילדה [הבוגרת בבנות הוניג], התאהבה בכוכב רוזנפלד, מספרים כי הסתחררה מהצעיר הנאה, מהבית המבוסס ומשפחתו המכובדת. נענתה להצעת הנישואין שלו. יש אומרים כי החתונה התקיימה ברחבת בית הספר, שם נהגו לערוך טקסים ושמחות מספר אבנר צביק מקרית ביאליק יליד מנחמיה. גרו בשני חדרים שהוקצו להם בבית הוריו; שנה לאחר נישואיהם נולדה מרים.

הילדה טיפלה בבת, טיפחה את ביתה ואהבה את חיי החברה במושבה. במיוחד את ערבי הריקודים.

בבית הספר של המושבה התקיים נשף ריקודים.

"אני אשגיח על מירה'לה שלנו. לכי ותיהני", עודד כוכב החולה את אשתו.

ירמיהו רוזצווייג לחץ אקורדיון וניגן במפוחית-הפה, 'פלטות' [תקליטי ויניל] של 'וואלס' ו'טנגו' הושמעו ב'גרמופון'. יוסף זליקוביץ' רקדן מעולה רקד עם הילדה עד השעות הקטנות של הלילה. מישהו מהחוגגים זרק לכוכב החולה "אתה בבית ואשתך מכייפת עם יוסף זליקוביץ !" ונעלם.

כששבה  הילדה לביתם הטיח בה "בוגדת שכמותך! איך יכולת לרקוד עם החלאה הזאת, עם איש שיש לו דם על הידיים?"

צעקותיו נשמעו ברחבי המושבה. היא בכתה.

שלמה-יצחק ושושנה-רייזל חזרו ממסעם ברומניה. הבחינו במתח השורר בין בנם לכלתם והמתינו.   הילדה פתחה את לבה בפני חמותה "אני לא מסוגלת לחיות עם אדם שצורח עלי . . . אעזוב את הבית" וסופרה התקרית. שושנה-רייזל הזעיקה מן השדה את שלמה-יצחק.

"את לא עוזבת את הבית" אמר שלמה-יצחק בפסקנות. "אם מישהו יצטרך לעזוב את הבית, יהיה זה בני. לא את ולא בתך, נכדתנו. לא הייתה לכוכב רשות וזכות להתפרץ ככה כלפייך ולבייש אותך כפי שנהג".

 חותנה דיבר עם בנו הצעיר. כוכב ביקש את סליחתה. "לעולם לא ארקוד עם יוסף" הבטיחה זו וקיימה.

שנה לאחר הריב, נולד לבני הזוג המפויס בן, צבי קראו לו.

שלמה-יצחק רוזנפלד ראה ביוסף זליקוביץ' את  רוצחו של לוי. בכל הזדמנות הוקיעו ככזה, ביחידות ובציבור.

"בכל פעם שבחורה התאהבה ביוסף, והרי הוא היה בחור מושך, גילה לה שלמה שהוא רצח, ואז היא עזבה אותו". אמר לי יליד המקום.

כאדם וכאיש ציבור צעק רוזנפלד את המלה 'רוצח' בקולי קולות.

יוסף הזהירו: "או שתפסיק, או שאהרוג אותך". רוזנפלד לא הרפה עד לאותו יום קיץ של שנת 1942 שבו הוא ובנו בר-כוכבא-כוכב נורו במרכז מושבתם בידי אותה היד.

עוד קודם סיפרו כי בחנוכה [1940]  התקיים משפט ציבורי על הנושא "מדוע הנוער של מנחמיה שוקט על שמריו ומה יש לעשות כדי להביא לחיי חברה יותר תוססים ויותר מעניינים".

כיושב-ראש של כבוד במעמד נקבע רוזנפלד. הדיון החל בדברי התובע,  ויוסף זליקוביץ' ביקש את רשות הדיבור [ויוסף היה טוב בדברים כאלה] אולם, שלמה-יצחק רוזנפלד שלל ממנו את הזכות כ'רוצח' להשתתף בכלל באירוע. זליקוביץ' הלך לביתו,  לקח את אקדחו וחזר. נעמד מול רוזנפלד ואמר לכל, לעזוב את האולם, כי הוא רוצה להרוג את רוזנפלד. אז קפצה בין שניהם יהודית  שמה יד על לוע ה'פרבלום' וצעקה על אחיה "עצור - לא אתן לך לבצע את מה שאתה עומד לבצע. תצטרך לירות בי תחילה".

זה השיב: "זוזי הצידה ואל תפריעי לי לגמור את החשבון". תוך מאבק הוצא מידיו האקדח "אני הלכתי מסביב ליוסף ותפשתי את אקדחו בקנה מלמעלה ועוד אנשים עזרו לי להוציא את האקדח. כשהוצאתי מיוסף את האקדח אמר לי: 'תזהר, יש שם כדור בקנה'." העיד אורי פלד.

פלד שומר במחצבת הגבס פרק את המחסנית ומסר את האקדח  לבנימין ליכטנשטיין  חבר המפקדה המקומית של 'ההגנה'.

רוזנפלד התנגד למסירת הנשק למשטרה הבריטית.

מספרים כי יוסף ביקש מידידו את האקדח. ליכטנשטיין סירב, זליקוביץ' הוציא אקדח אחר ואמר שאם ברצונו לפעול אין הוא זקוק לאקדח המוחרם,  אך הבטיח, שאינו מתכונן לפעול בזמן הקרוב.

"הכל הצדיקו אז את יוסף"  סיפר  זלמן כץ בעלה של יהודית.

לאחר שהעניין נרגע הוחזר האקדח לבעליו בהתערבות 'מפעילו' – מפקד הגוש מטעם 'ההגנה' ג'ורה [גיורא שיננסקי] איש קיבוץ אפיקים; לאחר שיחה עם יוסף  בא  ג'ורה למושבה והרגיע את רוזנפלד  כי כל רע לא יאונה לו. אבל מאז נזהר רוזנפלד ונשא איתו אקדח טעון...

סיפרו כי כשנה לפני הרצח מסר יוסף מכתב באמצעות אורי פלד אל  רוזנפלד. בו כתוב שהוא רוצה בשלום, אבל בתנאי, שרוזנפלד יבקש ממנו סליחה בפני אנשים אחרים. "רוזנפלד קרע אותו במקום. וכששאל אותי זליקוביץ אם רוזנפלד מסר משהו, אמרתי לו שלא. במכתב הזה לא היה כל איום" העיד אורי פלד.

סיפרו כי חודשים מספר לפני הרצח נתקל רוזנפלד בזליקוביץ' בשדה, רוזנפלד הקדים לשלוף את אקדחו וזליקוביץ' הסתלק.

שמעו ברחוב שהם נפגשו בפרדס האשכוליות, ויוסף איים על רוזנפלד שיבקש ממנו סליחה 'אחרת הוא יסדר אותו'. רק שליפת-האקדח המהירה של שלמה-יצחק לעבר זליקוביץ', שכנעה את הצעיר המשולהב להשיב את האקדח לנרתיק שבחגורתו. רוזנפלד סירב להגיש תלונה במשטרה על איום ברצח, כפי שהציע לו בנו שמעון, כששמע מפי אביו על התקרית.

סיפרו גם על אותו מקרה עם חבר 'אגד' מאחד מקיבוצי העמק בה אמר רוזנפלד לנהג בנסיעתם מטבריה כי, אינו מוכן לשבת באותו אוטובוס בו נוסע רוצח. זה שמע והוריד את שלמה זלמן  הנכבד מהאוטובוס.

 זליקוביץ' לא נרגע  ובהזדמנויות שונות דרש מרוזנפלד לבקש ממנו סליחה בפומבי. אך רוזנפלד בשלו - המשיך להוקיע את זליקוביץ' בכל הזדמנות.

שבועיים לפני הרצח הנוטר יוסף כץ ידידו של זליקוביץ' בא לידי ריב-דברים עם הזקן רוזנפלד, ורבים שמעו את שאמר לו: "יש לנו עוד חשבונות רבים אתך ואנחנו עוד נעקור אותך מהשורש".

סיפרו במושבה  כי זליקוביץ' העביר שוב בידי שומר מחצבת הגבס מכתבים  לרוזנפלד ודרש ממנו לבקש סליחה בפומבי על כנותו אותו רוצח, ולא - ירצחהו.

ליכטנשטיין ששמע על איומים אלה הלך לכוכב, שהיה אז אחראי על תחנת הנוטרים במקום ומילא את מקומו של מרדכי כץ שיצא להשתלמות קצרה, והעמידו על חומרת המצב . מאותו יום גם כוכב החל לשאת אקדח.

והשמועות התגלגלו: זליקוביץ' שוחח עם לוי דביר [שאביו עבד במפעל הגבס] שמסר לצבי הוניג, שיוסף  יתנקם ב'זקן', ורוזנפלד שמע.

"יוסף איים גם על אזרח [מור] מהביטחון. איתי הוא חי בשלום, אך אמר לגיסי, שאם אני אתערב בדבר, גם אני אהיה ברשימתו". העיד  הנוטר, צבי הוניג אחיה של הילדה,[אשת כוכב רוזנפלד], בעלה של יהודית, בת האיכר כרמי ממנחמיה.

"תראה, עוד אגמור אתו בעד כל העלבונות שאני סופג ממנו". שמע זלמן כץ מפי גיסו – יוסף זליקוביץ'.

מאיר רוטשטיין: "פעם שמעתי אותו אומר לרוזנפלד 'תפסיק לקרוא לי רוצח, כי אתנקם בך.' ".

"הרוצח הזה היה לוחץ כל הזמן על 'סבא' [כך קראה לחמה, שלמה-יצחק רוזנפלד]  שישכח את העבר ויפרסם שלא הוא רצח את לוי ורשאי, אבל סבא סירב ואמר לו את האמת בפנים" סיפרה רבקה רוזנפלד לבית פנטורין.

"רוזנפלד הביא על עצמו את המוות. רוצח! רוצח! היה קורא לזליקוביץ' בכל מקום שראה אותו". סיפר לי נכה ה'פוליו' יוסי עדין.

"הוא היה משוגע. כל הזמן הסתובב עם אקדח. משוגע להריגה היה הזליקוביץ' הזה". אמר לי חיימק'ה לבקוב [19.1.1998].

"הייתה לו טינה ישנה לאבא בשל תפקידו כמוח'תר"  סיפר שמעון רוזנפלד.

סיפרו במושבה כי יום לפני הרצח יוסף ראה את רוזנפלד הזקן ו"רצה לעשות שלום אבל בנוכחות עוד אנשים".

"אור ליום רביעי נרצח במנחמיה מר שלמה רוזנפלד ז"ל ממיסדי מנחמיה ומפעיליה במשך שנים רבות. יליד רומניה, בן 62. היורה הוא יוסף זליקוביץ' – אכר ממנחמיה.

הרצח קרה במסיבות אלה: כשהלך מר ש' י' רוזנפלד עם בנו בר כוכבא בשעה 7 בערב ברחוב המושבה ניגש אליהם ה' זליקוביץ' וירה כמה יריות. האב נהרג במקום ואילו הבן נפצע" כתב 'הארץ' [10.9.1942].

ביום שלישי, 8 בספטמבר 1942 לפנות ערב, שלמה-יצחק וכוכב בנו, יצאו מבית המשפחה למרכז המושבה, בלתי חמושים - הלכו לעבר ה'צרכניה', שבקצה הרחוב המרוחקת כ-  50 מטר מביתם, לקנות ולהטעין סובין או שעורה, יש אומרים אספקה לעופות,  ויש שיגידו מספוא לבהמות. הם יצאו עם מריצה  בה ישב  צבי הפעוט בן השנתיים ואחריהם נגררה אחותו מירה'לה בת השש, ילדי כוכב .

יוסף זליקוביץ' עמד  ברחוב, שוחח או המתין. הם באו. יוסף התקרב לעברם, שלף את אקדחו וירה; רוזנפלד הזקן ביקש מחסה מאחורי עץ סמוך ונפל ארצה ירוי. זליקוביץ' קרב וירה ישר ללבו וכדי להיות בטוח במות יריבו, ירה כדורים נוספים.

במקום עמדו אנשים לא מעטים. עם השמע היריות הם נעלמו כלא היו. יש אומרים כי ביניהם היו גם ידידי האקדוחן -  הנוטר יוסף כץ ובנימין ליכטנשטיין. 

זליקוביץ' ירה גם בכוכב, שנפגע בבטנו נס וקרא לעזרה  כשזליקוביץ' בעקבותיו, ממשיך לירות, ולצעוק "אני אלמד אותם! " כך לעדותו של הנוטר ויסמן ישראל, שפינה את הפצוע למרפאה.

סמוך ל'צרכניה' עמד האיכר הוותיק שלמה רוטשטיין  ודיבר עם  בנימין פרשיץ כששמע יריות רץ וכשראה מה שקרה, טלפן למשטרה וצעק: "איפה הגפירים?" .

הילדים רצו אל ביתם. שושנה-רייזל  והילדה  שמעו את הבשורה הנוראה על רצח הזקן ועל פציעת כוכב .

הילדה מצאה את בעלה הפצוע במרפאה בביתו של הרוקח גליות.

זליקוביץ' חזר מרדיפתו, ניגש  לרוזנפלד הזקן ששכב על הארץ וירה בו שתי יריות. ופנה לביתו.

הרוקח-חובש של המושבה מקס [פנחס] גליות, "בר-סמכא ורב-פעלים ביחוד בריפוי מחלות עיניים וקדחת" לדברי אמנון מיכלין "נאלץ לברוח מרוסיה שנה אחת בטרם סיים את לימודי הרפואה" סיפר בנו יהודה גיל; הוזעק למקום, ניגש לזקן,  בדק את הדופק ומצא אותו "במצב של גסיסה".  קרא לרופא, באו שניים - ד"ר סטארוסלבסקי וד"ר טאוב.

שנאה תהומית שנא זליקוביץ' את כל בני משפחת רוזנפלד והיה מוכן לרצוח גם את הבן שמעון .

פנחס גליות, ידיד המשפחה, מיהר לבית שמעון רוזנפלד, להגן עליו מפני סכנת התנקשות נוספת במשפחה.

עדים סיפרו שזליקוביץ' חיפש אחרי שמעון וצעק: "צריך לחסל את כל המשפחה!".

החובש-רוקח סיפר לשמעון ולרבקה את אשר אירע ושמע, ולא נתן לו לעזוב את הבית. הוא חשש שמא ירצה שמעון לנקום.

כשהמשטרה הגיעה נשלחו הנוטרים יגאל לוין ועקיבא אטינגר לשמור על ביתו של שמעון.

בחצרו של האיכר ארווין גרינוואלד כשחולצה ומכנסיים קצרים בידו, החליף זליקוביץ' את בגדיו. את הבגדים, שלבש קודם נתן לגרינוואלד על מנת להחזירם לאמו. לשאלתו של גרינוואלד  ענה: "אני יריתי ברוזנפלד ומה שעשיתי עשיתי", יצא לרחוב מצויד בשני אקדחים והכריז כי רצח את רוזנפלד, והסתלק.

יש שראו את זליקוביץ' מגיע לחדרו, שבבית אמו האלמנה, ומדליק שם את אור החשמל. כשהלך צבי הוניג לבשר את הבשורה לשמעון  ראה בבית זליקוביץ' אור דולק ואמו של יוסף הייתה על-יד הבית. 

במקום שררה בהלה. 

בקצה הרחוב הראשי נמצאה תחנת הנוטרים ובה היה חדר הנשק של המושבה ותורן. 11 הנוטרים כולם חברי 'ההגנה', היו מאנשי המושבה ואחרים שהגיעו מתל-אביב וממקומות שונים. מפקד הנוטרים הגושי סרג'אנט טוביה קסל.  מפקד התחנה קורפוראל הנוטרים; המקומי מרדכי כץ. 

הנוטר ויסמן ישראל שהיה בבית שכן שמע יריות רץ למקום ללא נשק; ראה את כוכב רץ, מחזיק את ידו על הבטן וצועק: "גם אותי פצע!". הוא לקח אותו למרפאה שבסמוך. המשיך לתחנה להצטייד בנשק ופגש  את מרדכי כץ  הולך לכוון הטלפון,  "נראה לי כאילו הוא נותן לרוצח זמן לברוח". העיד הנוטר.

כששמעו יריות הגיעו למקום הנוטר, יוסף כץ וחברו ירמיהו רוזנצוויג - את גופת רוזנפלד הזקן  פינו למרפאה, משם  פנה יוסף כץ לתחנה שבסמוך להצטייד בנשק, הצטרף לשאר הנוטרים, שתפסו כבר רובים ורצו לכוון ביתו של יוסף. בדרך פגש באחיו מרדכי, שאמר להם כי לא מצא את יוסף זליקוביץ' בבית.

קורפוראל הנוטרים מרדכי כץ, שחזר מדייג בירדן עם שתי אורחות שהיו לו, ועם זלמן קסל אחיו של סרג'נט הנוטרים, טוביה קסל, שמע את היריות בדרכו חזרה למושבה. הגיע לתחנת הנוטרים, אמר משהו לתורן,  לא הצטייד בנשק ורץ לביתו של  זליקוביץ' שם  ראה  את האלמנה אסתר-רבקה, שוכבת על הספה ובוכה,  בדק בחדרים ולא מצא כלום, יצא והודיע על המקרה למשטרת צמח, לסרג'נט הגושי ול'מגן-דוד-אדום' בטבריה.

הנוטר צבי הוניק תוך ריצתו להצטייד בנשק פגש את מפקדו, מרדכי כץ, רץ בלי נשק, כבר אחרי שהוא היה בתחנה ואחרי שהיה בביתו של זליקוביץ'.  "מרדכי היה קצת חיוור ומבולבל ושאל אותי מה קרה" העיד בפני חוקרי 'ההגנה'.

הנוטר ישראל הקר, שהיה תורן בתחנה, אמר בין השאר בעדותו: "מרדכי לא לקח רובה והלך".

יש מהתושבים שסיפרו כי מרדכי נראה ברחוב רק לאחר שזליקוביץ' נכנס לביתו, הם קראו לו למהר, אך הוא הלך לאיטו וללא נשק, טילפן למשטרה ורק אחר-כך נכנס לביתו של הרוצח, יצא והודיע כי הוא "איננו בבית".  היו שטענו  כי עשה זאת כדי לתת לרוצח שהות להסתלק .

אמרו כי זליקוביץ' ניסה לברוח לבדווים של עבר הירדן.

המשטרה הופיעה כעבור 15 דקות, גם טנדר הנוטרים מקיבוץ אפיקים הגיע. קצין המשטרה מטבריה מפקח [אינספקטור] מאיר קליינמן פתח בחקירה.

הקורפוראל עיזאת בגדאדי חקר את כוכב הפצוע, ששכב במרפאה. בחדר לידו הייתה מוטלת גווית אביו.

כוכב, שהיה בהכרה מלאה, סיפר לאשתו הילדה ולחוקר המשטרה שיוסף זליקוביץ' הוא היורה ומסר עדות מלאה על נסיבות הירי.

הילדה נלוותה לבעלה כוכב הוסעו בטנדר שהזדמן לבית החולים 'העמק' בעפולה .

השוטרים עם מרדכי כץ  יצאו לביתו של יוסף זליקוביץ', ערכו שם חיפוש ודבר לא נמצא.

למחרת הייתה הלווית הנרצח שלמה-יצחק רוזנפלד במנחמיה. רבים השתתפו בהלווייה. הספידוהו: רבה הראשי של טבריה הרב יוחנן זרחי, אחי המנוח מראש-פינה יום-טוב רוזנפלד, [אשתו רחל ואשת ירמיהו רוזנצוויג  הן אחיות בנות יבנאל],  היבנאלי שמואל צימרמן  יושב ראש התאחדות האיכרים בגליל התחתון, והאדונים הנכבדים הרשקוביץ' וגילוץ  עליהם אמרו כי מתל-אביב באו.

"כולם העלו על נס את קשריו של המנוח לחקלאות, נאמנותו המופתית למושבה מנחמיה ומסירותו לעם ולארץ. בדברי ההספד נזכר גם גורלה המר של המשפחה ששיכלה כבר כמה מבניה באופן כה טראגי". כתב עיתון 'הארץ'.

שמעון, בנו של המנוח אמר 'קדיש'.

כבר בזמן ההלוויה, דיברו תושבים - יש והאשימו את הנוטרים, שלא יכלו לתפוש את הרוצח ויש שאמרו כי לא רצו. 

משפחת הנרצח יצאה בהאשמות כנגד קורפוראל הנוטרים מרדכי כץ, שבתור אחראי לא התאמץ כלל לתפוש את הרוצח, ובתור ידידו של זליקוביץ'  היה יכול למנוע את הרצח.

האלמנה שושנה-רייזל רוזנפלד האשימה את מרדכי כץ שהוא העביר את הרוצח בסירה אל מעבר לירדן. . .

חשדו והתלחשו.

אזרח מור [בעלה של בת-שבע לבית פנטורין], שהועבר להיות מפקד משטרת הישובים העבריים בבן-שמן, העלה בכתב חשדות אלו ובתוכן כמה תמיהות ושלח למפקדת 'ההגנה':

"הרוצח ביצע את הרצח בדם קר, ומתוך ידיעה ברורה כי, איש לא יעצרהו ומכל שכן הנוטרים שהקורפורל [מפקדם] הוא ידידו בנפש. בצעדים שקטים נגש, ירה, הרג, פצע, רדף אחרי הפצוע ואחר חזר וירה עוד מספר כדורים ברוזנפלד כששכב כבר מת. לאחר כל זה הלך לאטו לביתו, החליף את בגדיו, יצא את המושבה מבלי שמישהו מהנוטרים ינסה לרדוף אחריו. . .    "

האשמה ברורה :

 ". . לרוצח היו שותפים לפשע במקום. במושבה מנחמיה המונה כעשרים וארבע משפחות אכרים השתלטה כנופיה בת ארבעה איכרים צעירים: יוסף זליקוביץ', יוסף כץ, בנימין ליכטנשטין ומרדכי כץ. כולם טיפוסים שליליים, אנשים המוכנים לכל מעשה פשע. הם הטילו את מוראם ופחדם על אנשי המקום, וכוונו את כל הפעולות הציבוריות לפי רצונם הם. היחידי שהעז לעמוד נגדם היה הישיש רוזנפלד ז"ל, וכל הכנופיה הזו שנאה אותו בנפש. רוצחו יוסף זליקוביץ היה אחד מהארבעה הוא רוצח מועד ומפורסם במקום ובסביבה ."

והדרישה באה:

". . . יש לחקור יפה, יפה כיצד קרה כי צעדים מספר מתחנת הנוטרים נרצח אדם, נפצע שני, נורו כעשרים יריות מבלי שהתורני יצא לראות מה קרה. ואיך זה במושבה קטנטונת זו שיש בה שנים-עשר נוטרים קרה שאיש מהם לא יצא למקום הרצח. . .  מספיק לעין ברשום ביומן התחנה בעניין המקרה ולראות עד כמה אותו קורפוראל שיקר ורשם דברים ופרטים אשר לא התאימו למציאות . . . ".

ליד מיטת הפצוע בעפולה התחלפו משמרות הנשים: הילדה, רעייתו לא משה ממיטתו. יהודית, גיסתה, אלמנת משה הוזעקה מביתה שבקיבוץ תל-יוסף. בת-שבע הגיעה ממנחמיה.

מצבו של  כוכב לא היה קשה. נותח; קליע שהיה תקוע בקצה הכבד - הוצא. הרופאים אמרו "יש סיכוי טוב להחלמתו".

מספרים  כי האחות המטפלת אמרה לו כי יוסף זליקוביץ' נתפס והוסגר לבריטים שאל "ומה עם שותפיו של הרוצח?".

לאחר שלושה ימים הורע מצבו. יומיים ארכה גסיסתו. אור ליום שני 14.9.1942 לאחר מאבק מר וכאבים חזקים נפטר בר-כוכבא רוזנפלד מזיהום בחלל  הבטן [שנגרם על ידי כדור שנורה מאקדחו של יוסף זליקוביץ'].

כוכב נקבר בבית-העלמין של מנחמיה ועל מצבתו נכתב:

בית העלמין במנחמיה

 טכסט:

והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו

פ' [סמל מגן-דוד] נ'

בר-כוכבא ב'ר שלמה יצחק

רוזנפלד

צנוע וישר פעיל ומסור להגנת עמו

נגדע בדמי ימיו ביד אכזרית ופראית

ביחד עם אביו ז"ל

בשנת השלושים ושתיים  לחייו

נפטר ביום ג' תשרי תש"ג

תנצבה

"זליקוביץ ירה בכוכב בגלל אהבה נכזבת לבחורה שהתחתנה עם כוכב" סיפר לי בן מנחמיה.

"הילדה הייתה אהובתו של יוסף" סיפרה אחותו יהודית.

 "הם גרו מול ביתו של יוסף וטבעי לגמרי, שהוא הצליח לסחרר את ראשה הבלתי מנוסה ואולי גם קל דעת של הילדה" סיפר זלמן כץ  בעלה של יהודית.

"הילדה הייתה אהובתו, לכן ירה בכוכב" סיפר בנם של יהודית וזלמן אפרים כץ.

"ראו את יוסף מנסה לנשק את הילדה"  סיפרו במושבה מפה לאוזן.

"פעם כוכב מצא אותה חוזרת מהמפגש שהיה לה עם יוסף  הוא הכניס אותה הביתה והרביץ לה כהוגן. הפיל אותה על הרצפה של החדר ורמס אותה ברגלים" ריכלו במנחמיה.

"שקרים! - אמרה רות יעקב   אחותה של הילדה תושבת תל-אביב  - מעבר לסיפור 'ערב-הריקודים' לא היה שום רומן ולא היו שום נשיקות עם יוסף זליקוביץ".

"כוכב נקבר קרוב לקברו הטרי של אביו" כתבה מירית גל-עד.

סוף דבר

מפקדת 'ההגנה' לא הייתה יכולה להתעלם  מדרישתו של אזרח מור;

לשי [שם צופן] שחקר הגיש את 'דוח חקירת המקרה במנחמיה' לפיקוד-העליון ביום 22.10.42 ובו  מסקנות "אם יש נקודות בהן לא היו הנוטרים בסדר, הרי שנהגו כפי שנהגו מתוך חוסר יזמה, התרגשות ובהלה", המליץ להעביר למקום אחר את הקורפוראל בן מנחמיה, בגלל חוסר יוזמה  ולנזוף בנוטר הצעיר ישראל הקר [שעלה מגרמניה לפני 4 שנים].

זליקוביץ' הוסגר ליוסף פיין מקיבוץ דגניה א' מפעילו מטעם 'ההגנה' ומוח'תר האזור.

יוסף פיין הודיע למשטרת טבריה לבוא בערב לכינרת המושבה ושם יוסגר הרוצח.  המשטרה באה. זליקוביץ' נמסר למשטרה  לא כבול ונושא אקדח.

"אנחנו - אנשי החי"ש, יבנאלים, רצינו להרוג אותו ודי." סיפר לי חיימק'ה לבקוב.

עורך-הדין אהרון חוטר-ישי התובע הכללי של 'ההגנה' התנגד לחיסול והציע "נמסור אותו לשלטונות".

בדו"ח מודיעיני מסווג שנשלח למטה 'ההגנה' נכתב:

"הבן הנותר של משפחת רוזנפלד מסכים לשחרורו של יוסף זליקוביץ', היות וזליקוביץ' יהיה אדם מועיל להבא". [את"ה תיק א8/121 ]

יוסף פיין הודיע למשטרת טבריה לבוא בערב לכינרת המושבה ושם יוסגר הרוצח.  המשטרה באה. זליקוביץ' נמסר למשטרה  לא כבול ונושא אקדח.

בבית-משפט השלום בטבריה השופט ג'אמיל אפנדי חביב  היה לשופט חוקר. בשם התביעה הכללית קצין המשטרה מופיק שאראני והמפקח קליינמן. הוחלט להעביר את המשפט לבית הדין לפשעים חמורים באשמת רצח בכוונה תחילה.

שם השופט רוז, הסניגור עורך-הדין קייזרמן מחיפה, התובע הכללי היה מר ריגבי  ולידו הקצין קליינמן; השופט כדן יחידי מצאו אשם.

ב-  12.1.43 אישר בית-הדין לערעורים את גזר-דין המוות שהוצא על-ידי בית-הדין לפשעים חמורים במושבו בטבריה על יוסף זליקוביץ' בעוון רצח בכוונה תחילה של שלמה-יצחק רוזנפלד ובנו בר-כוכבא.

ב- 1.3.1943 בבוקר נתלה בבית הסוהר המרכזי בעכו  יוסף זליקוביץ' .

'חברה קדישא' מחיפה הובילוהו במכונית משא לבית העלמין חוף הכרמל בחיפה לקבורה לבקשת המשפחה.

"אמא ביקשה לעזוב את מנחמיה, דיברה על חיסול המשק. אמרה שאינה רוצה לחיות עוד במקום ושהמחיר ששילמו – יקר מדי. כל כך הרבה דם וכל-כך הרבה קורבנות, זה מפחיד אדם" סיפרה רבקה כלתה של רוזנפלד.

"ללא שלמה-יצחק שלי – אמרה שושנה רוזנפלד, אינני יכולה להישאר במקום".

שושנה -רייזל עזבה את המושבה; גם כלתה הילדה עם מירה'לה וצביקי היתומים. 

 1945 שושנה-רייזל עברה לגור ברחוב גאולה 29 בהדר-הכרמל חיפה לבדה "כדי שלא תיפול למעמסה על צאצאיה". באותו בניין כבר מתגורר בקומה שלישית  קופקין הזקן ממנחמיה .לבקשתה נקברה במנחמיה והיא בת 103  "תמיד בצלילות הדעת".

במלחמת העצמאות התנהלו קרבות קשים בעמק-הירדן; מול סכנת הפלישה הסורית-עירקית, פונו הנשים והילדים והועברו לחיפה.  רבקה, שמעון וילדיהם שולה וברוך בין המפונים, תחילה התגוררו בדירתה הקטנה של אמו ברחוב גאולה.

1948 "רבקה ושמעון החליטו להשתקע בעיר ולא לחזור למושבה, הם קנו דירה גדולה ומרווחת בת שלושה חדרים, ברחוב מונטיפיורי 19 בדרך להר הכרמל, מול בית החולים רוטשילד" כתבה מירית גל-עד בספרה 'בת-שבע'.

"מעולם לא שאפנו נקם. אף פעם לא סיפרנו לילדים איך סבא ואביהם נהרגו. כולנו חיינו במקום קטן, הילדים למדו באותה כיתה יחד עם ילדי משפחת הרוצח. לא רצינו שהם יגדלו עם שנאה בלב" אמרה רבקה בביתם בחיפה.

כשנפגשנו עם צביקי רוזנפלד בכפר-וארבורג הוא סיפר לנו כי:

"אמרו לי שאבי מת מנכישת נחש ונפטר בבית-חולים בביירות. האמת נודעה לי רק הרבה יותר מאוחר".
אלמנתו של כוכב, הילדה [1914-1962], התחתנה בשנית עם קרוב משפחה רחוק שלה אושר שפירא [קרוב משפחה של שושנה- רייזל], עברו לכפר וארבורג ונולדו להם ילדים משותפים. 

איטה לבית רוזנפלד [1882-1962] נישאה לשמואל -יוסף  ברקוביץ  גרה ביבנאל היה לה חנות קטנה למצרכי מזון. התגרשה היו לה 2 צאצאים, שם גם נקברה.

צפורה בת יום טוב רוזנפלד נישאה לשמואל שחר שוטר בריטי במשטרת הגבולות עברו לת"א.  

  

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי, יוסק'ה גרינבוים וצמרת אביבי.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.

עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, נטמן בתשע"ד בישוב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.