שלמה זלמן ש"ך - נרצח כמתארח אצל משפחת מקלף
24.8.1929 - מוצא
חברה קדישא – פרושים, גוש קדושים, תת חלקה א, שורה 7 מספר 36, הר הזיתים ירושלים [הצילום באדיבות דניאל-צבי שני ושמואל לוין מרכז מידע הר הזיתים]
טכסט:
פ"נ
הרב וכו'
גזע ישישים גאוני עולם
הקדוש רבי זלמן ש'ך זצ"ל
ב'ר שרגא
היה עובד עבודת הקודש
ברבנות יפו תל אביב ת'ו
נהרג על ידי הפראים הארורי'
בכפר מוצא ביום שק
יח מנחם אב תרפט
תנצבה
מקרא:
וכו' = [דניאל-צבי ממרכז מידע הר-הזיתים ושותפתי צמרת מסכימים, שסתתי המצבות גבו לרוב לפי אות או מילה ועשו כרצונם במסגרת הממון שהועמד לרשותם.
מתוך הנוסח המלא שכתב הראי"ה –הרב אברהם יצחק הכהן קוק]
זצ"ל = זכר צדיק לברכה
ב'ר = בן רבי
ת'ו = תבנה ותיכונן
הארורי' = הארורים [הראי"ה מכנה את הפורעים גם כ "הרוצחים הבזויים, הנבלים והבזויים, חלאת המין האנושי ותועבת כל נפש ישרה"]
שק = שבת קודש
יח מנחם-אב תרפט = 24.8.1929
תנצבה = תהי נשמתו צרורה בצרור החיים
נוסח הדברים השלם שכתב בירושלים הרב הראשי האשכנזי אברהם יצחק הכהן קוק [הראי"ה] אב שכול ויועדו למצבתו של הרב זלמן שך
"זכרון אבל לדורות הגות-נכאים
לב-אבן גם היא ימסה כדונג וכמים
מורה-דרך צדקות-אהב ומעשיו הנפלאים
נשמה-טהורה מעולפת עדי עדיים
שוועת שחקים תרעיש על רוצחיו הרשעים
כוכב אור טוהר מזהיר כזוהר שמים
מכביו יעטו קללה תמיד, כמזח למתנים [=כחגור למתניים ע.י.]
ונשמתו תצהיר לנצח באור זרוע שבעתיים
הרב הגאון, צדיק ישר ונאמן,
גזע ישישים גאוני עולם,
הקדוש רבי זלמן ב"ר שרגא פייווש שך זצל"ה
עבד עבודת הקודש ברבנות יפו – תל אביב ת"ו [חבר משרד הרבנות ודיין בבית הדין ע.י.]
ונהרג על ידי הפראים הארורים בכפר "מוצא"
ביום ש"ק י"ח מנ"א תרפ"ט
תנצב"ה''
מבחינת השקט המדיני הגיעה ארץ-ישראל בימי הנציב העליון השני הרברט צ'ארלס אונסלו פלומר = Herbert Charles Onslow Plumer ליציבות מסוימת [יליד לונדון 1857, קצין בצבא הבריטי בדרגת פילדמרשל וכלורד וכאזרח שימש כנציב העליון השני של ארץ ישראל, היא פלשתינה, מטעם המנדט הבריטי בין השנים 1928 - 1925]. אך בסוף ימי נציבותו חלה הרעה מסוימת - אומרים שגרמו לכך גם הבצורת ומכת-העכברים שפקדו את הארץ בשנות תרפ"ז – תרפ"ח ופגעו קשה בעיקר בפלח הערבי.
פרדריק הרמן קיש [יליד הודו 1888 ומנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים [ששירת תחת פיקודו במלחמת העולם הראשונה אמר לידיד בשיחה עליו: "תמצא בו אדם ישר מאוד. הוא חי הרבה ולמד הרבה מאד ושכח רק מעט ... זוכר אני שבצבא היה הוא המפקד הכי דמוקרטי. תמיד נמצא בין החיילים וכולם אהבוהו"
אמרו כי ללורד פלומר לא היו משפטים קדומים, לא לטובה ולא לרעה, "אינסטינקט נכון ורצון טוב התוו לו לפרקים תכופים את הדרך הנכונה". כתב עיתון 'הארץ' [בעזוב פלומר את תפקידו בארץ, בשנת 1928].
הוא זה שהזהיר את הערבים, שלא יפריעו לסדר הציבורי ונטל על עצמו את האחריות לביטחון בארץ באיימם עליו בפגישתם. אומרים כי בכך הערבים הביעו אכזבה משום שקיוו כי יעזור להם לטרפד את 'הצהרת בלפור' - הקמת בית הלאומי ליהודים בארץ- ישראל [נציין כי כנציב עליון לא הגיש סיוע ממשי לבניין הבית הלאומי ולא נתן ידו להתיישבות יהודית צפופה], כל זאת למרות הפיקוח על הנשק ביישוב היהודי, [ולימים אף אסר אחזקת נשק ביישובים היהודים].
בדצמבר 1927 הכיר במוסדות 'כנסת ישראל' = אספת הנבחרים והוועד הלאומי [ארגון שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים הקיצוניים שהתנגדו לו], אפשר מתן תקציבים לאוכלוסייה היהודית ופעל להקלת האבטלה בימי המשבר הכלכלי, בכך זכה להוקרת היישוב היהודי אך גם על ההטבה הניכרת במצב הביטחון - היה זה הנציב היחידי שבתקופת נציבותו כמעט ולא היו מאורעות דמים בין יהודים לערבים.
לאחר שפירק את ה'ז'נדרמריה הבריטית' ואת 'המשטרה המעולה' ויצא מן הארץ למכורתו ואתו המזכיר הראשי של הממשלה הקולונל סר ג'ורג' סטיוארט סיימס [זה ששאל את הד"ר חיים ויצמן כיצד לנהוג ביהודי הארץ? והלה השיב לו "כאילו היו אנגלים" {ואשתו של ויצמן, ורה, הייתה אנגליה} וכך השתדל לעשות, והצליח]. אז נעלם גם פחד המשטרה מההמון הערבי, שמעשי שוד ורצח נחשבו בעיניו כמעשי 'שטארה' =גבורה.
גל הפשעים גאה בארץ. הגניבות ומעשי הרצח התרבו. הופיעו חבורות רבות של שודדי-דרכים, שמטרתן הייתה שוד וריווח כספי לעצמן, היו, לרוב, בני כפר אחד שהיו יוצאים בלילות לפעולתם, חוסמים את הכביש באבנים, שודדים מקורבנותיהם את כספם, מפשיטים את הבגדים ואת הנעליים וחוזרים בבוקר לעבודתם הרגילה.
"יש לציין, כי לא הפלו בין ערבי, אנגלי או יהודי. ההסתה הפוליטית עוד לא הגיעה לבני הכפרים, והשודדים והגנבים היו פושעים סתם ולא קישטו את פשעיהם בנוצות פוליטיות." נכתב בספר 'השוטר העברי בתקופת המנדט'.
מספרים כי ההרוגה הראשונה במאורעות תרפ"ט היא אשה ערבייה, עאישה אל עטרי, גופתה נמצאה בשבת, ליד שכונת מאה-שערים, שכונה יהודית, כשליד ראשה המרוצץ, שתי אבנים גדולות. [כבוד המשפחה?].
יספרו גם על המקרה של ירקנים ערבים שהותקפו בקרשים ובמוטות ברזל, סמוך למאה-שערים. –ח'ליל ברהאן – נרצח וח'מיס אלסייד – ניצל. ארבעה יהודים הועמדו לדין באשמת רצח. התובע במשפטם היה קצין המשטרה הטברייני בכור שלום שטרית, [לימים שר המשטרה בממשלת ישראל] בית המשפט קבע כי הערבים הללו הותקפו טרם שהחלו המהומות בין יהודים לערבים ושהשניים לא יצרו כל פרובוקציה. גם הערבי חנא כרכר, הותקף למוות על יד מאה-שערים. אמרו כי כרכר וההודי, נרצחו במעשי לינץ' על ידי היהודים טרם המאורעות.
הסיכום הרשמי של אירועי 1929 אומר כי נהרגו 133 יהודים ו - 116 ערבים.
במאורעות תרפ"ט באזורים שמחוץ לערים הגדולות כגון: ירושלים עיר הקודש שפתחה בפרשת 'הכותל המערבי – 'ת'אוורת אל-בוראק' קראו לה, [רק בשבת בבוקר, הגיעה הידיעה על הטבח ביהודי חברון], ביום ראשון, י"ט באב [25 באוגוסט] למחרת הטבח במוצא - שבת קודש פרשת 'עקב חי' הגיעה תורה של תל-אביב. וביום ב' בחיפה שם לבשו המאורעות פנים של מלחמת אזרחים, היהודים עברו מהגנה להתקפה. אניית מלחמה עשתה ביקור בנמל וציננה מעט את הרוחות, ומטוס בריטי פיזר את המפגינים באישו. רע היה גורל יהודי צפת - בפרעות שפרצו בכ"ג באב [29 באוגוסט], נהרגו רבים ורכושם עלה באש.
הפורעים העדיפו לתקוף ישובים קטנים או מבודדים:
מספרים כי ב- 24 באוגוסט 1929 נודע למרדכי לובצקי, מפקד ב'ההגנה' שהתגורר בהר-טוב, כי הידידים, ערביי הכפר דיר-אבאן [לימים מושב מחסיה] מתכוננים להתקפה. התושבים התרכזו בבית אבן אחד. הערבים תקפו ושרפו את חוות גולדברג. ניסיונות להתקרב לבניין נהדפו. "עם בוקר הוחלט לפנות את המושבה. במסע מהיר הלכו התושבים לתחנת הרכבת הסמוכה והתבצרו בה, כאשר הגיעה הרכבת מירושלים עלו עליה וראו דרך החלונות את מושבתם עולה באש". כתבו בעיתון.
"משה סמילנסקי [המפקד מרחובות] שלח עזרה לכפר-אוריה ופנה למזכרת-בתיה לסייע לאנשיו. נסעתי באוטובוס לכפר-אוריה. יחד אתי היו: החבר גוטליב שוטר במשטרה וכן החבר אבנר ליפקין. הוצאנו את כל 36 הנפשות ושרידי רכושם והבאנום לרחובות. כך ניצלו אנשי כפר-אוריה. אולם כל תבואתם נשארה בגורן" מעדות דויד'קה פרס איש מזכרת-בתיה היא עקרון.
באותו לילה שרפו את חולדה. אפרים צ'יז'יק המפקד נהרג. אנשי עקרון מספרים, שהם אלה, שקברו אותו כשהגיעו למקום כדי לעבד את המטעים והאדמות.
כך הותקפה מוצא - שבת, י"ח מנחם-אב תרפ"ט = 24.8.1929. 7 יהודים נהרגו שם.
הותקפו קיבוץ קריית-ענבים, עטרות, קיבוץ רמת-רחל, נווה-יעקב, באר-טוביה, עקרון וגדרה - שביהודה, הותקפו גם "ישובים אחדים נעזבו והיו לבז אך אחרים החזיקו מעמד בגבורה והיכו בתוקפים. לרוב המקומות האלה הגיעו כוחות צבא, אך תמיד היה זה 'מעט מדי מאוחר מדי' " כתב הסופר יואב רגב יליד קיבוץ רבדים 1951.
היהודים המעטים של שכם עזבוה בעוד מועד. מטול-כרם הוציאה המשטרה מספר עשרות יהודים שהיו בה. תושביה היהודים המעטים של בית-שאן הותקפו אך חולצו בידי המשטרה. גם את עזה עזבו יהודיה בהם משפחת גולומב ומשפחת אלקאיים " ניצלו הודות לנשותיהם היהודיות של הקצינים הבריטיים, אשת רב-סרן [רס"ן =מייג'ר] פרטריז' ואשת רב-סרן סטרסקי, והודות לעזרתם של חאג' סעיד אלשווה ובניו: עז-אלדין, סעדי ורושדי" כתב מרקו [מרדכי] אלקיים [בנם של מזל ונסים אלקאיים].
משפחות היהודים המעטות מבאר-שבע עזבו את העיר עד יעבור זעם - "משפחת גורדון עזבה את העיר לצמיתות".
באזור לוד-רמלה הצטיין הקצין הערבי-מצרי חלים באסטה שפעל להרגעת הרוחות.
התקפות נערכו גם על ישובים יהודיים בעמק-יזרעאל ובגליל העליון [מספרים על קצין המשטרה הערבי שאפיק דייב מעכו כי סייע רבות לישוביי הגליל].
מאורעות תרפ"ט, שתחילתם כזכור בכותל בירושלים ביום-הכיפורים של שנת 1928 [וסיומם בפרסום 'הספר-הלבן' {המכונה גם 'הספר הלבן השני'} של שר-המושבות הבריטי הלורד פאספילד {הוא סידני ווב} בתשרי תרצ"א = אוקטובר 1930] לא היו פרי התפתחות הלאומיות הערבית [או תכסיס מכוון של המדיניות הבריטית].
הארי צ'רלס לוק מומחה בבעיות המזרח שעם הקמת השלטון הבריטי בארץ סופח אליו [מסיירה-ליאונה] שימש כעוזרו של סר רונלד הנרי אמהרסט סטורס. [מושל ירושלים הראשון] מאחר והנציב העליון החדש, הלורד צ'נסלור מבריטניה, איחר לבוא ארצה, ניתן כל השלטון, בידי הארי לוק. אמרו כי פעולותיו של לוק נמצאו מסייעות בידי ה'מופתי הגדול של ירושלים' אל חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני, [קטן הגוף, יליד ירושלים 1895, נולד לזיינב, אשתו השנייה של אביו טאהר אל-חוסייני].
אמין אל-חוסייני היה ל'ראש החכמים' = ראיס אל-עולמא ונשיא המועצה המוסלמית העליונה = אל-מָגְ'לִס אל-אִסלָאמִי אל-אַעְלָא הגוף האסלאמי העליון לניהול כל העניינים הדתיים של הציבור הערבי בארץ -ישראל המנדטורית.
למעשה המועצה שימשה כממשלתו של הציבור הערבי וזכתה לשיתוף פעולה ואמון הממשל הבריטי, בעוד שאת היהודים הציונים ייצגו ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית.
מספרים כי באוגוסט 1929 בזמן אירועי-הדמים, שמע חוואג'ה [=אדון] סאכב בנו ויורשו של השייח' אמין מראשי הכפריים באזור נעלין שמצפון ללוד, על תוכנית לתקוף את בן-שמן, הגיע לשער הישוב והגן עליו ברובהו.
[על פי דרכונו של אמין אל-חוסייני מה-8 בינואר 1921, היה עדיין רווק. אולם בטופס מה-5 בפברואר 1923 כבר נכתב שהוא נשוי. רעייתו עיישה ילידת 1902, הייתה קרובת משפחתו].
"חאג' אמין אל-חוסייני התנגד בחריפות להקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אולם תפקידו במאורעות תרפ"ט - שנוי במחלוקת" כתב ההיסטוריון תום שגב יליד ירושלים 1945.
ד"ר חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים כתב ביומנו ביום ו', 11 ספטמבר [1931], ערב ראש-השנה: ". . . הלכתי אצל הרב יעקב מאיר [הרב הראשי הספרדי] שיחתנו הוקדשה בעיקרה להרצאת התיאוריה שלו כי האשם במאורעות תרפ"ט איננו לוק המוכר לו מסלוניקי ואף לא צ'נסלור, כי אם. . . הרב הראשי קוק! אין הוא מתכוון, כמובן, להטיל דופי בחברו לכהונה, אולם מחובתו לספר לי כי שניהם ביקרו אצל לוק כמה ימים לפני המאורעות, כדי להגיע לסידורים מסוימים, אבל אורך הנאום שנאם הרב קוק בהזדמנות זו מנע מהם להגיע לכלל סיכום. . . יש להניח שללוא מקרה ביש זה היו מונעים את המאורעות !" [ מתוך 'יומן ירושלים' בהוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תש"ט].
ב-ב' באב תרפ"ט נפגש פנחס רוטנברג, כאדם פרטי, עם צ'ארלס לוק והזהירו שיום התשעה-באב, מתקרב ובא, ותבע ממנו להעמיד באותו יום משמרות שוטרים בשערי העיר העתיקה, ולא שעה לוק לדבריו.
ב-15 באוגוסט, המשיך כדרכו המופתי הירושלמי אמין, תערובת של איש דת ופוליטיקאי לשאת עוד נאום ששלהב המונים, דבריו הושתתו על פרובוקציות והסתה ללבות את הרוחות יותר ויותר מיום ליום.
מערכת המשפטים פעלה באיטיות הוקמו בתי-דין מיוחדים, בם דן שופט בריטי יחיד בדיני נפשות. כ-1,300 איש הובאו לדין. 26 ערבים ושני יהודים נידונו למוות. כשלרובם הוקל דינם, ורק שלושה מהערבים, שני חברונים וצפתי אחד, נתלו בכ"א בסיון תר"ץ [17 ביוני 1930] "עיוות הדין הגיע לשיאו במשפט רוצחי מוצא, שם שוחררו כולם" נכתב ב'השוטר העברי בתקופת המנדט'.
ביום שישי 23 באוגוסט 1929 יום פרוץ גל האלימות הגדול, נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, לטענתם המופתי של ירושלים קרא להם לנקום ביהודים.
ממלא מקום הנציב העליון הארי צ'ארלס לוק טלפן אל המופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני התייצב אמנם מול האספסוף, אולם נוכחותו רק הגבירה את התסיסה. והלהיטה את המאזינים.
אומרים כי כשהגיע אל-חוסייני עצמו אל רחבת הר הבית, שמע את קריאת ההמון "סיף אל-דין, אל-חאג' אמין" [="חרב הדת, היא חאג' אמין"], ויחד עם אימאם התפילה, החליט שההטפה באותו יום תהיה מתונה. עם זאת לאחר נאום לאומני של אחד הדרשנים במסגד, החלו לתקוף יהודים.
ביום שבת יום הטבח במוצא, זומנו חאג' אמין אל-חוסייני ודודו הפחה הפוליטיקאי מוסא כאט'ם אל-חוסייני מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית [אביו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שהיה ראש הכוחות הערבים באזור ירושלים ונהרג ב'קסטל' במלחמת העצמאות [1948 למושל העיר אדוארד קית'-רוץ, שדרש מהם לצנן את הרוחות. לאחר פגישה זו קרא אמין לערבים לתת אמון בממשלה [פוליטיקאי].
הרב שלמה זלמן ש"ך [שאך] בן שרגא –פייבוש, נולד ביום הכיפורים י' בתשרי תר"ז [ 1846] בגורז'ד, [ג'ורזד] היא קוִוידַרְנָה כשהפולנים קוראים לה 'קונסטנטינובו' והיהודים בשפתם ביידיש - 'חווידאן', עיירה במערב ליטא, בקרבת הגבול הפרוסי.
מצד אביו התייחס לרב שמחה כהן [לימים ש"ך=היה לשם המשפחה ] – מחבר הפירוש 'שפתי-כהן' ל'יורה-דעה' [הנקרא בקיצור יו"ד החלק השני בספר 'ארבעה-טורים' של רבי יעקב בן אשר, בן המאה ה- 17, לימים השתמשו בשם 'יורה-דעה' גם כדי להגדיר את מכלול הדינים הנוגעים לדיני איסור והיתר כגון: תערובות, נדרים ונידה.
מצד אימו התייחס שלמה זלמן ל'גאון מווילנה' [הגר"א = הגאון רבי אליהו]
אחיו שמואל כהן לימים כרב בשיקגו ארה"ב.
מספרים כי מילדותו נתפרסם כ'עילוי' ובבחרותו כבר התחשבו גאוני יהודי ליטא בדבריו בשאלות תורה ובענייני ציבור. אומרים כי בהשפעתו נקטו הרבנים מליטא צעדים מתונים במלחמתם נגד ה'משכילים' אותם יהודים שנחשפו לעולם המדע והתרבות האירופי.
הוא ניצח את הגויים והמשכילים בוויכוחי דת ואמונה והשפיע עליהם לנהוג בהגינות כלפי יהודים.
כבן 20 כמוכשר ובעל 'ייחוס טוב', נשא לאשה את טובה בת הגביר והלמדן ר' מנחם מן מאותה עיירה.
לאחר שנשא אשה, בחר שלא להפוך את תורתו קרדום לחפור בו - להתפרנס מלימוד תורה, ועסק במסחר יערות ותבואות. הוא הצליח במסחרו ונחבב על האצילים ועל הבישוף העירוני שבצל כנסייתו גר, בבית מפואר בו נולדו ילדיו: ביניהם בתו רחל ובנו שרגא פייביש ע"ש אביו.
הנסיעות המרובות שערך לרגל מסחרו הפריעוהו מלימוד התורה כחפצו, ולכן חיסל את עסקיו ופתח בית-חרושת סיטוני לעורות ולצורכי סנדלרות ונתמנה לנציג בתי החרושת שמחוץ לארצו.
אך עיקר מעייניו היו בלימוד התורה והפצתה וכך אף העביר גם שיעור לפני בחורי ישיבת טלז אנטיתזה לתנועת ההשכלה היהודית שלא כמו אחותה הבכירה - ישיבת וולוז'ין.
הרב שך תרם לנצרכים ביד רחבה ונזהר מאוד שלא לתבוע יהודי בפני ערכאות הגויים – אפילו כשהיה חייב לו סכומי כסף גדלים.
כשפרצה מחלוקת בין הרבנים בעד ונגד 'תנועת ציון' ושני הצדדים משכוהו להצטרף אליהם, סירב להשמיע את קולו ולהתערב בריב; אך למעשה פתר את השאלה לעצמו בחיסול עסקיו ובעלייה לארץ-ישראל עם אשתו ובני ביתו.
בשנת 1904 הגיע לארץ לדירה קטנה ודלה בשכונת נווה שלום ביפו. בתחילת דרכו בארץ השתתף בייסוד בית-חרושת לעיבוד עורות ואחרי שהפסיד בו כסף רב פרש מעסקים, חי מכספו ועסק רק בתורה, הוא נענה לבקשת הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבם האשכנזי של יפו והמושבות, והסכים לשמש דיין בבית-הדין הרבני ביפו, אך סירב לקבל שכר. הודות לבקיאותו ולחריפות שכלו ידע להתמצא במשפטי דין-תורה מהמסובכים ביותר, לא פעם עזר בכספו לעניים שיצאו חייבים בדין, כדי שיוכלו לשלם מה שפסק להם.
במלחמת העולם הראשונה יצא עם הגולים לפתח תקווה, אחרי המלחמה חזר והשיב לת"א את ספרי התורה יחד עם הרב בצמ"ח עוזיאל והרב הלא רשמי שהספרדי הרב יוסף בן שמחון. הרב ש"ך, והמשיך לשרת את הצבור כחבר משרד הרבנות בתל-אביב-יפו.
בשל התרופפות בריאותו נהג לנסוע כבודד [את אשתו טובה חנה וילדיו השאיר בבית] להבראה למוצא, לבית פרטי בקצה המושבה וכך עשה גם בקיץ 1929, וכך בקיץ 1928. בית ההבראה ['הבית הלבן' בעל שתי הקומות עמד על גבעה באדמות החקלאי שמואל ברוזה] 'ארזה' במוצא [נבנה על ידי 'ההסתדרות הכללית'] פתח את שעריו לציבור הרחב בשנת 1924 בו כשישים מיטות [לגברים ונשים] יועד כ'בית הבראה לחלוצים' אולם בתחילתו נשא אופי אריסטוקרטי והיה לאתר נופש ידוע לאליטה הארצישראלית המתהווה. [אומרים כי שייח'ים עשירים מחצי האי ערב הגיעו אליו 'על מנת להתבשם מהאוויר ומהנופים'].
ניהלו הד"ר אברהם רוזנטל יליד העיר סובלקי שבצפון מזרח פולין [סמוך לגבול עם ליטא] ח' באב תרל"ה = 7 באוגוסט 1875. עלה ארצה בשנת 1924, ושימש גם כמנהל מחלקת העצבים ב'הדסה' בירושלים, [נרצח ברמלה בשנת 1938 - י'ח באלול תרצ"ח] וקראו למקום על שם שרה שמוקלר [נערתו של ברל כצנלסון], חלוצה ואחות רחמנייה מקבוצת כינרת שנפטרה בשנת 1919 מקדחת בשירותה במושבה יסוד-המעלה.
מספרים כי בקיץ תרפ"ח הסתבך הרב הלא צעיר ש"ך בעניין ביש, כשהחזיר לאחד הצדדים בדין-תורה שטר מושלש על סמך מכתב מזויף מאת הצד שכנגד וחיפש אפשרות לשלם לנפגע.
את ההפסד מכיסו, אך בהתערבות רב אחר [הרב יונה הוכמן מבית הכנסת יבנה] שאיים על האשם במשפט פלילי, החזיר הלה את השטר. אומרים כי יסורי הנפש בעקב ענין זה מוטטו את בריאותו של הרב הזקן ולעצת רופאיו נסע להבראה למוצא. גם בשנה שלאחריה נסע שמה להבראה, נראה מוזר. 'שרשה לה פם' אמר לי ידידי , וכך עשיתי והסתבכתי.....
מצאתי שגם הרב שלמה זלמן ש"ך [הזקן - מעל גיל שמונים] ודוד-דניאל גלצר [זקן כבן שישים] היו נשואים ובאו לבית מקלף ללא נשותיהם. היו שם שתי נשים לא ידועות ונערה בת 14, האורחת שרה צ'פניק [לימים אשת הסופר בנימין טנא - טננבוים, יליד וארשה 1914] שהצליחו לנוס לביתו של השכן יחיאל-מיכל שטיינברג [בעלה של גיטל לבית בנעט היה ואחד הבעלים של המפעל ללבנים ולרעפים שרופים לצורכי בניין].
כל המקורות שלרשותי חוזרים על אותה 'מנטרה': במאורעות תרפ"ט, למרות יחסי הידידות בין המשפחות היהודיות ובין התושבים הערביים בסביבה, הותקף היישוב מוצא. שבת אחרי הצהרים י"ח אב תרפ"ט= 24 באוגוסט 1929; בהתקפה זו נרצחו כל בני משפחת מקלף - האב אריה לייב, האם בתיה חיה, הבן משה, הבנות מינה ורבקה, ושני אורחים מתל אביב - הרב שלמה זלמן ש"ך ודוד גלצר, פרט לשלושה ילדים שהצליחו להימלט - מרדכי, חיים וחנה וכן שתי הנשים מרים סירקיס [לימים פנחסוביץ] וצפורה יפה, הביא מהעיתונות [דבר 24.9.1929] מיכה כרמון מעדותה של הנערה בת ה- 14 האורחת שרה צ'פניק. [יש המוסיפים נאנסו, מי - לא צוין] לאחר מכן ננטשה המושבה לתקופה של כשנה.
דוד-דניאל גלצר נולד בחודש אייר תרכ"ט [14.4.1869], בעיר בוצ'ץ, גליציה המזרחית, שבאוסטריה לאמו ולאביו ר' נחום. קיבל חינוך תורני והיה לאיש ספר. התייתם צעיר ונאלץ לעמול למחיתו. חלק מזמנו הקדיש לעבודה לשם פרנסה והשאר ללימוד. נשא אישה ועברו לגור בלבוב [למברג] השכנה; עסק במסחר- והספר אינו יורד מעל שולחנו.
כשפרצה מלחמת העולם, והעיר הותקפה על ידי הצבא הרוסי, יצא עם משפחתו ועברו להתגורר בבודנבך שבצ'כיה. התגייס לצבא האוסטרי. לאחר גמר המלחמה, ניסה לשוב לאורח חייו הקודם, "ואין רוחו מוצאת מנוח:" הוא מחליט: לעזוב את אירופה. בשנת תרפ"ה [1925] עולה עם משפחתו [אישה שני בנים ושתי בנות] לארץ. לתל-אביב, ועמל במיטב כוחותיו לבסס לו מעמד כלכלי-
בקיץ 1929 יצא בגפו להינפש במוצא, [בפעם הראשונה?] לנוח במשך שבועות אחדים מעבודתו, שם קפדו ידי רוצחים את פתיל חייו. ערבים פורעים מהכפר הסמוך התנפלו על בית מקלף, ששם התאכסן דוד-דניאל, רגעים מעטים לפני ההתנפלות, בקשוהו שימלט לבית השכן אשר היה מוגן מפני המתנפלים. הוא לא הסכים וכעבור זמן מועט רצחו ידי אדם את האיש, אשר מהות חייו הייתה אהבה לאדם.
אומרים כי על מצבתו שבהר-הזיתים בירושלים נחרתו מילות הפיוט של ר' יהודה הלוי, ''אנא אמצאך'' מקובל שנכתב ליום שמחת תורה, ושהיו מורגלות בפיו של דוד-דניאל:
"דרשתי קרבתך, בכל-לבי קראתיך, ובצאתי לקראתך- לקראתי מצאתיך".
מוצא
חלקות הקרקע הראשונות במוצא נקנו בראשית שנת תר"ך [1860 ] מערביי הכפר הסמוך קולוניה ['קולוניה אימוואס' בשמה הרומי] על ידי דוד בן יהושע ילין [שעם עלייתו לארץ שינה את שם משפחתו לשם 'טביא' שפירושו בארמית - צבי, אולם אנשי ירושלים היו מכנים אותו בשם ר' דוד לומזֶר על שם עיר הולדתו כי נולד בלאמזה שבמזרח פולין בשנת 1803 ועלה לירושלים {בה הייתה קהילת 'פרושים' להבדיל מה'חסידים' שהתרכזו בצפת], דרך עכו, עם אשתו לובה ובתם יחידתם חווה, בשנת 1834] שם עסק בתורה, אך התפרנס מעסקים: מניות, אדמות, וכספים, שימש כשד"ר= שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן {= כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל} והיה מראשי האשכנזים. והרב הלמדן שלמה-יחזקאל יהודה אבי משפחת יהודה בארץ, יליד בגדאד, שנת תקע"ט [ 1819], מעשירי הספרדים בירושלים, ואשתו הרבנית רימה – ריינה לבית סומך, בת הגביר פרג' חיים, [אשה למדנית ופקחית, בקיאה בתנ"ך, עין-יעקב והזוהר הקדוש, וכן בשפות עברית וערבית] משפחה עיראקית מפורסמת אף היא שעלו ארצה מעיראק [אמרו שהוא היה גם נוצרי כי את בתו שרח טבל] מאחר ולא כל יום מתחתנים יוצאי 'הונגריה' [כך אומרים שקראו לאשכנזים הקנאים בעיר] עם יוצאי עיראק "שתתנהג בתי כמנהג הספרדים שלא לגלח את שערותיה" התנה אביה והסכים לחתן את בתו עם אשכנזי. את הקנייה ניהל למעשה הבן שאול יהודה [יליד בגדאד שנת 1840. עלה לירושלים עם משפחתו בגיל 12] אחיה של הכלה שרח, כשהעסקה ממומנת מכספי האב. "שלמה יחזקאל יהודה" אמרה הפרופסור לגיאוגרפיה רות קרק ילידת הרצליה שמצפון לתל-אביב.
את הקרקע, שני דונם תורכיים [דונם תורכי = 919.3 מטר רבוע], רכשו לילדיהם שהושאו בשנת 1856; יהושע [בן-יחיד שנולד בירושלים בשנת 1843 לאחר כעשרים שנות עקרות] ושרח [שם תנ"כי {בראשית: מ"ו, י"ז. במדבר:כ"ו, מ"ו, נכדת יעקב אבינו היא, שרח בת אשר -במדרשי חז"ל מזוהה שרח בת אשר עם האישה החכמה מאבל בית מעכה}, שנולדה בשנת 1844 בבגדאד שבעיראק [ולה כך אומרים שישה אחים ואחיות ביניהם רבי בנימין-יחזקאל יהודה]. בתם רחל נישאה לימים ליחזקאל סוכובלסקי-דנין ואילו הבן דוד [הנכד, יליד ירושלים 1864] התחתן עם איטה הבת של יחיאל מיכל פינס. לדוד ולחווה, נולדה בת בשם רבקה. לאחר שחווה התאלמנה, היא נישאה ליהודה בלומפלד {הכי קרוב אליו הגעתי הוא בלומנפלד קורט יהודה יליד 1884, פרוסיה המזרחית. עיתונאי. עלה ארצה בשנת 1933, נשוי לג'ניה בתו של מיכאל הורביץ, סוחר עצים וילדה שתי בנות נוספות, אולם היא ושתי בנותיה אלו נספו במגפת הכולירה, אומרים כי זו של שנת 1865.
עוני ורעב מתמשך כשהשנה היא שנת בצורת, תושבי קולוניה [הערבים], אלה שלא נטשו לעבר-הירדן או לחורן שבסוריה מכרו חלק מהאדמות שברשותם - 'ארד' אל-בזוניה'. "גדר אבנים הוצבה מסביב לחלקה ו'החזקה' עברה לידי היהודים" כתבו בעיתון. ויהושע ילין עם גיסו, שאול יהודה, נהיו בעלים של כרם זיתים [אומרים כי בסוף 1860] בו מעיין נובע ממערה חצובה.
בהדרגה הרחיבו השניים את האדמה עד יותר ממאתיים דונם.
אווירו הצח של המקום כאתר-נופש לעשירי הערבים בירושלים ומים קלים ומתוקים משלושה מעיינות גדולים, יחידים בסביבה, רק הוסיפו. יש אומרים חמשה מעיינות מים, יש אומרים: שניים שפיכו.
השיקולים לבחירת האתר הם קרבתו לעיר ולדרך בין יפו לירושלים; הביטחון היחסי הושג משום שהתורכים הקימו לאורכה 17 תחנות-משמר והנופך ההיסטורי העולה מכתבי הקודש, תרמו.
היה זה מעשה של יזמות כלכלית אופיינית לבני הישוב הישן: קניית אדמה והחכרתה לערבים, בעיקר לפי השיטה שנקטו אפנדים ערבים בארץ ישראל.
בראשית שנת תרכ"ב [1861] שאול יהודה ששהה במוצא בימות השבוע וחזר לשבתות לירושלים שכנע [טוב כשיש רב לצדך] את ר' דוד בן שמעון, המכונה 'הצוף דב"ש' יליד ראבט, מכונן העליה הרבתית ממרוקו לארץ במחצית המאה ה-19יוזם ובונה שכונות בירושלים, רבה של הקהילה המערבית [ספרדים יוצאי המגרב] בירושלים , לשבח את העוסקים בישוב ארץ-ישראל ובפרט את השניים בקנייתם שדות וכרמים בכפר קאלניע, "ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה " אמר הרב.
"מוכנים רבים מבני המגרב לקבוע דירתם שמה ולעבוד את הארץ ופירותיה. ותפילתי רבה כי עד למהרה ייתן ה' כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה "הוסיף עיתון 'הלבנון'.
תכנית זו לא יצאה אל הפועל.
לביצוע רכישות קרקע, מאחר ונתינים זרים היו, נעזרו בעצתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין [ביתו נמצא לימים ברחוב עובדיה 24 בירושלים], יש שיגידו כי קרקע החאן נרכשה בסיועו של הקונסול הרוסי. יהודה הצהיר שלא ידרוש לעולם את הפירעון.
מצאנו כי בשנת 1863 רצה יהודה לבנות בית –קפה בח'אן, והשלטונות עיכבוהו משום שהקרקע לא הייתה רשומה על שמו. יהודה פנה לנואל טמפל-מור, קונסול בריטניה [הבא במקום פין] והלה פנה לפחה ירושלים [אומרים כי היה זה ראוף פחה. תורכי וקנאי מוסלמי], אך ללא הצלחה, הפתרון לבעיה נמצא ברישום הקרקע על-שם דודתו של יהודה היא ח'אתון שהייתה נתינה עות'מאנית [ח'אתון כהן סית ממשפחת מזרחי צורף נשואה לאליהו, באדיבות אודי מזרחי צורף] "בשנת 1868 לאחר דיונים משפטיים ותשלום שלמונים רבים ['בקשיש'] הצליחו בעלי הקרקע להעבירם על שמם" כתב ההיסטוריוגרף רן אהרנסון.
בינתיים באו לא מעט אנשים אל השניים והציעו לחלק את מאתיים דונם שעל ההר לחלקים של חצי דונם ולמכרם במחיר 2 נאפוליון החלקה "ונשתווה אתכם" אמרו "לבסוף לא יצאה המכירה הזו לפועל" אמר יהושע ילין, וקנה יחד עם שכן אפנדי ערבי נקיב אל אשרף אדמות שחלקן היו שייכות לו [ואף בנה לעצמו בית קיץ בכפר קולוניה].
בשנת 1864 חזר שאול יהודה ממוצא לירושלים ביום גשם סוער חלה בדלקת-ריאות ונפטר והוא בן 24 .
בשנת 1871 הקים יהושע ילין [על חלקו] ב'ח'אן' – אותה האכסניה לשיירות סוחרים, שבה יכלו שיירות העוברות בדרך הראשית דרך יפו - ירושלים לעצור למנוחת לילה מבלי לחשוש משודדי דרכים - חוץ מהמרתף ששימש את חמורי הישמעאלים וסוחריהם בנה קומה נוספת ומרפסת נאה ושני חדרי הקומה העליונה שימשו מלון ובית קפה אותם השכירו לנוצרי.
הח'אן שהפעלתו נחלה הצלחה, עד שגם השודד חאג' מוסטפה אבו-גוש שמשל על רוב תושבי הכפרים בסביבות ירושלים היה שותף בחלוקת הרווחים, "העלים עינו ולא הפריע לנו ממעשינו". אמר יהושע ורכש עוד קרקעות באזור אותם מכר ל'חובבי ציון' ולחברה הירושלמית 'חיבת הארץ".
חובבי -ציון - תנועה שצמחה בתחילת שנות השמונים של המאה ה- 19, בעיקר ברוסיה וברומניה, ומטרתה תחייה לאומית של היהודים בציון, באמצעות התיישבות יהודית בארץ ישראל המבוססת על עבודת האדמה והמלאכה. לזאת צריך גם חלוצים וגם קרקע, ומאחר והשנה היא תרמ"ד 1884 [ולסר משה מונטפיורי מלאו מאה שנה] התכנסו החובבים בעיר קטוביץ [בגבול רוסיה-גרמניה] בחרו בד"ר יהודה לייב פינסקר הרופא יליד אוקראינה למנהיג, שיידאג לאמצעים וגם ייצגם לפני השלטונות המקומיים ולפני האימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל. והקימו חברה.
באופן מעשי, יכולתם של 'חובבי-ציון' לסייע למושבות בארץ הייתה מוגבלת.[חילוקי דעות היו בעיקר בין 'משכילים' ל'מסורתיים'] ועם הקמת ההסתדרות הציונית בקונגרס הציוני הראשון [תרנ"ז – 1897] בהנהגת העיתונאי והמשפטן בנימין זאב תאודור הרצל =Herzl Tivadar [יליד פשט הונגריה י' באייר 'תר"ך 2 = מאי 1870] . מפתח רעיון 'הציונות המדינית' [לימים 'חוזה המדינה' היא מדינת-ישראל] הצטרפו אליה מרבית 'חובבי-ציון'.
חיבת הארץ - חברה ירושלמית לרכישת קרקעות [ומכירתם ברווח ניכר על ידי מקח וממכר] שקמה גם היא בעקבות בנין השכונות מחוץ לעיר העתיקה ירושלים "בשנת תר"נ [1890] אחרי שנגמרו כל הבניינים של השכונות אשר נבנו על ידי ה' פרוטיגר [גוי] וחבריו ובאשר הרוויחו אנשים רבים סכומים הגונים על ידי מקח וממכר בנומריהם [מספר להגרלה], קמה התעוררות רבה בלב אנשי ירושלים לרכוש להם מגרשים לבניין בתים באדמות הכפרים הסמוכים לעיר בדרך אשר בין ירושלים ליפו" כתב יהושע בן אריה בספר 'ירושלים החדשה בראשיתה'.
חברת 'עזרת-נידחים' חברה פילנטרופית שביקשה ליישב עולים מתימן במוצא - כשלה.
חברת הבנייה שקמה בירושלים ביוזמת שבעה אנשים פרטיים ייסדה בשנת 1876את שכונת 'נחלת-שבעה' לתושבים אמידים, ותרמו להורדת שכר הדירה בעיר-העתיקה " בעד דירה סרוחה [כמו למשל רפת בקר בפולין] שילמו 3 או 4 לי"ש {לירות שטרלינג}, או 30 עד 40 רו"כ {רובל כסף} לשנה", כתבה הפרופסורית לגיאוגרפיה רות קרק. והשבעה: ר' יהושע ילין מיודענו; ר' אריה-לייב הורביץ שכינוהו 'לומזר' [דוד ילין ולובה אשתו אמצו תינוק יתום בשם לייב הורביץ, שהוריו נספו במגפת הכולירה שהייתה בעיר ואנשים חששו לטפל בו מחשש להידבקות, ודבק בו השם 'לומזר']; המטיף יוסף-יואל ריבלין [ריוועליש] בנו של ר' אליהו; העסקן מיכל הכהן או בשמו המלא- רבי יצחק-מיכל-אליהו הכהן, יליד תקצ"ד [1834] בעיירה יאסווין שבליטא; ר' יואל-משה סלומון [סאלמאן] מראשוני המייסדים, יליד ירושלים בשנת 1838 [בהר"ם] לחנה בת ר' טוביה הצדיק ולמרדכי סלומון בן אש"ז צורף [ככתוב אצל פנחס בן צבי גרייבסקי] בנם של רבי אברהם שלמה זלמן צורף [ראש"ז] וחסיה אשתו. מספרים כי כששלחוהו [את ר' יואל-משה] רבני ירושלים [שד" ר] ללטביה/רוסיה הביא לארץ מהעיר בויסק את הרב אברהם יצחק הכהן קוק [ראי"ה]; הרב ר' חיים הלוי קאוונער= מקובנה שבליטא, מי ששימש שד"ר בשנת תרכ"ז [ והביא את 'המנורה הגדולה' של פנחס רוזינברג]; וסוחר האתרוגים ר' בייניש סלאנט בן הרב שמואל סלאנט [גרש"ס].
גאולתה של מוצא הייתה בראשית שנות ה – 90
בשנת 1890, לאחר הצלחת בנייתן של שכונות מסחר בירושלים, התעוררו רבים לרכוש מגרשי בנייה מחוץ לעיר. המחירים עלו ויהושע ילין יחד עם גיסו בנימין-יחזקאל יהודה החליטו למכור את מאתיים הדונם שהיו להם במורדות הקסטל .
שליש מכר ילין. שני השליש הנותרים שהשתייכו למשפחת יהודה נקנו על ידי יעקב כץ אביו של שמחה כץ, לימים מכרם יעקב לחברת 'בני ברית' כאשר יהודים מהונגריה תרמו 3000 פרנק גם לבית-כנסת וגם לבית-ספר שחסרו.
יהושע ילין ביקש למכור את חלקו באמצעות הסוחר והבנקאי נטע צבי [נטע-הירש] המבורגר [יליד פרסבורג שנת 1845 {לימים סלובקיה} שאשתו היא רחל בת ראובן כהן - נאמן 'כולל הפרושים' ומעסקני ירושלים]. לשם כך חילק את אדמתו ל 15 מגרשים =מאה וחמישים נומרים? [כל נומר מנה כמאה אמה מרובעת] וכאשר ביקש ארבעים פרנק האמה - עקב העלות הגבוהה של המגרשים לא צלחה מכירה זו.
בה בשנה [1890] בנה יהושע ילין את ביתו הפרטי על חלקה בת 6.5 דונם. מאחורי מבנה הח'אן שם התגורר לבדו ועלה לירושלים לשבתות. יש אומרים כי יחד עם שני שותפים רכש את הבית. יש אומרים כי, התגורר בו עם אשתו שרח בנם דוד [יליד ירושלים שנת 1884] והבנות רחל [הגדולה ממנו] [לא ידוע לי מועדי לידתם] עד שאמם שרח נפטרה בשנת 1901, יש אומרים שגר שם עד שלהי מלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן ננטש הבית, נזנח והפך חורבה.
בשנת 1891 קנה יהושע ילין 184 דונם מערביי קולוניה ועין-כרם כשהוא מעודד התארגנויות לרכישת קרקעות בהם חברת 'חובבי ציון' וחברת 'חיבת הארץ' אך גם ארגון 'בני –ברית'.
בשנת תרנ"א רכשה חברת 'חובבי ציון' קרקע במטרה לבנות במוצא בית הבראה לחולי ירושלים על ידי נציגה איש הוועד זאב טיומקין;
אומרים כי שליחי החברה — זאב [ולדימיר] טיומקין, אחד-העם [הוא אשר גינצבורג], יהודה-לייב אוסישקין ואחרים — לא התאפקו וכל אחד רכש לעצמו 5 דונם קרקע . . .
באותה שנה רכשה גם חברת 'חיבת הארץ' שקמה בירושלים במטרה למכור חלקות ליהודים בני ירושלים [ברווח ] על קרקע חקלאית סמוך לערים.
לחברה היו בוועד מספר חברים - בהם אפרים כהן נשיא פקידי לשכת ירושלים, והמפקח של הלשכה מנחם סוסניטצקי; חיים אלעסרי; העיתונאי והגיאוגרף של ארץ-ישראל אברהם-משה לונץ [יליד קובנה, ליטא, 1854, עיוור מגיל 25] ; והמורה יוסף מיוחס מראשי הקהילה היהודית בירושלים. [נולד בירושלים, א' שבט תרכ"ח [1868], למזל בת יצחק פאריינטי מסאלוניקי ולרחמים-נתן, ממשפחת רבנים [מחאלב שבסוריה] ידועה בעיר [חתנו של הרב יחיאל מיכל פינס לאחר שנשא את מרגלית בתו, גיסו של דוד ילין זה שנשא את איטה בת הרב יחיאל מיכל פינס, מחותנו של ד"ר אריה פייגנבאום מראשוני רופאי העיניים בארץ ישראל, זה שבשנת 1914 נשא לאשה את רחל בתו של יוסף מיוחס ונכדת הרב יחיאל מיכל פינס].
זה שכבר בתרמ"ט עם הירושלמיים שעלו לעיר מדמשק ר' נסים סיטון, ואביו ר' יוסף סתהון, בעלה של אסתר סיטון בת הבלקן, ונחשבו בין מייסדי 'נחלת ציון' [שכונה שקמה בשנת 1893 ותושביה פרסים, והרבה חלאבים = כל יושביה ספרדים].
ונזכיר כי באותה שנה עסקו עבור הספרדים ביסוד 'שערי חסד' בת 35 הדירות [בעזרת כי"ח] כשכונה המערבית הקיצונית בירושלים, כשר' יוסף [יושע] ריבלין המכונה ר' יאשע דער שטעטלאך-מאכער = רבי יושה בונה השכונות], פנחס המבורגר, בנם של אברהם שמואל [מוני] בעלה של רייזל-יענטא], ודוד פיינשטיין וגם יהושע ילין שהיה מן המייסדים ועסק גם באדמות, אך, משלא גדל מספר החברים, נתבטלה החברה, והקרקע? נשארה ברשות החברים הראשונים. יש אומרים בוועד. . .
המסדר העצמאי של 'בני ברית' שהוא ארגון חברתי יהודי התנדבותי ונוסד בעיר ניו-יורק שבארצות-הברית {על ידי הנרי ג'ונס ו-11 מחבריו ב-13 באוקטובר 1843 = י"ט בתשרי ה'תר"ד, לעזרה הדדית וסולידריות כלל יהודית [אך אנטי ציוני] עד מלחמת העולם הראשונה ולאחריה - לאחד את העם היהודי ולדאוג לרווחתו, ללחום באנטישמיות ובאפליה גזעית ודתית, לנטוע בלב העם היהודי ערכים של כבוד האדם, צדק, צדקה ואהבת ישראל, לתמוך בציונות, ולימים במדינת ישראל ובמורשת ישראל].
'בני ברית ישראל' נ וסד בירושלים ב - י"ז סיוון התרמ"ח - 26 במאי 1888 על ידי עשרה חברים ביניהם: ד"ר זאב-וילהלם הרצברג, ר' אברהם-משה לונץ, אליעזר בן-יהודה, דוד ילין, וישראל-דב פרומקין ומטרותיו: טיפוח אחווה ורעות, אחדות ושלום. חינוך למשמעת ציבורית, סבלנות וסובלנות. ועודדו את האזרחים לפעילות למען הקהילה ולנזקקיה, תרבות ולחינוך נאות.
בשנת 1893 החליטה חברת 'בני-ברית' בלשכתה שבירושלים לייסד במוצא מושבה [כשהד"ר בנימין זאב [וילהלם] הרצברג יליד פרוסיה אבי הלשכה], ליישב על האדמות חקלאים מצטיינים שהוכיחו את כישוריהם [כבמושבות הברון], ולהקים מושבה שתאפשר למתיישבים לרכוש את נחלותיהם בתשלומים לתקופה ארוכה, ורכשה בשנת 1894 מידי חברת 'חיבת הארץ' את הקרקע שברשותה, וכן את חלקה [הקטן יותר] של חברת 'חובבי ציון' שנקנו מידי יהושע ילין.
מספרים, כי בתחילה הושיבה החברה במוצא [שהוקמה משני צדי דרך יפו – ירושלים כ- 4 קילומטר מערבית לעיר הקודש], 3 פועלים , שכל אחד מהם קיבל 40 דונם ותמיכה חודשית של 20 פראנק, "עד שכרמיהם יניבו פרי" נימקו, והעניקה להם עוד תמיכות והנחות.
וכאן אנו למדים כי את השטח חילקה לארבעה- כי בשנת 1894 הגיעו ארבע משפחות להתיישב במקום, המתיישבים גרו בתחילה במערות, בשומרות [=מגדלי שמירה ארעיים במקשאות ובכרמים ] או בבתים שכורים מהערבים
לשמואל ברוזה [איכר חרוץ] ניתנו 57 דונם, הוא שכר בית ממשפחת אל- חוסייני האמידה [שעברה לגור מצפון לעיר העתיקה ל'שכונת החוסיינים'] והשכיר שני חדרים למשפחת כץ שלה ניתנו 52 דונם [אמרו כי לימים שמחה כץ עבר לגור בבניין הח'אן ועבד אצל ילין], מצבו של יצחק כהן ומשפחתו היה לא טוב - 45 דונם קיבל מהחברה, בעוד משפחת המורה ופסי קיבלה רק 30 דונם אותם רכש על שמו של אריה-לייב מקלף הרב יחיאל-צבי צ'מרניסקי אביה של בתיה-חיה.
בהדרגה הגיעו משפחות נוספות: אברהם יצחק מנדלסון ואחיו ומשפחת חוין. הללו קנו את יתרת הקרקעות שהיו לילין וליהודה.
כן נוספו משפחות מיכל שטיינברג [האלמנה?] אחיו [של הבעל הנפטר] ירחמיאל-מיכל שטיינברג וגיסם ראובן ויין [אחי האלמנה] וכן שתי משפחות של יוצאי תימן: סלימן קודעי ואיבראהים מחפוץ .
ילין רכש עוד 50 דונם כרם-זיתים ובית בשותפות עם רחמים מזרחי מספרים כי הוא בנו של אחד החברים היהודים הראשונים בעיריית ירושלים, ויוסף ברזאני [מראשי הקהילה בירושלים].
כעבור זמן קצר נקנתה כאן עוד אדמה והתיישבו במקום עוד - גם פועלים.
ליישוב קבע של ממש הפכה מוצא משבנתה חברת יק"א - חברת התיישבות היהודים של הברון הירש - 10 בתי אבן למתיישבים שדרו עד אז בבתים שכורים מידי ערביי הסביבה.
חברת יק"א 'חברת התיישבות היהודים' המכונה בשפה האנגלית Jewish Colonization Association - J.C.A. נוסדה בלונדון בשנת 1891 על ידי הברון מוריס הירש על מנת "לסייע להגירת יהודים בארגון ובכספים ממקום שרע להם [כולל ארץ-ישראל] למקום טוב יותר [למשל ארגנטינה] 1831
הברון מוריס דה הירש אאוּף גֶרוֹיט = Moritz Freiherr von Hirsch auf Gereuth ליד מינכן 1831, איל הון ונדבן יהודי-גרמני שחי בצרפת, באנגליה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. שאת ממונו ותוארו רכש בין היתר כירושה מאביו וסבו [ומנדוניית אשתו - ביוני 1855 נשא הברון הירש לאישה את קלרה לבית בישופסהיים ילידת בריסל 1833].
הונו תפח עם רכישת זיכיונות והפעלה של קווי רכבת.
[למשל קו רכבת שחיבר את מערב אירופה עם תורכיה - 'רכבת הבלקן' ] וגם מהפקת רווחים ממסחר ספקולטיבי בשוקי הסוכר והנחושת.
הברון משה הירש נפטר באוגיאלה ׃gylla, =[לימים הורבנובו Hurbanovo= שבסלובקיה [כשלושה שבועות מיום פטירתה של אשתו - הברונית קלרה דה הירש, בפריס, בראשון באפריל 1896.
במשך שנים אחדות עבדו במקביל הברונים רוטשילד והירש ואולם הפילנטרופ הירש הוא שכיסה את הגירעונות של אליאנס= Alliance Isralite Universelleהיא כל ישראל חברים: =כי"ח, של הברון רוטשילד
עד לאיחודן = פיק"א בארץ-ישראלThe Palestine Jewish Colonization Association -
ולמושבה באו עוד - ביניהן משפחתו של תימני אחד, שייסד בה בית חרושת לעורות, והצמחונים לאה יצחק כהן.
בשנת 1898 בעוברם מירושלים נטעו ד"ר תיאודור הרצל שתל ארז וזלמן-דוד ליבונטין הסתפק בברוש, על מורדות הקסטל [שם אמור לקום בית-הבראה בשנת 1907 על ידי שלושה ממקימי בנק 'אנגלו-פלשתינה ' בהם זלמן דוד ליבונטין]
בשנת 1900 היו במוצא 22 תושבים.
בשנת 1904 בא הרב יחיאל מיכל פינס בדברים עם ד"ר יעקב נגורני רופא ציוני מרוסיה שהיגר לארצות-הברית, על הקמת סאנאטוריום במוצא על 100 דונם שרכש לשם כך. ואולם הסאנאטוריום לא קם והרופא שבא עזב את הארץ לאחר שצבר חובות ואף נאלץ למשכן את אדמתו למשפחת ואלירו העשירים מירושלים ואם נדייק יליד ירושלים הבנקאי – הבנקיר ר' חיים-אהרון ואלירו.
.
בשנים 1902 – 1904 בנו אחדים מתושבי מוצא אורוות, מחסנים ובור מים. 6 האורוות נרשמו על שם אברהם [אלברט] ענתבי ששימש גם כנציג יק"א בירושלים.
חברת יק"א שנענתה לבקשת תושבי המקום לבנות בשבילם 10 בתים סיפקה את ההלוואה, וקרקעות המתיישבים שבנו את הבתים בהלוואת יק"א נרשמו על שם החברה כמדיניות כלכלית.
רק בשנת 1906 הגיש שמואל ברוזה בקש לבנות בית מגורים על שטח שכבר היה רשום על שמו.
מפעל ליצור רעפים נוסד על ידי יהושע ילין ויחיאל מיכל פינס וכעבור שנתיים נסגר המפעל לאחר שצבר הפסדים רבים עד שהיה צורך למשכן את אדמות מוצא
מפעל נוסף הקים דב קלימקר כימאי ותעשין ציוני ששאף לפתח את התעשייה בארץ ישראל: בשנת 1906 רכש שטח מצפון למוצא ליד מעיין עין טולמה, יחד עם אהרון אייזנברג ממייסדי רחובות . קבוצת יהודים מפאריס הקימה חברת השקעות בארץ ישראל ששמה 'חרמון' כדי לסייע לקלימקר במימון רכישת 253 דונם ובהקמת שני בנייני בית חרושת לשמן ולסבון ושמו 'עתיד', בית החרושת לא עלה יפה, קלימקר אמנם ביקש לגייס כספים בברלין והשקיע כסף בעצמו, גם ארתור רופין ניסה לסייע, אך המפעל נכנס לחובות כבדים ונסגר.
בשנת 1907 זלמן-דוד ליבונטין, יצחק לוי [חברו של ענתבי] ויהושע אייזנשטט ממקימי בנק 'אנגלו-פלשתינה' - החליטו להקים "בית הבראה לסופרים, 'לתלמידים יגיעי כוח' [= סטודנטים] ול'שבי חולי' [= מחלימים], אשר ישלמו מחיר זעום ויקבלו השראה מכרמי מוצא", לצורך זה רכשו משמואל ברוזה ומיעקב כץ 7 דונם ליד העצים שנטעה פמליית הרצל בעוברה במוצא בשנת 1898. גידרו את השטח, נטעו בו עצים, חצבו בור מים ונגשו להקמת הבית שהיה אמור להיקרא על שם הרצל. שליש מהשטח אמנם נתרם על ידי 'בני ברית', אך כרגיל חסר הכסף לבנייה, השלושה הוציאו חוזר נועד לגייס כספים להקמת הבית ההבראה , וכתבו גם מכתב לרבה הספרדי הראשי של לונדון ד"ר משה גסטר .
ב'לוח ארץ-ישראל' לשנת 1908 מספר אברהם-משה לונץ על רכישת האתר ועל בניית מעון קיץ או 'מעון מרפא בעד חלושי כוח וחולים שנרפאו שישבו זמן ידוע חינם או בשכר מועט, והמכון הזה יקרא הירצליה נוה שאנן לזכר המנוח ד"ר הירצל ז"ל'.
תכנית בית-ההבראה לא הוגשמה -
[רק בשנת 1923 הוקם במוצא בית הבראה על שטח של 45 דונם שקנתה הקרן-הקיימת ממשפחת כץ על מורדות הקסטל [יש אומרים: שעמד על גבעה באדמות החקלאי שמואל ברוזה] והפעם היה זה בית הבראה לפועלים-חלוצים והוא נקרא 'ארזה' על שם הארז שנטע שם בזמנו הרצל, הוא 'הבית הלבן' בעל שתי הקומות שנבנה על ידי 'ההסתדרות הכללית' לזכרה של שם שרה שמוקלר [נערתו של ברל כצנלסון] מקבוצת כינרת שפתח את שעריו בשנת 1924].
אבל בשנת 1908 הוקם במוצא בית-מלון על ידי חיים קלאס 'בו חדרים גדולים ומרווחים' כדברי הפרסומת. . .
עוד לפני המלחמה ביקשו תושבי מוצא תוספת קרקע מן ההסתדרות הציונית, יותר מ 2000 דונם באדמות עין-טולמה שמצפון למוצא ו- 6000 דונם סמוך לכרמי מוצא, אלא שהבעלים נטעו גפנים כדי להעלות את המחיר.
בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו 6 משפחות את מוצא,
ובסוף המלחמה נמנו בה 9 בתי-אב, [מהם 7 אשכנזים, 1 ספרדי, ו- 1 תימני] 45 נפשות בלבד.
בשנת 1922 היו במוצא 67 איש.
ובשנת 1904 הגיע אריה לייב מקלף ומשפחתו למוצא, יש האומרים כי היה זה בשנת 1907.
אריה-לייב מקלף [מקלב] יליד בראנסק שבבילורוס שנת 1876. כנער עלה לארץ-ישראל לירושלים בשנת 1891 עם הוריו 'חובבי ציון' משכילים ושונאי 'חלוקה'. אריה לייב למד וסיים את הסמינר למורים של הטמפלרים הגרמנים בירושלים. בן 18 עבר לפתח-תקווה להתמחות בחקלאות במשקי אחיו הגדולים -משה ומרדכי.
בשנת 1896 בה הוקמה המושבה מטולה, נישא אריה-לייב מקלף ל[באשה] בתיה-חיה לבית צ'מרינסקי [בתו של אמן הגילוף בעץ הזית ואחד ממייסדי השכונה הירושלמית 'מחנה-יהודה' - הרב יחיאל צבי צ'מרניסקי] שבין עיסוקי הרב הרבים גם נטע כרם ענבים בחלקה שרכש מחברת 'עזרה' שרכשה את הקרקע מדוד ילין - במושבת מוצא [אומרים שחתנו רכש את חלקת הקרקע ממשפחת ופסי, אחת מארבעת המשפחות הראשונות במוצא].
לאחר שנישא קיבל אריה-לייב חלקה במושבה מטולה.
החיים במושבה היו קשים בעיקר מהצורך להתגונן מפני האריסים הדרוזים והבדווים שפונו מאדמות שנרכשו כדין.
מקרה ארע אריה-לייב מקלף, כשהיה בתורנות שמירה על הבתים במושבה ביחד עם חברו שנרצח בכור מושין, הוא ניצל לאחר שהרג את אחד התוקפים. אך נאלץ [אחרי ארבע שנים במושבה ] לעזוב בשנת 1901 את המושבה בלילה, ביחד עם אשתו בתיה-חיה ושני ילדיו שנולדו להם במטולה: אברהם-משה הוא ליש וברק . שמות שניתנו בהשראת מנהל בית-הספר העברי בראש-פינה וקנאי השפה ר' יצחק אפשטיין, אחד מששת היהודים-הרוסים ששלח ארצה 'הנדיב הידוע' ללמוד וללמד חקלאות את עובדי אדמתה [מה עלה בגורל שני הילדים? ידוע לי כי ליש נשא אשה בירושלים והקים משפחה ואילו ברק הרווק הגיע לאוסטרליה] מחשש חבריו לנקמת דם בידי משפחת ההרוג.
השנה 1900 משפחת מקלף חזרה להתגורר זמנית במושבה פתח תקווה - אריה לייב חקלאי ומכונאי. הוא גר ברחוב חובבי ציון לייב [אצל בינשטוק בתור בן אחיו] וגם אחיו משה שכונה בריינסקר [על מוצאו מבריינסק פלך גרודנה].
בשנת 1904 עברה המשפחה למושבה מוצא שליד קולוניה היא קלנדיה. יש אומרים שבסוף שנת 1907.
לכרם הזיתים שנטע שם חותנו כשעזר-כנגדו אשתו בתיה-חיה, הוסיפו ענפים חדשים לחוותם כמו פרות, ולול, הרחיבו את הנטוע והוסיפו זנים חדשים ומיוחדים והיה למשק מעורב [אריה לייב הוכר כ'מומחה חקלאי', הוזמן לבדיקת אדמת חולדה לפני, שנגאלה על-ידי הקרן-הקיימת-לישראל, וגם נתן את הדרכתו להכשרת הקרקע – בשנת 1908 הוקמה לרגלי הכפר הערבי ח'ולדה שעל הגבעה חווה ומשק חקלאי מגוון] [ לימים למשפחה היה משק מגוון: מטעים, רפת, לול, גן ירק, סוס, והיה גם טנדר 'פורד' ירוק] ובתיה -חיה, בנוסף לגידול הילדים וסיועה לו בהקמת המשק, טיפלה בחולי המושבה הקטנה ואף בחולים ערבים בביתה. ובינתיים השכירו חדרים לאורחים.
בעשרים וחמש שנים במוצא היה ביתם מרכז החיים במושבה הקטנה. הילדים קיבלו חינוך קפדני, שמחד הכינום כיהודים בעלי מסורת והכרה ועובדי אדמה מסורים, ומאידך הרחיבו את אופקיהם בהשכלה רחבה ומגוונת ועודדום להמשיך בלימודיהם.
ביתם היה גדול ורחב-ידיים ובמהרה הפך למרכז חברתי ותרבותי לבני הנעורים במושבה וכלל פעילויות של שירה בציבור, ריקודים וטיולים ברחבי הארץ . בערבים היו הצעירים נוהגים להיפגש בתירוץ כי הייתה שם ספריה. גדולה בשפות עברית, אנגלית, גרמנית, ספרי קודש וספרי תורה ויהדות וגם אנציקלופדיה בריטניקה על כל חלקיה.
בני המשפחה היו חובבי מוסיקה קלאסית ומוסיקה קלה, והיה להם גרמופון ואוסף תקליטים. וקיימו יחסי ידידות עם הערבים השכנים [והבן חיים קנה רובה]. למרות יחסי הידידות בין המשפחות היהודיות ובין התושבים הערביים בסביבה, הותקף היישוב היהודי גם במוצא :
בערב שבת, יום שישי י"ז אב תרפ"ט, [1929] פרצו המהומות בירושלים. למחרת, בשבת בבוקר, ביקר אצל אריה–לייב, השייח' של הכפר הערבי קלנדיה הסמוך ונשבע לו באללה, בנביא, ובקוראן שכפרו יגן על שכניו העברים מכל התנפלות.
אך בצהרים התפרצו אל המושבה המוני ערבים, אספסוף מהכפר קולוניה, קטע בסכין, גרזן וגם ביריות, את חיי משפחת מקלף במוצא. על השחיטה.
בבית היו כל בני המשפחה - פרט לשני הבנים הבוגרים כאמור: ליש ומשפחתו בירושלים וברק הרווק באוסטרליה, ואברהם משה.
נחילי אדם תקפו בצהרי היום את בית מקלף הקיצוני במושבה ביניהם רבים שקיבלו עבודה ולחם אצל איכרי מוצא ועזרה רפואית בבית מקלף, וטבחו את אריה-לייב, את אשתו בתיה-חיה, שתי בנותיו מינה ורבקה, ובנם אברהם-משה, ועוד שני נופשים מתל-אביב – דוד-דניאל גלצר והרב שלמה זלמן ש"ך.
כאשר נסוג גל ההתקפה הראשון, נשארו שבעה קורבנות טבח, אונס ושרפה: חמישה מהם בני משפחת מקלף, ושניים מהאורחים.
הצליחו להימלט בעזרת חיים: שניים מצאצאיהם- חנה, ומרדכי מקלף; האורחת שרה צ'פניק בת 14 [לימים אשת הסופר בנימין טנא], ועוד שתי אורחות - הצליחו לנוס לבית השן ירחמיאל שטיינברג.
"הילדים הצעירים, חנה ומוטקה, התחבאו בארון בזמן הרצח ". "הבן הצעיר ביותר, מרדכי [לימים בדרגת רב-אלוף {רא"ל} היה ראש המטה-הכללי {רמטכ"ל} השלישי של צבא-ההגנה-לישראל {צה"ל}], ואחותו חנה שקפצו מהחלון וניצלו".
חיים, בחור צעיר ורווק - כאשר הגיע לבית המשפחה זמן קצר לאחר מעשי הרצח האכזרי. כל שהיה בידו רובהו. כשהתגלה לעיניו המראה המזעזע של הוריו, שתי אחיותיו, אחיו ושני אורחים שהתארחו בביתם מתבוססים בדמם. הוא הספיק לירות ולהרוג את אחד הפורעים. הכדור השני נתקע בקנה החלוד, ורק באמצעות מכות בקת הרובה חיסל גם רוצח שני. בקרב פנים אל פנים הצליח הפורע לדקור את חיים בידו. חיים מציל את השרידים למשפחת מקלף - חנה, מרדכי ואת עצמו. שני אחיו הבוגרים, ליש וברק, לא היו במקום.
חיים נולד בשנת 1907 בפתח תקוה, כילד חמישי מתוך שמונת ילדיהם של חיה-בתיה ואריה-לייב מקלף.
לקראת סוף אותה שנה כשעברה המשפחה למוצא, למד בבית הספר 'לֶמֶל' בירושלים [בשכונת 'זיכרון-משה'] כאשר סיים את לימודיו חזר למשק החקלאי של ההורים במוצא.
אמו בתיה-חיה היא באשה נולדה בירושלים, בשנת תרל"ז [1877] לחנה לבית איזנברג ולרב יחיאל צ'מרינסקי. ממייסדי שכונת 'מחנה-יהודה'. כשהוא וחבר עסקני שכונת 'בית-יעקב' מייסדים את 'חברת לינה' לעזור רפואית לחולי השכונות הללו שהיו רחוקות ממרכזי השרות הרפואי שבעיר [ההולכת וגדלה] כולל העיר העתיקה, אז נרתמה הילדה בתיה-חיה לעבודת התנדבות בשרות החברה והיא בת 11.
בתרנ"ו נישאה לאריה-לייב מקלף הלכה אתו למטולה, הרתה לו, היו בפתח-תקווה ואחר-כך במוצא, גידלה את ילדיהם ועזרה לו בעבודתו החקלאית. בבקיאותה בטיפול בחולים, שרכשה לה עוד בנערותה בירושלים, השתמשה לעזור לחולי המושבה הקטנה ואף לחולים הערבים.
אך ביום זעם לא זכרו לה הערבים את חסדיה עמם, וכשהתנפלו על המושבה בצהרי יום השבת, והשמידו את הנפשות אשר פגשו בביתה, פצעוה קשה בפגיונות ובסכינים ובו ביום [יש יגידו למחרת] מתה מפצעיה בבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים והיא בת 52. הובאה למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים ליד בעלה אריה לייב ושלושה מילדיה - מינה, אברהם-משה ורבקה.
רבקה נולדה במוצא, בשנת תר"ע [1910] למדה בירושלים בגן ילדים, בבית-ספר לבנות בעיר, גמרה בתרפ"ח את בית-המדרש לגננות בתל-אביב, ונתמנתה לגננת לילדי מוצא. עבדה גם במשק ההורים והכניסה רוח תרבות ועליזות בחיי הנוער בישוב.
בצהרי יום השבת, י"ח אב תרפ"ט, כשהפורעים הערבים החלו רוגמים את בית הוריה באבנים, יצאה את גן–הילדים לדבר על לב הפורעים ולשדלם שיחדלו ממעשיהם הרעים, ושם נרצחה ביריות בת 19.
מינה נולדה בפתח-תקווה, בשנת תרס"ה [1905] משעלו הוריה למוצא למדה בבית-הספר לבנות בירושלים, ואחרי גמרה את בית-הספר החלה ללמוד תפירה בבית-מלאכה בירושלים, שבה אל הוריה למוצא והתמסרה לעבודה במשק וריכזה בידיה את רוב העבודות, חביבה הייתה.
ביום השבת הארור, כשהמוני הערבים מהכפר קלנדיה הסמוך ומהסביבה התקהלו להתנפל על המושבה הקטנה והתקרבו בצעקות, הכירה בראש החבורה את רועה בקרם. היא קראה אליו ואליהם בדברי שידול, שיזכרו את הטוב שקיבלו מהם ולא יעשו רעה, ובו ברגע נהרגה בכדורים שירו בה, וכשהציתו את הבית באש נחרך גם גופה בו , והיא בת 24.
אברהם משה נולד בפתח-תקווה, בשנת תרס"ז =1907, [שנה בה נולד חיים, תאומים?]
למד שם ב'חדר' ומשעלו הוריו להתנחל במוצא המשיך ללמוד בבית-הספר 'למל' בירושלים, אותו סיים בגיל 13 ואחר כך למד שנתיים בבית-המדרש למורים בעיר, עבר לבית-הספר התיכוני למסחר בתל-אביב, ומשגמר בו את לימודיו נכנס לעבודה במשרד הדואר הראשי בירושלים, [הצטיין בעבודתו והועלה בדרגה. הקדיש מזמנו למתן שיעורים בהתנדבות לילדי עניים במוצא ובירושלים, רכש לו ספרים רבים והשאילם לבני המושבה. התענין במשק הוריו והשתתף בהתיעצויות לפיתוחו, ותקוותו שברבות הימים יוכל לשוב לעבודה חקלאית בפועל התבדתה].
בערב שבת, כשהחלו המהומות הערביות בירושלים, אברהם-משה נסע לפנות ערב לעיר, הודיע למשטרה על הכנות הערבים להתנפל על מוצא וביקש עזרה, וחזר. ואכן ביום המחרת, בשבת, י"ח אב תרפ"ט, באו למוצא שלש מכוניות משוריינות של הצבא, אבל זה היה כבר אחרי שהפורעים טבחו אותו ואת הוריו ואחיותיו, את אמו הגוססת, שמתה למחרת ואת הגופות שלו ושל אביו ושתי אחיותיו הספיקו להוציא הבריטים מהבית השרוף ולהביאן לבית-החולים 'ביקור חולים'. והובאו לקבורה בהר הזיתים.
סוף דבר
הבן חיים מקלף בן 22 לחם בתוקפי משפחתו בחירוף-נפש בעוד בית המשפט המנדטורי האשימו בהריגת ערבי.
בן הזקונים מרדכי מקלף, לימים בדרגת רב-אלוף {רא"ל} היה ראש המטה-הכללי {רמטכ"ל} השלישי של צבא-ההגנה-לישראל {צה"ל},
הרב יחיאל צ'מרינסקי, סבו של חיים, אבי אמו, איש עשייה ויצירה, נרתם לפעולת השיקום של היתומים ששרדו. הילדים הצעירים, חנה ומוטקה, נשלחו אל אחיהם הבכור, לליש, שגר עם אשתו ובנם בירושלים. אחיהם ברק היה באוסטרליה, בעזרת אפוטרופוסים שקיבלו מינוי רשמי של השלטון המנדטורי רוכזו כספים ונרכשו נחלות במושבה פרדס-חנה שקמה באותה שנה. את חיים שלח הסבא להירגע אצל המשפחה בפתח-תקוה, שם הכיר את חסיה מוסטובוי ילידת שנת 1912, מהעיר גומל בבילורוס למשפחת סוחרים אמידה שעלו לארץ בשנת 1925. אחרי חיזור של שנה הם נישאו בשנת 1931 ועברו לגור בצריף בפרדס-חנה.
המושבה מוצא התחתית נקראה כך משום שבשנת 1933 הוקמה מוצא העילית על ידי בני מוצא ומתיישבים נוספים מירושלים.
לאיתור נפטר בבית הקברות על הר הזיתים בקישור הבא:
http://mountofolives.co.il/he/%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%91%D7%A8/
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא. יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים
