שמעון גרינשפון - נפטר מעקיצת זבוב נדיר
5.6.1929 - בלפוריה
בית
הקברות בבלפוריה
טכסט:
פ"נ
שמעון בן יחיאל
גרינשפון
אהוב וישר היה כל ימיו
מת בעבודה באביב עלומיו
כ"ו אייר תרפ"ט
ת' נ' צ' ב' ה'
קהילת
ציון אמריקאית [= [American Zion Commonwealth חברה ציונית מיישבת.
החברה נוסדה בארצות-הברית בשנת 1914 על ידי 'מסדר בני-ציון' ארגון ציוני אמריקאי שהוקם
בשנת 1908 "למימוש
צרכיהם של יהודי העולם" עם דגש על תמיכה בקונגרס
הציוני להשגת בית לאומי בפלשתינה היא
ארץ ישראל עבור העם היהודי כלומר שיתוף פעולה עם גופים ציוניים כמו 'אוצר התישבות
היהודים' וחברת המימון 'אנגלו-פלשתינה' [וגם אולי בעיקר יישוב מחדש של מהגרים חדשים בארצות הברית].
ההתיישבות
המחודשת בעמק יזרעאל החלה באמצע המאה ה-19, כאשר בעמק התיישבו גרמנים צעירים
יש אומרים בני עדת הטמפלרים] הקימו חווה בלב הביצות וחפרו באר, רובם חלו בקדחת ומתו [חלוצי
נהלל באו למקום בספטמבר 1921 התיישבו בגבעה ליד תל שימרון סמוך לכפר ערבי מעלול אשר כינוה 'גבעת
הכיבוש']. הנותרים
מכרו ועברו צפונה סמוך לכפר הערבי
אל-מג'דל שעל שפת הכנרת [ אומרים שהצטרפו על נשיהם וטפם לגרמנים הקתולים] האירופים הנוצרים חלו במלריה וניסיון
ההתיישבות במגדלא נכשל.
במרץ 1909
רכש האגרונום יוסף טריידל בשם
'המשרד הארצישראלי' 6,000 דונם מן הגרמנים בעלי הקרקע עליה קמה חוות מגדל .
בתחילת
המאה ה-20 החלו מוסדות ציוניים [כמו 'הכשרת היישוב' [רכוש
אדמות [אדמות ביצה ברובן] בעמק יזרעאל
מבעליהם החוקיים [בעיקר מפיאודלים ערבים כמו משפחת סורסוק היושבים
בערים כמו בביירות או אלכסנדריה. אך גם מהגרמנים בחיפה].
היישוב
היהודי הראשון שעלה על הקרקע בעמק היה מרחביה שהוקמה ב־1911 על חלק מאדמות הכפר הערבי אל-פולה. שנמצא למרגלות הדרומיים של גבעת המורה.
במלחמת
העולם הראשונה חברת 'קהילת ציון האמריקאית' רכשה גם היא בלב עמק יזרעאל המערבי
אדמה [ מהאחים נג'יב ואלברט סורסוק] וייעדה אותה לכ-100 חיילים
משוחררים אנגלים ואמריקנים מהגדודים 38
ו-39 של ה'גדודים העבריים' וגם
ארצישראלים מגדוד ה- 40 של קלעי המלך. הנשוא עלה לכותרות בעיתונות, בעיתון 'דאר
היום' כנראה בניסיון למנוע מהמשוחררים לעזוב את הארץ כי לא קבלו אדמות.
רכשו
קרקעות שניתן למוכרן בארצות-הברית [מספרים כי
בעת שפנה ועד המושבה של רחובות בבקשת לקבל הלוואה לרכישת כמה אלפי דונם
להרחבת המושבה, סירבה החברה לסייע] .
מספרים
כי חברת 'קהילת ציון' התקשתה לגייס את הסכומים
הנדרשים
ולכן מכרה נחלות =' נומערים' [20 דונאם תורכיים = נומער] ליהודים בארצות-הברית כמו לח' ד' שאפיר מסינסינאטי שרצה להבטיח את עתיד ילדיה היתומים של אחייניתו
קונה אלמנת שלמה מנחם ראב –בן עזר בירושלים. [ואכן צאצא אחד עד היום מתגורר במקום
שלמה בן-עזר] וכן למשפחת אפשטיין וגם למר גודמן ובכך היו גם לחברי 'קהילת ציון' בארצות-הברית.
בימי מלחמת העולם הראשונה הושבתה פעילות
החברה לרכישת קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל, אולם עם כיבוש הארץ על ידי
הבריטים, וכינון המנדט הבריטי חזרה החברה לפעילות והתחדשו המאמצים
לרכוש קרקעות בעיקר בעמק יזרעאל.
באוגוסט
1919 ביקר נשיא ''קהילת ציון' ברנרד
רוזנבלט בארץ; יהושע חנקין איש הקרקעות של חברת 'הכשרת הישוב' הציע לאורח חכירה עד שתושלם הקנייה. רוזנבלט
הסכים והקרקע שליד מרחביה הועברה
ל'קהילת-ציון' בשנת 1920.
כשראו
ב'קהילת ציון' כי שחרור החיילים מהצבא מתנהל בעצלתיים כך שרוב מועמדים להתיישבות
חזרו לארצותיהם, העלו בסוף שנת 1919 על הקרקע
שעל גבעת המורה
קבוצה של 25 פועלים ו-9 פועלות, שהקימו חווה חקלאית והתחילו בהכשרת האזור
להתיישבות, "עוד טרם שהושלמה רכישת הקרקע"
כתב עיתון 'דאר היום' [11 ביוני 1920] שם גם חיה עם בעלה משה פישמן, שעלו מאוקראינה אל החווה בכפר-ילדים לשם
התיישבות בבלפוריה, גם
העגלון מרחובות שעבד ביפו, ובבניין תל-אביב - אברהם הכהן זוסמן עם שרה אשתו על ילדיהם, גם שלום קריינר ששינה את שמו למחניימי עם עלייתו מפולין לארץ,
[ממייסדי מרחביה, חבר בארגון' השומר', נשא את חנה לבית ילגובסקי Ilgovski=] ]. ממייסדי בלפוריה
שהיתה לאשתו. [אחר עברו עם שני ילדיהם, ראובן
וגדעון, לרחובות]. כשעברו
למושב בנה שלום לאימו רחל ולאביו דוב צריף בחצר ששת הדונמים שלידו. אימו רחל הלכה לעולמה בשנת תרצ"א ונקברה במושב. האב, דוב
מחניימי חי עוד שנים רבות אחריה ועסק בצורכי הציבור, מיוזמי הקמת בית-הכנסת
במקום, בשנותיו האחרונות חי בעפולה ושמה נקבר]. את משק מחניימי קיבלו אהרון וברטה
רשף [גרינשפון], ולימים קנו אותו חנה
ומייק קנט.
ניסיונות להשיג קרקעות
נוספות הצמודות לבלפוריה צלחו בסוף 1921, עם רכישת 8,000 דונמים מאדמת רוב-אל-נאצרה [חלקה הגובלת
בבלפוריה ממזרח] מהנרי ומרי
סורסוק תושבי ביירות. ולערבים
שעבדו אותה ניתנו פיצויים כחוק.
בשנת 1921הוקמו בעמק
יזרעאל המושב נהלל והקיבוץ עין-חרוד ולאחריהם, בשנת 1922 - במלאת 5 שנים למתן 'הצהרת בלפור',
הומרה החווה החקלאית והייתה למושב בלפוריה [על שמו של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס
בלפור]
בו
מתיישבים מ'הישוב הישן' ועולים חדשים,
דתיים ולא, יוצאי קיבוצים, מספר אנשים מהקואופרציה במרחביה כמו יצחק קלמן
ורעייתו נחמה לבית בילנקי וכן מ'עזרת אחים' בפתח-תקווה [ואומרים שמ'אחווה' כמו קטיה ושלמה פריצקר [קרוב משפחתו של ישראל פריצקר שלח"י רצחוהו בתל אביב 1943]
גם נחום מינור היה חבר 'אחווה',
גם אריה כהן ואשתו אהובה לבית ביחובסקי, שכונתה פעשע-ליבע.
אומרים כי לאחר שעזבו ראשוניו
את המקום והלכו להקים את המושב בלפוריה, ישראל בלקינד [אתו נעמן בן
אחיו הצעיר וישראל שוחט] יסדו כבית חינוך
עבור יתומים יהודים ממזרח אירופה, בעיקר יתומי
הפרעות שחולל סמיון פטליורה באוקראינה בשנת 1919 [ב-25 במאי 1926 בפאריס התנקש בחייו של הגולה הפוליטי סמיון
פטליורה והרגו בחמש יריות אקדח, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו.
במשפטו יצא שוורצבארד- זכאי]. בנו בתי לינה
לילדים, בית-כנסת, בית-חולים מקומי, אורווה ורפת; הבוגרים שהיו שם: מנהל הכפר - שניאור זלמן פוגצ'וב ומשפחתו, מורים
אחדים, ושלושה שומרים כשבראשם אלישע שלום המרוקאי מטבריה שעבד בכפר גם כסנדלר. השטח - 900 דונם, נרכש על ידי 'קהילת ציון אמריקאית' ואילו המוסד מומן על ידי יהדות
דרום-אפריקה.
כפר
גדעון מושב צפונית
לפולה שהוקם בשנת 1923 על ידי עולים מטרנסילבניה [על קרקע של קק"ל].
בשנתיים הראשונות הובאו מים מבאר בבלפוריה מ'הבאר הגרמנית'. לימים הוקמה בריכה משותפת לכפר-גדעון לתל-עדשים, מושב שייסדוהו בשנת 1913 חברי ארגון 'השומר' ולקיבוץ מזרע שהוקם
בסמוך בשנת 1923 [על ידי עולים מן העלייה
השלישית].
בשנת 1934 סיימו
מתיישבי בלפוריה חפירת באר חדשה, שהביאה להגדלת החקלאות המקומית.
'מחנה
ישראל' ישוב לרגלי גבעת המורה, מול 'כפר ילדים' שחוגי
'אגודת ישראל' רצו לייסד שם מושבה, אך
מהעניין בסופו של דבר יצא מפח נפש [לימים היה לשכונה בעפולה עלית].
הרופאה
ד"ר סופיה חסט [בארץ משנת 1925] שגרה בתל עדשים
[הסבתא של {אלכסנדר} אליק
רון. הניצב בדימוס, מפקד המחוז הצפוני של
המשטרה] עבדה בצריף בית החולים של עין חרוד ליד המעיין והייתה גם הרופאה של כפר גדעון.
חברת 'קהילת ציון' העניקה למתיישבים הלוואות לרכישת הקרקע
ולבניית רפתות ובתים -בתי בטון
ואבן ובעלי גגות רעפים, אשר זיכו את מתיישבי בלפוריה בכינוי 'המיליונרים'.
וההנהלה הציונית העניקה ל-25 מתיישבים הלוואות לרכישת ציוד. והלוואות צרך להחזיר - בחתימת החוזה עם חברת 'קהילת ציון' קיבל על
עצמו כל מתיישב את תשלומי החכירה למשך 49 שנים.
והמושב בלפוריה שונה
ממושבים אחרים בכך שחלק מאדמותיו הן פרטיות – '"מושב של כילאיים".
יחזקאל פינקלשטיין, בן המקום [שעזב], אמר לי [באוקטובר 2013]
כי עניין הקרקעות מסובך ומדינת ישראל הטילה עיקול
"ועד שיובהר איש אינו יכול למכור".
שמעון
אלעזר ראב הוא
בן-עזר [בנם יתומם של קונה
והרב מנחם שלמה מ'מאה שערים' בירושלים, זה שבנו שלמה ובת-שבע {שֶפְקָה}
אשתו תושבי בלפוריה] מראשוני המתיישבים. קיבל עוד 70 דונם. 20 דונם,
שהיו מהקנייה של דוד אימו - ח' ד'
שאפיר וזה רכושו הפרטי, לא של הקרן-הקיימת [ למעשה מדובר על 16 דונם
מנדטוריים. הסמוכים למקום בו תוקם העיר עפולה. האדמה היא על שמו של הדוד, רק
בתחילת שנות השלושים העבירה הדוד על שם יוצאי רחמה של קונה "שמעון-אלעזר, יצחק-לייב, אברהם,
חיה-שרה, יחיזקיהו
הוא חצקל, ויונה-זאב" כתבה יפה רוטר נכדת הרב מנחם שלמה, לאהוד
בן עזר.
גם
משפחת אפשטיין, בני אשתו הראשונה של
מנחם מנהוף רכשו 'נומער'
בארצות-הברית. שלחו את האב הקשיש, את אשתו ובתו להתיישב בעמק, בבלפוריה . מנחם
מנהוף מת בשנת תרפ"ח ונקבר
בבלפוריה.
מר אברהם גודמן בארצות -ברית קנה 'נומאער' עבור אחותו שרה-פעשע פנינה לבית אולשק, שנישאה ליוסף
דוד בורשטיין ברוסיה שלפני המהפכה.
בשנת 1925 הגיעה משפחת בורשטיין דרך אודסה באנייה 'לנין' עם האב מרדכי יצחק הכהן, האם, שלוש בנות ושלושה בנים [שאת שמם איני יודע] ליפו.
בבואם למושב בלפוריה
קיבלה המשפחה בית לא גמור, ונאלצה להתגורר ברפת, הקרוב מאמריקה הגיע לביקור
והביא עמו כסף לרכישת הציוד הדרוש, פרדות וסוסים. הוקם לול, נשתל גן-ירק, וניטע
כרם ענבי מאכל.
יוסף דוד נהרג בט' בשבט
תרצ"א, קורבן פעולות האיבה "במוצאי שבת חדר לחצר מתנקש מכנופייתו של עז-א-דין
אל-קאסם" רצח אותו בפתח ביתו
בבלפוריה.
יוסף הובא
למנוחת עולמים בבלפוריה, בן 52 [אביו ואמו
נפטרו קודם לכן]
צאצאיו עזבו את המושב,
ולא מכרו את המשק – לדבריהם מטעמים סנטימנטליים.
ד"ר
דב [בוריס] ברכאן, [ברכאי]
עלה לארץ ב- 1922, נשא את ג'ינה ועבד בהנהלה הציונית במחלקה לפיתוח קרקעות. ב-
1923 עבר לגור ב'כפר ילדים' [שם נולד בנם] ושימש כממונה מטעם 'קהילת ציון האמריקאית' בעמק. את אחות אשתו את גרטה מוגילביץ [הרטה
מוגילביצקי] הצעירה והיפה קברו בבלפוריה, אולי, כי אחותם גניה
הייתה נשואה לאחד ממייסדי המושב לרוזנמן.
בשנת 1924 רכשה 'קהילת ציון' את אדמות הכפר פולה וסביבתו מידי
הבעלים הפאודל שישב בביירות. תמורת פיצוי נאות 'הסכימו'
הצמיתים לעזוב את האדמות שאותן עיבדו. "אלה שלא יעזבו בזמן יצטרכו
לפצות את הקונים". אומרים כי לפני מלחמת העולם הראשונה פרצה בצפון
הארץ מגפת כולרה. השלטונות העות'מאנים הטילו
כדרכם הסגר על ישובי האזור ואילו בעלי
פולה שרפו את הכפר על תושביו, מה שבטוח.
מספרים
על יעקב יחזקאלי ממייסדי המושב
בלפוריה - בתקרית שהייתה עם ערביי הסביבה, בעת חרישת האדמות
ירה בערבי והרגו. מוסדות היישוב הבריחו אותו לצרפת [אומרים כי אחיינו
הוא אריה יחזקאלי ממושב בלפוריה]. ויש אומרים יעקב הוברח ללונדון מחשש נקמת
דם.
ובעיתונות כתבו על 'תקרית עפולה' :
ביום שישי בבוקר ה 28 לחודש נובמבר
1924, פרץ סכסוך בין פלחים
ערבים [רובם נוצריים
מהכפר פולה ובראשם תאופיק בנו של שייח' מחמוד מהכפר סולם על סוסו,
מלהיב את הערבים [הצמיתים = האריסים]
להתנפל ולהכות את היהודים כשהוא נוהם
"עליהום על יאהוד"]. ובין קבוצה
של כ 50 יהודים שהחלו לחרוש באדמה אשר
נרכשה מחדש לא מכבר סמוך לכפר פולה "אדמה שטרם נתבררה בעלותה" טענו נציגי התוקפים; "אדמה שנמכרה ליהודים ורק לאחר
שעזבוה הפלחים הערבים יצאו היהודים לחרוש אותה" טענו מולם ."האדמה
שנחרשה על ידי איכרים יהודים באותו יום לא הייתה 'אדמה שיש עליה סכסוכים' אלא קרקע
שבנוגע אליה סודרו כל תביעות החוכרים בדרך שלום.
שום שחד לא הוצע לחוכרים על ידי הקונים או בשמם" כתב עיתון 'דאר היום'
[22.1.1925 ].
שני
הצדדים השתמשו בנשק חם וקר, ובהתנגשות נהרג ביריית אקדח מוחמד יוסוף.
8 יהודים ו-
2 ערבים נפצעו מאבנים, ארבעה פצועים יהודים ושני הפצועים הערבים הועברו
לבית החולים הממשלתי בנצרת.
מיד
לאחר המקרה באו שוטרים והרופא מנצרת למקום המעשה, ניהלו חקירה ודרישה בנוגע למקור
ההתנגשות בכדי לברר מי ירה את הירייה
הקטלנית.
את
העצורים שלחו לבית האסורים בעכו.
בבית
המשפט המחוזי בשכם מצאו את סעדיה
פז [מוותיקי 'השומר'. יד ימינו של יהושע חנקין מ'הכשרת
הישוב'] חייב בירייה לשם איום [נידון לששה
חדשים מאסר] ואת הפועל החקלאי יעקב סגל – בהריגה בלי כוונה [נידון למאסר
לשתיים-עשרה שנה] ונשלח לכלא ירושלים.
יוסף סמואל ושלום
הורביץ עורכי דינם של הנאשמים ערערו .
בבית משפט העליון בירושלים כשהשופטים מר אוון קורי הבריטי
ו נ'רנ'ורה עזיז הערבי-נוצרי [אומרים כי
השופט הערבי הנ''ל נחשב ליועץ משפטי בדרג נמוך וכממלא מקום התובע
הכללי בהעדרו] וכשהתובע הכללי הוא מר
ג' ס' קרמק, בוטל פסק הדין ונמסר ברור העניין מחדש לבית המשפט המחוזי בחיפה והשופטים שם הם וויליאם ליט הבריטי, מלכיאל מני היהודי ועלי אפנדי הערבי [שמות משפחה הונהגו בתורכיה
בשנת 1929 ונקבעו בחוק בשנת
1934 עד אז הבריות נודעו בשמם הפרטי שניתן
להם בלידתם יש שבילדותם הוסף להם שם שני או שם האב].
"שמו הפרטי של השופט הערבי היה
כנראה מוסה אפנדי עלאמי [Musa
Ell- Alami]" אמרה צמרת.
"מוסה עלאמי נולד בעיר בעתיקה ירושלים בשנת 1897
למשפחה מוסלמית מיוחסת
שהגיעה לעיר מהרי הריף שבצפון מרוקו
ונקראה על שם הר ידוע בסביבה -
ג'אבל עלאם" כתבה ילידת חיפה הדרה לזר.
"סגל יצא זכאי פסק הדין הוצא על ידי
חבר השופטים אחרי התייעצות של שעתיים וחצי. הקהל הרב שהיה נוכח בבית המשפט ושצפה
בקוצר רוח לתוצאות המשפט, קיבל את פסק
הדין בהתלהבות גדולה. המוכתר מבלפוריה [מי זה?] התעלף על המקום, מרוב שמחה
והתרגשות. סגל שוחרר מיד, ועבר להינפש למלון 'הרצליה' " פורסם
בעיתון 'דאר היום' בשישי למאי 1926
אומרים כי מדובר על המלון שבעיר התחתית של חיפה ברחוב אלנבי או סניף אחר של רשת
המלונות' הרצליה' של משפחת אשפטיין.
בשנת 1925 נוסדה
על אדמות אלה [האריסים פונו לכפר עצמו] עיר
כ 'בירת העמק' כדי שתהווה מרכז לכל נקודות ההתיישבות בעמק יזרעאל
[לרבות בלפוריה] - מרכז לקניות, מסחר,
ותעשייה. יהודים, [רובם מפולין
ומקצתם מגרמניה ומליטא ], באו ב 31 במארס 1925 ליישב את המקום "בשנים הראשונות לא נחשבה התיישבות זו
כהצלחה" [בלשון המעטה]" כתב עיתון 'דבר' , אבל גם תושבי העיר זקוקים
לרופא ולצורך זה הועבר בסוף שנת 1925 הד"ר משה טמקין, רופא
'הדסה' מהמושבה יסוד-המעלה
לעיר--יזרעאל היא עפולה. בין בוני העיר
נמצא גם שמואל גנני [גרטנר] מחלים מבית החולים בצריף ליד מעיין חרוד.
נדרשו
ארבע שנים עד שהערבים שחיו על האדמות פונו מהן.
מושל
הגליל לואיס אנדרוס הממונה על הביטחון השוטף ובעל סמכויות לשפוט
עבריינים [וגם לגבות מיסים], נרצח בנצרת על ידי ערבים בגמרו להתפלל בכנסייה
האנגליקנית 26 ספטמבר 1937 ]היה זה הפקיד הבריטי הבכיר ביותר שנרצח], הבריטים ראו בהתנקשות זו הכרזת מלחמה
והגיבו בהתאם: בין השאר - הוועד הערבי
העליון וכמוהו הוועדות הלאומיות – הוצאו אל מחוץ לחוק. המופתי חאג' אמין
ממשפחת חוסייני סולק מתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה [ונמלט],
ובכירי הוועד הערבי העליון נעצרו והוגלו לאיי סיישל מושבת כתר בריטית באוקיינוס
ההודי.
מפקד
הצבא בעמק חנה בנצרת.
מפקד המשטרה
במחוז נצרת ה' בריאנד .
הקולונל
בדימוס [מאז 1922] אלפרד קיש חבר ההנהלה הציונית בירושלים וראש המחלקה
המדינית, מאז שנת 1929 .
סיפרו
כי בשנה השנייה לעלייתם על אדמת המושב אישה מן המתיישבים החדשים ילדה בביתה תינוק
מת – האב קברוֹ בשדה.
בשמיני עצרת כ"ב תשרי תרפ"ו נמצאה מתה
בבלפוריה הפסנתרנית זיכה סגולניצקה
בת 21. הצבעית מקבוצת 'הגבעה' [לימים קיבוץ רמת דוד] לא קברוה במושב.
בט"ו
בשבט תרפ"ו הגיעה בבוקר הידיעה על
מותה של נערה בת 18 ציפורה למשפחת זמיר בת ה-18, המשפחה החליטה לקבור את בתם בעין-חרוד כי בית עלמין
אין במושב.
רבו על חינוך הילדים בית ספר לילדי עובדים ומולו בית ספר דתי של 'מזרחי' [שמספרם היה, כך אומרים, כרבע מספר חברי
ההסתדרות במושב] 'מתבדלים' קראו להם
בעיתון דבר'. מפלגת 'התרבותניקים'
מול מפלגת 'המזרחיסטים' כפי שכינום שופטי
בית משפט השלום בנצרת. היו הלשנות ומוציאי דיבה "אכלו ביא קורצא בי
מלכא" [ ככתוב ב- בבא מציעא, דף
פו עמוד א ] = מרגלים ובוגדים במלכות.
הגיעו הדברים עד להרמת ידיים אלימות
ומכות כמו המעשה על אותו איכר זקן, חבר ההסתדרות, משה
פישמן, "הידוע בכל הסביבה לאיש תם ויש" שהתחנן לפני שלושה בריונים מה'מתבדלים' [ביניהם שניידר ותתר ]לרדת עם בקרם מעל שדה
החציר שלו ודקר אחדות מהפרות בקלשון שהחזיק
בידו, שלושת
המנהיגים, התנפלו עליו, הכוהו ופצעוהו קשה, מפני "שהכול שייך לנו ולא
לכם" – כך ענו לו.
"המוכה שכב חולה במיטה ארבעים מיום וקבל תעודות
על כך מאת הרופאים"
בהם גם
ד"ר לקטוש שבא מהונגריה והקים משק במושב למחייתו.
המצב
הסתבך - דבר החקירה הובא לפני שופט השלום בנצרת כי למשפט בוררות של יהודים סרבו להופיע אנשי
'המזרחי'
"הנה
כי כן זכה 'המזרחי' לקצור ברינה מה שזרע לפני שנה" כתב איש בלפוריה גרינשפון צב"י [ "צעיר בני ישראל"
אמרה צמרת ] בעיתון 'דבר' [ 22 יוני 1929].
הסתדרות
המזרחי ] = מרכז רוחני]
תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה באירופה [בבאזל
בקונגרס הציוני החמישי] בשנת 1902 "אין שיתוף פעולה אמיתי בין המזרחי לבין הציונות
החילונית, אלא רק שיתוף פעולה פרקטי, לצורך שמירה על האינטרסים של היהדות הדתית"
כתבו במצעם.
הסתדרות
הכללית [או ההסתדרות]
ארגון שנוסד על ידי מפלגות פועלים סוציאליסטיות
בחיפה [חנוכה תר"פ -דצמבר 1920,[ כדי לאגד שכירים למקצועותיהם ועובדים
עצמאיים "החיים על יגיעם".
אריה [לייבל] כהן
המנהיג הבלתי מעורער של ה'מתבדלים' מקבוצתו של בנימין דובנוב מהמושב
[האבא של יואש דובנוב לימים ראש העיר עפולה] שימש פה לכל חבר מושב שהיה מחסידי ההסתדרות והמפלגה כאשר סטה מן הקו
של חוקי המושב והתנועה.
שלא לדבר על מריבות על
רקע אידיאולוגי כמו זו שביום הירצחו של ד"ר חיים ארלוזורוב [1933]
"בלהט הוויכוח עם ניוטוב הרוויזיוניסט המושבע –הוריד שייקה על
ראשו שק סובין שנשא על כתפיו מן המחסן".
אבל בינתיים משפחת זמיר עזבה.
מרים שפירא, אחותו
של המשורר ש' שלום = שלום יוסף שפירא [שאביהם,
האדמו"ר מדרוהוביץ' רבי אברהם יעקב שפירא, הצטרף לקבוצת החסידים שייסדו את כפר-חסידים בעמק זבולון, בשנת
[1925הייתה
הגננת במושב שנים אחדות.
גם יחיאל
[חיים] טויבר, שרצה לבנות
עם לייבל
כהן
מחסידי מפלגת הפועלים , בית חרושת לעיבוד סוכר מסלק, כפי שהיה קיים באוקראינה ארץ
מוצאם, אבל שימש כגבאי בית הכנסת המקומי
במושב. סיפרו כי כשהרב אברהם יצחק הכהן קוק היה מגיע לבקר את
הישובים החילוניים בעמק הוא ישן בביתו.
שמעון גרינשפון עלה עם משפחתו: אביו יחיאל, אמו דבורה
ואחיו דוד ושמואל [לימים
משפחת רשף] מהעיר דרוהוביץ פלך
פודוליה [אוקראינה], וקנה את משקם של חיה לבית
אינדיקטור ודב [ברל] פילברג, יליד הגליל שעברו לפתח תקווה.
האב,
ר' יחיאל גרינשפון, היה מורה בעירו, והעמיד תלמידים ותלמידות רבים. אחת מהן
לאה לבית ויין עלתה ארצה ליפו כנערה צעירה עם הוריה, אחיה, ואחיותיה
[בשנה הראשונה לבואם ערבי דקר אותה בסכין, "ואת הצלקת נשאה כל
ימיה"] נישאה לאברהם ציטלין
בתל-אביב, קבלן להובלות חצץ וזיפזיף לבניין על גבי גמלים הגיעו והתיישבו בבלפוריה.
גם
במושב בלט יחיאל גרינשפון בבקיאותו ובשליטתו בשפה העברית ובדקדוקה, וכולם
כיבדוהו. כל ילדי המושב הוכנו לבר מצווה ושיננו את טעמי המקרא אצלו
שמעון
בחור בשנות העשרים לחייו יצא לקציר, במאלמת הרתומה לפרדות ונעקץ מזבוב נדיר. ימים
אחדים התהלך ותופעות שונות בגופו, מבלי שזוהו סיבתן.
סיפרו כי הרופא ששירת את האזור כולו, ד"ר האמר
[על שמו מרפאת 'עומר' בעפולה]. שמגוריו היו
במושב מרחביה אך הגיע לכל מקום שאליו
הוזעק, רכוב על גבי הפרדה, "מעודו לא סירב לכל קריאה ולעיתים גם לא חסך דברי
עידוד ומילה של בדיחות, וגם בזה עזר לריפוי". הוא ששלח את שמעון לבית-החולים [צריפי עץ]
בעין-חרוד.
יצאו
לאשפזו בעגלה רתומה לזוג פרדות אך שם נפטר -
כ"ו אייר תרפ"ט [5.6.1929]. שירתום אחיות ורופאים מסורים
ומעולים, ש"עבדו מעבר לכוחותיהם", אך לעיתים קרובות קצרה ידם מהושיע,
מנהל בית החולים היה איש קפדן - ד"ר הירשוביץ-הראל.
כבר בסיוון תרפ"ו בחרו
אנשי המקום בגבעה מרוחקת, קידשו את אדמתה למנוחה אחרונה וקבעו בית עלמין
בבלפוריה כי הסבתא הזקנה איטה לבית
קונשטוק נפטרה. תל אדמה בלבד ציין את מקום קבורתה, בית עלמין ללא גדר,
בחרו כדין שלושה מאנשי המושב להיות ממונים על הקבורה,
ונקראו 'חברה-קדישא גחש"א [=גמילות חסד של אמת] דבלפוריה' קיימו ישיבות בכל ראש-חודש, והוציאו
פנקס כתוב בכתיבה תמה: תקנות סדרי ההלוויה וקבורת המת
את הטהרה, הלבשת המת בתכריכים, וחפירת הקבר - עשו אנשי המושב בהתנדבות [הרוחצים את הגברים
ואת רחצת הנשים בצעו הנשים], "גם נלחמו על התפקיד וראו בו מצווה.".
"כל
דור שונה מקודמו", אמר יגאל יזרעאלי מבלפוריה.
בשנות
ה 20 הילכה בארץ מחלה שנגרמה ע"י עקיצת זבוב צה-צה, הנגוע בטפיל, גורם
למחלת-שינה בבני אדם, בחור בן 20 מהר כינרת
לרנר יהושע נעקץ, מת [מאי 1922]
ונקבר בודד בהר [ "פחדו לטפל בו ובגופתו"]יש ואמרו כי זו דלקת
מוח המועברת על ידי קרציות יש ואמרו כי זו
אחת מצורות 'השפעת הספרדית' מגיפה שפגעה קשה בעיקר באירופה.
שמעון נפטר בבית החולים של ההסתדרות ליד מעין חרוד.
להבאת
גופת הנפטר לקבורה בבלפוריה הוזמנה מונית
מעפולה. האב השכול יחיאל, ישב מאחור
ועל ברכיו בנו שמעון.
כל
הכפר שבת ממלאכה את מיטת המת העלו על עגלה
רתומה לפרדות וכל שיירת המלווים יצאה אחריה, אחרי חצי שעה הגיעו. צעדו ברגל ועל כתפיהם המיטה , החליפו ידיים,
דיברו בשבח הנפטר כנהוג, כדין אמרו
'קדיש', ביקשו מחילה וסליחה וקברוהו ראש
לכולם היה הרב אליהו אפשטיין, [ששימש
גם כשו''ב מקומי וגם ערך את החופות לבני המקום ולקיבוצי הסביבה,
"מעולם לא גבה תשלום ולא קבל משכורת בעד שירותו", רצה מי לפצותו – קבל
בתודה בדרך אחרת] חצו את הוואדי
וחזרו, כל המושב השתתפו בצער המשפחה בכל
מהלך אותו יום.
יחיאל
רכש את זכות החכירה במשק בנו בשנת 1939. על ההתחייבות והזכויות.
סוף
דבר
בבלפוריה כמו בכל מקום
התחלפו התושבים הסיבות לכך רבות:
למשל משפחת מנהוף אשתו
האלמנה ובתו היתומה עזבו לאמריקה מיד לאחר מות ראש המשפחה. אל הבית
והמגרש עברו לגור משפחת הרב אליהו אפשטיין שעד אז גרו בצריף בקצה המזרחי של
המושב. ולימים קיבלה שטר בעלות {=קושאן}
על השטח.
והיו גם אותן מספר משפחות
מיוצאי גרמניה, שנמלטו לפני השואה, השאירו שם את רכושם. קנו משק [מוזנח] בבלפוריה,
אך רובם עזבו כמו יוסף גבל שקנה את משק דבור שם אשתו בתיה,
בנותיהם וחתניהם, בנם ומשפחתו. חנה ושלמה
שטראוס נשארו.
או משקו של שוחט,
מן המייסדים, שנרכש על ידי דב רובין
מידי האיכר זיליזנאק דב שנפטר
בחורף תרצ"ט, הותיר אחריו אלמנה יונה
ושתי בנות בגילאי שלוש וארבע,
לימים התחסלה הנחלה, והאישה ובנותיה עזבו את המושב "הנכדים והנינים הם בעלי נכסי דלא ניידי
בבלפוריה ותמורתם לא יסולא בפז"
אמרו.
או אברהם
הורביץ, שקנה את משק ברמן והתאבד, כך גם מרדכי גודוביץ שמשפחתו עזבה את המושב.
גם יצחק פודלר עם
אשתו רוזה וילדיהם עזבו לאחר שבנם אהרון נפל במלחמת העצמאות,. גם את צריף המגורים בכניסה למושב ששכר להוריו שרה ומשה צבי נמכר
גם חיים וסוניה
גן עזבו את המושב כשבנם שמואל
תלמיד באוניברסיטה בירושלים נהרג במלחמת
העצמאות בליווי שיירה להר הצופים, עזבו
והשאירו גם את קברה של סבתא שיינה-הניה.
משפחת גוטליב – אב, אם, אחים ואחיות, קנו את משק אורנשטיין
שעזב , ר' דוד ברבר, בעל הזקן העבות ואיכר מלידה – עזב את תל עדשים קנה את משק כהן
ועבר עם משפחתו הענפה לבלפוריה.
בית
החולים החדש [המרכזי בעמק] של קופת-חולים
[של ההסתדרות הכללית] נחנך ב'כפר ילדים' ליד העיר עפולה ביום 29 אפריל 1930 ומנהלו
המשיך והיה ד"ר בן ציון הירשוביץ [הראל].
בשנת
1934 סיימו כאמור מתיישבי בלפוריה חפירת באר חדשה, [שהביאה
להגדלת החקלאות המקומית] ובשנת-1959 התקשרו עם חברת 'מקורות' = חברה הסתדרותית בבעלות משותפת עם הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל.
כאשר התחסלה 'קהילת ציון' מחמת פשיטת רגל בשנת 1939 הועברה אדמת המושב בלפוריה לבעלות 'הקרן הקיימת לישראל' ונכסיה נמסרו ל'קרן היסוד', בעלי הנחלות במושב חתמו עם האחרונים על חוזי חכירה חדשים.
בשנת 2009 הוסכם בין המושב ו'קרן היסוד' על מכירת כל הזכויות של 'קרן
היסוד' לחברי המושב.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש
להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי
בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.
יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת
חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.
