15.1.1918 – פתח-תקווה
טכסט:
ציון ונפש
לבני בכורי ילד חמודות
הקדוש יואב בן חיים שרמיסטר
(בר דרומא)
נספה בהפצצה הגרמנית
ביום ג' ב' בשבט תרע"ח
והובא לקבורות אי-פה בין השורות
ת נ צ ב ה
מלחמת העולם הראשונה
אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה. רוסיה באה לעזרת סרביה, גרמניה – לעזרת אוסטריה. לרוסיה התחברו במלחמה צרפת ואנגליה, תורכיה ניצלה את ההזדמנות וכרתה ברית עם גרמניה, ונכנסה למלחמה נגד אנגליה וצרפת. אנגליה הייתה שכנה – אויב במצרים! – ותפקיד תורכיה היה לכבוש את מצרים. אבל הצבא הבריטי – חיל המשלוח המצרי - הדף את התורכים, כבש את באר שבע ועזה.
נובמבר 1917. המושבה פתח תקווה במצור. פליטי יפו - תל-אביב שם, רעב, סוחרים ומספסרים גם ברישיונות. אחדים מאזרחיה נכלאו בבתי-כלא שונים בתורכיה ובדמשק ואחדים גם מתו בגירוש זה.
הצבא הבריטי עלה מדרום בשלושה ראשים: האחד על נבי-רובין השני על רמלה והשלישי על דהריה - לירושלים.
תחנת הרכבת בצומת וואדי סאראר נכבשה. החזית התורכית פוצלה לשניים - נמל יפו במערב ואזור ירושלים במזרח, יפו נכבשה. המאמצים הבריטיים הופנו לירושלים.
הצבא התורכי החל לסגת מפתח-תקווה בלי סדר, משטר ומשמעת, רעבים ומחוסרי כל.
עזבו אחרוני התורכים את המושבה תוך מעשי ביזה והעבירו את שארית הציוד המלחמתי מעבר לירקון - לראש-העין - אלה הלכו והאנגלים טרם נכנסו.
חודש ימים המושבה בקו החזית טעמה טעם גירוש תורכי צפונה. האנגלים גירשו את אוכלוסייתה מערבה.
לאורך הירקון וגבעות מגדל-צדק חנו התורכים, מפגיזים את המושבה. ביום שלישי ג' שבט תרע"ח נהרגו 6 אנשים בהם ילד אחד - יואב שרמיסטר, בן שש.
ואלה תולדות
ניסן אחיהם של לאזאר, שאול ואיטה-דבורה ובנם של פייגה וולוול מנדלובסקי נולד כהוריו בעיירה וולקוביסק, במערב ביילורוס,
ניסן נשא לאישה את אסתר בוניה בת ר' אשר. בתם חנה פייגה נישאה לבנו של ר' אליהו - לקיים קדיש שרמיסטר בעל רפת גדולה באחוזה וירקי ליד וולוקוביסק. הזוג שרמיסטר הולידו את חיים-ולוול, משה-אשר, אליעזר-יהושע, שמואל וירוחם.
חיים-ולוול נולד י"א תמוז תרנ"ב [1892], קיבל חינוך מסורתי ב'חדר', בישיבות מיר וסלובודקה. נשא לאישה את חיה בת אליעזר קליר ערב עלייתם לארץ והוא בן 19.
כל התשעה עלו לארץ באלול תרע"א 1911 – העלייה השנייה.
איטה-דבורה, בעלה רבי נחמן ברזובסקי וילדיהם היגרו לארצות הברית, לשיקאגו, והצטרפו למשפחות לאזאר ושאול מנדלובסקי/ מנדלוביץ שהיגרו לפניהם.
בהגיע משפחת ניסן מנדלובסקי לארץ-ישראל, לירושלים היה האיש, כציוני, פעיל בהבאת יהודים לארץ.
קדיש שרמיסטר, רעייתו חנה-פייגה וארבעת ילדיהם התיישבו בסג'רה מטעם יק"א, כמומחה למשק חלב. אבל שבועיים-שלושה לאחר מכן, בראשית תרע"ב, נטש קדיש שרמיסטר עם משפחתו את סג'רה "ותוהה ונבוך ואובד עצות עבר לפתח-תקווה והתיישב בה ישיבת ארעי כפועל שכיר יום המחזר על עבודת יומו". סיפרה מוריה סימון לבית שרמיסטר
פתח–תקווה: 1,800 נפש 19,000 דונם. הרבה עצי שקדים ופרדסים.
בנם הבכור חיים-זאב בר דרומא, כך קרא עכשיו לעצמו בעברית –עם אשתו כבר שם. עם הסמכה לרבנות. בשנותיו הראשונות עבד בפתח-תקווה כמורה וככזה הוא לימד גם במושבות יהודה ותל-אביב. בנם בכורם – יואב נולד במושבה בשנת 1912
זכה סבא ניסן לראותו ונפטר ב כ"ט אב תרע"ד –1914 21.8 אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה אך בטרם הצטרפה תורכיה לצד מעצמות-המרכז - גרמניה ואוסטריה-הונגריה, נקבר בהר-הזיתים בירושלים.
אשתו, אסתר בוניה עברה לפתח-תקווה, לגור עם בתה חנה-פייגה וחתנה הפועל קדיש שרמיסטר על ארבעת ילדיהם- משה בן 18 אליעזר, שמואל ו ירוחם בן 10.
המלחמה וזוועותיה
ב- 30 באוקטובר 1914 הסולטן התורכי, ח'ליף האיסלאם, מחמד רשאד, הכריז 'ג'יהאד' -מלחמת קודש על הכופרים אויבי האימפריה העות'מאנית - 'מעצמות-ההסכמה' - רוסיה, צרפת ובריטניה. בטלו זכויות הזרים , אזרחיהם גורשו. גם מפתח-תקווה - "האדון פישלזון נתין אנגלי, התורכים גרשו אותו מהארץ וביתו עמד ריק מדיירים". הגביר פרץ פסקל ברח למצרים.
הניתוק מאירופה היה מיידי וכמעט מוחלט. המושבות נפגעו: צרפת חדלה להיות מעצמה בתורכיה. יק"א גם היא מחוץ לחוק, נתיני אויב . אי-אפשר היה לייצא מוצרים חקלאיים ולייבא מזון ודלק. הפרי בפרדסים נרקב והמוטורים בבארות שבתו. הצבא התורכי צבר את רוב המזון הזמין וגרם בכך רעב כבד לתושבים. בתענית אסתר תרע"ה סבתא-רבא אסתר-בוניה נפטרה. על מצבת קברה בפתח-תקווה נכתב "מתה בזמן הרעב הגדול".
בפסח 1915 שמעו על 'הגדוד העברי' של טרומפלדור שיצא מאלכסנדריה ונלחם לצד הבריטים בגליפולי והארבה היכה בפרדסי המושבה. אהרן אהרונסון מזכרון-יעקב נלחם בו.
ינואר 1916 - ספינות מלחמה צרפתיות הפגיזו מטרות בסביבות נמל חיפה. במאי - אניית קיטור בריטית ירתה 25 פגזים על הסירות וספינות המפרש שעגנו במימי יפו. נפגע גם בית-החרושת למתכת של הגרמני וואגנר . ספינות אמריקאיות הביאו מזון וכסף לישוב הרעב.
בעיצומה של המלחמה, לפני הניסיון הכושל של הצבא העות'מאני לחצות את תעלת סואץ, בכ"ד תמוז תרע"ו [25.7.1916] מת קדיש שרמיסטר בטרם מלאו לו 52 ונקבר במושבה, בפתח-תקווה. "אדם ישר דרך. משכיל אל דבר אמת, שוחר תורה, חונן ונותן לכל דבר שבצדקה" נכתב על מצבתו. זמן מה לאחר מכן לקתה אשתו חנה בעינייה. כמה חודשים לאחר מכן נולד לחיים וחיה בר דרומא בנם השני ; קראו לו על-שם סבו - קדיש.
התורכים החלו לגייס צעירים לצבא. משה התחמק.
מפקד הארמיה הרביעית מושל האזור אחמד ג'מאל פאשה. איש "התורכים הצעירים". רודף זרים טבח בארמנים טבח מחריד. אחריהם בא תורם של מנהיגי הערבים, אלה נרדפו ונתלו כחשודים בשאיפה לעצמאות מדינית בחבליהם. וגם הציונים, עמדו בתור - בערב פסח תרע"ז, ה-6 באפריל 1917. על פי צו המושל הצבאי יצאה גזרה: על היהודים לעזוב את יפו במשך ארבעים ושמונה שעות. כ- 8 אלפים נפש יצאו לגלות. אומללים היו. שילמו מאה ומאתיים פראנק בעד עגלה מיפו לפתח-תקווה.
. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שאפשרו להם לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמם מכספם. אחדים, כמו האחים רבינוביץ, פוגלסון וכדומה הרחיקו עד לדמשק. בפתח תקווה נשארו כאלף גולים.
הידיעות מספרות כי הדרכים אל המושבה מלאו באנשים, נשים וטף הסובלים רעב וקור. בשוליהם מוטלים מתי-מצווה, רובם עשירים שנרצחו על-ידי הערבים אחרי שגזלו מהם את כל כספם. המגורשים חסרי האמצעים התגוררו בסוכות מאולתרות. "רחובות פתח-תקווה ופרווריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי אקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו" כתב נחום גוטמן ב'שביל קליפות התפוזים' .
תושבי השומרון והגליל, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו בעגלותיהם לעזרת המגורשים בתובלה, במזון ומטבעות זהב. הצפיפות, האבטלה והרעב במושבה גברו.
באפריל 1917 ארצות-הברית נכנסה למעגל הלחימה לצד 'מעצמות ההסכמה'.
בספטמבר 1917 תפסו התורכים יונת דואר ודרכה את רשת הריגול של ניל"י. לכדו את נעמן בלקינד וסחטו ממנו מידע. באוקטובר נאסרת שרה אהרונסון היורה למוות בעצמה בזיכרון-יעקב.
באוקטובר יוסף לישנסקי עבר במנוסתו דרך פתח-תקווה: התחבא בפרדסו של פסקל רחץ בבריכה , ונלכד ליד נבי-רובין בדרום. חוקריו התורכים הוציאו ממנו פרטים על אנשי 'השומר'; הנאסרים הובלו לכלא בדמשק. אימה ביישוב. בריל, קלוואריסקי ודיזינגוף ניסו לשכנע את ג'מאל פחה להפסיק את הרדיפות נגד הישוב כולו רק בשל מעשה הריגול של בודדים. טבח הארמנים הדהד בכל רחבי האימפריה.
ב-31 לאוקטובר 1917 התחילה המתקפה הבריטית הגדולה בדרום ארץ-ישראל בה נטלו חלק רבבות חיילים ביניהם אלפי חיילים הודים, אוסטרלים וניו-זילנדים, הם כבשו את באר-שבע בפעולת הסחה – ינואר 1917. הצרפתים שלחו לחזית את 'לגיון המזרח' ובו יחידת חיילים ארמנים שואפי נקם שגויסו ביוון.
התורכים החרימו מכל הבא ליד, בעיקר בהמות עבודה, מזון ומספוא. גם צינורות השקיה מברזל ומוטורים מבארות הפרדסים. התפרצו לבתי המושבה ולחנויותיה והחלו במעשי ביזה, הרס והכאת תושבים. הנפגעים, אזרחי 'מדינות המרכז' , פנו לקונסולים הכלליים בירושלים - של גרמניה - ד"ר ברודה ושל אוסטריה - ד"ר קראוס ולקונסול הגרמני ביפו - שבינגר - התערבותם אצל השלטונות המקומיים - עזרה. לא למשפחת שרמיסטר, אלה כבר 'התעת'מנו', ויתרו על אזרחותם הרוסית מפחד הגירוש.
המוכתר - משה פנחסוביץ, חותנו של המוח'תר הראשי אברהם שפירא, הנפיק 'וסיקות' - תעודות שחרור מהצבא - כלומר אישור שהאנשים עובדים אצלו בחטיבת עצים עבור הסקת רכבות הצבא התורכי.
מחיר תעודה כזו עבור משה שרמיסטר בן ה 19 הוא מאתיים פרנק, בזהב. התעודה טובה לשלושה חודשים.
שוטרים תורכים הקיפו במוצאי שבת לעת תפלת 'מעריב' את בתי-הכנסת וחיפשו 'פראיירים', משתמטים. בני שרמיסטר הצליחו להתחמק. אמרו שקבלן ערבי מכר 'וסיקות' מזויפות.
הבריטים קרבים, הדי יריות מדרום. המושבה מנותקת.
האיכרים נרגשים. מגידי החדשות מפיצים שמועות, בונים קומבינציות. חוששים שהתורכים עלולים לפני הנסיגה לערוך טבח באוכלוסיה היהודית. כמו הטבח הנורא שערכו בארמניה.
מלבד השמועות, מקור מידע חשוב לתושבי המושבה שימש הביולטין - 'עיתון' יומי - שהדפיס בהקטוגרף יצחק יעקב ילין ביפו אחרי שהשלטונות סגרו את עיתונו 'המוריה' בירושלים על שהפר את הצו שאסר על העיתונות לעסוק בעניינים מדיניים.
הצבא התורכי נסוג. רגלים ופרשים חובשי כובעי-בד משולשים. מתחנת ראס-אל-עין יוצאות רכבות ארוכות עמוסות חיילים. גם על הגגות. בלי סדר, בלי משטר, בלי משמעת, ומחוסרי כל - בלי רובים, בלי חפצים, בלי ילקוטים, קרועים ובלויים. פושטים יד ומתחננים ל'אק מק' [לחם]. "צבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שלא ידעו על מה הם לוחמים".
התורכים העמידו תותחים על גבעות הבור ובתוך כרמי-הגפנים וגני השקדים בשטחי חזרזור. אחד גם ליד מלון גיסין. בגן הילדים הקימו תחנת טלגרף וטלפון
המושבה בקו-האש; "אוירונים גרמנים מטרטרים וסואנים במרומי הרקיע כל היום" כתב מרדכי בן הלל הכהן ביומנו.
איכרים גרמנים מוילהלמה ומשרונה ומן העשירים ביפו באו לפתח-תקווה אל מכריהם היהודים בהצעה שירשמו את בתיהם ואדמתם על שמם, חששו כי האנגלים יחרימו את נחלותיהם.
"לפנות ערב באו מיפו והודיעו, שהאנגלים נכנסו אל העיר" . 16 לנובמבר.
למחרתו הגיעה מדגניה עגלת 'המשביר' של מאיר רוטברג עם תבואה לפתח-תקווה. העגלה האחרונה.
התורכים הרסו את הגשר שבין תחנות הרכבת רנטייה וראס-אל-עין, הכינו לפיצוץ את שני הגשרים שעל הירקון: את גשר הברזל שעל יד פרדסו של ברג עליו עבר הכביש הראשי יפו – שכם, ואת גשר העץ הצר שבין סכר המים של טחנת אבו-רבח לבין הגדה הצפונית של הירקון. הבריטים הפציצו מן האוויר.
באותו לילה פשטו התורכים במושבה, שדדו סוסים ולקחו מכל הבא ביד. עם שחר עזבו. את הציוד המלחמתי העבירו מעבר לירקון. המושבה ריקה.
אלה הלכו והאנגלים טרם נכנסו.
ששה פרשים בריטים מכוחותיו של הקולונל מאלדרום, שפטרלו באזור נכנסו למושבה, השקו את סוסיהם מים ויצאו. אין להם הוראות לכבוש את המקום.
המושבה ריקה מצבא. הצעירים יצאו אל גבעות השקדים מסביב למושבה, במקום שעמדו התותחים התורכים - שוחת-הגנה, בתחתיתה מוטלים רובים אחדים, ובצדה - ערמת פגזי תותח ערוכים בפירמידה ועוד אחת ועוד . משה, אליעזר, שמואל וירוחם היו בין העטים על השלל.
הצבא התורכי התחפר על יד בחריה - מעבר לירקון.
המושבה 'שטח הפקר'. למעט פטרולים בודדים, נמנעו הבריטים מלהיכנס למושבה ולשהות בה.
תושבי המושבה לא ידעו מה גורל השטרות התורכיים הנמצאים בידם, כסף רשמי אחר לא היה .
ליצני המקום אמרו כי הגנרל האוסטרלי שובל היושב במושבה רחובות אינו יודע כלל על דבר מציאותה של פתח-תקווה, כי לו ידע כי ישנה מושבה עברית על דרך נסיגת התורכים, היה מצווה על גדודי פרשיו לרדוף את התורכי עד מעבר לנהר ירקון, ולא מביא על היהודים סכנה כזו גדולה .
בכ"ד נובמבר עברה בריגדת פרשים אוסטרלית "כובעיהם רחבי השוליים, וכתנותיהם פתוחות", את המושבה הגרמנית שרונה חצו את הירקון, והקימו ראש גשר בין חירבת חאדרה לשייח'-מוניס, במטרה למנוע מן התורכים העברת תגבורות. פרשים אנגלים באו אל מלון גיסין במושבה, במקום האופיצרים התורכיים. למחרת עם שחר ערכו התורכים התקפת-נגד, והדפו את הבריטים חזרה מדרום לירקון.
בכ"ז נובמבר, י"ב כסליו תרע"ח, שבו התורכים לפתח-תקווה.
עברו עשרה ימים והגנרל התורכי יאסין, הודיע כי פתח-תקווה נמצאת באזור לחימה ואין רשות לאזרחיה להימצא בו. הוועד אולץ להגיש רשימה יומית של 50 משפחות מועמדות לגירוש, לכל משפחה התירו לקחת צדה לדרך רק ארבעה רוטל קמח. סיפרו כי שבעים משפחות מיוחסים ומשפחותיהם ובהם נכבדי יפו לא נכללו ברשימה, להם מוכנים השלטונות להתיר להישאר במושבה ולשמור על הרכוש.
ברשימה רק עניים- זקנים, חולים, נשים וטף, ועל הארץ חורף, ימות הגשמים. מתח כבד במושבה, והחשדנות אוכלת..
הגירוש החל .
שני יהודים, אב ובנו, גבהי-קומה מתושבי המושבה, לזרוע האב קשור סרט אדום -'שאויש'.אנשים רעים, אכזרים, סובבים ברחובות בלוויית אנשי צבא מזוינים "הקצינים שלהם צדים בחורים לשלחם לצבא או כדי לקבל שוחד-שחרור". בולשים אחרי הנרשמים - מחפשים אחרי האומללים שברשימה. חוטפים אותם, מוסרים לידי החיילים, המטילים אותם לתוך קרונות רתומים לשוורים והמסכנים מובלים הלאה, אל מעבר לירקון. . "וביד אנשים כאלה מסר ועד-המושבה את הקורבנות שבררם מתוך יתר אחיהם את גזר-דינם להגרש. . ." כתב אחד ביומנו.
משפחת שרמיסטר נשארה במושבה..
בתחילת דצמבר תקפו הבריטים מוצב תורכי חשוב - גבעה שליד עין-גנים, דרומית-מזרחית לפתח-תקווה גבעה 265. באישון לילה ראו אש תותחים, וכמו רעמים התגלגלו הקולות.
הגנרל אלנבי נכנס לירושלים כמנצח. "דמי חנוכה" אמרו בבית הכנסת של הרב ישראל אבא ציטרון והדליקו נר ראשון. שרו "על הניסים ועל הנפלאות". למחרתו נהרג במושבה מאש הבריטים דוד יהודה לייב בן גרשון אשר שו"ב סנדרוב בחור בן 16 'קרבן המלחמה', גם אחיו .
גשמים שכמותם לא זכרו גם הזקנים שבאוכלוסיה, הציפו את אדמות המישור. גשרים וגשרונים נסחפו בוואדיות שעברו על גדותיהם. אלנבי נאלץ להתחיל את שנת 1918 בארגון מחדש של קווי התחבורה שלו.
קו חזית התייצב מצפון לירושלים וליפו.
התורכים, בנו מחדש את גשרי הירקון שפוצצו בנסיגתם . הקשר עם הצפון נעשה בעיקר על ידי בדווים, שחצו את הקווים ללא קושי.
חודש ימים הייתה פתח-תקווה שרויה במצור ושימשה מטרה לכדורי הצבאות. בנוסף לשני ילדיו של השוחט סנדרוב נהרגו גם הגברות קרויטר וקרישנסקי; וגם פישל גלוברמן נכדו של יהושע שטמפפר, "האנגלים הארורים השליכו הרבה פצצות לתוך המושבה" .
התושבים סבלו, גם אנשים אמידים נשארו בלי לבוש ובלי מכסה מקור - "והימים ימות הגשמים, והאנשים, בפרט הנשים והטף, חלשים עד מאד ולא יעצרו כוח לשאת ולסבול".
תותח תורכי שהוצב בתוך המושבה הרעים לעצור קצת את האנגלים ולתת לצבא התורכי זמן להתרחק. "בתוך הרחובות סובבים עוד חיילים תורכים... . " כתב בנימין זאב קדר,
"ברוך ד', פתח-תקווה נשתחררה היום!" כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן.
בבוקר כ"ב בדצמבר נכנסו הצבאות הבריטים לפתח-תקווה ללא קרב.
שחרור המושבה היה חלק ממתקפה בריטית שבאה להעניק עורף איתן ליפו ולנמלה - בסיס האספקה העיקרי של הצבא הבריטי בארץ. לאורך הגדה הצפונית של הירקון וגבעות מגדל-צדק ממזרח חנו התורכים.
רבים מן התושבים החלו לעזוב את המושבה ליפו. משפחת שרמיסטר נשארה. נשארו גם גברים לשמור על הרכוש. החיילים הבריטים פגעו בבתים – חיפשו עץ לחימום ובזזו רכוש - "מעשי צבא ההולך ומכלה את הכול על דרכו כך גם חיילים בריאים וחסונים כחיילים הבריטים".
התורכים הפגיזו את המושבה.
עמדות התותחים התורכים היו לרגלי הגבעות, כשירו נראו להבות-אש קטנות למרות אור היום.
הבריטים איתרו את מקום התותחים היורים ושיתקו אותם.
הגרמנים שלחו אווירונים לסמן יעדים לארטילריה התורכית.
השמועות דיברו כי הבריטים חושבים לשלוח את כל התושבים מפתח-תקווה
"ישמרנו האל מאוהבינו, כאשר שמר להציל אותנו מידי שונאינו".
בפרוס השנה האזרחית החדשה שנת 1918 החמיר מאוד המצב בפתח-תקווה.
הדו-קרב ארטילרי בין כוחות אלנבי שבפתח-תקווה לבין התורכים והגרמנים שירו על המושבה בה התבצרו חיילי בנות-הברית נמשך.
פגז תותח נפל בשוק - אישה בת שבעים וחמש נפצעה, גם שני תינוקות .
לקראת סוף המלחמה, ביום שלישי, ב' שבט 15.1.1918 נהרגו במושבה 6 אנשים ו- 30 נפצעו;
בהם אישה צעירה בת 27 - רחל קוריאנסקי: בת הרב מיכל מרכוס ילידת פתח-תקווה אשת ר' גדליהו קוריאנסקי "היא הייתה מפליטי יפו-תל-אביב שנלכדו בין הכוחות הלוחמים בפתח-תקווה שעברה מיד ליד, בעלה היה מתל-אביב".על כן נקברה בבית-העלמין "טרומפלדור' בתל-אביב.
באותה הפגזה נהרג יואב בנם בכורם של חיים וחנה מפגיעת רסיס פגז גרמני. יואב נפגע במצחו כשהוא מוצא מקלט בתוך ביתו. אותו רגע נשמע קול התפוצצות אדיר. הפגז נפל בחצר, ריסק שלושה עצים והרסיס הקטלני חדר דרך החלון ופגע בין תלתלי הזהב של יואב
את יואב קברו בבגדיו, כנהוג לגבי חללים יהודים. נטמן בבית-עלמין של המושבה ממול קבר סבו הוא קדיש שרמייסטר "על מצבת לא לו". מיהרו.
כשהלוויה עברה ליד חיילי בנות הברית, עמדו החיילים והסירו את כובעיהם מראשם לאות כבוד כנהוג בלוויותיהם.
קונן אביו:
"בני בכורי, מחמל כל עין,
פרח חיי, מחמד נפשי - - -
על סף ימיו הפל חלל ביום ב' שבט תרע"
וכתב את השיר 'יתגדל':
"אל מול פני שמש
מעלה עשן
נר נשמה:
[. . . ]
סוף דבר
בסוף דצמבר 1917 הוערך הנזק שנגרם לפתח-תקווה בפעולות המלחמה בכשני מיליון פרנק.
בסוף מאי, סיון תרע"ח, פקד הקולונל פארקר על תושבי פתח-תקווה לעזוב את המושבה ולעבור ליפו ותל-אביב. תוך עשרה ימים. עשרות מכוניות וגמלים ניתנו על-ידי הצבא והסיעו את הפליטים וחפציהם, כולל רהיטים מפתח-תקווה ליפו; לעשרים וחמש משפחות ולכמה מבני פתח-תקווה הותר לבוא ולעבד את המשקים במקומות בהם הותר להם להיות, אלה גרו באוהלים צבאיים תחת משמר, וכלכלתם על חשבון הצבא.
ביום י"ג תשרי תרע"ט 19לאוגוסט 1918 החלה מתקפה הכללית על הצבא התורכי הבריטים פרצו את קווי התורכים על גדות הירקון ליד רמת-גן - שייך-מוניס והתקדמו ללא מעצור צפונה; בראשם שני סיירים בני פתח-תקווה תושבי רחובות מחיל המודיעין האחים ישראל ויונתן בלומנפלד . "כיבוש הארץ היא שאלה של שעות. חג-הסוכות נהפך לחג חירותנו". כתב אלעזר טרופה.
בתחילת תרע"ח מייד לאחר מות בנם יואב עברה משפחת שרמיסטר לתל-אביב והתיישבה בה ישיבת קבע "מבלי לבקש חשבונות רבים". הם גרו ברחוב חובבי-ציון 3, בבית בן קומה אחת עם חמישה חדרים "סמוך לבית הקברות הישן טרומפלדור".
האם - חנה-פייגה – על סף עיוורון. הבן ירוחם תמך בה "כל ימי מרודיה, עד נשימתה האחרונה".
אליעזר - התחתן והוליד את מוריה ויורם,
משה, התחתן והוליד את קדיש, עודד ושרה [לימים קוריצקי]
וחיה עם בנה קדיש. אליהו [1921] ורחל [1923] נולדו בתל אביב. חיים בעלה עזב את הבית והלך לגור בירושלים ללמד וללמוד.
בחצר הבית ברווזים, ירקות ועץ תות "עליו טיפס קדיש, אכל כמויות של תות, קיבל טיפוס הבטן, ומת בייסורים קשים" שנת 1933.
כתב האב בצערו:
קדיש הבן יקר, העלם אציל הרוח,
הוא בני, הוא דמי נפשי - - -
במוצ"ש ז' תמוז תרצ"ג חשך עולמי בעדי. .
שנה לפני כן נולדה מלכות.
בשנת תרצ"ז [1937] חיים תלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים, אצל הפרופ' קלין לתואר מ. א.
בשנת תש"ב [1942] הגיש את עבודתו לתואר דוקטור לפילוסופיה בקולג' דרופסי בפילדלפיה. שהה שנתיים בבית-המדרש לתורה [Hebrew Theological Collage] בשיקאגו אצל נשיאו הרב שאול סילבר ומנהלו הרב יעקב גרינברג. חזר ארצה, כתב ספרים וזכה בפרסים.
האח משה השתחרר מהמשטרה וייסד את חברת 'השמירה'.
הבנים : אליהו היה לחשב משרד הביטחון. רחל [לימים בן אביר] הייתה סגנית האחות ראשית בבית-החולים רמב"ם ובוגרת המחזור הראשון של אחיות 'הדסה' בתל-אביב שנת 1943. . מלכות הייתה סגן-אלוף בצבא-ההגנה-לישראל ובכירה בשירות-הביטחון-הכללי.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יחד עם יוסף גרינבוים.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים
