אריה  [ליאון] יהודה  מירטנבאום– שלח יד בנפשו 

 12.8.1917 – תל-עדש, מרחביה

קברות 'השומר'  בכפר-גלעדי

טכסט:

חבר השומר

אריה מרטנבוים

תרנו – תרעז

1895 -  1917

ת        נ        צ        ב       ה

עם צמיחתה של התנועה הלאומית היהודית [בעיקר בסוף מאה התשע-עשרה] חלו שינויים רבים בכל תחומי החיים בעיקר בקהילה היהודית המסורתית. 

 חיפושי-הדרך הרבים היו בעיקר נחלת הדור היהודי הצעיר באירופה המשכילה מלפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה שגרם בין השאר גם להגירה.

בין הגורמים העיקריים להגירה היהודית היו פרעות ורדיפות שלטוניות [גם אישיות], הגידול הדמוגרפי המהיר, הקשיים הכלכליים והמאבק על מקורות קיום ואמצעי פרנסה במיוחד בין בני הנוער חדורי אידיאולוגיה לאומית, נרדפים, החיים באור חזונם.

פיודור מיכאלוביץ דוסטוייבסקי הרוסי,  פרידריך וילהלם ניטשה הגרמני והניהיליסטים  מכל אירופה הנאורה עוררו שאלות ששיקפו את הזעזועים החברתיים והפסיכולוגיים שעברו על הדור הצעיר בעיקר במרכז אירופה, ובעיקר על היהודים וההתאבדות הייתה חלק מהתופעה החברתית, גם בארץ.

"אין שם לב אצלנו כי אבוד-עצמי-לדעת אינו מקרה פרטי בלבד, כי אם תופעה אורגאנית בקרבנו, המתפתחת ומנגעת את גוף ציבורנו, הגדלה ושוזרת חוטים נפתלים בנפש מיטב בחורינו במשך שנים, ואין עוצר"  פורסם בכתב-העת 'קונטרס' [בטאון מפלגת 'אחדות העבודה', תרפ"א].

החלוצים הצעירים בארץ לא נהגו  לקבור את המתאבד מעבר לגדר בית-העלמין בהתאם לחיובי ההלכה או להסתיר עובדת התאבדותו. הוא נקבר בתוך בית-הקברות ועל מצבתו יש וכתבו כי שם קץ לחייו.

"המניעים לא היו רק מטאפיסיים - שמעבר לטבע, אלא גם תוצאה של הדלות הנוראה, הרעב, חיי הנדודים, תנאי הביטחון, התברואה וחוסר-הבית – שהיו מנת חלקם של העולים לאחר שציפו למצוא בארץ מנוחה והשתייכות."  כתב מוקי צור חבר קיבוץ עין-גב בספרו 'ללא כתונת-פסים'.

ואנו נצטט מעט ושלילי  מתוך מכתבים שכתבו אותם חלוצים לנשארים  ב'גולה' [חברים, הורים ובני משפחה]

"לשמור כדי לשבת במקום מדבר ציה"                         

 "לבנות בית על חורבות טיט שוממות של אריסים"  

"ארץ  של חמורים וזבובים, מאוכלסת ערבים פראיים"

מקרי המוות של הצעירים בייחוד מקרים של אי-יכולת הסתגלות התרחשו ולא פעם קרו על-ידי העובדה שקבוצות לא אבו לקבל לתוכן חברים חדשים מתוך חוסר יכולת כלכלית או מנימוקים חברתיים כמו  מתיחות, קנאה, חשש,  ודומיהם. . . 

איש העלייה השנייה [ממגורשי תל-אביב] הסופר והמתרגם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ- הוא אז"ר [לימים זקן הסופרים בארץ-ישראל], ניסה להשפיע על הצעירים שלא להתאבד. הוא קשר את התופעה עם 'שיבושי היצר המיני'  "יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שיבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם לייסורים גדולים, עד לידי איבוד-עצמו -לדעת. ביחוד קשה הדבר עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרורה של האשה והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חופשיים ממה שהיו בדורות הקודמים, ולא נמצא הרגולטור שישמור על שיווי-המשקל"  כתב ב'קונטרס', תרפ"א. 

אכן, אין לשכוח שאותה חבורה מתוך העלייה השנייה והשלישית ['השומר' ו'גדוד העבודה'] הייתה מיעוט של נזירים  [אידיאולוגיים] ולא רק בגין מיעוט הנשים ורחוק [ולעיתים עד כדי ניתוק] מבית ההורים [ראה הפלמ"ח].

ארגון 'השומר' ארגון כלכלי חוקי -'לשמירה ועזרה למושבות' כ-'התאגדות עצמאית של בני אדם, הבוחרים לקדם את צורכיהם  ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים, והתרבותיים באמצעות בעלות משותפת על מערכת עסקית המנוהלת באופן דמוקרטי.'  אנחנו מצאנו כי  הבעלות על הקואופרטיב שייכת לעובדיו בלבד ואין  הכרח שכל עובדי הקואופרטיב יהיו חברים.] נחשב לבעל משמעת חזקה. ''ארגון "השומר" הוגדר כארגון לשמירה והגנה על המושבות. היו חוזים בינו לבין המושבות, האם שולמו מיסים לשלטונות [=העותמאנים - צ.א.] אינני יודעת. רוב החומר הושמד מפחד להלשנות בתקופת הגילוי של ארגון ניל"י''. ספרה דניאלה אשכנזי מארכיון ארגון השומר בכפר גלעדי.

למשל: לא קיבל לשורותיו עקב 'אי התאמה' את יוסף לישנסקי  - שהיה למייסד ומנהיג ארגון ה'מגן.' לבני האיכרים, זה שנידון לעונש מוות על ידי התורכים והוצא להורג בתלייה בדמשק כאחד מראשי ארגון ניל"י,  ואת דוד בן-גוריון  שכיהן כראש -הממשלה וכשר-הביטחון הראשון של מדינת ישראל, וממנהיגי 'תנועת העבודה'; סילק מתוכו את אליהו איתן ואת חיים צפתי בעוון 'התנהגות לא נאותה',  ודחה את קבלתם של  הרועה דוד צלביץ  והשומר לאון מרטנבוים  כי 'טרם הגיע זמנם', נזכיר כי  גם עזבו  - בין השאר אלמנת החלוץ  יחזקאל ניסנוב  אשר נרצח בדרך בין מרחביה לבית-גן  [ספרו כי בקרב-אקדחים ] היא רבקה'לה הכהן-לינסקי  עם הבת יחזקאליה. אלכסנדר זייד מראשוני 'בר-גיורא'  המחתרתית [ממנה קם 'השומר' שהוא  נמנה על מייסדיו], עם משפחתו עזבו את כפר גלעדי.

יהודה-אריה הוא ליאון נולד בשנת 1895 בעיר קראקוב, פולין. 
זמן קצר אחרי הולדתו עברה המשפחה ללאמברט [פרוור בקראקוב] [לאוסטריה, כתבה אלמנתו שושנה].  לאביו ולאחיו היה בית מסחר גדול ומשגשג של פרוות יקרות וסוחרי עורות היו. חקר ומצא בעיתונות התקופה מיכה כרמון, שכנראה מקרוביו של יהודה, עמנואל מירטנבאום, היה פעיל בקהילה בקראקא,  בשנת 1900 בועד ל'נודדי רומניה', בנוסף כראש הועד הזמני נאבק במתבוללים ליסוד ביה"ס העברי לדוגמא שנוסד ב 1908, ומזג לימודי קודש וחול. המשך פעילותו בשנת 1909 בועד "היזהרו בבני עניים" [עיתון 'המצפה'] להכשרת נער חינוך ומקצוע. ובאוירה של פעילות ציבורית וחינוכית מימי "חיבת ציון",  וכבן למשפחת מירטנבוים [=פרוש השם ענף עץ עבות או הדס] האמידה, יש להניח שהדבר השפיע על יהודה-אריה הצעיר ונסללה דרכו, תחילה למד בגימנסיה והחל לעסוק בפעילות ציונית, באוניברסיטה כתלמיד המחלקה להנדסה אזרחית כללית, היה ליאון לאחד היוזמים והמארגנים של קבוצת סטודנטים, שהתארגנה לעלות לארץ-ישראל וככזה עשה הכול בסודיות גמורה "שלהורים לא יוודע, חס וחלילה, כלום". רק בהפלגה שלחו ידיעה לעדכן את הוריהם שפניהם לארץ-ישראל.

הצעירים עלו בשנת 1912, והוא בן 17. ההוריו לא השלימו עם המהלך של בנם "כאשר הוריו שלחו לו כסף ומברק לחזור לביתו הנוח ולקולג', הוא החזיר את הכסף וסרב לשוב'' כתבה אלמנתו שושנה.

חבריו שעלו איתו הנחילו לו אכזבה, חלקם חזר  לבית ההורים והשאר התפזרו בכל פינות הארץ. הקשר בין בני החבורה נותק.

יהודה כבחור בריא [בגופו ובנפשו] החל מיד לעבוד,  אחרי שנת עבודה בחפירת בורות [גומות] ועוד עבודת מפרכת, שאהב כל רגע בזה, בהיותו חזק ובן 18 הוא החליט להיות שומר. זה בשבילו היה הגעה לפסגת מאווייו.
שמר במושבות יהודה ובגליל התחתון   גם בכינרת ותל עדש הקפיד על ניקיון גופו ולבושו, "שיהיה נקי ויפה" ממשפחה בריאה היה.

מלא הומור היה ומבטיח 'זמנים יותר טובים'. אף פעם לא התלונן ולא קיבל. "היה מקבל את הקשיים ברוח טובה והרבה להתלוצץ עם חבריו" כתבו ב'יזכור' של משרד-הביטחון.

ואחרי כן עבר ליהודה – לבן-שמן. במשך שנתיים הוא היה בשדות ביהודה.

ומבן-שמן כאשר מנדל פורטוגלי [ממייסדי אגודת 'השומר'] חיפש מועמדים מתאימים ל'השומר' לקח עמו את יהודה לשמירה על המושבה רחובות.

"למרות שהיה טירון בשמירה, נראה והתנהג כשומר ותיק ומנוסה," סיפר בספר השומר, על שארע בפרדס מינקוב ברחובות ליד משאבת המים, בן הרב מניקולייב זלמן אסושקין יליד אוקראינה.  

בשנת 1914 באסיפה הכללית השנתית של 'השומר' בתל-עדש כשעל סדר היום הקמת קבוצת רועים וקבלת חברים חדשים מועמדים, שקבלתם לאגודה נדחתה משנה לשנה כמו הרועה אריה אברמסון השומר שהוזעק, ו'אופוזיציונרים מועדים'  חברי 'השומר', כמו צבי בקר שהיו נגד דעת הנהגת 'השומר', לחץ האופוזיציה פעל [מילת הקסם ביטחון! עבדה]. ראשי 'השומר' הסכימו להקים 'קבוצת רועים' במטרה שתהייה [מקום נוח להציב בו מתנגד]  ותו לא. 
ביוני 1914 מירטנבוים מברך את חיים פיינברג ובח"ל חנה לבית קצלר לרגל נישואיהם במאחלים אנשי השומר.

בשנת 1915 עלה יהודה יחד עם ישראל גלעדי להתנחל בכפר השומרים שקראו לו 'בר-גיורא' [לימים קיבוץ כפר-גלעדי בגליל העליון] כשומר מועמד  [בתקווה  שזה יסייע].

''אז כולנו נשלחנו לכנרת. כנרת היתה נתונה להרבה התקפות מצד הערבים. ליאון היה עסוק בלחץ של להתמודד עם תפקידיו, מכנרת נשלחנו למסחה עם 3 משפחות. היינו עם קבוצת שומרים מועמדים וחברי 'השומר' שקיבלו על עצמם את השמירה במסחה היא כפר-תבור. כאשר היינו שם, השומר קרא לכנס אסיפה בתל עדש'', נזכרת שושנה בזכרונותיה.
ביום כ"ד באב תרע"ז (12.8.1917] כאשר התברר ליהודה שאסיפת "השומר" בתל עדשים שוב דחתה בשנה את קבלתו לשורות הארגון, תקע כדור לראשו. סיפרו כי כבר בעבר בשנה שחלפה אולץ בידי הנהלת 'השומר' לשאת בחורה שהרתה לו [שושנה] בתקופה ששמר ברחובות, ונדחתה מועמדתו לחברות  לאסיפת 'השומר' הבאה, בינתיים בתחילת קיץ 1917 נולדה בתם אביבה.

"יהודה בא לאסיפה בתל-עדש כמועמד לאחר שנות שמירה והוא– כאחד המועמדים, לפתע קרה אסון,– אחד המועמדים לא יכול היה לשאת את העלבון שאין מקבלים אותו ל'השומר' ושלח יד בנפשו השומר ליאון מירטנבוים.

"התאכזרו עליו,  לא  תפשו שמביאים אותו להתאבדות" אמרו חבריו. מרשימתו   של חבר 'השומר' אלכסנדר צלאל "זכרונות" 1889-1982 משנת תרצ"ז [1937], עמ' 155 הביא מיכה כרמון "סמוך לזמן הזה [=עת בריחתו של יעקב זרובבל עורך 'האחדות' לחו"ל] התקיימה אסיפתנו השנתית בתל-עדשים שאליה התכנסו הרבה חברים מכל קצוות הארץ...קרה מקרה מחריד לרגלי קבלת המועמדים. לאחר שהודיעו למועמדים את שמות החברים, שהתקבלו לפי החלטת האסיפה, נשמעה יריה מצד הצריף, נחפזנו אל המקום ומצאנו אחד השומרים, שמועמדותו לא אושרה, מוטל מת על הארץ הכדור פלח את לבו והוא מת בו במקום....פתאם הרגשנו כולנו בעלבונו הקשה שלא נתקבל כחבר באגודה אחרי ארבע  שנות ניסיון שלו בשמירה".

 "יהודה ראה תוכן חייו כחבר 'השומר' ולא יכול היה להתגבר על הפגיעה הקשה שפגעו בו". אמרו במרחביה.

"המאורע מכאיב, עד תהום נפש נוקב. אך הוא גם מוכיח מהו 'השומר' לחבר החי באוויר חזונו. "כתבה אז אשת הצבור רחל ינאית [לימים רעית יצחק בן צבי הנשיא השני של מדינת-ישראל, בנם עלי נהרג במלחמת העצמאות בנם].

 [ישרוליק] גלעדי  [= בוטרברויט] בדרכו לקבוצת כנרת לאספה של הסתדרות פועלי הגליל, חלה ב'שפעת ספרדית  ונפטר ב-2 באוקטובר 1918. לאחר מותו שונה שמו של כפר בר גיורא לכפר גלעדי.

לישראל וקיילה גלעדי נולדו חמישה ילדים, רק שניים מתוכם - הדסה ונחמן, שרדו את תנאי החיים הקשים, שלושת האחרים, גדעון, דב ורוגל, נפטרו בילדותם. בנו הצעיר של נחמן, אביהוא, נהרג במלחמת יום הכיפורים.

אחד מחבריו מתקופת "השומר", זלמן אלון (אסושקין) מספר:

"מאז נוסד "השומר", היו ידי מלאות עבודה. בכל מקום חדש של שמירה וכיבוש קרקע היה צורך באנשים מנוסים בעלי יכולת 'השומר'.  

התלבט למצוא אנשים כאלה במספר הדרוש. [באותה התקופה, מהתחלת העלייה השניה ועד מלחמת העולם הראשונה, באו צעירים מכל פינות אירופה לבנות את הארץ אבל רובם באו בלי כל הכנה והכשרה. ולמראה המציאות – שהם תיארוה לעצמם  לגמרי אחרת -  והתנאים הקשים בארץ, חזרו רבים מהם כלעומת שבאו. אלה שנשארו נקלטו יפה בעבודה ובשמירה אף בתנאים הקשים שהיו]. ומאלה קלט גם "השומר" לשורותיו.

בבואו ארצה התחיל מירטנבום – ככל פועל שמקרוב בא – לחפש. הוא חיפש חברים, חיפש פינה בארץ להסתדר בעבודה. חבריו שאתם בא התפזרו בבואם הנה ללא כל קשר ביניהם. חלק מהם חזרו כלעומת שבאו. אולם מירטנבום נאחז בארץ. זמן מה עבד במושבות הגליל התחתון ובכנרת, ואחרי זה ביהודה – בבן שמן.  מנדלי פורטוגלי בא שמה לבקש בחורים לשמירה ומירטנבום הלך אתו לרחובות. טירון גמור בשמירה, כבר נראה אז כ"ותיק".

כשלוש שנים היה אתנו ב"השומר" והיה כאחד מאתנו. כשעזבנו את השמירה ביהודה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר גם הוא לגליל התחתון. שמר יחד אתנו במושבות הגליל, וגם עבד בתל-עדשים. בשנת תרע"ה בעת שהתארגנה קבוצת ישראל גלעדי כדי להתנחל בגליל העליון, היה גם מירטנבום אתנו. והוא הלך עם החברים לשמור במסחה בעת שקבוצה זו קיבלה שם את השמירה.

טוב היה לשמור או לעבוד עם מירטנבום. כי הוא היה מאותם הבחורים, שכשרון להם להסתדר בכל מצב שהוא. תמיד הייתה רוחו טובה עליו, בלילות הארוכים בשמירה היה מתהלך וחושב רבות על עתידו, על עתיד הקבוצה; ובשעת ההפסקה, כשהיינו מתיישבים בפינה של רחוב המושבה להינפש קצת, מגוללים סיגריה, היה מירטנבום שואל: הנצליח? ומיד היה עונה לעצמו: מובן שנצליח, ניצור את הכח החזק והיפה ואם לאו – נתחיל מחדש.

והנה קרה האסון. ב12- באבגוסט 1917 נותק פתיל חייו. עברו כבר כארבעים שנה מאותו יום טרגי, ועד היום שומרים רבים מבין חבריו אשר חיו, שמרו ועבדו אתו יחד את דמותו האצילה."

(ספר "השומר". עמ' 445)

לאון-אריה-יהודה מירטנבוים, בן 21, איבד עצמו לדעת בכ"ח אלול תרע"ו - 29.8.1916 [התאריך המצוטט שגוי צ.א. צריך להיות 12.8.1917], לאחר שנדחתה מועמדתו להתקבל כחבר בארגון 'השומר'. באסיפה כללית, שנערכה בתל-עדש הוחלט ברוב קטן לדחותו. עלבון ותחושת עוול עמוק הביאוהו למעשה ומיד לאחר שקיבל את בשורת הסירוב,  ירה בראשו. 

נולד בקרקא, פולין, נשוי ואב לילד. שמו אוזכר רשמית, בין חללי ארגון "השומר".

מרירות רבה הצטברה אצל אותם מועמדים, שבקשתם להתקבל לאירגון הושבה ריקם וחלקם הגיבו בארוע טרגי.

בתחילה נקבר במרחביה בהמשך במסגרת קיבוץ כל חללי השומר והבאתם למנוחה אחרונה בקברות השומרים בכפר גלעדי ביניהם יהודה ליאון מירטנבאום –שאחר מות נמנה עם השומרים.

סוף דבר
האלמנה שושנה [היא רייזה בפי בני משפחתה] והבת אביבה [היא ויוויאן, שלימים נישאה לשמואל מילר ולהם 2 בנים] הגרו לארצות הברית.  מפילדלפיה פנסילבניה כותבת שושנה 40 שנים אחרי הארוע את זכרונותיה לראש השומרים פנחס שניאורסון שהכיר את ליאון ואותה,  שיתעד את בעלה.
גם באמריקה לא האירו להן החיים, קשיי ההתערות בארץ חדשה ושפה חדשה. עם זאת שושנה עבדה קשה והמשיכה להיות קשורה בפעילות ציונית. כתבה מזכרונותיה ומרשמיה אחר ביקור בארץ גם הבת ויויאן, תרגמה חופשי מיידיש בתיה כרמון [המקור מכתב באדיבות דניאלה אשכנזי ארכיון 'השומר' כפר גלעדי]. 

" כשליאון הגיע לפלסטינה הוא זרק את כל בגדיו המהודרים והתלבש כמו חלוץ עם מעדר על כתפיו והלך מיד לעבוד. למרות העבודה תחת שמש שורפת [קופחת], גב כואב, יבלות בידים, כאבי שרירים הוא אהב כל רגע מעבודתו הוא הלך כל בקר בחזרה  להתמודד עם אותה מטלה עם שיר על שפתיו - מאושר''.  
"שום דבר לא היה יותר מדי מסוכן לליאון".

''חייו הקצרים הגיעו לקיצם בגיל 22. בהתקלות פראית עם ערבים'' מציינת שושנה  ''הוא הותיר אשה [של שנת נישואין אחת] ותינוקת בת חודשיים, שאותה בקושי הכיר, את האושר של האבהות...לאון נתן את חייו לישראל באותו  12 באוגוסט 1917 ועכשיו אנחנו מעריכים את המימוש של חלומו, הוא לא מסר חייו לשווא'' השנה 1955. המכתב באדיבות ארכיון ארגון השומר  כפר גלעדי [תרגום חופשי מאנגלית צ.א]. 

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.