יום חמישי, 25 ביוני 2009

יצחק יחיאל בלאושטיין – לוחם חירות ישראל שנרצח בידי ערבים

19.1.1950 – נווה יאיר

בית העלמין העתיק בבאר-שבע

טכסט:

פ [מגן-דוד] נ

לוחם חרות ישראל

"יוסי" הי"ד

יצחק יחיאל בן יהודה לייב

בלאושטיין

נפל בדרכו לנוה יאיר

ראש חודש שבט תש"י

בן כ"ב לחייו

תנצב"ה

יצחק יחיאל בן יהודה-לייב בלאושטיין אוד מוצל מאש החל בגיל 15 מסע נדודים של שבע שנים שבו עבר במדורי הגיהנום של השואה - אוושוויץ ובוכנוואלד, הגיע דרך ה'בריחה' מאירופה למחנה המעצר בעתלית כעולה 'בלתי-ליגאלי', לחם לחרות ישראל במחתרת וכחייל במלחמת העצמאות, ממקימי קיבוץ "נוה-יאיר" בנגב. ערב אחד כשחזר לקיבוצו מכינוס של מרכזי-פלחה בבאר-שבע נרצח על ידי 'מסתננים' ערבים מעזה .

סוף המסע

זה סיפור עצוב על צעיר שחיפש בית במדינה ריבונית, בנה אותו ולא זכה לחיות בה.

"יוסי" - יצחק - הקרוי על שם סבו מצד אמו, נולד בעיירה סרנץ שבהונגריה.

בשואה

בסך הכל, לא ידועים פרטים על קורותיו בימי השואה עצמה, והמעט שמספרים קרוביו: "אני לא יכול לפרט על מה שעבר על יצחק בזמן המלחמה. אני פשוט לא יודע. גם אחרים לא. חבריו אמרו שהוא סירב לדבר על כך," סיפר בן דודו יעקב.

"יצחק ראה את המוות יום יום. הופרד ממשפחתו באושוויץ ונשאר יחיד," סיפרה אחותו לאה.

ידוע שלאחר שהופרד ממשפחתו באושוויץ בגיל חמש נלקח ל'מחנה עבודה' (עבודת כפייה) שם סבל כינים, רעב ומגפות. כשקרבו כוחות השחרור הוציאו אותם הנאצים למסע ממחנה אחד לשני. יצחק, כחבריו לגורל, יצא למסע על פני מאות קילומטרים בשלגים ובכפור. "ללא מזון ורק משאריות האשפה הם ניזונו בדרך ארוכה זו שהלכו ברגל יחפה..."

את המסע הזה סיים יצחק בבוהן קטועה, משום שכף רגלו קפאה. רבים מתו בדרך. השורדים הגיעו למחנה בוכנוואלד. ב- 11 באפריל 1945 הגיעו חיילים אמריקאים של בעלות-הברית אל מה שנשאר מהמחנה, ושחררו כ-21,000 אסירים, ביניהם כ -4,000 יהודים. אחד מהם היה יצחק. יום השחרור בא, ואיתו מסע חדש: חיפוש קרובים.

בתוהו ובוהו ששרר אחרי המלחמה, לא נמצא ליצחק איש. אביו יהודה לייב בן דוד, אמו טובה בת יצחק יחיאל, אחיו שלמה ויוסף הושמדו כולם בשואה.

הבריחה

בין הניצולים עברה השמועה שיהודים מארץ-ישראל מארגנים בריחה מאירופה לארץ ישראל. יצחק פגש בחיילים יהודים שאות היחידה שלהם היה מגן-דוד צהוב על רקע כחול-לבן. היו אלה חיילי הבריגאדה, חטיבה יהודית לוחמת. הוא הצטרף לתנועת ה'בריחה' ובחורי "ההגנה" הובילו אותו עם השיירה דרך אינסברוק לאיטליה.

העלייה

ב-7.7.1945 עלה יצחק עם כחמישים צעירים מניצולי בוכנוואלד על האונייה 'מאטארוא', שהפליגה מנמל גינואה שבאיטליה שתחת דגל אוסטרלי. הייתה זו ספינת 'קרוז' ששייטה בין ניו-זילנד ואוסטרליה. "רב החובל שלה היה מהמלחים הניצולים של טיטאניק" אמרה לי נעמי מהמוזיאון בעתלית.

מחנה המעצר

האונייה נעצרה על ידי משמר החופים הבריטי מיד עם היכנסה למים הטריטוריאליים של ישראל והובלה לנמל חיפה. ב - 15 ביולי 1945 [כנראה ערב ט' באב 18.7.1945] לאחר לילה של המתנה הובלו הניצולים למחנה עתלית.

ככל המעפילים שנחשבו בלתי ליגאלים, הורד יצחק מהאונייה ונלקח בידי חיילים בריטים למחנה המעצר בעתלית. הוא עבר את תהליך הקליטה המקובל - כולל טיפול בדי-די-טי. הגדרות שהקיפו את המחנה וחצצו בין הגברים לנשים לא פגמו בהווי הנעורים, ובהרגשת החופש עם העלייה לארץ. במחנה עבד יצחק בגינון ובניכוש עשבים, עבודה לא קשה במיוחד: "הם גם יצרו שבילים וצבעו אותם בלבן". התפריט היומי כלל לבן ומלפפון, שפע ירקות טריים ומרגרינה בלא הגבלה. כמות המזון הייתה עדיין גורם חשוב, למרות שימי הרעב עברו מזמן.

ב-1.8.1945 השתחרר יצחק ממחנה עתלית והגיע לתל-אביב, להצטרף אל אחותו מלכה ובן דודו יעקב שהגיעו ארצה לפניו.

.

בארץ

שבועיים לאחר שחרורו, בספטמבר 1945 התבצעה פעולה משולבת של הארגון-הצבאי-הלאומי, האצ"ל, ושל לוחמי-חירות-ישראל, הלח"י : הם פוצצו את מסילת הברזל על יד יבנה.

יצחק התרשם, במיוחד מלח"י, הקיצונית מבין המחתרות, שאליה בחר להצטרף, ועל רקע זה עזב את בית דודו.

מספר בן-דודו יעקב, שהיה אף הוא איש לח"י: "כשריד אחרון למשפחה, באותה עת לא ידענו שנשארו עוד אחרים, לא רציתי לצרפו למחתרת. אולם ביתנו היה מקום שלא היה אפשר שלא יתגלו הדברים ליוסי. במקום נערכו פגישות ויוסי מצא את הדרך להצטרף ללח"י ללא ידיעתי. פגשתיו במקום ההערכות ליציאה לפעולה, דומני שמדובר בפגיעה במחנה הצבאי ברחוב הירקון בתל אביב, וכך נתגלה לי סודו. גם להורי התגלה הסוד כאשר לילה אחד נפקד מהבית ללא הודעה מוקדמת, וזאת בשל היאסרו באוטובוס שממנו נזרקו כרוזים ודבק. יוסי הצליח ל'הוכיח' את ניקיון כפיו והשתחרר למחרת. הורי לא רצו להשלים עם הצטרפותו למחתרת, אולם יוסי עמד על שלו ועזב את ביתנו".

במחתרת

כלוחם במחתרת עבר יצחק אימוני ירי באקדח, הפעלה ופירוק של תת-מקלע וזריקת רימון, וקיבל את השם המחתרתי "יוסי". תפקידו היה לשמש כמקשר; "הוא היה תקופה מסוימת ה'קשר' של 'יאיר' [יאיר שטרן מפקד המחתרת לוחמי-חירות-ישראל או בפי הבריטים "כנופיית שטרן"], זה שמעביר מכתבים", סיפר לי נחמיה בן-תור.

יוסי סיים קורס חבלה. פעולתו הקרבית הראשונה הייתה ההתקפה על 'בית האינטליג'נס' ברחוב פינס 46 בתל אביב, מקום משכנה של הבולשת הבריטית, שבועיים לפני ראש השנה תש"ז ב - 9.9.1946 בפיקודם של יעקב גרנט ו'דב הבלונדיני'. הבניין נהרס כליל. מפקד בולשת, בריטי בשם דורון, נורה.

עם הכרת האומות המאוחדות בתוכנית חלוקת הארץ לשני העמים היהודים והערבים, פרצו מעשי האיבה ויוסי, גם אם לא הבין לאן נעלם האויב האנגלי וצץ לפתע אויב ערבי, לא שאל הרבה: "משורה ישחרר רק המוות" - והתגייס ללחימה באויב הנוכחי במסגרת הלח"י.

עם קום המדינה השתלבו הוא וחבריו בצה"ל: בגדוד 89, חטיבה 8. הגדוד השתתף בקרבות לוד ורמלה, קרבות חאטה, כארטייה, הפריצה לנגב והסרת המצור מעל יישוביו, כיבוש באר-שבע ושחרור ניצנים. "יוסי" שימש, כך אמרו, עיתים כקשר ועיתים כמקלען ביחידת פשיטה.

" יוסי היה אהוד על מפקדיו וחבריו וגילה אומץ לב לא רגיל. החיוך הנצחי לא מש מפניו. [...] כאשר חיפשו מתנדב לפעולה מאחורי קווי האויב לשם תפיסת שבויים, היה זה יוסי שקיבל על עצמו את המשימה של קשר ליחידה היוצאת. משמעותו של התפקיד הייתה, לצאת לדרך של כ -30 ק"מ, עם משא כבד על הכתף בשטח האויב. בדרך כאשר אחרים היו עייפים מנשיאת הנשק, עזר יוסי לאחרים למרות המטען שעל כתפיו ולמרות האצבע הקפואה ברגלו... " יספר חברו ליחידה.

להגשמה

בין יוצאי הלח"י ולוחמי הגדוד התגבש גרעין 'הליכה להתיישבות', בעידודו של מפקדם האלוף יצחק שדה. העניין לא עבר בקלות: ברעיון תמכו יצחק שמיר (יזרניצקי) - "מיכאל", מי שהיה האחראי על המבצעים של הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל, איתו נתן (פרידמן) ילין-מור - "גרא", מי שהיה האחראי על תכנון המבצעים של הלח"י. המתנגדים היו ערי ז'בוטינסקי, חבר הכנסת הראשונה ונציב בית"ר בישראל, ובמיוחד האידיאולוג הסוער של התנועה הד"ר ישראל שייב – "אלדד" שזעק: "אין לנו צורך להפך חלוצים של הרצפלד !" [אז ראש המרכז החקלאי]. "הלח"י לא נועד ללכת להתיישבות ואין כל ייחוד בקיבוץ משלנו כי אין לנו ולא הייתה לנו אידיאה התיישבותית... "

הוויכוח התנהל גם באוהלי הגדוד; האם ההתיישבות בספר היא עכשיו התפקיד החלוצי של תנועת הלוחמים? גם הסוציאליזם העסיק אותם – מדוע לא יוכל אדם להיות סוציאליסט ויחד עם זאת לוחם חירות? ביום העיון שערך הגרעין לקראת ההליכה להתיישבות השתתף גם מפקדם מהמחתרת "מיכאל" (כאמור, יצחק שמיר) שטען : "לאחר הכיבוש בנשק חייב לבוא הכיבוש המעשי – ההתיישבות". דיבר וגם עשה : הוא השתתף בפועל בהקמת גדר הביטחון ביום עליית הקיבוץ על הקרקע, על משלט דרומית מזרחית לעזה, בקיץ תש"ט 11.8.1949.

המרכז החקלאי הציע לנערי הלח"י ולנערותיו מגדוד 89 ללכת להכשרה בקיבוץ אפיקים, ובערב פסח תש"ט, הגיעו ראשוני חברי הגרעין לקיבוץ שבעמק הירדן [קיבוץ המזוהה עם מפא"י - מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפלגת השלטון דאז, אנשי ה"הגנה" שהתנגדו חריפות לדרכה של לח"י]. את ליל הסדר עשו חברי הגרעין יחד עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל. חוויה יוצאת דופן: כארבעים איש התרכזו להכשרה החקלאית ולגיבוש החברתי באפיקים, גרעין "יאיר" הם קראו לעצמם, ושם הם הצטרפו להסתדרות. המקשר בין הקיבוץ לחבורה זו היה יוסף אברהמי המא"ז [מפקד-האזור] - של הקיבוץ. תקופה זו נמשכה רק כחודשיים וחצי. אין זמן. כשבאה הצעתו של הרצפלד מהמרכז החקלאי לעלות על קרקע בנגב התקבלה הצעתו בהתלהבות.



ארבעים ושניים איש ובהם שתים-עשרה בחורות, עזבו בסוף יולי, יום רביעי, את החום הלוהט של עמק הירדן, עלו על משאית שהקיבוץ העמיד לרשותם ונסעו דרומה. גם יצחק היה עמם. כמתנת עלייה על הקרקע העניק קיבוץ אפיקים לחבורה עגלה משובחת ופרדת עבודה צעירה, "כהתחלה למשק החי", ושני אוהלים צבאיים. אפיקים אף הועיד את אייזיק שלמון, שהיה באותו זמן מדריך בקיבוץ נצר-סירני, להדריך אותם. הרעיון שנולד עוד בימי השירות הצבאי, בדרך להתממש.

"בכוחות משותפים של יזמים - חברי גרעין "יאיר" - ואנשי מפלגה ופוליטיקה ממפלגת 'הלוחמים', יצא הדבר מן הכוח אל הפועל" יכתבו לימים.

"השיגעון של נווה-יאיר, היה שיגעון של לוחמים ולא של הפוליטיקאים. הוא יצא מקרב אנשי השורה בשדה, במלחמת השחרור," יכתבו אחרים.

"דמותה של לח"י כמחתרת קיבלה הארה חיובית יותר בדעת הקהל כאשר ראו אחרים, כי אנשי לח"י הם רציניים גם במלחמה וגם בהתיישבות" כתבו עוד.

בין קיבוץ בארי לקיבוץ נירים הוקם הקיבוץ "נווה-יאיר", על שמו המחתרתי של אברהם שטרן, "יאיר", מייסד הארגון שנרצח על ידי הבולשת הבריטית ב-12 בפברואר 1942 בחדר שכור בשכונת פלורנטין בדרום תל-אביב [רחוב מזרחי ב' מספר 8]. בין מקימיו יוצאי לח"י היה כאמור יצחק-יחיאל בלאושטיין או בשמו המחתרתי "יוסי" .

"יוסי" התמנה על ידי חבריו להיות מרכז ענף הפלחה בקיבוץ הצעיר הזה שעל גבול רצועת עזה הפרוץ – "נוה-יאיר".

מאורעות בגבול

ב- 13 בינואר 1949 נפתחו במלון "השושנים" באי רודוס שיחות בין ישראל למצרים בחסות האומות המאוחדות על שביתת נשק. ההסכם נחתם ב- 24 בפברואר; המצרים נשארו ב'רצועת עזה' . רצועה צרה שגבה לים התחומה בצפון בקיבוץ יד-מרדכי ובמזרח בקיבוץ נירים, רצועה שגבולה המזרחי נמשך על פני כ- 40 קילומטר והצפוני כ -14 קילומטר בלבד, גבול שסומן בחביות, במחשבה שהעניין ארעי. בגבול המזרחי, בין הקיבוץ נירים לבין הקיבוץ השכן, בארי, לא היה אף ישוב. הזיזו את החביות – הזיזו את הגבול.

ברצועת עזה, בנוסף לתושביה הקבועים התרכזו פליטים פלסטינים שברחו אליה במלחמת העצמאות מכפרי הדרום והשפלה, והתגוררו במחנות שהקימו סמוך לערים ולכפרים הקיימים. המרחק מרצועת עזה לכפרים הערביים שבהר חברון הוא עניין של פחות מלילה הליכה ברגל. גבול החביות היה כאמור סמלי. צה"ל לא הצליח להשתלט על הפליטים המסתננים ממחנותיהם שברצועת עזה. הללו נעו בחופשיות במרחב הפתוח והמוכר להם, שבין רצועת עזה לישובי הערבים בהר חברון שהשתייכו לממלכת ירדן, שגם לשם ברחו חלקם של הפלסטינים מהכפרים שנכבשו על ידי צה"ל. הם קיימו קשרי משפחה, הבריחו סחורות או מצאו מקלט מדיני, משפחתי ולעתים אף פלילי.

רועי האזור הערבים שלא השלימו עם אובדן השטח, היו עוברים לאור היום עם עדריהם לרעות בשדות הפלחה של הקיבוצים ובלילה היו פושטים לגניבות. חלקם עסקו כאמור בהברחות סחורות וסמים בין עזה לחברון לפרנסתם וכדרכם של מבריחים הם נשאו נשק. הצבא והמתיישבים היו יוצאים למארבים לילה לילה ומדי פעם הצליחו לתפוס את העדרים ולהחרימם. יריות לא עצרו את המסתננים והם המשיכו לעבור את הגבול. אבל מיריות יש גם נפגעים והנקמה הייתה רק עניין של זמן ושל הזדמנות. רצח לצורך שוד חבר לנקמת-הדם ומכאן הדרך לרצח אידיאולוגי לאומני ולרצח יהודים המרחק קצר.

מבין קיבוצי הסביבה היה "נווה-יאיר" ההחלטי והנחוש ביותר במלחמתו במסתננים. היה להם ג'יפ מיוחד עם מקלע שהיה מסתובב ביום בשדות לגלות עדרים זרים, ובמקום להבריחם מהמקום היו לוקחים את הבהמות למכלאות הקיבוץ. בקיבוצי הסביבה נהגו לומר כי "ל'נווה-יאיר' יש את העדר עם הריבוי הכי גדול בנגב..." לעיתים במקום להבריח את הרועה, כנהוג בדרך כלל - היו יורים בו למוות. "שום רועה שפגשו לא חזר לביתו" סיפר לנו צבי דגיאלי מקיבוץ נירים, מי שהיה בימים ההם מא"ז המקום. האדיקות של חלקם במלחמה במסתננים הגיעה לממדים כאלה, עד שאפילו בין החברים עצמם פרץ ויכוח. היו שטענו כי במימוש העיקרון של "עדר עובר לא חוזר" עוברים החברים את הגבול תרתי משמע, ויש המספרים כי על רקע זה עזבו אחד-עשר חברים את הקיבוץ. יצחק לא היה בין העוזבים.

המתח היה באוויר.

מכונית פרטית עלתה על מוקש בדרך לנירים – יש הרוג וכמה פצועים.

שולמית אנגלסברג מבארי נרצחה ב- 25.12.1949

פנחס כהן, נער בן שש-עשרה מ"נווה-יאיר", נרצח בידי ערבים בא' טבת תש"י 21.12.1949 .

במהלך השנה שבה ישבו אנשי "נווה-יאיר" על הקרקע, הם סבלו מפיגועים בנפש במהלך פעולות איבה של מסתננים. שלושה מחבריהם נהרגו-נרצחו בידי מסתננים. אחד מהם היה יצחק בלאושטיין.

הדרך האחרונה

בדרכו מכינוס של מרכזי-פלחה שהתקיים בבאר-שבע, מחוסר תחבורה מסודרת, החליט יוסי להסתכן וללכת ברגל את קטע הדרך האחרון, שהיה גם האחרון בחייו.

"... לאחר הכינוס בא אלינו, אז גרנו בבאר-שבע" – כתב בן דודו – "בתקופה האחרונה לפני מותו אומנם התרחק מעט מקיום מצוות, אבל באותו בוקר הניח תפילין ורק אחרי זה יצא לדרכו. ליוויתי אותו לדואר שם נטל את חבילת הדואר שהייתה מיועדת לקיבוץ, נעמדנו ליד המסגד שבבאר-שבע כדי לחכות לטרמפ. הוויכוח האחרון בינינו, הי על אודות הקיבוץ ודרכה של לח"י. הוויכוח נפסק כאשר יוסי קיבל טרמפ ויותר לא ראיתיו."

מסתבר שהמכונית לקחה אותו עד לצומת גילת, משם עבר למכונית אחרת ונסע עד לאזור נחל הבשור. כאן עשה יוסי משגה ויצא ברגל בדרך ל'נווה-יאיר'. יוסי לא הגיע ל'נווה-יאיר'..."

בבבוסתן נטוש בין עימארה (כיום אורים) לקיבוצו "נווה-יאיר" נרצח יצחק-יחיאל בלאושטיין ("יוסי") על-ידי מסתננים בראש חודש שבט תש"י 19.1.1950 . היה זה יום חורף סוער, ויוסי, שלא היה חמוש, נשא עליו רק חבילת דואר קטנה. בן עשרים ושתיים היה.

שלושה ימים לאחר מותו נודע לחבריו על היעלמו וכעבור ימים מספר נמצאה הגופה במרחק לא רב מהקיבוץ.

חברה מהקיבוץ סיפרה כי: "במותו נראה יוסי מחייך חיוך תמים כמו של ילד קטן".

"הם חתכו אותו לחתיכות" אמרה לי אחותו.

סוף דבר

יוסי יצחק יחיאל בלאושטיין נקבר בבאר-שבע. קברו הוא מהקברים הראשונים בעיר. "במשך השנים נהגנו - המשפחה - לפקוד את קברו ולהתייחד עם זכרו בצנעה".

הקיבוץ "נווה-יאיר" התפרק כשנה לאחר הקמתו ובכך תם זהו סיפורו של נווה, שהאיר שנה תמימה במרחבי הנגב הצפוני, החל מ-ב' בתמוז תש"ט (29.6.49), ועד ה' בתמוז תש"י (20.6.50).

"לאחר שקיבל הרצפלד את מברקו של כהנוביץ - על פירוק נווה-יאיר - החל לפעול מיד כדי למצוא גרעין שיעלה מיידית לנקודה המתפנה של "נווה-יאיר". על מקומו התיישב קיבוץ של העובד הציוני - "עין-השלושה" - על שם שלושת חברי גרעין המייסדים, גרעין חלוצי מיוצאי אמריקה הלטינית, שנפלו בהגנה על ניצנים ביוני 1948. לאחר מכן הועבר "עין-השלושה", בשל סיבות ביטחוניות, למקומו הנוכחי – 'משלט 112' – אתר קרבות במלחמת העצמאות..

והתוצאה:"המצבה"


המצבה כבר אינה קיימת

אמרו שנסיבות פוליטיות-מדיניות הקשורות לאותם ימים, כגון היחלשותה של המפלגה "חרות" ובעיות ביטחון קשות בגבול גרמו למותו של הקיבוץ ולחיסולו של רעיון הקמת התיישבות של יוצאי לח"י. אמרו כי האשמה היא בפוליטיקאים, שלחמו איש ברעהו.

"אנחנו לא נכשלו, לא קיבלו תגבורת ממי שהיינו אמורים לקבל", אמר חבר הקיבוץ לשעבר.

אמרו כי הכישלון היה של הרבים שנשארו בעיר וחיכו, כבר אז, לגאולת שטחי ארץ-ישראל השלמה, וירושלים, ולא חיזקו את ה"יש" שהיה בסכנה.

אמרו.

בשיחה שקיים חיים שלם עם הד"ר שייב (18.12.86) על כל הרעיון של "נווה-יאיר", טען האחרון ברוגזה כי היה זה שיגעון של פוליטיקאים: 'לשם מה הלכו לשם הבחורים? מה זה היה בסך הכל? חיקוי של השמאל! חיקוי זר ללח"י! לשם מה היה צריך להקים עוד תנועת התיישבות?!' אלדד נשאר בדעה זו. דבר לא השתנה מאז שאמר דברים דומים בשנת 1949", כתב חיים שלם, בספרו "לנגב".

סיפרו חברים שהיו שם כי בסיכומו של דבר אין הם מרגישים כישלון בהליכה ל"נווה-יאיר":

"הלכנו בשליחות חלוצית-ציונית-ביטחונית, סתמנו פרצה בגבול הפתוח ועשינו זאת לא רע".

הטרגדיה הייתה כולה של לח"י. לח"י דיבר בזמן היותו במחתרת על התיישבות. הוא טען שלא יכול היה לממש את רצונו ולהתיישב באותם ימים, כי היה עסוק במלחמה באויב. יחד עם זאת, הרצון להתיישבות לא העמיק שורשים בלב האנשים. בבוא יום הפקודה בו נפתחו שערי ההתיישבות והמוסדות המיישבים היו מוכנים לעזרה במלוא המרץ, לא התגייסו לוחמי לח"י למצות את ישוב הארץ. זעיר פה וזעיר שם, אמנם ניסו, אולם כך לא מקימים התיישבות.

יחסי השכנות הטובים שנרקמו בשדות הנגב, הן במלחמת השחרור והן בהתיישבות, אין תחליף. היו אלה יחסי ידידות של לוחמים ומתיישבים. כתב חיים שלם, בספרו "לנגב".

זה סיפור על הנווה שהאיר וכבה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים ונערך על ידי עמית ישראלי- גלעד.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.

יום שני, 22 ביוני 2009

גרינפלד מרים – הנערה שהסתלקה על חוף הכנרת

10.10.1916 - כנרת

בית העלמין כנרת
טכסט:
פ"נ
מרים גרינפלד ז"ל
הסתלקה על חוף ים כנרת
י"ג תשרי תרע"ז
ת'נ'צ'ב'ה
מרים גרינפלד נערה צעירה שבאה לבנות את הארץ כאחד מחלוצי העלייה השנייה, אך לא הצליחה להיבנות בה – מול חוות כינרת , מול מי שלימים היו לגדולי הישוב - היא איבדה את עצמה לדעת על סף מוות מרעב, דחויה וגאה. ירתה כדור ברקתה.
האידיאולוגיה השוויונית של החברים בחוות כנרת לוותה את הארץ הקשה הזאת מאז שחר הציונות החלוצית, אבל מי שלא היה חבר, זכה ליחס מפלה. מרים גרינפלד לא עמדה בעלבון ושמה קץ לחייה בצל אותו "דקל שפל צמרת" הדקל הבודד שעל שפת הכינרת, הדקל שעליו כתבה רחל המשוררת.
בצל הדקל שפל הצמרת
מרים גרינפלד הייתה בתו של שוחט ילידת עיירה קטנה בפודוליה שברוסיה. בהיותה בת 18 נסעה להיבחן בגימנסיה שבעיר הסמוכה, התקבלה ואף סיימה שם את לימודיה מצוידת בתעודת-בגרות, דבר שלא מה בכך באותם ימים. אחר-כך לימדה בשיעורים פרטיים כדי לחסוך כסף להוצאות הנסיעה לארץ-ישראל. עברית למדה עוד שם, ברוסיה.
מרים באה ארצה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. תחילה עבדה כפועלת חקלאית בפתח-תקווה. היא גרה שם בחדר אחד עם שותפה שידעה לתפור היטב וכשנפסקה העבודה בפרדסים מצאה לה עבודות תפירה אצל נשות איכרי המושבה והשתכרה למחייתה. אותה חברה ביקשה לעזור למרים, אבל מרים שלא רצתה לחיות על חשבונה, עזבה את החדר ועברה לגור במקום אחר. היא רעבה ללחם ככל הפועלים העברים במושבה.
מי יבנה הגליל?
זמן מה אחר-כך הלכה מרים לגליל, לעבוד בכרמי חוות פורייה. היא נחשבה לפועלת חרוצה ומסורה. היה לה שם חדר שחלונו פונה לכרם ומראה נהדר נשקף ממנו אל ים כינרת והרי גולן. מרים עבדה בהתלהבות והייתה מאושרת, אבל אושרה לא ארך זמן רב. בגלל מלחמת העולם הראשונה פסקה העבודה גם בחוות פוריה ומרים רעבה שוב.
לאחר מכת הארבה, נערכו גם בחוות כינרת להרחבת גידולי-הירקות כדוגמת 'קבוצת הפועלות מגדלות הירקות' שבחוות מגדל, כדי לספק מזונות במהרה ולהקל את מצוקת הרעב. גן-הירק עלה יפה, והקבוצה רכשה לה שני חמורים והנערות היו מעמיסות עליהם תוצרתן ועולות בהר-פוריה, למכור אותה למשפחות המתנחלים מאמריקה, לפקידים ולפועלים שגרו שם ולגרמנים שבסמוך.
הימים ימי מלחמה. בטבריה ובצפת אנשים מתו ממחלות מידבקות ומרעב.
באותם ימים, ביקשו ברל וחבורת בוברויסק ביניהן שרה שמוקלר, לאה מירון, בתיה שיין, בלומה מירון, רחל כצנלסון ובתיה ברנר.
להצטרף לקבוצת כנרת. הדבר עורר התנגדות, שכן רבים פקפקו ביכולתו של ברל לתרום לקבוצה. הוא היה ידוע באי כשרונו כעובד חקלאי והודה בכך בגלוי. אולם ההכרעה נפלה והחבורה התקבלה.
באותם ימים ההליכה ברגל ממקום למקום הייתה דבר נפוץ. אנשים הלכו מיישוב אחד למשנהו, נכנסו למטבח הפועלים, התיישבו ליד השולחן כאחד המקומיים ואיש לא שאל שאלות. מרים שוטטה בין יישובי הגליל, אך לא רצתה לאכול לחם חסד. עבודה היא חיפשה. במצב זה מצאה אותה חיה מחצר כינרת שעבדה אותו זמן במטבח. היא שמעה מבחוץ קולות שיחה וצחוק וכשהתבוננה מבעד לחלון ראתה שני ראשים כפופים של בחורות בלתי ידועות לה. בדיוק אז נשמע צלצול הפעמון מהמטבח "מרים את תכנסי לקבוצה לאכול?" שאלה האחת שהייתה נמוכה ושחרחורת, והשנייה, מרים, ענתה: "לא, בשום אופן לא".
חנה התבוננה בדמותה של מרים; צנומה ובעלת פנים חיוורים המביעים ענווה, תום וטוהר נפש, כאילו נעצבו פעם על משהו והעצב החרישי הזה נחתם בהם לתמיד. היא לבשה שמלת בד לבנה וסינור צמר שחור, כפי שהיה נהוג ברוסיה.
חיה הבינה שהן מחוסרות עבודה והזמינה אותן לאכול. המטבח היה מלא באנשים וקשה היה למצוא מקום לשבת, כוס או צלחת. השתיים באו בשבת. היה יום יפה ובאו אורחים רבים כמו "השומרניקים" מתל-עדשים ופועלות מהחווה במגדל. שתי הצעירות לא חשו בנוח והתחרטו על שהסכימו להיכנס למטבח. תנה הוציאה להן אוכל למרפסת ושם סעדו השתיים ואחר כך הלכו לדרכן.
קבוצת העשרים
היו עוד פועלות במצבה של מרים וחברתה, מחוסרות עבודה היו משום בעיקר משום שלא יכלו לעמוד בתנאי העבודה של מייבשי הביצות או סוללי הכבישים מטעם הממשלה התורכית, קודחות, רעבות ללחם וללא מקום ללון בו. הן חשו עצמן עלובות ומיותרות. והנה קם הרעיון לרכז אותן בקבוצה אחת, מתוך השקפת עולם שבחיים משותפים יהיה להן יותר קל לשאת את המצוקה. הקבוצה, שמנתה עשרים בנות, הגיעה לחצר כינרת ומרים הייתה אחת מהן.
בחצר כינרת הפרישו להן עשרים דונם מאדמות החווה לגידול ירקות. מלבד זאת, הן עבדו בעבודות חוץ, ככל אשר עלה בידן למצוא. "המשרד הארצישראלי" אישר הלוואה של 60 לירות לקניית כלי עבודה. חנה מייזל, לימים מנהלת בית הספר החקלאי לבנות בנהלל, הבטיחה להדריך את הטירוניות בעבודת הגן, בתנאי שתצטרפנה אליהן גם פועלות ותיקות. יעל גורדון [בתו של אהרן דוד גורדון המפורסם], קיבלה על עצמה להיות מרכזת קבוצת הבנות.
הבעיה הראשונה הייתה קורת גג. כל פינה בחצר החווה כבר הייתה מנוצלת במידה שאין למעלה ממנה. רק לברל שמרו פינה כדי שיוכל לשמור על פרטיותו, שלא יופרע בקריאתו.
אוהלים, מצרך נדיר בתקופת המלחמה, לא היו בנמצא. לא נמצאו גם שום אמצעים להקמת מבנה כלשהו, התורכים החרימו הכל. קבוצת כינרת פינתה את אחד מחדריה המעטים, "החדר הגדול", זה שבין האורווה ומחסן "המשביר". החדר הזה חולק לשניים במחיצה: חלק אחד שימש כחדר-אוכל וכ"כוורה" – אסם עשוי ארגז עץ או חבית פח, שבו אוחסנו החיטה והעדשים שקנו מ"המשביר" שהחל לקרום עור וגידים ביוזמתו של חבר הקבוצה – מאיר רוטברג, מלאי שהיה צריך להספיק לשנה שלמה. מאחורי המחיצה הציבו 14 מיטות, כל מיטה הייתה עשויה משלושה ארגזי-עץ ששימשו בעבר לאחסון פחי נפט, שעליהם הונחו קרשים שפורקו מארגז אחר, מחצלת-קנים שימשה כמזרון. בין מזרון למזרון כמעט ולא נותר מקום למעבר. מחסן זעיר בקרבת מקום, ללא חלונות וללא ריצפה, שחמש מטבח לבנות. חדר קטן נוסף שכרו לשאר בנות הקבוצה בבתי החומר שעל שפת-הים.
**
"המשביר המרכזי" - בזמן מלחמת העולם הראשונה, לכסף התורכי לא היה ערך, לכן שילמו לעובדים בפתקאות. חבר היה מכניס את התוצרת שלו, ועבורה היה מקבל פתק תמורתו היה רוכש מזון, לכך התמלא המחסן בחוות כינרת במזונות. כדי לספק מזון זול לפועלים הרעבים בזמן המלחמה פתחו חברי קבוצת כינרת ובראשם מאיר רוטברג, בהשראת יוסף התנ"כי סניף בטבריה וקראו למחסן "שובר הרעב" - לימים "המשביר" - לחלוקת חיטה, כדי שהמגדלים והסוחרים לא יפקיעו את מחירה והשנה 1916 . רוטברג המשיך לבסס את "המשביר" עד שהיה למוסד הסתדרותי בעל תחומים מגוונים והקיף את כל הישוב העברי בארץ.
**
כך התחילו החיים המשותפים. בניגוד למקובל בקבוצות הראשונות, שצמחו מתוך היכרות אישית וחברות אידיאולוגית, היו בנות "קבוצת העשרים" שונות בגיל וברקע. הן לא הכירו אישה את רעותה לפני כן ורק הגורל הרע המשותף איחד אותן.
הבנות בחרו לעצמן ועד בן שלוש חברות – יעל גורדון, חנה כצנלסון [לימים נשר] ושושנה בוגן ששמה קץ לחייה בהיותה פועלת בבן-שמן כשנה לאחר מכן. הן התחילו לחפש עבודה, לנסות לארגן את חייהן ולהכשיר את האדמה שקיבלו לגידולי גן-ירק. ועד הקבוצה ערך מדי ערב את 'סידור-העבודה' וניהל את החשבונות. עבודות החוץ היו קשות ולרוב גם לא נעימות – הבנות עבדו בשירות איכרי המושבה, במטבח פועלי-הביצה ובכל עבודה שרק הזדמנה לידיהן.
מרים בחצר כינרת
סדרניות העבודה בחצר כינרת הכניסו את מרים לעבודה במטבח הפועלים, יחד עם חיה, זו שהזמינה אותה לאכול צהריים באותה שבת נאה. השתיים התיידדו במהירות. למרות שמרים נחלשה בימי הנדודים והרעב, היא ידעה לעבוד יותר מכפי כוחותיה "אדם חלש ולא פרודוקטיבי אין לו קיום ועליו למות" נהגה לומר.
מנהלת המטבח הייתה שרה שמוקלר.
סיפרה חיה: "שרה שמוקלר הייתה עדינת-נפש וענוגה, אחות לפי מקצועה, והצטיינה מאוד בעבודתה, אך היא רצתה להשתוות לכל הפועלים והפכה להיות פועלת פשוטה, וזה דווקא לא עלה בידה. בבואה לכינרת הכניסוה למטבח בתור מנהלת, אך אנו שתינו, מרים ואני, כאילו נדברנו בינינו שלא להיכנע לה, כי רגזנו על תפקיד בלתי-מתאים זה שניתן לה, והיא נמצאה במצב מגוחך, כי לא הייתה בעלת אופי שליט ולא יכלה להכניענו" .
יש אומרים שמכאן "השם הרע" שיצא למרים גרינפלד כעובדת מטבח - בגלל זה שהעזה להתחצף לשרה שמוקלר שהייתה אז אהובתו של ברל כצנלסון. חיה הייתה אשת מאיר רוטברג עוד מימי קלנדיה, מעמודי התווך של הקבוצה.
חיה רוטברג - אותה חיה שהזמינה את מרים וחברתה פנימה לחדר האוכל של פועלי חוות כנרת - , אלמנתו של מאיר רוטברג הקדישה פרק שלם למרים בספרה 'ספר מאוחר' שיצא לאור אחרי מותה, שם היא כותבת בין השאר: "באחת השבתות בראותי אותה שקועה בקריאה כדרכה, ספר בעברית. הצעתי לה לצאת אתי לטייל בשדה. הכרים נראו כעטופי קטיפה ויפה מכל היה גן-הירק שהשתרע לרגלי ההר. עברנו מפינה לפינה, שורות ארוכות של שום, בצל, כרוב, סלק וכד' השתרעו לכל רוחב העמק. שוחחנו על כך שלנו לא יינתן לעבוד פה בגן, אף כי רצינו בזאת מאד, משום שזכות זו שמורה הייתה לוותיקות בלבד".
" בין מחוסרי-העבודה אשר למטה, על שפת-הים, נמצא גם ברל כצנלסון. באחת האספות שמעתי שלאה [מירון] מציעה להעבירו לקבוצת כינרת ולצרפו לעבודה בגינת-הירק. אז אמרתי: "הרי לנו לא נותנים לעבוד בגן-הירק, ולשם מה צריך להזמין בחור מבחוץ לעבודה זו?" לי לא הייתה ידועה הקרבה אשר בין לאה לבין ברל. איש לא ענה על שאלתי, וההצעה נתקבלה. ברל עבר לקבוצה, אך הוא לא הרבה לעבוד בגן-הירק שכן היה שקוע תמיד בקריאת ספרים. לבוש מעיל חורף ארוך, היה שוכב לו על מיטתו וקורא." סיפרה חיה.
לאה מירון [מי שלימים תהיה אשתו של ברל כצנלסון] הייתה מנהלת העבודה בגן-הירק.
יום אחד, שלג רב ירד על החרמון והירדן הציף את גן הירקות והפך אותו לאגם. לאה שהייתה גם סדרנית-עבודה לקחת שקים וגיגיות הפשילה את שמלתה ונכנסה לתוך האגם והבנות אחריה. חיה ומרים גם הן הוזעקו לשלוף את הבצלים מתוך המים, לנקות את העלים הרקובים ולשלוח את היבול בעגלות לטבריה למכירה. כך עבדו יום אחר יום במקום בו חלמו לעבוד – בגן-הירק, עד שהעיר הקטנה לא יכלה להכיל יותר בצל ירוק והבצל נרקב ככל שאר הירקות שלא היה כדאי להוציאם מתחת למים כי טרם הבשילו. האגם שכיסה את הגן הפך לביצה מסריחה. באותו חורף כמעט כולם חלו בקדחת,. המזון היה דל, גם פגעי-טבע לא חסרו,והנערות היו מהלכות יחפות בגשם, משתעלות ומהן חולות-ריאות.
ויותר מכל הצעירות שעבדו בהוצאת הבצל.
חיה ומרים קדחו והקיאו בלי הרף ולבסוף שלחו אותן יחד עם רחל כצנלסון [לימים אשת זלמן שז"ר נשיא מדינת ישראל] למושבה סג'רה כדי להחליף אוויר. כעבור שלושה שבועות חזרה חיה לעבודה בחצר כינרת ומצאה עוד קודחים רבים, בייחוד בין 'הצעירות'. חיה נכנסה מיד למטבח, שעבדו בו בחורים תחת הצעירות החולות.
היה כבר סוף הקיץ והתחילה שנה חדשה בקבוצה, עונת החילופים של החבר'ה. אחדים עזבו מרצונם הטוב, ואחדים פוטרו וחדשים טרם באו.
כשחזרה מרים חשבה שגם אותה יקבלו לעבודת המטבח. אבל עברו יום ויומיים ולא סידרו אותה בשום עבודה, הנערה העדינה שלא ידעה בטלה מהי, לקחה מים וסבון ובתחילה לרחוץ את החלונות שאיש לא ניקה אותם במשך הקיץ. כך עברו ארבעה ימים עד שהודיעו לה שהיא – מפוטרת. הציעו לה כסף ובלבד שתעזוב. היא ישבה חיוורת ונרגשת ולפניה, על השולחן, 50 פרנק. "הצעירות פיטרו אותי מהקבוצה" אמרה לחיה ובפניה חיוך גאה ועצוב. "נתנו לי חמישים פרנק לפרנסתי, עד שאמצא עבודה, אני אחזיר את הכסף, איני רוצה בנדבה". "אל תשיבי את מעט הכסף." אמרה חיה, "הלא את צריכה לקנות כרטיס רכבת, וגם לאכול את צריכה ". מרים סירבה לקחת את הכסף, היא אספה את מעט חפציה, סידרה חבילה קטנה, שמה את ה'כאפייה' על ראשה והלכה לתחנת הרכבת של צמח.
מרים המשיכה לרעוב. היא שוטטה בין מושבות שומרון ויהודה לחפש עבודה, הגיעה גם לימה היא יבנאל הסמוכה. כעבור ששה שבועות הופיעה שוב בחצר כינרת. היא נראתה כמו שלד בדמות אדם, כאילו אזלה טיפת דם אחרונה מפניה. קולה היה חלש, אך היא עוד שמרה על בת הצחוק הטובה שלה. היא לבשה את השמלה הלבנה עם הסינר השחור ונעלה נעלי חורף גבוהות של עור גס. מכיוון שמאז החורף רזתה מאוד, רגליה נראו בתוכן כמו שני מקלות יבשים.
"שלום לך", אמרה מרים בשמחה ורצתה לנשקה. אבל חיה נדהמה כל-כך ממראה פניה שנרתעה לאחור-. לא מרים אלא שלד היה לפניה.
חיה הלכה אתה לחדר-האוכל ושמה לפניה חלב בצלחת. כוסות לא היו בימי המלחמה. מרים שתתה מעט ואמרה לחיה שהיא הולכת לרבקה, רבקה יצקר [זו שנישאה לפועל-המשורר גרישה שץ], הייתה חברה משותפת לשתיהן והיא התגוררה בצריף על שפת הכנרת. מרים לא רצתה להראות שוב את פניה בחצר כינרת.
בערב כשחיה סיימה את עבודתה היא לא מיהרה לרדת לחוף הכינרת משום שקשה היה לה לראות את מרים במצבה הקשה. למחרת, כשנכנסה רבקה למטבח לקבל את החלב [רבקה הייתה בהריון עם רינה והרופא ציווה עליה לשתות חלב] ביקשה חיה להוסיף עוד כוס חלב בשביל מרים ואז אמרה לה רבקה: "למרים אין עוד צורך בדבר".
לא. למרים לא היה צורך בשום דבר. באותו בוקר מצא את גוויתה יהודה 'הרועה' הישר והנוקשה [הוא יהודה פרידלנדר ממגיני בתל-חי], ליד הדקל הבודד שעל שפת האגם. הדקל שנראה יותר כמו קבוצה של חוטרים קטנים מאשר עץ של ממש, הוא אותו הדקל שפל צמרת משירה של רחל המשוררת.
מרים התאבדה בשתיית חומץ. ארבעה אנשים נשאו על שכמם את גופתה הכחושה אל ה'כרך' אשר על שפת האגם והביאו אותה לקבורה ללא טקס והספד, ללא חברים שילווה בדרכה האחרונה. אפילו מצבה לא הניחו על קברה, שזוהה לימים. יש האומרים כי רחל [המשוררת] כוונה אליה כאשר כתבה את השורות הבאות: 

"כעמוד ענייה עמדה / וידיה דומם הושיטה / ועצב היה מבטה / מתחנן, נכנע ועצב".


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 95, ינואר – פברואר 2005. תחת השם "בצל הדקל שפל הצמרת " בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

יום ראשון, 14 ביוני 2009

כ"ץ אסתר-רבקה – ישישה שהשיגוה הרודפים והכוה למוות


16.9.1929 – צפת

בית-העלמין העתיק בחיפה

טכסט:

פ"נ

אשה צנועה וחסודה

סבלה התנפלות אכזרים

תקפוה באבנים שברו ידה

רצח והרג מכל עברים

רשעים הקריבו מותה

בין קדושים נמנתה

קרבן הפרעות היתה

המצא אל מנוחה לנשמתה

אסתר רבקה כץ

נ' י"א אלול תרפ"ט

בין קדושים נמנתה

אסתר-רבקה כ"ץ אלמנת רב לוי-יצחק מניו-יורק עלתה ארצה בגיל 64, התיישבה בצפת, עסקה במשך עשרים שנה בתפילה, צדקה ומעשים טובים, עד שבאו פורעים ערבים והכוה למוות בבית בו התארחה ונחבאה ביום הפרעות.

אסתר-רבקה כ"ץ נולדה בשנת תר"ה (1845) ברומניה. נישאה לרב לוי-יצחק הכהן, שנודע כעילוי ושימש רבה של העיר באקו ברומניה. כשהגיע מייסד ראש פינה דוד שו"ב בשנת תר"ן [1890] אל ביתם לביקור משפחתי לקח איתו בחזרתו ארצה את נתן - בנם בן הי"ג. זה למד גננות \אגרונומיה] ביסוד-המעלה, נשא לאשה את נחמה בת גדליה הלל כץ מזיכרון-יעקב ונסע למצרים לנהל את אחוזותיו של ויקטור אגיון מעשירי מצרים. שם נולד גם בנו, נכדה - יוסף.

לאחר שנפטר בעלה, עלתה אסתר-רבקה בשנת תרס"ט (1909) לארץ-ישראל והתיישבה בצפת, ב"רובע הספרדי" הוא "רובע המקובלים". כאן שכן בית הכנסת על שם ר' יוסי בנאה הוא "הצדיק הלבן" ותחתיו 'בית הכנסת האר"י' [יצחק לוריא אשכנזי] הספרדי. לא הרחק ממנו נמצא מקווה הטהרה 'מקווה האר"י'.

היהודים שהתגוררו כאן היו ברובם ילידי הארץ דוברי ערבית. בתי המגורים קטנים מאוד, בנויים בצפיפות רבה, נסמכים אלה על אלה במדרון הפונה מערבה לעבר הר מירון. הסמטאות שבין הבתים עוברות לרוחב המדרון, המעבר מסמטה לסמטה נעשה באמצעות גרמי מדרגות. "אפשר היה לעבור גם דרך הגגות" אמר לי גדעון פרג'ון בן צפת. חיים לא קלים לאשה זקנה.

כל ימיה בצפת עסקה הרבנית אסתר-רבקה כ"ץ, סוסא בפי תושבי הרובע, בתפילה, צדקה ומעשים טובים. הכספים הגיעו מבניה האמידים אנשי שם ובני תורה, שישבו בארץ ברומניה ובמצרים, תמכו בה ביד רחבה. את רוב הכסף שקיבלה נהגה אסתר-רבקה לתרום לצדקה.

בלהה בתה נישאה לצבי בורכשטיין, רוקח מדופלם והם בנו את ביתם בראש-פינה הסמוכה.

בנה נתן כץ היה לאגרונום מומחה. הוא חי עם משפחתו בקהיר, נודע במצרים כמומחה בקניית אדמה, והיה לו שם בין גדולי הארץ.

קיץ שנת תרפ"ט היה טוב לתיירות. מספר הקייטנים בצפת גדל, עד שהורגש מחסור בבתי-מלון אירופאים כמו מלון "הרצליה" או "צנטרל הוטל".

עד שהגיעה ההסתה הערבית גם לצפת

בשבת 24 באוגוסט, היום השני למהומות בירושלים, הורגשה תסיסה גם בין ערביי צפת. באותו בוקר שבת התקהלו ערבים רבים ברחובות וליד המסגד. באספה הגדולה שהתקיימה במסגד הפיצו המסיתים שמועות כי "היהודים שחטו את המושלמים", וכי "היהודים התנפלו על הכותל המערבי" ועל "מסגד עומר הקדוש". נסוך מוראד, הפקיד הראשי של לשכת הבריאות, שהיה ראש המסיתים במסגד, קרא בשם הקוראן לג'יהאד, וההמון המשולהב יצא בתהלוכה של אלפי משתתפים, בראשה דגל ותוף ובליווי קריאות עידוד והסתה. המפגינים ניפצו בדרכם חלונות בבתים ובחנויות של יהודים. השוטרים הערבים הורו להם להיכנס אל תוך בתיהם, וכך עשו. כל אותו יום עבר באימה גדולה ובשמועות משמועות שונות.

שמי נערות תל אביביות שהתארחו במלון "הרצליה" סיפרו כי התחבאו בבית המחראות, כשפרצו הבריונים אל המלון בצעקות פרא וחיפשו אחריהן בצעקות "וון אלסיתאת" (איה הצעירות?). למזלן נשמע אז בכי של ילד מהחדר הסמוך. דעתם של הפורעים הוסחה וכשפרצו לחדר מצאו בו את בעלת המלון מרת קלינגר, שהם הכירו היטב, ואף היא מצדה קראה בשמותיהם הפרטיים והתחננה שיחוסו עליה ועל בתה הקטנה. הם ירו באקדח בידה ועזבו את הבית כשנדמה היה להם שהצבא מגיע.

ביתו של דויד שוב היה ברחוב הערביים, מול בית העירייה, ודלתותיו היו נפתחות לתוך חצר אחת.

הפורעים, שהבחינו בו עומד בחלון לצד הרחוב התחילו לזרוק אבנים לכיוונו והוא דיבר על לבם: "הרי אנו שכנים המכירים איש את רעהו", כשרסיסי הזכוכית המתנפצת פגעו בפניו.

אסתר רבקה, שהתארחה בבית גיסה דויד שוב יחד עם בנה ואשתו שבאו מרומניה לבקר, דאגה לגורל נכדה יוסף כץ. היא ידעה כי הנכד, שהיה לויטננט ב'גדוד העברי' , פעל גדולות בעת הפרעות שפרצו בירושלים בפסח 1920 ובחירוף נפש הציל נפשות רבות ממוות. הוא עזר לזאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג להקים את ההגנה העצמית, על אפם וחמתם של מושל ירושלים הבריטי, הקולונל רונלד סטורס, והקצינים הבריטים האנטישמים מבני חוגו. סיפרו לה כי נכדה יוסף

נקלע במקרה לירושלים כמה השבועות לפני פרוץ הפרעות, ובהתארגן ההגנה העצמית הצטרף אליה מיד. הוא ואלכסנדר אהרונסון היו בימים ההם היהודים היחידים במדי קצינים בריטים שעמדו לרשות ההגנה העצמית, והיו רשאים להתהלך ברחובות לאחר השעה שש בערב, בזמן העוצר. מן הערב עד הבוקר היה כץ מסייר בשכונות ירושלים, ובוחן את מצב הביטחון בהן. כשהמצב בעיר העתיקה הלך והחמיר, התפרץ כץ עם עוד צעירים לעיר העתיקה והפסיק שם את השתוללות הערבים. הוא היה גם השליח שהביא למרכז ההגנה העצמית, בשעה שלוש בבוקר, את הידיעה שיחידתו של זאב ז'בוטינסקי בבניין "הרווקייה" ליד 'בצלאל' נתפסה על ידי הבריטים.

היא גם ידעה כי על השתתפותו בהגנה על ירושלים נידון עם ז'בוטינסקי למאסר 15 שנה.

ביום ראשון, 25 אבגוסט, התחילו הערבים מתקהלים שוב ליד המסגד והתהלוכה פנתה, לצד רובע היהודים. באה המשטרה וחיל-הספר, ופיזרו את התהלוכה. וכך עברו "בשקט" גם יום שני, שלישי ורביעי, כל החנויות של היהודים ושל הערבים גם יחד (הערבים הכריזו שביתה לארבעה ימים) היו סגורות. ראשי המסיתים עמדו ברחובות ועצרו בדרך כל ערבי שהלך לעבוד אצל היהודים. הערבים, שהיו רגילים בימים כתיקונם לחבוש כובעים, חבשו תרבושים ליתר ביטחון. במשך כל הימים הללו לא נראו יהודים ברחובות.

ביום ה' נפתחו כמה חנויות ברובע היהודי למשך כמה שעות ביום, אמרו שגם ברובע הערבי היו רוב החנויות פתוחות.

והנה משעה חמש וחצי נשמעו פתאום קולות וצווחות ברחובות השוק היהודי. היהודים מיהרו אל בתיהם וסגרו את הדלתות.

ביום חמישי 29.8.1929 החלו הפרעות בצפת. הפורעים היו מערביי המקום ומבני הכפרים הסמוכים; "בהמון היו כמעט כולם מגרי צפת, בהם כעשרה משכנינו: ביניהם היו: רשיד חג' דרויש ואחיו, אבן אבו כלף אל בדרה, רשיד אלכרטבול, אבן מוחמד אל כרטביל, מוחמד אל דורה, מוחמד אבן צלח אלחג' יוסף (סוחר עשיר), חג' חסיין חג'אזי, אבן כלויי ועוד." סיפר עד ראייה. הם עלו מכפר מירון ומעין-זיתים והגיעו לרחוב היהודים הספרדים.

הערבים התפרצו כנופיות-כנופיות אל הרחובות במקלות, בסכינים ובנשק אחר, והתחילו מתפרצים לתוך הבתים. חמושים בנשק ובפחי נפט. הם בזזו, הציתו ורצחו ללא רחמים.

את כל הרחובות של הספרדים שרפו ושדדו. ערכו בהם טבח איום ופראי.

הרב ישמעאל הכהן, ישיש בן 78, היה בין ראשוני הנרצחים. אשתו רושא ניסתה לקרוא לעזרה את הערבייה השכנה, משרתת ביתה מזה שנים, אך לרוב תדהמתה נוכחה לדעת כי גם המשרתת, בעלה וילדיה בין הפורעים, גם היא נפצעה קשה מסכיני הרוצחים.

פואד חיג'אזי, אח רחמן, פקיד לשכת הבריאות, היה מראשי המרצחים. הוא שחט את משפחת אפריאת במו ידיו את המורה משה אפריאת את רעייתו ואת אמו הבת שושנה בת העשרים ושתיים ... לאחר מכן נידון אותו אח רחמן למוות על ידי שלטונות המנדט.

את עורך הדין מאיר טולידאנו ביתרו לגזרים ורוצצו את מוחו מול עיני מזל אשתו תוך קריאות "דין מוחמד בסייף". הם מחצו את ראשי הילדים בבית היתומים וקטעו את ידיהם. יצחק ממון, עובד "הדסה", נדקר בסכינים ככברה ולאחר מכן נרמס ברגליים עד מוות.

אחדים מן ההרוגים הומתו באכזריות איומה, מהם קטועי ידיים ורגליים, מנוקרי עיניים וחתוכים לגזרים. אשה אחת נמצאה קשורה אל שבכות החלון וחרוכה באש. הנהג כהן, שנמצא הרוג בין צפת לראש-פנה בשעה שחזר מנסיעתו לצמח, היה חתוך לגזרים ומעיו שפוכים, ו"את האבטומוביל שבו נסע – שרפו".

חמישה-עשר יהודים נהרגו באותו יום.

אש התפרצה ממקומות שונים בשוק היהודי. את כל השוק המרכזי מהבנק של קלנגר שרפו באש,

שאחזה בכל הרובע היהודי. השבאב הציתו אש במחסן הנפט והבנזין של חברת "של", את בית החרושת "גליל". חורבן ושממה בכל.

השריפה נמשכה מחמש בערב עד לבקרו של יום שישי. לא היה כל ניסיון ולא הייתה שום אפשרות לכבות את האש. למזלם של התושבים היהודים נשבה רוח קדים שעצרה את האש. בגלל הרוח הזאת נשרפו גם כמה בתים ערביים שהיו סמוכים לרובע היהודי. הערבים היו טרודים בכיבוי האש שאחזה בבתיהם ואף ביקשו עזרה מאת הממשלה, שהייתה מחוסרת כל אמצעי, ודבר זה מנע אותם מהגדיל את הפרעות. "מראה העיר היה כהר-שריפה, וענני עשן כבדים התפשטו על פני כל הסביבה. הצעקות והצווחות והיללות של היהודים בראותם את עירם עולה באש ובעשן, קרעו שחקים".

היום החמישי כ"ט באב, יום המר והנמהר, אחר הצהריים, במגרש שלפני ביתו של דויד שוב התאספו כשלושים פורעים, רצו אל 'רחוב היהודים', בידיהם מקלות ואלות בידי אחדים מהם גם חרבות וסכינים וכידונים הצעקות של הערבים: "עליהום", "נדבחהום" היו איומות. אחרי רבע שעה כבר נשמעו יללות ובכיות מצד רחוב היהודים, מבעד חלון הבית נראו אש ותמרות עשן עולים מרחוב היהודים. גיבורי הפרעות שבו צוהלים ובעברם על יד חצר ביתו של דויד שוב אמרו: "גם פה גרים יהודים, נעלה ונשחט אותם!" ומטר האבנים החל. החצר הייתה סגורה ומסוגרה בשער ברזל, ובקירות גבוהים למעלה משני מטר, בבית שוב נמצאו אז מלבד דויד שוב ואשתו, גם שמואל כהן ואשתו שבאו מרומניה, גם אשת הרופא דוד מרגלית ובנה שגרו אף הם באחד הבתים בחצר מאחר בעלה הרופא יצא לפני זה לחפש מקום בטוח ברחוב היהודים בשביל משפחתו ולא יכול עוד לשוב. וגם הזקנה אסתר-רבקה אמו של שמואל; הם הרגישו בטוחים בחצר, עד שדויד שוב ראה את אחד הרוצחים מטפס על קיר החצר. הוא הבין שאם זה ירד לתוך החצר ויפתח את השער לרוצחים, "היו שוחטים את כולנו כצאן". במהירות הכניס את כל הנמצאים בחצר לתוך מערה שיצאה מתוך אחד החדרים, וסגר את הדלת אחריהם. "את הזקנה החולה לא הספקנו להכניס למערה, כי הרוצחים כבר היו בחצר, והשארנו אותה שוכבת על הארץ באמצע החדר", סיפר בגילוי לב דויד שוב. למזלם הטוב לא הספיקו הרוצחים לראותם נכנסים למערה, וגם את דלת המערה לא ראו, כי היה כבר לילה וחושך שרר בחדר. כשבידיהם סכינים, מוטות ברזל וגרזנים, הם נכנסו לכל החדרים שדדו ושברו הכל. הרוצחים, שלא מצאו איש בחדרים זולת זקנה השוכבת על הארץ, כמעט גוססת, המטירו אבנים על הישישה בת ה- 84. הם הרפו ממנה רק כאשר חשבוה למתה, אז עטו לבוז בז. הם מצאו את ארגז התכשיטים של המשפחה, ולקחו מכל הבא ליד – כלי בית, כלי מיטה, ומרבדים. חפצים שונים התגוללו על הארץ מסביבה ועליה. בשלב כלשהו הפורעים עזבו את החצר וברחו. אולי פחדו מפני הצבא שעבר אז ברחוב.

בחדרו של הרופא מרגלית נמצאה צעירה אחת, שבשעת ההתנפלות התחבאה מאחורי ארון הבגדים. הרוצחים נכנסו לחדר ושדדו ושברו הכל, אך אותה למזלה לא ראו מפני החושך. אחרי שהרוצחים עזבו, יצאה וקראה למר שוב והאנשים שאיתו אך איש לא ענה לה; הם חששו שאלו הם ערבים. היא רצה למלון "צנטרל" וסיפרה שמשפחת שוב ואורחיה וכן אשת הרופא ובנה נרצחו. מיד נשלחו שני צעירים יהודים ושוטר ערבי למקום. הם קראו בעברית ושוב שהכיר את קולם פתח להם את הדלת. ששת הניצולים נשארו חבויים במערה עד השעה אחת-עשרה בלילה.

הניצולים הובלו אל החצר של ארמון הממשלה, שם העמידו את כולם בתוך החצר, שהייתה צרה מהכילם, בה נמצאו כבר אלפי יהודים אנשים, נשים וטף, עירומים ויחפים, צפופים ודחוקים. הרעב היה גדול עד להתעלפות, ובשעה שראו פרוסת לחם פרצה שאגה איומה בקהל ומאות ידיים התרוממו באוויר לתפוס את פירורי הלחם שאנשי הצבא היו זורקים להם. וכל דאלים גבר, וקבלת הכיכר קשורה היתה בסכנת נפשות!.. "והיללה שהקיפה את הבית הקפיאה את הדמים" עד עלות היום, ובינתיים עלו בתי צפת באש.

את הזקנה החולה והפצועה את אסתר-רבקה כ"ץ לקחו מיד לבית החולים של "הדסה" [מה שהיה בית החולים "רוטשילד". היא הוכנסה מיד ל"חדר התחבושות" [חדר מיון דאז], שם קיבלה עזרה מיידית נמרצת ויעילה מידיו הנאמנות של הד"ר וייל. 25 המיטות התמלאו בפצועים תוך שעות אחדות, והפצועים המשיכו להגיע, גם ברגל... חלק מהפצועים הגיעו ל'חדר-הרפואה', שהתקינה "הדסה" בבית המשטרה.

לאחר שהועברה אסתר-רבקה כץ לבית החולים "הדסה" בחיפה יחד עם 22 מפצועי הפרעות, יותר משבועיים ימים עברו עליה בייסורים והיא נפטרה מפצעיה ביום י"א באלול תרפ"ט (16.9.1929). אסתר-רבקה כץ הובאה למנוחות עולמים בבית-העלמין העתיק של יהודי חיפה בחלקת 'קדושי צפת'. ארבעה ימים לאחר מכן נפטרה באותו בית חולים גם שכנתה לרובע רושא הכהן בת השבעים, אלמנת הרב ישמעאל שנרצח גם הוא בפרעות צפת באותו יום חמישי הארור.

סיכומם של דברים

ביום שישי הגיע לצפת צבא בריטי, שכבש את כל העיר.

רובע היהודים בעיר העתיקה נחרב כולו.

בעיר נותרו 2500 יהודים מחוסרי בית, בעירום ובחוסר כל. ללא מזרנים ושמיכות, ללא לבנים. המחסור בצורכי אוכל החריף. "מפאת הסידור הסניטרי הגרוע יש לחשוש למחלות".

"באותו הלילה אחר ששחטו והרגו באכזריות נוראות שבעה-עשר איש, שרפו את הבתים ואת החנויות, ורחובות ההרגה היו עזובים מיושביהם, הלכו נשי הרוצחים ושלחו בבזה את ידיהן. גם למחרת ביום השישי נשאו לבתיהן שקים מלאים סחורות ורהיט בית" יתאר לימים גיסה של אסתר-רבקה כץ הוא דויד שוב בספרו התיעודי "זיכרונות לבית דוד"

רק במקומות שהיהודים בעצמם אחזו באמצעי הגנה, כזריקת אבנים מעל גגות הבתים וכדומה, ניצלו מידם של ההמונים המוסתים.

דויד שוב ואשתו שכבו בחצר הממשלה בלא אוכל עד שבת בצהרים, ורק אחרי הצהרים ניתנה להם הרשות לעזוב את החצר ולשוב לעיר בלוויית משמר צבא אנגלי. הם, כרבים אחרים הלכו למלון "צנטרל" וקיבלו שם לחם ועגבניות, מאכלים אחרים לא היו. וכשהם חזרו לביתם מצאו את החדרים ריקים, הכל נשדד.

קבורת הקדושים הייתה רק ביום א' בבוקר. מפני השבת אי אפשר היה לקברם ביום וההליכה בלילה נאסרה. את המתים לוו לבית-עולמם רק מספר עסקנים ויחידים מבין הקהל. בעברם ברחוב העלו ריח ריקבון נורא, כי אחדים מהם היו מוטלים במקום הירצחם עוד מיום חמישי.

את עין זיתים של היהודים שרפו באש.

אחרי שלושה ימי חרדה וסיוט בא בנו של דויד שוב שהיה רופא בטבריה ולקח אותם לביתו.

נכדה של אסתר-רבקה - יוסף כץ שהיה מהקצינים היהודים הראשונים בצבא הבריטי שנכנסו עם הצבא של אלנבי לא"י, היה לידידו ויד-ימינו של זאב ז'בוטינסקי. עלה לדרגת קצין בחיל האוויר הבריטי ונהרג בשנת 1923 בשעת טיסתו מעל איסמעליה (מצרים).

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד