מרדכי טברסקי  - האדמו"ר  הנרצח

6.5.1920 – ירושלים

הר-הזיתים ירושלים. חלקת וואהלין ישן, ב'אוהל' אדמו"רי רחמסטריבקה

הצילום -באדיבות מרכז מידע הר-הזיתים ירושלים

טכסט:

פ"נ

הרב הצדיק

מוהר"ר

מרדכי זצללה"ה

ב'אדמור הרב הצדיק הקדוש

- מוהר"ר יוחנן זצללה"ה

מראחמסטריווקע

נלב"ע י"ז אייר תר"פ

תנצב"ה

הכינוי "יישוב ישן" נטבע על ידי  אנשי ה'עלייה הראשונה' בראשית שנות השמונים של המאה ה-  19.

 חלק ניכר מאנשי 'הישוב הישן' התקיים בארץ על נדבנות מארצות מוצאם, שנקראה 'חלוקה' - משום שחוּלקה, אמנם באופן לא שווה, בין חברי הקהילות השונות. הספרדים כאשכנזים ראו עצמם ראויים לכספי 'החלוקה' בשל ישיבתם בארץ,  והאחרונים ולפי ארצות מוצאם התארגנו ב'כוללים'. לכל רשום בספר ה'כולל' של קהילתו הוקצב 'מעמד' -הוא סכום התמיכה שקצבה לו הנהלת הכולל. הכוללים הקימו 'חצרות' לבני הקהילה, ובהן דירות מגורים, בתי-מדרש  וגם חנויות או בתי-מלאכה.  וכשיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים גם שכונותיהם היו נפרדות:  מחנה-ישראל למוגרבים ומאה-שערים לאשכנזים.

רבים מאנשי 'הישוב הישן', ובראשם מנהיגיהם, התנגדו לתנועה הציונית  ;ספרדים – מוגרבים, גורג'ים, תימנים, בוכרים, אורפלים ופרסים ואשכנזים - 'פרושים' [הקרויים גם 'מתנגדים' או 'ליטאים'] וה'חסידים' לחצרותיהם ולאדמו"ריהם –אדוננו מורנו ורבנו.

אבי תנועת החסידות שמקורה כך אומרים – אוקראינה - הוא רבי ישראל בן אליעזר 'הבעל שם טוב' [הבעש"ט] ותלמידו דב בער – 'המגיד ממזריטש'- "את האל יש לעבוד בשמחה - אמרו - ואם לצורך זה צריך לשתות  קצת אז שותים – יי"ש כמובן -  פרייליך זאל זיין".

החסידות התאפיינה גם בגיבוש 'חצרות' חסידיות סביב שושלות של אדמו"רים  אשר לרוב מקושרות ביניהן בקשרי חיתון החשובים לשמירת השושלת,  המנהיגות עוברת בירושה.

כינויים שונים ומשונים נוצרו לאדמו"רי החסידות במהלך הדורות, "האוהב ישראל", "המלאך", "הסבא קדישא", "המשרת" ואפילו "הינוקא" - תינוק.   כן נבדלו החצרות במנהגיהם ובלבושם, שלא לדבר על התנהגות  העומד בראשם היו שנהגו כמלכים והיו ענווים.

את ראשיתם של ה'חסידים' בירושלים רואים בשנת תקצ"ט [1838] עם עליית הצדיק  רבי אהרון  משה בן ר' שאול מגזע צבי מהעיר ברודי מתלמידי 'החוזה מלובלין' [ הקדוש רבי יעקב יצחק הורביץ] שעלה עם הרב אורי ה'שרף מסטרליסק' וכמה מחסידי וואהלין.

לאחר הרעש הגדול בצפת בשנת תר"ב [1841]  גם עלו משם 'חסידים' לירושלים יחד עם הישיש ישראל בק המדפיס, והיו ל'כולל' בפני עצמו. לאחר ששליח הכוללים בירושלים ר' שאול יואל מליזענסק הגיע לסדיגורה [פולין] שם נקבע הסדר בדבר כספי ה'חלוקה' בין 'הפרושים' ול'חסידים' שאושר על ידי רבי ישראל מרוזין.

עליית 'החסידים' לירושלים נמשכה  ובשנת תרי"א [1850] רבי משה מלעלוב ובניו רבי אליעזר מנדל ורבי יצחק דוד עלו לירושלים עם כל השושלת והיו ל'כולל ורשא' בהסכמת  ר' יצחק מאיר הרבי מגור. עם עלייתו החלו כוללי ה'חסידים' ליטול לידיהם את ההגמוניה מידי ה'פרושים', והיו שכוללי ה'חסידים' עמדו יחד עם עדת הספרדים, העדה השלטת,  כנגד ה'פרושים' למשל כאשר התלקחה המחלוקת מסביב לפתיחת המקווה, בחורבת רבי יהודה החסיד בשבתות, הובא הדבר ל'דין תורה'. נציגי החסידים סירבו להתדיין לפני הבד"צ [בית דין צדק]  שחבריו היו 'פרושים', והדבר הובא להכרעת ה'חכם באשי' [ראש החכמים כלפי השלטונות]  הספרדי, הרב יעקב שאול אלישר, שכונה ה'יש"א ברכה' והלה חיווה בצורה ברורה את דעתו לטובת עמדת 'החסידים'.

כיהודים דיברו ביניהם בבליל שפות  שחצה עדות: עברית + ערבית + לאדינו + צרפתית + אנגלית + גרמנית+יידיש  ותורכית.

בשנת  תרי"ח 1857 הקימו חסידי חב"ד [=חכמה, בינה, דעת] את בית הכנסת 'בית מנחם' על שמו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש בעל ה'צמח-צדק', כשהתואר אדמו"ר לא קיים אצלם.

בשנת תרל"ט 1878 עלה לירושלים החסיד ר' אברהם אליהו מינצברג ראב"ד [ראש אבות בית דין]   יוזיפאף וחתנו של רבי יצחק דוד.

בשנת תרנ"ב 1891 עם עלייתו של רבי שניאור זלמן לאדיער, רבה של לובלין לירושלים, הוא הוכתר כרבם של כוללות ה'חסידים' עד שהחליפו רבי ליפמן דוד שובקס  "שנתגדל בבית רבי מנדיל מקוצק".

עם גלי העלייה, שבאו בעקבות הגברת הרדיפות ברוסיה, עלו לארץ מאות חסידים ביניהם רבי חיים ישעיה מראחוב, רבי משה חתנו של רבי חנוך העניך מאלכסנדריבקה, רבי משה ליב מלענטשנא, חתנו של רבי שלמה ליב מלענטשנא וגיסו של רבי יהושע מאוסטרובה.

בשנת תרס"ט 1908 עלה לירושלים רבי אברהם שמחה מבארנוב, נכדו של  החסיד רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי מרדכי מרחמיסטריבקא בנו של רבי יוחנן מרחמיסטריבקא [בני המקום רשמו: רוטמיסטרובקה  = [Ротмистровка לבית טשערנוביל  כבר היה  בירושלים משנת תרס"ו [1905] וכונן בה את משכנו "ייחודי במותו ואף בהנהגות חייו",  הוא,  הוא האדמו"ר הנרצח - י"ז באייר ה'תר"ף [1920].

מרדכי נולד בשנת 1840. הבן  השני לאביו [שלושה אחים לו: הראשון דוד,  שהיה לאדמו"ר מזלוטופולי  הסמוכה ל רחמסטריבקא מדרום.  זה אשר שימש כאדמו"ר השלישי מסקווירא ובתרע"ד בגלל המהפכה הבולשביקית העביר את חצרו לקייב. ולאחריו נולדו  שני האחים האחרים - מנחם נחום וזאב וולף] הצדיק ר' יוחנן טברסקי מרחמסטריבקא [פלך (=דיסטריקט) צ'רקסקי, מחוז (=פרובינציה) קייב,  מדרום לקייב  על נהר הדנייפר, אוקראינה].

אביו - רבי יוחנן טברסקי  נולד בשנת ה'תקע"ו [1816] - מייסד שושלת רחמסטריבקא  - חסידות בת של טשערנוביל,  בנו השמיני וצעיר בניו של 'המגיד מטשערנוביל' - רבי מרדכי טברסקי ונכדו של 'המאור עיניים' - רבי מנחם נחום טברסקי.  

ואמו - היא אשת הרב יוחנן טברסקי - הרבנית חנה קולק בת הרב פנחס קולק. מרדכי קנה לו בקיאות רבה בש"ס וב'פוסקים' ונחשב לעילוי ולידען גדול. כבר בצעירותו הורה לו אביו להקדיש זמן מה כל יום לענייני העולם הזה, בכדי שלא ישקע מוחו ב'דביקות מרובה'. כך ר' מרדכי הצעיר התמחה גם ב'חוכמות חיצוניות' כמו בהנדסת חשמל, ובהוראת אביו, עסק  במלאכת  צורפות לאחר שזה ראה את כשרונו בציור  "שלא יזדקק לחסדי הבריות". לימים שלח ידו גם באמנויות, והיה מגלף חפצי נוי בכסף ונחושת בכישרון רב  [סיפרו כי עשה לעצמו חותם כסף כדמות דיוקנו ועליה כתב: "מרדכי טווערסקי, גימטרי' כמים הפנים אל פנים כן בלב האדם לאדם"].

מרדכי  נשא לאישה  בזיווג שני את  ציזע חנה,  בת דודו  -  הוא  ר' דוד'ל מטולנא, [בנם של מרדכי ויענטע דבורה- בתו של רבי ישראל אברהם מצ'רני-אוסטרוהא, את  ציזע חנה - מי שהייתה אשת הרב חיים מאיר הלפרין מברדיצ'ב  - ואחות  לחיה, אשת רבי מנחם נחום טברסקי מטריסק בריסק, ולשיינדיל, אשת רבי מנחם נחום טברסקי משפיקוב.

בלילה שלפני החתונה ערכו  את סעודת 'חתן מאהל';  הקדמה ל 'שבעה ימי משתה'. בטקס הנישואין, בסיום הסעודה, לאחר ברכת המזון, נאמרו 'שֶׁבַע בְּרָכוֹת' המכונות גם 'ברכות נישואים' או 'ברכת חתנים'.   כמנהג החתן והכלה צמו ביום  הנישואין.

כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה?  - ב'ריקוד מצווה' ]ביידיש 'מצווה טאנץ' או 'כשר טאנץ'[ !-  בני המשפחה רוקדים עם הכלה בחתונתה, את הריקוד ערכו מול מעגל המשפחה הקרוב בלבד, לאחר שרוב אורחי החתונה עזבו את האירוע  אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים, וכן החתן עצמו, רקדו ביחד עם הכלה. אבי  החתן, אבי הכלה ושאר הקרובים לא נגעו בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט ארוך  הנקרא 'גרטל', כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. שמחת הנישואין בבית האדמו"ר נחתמה עם הבוקר, בשיאו של הריקוד בן-השעה של האדמו"ר ובתו הכלה, כשהחסידים קוראים 'שמע של שחרית' – המשיכו אלה ב'מצווה טאנץ' עד להאיר היום.

החתן והכלה  נכנסו ל'חדר הייחוד'  כדי לממש פיזית את הנישואין ["ייחוד הראוי לביאה"]. ונעלו אחריהם את  הדלת; ליצנים סיפרו כי שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילת 'גמורא קיגל'.

 המשיכו וחגגו לאחר החתונה  את 'שבעת ימי המשתה' - בהם  נערכה בכל יום סעודה חגיגית בביתם של קרובי משפחה או חברים קרובים של החתן והכלה [ומכיוון שסעודות אלו הסתיימו באמירת שבע ברכות', נהגו לכנות את הסעודות עצמן 'שבע ברכות']  ובשבת הגישו קציצות דג טחון ממולא מהדנייפר – 'גפילטע-פיש' עם 'חריין' [ממרח חזרת] וכבד קצוץ [=געהאַקטע לעבער] עם 'אייערלאך'  אותן ביצים שלא הוטלו, ונראות כחלמונים,  לא שכחו גם 'רגל קרושה'  [= גאלע].

לרבי מרדכי ולרבנית ציזע נולדו שני בנים משה ופנחס.

לפני ברית-המילה, אותו אירוע מיוחד הנקרא גם  'שלום זכר', [ביידיש -'שוּלֶם זוּכֶר'] קיימו בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק. בלילה לפני הברית, אמרו קריאת 'שמע' ליד התינוק, וביום עצמו הוזמנו לאירוע קרובים וידידים, שאיחלו וברכו ב'מזל טוב'  את משפחת הילוד אכלו ארבעה סוגי 'קיגל' בהתאם לראשי התיבות:  עמל"ק" עפעל [ביידיש: תפוחי-עץ[  מעהל =] קמח], לוקשן =] איטריות[ וקרטופל [=תפוחי אדמה]. ובכך לקיים את מצוות 'זכירת מעשי עמלק',  או מחיית זכר עמלק'. הוגש כיבוד – עוגיות 'ראגעלך', נאמרו דברי תורה וחולקו ממתקים לילדים. 

את  טקס  ה'בר מצווה'  - יום ההולדת ה- י"ג  של הבן, זה המציין את  החובה לקיים את מצוות הדת, חגגו  בהנחת התפילין  באמצע השבוע ועלייה לתורה בשבת משם והלכו לאכול פשטידת 'קיגל' [ואם הייתה זו שבת ראש חודש אכלו שני קיגלים] יש וקינחו ב'בורשט' [ חמיצת סלק] קר.

שני בניהם, רבי משה ורבי פנחס, כיהנו כאדמו"רים באוקראינה.

רבי משה  היה לחתנו של רבי דוד מסאווראן ובזיווג שני חתן לרבי יחיאל מקרילוביץ  [הוא חתנו של רבי יהושע רוקח מבעלז[. נסע לכהן באודיסה.

רבי פנחס [יליד 1883] נשוי לחנה וכך היה לחתנו של רבי  יששכר דוב רוקח ] Rokeach[  -האדמו"ר מבעלז חתנו של רבי משולם זושא טברסקי בן דוד אביו. [זה שבתו, טראני, נישאה לרבי יעקב יוסף טברסקי מסקווירה[. רבי פנחס כיהן באוסטילה ובפשמישל, היה מפורסם כלמדן וצדיק ו"נערץ על ההמונים". מספרים כי עלה לירושלים ובשובו הביא לחתנו הזקן רבי יששכר  דוב מבעלז את סידור הקבלה של הרש"ש [רבי שלום שרעבי] שעלה לירושלים מתימן מלפני כ- 150 שנה. בזמן הנאצים נמלט רבי פנחס לסאמבור, שב לפולין ללובלין  נרצח בשואה  - י"ט באייר  תש"ג 1943  בבעלז יש יגידו בראדוביץ'.

כבר בחיי אביו החלו להתקבץ סביב ר' מרדכי  חסידים ואנשי מעשה,  ולאחר 

מות אביו, שכונה גם רבי יוחנ'טשע, בד' ניסן ה'תרנ"ה 1895, וניטמן  ברחמסטריבקא.

ישב ר' מרדכי על כס הרבנות. ר' מרדכי התפרסם כפיקח וחסידיו 

 היו בעיקר סוחרים; סוחרי פרוות וחוכרי יערות  שהיו מתייעצים איתו בעסקיהם 

חובקי עולם.

ר' מרדכי נהג לשמר  את מסורת חצרות האדמו"רים החסידיים וקיים את טקס ה'טיש' [יידיש =שולחן]   כלומר עריכת השולחן  בפני קהל חסידיו -  בלילי שבתות -  כמו בסעודת 'מלווה מלכה' בה מלווים את שבת-המלכה בצאתה  [והרי חסידי רחמיסטריבקא אינם שרים בשבת] בשירה ובסעודה, כדרך שמלווים  מלך ומלכה בצאתם מן העיר [ סעודה זו נקראת גם 'סעודה רביעית' או 'סעודת דוד המלך'] .

כך נהג בחגים  כמו בחג הסוכות בתוך הסוכה [עם ה'אושפיזין' – אורחיו]  בחג הפורים, [זימן אליו את נגני ה'פורים שפיל'] ולהבדיל ו'בסעודה המפסקת' שלפני כניסת יום כיפור הנורא.

החסידים הסתופפו סביב אדמו"רם, ר' מרדכי הביטו במעשיו ובאכילתו, ומאחר וייחסו  סגולה לשיירי מאכליו, ליקטו אותם וחילקו ביניהם בעת ה'טיש'.  שרו 'ניגונים'  של שמחה ותפילה שתו כדי לחזק את הלב, והקשיבו ל'דרשה', שנשא ר' מרדכי בדרך כלל על  פרשת השבוע אך גם על מאמרי תורה  וחסידות, הלכה ואגדות.  סיפרו כי בענוותנותו הרבה הסתפק בטעימת יין חריף מתוצרת בית "מיט א שטיקלע הערינג" [עם חתיכת דג מלוח] ומיני מאפה כמו אלה  ששהו ממוצאי יום ששי בתנור : החמין  [= צ'ונט (טשולנט)]  מאכל עם תפוחי- אדמה עם בשר שומני ['שפונדרה'], גריסי פנינה ['פעראל-גרויסן'] ועם 'בעבאלאך' [שעועית לבנה גדולה] עיתים הוסיפה 'הבעלבוסתה' פרוסות עצמות עם מיח, ובעונה הוסיפה מעט פלחי 'גוטעס' [חבושים] מקווקז; ובתוכו התבשל לאיטו גם ה'קישקע' - מעי גס של בקר לתוכוו דחסו בבצל מטוגן, קמח, שומן אווז ['שמאלץ'] ונתפר בחוט משני צדיו; ושזה לא נמצא, דאגה ציזה-חנה שיהיה 'הלזעלע' מעור גרון של תרנגולת. והעיקר ה'קיגל' –ה'מעהל קיגל' – כופתאות בצק שהתבשלו כל השבת בתוך חמין.  בתום ה'טיש' נפרדו ממנו חסידיו בברכת 'לחיים' ובלחיצת יד.

ביום השנה לפטירת  אביו הצדיק,  ב'יארצייט' לפי התאריך העברי ככתוב, קיים רב מרדכי  'סעודת הילולה' היא 'סעודת מצווה', בה סיפרו  הנאספים על חייו של  הנפטר  - רבי יוחנן, עוגת ה'לייקח' הובאה לבית הכנסת  עם יין קידוש מתוק.

אהבתו של רבי מרדכי  לארץ-ישראל היא שהמריצה אותו לעזוב את כס מלכותו בחצר אביו ולחונן את עפרה הקדוש, וכך בשנת תרס"ה [1905] החליט לעלות לארץ-הקודש והתיישב בירושלים כדי למות בה.

יש אומרים כי השאיר את בנו כאדמו"ר תחתיו. יש אומרים כי אחיו הצעיר  רבי מנחם-נחום היה לאדמו"ר  החצר.

חסידיו המרובים, מכריו ואוהביו  דאגו לו ל'מעמד' [תמיכה] הגון, אולם בבואו לארץ החליט לחדול מהנהגת חסידים ולהתנהג כאדם פרטי - הוא מסר חלק גדול מכספו לצדקה,  נטל רק את הנחוץ לו לקיומו, ובכל ערב חג חילק את מותר הכסף לכמאתיים עניים.  והנה גם בירושלים המשיכו לשחר לפתחו חסידים, ואנשי ירושלים "החופשים בדעותיהם", שהתפעלו למצוא אדמו"ר המתרחק מגינוני הרבנות, ובעל ידע לא מבוטל בענייני העולם הזה.  מספרים כי ר' מרדכי תמה על המשכימים לפתחו ונהג לומר "אינני בעל תפילה, אינני מנגן ואינני אומר תורה, אבל הנני מקבל עלי כל יום לפני התפילה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ואני אוהב כל אחד מישראל וממילא גם הם אוהבים אותי". 

בשנת 1908 לאחר שפינה אליעזר ליפמן קמיניץ את הבית' שהיה שייך ל 'כולל ווהלין' מלשמש כ'מלון קמיניץ',  זה שרכש אותו בזמנו העשיר פיכטנהולץ והקדישו ל'כולל', עבר לגור בו האדמו"ר ר' מרדכי טברסקי,  שכונה בפי אנשי ירושלים בשם החיבה 'רבי מוטל'ה מרחמיסטריבקא'. 

 במלחמת העולם הראשונה הפקיעו התורכים את הבניין והפכוהו לבית-דואר, ולבני המשפחה השאירו רק מזרון לאיש וכלי אוכל.

מקורביו הפצירו בו לחזור לרחמיסטריבקא, "מוטב לי לסבול ובלבד שלא אצטרך, חס וחלילה לעזוב את הארץ" הגיב , סבל וסירב.

בתקופת המלחמה נשקפה סכנת גירוש מהארץ לכל הנתינים הזרים, ולרוסים בפרט, ועל-מנת להישאר בירושלים הקדושה, היה ר' מרדכי בין הבודדים, שקיבלו על עצמם את הנתינות התורכית.

יהודים רבים חששו מלוותר על נתינותם הזרה ויצאו למצריים, ר' מרדכי 'התעתמן' כדי להימנע מגזירת הגירוש בתור נתין אויב, כל ימי המלחמה נשאר בעיר הקודש ונשא עם הציבור בכל ייסורי הרעב והמגיפות, יד בן באביו, מלשינות של יהודי כנגד יהודי, זנות  גוברת בקרב בנות ישראל הכשרות  ושאר מרעין בישין שחרפת הרעב גרמה לבני-האדם; נושאי שם אלוהים לשווא, מלחכי פינכה ותאבי שלטון,  שונאים ומורעלים, רמאי 'שוק שחור' ומרגלים בעד בצע כסף –בני ישראל סבא.

 בערב חנוכה - כסלו תרע"ח  9 דצמבר 1917  ללא קרב, תם השלטון העות'מני,  בהנפת דגל לבן. הבריטים נכנסו לירושלים.

יומיים לאחר כניעתה, הגנרל אדמונד אלנבי צעד  ברגל  מתוך כבוד לעיר הקדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים על עדותיהם, בצהרי היום נכנס אל תוך העיר העתיקה בראש פמלייתו דרך שער יפו, בין מקבלי פניו הרבים היה  רבי מרדכי.

ר' מרדכי, הכין והגיש ציור נאה, מתוך פרטי אמנות רבים  מעשה ידיו, כמתנה לגנרל הבריטי, תוך שהוא מתנצל שעקב גילו המפולג, אין הוא יכול להצטרף לגדוד-העברי, ובנתינת ציור זה הוא מרים את תרומתו למלאכת שחרור המולדת.

ר' מרדכי קנה חלקת קבר בהר-הזיתים,  בלב חלקת חסידי ווהלין מדרום לקברי הנביאים; אשתו  ציזע-חנה נפטרה ביום ראשון של סוכות, ט"ו תשרי תרע"ט, היא נקברה שם.

תחת שלטון הבריטים  החלו הישמעאלים להכריז: "פלשטין בילדנה  ואל יהוד כלבנה" [= פלשתינה ארצנו והיהודים כלבינו]. והחצופים שבהם  קראו בפרהסיה: "דין מוחמד דין אל סיף" [= דת מוחמד דת החרב], ואף הדגישו את כוונתם בתנועת אצבע על הצוואר,  נערכו הפגנות והסתות נגד יהודים.

בבית-הכנסת שמע ר' מרדכי כי אנשי ה'ישוב החדש' - יהודים ללא זקן, פיאות או כיסוי-ראש כמו ולאדימיר ז'בוטינסקי הקרוי גם זאב, מי שיזם את הקמת הגדוד-העברי 'גדוד קלעי המלך ה- 38' מה'שניידרים' וה'שוסטרים' של סימטות לונדון, זה המשמש גם כעיתונאי  היומון העברי 'הארץ',  הוא  יחד עם פנחס [פיוטר מוסיוביץ]  רוטנברג המהפכן הנמלט מרוסיה  הבולשביקית שם היה סגן הקומיסר לענייני האזרח  של העיר  סנט-פטרבורג  בתקופת ממשלת אלכסנדר קרנסקי,  הבינו כי יושבים הם  על הר-געש, טרחו לא מעט ונפגשו לקראת  חגיגות נבי-מוסא של פסח תר"פ עם המושל הצבאי של העיר ירושלים תובב"א,  רונלד סטורס, התריעו בפניו  על המהומות העלולות לפרוץ בעיר,  בזמן  בואם של החוגגים מן הכפרים הערביים הסמוכים ותבעו ממנו, אם אין צבא על נשקו מאחר והוא  בתהליך של שחרור, ומשטרתו היא  משטרה ששוטריה ערבים ברובם  -  שיפעל למען הצלת היהודים -  יגייס  יהודים למשטרה  או יקים  גוף של 'שוטרים מיוחדים' יהודים  שיחומשו על ידי השלטונות.

סטורס, אותו גוי, שלא היה חסוד ותמים וראה את הנולד, דחה את הצעת השניים, הביע בפניהם את צערו והעמיד משמרות חמושים על שערי חומת ירושלים  - שלא הרשו לאיש להיכנס ולבוא לתוכה, את איברהים אל עואיד, קצין משטרה בעיר העתיקה מינה כמאבטח החוגגים. "לשם כך היו די חיילים ונשק. אך להכניס צבא ומתנדבים ונשק  לעיר העתיקה לא היה בידו - כי יישפך דם יהודי בינתיים, מה מהם יהלוך?" אמרו לר' מרדכי  באי ביתו - סוחר קרקעות יהודי וגם אחד בונה שכונות.

המאורעות פרצו בחג הפסח של שנת תר"פ  "ובפסח - חורף 1920, נשפך דם יהודים בירושלים כמו בבית מטבחיים".

ביום א'  היום הראשון לפרעות תר"פ, ט"ז בניסן [4.4.1920], ביום השני לחגיגות נבי-מוסא, הגיעו עם בוקר  החוגגים מן הדרום, מחברון ובנותיה, מניפי דגלים ירוקים  וסמלי חוסיין 'מלך סוריה הגדולה' על בגדיהם לקיים את מצוות 'אל מוסם' [=העלייה לרגל] במתחם נבי–מוסא  בלב מדבר יהודה  [מזרחית לירושלים,  דרומית ליריחו].

המון מוסלמי מוסת בלאומנות ודת נושא אלות ופיגיונות פרץ אל רחובות היהודים, השתולל, בזז, הרס, שרף, תקף, אנס ורצח.

 יהודים שעשו את דרכם אל ומהכותל-המערבי מצאו את עצמם מול המון מתלהם -  קל היה להבדיל בין ישראל לעמים לפי הלבוש - המתפלל האדוק ר' מיכל גרוס נטבח, והאברך זלמן דרוקר נפצע קשה ליד שער יפו מדקירת סכין.  האדמו"ר  מרדכי טברסקי שהיה בדרכו חזרה מתפילה ליד הכותל המערבי עם משמשיו, הותקף ונפצע קשה. הוא  נחלץ והובהל זב דם לבית-החולים [יש אומרים ל'ביקור חולים' הסמוך]  כשבגדיו מושחתים; גרביו הארכות [='חסידישע זאקן'], חולצתו הסגורה בשרוך ועליה הציצית  [ארבע כנפות (קרי כנפעס) =טלית-קטן] וה'רעקל' ['קפוטה' שבירושלים קראו לו גם 'גלאטע בעקישע' או קאפטן'] אותו חלוק המגיע עד מתחת לברך כפתוריו שנתלשו, שדוגמת עיגולים לבנים מסודרים באלכסונים מייחדת את חסידי רחמיסטריבקא, והאבנט  ['גרטל']  המפריד בין הערווה ללב, המבדיל בין החלק העליון  הרוחני לחלק התחתון הגשמי של הגוף, רפוי ומותר, ובצד  זרוקים-  'נעלי אברכים'  [='פערטיל שיך']–  אותם נעלי-סירה [מעור!]  שחורים ללא שרוכים המאפשרים את נעילתן וחליצתן תוך היעזרות ברגל השנייה וללא מגע יד  "כדי שלא  ישתחוו החסידים ח"ח לאיזה צלם בסביבה בזמן נעילתם" אמרו הליצנים. ויש שאמרו  שנעליים אלה נוצרו כדי למנוע את הצורך ב'נטילת ידיים' כי חובת כל יהודי מאמין  ליטול ידיים לאחר "נגיעה במקומות המטונפים" וביניהם הנעליים. . .  . ר' מרדכי  לא  נעל מגפיים  שנחשבו כסממן להידור וסמל סטאטוס מנהג שאינו תואם את הצניעות  בה נהג. אמרו כי גם קישוטי עור בפתחי הנעליים לא היו לו - כי צנוע היה הרב] , ובעפר התגוללה המצנפת  היקרה -  ה'קולפיק' - כיסוי הראש החגיגי העשוי פרוות  צובל סיבירי : חום עם פסים בהירים,  [להבדיל  מה'ספודק' הגבוה (הויעכער), הצר וכהה ומה'שטריימל' הרחב, השטוח והנמוך (פלאטשיגער) המוקף זנב שועל] .

 

בתחילה התאושש ר' מרדכי מפצעיו, אולם, סירב לברך 'הגומל' באומרו "איני יודע אם צריך אני לברך את ברכת 'הגומל', ראשית מפני שמסופקני אם אשאר עוד בחיים אחרי המכות הנוראות שקבלתי בעת הפרעות, ושנית המכים לא היכו אותי כי אם באשר  יהודי אני" היה זה בטרם מת מפצעיו  האברך ה'פרושי' זלמן דרוקר.

ולאחר כחודש של גסיסה  תוך ייסורים קשים  מפצעיו אור ליום י"ז באייר תר"ף [6.5.1920] נגאל ונפח את נשמתו ר' מרדכי טברסקי  כאמור במקומותינו "השיבה ליוצר בקדושה ובטהרה".

בעת הלווייתו הוכרז על ביטול מלאכה ברחבי העיר, והספידוהו רבנים מכל קצוות הקשת הדתית – הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה של ירושלים,  והמתנגדים לו: הרב  יוסף חיים זוננפלד רב העדה החרדית בעיר  והרב יצחק ירוחם דיסקין מראשי הרבנים של ה'ישוב הישן', סמכות בכירה בעדת האשכנזים;  יחד עם כחמשת אלפים איש ליוו אותו למנוחת עולמים, לחלקה שקנה בבית-הקברות שעל הר הזיתים, בין חסידי ווהלין.

סוף דבר

 פנחס רוטנברג וזאב ז'בוטינסקי  לאחר שראו כי התראותיהם  בפני שלטונות הצבא הבריטי  הם  לשווא,  ארגנו  את ההגנה העצמית של יהודי ירושלים - שש מאות צעירים -  בני ירושלים  ומשוחררי הגדוד העברי האמריקאי.

פנחס רוטנברג נעלם  וזאב ז'בוטינסקי נאסר.  

רבי מנחם-נחום בנו השלישי של רבי יוחנן, אשר נישא לחווה בתו של רבי זאב אוירבך כיהן ברחמיסטריבקא. בעלות הממשלה הבולשביקית ברוסיה לשלטון   "אשר כיוונה את חיציה אל הצדיקים, לבם של ישראל" ובפרוע פרעות, עלה רבי מנחם נחום  בשנת תרפ"ד לארץ הקודש, לירושלים ומילא את מקומו  של אחיו  שנרצח - ר' מרדכי.

רבי מנחם נחום  נפטר  ביום כ"ח בשבט תרצ"ו [ 1936]. נטמן בבית הקברות בהר-הזיתים בירושלים.

 הרב הקדוש רבי זאב וולף בנו הרביעי של רבי יוחנן, למדן ותלמיד חכם בתורה ובפילוסופיה יהודית, נישא לבת שבע בתו של בן דודו רבי ישעיה משולם זושא טברסקי מטשרנוביל, ולאחר פטירתה, נישא בשנית לבתו של רבי יעקב שמשון מבופולי- חתנו היה רבי חיים מאיר הגר מוויז'ניץ. כיהן אף הוא ברחמסטריבקא, נמלט לזלוטיפולי "מחמת המציק", אך גם שם לא מצא מנוח. חסידיו  מארצות-הברית  הזמינוהו אליהם אבל הוא בחר לעלות לארץ הקודש. רבי זאב וולף נפטר - כ' בסיוון תרצ"ז [1937].

ב'אוהל' רחמיסטריבקא  במרכז חלקת ווהלין על הר הזיתים נקברו לימים אדמור"ים לבית רחמיסטריבקא וטולנא.  בתקופת שלטון הירדני נהרסו המצבות.  

תשע"ה, הרב משה טברסקי, ראש כולל 'תורת משה',  נרצח ביום  כה חשוון תשע"ה [18.11.2014] בטבח בתפילת שחרית בבית הכנסת  'קהילת בני תורה' רח' אגסי  5 שכונת הר נוף ירושלים.

קישור למרכז מידע הר הזיתים:  

har-hazetim@cityofdavid.org.il

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים

ריכרד וואגנר - נהרג בהפצצה כחייל בחיל-החפרים בצבא הבריטי

23.5.1941 – סודה [כרתים]

כרתים, בית העלמין הצבאי הבריטי במפרץ סודה; חלקה 7, שורה A , קבר 2.

צילם יוסק'ה גרינבוים

טכסט

[סמל חיל החפרים המלכותי]

PAL/13601 L. CPL

R  WAGNER

PIONER CORPS

23^rd MAY 1941

[סמל מגן-דוד ובלבו - ת' נ' צ' ב' ה']

חיל החפריםAuxiliary Military Pioneer Corps  AMPC,    מנה יותר מאלפיים מתנדבים מארץ-ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית.

ראשי השלטון הבריטי ראו בהתגייסותם גם כהצעת עבודה למובטלים בארץ -  מסגרת סמי-צבאית לאוכלוסייה היהודית והערבית כאחת, למעשה התנדבו רק כמה מאות ערבים. הרוב היה יהודים.

 למתגייסים נתנו הכשרה צבאית דלה – רובם לא קיבלו נשק  אישי - אלא רק כלי עבודה כי הבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים''.

 הם נשלחו לחזית  המדבר המערבי ושם עבדו, הקימו ביצורים, פרצו דרכים וסללו כבישים, פתחו נמלים ועסקו בעבודת סבלות, טעינה ופריקה של סחורות לצורכי הצבא – מזון וביגוד, נשק, רכבים ותחמושת. לא פעם תחת הפגזות האויב  הנאצי והפצצות מטוסיו.

עם השתפרות המצב בחזית המדבר המערבי לטובת בנות הברית נשלחו רובם ליוון, כולל האיים שבסביבתה לפרוק ציוד ותחמושת בנמלים והעברתו  באמצעות רכבות לצפון יוון, משם הייתה צפויה פלישת הגרמנים.

הפלישה הגרמנית החלה באפריל 1941. הצבא הגרמני הבקיע את חזית בעלות הברית בצפון יוון. מפקדת הצבא הבריטי של המזרח התיכון בקהיר, החליטה על פינוי חיל המשלוח מיוון. רובם הצליחו להתפנות, חלקם נפלו בשבי, בעיקר חפרים, שגם לחמו ונפלו, או נרצחו בידי הנאצים.

שרידי יחידת החפרים שהצליחו לברוח מיוון, שובצו בפלוגת חפרים 606, חלקם עברו לנמל פמגוסטה בקפריסין אחרים התנדבו ליחידת הקומנדו 51 וחלקם הועברו לאי הגדול כרתים בהם גם ריכרד וואגנר.

טר"ש ריכרד וואגנר לא היה חבר 'ההגנה' אלא  מהקומוניסטים פק''פ = פאַלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי, ובעברית – המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית.

מראשיתה הייתה האידיאולוגיה הקומוניסטית עוינת לציונות, חבריה היו ברובם נוטשי תנועות ציוניות.

חלקים ניכרים של המפלגה שהזדהו עם הבולשביקים פילגו את 'פועלי ציון'  והקימו את מפלגת יק"פ (ידישע קומוניסטישע פארטיי). גם המפלגה החדשה  מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית [מפס"ע] האמינה, שריכוז טריטוריאלי של העם היהודי נגזר מניצחון המהפכה הקומוניסטית. עקב כך, היא ויתרה על העיקרון הציוני המרכזי של ארץ ישראל, כמרכזו הטריטוריאלי של העם היהודי, שהיה מקובל על שאר הפלגים של 'פועלי ציון'.

לאחר המאורעות1921  פסקה פעילותה של מפס"ע. המפלגה, שביטאה את הקשר ל'פועלי ציון' ולעברית.

במקומה של מפס"ע קמו המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ) והמפלגה הקומוניסטית בפלשתין (קפ"פ) שנלחמו זו בזו על הכרת הקומינטרן = איגוד בינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.

המאבקים הפנימיים הן בברית המועצות, והן בהנהגת ה'קומינטרן' השפיעו על היחס לשתי המפלגות בארץ, ולבסוף הן נדרשו על ידי ההנהגה להתאחד במסגרת אחת, כדי לא להוסיף חזית מפולגת נוספת לצד המאבקים, שהתנהלו בברית המועצות. הן התאחדו בשנת 1923 והצטרפו כפק"פ לקומינטרן בשנת 1924 והיו לחלק מהארגון העולמי.

'פועלי ציון' שמאל , הפכה בשנות השלושים להיות תנועה קטנה וחסרת השפעה ממשית.

שלטונות המנדט בארץ ראו בעצמם, שלוחה של האימפריה הבריטית, הנמצאת תחת מתקפה של הקומוניזם. בשל כך הונהגה גם בארץ מדיניות אנטי קומוניסטית, במסגרתה הוציאו שלטונות המנדט את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, גירשו את חבריה מן הארץ, ואילצו את הפק"פ לרדת למחתרת.

הצטרפה לזירת המאבק נגד המפלגה במחתרת ההסתדרות. כבר בשנת 1922 החליט הוועד הפועל של ההסתדרות להרחיק את חברי המפלגה מן ההסתדרות. או כשפת התקופה – 'פראקציה', ממנה סולקה בשנת 1924.

משנת 1925 פק"פ הייתה המוקד הארגוני ומרכז ההדרכה גם למצרים, סוריה, עבר הירדן ועיראק. ביטאונה בערבית שירת את התנועות הצעירות בארצות אלה. שליחי המפלגה, יהודים מזרח-אירופאים דוברי ערבית פעלו בכל הארצות הללו, הדריכו את המפלגות המקומיות והיו אחראים על חלוקת התקציבים שהגיעו מהקומינטרן.

למן שנת 1933, בה עלה היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה הצטרפו חברים חדשים למפלגות הקומוניסטיות וחל שינוי במדיניות של הקומינטרן.

הדור החדש של מצטרפי פק"פ שברובו הגיע מבין עוזבי 'השומר הצעיר', ראה בכך התמודדות בסכנה הפשיסטית העולמית.

כבר מאמצע שנות השלושים גורשו מהארץ על ידי הבריטים באשמת תעמולה קומוניסטית   הרצל וקסטר מחיפה מרים הנדלר ועוד אחת מתל אביב אומרים כי הייתה זו יפה בת שמואל, צעירה כבת 23 וגם את מיכאל גולד מירושלים. הם הואשמו בהפצת כרוזים מסיתים, בהתקהלות בלתי חוקית, זיוף חותמות ופספורטים.

 באנייה 'מולדביה'  שולחו מהארץ לרוסיה  הקומוניסטים יעקב צבי קולטון ורעיתו. ובאותה אשמה גם שליט גרשמן ונחמיה סמורבאק.

הבריטים נקטו מדיניות קבועה של גירוש קומוניסטים מהארץ. הם נהגו לגרש קומוניסטים שלא הייתה להם אזרחות פלשתינאית. את מיניה פיינגלרנטר, נח ליפמן, האחים אברהם ויוסף וובר – גרשו לרומניה; אברהם גוסטמן, משה פלטקובסקי, מרדכי רוט, ישראל קורנברג, אברהם ביאליר ואשתו – לפולין; מרדכי קפלן ורבקה טנסטמן – ללטביה; ולאדיסלב קון – לצ'כוסלובקיה; קורט לביא – לגרמניה. הקומוניסטים גורשו לארצות אירופה גם לאחר עליית הפאשיזם לשלטון בגרמניה.

בתל אביב נאסרו כקומוניסטים פעילים יהושע פרידמן ויוסף שליט. גם את בתיה מייטס, המהנדס מכס היינאר את עובד חברת החשמל לאטיסלאב שאוהר  גם את חיים הירש וצבי ברמן כלאו.

ביפו נעצרה  הצעירה בתיה טראלר באשמת הפצת כרוזים לפועלים שחזרו מהעבודה.

סיפרו כי היו מפיצים כרוזים ברחובות על-ידי מכשיר מיוחד על גגות הבתים: שמים על קצה קרש כמות של כרוזים, ולקצה השני של הקרש קושרים דלי מים נקוב, כשהדלי נתרוקן מהמים נוטה הקרש לצדו השני והכרוזים נופלים לרחוב .

 בירושלים  כמאה אסירים קומוניסטים, שהגדירו עצמם אסירים פוליטיים. שבתו רעב הם סירבו ללבוש מדי אסירים ולצאת לעבודה.

בחיפה נאסרו בהדר-הכרמל - ברחוב השילוח ובדירה ברחוב פבזנר  הקומוניסטים: יעקב אינזל, נהג אצל הקבלן פוניקבר; צפורה כחולית, סוכנת של הוצאת ספרים 'מקלט' ו'הסנה'; יצחק איכלבוים מעולי צ'כיה; החשמלאי צבי וואסטאנצקי ואגמוט שין עולים מהונגריה,  האחרון - קבלן לצבעות, בא מל-אביב לחיפה  מספרים כי לפני זמן קצר היה גם בסוריה; פנינה טרוויס מעולי גרמניה; רבקה טאנצמן מעולי פולין.  ברשותם נמצא חומר הסתה בעברית, גרמנית, ערבית ואידיש, מכונת כתיבה וסטנסלים (העתקים  משוכפלים).

 כן נעצרו עוד 7 קומוניסטים שנידונו  על ידי  סגן מושל המחוז פ' גורדון להימצא תחת פיקוח משטרתי במשך 4 חודשים : אריה בורזוק, פנינה פיינהויז, איטה כץ-רפפורט, שלמה יפה, הארמנים  אראב אגפיאן  וגרניק צחקיאן  וכן ערבי בשם פואד עלמי.

 ארגון 'אנטיפא' – ארגון דמוקרטי למאבק בפאשיזם. הוקם בארץ ישראל בשנת 1935 להאבק בארגוני ימין בתוך היישוב היהודי. בשנת 1936 ארגנו אירועים לגיוס כספים וסיוע פוליטי לתמיכה ברפובליקה שנבחרה בספרד. ] לא מעט מתנועה אנטי-פשיסטית זו, אנרכיסטים וחוגי שמאל ושמאל רדיקלי - נסעו לספרד על מנת לקחת חלק פעיל במהפכה ובמלחמת האזרחים, ולהלחם נגד הפשיזם של פרנקו[. בארגון לגאלי זה פעלו גם חברי המפלגה הקומוניסטית, שבשל תנאיי המחתרת לא יכלו להזדהות.

הפק"פ הסכימה לשנות את קו הפעולה, כדי לגייס חברים ערבים לשורותיה ולהתייצב בכל מאבק בו התנגשו המתיישבים היהודים בערבים, כמו  במאורע עפולה  או בעת יישובו של עמק חפר; "השודדים הקולוניזטורים הציונים" קראו להם.

היישוב היהודי ראה בפק"פ גייס חמישי בתוכו, המשרת את כוונות המופתי. מוסדותיו האשימו את חברי הפק"פ, כי הם מבצעים פעולות טרור נגד יהודים בהוראת ה'קומינטרן'.

"הם היו פנאטים אכזריים שתמכו בפרעות, ותכננו לחדור למרכזי האינטליגנציה היהודית כדי לזרוע שם התנגדות לציונות"

שנת 1936 הייתה שנת פילוג הפק"פ. לערבים המפלגה נתנה מענה לשאיפותיהם למאבק האנטי-בריטי, שהגיע לשיאו במרד הערבי שהונהג על ידי המופתי [כהן דתי] של ירושלים.

  

הדור החדש של מצטרפי פק"פ שברובו הגיע כאמור מבין עוזבי 'השומר הצעיר', ראה  את הסכנה הפשיסטית.  הם הצטרפו לבריגאדות הבינלאומיות, שלחמו בספרד לצד הכוחות הרפובליקנים.  "מדריד לפני חניתה"  אמר קורן  איש קיבוץ כפר מנחם ונסע להילחם שם.

עמדת היהודים במפלגה  אמרה כי הנאציזם נחשב לאויבו העיקרי של הקומוניזם והעם היהודי. החברים הערבים התמקדו בזירה הארץ ישראלית, התעלמו מהמתרחש באירופה ועסקו ב'מרד הערבי'.

אז גם הוקמה זרוע ביצועית-פוליטית של ההסתדרות שפעלה בעיקר נגד כל מי שהמרה את  החלטותיה – רביזיוניסטים כקומוניסטים

בין השנים 1939–1936  תמכה פק"פ ב'מרד הערבי הגדול' שכונה ביישוב בשם  מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט - פק"פ שהתנגדה אמנם לאלימות כנגד היהודים, טענה שהמאבק בכללו צודק. מהלך זה גרם לפרישתם של יהודים רבים. חלק מן היהודים שנשארו במפלגה התארגנו בסקציה יהודית שנקראה 'קבוצת אמת' והייתה תחת הנהגתו של שמואל מיקוניס, סקציה זו התנגדה לעמדת ההנהגה של המפלגה, דרשה להכיר באינטרסים היהודים, צידדה בשיתוף פעולה עם כוחות ציוניים 'מתקדמים', ותמכה בעלייה יהודית "מטעמים הומניטריים"

 סיפרו כי אחת ממנהיגות הפק"פ, שמחה צברי בחורה יהודייה ממוצא תימני, שהייתה בת זוגו של המזכיר-הכללי רדואן אל-חילו ['מוסא']  הנהיגה פעולות חבלה נגד הבריטים ומוסדות ציוניים ב-1936. בין הפעולות היו הטלת שתי פצצות בחיפה אחת מהן על בית הפועלים; הצתת דוכן  בתל-אביב ב'יריד המזרח'; בפעולות אלה לא תמכה ההנהגה הפלסטינית של פק"פ,  ויש אומרים כי אפילו התנגדה להם, "לאחר שברחה מהכלא הבריטי. כדי לא לעורר חשד ולהגן על החברים, קיבלה חופשה מפעילות מפלגתית" נימקו.

הכיר את סיומה ['אריה' היה שמו המחתרתי] מירוניאנסקי – מזכיר סניף תל אביב  של המפלגה הקומוניסטית [שהועלם בשנת 1941 על ידי המשטרה בריטית. לאחר שנעצר בידי בלשים יהודים שעבדו במטה הבולשת (CID) הבריטית ששכן ברחוב יפו-ת"א במחלקה למעקב אחר המפלגה הקומוניסטית, ובראשם הסרז'אנט יצחק שטיינברג, שהיה ידוע כמענה קומוניסטים.  "סטירה ממנו הייתה הורגת בן אדם" סיפר לי אריה שפק מדברי אביו אליעזר. זה שהיה נשוי לקלרה. זה שבא מרומניה והרכיב משקפיים. את אריה [לוקי] זברק ורעייתו חנה  שגרו ברחוב נחמני 48 בתל-אביב ודירתם הייתה מקום מסתור להנהגת המפלגה,  את ברכה, שעבדה כפועלת במפעל 'פלאלום', את אסתר זילברברג, שהייתה נשואה לאליושה גוז'נסקי, את  הצעירה יעל גרזון מזכירת סניף תל-אביב של נוער התנועה. [זו שבעקבות מאסר נוסף שלה ב-1940, חלתה בכלא בית-לחם בדלקת ריאות קשה. המשטרה הבריטית סירבה לשחררה מהכלא וגם לא הגישה לה עזרה רפואית הולמת. יעל גרזון מתה בפברואר 1941 בבית חולים, בעוד שוטרים שומרים עליה] גם  את דובה יופה.

הם היו מנודים כמצורעים.

מפלת ספרד הרפובליקנית וכשלון המרד הערבי הביא לאהדה של גרמניה הנאצית בציבור הערבי.

משבר קשה פקד את המפלגה הקומוניסטית  בארץ בעקבות   מאורעות תרפ"ט. מנהיגיה וחבריה הסתייגו ממעשי האלימות שכוונו נגד יהודים. הנהגת היישוב' הנהגת ההסתדרות הכללית והנהגות המפלגות הציוניות, נידו את חברי המפלגה. שלטונות המנדט הבריטי נקטו נגדם בצעדי ענישה של מאסרים והגליות מן הארץ.

בשנת 1940 חל פילוג של ממש במפלגה בין הסקציה היהודית לבין ההנהגה על רקע חילוקי דעות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי סיבה נוספת לקרע הייתה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ]  הסכם אי-התקפה שנחתם בין שר החוץ של גרמניה הנאצית יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ  הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב] משנת 1939 שבעקבותיו הנחה סטלין את המפלגות הקומוניסטיות לשמור על נייטרליות במלחמת העולם השנייה. 'קבוצת אמת' התקשתה לעכל הנחיה זו. בולל חלוקתה של פולין בין שתי המדינות  שהגו  שני הרודנים.

חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב וההתקפה הרוסית על פינלנד, יצרו אווירה אנטי-סובייטית בישוב העברי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המפלגה הקומוניסטית התנגדה לגיוס תושבי ארץ ישראל למאמץ המלחמה בגרמניה הנאצית'  אולם בשנת 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות] , מבצע 'ברברוסה']  מצאה עצמה המפלגה עומדת בשורה אחת עם היישוב כולו בתמיכה בברית המועצות, והמפלגה הוחזרה אל שורות ההסתדרות הכללית. חבריה היהודים של המפלגה הקומוניסטית  ראו עצמם כחלק במלחמת ההגנה על ברית-המועצות ומיגור הפאשיזם.

התקפת גרמניה על ברית-המועצות הגבירה את ניכור היהודים מחבריהם הערבים.  בקרב השמאל הציוני פשטה האמונה לגבי הברית הטבעית בין העם היהודי המושמד על ידי הנאצים לבין ברית המועצות הנלחמת בהם, ועודדה את התנדבות חברי פק"פ היהודיים לצבא הבריטי.

סיפרו כי ריכרד וואגנר היה שם.

 סיפרו כי וואגנר  לחם  במלחמת האזרחים בספרד בפלוגות הגרמניות שלחמו לצד  הממשלה  הנבחרת  יש אומרים ב'טלמן', יש אומרים ב'טליגר' ואחרי הלחימה הגיע לארץ ישראל כי לחזור לגרמניה הנאצית כבר לא יכול היה  כיהודי זה בוודאי לא הוסיף.

 סיפרו כי הגיע לכאן  שכשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות יהודים. מהיכן בא – איש לא ידע גם על משפחתו לא דיבר.

ריכרד וואגנר התגייס לחיל החפרים בשנת 1940  שירת במדבר המערבי - בטוברוק  ובאזור מרסה-מטרוך. במסגרת חיל המשלוח הבריטי נשלח באביב עם יחידתו ליוון לסייע בעצירת פלישת הגרמנים. הוא הוצב באי מילוס- האי הדרום-מערבי ביותר מבין קבוצת האיים הקיקלאדים; נאקסוס, פארוס, סאנטוריני ומיקונוס.

עם קבלת פקודת הנסיגה עלה על גבי משחתת בריטית והיה עם אותם הכוחות, שהצליחו לסגת מנמל מילוס לכרתים; על משחתות אחרות  שהפליגו לכרתים  היו חפרים שהגיעו לאי המופצץ על ידי מטוסי 'הלופטוואפה' הגרמני רובם על גבי הספינה 'פנקראטיון', יש והגיעו גם בסירות קטנות – פליטים מנמלי דרום יוון – עיקרם מנמל קאלאמאטה שבדרום הפלופונס - הם פונו לכרתים, ומי שלא -  נפל בשבי הגרמנים.

במפרץ סודה שבצפון כרתים הועסק  ריכרד וואגנר  כחבריו ליחידה בפריקת מטעני אספקה. התקפות אוויר גרמניות הלכו ותכפו.

אחרי כיבוש יוון על ידי הגרמנים נהיה כיבוש כרתים, גדול האיים של יוון, צורך של הפיקוד העליון הגרמני כדי לאבטח את הקשר הימי בים האגיאי  ולספק בסיסים אוויריים כנגד הבריטים ונתיבי אוניותיהם בים התיכון.

הכוח הבריטי באי מנה כ- 28 אלף חיילים, רובם ממפוני יוון, כאשר רוב הציוד; תחמושת וכלי נשק, הושארו ביוון. קו ההגנה התבסס לאורך החוף הצפוני כדי לשמור על שדות התעופה במאלמה וריתימנון [רטימו], הנמל והמפרץ של  אירקליון והבסיס הימי במפרץ סודה;  חיל האוויר הגרמני שם היה בעל עליונות אווירית מוחלטת  כי  המטוסים הבריטים פונו מהאי.

ב-20 במאי 1941 החלה ההתקפה הגרמנית המוצנחת והמונחתת מן הים על האי- מבצע 'מרקורי' בפיקודו של הגנרל הגרמני קורט שטודנט.

זה החל עם שחר בהפצצה אווירית כבדה ממטוסי הגרמנים;  העיר אנוגייה נהרסה כמעט כליל, העיר האנייה ניזוקה קשות.

אמרו כי המטרה העיקרית של הגרמנים היא השתלטות על שדה התעופה במאלמה בפינה הצפון-מערבית של האי. הגל הראשון המונה  500 מטוסי תובלה  ו- 80 דאונים נושאי  3000 צנחנים וחיל-רגלים מובחר, נחת במקום בפיקודו של המיור גנרל אויגן מנדל. אחרי הצהריים הפעילו הגרמנים  אותה טקטיקה כנגד ריתימנון בפיקודו של המיור גנרל וילהלם סוסמן ועל אירקליון בפיקודו של הקולונל ברונו בראור, אומרים כי  נחתו שם באותו יום  7000 לוחמים גרמנים. עיקרם כוחות לחימה הררים על אופנועיהם  אבידותיהם היו עצומות; אומרים כי 50% מכוח הצנחנים המוטס עם עילית חיל-הרגלים הגרמני נהרגו בהם מפקד קבוצת המרכז וילהלם זוסמן נהרג, ומפקד קבוצת המערב אויגן מנדל נפצע קשה.

 רק במאלמה שבחזית המערב התקפתם הצליחה - אם כי בלילה, כוחות ניו-זילנדים ביצעו התקפת נגד מוצלחת אבל עם שחר, עקב הפצצה אווירית כבדה של הגרמנים, הם נאלצו לסגת.

החפר לאנס-קורפוראל ריכרד וואגנר, בין הפצועים קשה מההפצצה הגרמנית בנמל סודה, הוא פונה לבית- החולים במקום.

במשך ה- 21-22 במאי, התחולל קרב כבד סביב שדה התעופה של מאלמה, הגרמנים המשיכו לנחות ממטוסי תובלה והתקדמו לעבר העיר האנייה. בלילות שבין ה- 21-22 במאי וה- 22-23 במאי ניסיונות הגרמנים לנחות מהים באמצעות כלי שייט קטנים, הוכשל על ידי הצי הבריטי תוך גרימת אבידות כבדות לגרמנים, אולם באור היום, ספגו האנגלים אבידות מהתקפות חיל האוויר הגרמני - ה'לופטוואפה'.

הכוחות הגרמנים נתקלו  גם בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית.

טוראי ראשון  ריכרד וואגנר [13601/PAL ]   נפטר בבית-החולים הצבאי הבריטי של סודה.– 23 במאי 1941 -  אחרי שלושה ימי סבל. שם נקבר.

סוף דבר

קרב כבד המשיך להתנהל גם ב- 24-25  במאי שנת 1941. התקפות הגרמנים על העיר האנייה [או חאנייה]  המשיכו. – 2 בטליונים בריטים נחתו בחוף הדרומי של האי ובמסע מזורז דרך ההרים הגיעו לכוח שבעיר אירקליון והקלו מהלחץ הגרמני. הגרמנים כיתרו את ריתימנון.

  ב- 27 במאי הצליחו הגרמנים להבקיע את קו ההגנה על האנייה והשתלטו על מפרץ סודה, שבצפון האי. הלחימה נמשכה, הפצצות ה'לופטוואפה' התישו את המגינים.

מפקד האי, הניוזילנדי מיור גנרל ברנרד פרייברג, החליט על פינוי הכוחות. חוף הפינוי העיקרי נקבע בספאקייה שבדרום האי.

ההגנה על כרתים התמוטטה והחלה נסיגה כללית. הפינוי ממפרץ סודה התחיל בלילה של ה- 28-29 למאי והושלם בלילה שבין ה- 31 למאי ל- 1 ליוני. הכוחות הבריטיים חצו במסע מזורז את שרשרת 'ההרים הלבנים' ביניהם מעבר ההרים  של אימברוס והגיעו לספאקייה, לא מעט חיילים כשלו בדרך מאפיסת כוחות. עם שחר התחילה התקפת ה'שטוקות'  אותם מטוסי צלילה-הפצצה גרמנים, על הנמל הקטן של ספאקייה. יותר ממחצית הכוח שהתפנה היה משם  7000 חיילים, ניתנה עדיפות ליחידות לוחמות. החפרים היו בסוף התור, והספינה האחרונה עזבה את האי. קצין החפרים שיפמן יחד עם שני הקצינים הבריטים ועם יותר ממאה חיילים ארץ-ישראלים  נפלו בשבי הגרמני ביניהם קלר משה, אקרמן דב ומסעוד משעלי,   חלקם הועברו למחנה השבויים שבשלזיה-פולין  סטאלג  B13 שבפאתי קרקוב.

הפינוי מאירקליון Heraklion הושלם בלילה של ה- 28-29 למאי על ידי ספינות מלחמה בריטיות תוך סיכול התקפה גרמנית.

אומרים כי מספר המפונים עבר את ה 14 אלף.

הכוח האוסטרלי וחיל המצב היווני הנצורים בריתימנון, Rethymnon שלא קיבלו את הודעת הפינוי -  יש אומרים, שהדבר תוכנן, משום שלא היו מספיק כלי שיט כדי לפנות את כל הכוחות שבאי -  המשיכו להילחם, וב- 31 למאי  נכנעו.

כיבוש האי על ידי הגרמנים הושלם בראשון ליוני, חמשת אלפים המגינים שנותרו בספאקייה Sfakia, נכנעו. לא מעט פנו אל ההרים, ובשיתוף האוכלוסייה האזרחית המשיכו להתנגד לכובש הנאצי -  'פרטיזנים'.

החפרים המפונים מהאי הועברו לחיל ההנדסה המלכותי, והקימו את פלוגת תפעול הנמלים 1039. מקצת החיילים עברו לפלוגות הובלה עבריות – הסוכנות היהודית הכירה בגיוס לצבא הבריטי.

יהודי האי כרתים הועמסו על הספינה 'טאנאיס'  Tanais יחד עם יוונים ואסירים איטלקים לנמל פיריאוס בדרכם לאושוויץ. ספינה זו על  נוסעיה טובעה בים האגאי ב-9 ביוני על ידי שתי טורפדות שנורו מצוללת בריטית. 8 ניצלו.

במשך המלחמה נוצרה סתירה בין ציפיות החלק הערבי של פק"פ לעצמאות לאומית בארץ לבין תקוות היהודים למיגורה של גרמניה.

המתח שגובה במחלוקות אישיות בין פעילים מרכזיים, יהודים וערבים, הביא בשנת 1943 לפילוגה של פק"פ  - ל'ליגה לשחרור לאומי' הערבית ול'מפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' ; התהליך שעבר על החלק היהודי בפק"פ הגיע לשיא עם הקמת 'האיגוד הקומוניסטי היהודי' בשנת 1945.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי יליד ותושב רחובות הוא גמלאי של שירות המדינה המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם , ברצונם או שלא, חלק מן הסיפור הציוני.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים