ישראל-חיים שעהנבוים [עץ הדר] – יליד הארץ שנרצח בשכונתו
9.4.1881 – ירושלים
הר הזיתים
ירושלים: גוש ישן, חלקה ח', שורה י', קבר כ'ט,
טכסט:
על ציון קדוש ישראל
במר יבכיון
האבות כי נחשך מאור עיניהם
והבנים שגלו מעל שולחן אביהם
הוי
פתאום נכרת פה ענף
ונרצח במבחר ימיו בן יקיר
אב רחמן צדיק וישר
בר
לבב ונקי כפים מוה'
ישראל חיים הי"ד
זצלה"ה
במו'ה מאיר שענבוים הי"ו
ואחרי סבל ויסורים מרים
ורעים יצאה נשמתו בטהרה
ליל ש'ק יוד ניסן תרמ"א
תנצב'ה
מקרא
מוה = מורה הדור / הרב
הי"ד = ה' יקום דמו
זצלהה= זכר צדיק לחיי העולם הבא
במוה= בן מורה הדור/ הרב
הי"ו= ה' יברכו ויחוננו או ה' ישמרהו ויחיהו
שק= שבת קודש
הערה
בעברית, המלה ליל מתייחסת תמיד ללילה שקודם ליום המוזכר, לכן ליל שבת הוא הלילה שקודם ליום השבת, כלומר יום שישי בערב הנחשב כבר לשבת.
ההתיישבות
מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים גבתה מהיהודים, שיצאו לחיות שם,
לא מעט קרבנות בנפש. כאן נספר על אחד ממייסדי שכונת 'מאה שערים', שנפל
מחרבו של ערבי, במאבק על הגנת רכושם ונפשם של תושבי שכונתו. קרבן על שדה
הישוב והבניין היהודי בירושלים – ישראל-חיים שענבוים.
ישראל-חיים נולד בשכונת 'בתי-מחסה' בעיר העתיקה, בירושלים בשנת תר"ו [1846], לאמו
חיה-ביילא בת ר' פנחס שלמה הלוי סגל "השו"ב הראשון
באה"ק" ולאביו ר' מאיר בן יצחק שעהנבוים תלמיד-חכם גדול ומקובל,
יליד העיירה מיסקוביץ' MISKOVICE
בוהמייה שנת 1825, שהיה
מפעילי הישוב האשכנזי ומבוני השכונה, עלה בעודנו
נער בדרכים לא דרכים והגיע לאחר טילטולים משך שנה וחצי לירושלים בשנת
תר"ג 1843 יש אומרים בת"ר 1840, נשא אשה בשנת 1844 והוליד בן
יחיד את ישראל-חיים. הונגרים נחשבו.
שכר הדירה, שגבו בעלי הבתים הערביים, הלך והאמיר משנה לשנה, ורוב יהודי הרובע עניים היו. ר' מאיר
שענבוים וחבריו ר' זעליג הויזדורף,
ר' שלמה ליבריכט, כורך הספרים,
אשר
משכנו את תכשיטי נשיהם, ואיתם ר'
יוחנן הירש שלאנק, חתן הרב שלמה ברלין מלונדון, ש"חשוב היה בעיני הפחים והקונסולים" היו הראשונים, שקנו
מגרש בשטח ה'חאכורה' - שטח ריק ברובע היהודי אשר בעיר העתיקה. שילמו בעדו ששת אלפים גרוש, הון עתק. יוזמתם הקדימה
את מפעלם של חברי 'כולל הו"ד' [הולנד; דויטשלנד], שלימים,
בשנת תרי"ז [1857] בנו שם את 'בתי
אמשטרדם', 73 בתים
למחוסרי-בית בראשותו של רבי עזריאל הילדסהיימר, ושלש
שנים מאוחר יותר, נוספו שני הבניינים הגדולים מתרומות הברון קרל
וילהלם [שמעון] וולף רוטשילד מפרנקפורט בשנת תרכ"א [1860].
חברי 'כולל עדת
ישורון' ילידי גרמניה והונגריה בנו על הר-ציון בקצה הדרומי של הרובע היהודי, בסמוך
לחומות העיר העתיקה, שכונה נפרדת על
טהרת האשכנזים - בתים אחדים ובית-כנסת קטן, שם נולד – ישראל-חיים שענבוים.
ישראל חיים
היה תלמיד ישיבה, בשנת 1864 נשא לאשה את דינה לבית ניימן והוליד ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. הוא השתתף בהקמתה של שכונת 'מאה שערים', והיה בין
ראשוני המתיישבים בה, למרות
שיהודי העיר העתיקה שחקו-לעגו לצעדו זה - צעד נועז באותו זמן שכן
הישיבה מחוץ לחומות הייתה מסוכנת. אמיצים היו.
עוד בנעוריו,
שמע על המקרה הנורא ליד 'בתי טורא', בו רצחו גנבים בחור מהכולל שלו בן 23,
את אהרון הרשלר בנו של יוסף שמואל וחנה לבית פפייפר
בעלה של הטוחנת הודעס לבית ויינשטיין ואביה של התינוקת בת ג' חודשים
פייגע. כמה חודשים אחרי זה באדר שנת תרל"ה נרצח שמעון בר יוסף
מכולל חב"ד "נפל מת על-ידי כדור אש אשר ירה בו סריס הממשלה"- חייל
שומר-דרכים. הקונסול התערב והרוצח נענש בחמש עשרה שנה עבודת פרך.
רוב הישוב
היהודי הצטופף בעיר העתיקה, בלי אוויר לנשימה, כמו ברחוב היהודים, רחוב חב"ד ואחר
כך גם ברחוב חברון, שלא להזכיר את הרחובות הקרובים לקבר הנוצרי. איש מהיהודים לא
חלם על התרחבות הישוב מחוץ לחומות העיר, שגם הערבים והנוצרים לא העזו לגור
שם. חיו בתוך העיר לפנים מהחומה, ושערי
חומות העיר היו סגורים "מבוא השמש עד צאתה - אין יוצא ואין בא". שומרי
הממשלה דאגו לכך.
"גנבים
ושודדי לילה אשר אם לא ימצאו אוות נפשם ירצחו נפש בעל הבית" - כתב אברהם משה לונץ - מורה הדרך העיוור, בספרו
'נתיבות' - "והשומרים מחיל הפחה לא
ישיתו לב".
כך קרה לאברך חיים בן הרב ר' אברהם
דוד המלמד מגאליציה, שעבד כעוזר בחנות ממכר משקאות של יהודי ברחוב הנוצרים,
כאשר הוכה על ידי שודדים רעולי פנים מכות רצח "ובסכין אשר בידם פצעוהו פצעים
רבים ואנושים".
"מסיבת
הרעב הנורא אשר דכא לארץ חית נפש אומללי ציון רבו שודדי לילה" כתב עיתון 'הצפירה' בחודש טבת שנת תר"מ.
בחורף אותה שנה יצא
את העיר סוחר נכבד - חתן ר' אברהם
אשכנזי ה'ראשון-לציון', בשם
ר' נסים מנחם–
כבן שלושים וחמש, לקנות למסחרו בד ומזון בכפרי
הסביבה. עם ערב, נתקלו בשודדים ואלה לא רק ששדדו כחמש מאות לירות זהב, אלא גם עינו אותו ואת משרתו ערבי
מכפר סילוואן, "את בהנות ידם כרתו, ואת עצמותיהם פצחו". עוברים בדרך אספו את גווייתו. קהילתו הובילה
אותו לקבורה בהר הזיתים. מעלתו ונתינותו של הנרצח המריצו את הקונסול הצרפתי ופחה העיר
להתערב, וכחמש מאות איש הושמו במאסר.
סיפרו גם כי, על
אם הדרך העולה מבית לחם, נמצאה גופת פאלח רצוחה, ועל כי באחת המערות נמצאה גווית אדם אכולה למחצה ויש
אומרים ירה בעצמו כי "אכף עליו המחסור". איש לא נקף אצבע.
והנה בליל השבת
כ"ב אדר תר"מ נרצח על ידי שלושה שודדים ערבים 'כושים' בחור בן שבע עשרה ר' אברהם אבא זילברשטיין מפשדבורז פולין
ששה חדשים אחר חתונתו. הזוג הצעיר גר בבית חותנו, בחצר שיינדל מיאס, שהייתה מול בתי יהודא טורא – מונטיפיורי. הוא נאבק בהם, אך
חרבותיהם היכו בו למוות. מאחר והיה אזרח אמריקה, הקונסול דרש דמו ונאסרו הרבה
חשודים.
סיפרו על
הרבנית מקוליש מרת הענדיל בת
הגאון מנחם אוירבאך אשתו השנייה של הרב מאיר אוירבאך
בן יצחק, שאבדה ביום שבת ח' תשרי שנת תרמ"ב יום שלוש-עשרה מידות הקדושה
ולא נמצאה עוד, אגדות וסיפורים שונים על היעלמותה בערפלי המסתורין הילכו ברחובות
הרובע וזכר אין חפשוה בכל העיר וחוצה לה, במנזרים, במסגדים, בבחרות ובמערות, וגם
הממשלה השתדלה בכל דרכיה, השתמשו בכל האמצעים ובכל מיני תחבולות ולא עלתה בידם
למצוא אותה. נעלמה ואיננה עד היום הזה.
יחידי סגולה
מספרים כי בבית-אל עשו ה'מכוונים' "שאלת חלום" ותהי התשובה: במופלא ממך
אל תדרוש!
אבל כנראה גם היא נהרגה על ידי הרוצחים
הפראים.
מספרים על ר'
יוסף יצחק ריבלין, שכשנפלה זכות בידו להתיישב בשכונת 'נחלת–שבעה' שנת תרמ"ט, עשו בני משפחתו סגולות ולחישות בשביל לגרש את
'דיבוק המדבריות,' שנכנס בתוכו [זה
לא עזר – הוא ואשתו הטריה התיישבו בשכונה].
שש שנים מאוחר
יותר, באותה שכונה, בליל ח' אדר שני, נפצע למוות בביתו ר' משה ליב טפר מורה הדרדקים, שני שודדים ערבים מה'שחורים' - צאצאי העבדים, יש אומרים – מחיילי הממשלה היו.
בחרבות היכוהו. ר' יואל משה סלומון תושב השכונה אמיץ הלב הביאו באותו לילה
לבית החולים 'ביקור- חולים', כשאת 'בקשיש'
פתיחת שערי העיר והקוניאק לחיזוק הפצוע מימן מכיסו, ר' משה ליב נפטר
בידי הרופא, בן המיסיונר הגרמני, הדוקטור
מאקס סנדרצקי כשהוא משאיר אחריו אשה וילדים.
ואילו ב'משכנות
שאננים' ר' אליהו זלמן באסאן
הציב מלכודות לצוד בהן את הזאבים, שנכנסו לשכונה,
וקצת לפני פסח
תרמ"א נרצח ישראל-חיים שענבוים
בשכונת 'מאה-שערים'.
לראשונה, בשנת
תרל"ה [1875] ייסדו, הרב שלמה זלמן בן הרב נחום לוי
והסוחר העשיר והנכבד ר' בן ציון ליאון [קרי: ליון], חברה לבנין בתים
בשותפות מחוץ לחומה. הגורם הישיר לכך היה כי הישמעאלים, בעלי הבתים בעיר
העתיקה, העלו מדי שנה את דמי השכירות לדיירים היהודים. עם ריבוי התושבים
היהודים, והעולים שזה מכבר באו, תנאי המחייה הורעו, הפחתת סכומי החלוקה, המחלות והמגיפות
שפרצו עקב הצפיפות, החריפו את המצב, והעיקר- האפשרות לתשלומים לשיעורין בעד רכישת
דירה, כתחליף לתשלום שכר הדירה, היוו תמריץ לפתרון.
השניים, הרב
שלמה זלמן נחום לוי והר' בן ציון ליאון, קנו מחוץ
לחומה, מערביי ליפתא, כ 16 דונמים קרקע, מגרש
שמם, רובו סלעים "וצורי נגף שביניהם גדלו וצמחו צורים וברקנים". אספו
מאה יהודים אדוקים, איגדום בחברה משותפת, בם
גם הרב ר' נפתלי יצחק הלוי רוהלר ראש השו"בים וראשון לעדת האשכנזים
בירושלים, צירפו את ר' משה צבי לוינזון, טוחן קפה זעיר ור' יוסף יצחק
ריבלין, עסקן ציבורי מפורסם – והחלו לבנות לעצמם בתים מחוץ לחומת העיר העתיקה.
למקום קראו כזכר לברכה, שבורך יצחק אבינו בספר 'בראשית',
שזרע ומצא מאה שערים.
את תכנון השכונה מסרו לידי קונרד שיק,
צייר מפות וחוקר עתיקות ירושלים, אותו שוליית נגרים, מרכיב שעוני קוקייה, אשר הגיע
למיסיון הגרמני בירושלים, כפרח כמורה צעיר ובעזרת כישוריו הנדירים וסקרנותו
הגדולה היה לאדריכל.
כשגמרו
לבנות את עשרת הבתים הראשונים, הפילו גורל - מי יזכה לגור בם. ישראל חיים היה שם עם
הרב ר' אלעזר דן בן הרב ליב גברילוביץ, [מזקני משפחת כרמון] והחל
לשלם 2 נאפוליון לשנה עד תום עשר השנים – אז יגורו שם כולם.
הייתה זו
השכונה החמישית מחוץ לחומות העיר ונבנתה כ'הלכה'; לפי הכתוב בתלמוד, פסקי
הרמב"ם, 'שולחן ערוך' ו'שו"ת [שאלות ותשובות] רבנים'. את הבתים, במחיר 70 נאפוליון לבית, בנו
דבוקים זה לזה [יותר זול], חזיתם כלפי פנים, וקירותיהם החיצוניים היו לחומה ובה
ששה פתחים, אחד ראשי [לימים לכשירחיב הוצבו שם שערי ברזל שננעלו מדי לילה]. לפתח
כל דירה, הייתה חצר פרטית קטנה [כשבעים
מטר רבועים] ובה, כ'הלכה'; המטבח ובית-הכסא.
מתכונת בניית
הבתים יצרה חצר פנימית בצורת מלבן ובה הוקמו מבני ציבור: בית-כנסת, בורות-מים
ותנור אפייה משותף, לימים גם בית-מדרש, מקווה, בתי-מחסה להכנסת-אורחים, חנויות
ושווקים. אלה נרשמו כ'הקדש' [וואקף] שאי אפשר למוכרו או להעבירו. בית הכנסת 'חצר אברהם'
הידוע יותר בכינויו 'הישיבה הגדולה' נבנה בשנת תרמ"ב 1882.
הוועד,
שנבחר לפי 'הלכות דינים', כלל גם את העסקן הציבורי הספרדי, שמואל ברוך,
שאב משם גם את סמכויותיו לניהול המקום, אפילו להשכיר את תנור האפייה.
עקב האיסור,
שהוטל באימפריה העות'מאנית, על רישום קרקעות על שם החברה, על מנת למנוע בעיות
משפטיות עם הרשויות, נרשמה הקרקע על שם כמה נציגי החברה, שלכל אחד מהם הייתה
נתינות שונה, והדבר אושר על ידי הקונסוליות השונות, כך שהקרקע של 'מאה-שערים' נרשמה על שמם של נתינים: עות'מאני, אוסטרי,
גרמני, רוסי ואנגלי - כך קרה,
שלשוטרים התורכים לא הייתה כל שליטה בגבולות 'מאה-שערים' כי זו עמדה תחת חסות
אנגליה. יש אומרים בזכותו של מר אליהו גודאל [קרי: גדול] שהיה בין הנועזים הראשונים שגרו בשכונה זו - עלה מאנגליה כסוחר
עשיר - יהודי חרדי דתי ולאומי, והוא
שקיבל על עצמו לסדר את תנור האפייה בשכונה - כל בעלת הבית הייתה מכינה לעצמה את
העיסה, עורכת את הככרות, ושולחת לתנור הכללי לאפיה, שבו היה אופה מקצועי.
ישראל-חיים עם משפחתו -
אשתו וארבעת צאצאיהם היה בין ראשוני מתיישבי השכונה החדשה, שרק באחת מארבע
שורות בתיה התיישבו גיבורי הרוח מ'מאה
החברים', שהתנדבו לצאת מחומות העיר ולהתיישב ב'כרם-כדכוד' השמם היא 'מאה-שערים'. "פתוחה לכל ארבע רוחותיה"
הייתה השכונה – בימים הראשונים, שערים טרם הוקמו, ושומר מיוחד מה'מוגרבים' נשכר
לעמוד בפתח להגן על יושביה מגנבים ושודדי
לילה.
באחד מלילות שבת של
ראשית ניסן תרמ"א [1881] הסב ר' גדליה
האופה, המכונה גם בקר מבריסק, גבוה
וחסון "בעל הזקן והפיאות צהובות‑השיער, שחונן בכוחות‑גו ובגבורת‑רוח ללא‑חת", לשולחן השבת
עם בני ביתו וקידש על היין, לפתע פרץ לתוך הבית ערבי בדווי, מגנבי ליפתא מן 'השחורים', עטוף ב'עבאיה', פניו זועפים,
עיניו בוערות ושאל לשומר המוגרבי. בני הבית אמנם נבהלו מהפרא, אך ר' גדליה
אזר אומץ וכוח, והחליט להוליכו אל
השומר, והנה כשראה השודד-רוצח הזה את השולחן הערוך לכבוד שבת מלכה נעצר, החל מושיט
ידיו, זולל וסובא, ור' גדליה עמד לשרתו והתחיל מגיש לפורע, מהמאכלים אשר על
השולחן, בתוך כך חמקה אשתו האמיצה מהבית, יצאה אל השכנים
וקראה לעזרתם.
אותה שעה סביב
השכונה, התגודדו ערבים מן הסביבה כדי לראות איך יפול דבר, המתינו להתנפל
עליה בשעת כושר.
השכנים
המוזעקים מהרו לקרוא לשומר, וכשפגשוהו החל צועק לעומתם: "מהרו והתחבאו, כי
רוצחים, שודדים ערבים, אורבים לנו מאחורי השכונה בשורה המערבית". תושבי
השכונה הפצירו בו כי ירוץ לעיר העתיקה לקרוא יהודים לעזרה, והוא באחת: "
אבודים אנחנו, הם רבים מאתנו, ואין דרך להביא עזרה, גם אם אצליח להגיע עד שערי
העיר העתיקה לא הועלתי בכלום, כי שערי העיר סגורים בלילה".
השכנים לא
הרפו ממנו, ודחקו אותו לבית ר' גדליה. כשראה הפרא את השומר הערבי,
חדל מזלילתו, שלף סכין ארוכה – חרב, מחגורתו, דקרו למוות והחל להכות על ימין ועל
שמאל, לא מעט נפצעו.
ביניהם ר'
אלטער בר-אוריין ובעל מעשים שהצטיין באומץ-לבו ובעוז-רוחו. ורב היה חלקו
בהגנת השכונה בשעת התנפלויות. הוא הראשון
שהביא כל מיני דגים מלוחים וסחר בהם בסיטונות בחנותו, שברחוב היהודים בעיר העתיקה,
וכחזן מעולה שר את ה'מוספים' בבית הכנסת בשכונתו - מאה-שערים מהומה גדולה פרצה
בשכונה. הנשים והילדים הרימו קול זעקה "והיללה בוקעת שמים", הגברים
נאספו להגן על החיים: מהם עמדו להלחם עם הבדווי בבית ר' גדליה, ויש שיצאו
החוצה לפגוש במתנפלים הרבים, אשר כבר נכנסו אל תוך השכונה.
לקול צעקות הנשים
והילדים ולמראה היהודים, שהגיבו ופעלו והסתדרו יפה ונכון בהגנה, נפלה אימה
גדולה על הפורעים והם ברחו. אתם נסו גם המתגודדים סביב והשכונה נצלה משוד וממוות,
ור' גדליה מנקמת גנבי ליפתא שרצו "להסיר את כתם חרפתם" משום דרכו
להיפרע מהם - שהיה תופסם, כובלם ומוליכם לעיני כל אל בית המרחץ, טובל את רצועתו
במי המקווה ומצליף בהם.
במאבק על
הגנת הרכוש והנפש, ישראל חיים היה מן הנחלצים לתפיסת המתפרץ. היכה את
הבדווי בפניו וחיבל בגופו, ואף הצליח עם כמה מתושבי השכונה לכפתו בחבלים, אך הכושי
הצליח להשתחרר ותוך כדי מאבק, פצע בחרב את רגלו של ישראל חיים. ישראל חיים
המשיך להיאבק בפורע המשתולל ושוב נפצע ממכת החרב - הפעם פצעים אנושים.
ישראל
חיים הובל אל תוך החומות, אל בית החולים האשכנזי 'בקור
חולים' הוא 'יודישע דויטשעס ביקור חולים
הוספיטל'. לא הועילו מאמציהם של ר'
אליה מלוצין מנהל הבית, לא של הרופא ד"ר שרגא פופליס, ולא של האחות
הרחמנייה - מצבו של ישראל חיים הידרדר, העזרה הרפואית המועטה שאפשר
היה להגיש לו לא הועילה, וכעבור שבעה ימי יסורים קשים, ביום י' בניסן תרמ"א
[9.4.1881] הוציא שם את נשמתו, הגיבור
שבשכונה.
"היה
זה ר' ישראל חיים שיינבוים
ז"ל. בן ל"ה שנה, יחיד להוריו הנכבדים, ואב למשפחה: האחים שיינבוים
ירושלם" כתב הר' זלמן ריבלין.
הוא הובא
למנוחת עולמים בהר-הזיתים. ליד הקבר הרענן קונן האב השכול: "עיני עיני תרד
מים כי בעולם הזה נקטף בני היקר והתמים ירא השם וחפץ במצוותיו, יחידי, חמדת ליבי
וחיי נפשי, האהוב והחביב....ארץ אל תכסי דמו ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים וינוח
בשלום על משכבו ויעמוד לקץ הימים וימליץ טוב בעד ארבעת אפרוחיו... " בהם
משה-שמואל ומנחם.
ור' יוסף
יצחק ריבלין ראש הקהילה היהודית בירושלים ויוזם הקמת 'מאה-שערים' קרא את הפסוק
השישי מספר יחזקאל פרק ט"ז
'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך מדמיך חיי".
ופסח בא.
סוף דבר
האב,
ר' מאיר שעהנבוים נפטר בשנת תר"נ, תשע שנים לאחר מות בנו,
והוא קבור לידו בהר-הזיתים.
האם,
חיה-ביילא נפטרה בשנת תרס"ה, חמש-עשרה שנים לאחר מות בעלה והיא קבורה
בסמוך לו.
ר' מאיר עלה לירושלים ב ג' סיון תר"ג, [1843]. "השתדל
הרבה בצרכי ציבור" והיה ממייסדי הישוב בבתי מחסה,.
עיסוקו-מקצועו: כותב ונאמן 'הכולל'
אך אינו נמנה על מקבלי 'החלוקה'. ואת כל חייו העביר בין חומות ירושלים; גבאי היה, ישב
באחד החדרים בשכונת בתי-מחסה "שהתמסר לבנייתה ושיכלולה בכול כוחו ובכול רגשי
נפשו" וכתב הרבה בענייני קבלה "והם בידי בניו".
להוציא בית העלמין בהר-הזיתים, רק פעם אחת, ב'יום הקדוש' נאלץ לרדת כפעיל
הקהילה אל 'המחכמה' - מקום מושב בית הדין העליון העות'מאני בסוף רחוב השלשלת - בדבר גמר
קניית המגרש שעל הר-ציון לצורך הקמת השכונה. עיכובים ומכשולים שונים היו, והרבה
צרות ותלאות סבל עד שהשיגוהו.
עבודתו המצוינת בהקמת השכונה, שהייתה גולת הכותרת לבתים ולחצרות ההקדשות
בירושלים העתיקה, הפיקה רצון מאת ראשי הוועד
הכללי, שבחרו בו להיות אחד מראשי הוועד המקומי לבנין והנהגת הבתים,
שנבנו בעזרת נדיבי אשכנז ואונגרן. את
תפקידו זה מילא באמונה ובאהבה ודאג כי הרבנים שמואל סלאנט ויעקב יהודה
לוי ייתנו את הכשרם והמלצתם החמה למשתכנים בה. לא עברה שנה והוא נפל קרבן - במוצאי שבת אחד, ליל חושך וגשם שוטף, המגרש
לא היה מתוקן - תעלות שופכין מסודרות לא היו - ר' מאיר המודאג קפץ ממיטתו לפתוח תעלה, שנסתמה,
מחשש כי המים ישטפו את בתיהם, עבד במרץ ותוך
כדי נפל בשוחה עמוקה מלאה מים, הצטנן, נפל למשכב ואחרי שלושה ימים מת ר' מאיר שענבוים, ראש בית שעהנבוים
בירושלים.
לימים יכתבו:
"שכונת
בתי-מחסה לעניים על מכון הר ציון עולה על כולם במקומה הגבוה הנשקף על הרי מואב.
בתכניתה ובבנייניה היפים, בהם בתי רוטשילד, בית הכנסת הנשקף אל 'הר הבית' ובתי
הכנסת-אורחים. השכונה עומדת על מגרש גדול ויפה על הר ציון על יד החומה הדרומית
המזרחית, מכילה יותר מאה בתים מרווחים, כפולי קומה..."
ר' בן
ציון ליאון נפטר בירושלים ממחלת הטיפוס בח' סיון תרמ"ג.
הרב ר' שלמה
זלמן בהר"ן, שהיה גם ממייסדי פתח-תקווה, נפטר ממחלת החלירע בשנת
תר"ע.
ר' אברהם
מרדכי מאקס הקדיש את בית מגוריו של חותנו ז"ל במאה-שערים - הרב ר' נחום
צבי הריס הגבאי - לבית-כנסת בשביל 'אחינו האמריקאים' שם התפלל אברהם
הוכשטיין, בנו של הרב צבי הירש הוכשטיין מניו יורק, עד שהרוגהו
התורכים, בדמשק. תרע"ז.
אחרי רצח
ישראל חיים שעהנבוים גודלו היתומים על ידי הסבא והסבתא שלהם מצד האב - מאיר וחיה ביילא.
הבכור משה
שמואל נקרא על שמו של סבו, אבי אמו משה שמואל ניימן, שדגל בשפת עבר
מבתי אונגרין, נישא לרומה מרים בתו של ר' יענקלה בעל הלשון קודש
הוא יעקב זילברשטיין ביום ח' אלול תרמ"ח. הצעיר, מנחם.נישא לברנדל
נכדת משה זקס נינתו של צדוק הלוי קרויז.
משה שמואל
ומנחם, שותפים היו בבית דפוס –
'דפוס שותפים'
- יחד עם יוסף
יצחק פקר וצבי מנשה ליפשיץ .
ואת שמות שתי הבנות של דינה וישראל
חיים שעהנבוים : לא מצאנו.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות,
סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים
1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי
של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה,
1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
לאיתור הקבר של ישראל-חיים שעהנבוים בהר הזיתים, כנסו לקישור
