שלמה מדמוני– כדור אחד פגע בערפו בהלכו מזרחה

16.1.1939 – כפר השילוח

בית-העלמין בהר-הזיתים, ירושלים: קדושים א, 11, 9 חברה קדישא הראשית והכללית פרושים

טכסט:

פ"נ

שלמה בן יעקב

מדמוני לבית חוסני

תושב כפר שילוח

שנורה מהמערב*

על ידי פורע ערבי

על יד בריכת הסולטן

שלמרגלות הר ציון

בלכתו לביתו

והוא בן 39 שנים הי"ד

הובא למנוחות

ביום כ"ה בטבת תרצ"ט

**10.1.1939

תנצב"ה

הערות:

* מהמערב - אולי הכוונה מהמארב

** צ"ל 16.1.1939

כפר-השילוח ישוב יהודי שהוקם בחורף תרמ"ה בחלקו הדרומי של מעלה הר-הזיתים, מצפון לכפר הערבי סילואן   הנמצא משני צדי  נחל קדרון.

אמרו כי שמו לקוח מהשם היווני סילואָה -  סילואם – 'מקום שילוח'. יש אומרים כי  בריכת השילוח היא "מקווה של ר' ישמעאל כהן גדול" בה טבל הכהן הגדול הזה בכל עת בבואו אל הקודש, שם נהגו לקיים את טקס שאיבת המים בחג הסוכות עבור מצוות ניסוך המים במקדש. וכן את תהלוכת מי אפר 'פרה אדומה'. סיפרו גם על תעלת -שלחין ממעיין הגיחון להשקיית השדות בעמק  קדרון ובסופה הבריכה, ששימשה גם כמאגר המים של ירושלים. המרפאים אמרו כי מי המעיין המה מי-תרופה לחולים וחלשים, ועל פי עצתם ירדו רבים מיושבי ירושלים "לרחוץ בו את בשרם, לחזק את רפיון גיוום", גם נשים מבנות ישראל באו לטבול בבריכת מי השילוח. סיפרו על מי השילוח שהיו מועברים תחת בתי עיר דוד ל'ניקבת השילוח' שם  חשפו הארכיאולוגים  לוח כתוב עברית הנמצא במוזיאון 'איה סופיה'  באיסטנבול תורכיה המספר את סיפור החופרים.

בריכת השילוח נמצאת בתחומי הכפר סילואן, זה שתושביו נחשבו כערמומיים, גזלנים, שודדים וסחטנים "מן הפראים הסילוואנים היו";  סופר כי התפרנסו גם מחקלאות שלחין אך בחודשי הקיץ מכרו מים לתושבי העיר-העתיקה, את מי מעיין הגיחון.

עליית יהודים מתימן בשנת 1882 [מקביל לעלייה השנייה], הביאה לירושלים כ־ 150 יהודים מצנעא שבתימן. בשנת תרמ״ח מנו עולי תימן מאתיים נפש, רובם עניים שנזקקו לעזרת היהודים והמיסיון. קשיי המגורים והקליטה בירושלים אילצו אותם לחפש פתרון למצוקתם מחוץ לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, גם במערות בכפר השילוח.

כאמור, יהודי תימן, שהגיעו בעליית 'נעלה בתמ"ר' [בשיכול אותיות היא שנת תרמ"ב - 1882]. נדחו על-ידי בני היישוב הישן בירושלים [בני עדות המזרח היו ברובם בחסותו של ועד העדה הספרדית השלטת], בין שהטילו ספק ביהדותם, ובין החשש לשותפים נוספים בכספי ה'חלוקה'.  יש אומרים כי נתקלו גם בבעיית דיור  [בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים].  כפתרון דובר על אדמות מוצא וכרמיה שקנה ר' שאול יחזקאל העירקי, אך חלקם הגדול של יוצאי תימן, זה שחפץ להישאר בקרבת מקום לשרידי בית-המקדש  הלכו והתגוררו במערות אשר בסלע בצלע הר-הזיתים הקרובות יותר ל'כותל המערבי' מאשר מוצא.  גם י"ג משפחות מעדתם ניסו להתיישב בנבי-סמואל [המיוחס לקבר שמואל הנביא] צפונית-מערבית לירושלים, לעסוק בחקלאות אך כשלו, מיעוטם פנו לגדרה [1884] ל'רווקיה הביל"ויית', כי הרכבת לירושלים עברה בסמוך. 

מספרים כי, באמצעות כישוריו כשוחט הצליח הרב סעדיה מדמוני [הוא סעיד מצ'מוני בהגית שמו בעגה התימנית], יליד העיירה חאפד, ליד  העיר צנעא, להוכיח את יהדותם,  הוא שהנהיג את הגל השני  של עליית יהודי תימן. הראשונים יצאו בחודש סיון תרמ"א [1881] והגיעו באמצע חודש תמוז של אותה שנה, הקבוצה שיצאה בחודש אלול ה'תרמ"א והגיעה בשנת תרמ"ב אל ארץ הקודש - שהייתה מושג ומושא קדוש, "מוקף קרני אורה".

הרב הוליך את קהילתו, כחמישים משפחות עם ילדיהם שבועות ארוכים במסע רגלי אל  נמל עדן,  בדרום תימן, שם שכר אניות שיעבירום למצרים [כמה מהאניות נפלו בידי שודדי ים סוף], וכך אחרי תלאות הצליח להעביר את כל בני הקהילה לאלכסנדריה שמצרים, חלקם נשאר שם.

יותר מחצי שנה לאחר שהחל מסעם הגיעו לנמל יפו, יש אומרים כי חלק מהם השתקע מצפון לעיר והקים את שכונת הפחים = חארת' אל-טאנק ]לימים 'כרם- התימנים']. 

היציאה מתימן מעמק הבכא, והעליה לארץ הקדושה - סימלו את  'הקץ',  עלו לדרגה קדושה של 'הנאה מזיו השכינה'. . .  פעמי גאולה.

ירושלים. סבלו חרפת רעב, אך אמרו: "ברוך השם, אני בארץ-ישראל".

חלקם נותר בתוך עיר הקודש אך הרוב, בהנהגת רבם, עבר לגור במערות, שמחוץ לחומות  שם התפרנסו בדוחק  מעבודות רקמה, צורפות ונפחות אצל ערבים תושבי הסביבה, מיעוטם  גם במסחר.

קראו למקום 'שכונת היהודים' – 'חארת אל-יהוד' כפר תימני מסורתי ואלה חיו עם הערבים תושבי הכפר סילואן,  המגינים עליהם כמיעוט, כמו משפחת סיאם המכובדת גם עבד שלודי.

" משפחת עמר  ומשפחת נהרי היו הראשונים" כתב פרנקל

בעבור כחצי שנה זכו לעזרה מבני היישוב-הישן, ספרדים ואשכנזים, שהצליחו לגייס כסף לבניית בתים בפאתי הכפר סילואן, הוא  כפר-השילוח אומרים כי לאחר שהנוצרים החלו בשיקומם של התימנים 'נמס לבבם' של אחיהם היהודים, יש אומרים: "אימת המיסיון"].

כפר-השילוח [הוא כפר-התימנים] נוסד ביום ט"ו בכסלו תרמ"ה [1884] מייסדי הכפר, כך אומרים היו חברי האגודה 'עזרת-נידחים' של יהודי ירושלים שקמה לתפארת יהודית ומשה מונטיפיורי לציון 100 שנה להולדת השר שנת תרמ"ד=  1883

 . מטרתם הייתה "להגיש עזרה לאחינו הנידחים שעלו אל עיר הקודש חסרי כל וסבלו רבות". בנו בתים ברישיון  שניתן על ידי ראש האזרחים ומהנדס הממשלה  של ירושלים.

נתמכו על ידיי 'הראשון לציון' [חכם באשי – ראש החכמים] הרב מאיר רפאל ביי  - פאניג׳ל הידוע בכינויו המרפ״א, וכן על־ידי הרב יעקב שאול אלישר דיין שכונה 'ישא ברכה' מחותנו, גם העשיר יוסף קוקיא משפחה של מגורשי ספרד שהגיעה ארצה מגרוזיה, ונקשר בקשרי נישואין [ועסקים] עם משפחות ואלירו ואלישר, הבנקאי  מיוצאי ספרד יוסף נבון ביי זה שנשא לאשה את גישע פרומקין האשכנזיה שכינויה היה בוליסה, [בתו של אלכסנדר-סנדר פרומקין, אביו של ישראל דב [בער] פרומקין, הבעלים והעורך של העיתון 'חבצלת], ועסקן העדה הספרדית איש החינוך נסים בכר יליד ירושלים שייסד ונהל את בית-הספר של 'אליאנס' בעיר.

בעזרת תרומה נדיבה מן הברון מוריס הירש, ובהשתדלות הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר  מברלין, עליו אמרו כי ייסד בית המדרש לרבנים בהונגריה, הרב  ד"ר יעקב אריה סלפאנדי  [ סלבנדי] מדירקהיים — באוואריה שנידב 200 מארק.  הם קראו לבני עמם "להציל את אחינו התימנים"; לקול קריאה זו נענו שמואל ברון [סנדרס ] שנדב 30 פרנק, ויהושוע צייטלין שתרם 200 פרנק עם הבטחה לתת 50 פרנק מדי שנה. [בתים אלה נשאו לוחות ועליהם שמות הנדבנים - כמובטח].

ישראל דוב [בער] פרומקין -  ארגן קרן 'להצלת נידחי ישראל' ויחד עם יוסף נבון ביי הקימו אגודה, החלו ליישב את עולי תימן,  כלומר לסייע להם להקים משכני קבע. בעזרת עיתונו  'החבצלת' –סופר על מצבם של עולי תימן האומללים "שנאלצו לשכון על פני השדה, על אם הדרך. . . זה נוגע עד לב אחדים מראשי חברת 'עזרת נידחים'.. . .  והחברה גמרה אומר להוציא כסף על בניין בתים. .. ולהחל לבנות תיכף עוד שמונה בתים בצלע, למקום שם נבנה מאת החברה עד כה י"ב בתים."

לקריאת פרומקין נענו אנשים אחדים, ובניהם "הגביר הנכבד וטענברג שהתנדב לתת לעשר משפחות מהם כברת ארץ מנחלתו במוצא  אך בעזרת בועז הבבלי בן יהונתן מזרחי, נתרמה בצלע הר-הזיתים האדמה "מחצית נחלתו מסר ל'כולל הספרדים' לבנות בתים לשמונה עשר משפחות של אחינו התימנים". ואילו וולרייך  נידב סכום כסף נכבד "לבנות בתים להתימנים למען לא יהיו כצאן על פני השדה".

מפאת בעיות רישום והתנהלות מול השלטון התורכי נוסד 'הקדש' [וואקף] בשם "הקדש מושון בנבנישתי" – על שמו של  הפקיד , איש כספים - גזבר וגבאי הכולל [הקדשה של נכסים למטרות צדקה - דתיות וחברתיות' אליו נרשמו  גם אדמות  כפר השילוח,  אומרים כי הפיכתו של נכס ל'וואקף'  הוציאו ממעגל המיסוי הרגיל וביטול האפשרות להפקיעו  [בין השאר. . . ]. לימים כאשר הברון אדמונד דה רוטשילד הקים קרן לנושא {סוף המאה התשע עשרה תחילת המאה העשרים} חלק הקרקע האחר נרשם על שם  'מלך היהודים' אלברט [איברהים] ענטבי כנציג יק"א [אומרים כי  בשנת 1891 הקים הברון  מוריס הירש, יליד צרפת, בלונדון את חברת יק"א, לסיוע לפליטים יהודים]; שניהל את בית ספרו של נסים בכר שנסע לאמריקה ואחריו על שמו יעקב שאול אלישר,  כמייצג כולל הספרדים.

"וביום הרביעי י' חשוון תרמ"ה [1885] הניח ועד חברת 'עזרת-נידחים' את אבני היסוד לבניין שלושה בתים לתימנים, בצלע הר הזיתים, הפונה אל ביר-איוב" כתב העיתון הירושלמי 'הצבי'  [שנוסד על ידי  אליעזר בן יהודה - מחיה השפה העברית  - בשנת 1884 בירושלים].

ביר-איוב הוא שמה הערבי של עין-רוגל הנובע מתוך באר הנמצאת בשיפולי כפר-השילוח ובקצה הכפר סילואן.

"תמול כלתה מלאכת בניית עשרה בתים אשר נבנו לצלע הר-הזיתים, בין בתי חברת 'עזרת-נידחים', מכסף נדבת הבאראנססע [=הברונית] הכבודה דע-הירש, ע"י חברת 'כל ישראל חברים' [=אליאנס = Alliance] ונמסרו לעשרה משפחות עניות, חמש ספרדיות וחמש אשכנזיות, לגור בהם שלוש שנים. הבתים נבנו מעל לעשרת הבתים אשר לחברת 'עזרת-נידחים'." כתב 'החבצלת'  [כ"ח אייר תרנ"ח, 1898].

ולא הוזכרה כלל ה'מתנה' לבד'ר,  מוחת'אר סילואן  - 30 נפוליונים זהב.

תימני כפר השילוח מצאו עבודה בבתים הנבנים בשכונתם וב'כרם אברהם'', [אומרים כי נקרא כך על שם בעליו לשעבר הערבי ממוצא חברוני: 'כרם אלח'לילי'] רכושו של ג'יימס פין קונסול בריטניה בירושלים. אחרים למדו מהערבים את מלאכת החציבה והסיתות, יש שעסקו גם בגידול בהמות לחלב, ויש מהילדים שלמדו בבית הספר שייסד ניסים בכר.

תושבי כפר השילוח עסקו מעט בחקלאות ובעיקר בעבודות אבן בירושלים הקרובה, שלמדו  משכניהם הערבים, וכן נסמכו מתרומות של נדבנים, דבר, שלמדו  משכניהם היהודים  [כ'ספרדים' נחשבו].  נהגו לבוא אל העיר ברגל בשני שבילים: בשביל שחצה את נחל קדרון ועלה בצד ברכת-השילוח אל שער-האשפות ואל הרובע היהודי, ובשביל שירד אל נחל קדרון וממנו נכנס אל גיא בן-הינום, במעלה תלול, אל השכונה ימין-משה ואל העיר החדשה.

הבתים בכפר הוקמו בשלושה מבנים טוריים,מוארכים, שנבנו באלכסון לפני הקרקע, כל אחד מבתים אלה הכיל מספר דירות. אמרו שתיכננם האדריכל וויליאם אדוארד סמית, מלונדון ידידו של סר משה מונטיפיורי. וה'תימנים' חפרו בור מים גדול, "ארכו עשרים מעטער, רחבו ארבעה וחצי, ועמקו שמנה מעטער", [ מרפאה וגן-הילדים של בת ירושלים, העלמה אסתר בכרך הוקם לאחר מכן]  ובתי-כנסת; כך או כך - בשנת תרנ"ח [1898] היו בכפר השילוח יותר מ 65  משפחות, שני בתים נועדו "למקום תפילה ותלמוד-תורה", ובשנת תרס"ח [1908] היו בו חמישה בתי-כנסת. בארבעה מהם הייתה התפילה בנוסח תימן [באלאדי], ובאחד בנוסח ספרד [שאמי- יוצאי דמשק סוריה].

יהודים קנו גם חלקה הסמוכה לכפר השילוח עליה הוקמו רבי קומות כמו ביתו של רחמים נתן מיוחס,  שרכש את האדמה כבר בשנת 1873מספרים כי פרומקין היוזם הוא שבנה את בית-הכנסת 'היכל שלמה' [אומרים כי דאג לשלמות העם]  וששימש את תושבי הכפר התימנים, בהנהגתו הרוחנית של הרב  סעדיה מדמוני מן המייסדים.

הקהילה היהודית הקטנה משכה אליה מעולי תימן שהמשיכו להגיע לארץ-ישראל בין עולי תימן שעלו והתיישבו במקום היו המשפחות של יעיש נאדף, יחיא חבשוש, אברהם צארום ועוד. לימים מנה המקום כ-160 משפחות, אשר חלקן כלל לא היו תימניות  אלא  פרסים וכורדים = כולם 'ספרדים' [עליית שמואל יבנאלי הייתה לאחר מכן[ .

[בשנת  תרפ"ה  = 1925 היו בכפר 153 בוגרים בעלי זכות, בחירה כלומר גברים תושבי המקום בעלי רכוש כאמור בתקנון].

עם מותו של הרב יעקב סעדיה [סעיד] מדמוני, בנו, יוסף מדמוני,  שהיה מוחת'אר הכפר, ירש את מקום אביו והיה לרב הקהילה היהודית בכפר השילוח. את תפקיד המוחת'אר אהרון מליח, [צמרת מביאה כי עד להיות מליח למוחת'אר שימש בתפקיד זה דוד עוואד חאזי].

"אי-אפשר גם רב וגם מוחת'אר אז כשאבי נהיה רב, אהרון מליח בא במקומו". אמר לי הצאצא סעדיה מדמוני  מרחוב הבוסתנאי בקטמונים בירושלים.

גם משפחתו של יעקב מדמוני מהכפר חוס שבתימן הצטרפה לכפר התימנים -  האיש עזב את מקומו והרס את מעמדו על מנת לעלות ל'ארץ הקודש'. והוא לא היחיד

מדמוני שלמה בן חממה-יונה [יש אומרים שהיתה לבית יונה] ויעקב. נולד בשנת 1890 [לפי החקוק על מצבתו החדשה יחסית יליד 1900]  בדרך מתימן לארץ-ישראל, [יש אומרים מרחובות לירושלים].

בסוף שנת 1898 יצאו יעקב מדמוני [מד'מוני] ושתי נשותיו כאשר אשתו חממה [יונה], בחודשי הריונה האחרונים, מכפרם חוס [יש כותבים –חוץ']  שליד אבייאד-תיין [דרומית לצנעה] שבתימן לארץ-ישראל. יצאו לדרך  על גמלים - עבור הרכוש המעט, חמורים - עבור החולים התשושים והתינוקות. ילדים מתו  בדרך, יש שחלו במחלת הקיבה  - הפסיקו לינוק משדי אמן עד שמתו ברעב; "נופלים הפעוטים העלובים ממש כזבובים";  והשאר הולכים ברגל -  עם מורה דרך מוסלמי ששימש כ'מגן מפני ליסטים' -  לעיר הנמל אל-חודיידה =  Al Hudaydah שלחוף ים-סוף, ומשם הפליגו בספינת מפרשים לג'דה שבסעודיה. מג'דה הפליגו על ספינה מצרית דרך תעלת סואץ לפורט-סעיד ומשם בדרך הים ליפו. בדרך מתה אחת מנשותיו [1899] ונולד הבן שלמה אמו פה.  חממה, "ג'ינג'ית, לבנה עם עיניים כחולות, לא ראו אשה כזו". סיפרה נכדתה ציונה.

 המסע ארך כשלושה חודשים. חלק מהבאים לחוף, הצטרף לתימני יפו. רובם עלו לירושלים. בין עולי תימן שעלו והתיישבו בכפר השילוח הייתה גם משפחתו של יוסף מסעוד עראקי.

יעקב ומשפחתו הלא קטנה הגיעו לשכונה של תימנים שבדרום המושבה רחובות בה עבדו [לימים תיקרא השכונה שעריים על פי הסבר אחד, שמה ניתן לה מתוך פיוטו של יהוסף בן ישראל. הסבר אחר הוא כי  סברו ש'דוראן', השם הערבי של רחובות,  היא שעריים המקראית - עיר בנחלת שבט יהודה]. מחייתם מצאו "בקיץ בקילוף שקדים ובבציר ענבים".  בשאר השנה "הגבר לעדור הגפן, הזית והשקד, והאשה לזבל התאנה והרימון והבנות עוזרות בבתים בכביסה ושטיפת הרצפה". הם בחזקת "אורח נוטה ללון" לא נספרו ולא נפקדו. [במפקד האוכלוסין של תימני רחובות משנת 1911 לא מופיעה משפחת מדמוני].

 לנו תחת כפת השמים או בסוכות מסוככות בענפי אקליפטוסים,  בין בני עדתם, 'ליד הבאר שליד הוואדי',  יעקב מדמוני  החל בקטיף  ועבר לעבוד ביקב המושבה  "שם גרות שתי משפחות של תימנים". שכרו חדר אצל משפחת קפרא  והנשים קוששו זרדים להסקה,  גם בכרמי משפחת מקוב.

שלמה, בנו,  למד ב"חדר"  -  'כניס' בתימנית.  בבית הכנסת ישבו במעגל על הרצפה 'חלוצי נעל' על מחצלת קנים   סביב ספר קדוש  בדרך כלל 'תכלאל' כתוב ביד,  בני כל הגילים וה'מורי' מלמדם - את בני השלוש לימד א' - ב', ושלמה למד  גם מקרא  וטעמים בנוסח ה'באלאדי'.

הסתבר כי שלמה  לקוי  בעינו,  אמרו לאב ליעקב, שיש דוקטור טיכו בירושלים, שפתח בעיר מרפאה פרטית, הלך לירושלים  בענייני העין ולא פעם.  הציעו לו שיעבור לעיר עד שייגמר טיפול העיניים בבן. וכך המשפחה עברו  לכפר-השילוח, הם רצו בשילוח. שומרי סגנון ומרחק היו.

מלחמת העולם הראשונה  הסתיימה. וועד העדה הספרדית נרתם לתקן את החורבות בדירות  - 21 חדרים מאלה שנבנו על־ידי 'עזרת נידחים'

שם 66 משפחות של יהודים בינות כ-  12- אלף ערבים. "היו גם ספרדים אבל הם עזבו."  סיפר משה מדמוני, אחד מבניו של שלמה מדמוני. 

כדי להבדילם  ממשפחת מנהיג כפר-השילוח הרב יעקב  סעדיה  מד'מוני  מהכפר חאפד, נקראו 'הבאים-החדשיים' יעקב מדמוני ובני ביתו גם חוסני [חוצ'ני] על שם כפר מוצאם – חוס.

תחילה  גרו באחד מבתי-ההקדש של חברת 'עזרת-נידחים'. שניים - שלושה דונם אדמה. היו עוד משפחות. חיו בצפיפות. יעקב התחיל לעבוד ביקב בעיר העתיקה בביתו זיקק ואידה מיץ ענבים תוססים, גם  מכר חלב, גם כספים הלווה כמו לידידו יוסף שלמה דהבאני [סכום של שמונה מאות ועשרים גרוש מצרי].

כשנפטר יוסף שלמה דהבאני, בתו הנשואה נדרה כבר בעלת משפחה,  והוא הותיר אחריו בביתו שלו את אלמנתו לולוה בת שלמה גיאת. יעקב מדמוני  מכלכל אותה, מפרנס, ומטפל בה זאת כנגד הבית על כל מיטלטליו, הכלים והתכשיטים, החצר, הבור והקרקע - ובמותה יקנה לה תכריכים, יעמיד מצבה, ידאג לסעודת הבראה  ולהדלקת נר לעילוי נשמתה במשך שבעה ימים כנהוג בקהילתם, ככתוב וכחתום וכעדים שימשו  הרב יוסף [סעיד] מדמוני והמוחת'אר אהרון מליח. 

לאט, לאט, יעקב קנה גם פרות. החזיקם בקומת הקרקע. משק חלב.

 "סבתא אהבה את הפרות. יום אחד פרה אחת, קראו לה 'חומה' חלתה. אני ראיתי אותה עם הראש על הברכיים של סבתא, הסבתא בוכה וגם הפרה"...  נזכרה ציונה  בת שלמה מדמוני.

מעל, היה התבן  שקנו מהערבים - אוכל בשביל הפרות.

יעקב  רכש  קרקע, "שלוש-ארבע חתיכות אדמה"

עסקי החלב רחבו, מדמוני האב בנה למשפחתו  בית קומות – קומת הקרקע  פרנסה   שם  הפרות הכבשים והעיזים, שחלבו,  שם עשו יין שרף מפירות העונה הפגומים - תאנים, ענבים, חרובים, תמרים  - 'עראק תימני'   קראו לו  - משקה חסר צבע אך עתיר אלכוהול, חריף. "משהו מיוחד". היו קונים.

גם התרנגולות שם – לנשים. פיזרו דורה בחצר ואספו את הביצים,  לימים היה גם חדר שבו היו מייבשים את בשר העגלים [''אותם לא גידלו''] אחרי שיצא מהתנור.

 הייתה באר. היה מקווה טהרה.

הבית היה הראשון בשורה. השקיף על ביר-איוב. האדמות היו המעלה ההר, יותר גבוהות מהבית. גינות מדורגות בטרסות . היתה 'חקורה'- חצר אחורית סמוכה לבית לקבל אורחים.

משפחת עודה  הערבית היו  שכניהם מלמטה. סיפרו כי היו כבני בית;  ידעו עברית ותימנית, לברך ולהתפלל, השתתפו בחתונות ועזרו, גם בנם מחמד.

"בפורים היינו עושים שם מדורה ושורפים את המן" אמרה ציונה בר-חיים  תושבת מוצא, הבת הצעירה של שלמה מדמוני  [ילידת 1920].

"אני מקלל את האדם שהקדיש את האדמה הזו, בתוך צוק, בתוך הר. בקושי היה אצלנו תאנה ותמר ללולב, הכל אבן"  אמר בזיקנתו משה מדמוני [יליד 1917].

וכך היה עד שלשלמה מלאו עשר שנים. למד את ה'תפסיר' [=  הפירוש] של  רס"ג הוא רבי סעדיה גאון מתרגם התנ"ך לערבית,  וגם הוא יצא לסייע בפרנסת הבית כי "בני התימנים עוזרים מקטנותם לאבותיהם בעבודה".

ברחובות, ראשי המשפחה היו יוצאים, עם נשיהם וילדיהם, בקיץ לעבוד כפועלים עונתיים אצל איכרי המושבה, בקילוף שקדים ובבציר ענבים, בבית נשארו הזקנים, החלשים, הנשים ההרות בחודשים האחרונים והילדים הקטנים. שכר התימני קטן משכר הפועל האשכנזי "התימנים הם לרוב יותר חלשים ופחות חרוצים מהאשכנזים.  "שולם להם כמו לערבים - 6.20 גרוש ליום, לגדולים 2 בישליקים ולנשים ולקטנים מבישליק ומעלה".

אגב, עם הפועלים ה'ספרדים' על-פי-רוב אוּרְפָלִים [יהודים יוצאי העיר URFA       אורפה=  שבדרום מזרח  אנטוליה, תורכיה], שהגיעו גם הם מירושלים "הם לא חיים בשלום משום שאלה הם 'גויים' לגבי דידם". כפר-השילוח היה ביתם.

תימנים היו חסכנים "כאם יסריף ואכאם יחסיל?" = כמה יוציא וכמה יחסוך?. 

ביום-יום  הסתפקו בפיתת דורה [דגן זול] לעיתים תיבלו ב'זחוג' חריף,   שתו מי קהווה [עם פלפל במקום סוכר] אבל לשבת - ארוחה!  עם בשר. . ..

לעסו גת [=קאת] בחברותא, ובשמחותיהם היו שותים יין שרף, הרבה. מכים בתוף פח ורוקדים, הנשים אהבו להתקשט בתכשיטים תכשיטי כסף ואפילו תכשיטי פח. גם שרשראות ענדו  לצווארן  לבשו בגדים ארוכים עם מכנסיים רקומים. וביסמין   שגדל בחצרן התבשמו.

בירושלים, שלמה ומשפחתו התפללו בבית הכנסת של ה'באלאדי' בנוסח הרמב"ם, אמרו שהשתייכו ל'צור-דעה'  של החכם, החוזה בכוכבים הרב = 'מורי'  יחייא קפאח. 'דרדעים' כינום, נהגו כאז. עממיים היו, וספרי קודשם כתובים ביד, וזאת להבדילם  מבני עדתם הבאים לבית הכנסת של ה'שאמי' על מנהגיהם השונים  - שהקפידו והחמירו  במצוות הכתובות אפילו נוסח ה'קדיש' היה שונה  "הרב  שלום עראקי,  בלאד א-שאם [=יליד סוריה] באימפריה התורכית,  שהביא במאה ה- 18 אנייה של ספרים לעדן העיר, ספרי קודש. מודפסים. האיש הזה התגורר וחי בתימן בתוכם" השכילנו משה מדמוני  והוסיף: "התפללו ב'נוסח ספרד', בנו  הוא יחייא  עראקי".

הילד שלמה גדל. היה מוכר חלב לדתיים אשכנזים אדוקים מאוד בירושלים, - [איפוא שהיום בית-העם -  ברחוב 'בצלאל היה בית-כנסת של דתיים חרדים]  הם רצו רק חלב תוצרת של יהודים.

חיו עם הערבים – אמרו: חיים מאושרים.

 שלמה היה גבוה, בהיר. נשא לאשה את רחל מכפר חוס גם מוצאה. "אבא גדל והתחתן עם בת למשפחת עראמי שנולדה בכפר השילוח". אמר משה מדמוני  אחד מבניו של שלמה מדמוני  בביתו שבשכונת ארנונה בירושלים:

"אבל כשהאנגלי נכנס לארץ - התחילו הבעיות."

ירושלים נפלה בידי הבריטים ללא קרב ב-9  בדצמבר 1917 ערב חג החנוכה תרע"ח, לאחר שהעות'מאנים פינו אותה בחשאי.

1918 וכשמתה  האלמנה לולוה  [אלמנת יוסף שלמה דהבאני  זכרו לברכה, שנמנה עם תימני ירושלים ]  אחרי שנה  מכרה בתו נדרה [שלא הייתה בתה] את  הכל  - את הקרקע עם הבית הבנוי בו אשר בכפר סילואן ואת כל תכולתו כאמור ליעקכ מדמוני במחיר החוב לאחר, שהתחייב בפני בית דין צדק לעדת התימנים בירושלים ת"ו ובכתב. להוציא עוד שני לי"ש [לירה שטרלינג] וחצי בעד בנין המצבה סכום, שיגיע לשמונה מאות וארבעים גרוש מצריים ביום ח' טבת התרע"ט [11.12.1918].

נדרה נישאה ליחיא  סבטאני בתרנ"ז [ 1897] אשר שילם תמורתה 1012 גרוש וגרה בסוכת-שלום [שנבניתה בשנת 1889 על ידי הבנקאי השוויצרי יוהאנס פרוטינגר ושני שותפיו היהודים יוסף נבון ושלום קאנסטרום] בירושלים.

וכשהיה  שלמה  בעל רפת ודיר-צאן עסק באספקת חלב לתושבי ירושלים העברית, בעיקר לתושבי שכונת 'כנסת'  לאשכנזים פרושים,  הוא רחק  משכונות עוני של בני עדתו  כמו אלו שליד מאה-שערים: נחלת-צבי [על שם הברון הירש] ונחלת-שמעון [על שם הכהן הגדול שמעון הצדיק].

בדרך כלל התייחד אזור מסוים לשכונות של עדות המזרח וכך  נוצר  רצף גיאוגרפי   [שקיבל את הכינוי 'שכונת הנחלאות והזכרונות']  שהשתרע ממערב לשוק מחנה-יהודה ומדרום מערב לו, אליה העתיק מעונו.

שלמה היה מוביל את החלב לשכונות ירושלים על חמור בדרכי עפר ואבנים. משה בנו כבר בגיל עשר - שלח לעיר עם החלב.

מצבם היה טוב. טוב מאוד.

שלמה מדמוני איש אמיד בכפרו, ומכובד בעדתו.

במאורעות תר"פ - הערבים שהשתוללו  בחגיגות נבי-מוסה רצו להרוג גם את היהודים בכפר השילוח אבל השכנים מכפר סילואן שמרו עליהם. בני חסותם היו.  

במאורעות תרפ"א  שלמה  קיים קשרים הדוקים עם צעירי 'ההגנה' שבאו לכפר לקדם את פני המהומות  אך גם עם משפחת חאג' מוחמד ג'וזלן.

יומיים אחרי תשעה-באב [של שנת תרפ"ח] יצאה הפגנה ערבית ממתחם הר-הבית לכותל, הישמעאלים שרפו שם ספרי תורה, הרגו בסכינים את הנער אברהם מזרחי על-יד שכונת הבוכארים, וכך התחילו המאורעות  - יהודים הפכו לפליטים - ביניהם גם רוב תושבי כפר-השילוח [למען האמת 20  הרוגים יהודים בעיר עצמה, ובכפר השילוח – אף לא נפגע אחד, אך הפחד עשה את שלו]. חלק מתושבי השילוח עזבו את בתיהם ונדו עם מטלטליהם לחפש מקום מבטחים בתוך העיר העתיקה ירושלים.

'הסוכנות' חשה שהולכות להיות מאורעות ושלחו עשרה איש מ'ההגנה' להגן על תושבי הכפר היהודים.  הלוחמים גרו בבית מדמוני [חוסני] - " את הנשק סגרו בארון".

שלמה סיפק נשק ל'סוכנות', היה קונה מהערבים, שם בילקוט בית הספר של בנו משה  ושלחו למסור את הסחורה למזמינים בירושלים  [כולל הוראות למקרה שייתפס] ולקבל את הכסף.

שלמה  הכיר טוב את המוחת'אר הערבי, הערבים היו רוב - אך היהודים היו מכובדים. "בריב, תמיד המוחת'אר היה שומע לשלמה ולא לערבי".

 היה ליהודי הכפר טוב עד שחיטת יהודי חברון.

 המוחת'אר של סילואן ונכבדי הערבים בכפר אמרו  לשכניהם, התושבים היהודים "תלכו כרגיל, נדאג לכם" ולשלמה אמרו "אנחנו יודעים שיש אצלך אנשים - סלק אותם לפני שיבואו החברונים". שלמה אמר לאנשי 'הסוכנות': 'אנחנו ביחסים טובים עם השכנים, אנחנו מוותרים על 'ההגנה', ושילחו את האנשים."

ביום רביעי וחמישי שחטו בחברון יהודים וביום ששי ירדו לכפר השילוח. "זוכר שהלכנו לבית הכנסת, לא התפללנו, היינו מסתכלים דרך החלונות. היו כמה הרוגים מהערבים" סיפר הבן משה.

בזכות שכניהם הערבים נמנע מהם הגורל שפקד מקומות אחרים ביישוב העברי, או של בני עדתם כמו זה של  שלום בן זכריה [יליד  אלחדה תימן  1911] שעלה לירושלים בשנת 1924, עבד בעשיית לבני מלט, התפלל ב'שאמי' כאחד שגדל בעדן, באותה שבת [24 באוגוסט 1929] ליד קולנוע 'עדן' ברחוב יפו כשהלך עם חבריו, צוחקים ומפצחים 'פפיטס' [=גרעינים] שקנו מהסודני הגבוה, נרצח מיריות שנורו לעברם ממכונית חולפת  ונקבר בקבר-אחים בהר בזיתים אך ב'חלקת הקדושים'.

ביום ראשון – "בלי להודיע בלי כלום" באו האנגלים וגרשו את תושבי כפר-השילוח. כל אחד לקח מה שאפשר, את הבתים השאירו סגורים 'עד יעבור זעם'.

גרו ברובע היהודי בעיר העתיקה. ירושלים. שנתיים  היו כפליטים.  הסוכנות לא ארגנה  דבר, אבל הבטיחו, ה'ג'וינט' JDC= ] - ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם],  נתן קצת כסף להשתקם.  התפזרו לפתח-תקווה ורחובות  ה'שערבים'  מן הדרום,  ה'צנענים'  וה'דמארים'  ממחוז צעדה שבצפון, גם קפרא באו מהצפון לא היו מאורגנים בהמעטה- " איש לאוהליך יעקב".

משפחת מדמוני פשטה את הרגל - היה נוצרי אחד מהעיר העתיקה שהיו מביאים לו חלב - קנה קצת פרות.  בחלק מהכסף שלמה רכש אדמה [אדמת טרשים] ב'נחלת-אחים'  שכונה של תימנים שהוקמה ביוזמה פרטית בלתי מחייבת, צפיפות רבה, אותה העדיף על פני  שכונת 'מחניים' המסודרת [שיזמה תנועת ה'מזרחי']  כי כבר  הורגש בה רוח חילונית בין ילדי הפועלים.

 אומרים כי  היוזם להקמת 'נחלת אחים' היה הרב נסים אלישר פעיל ציבור מראשי הספרדים. [בנו של הרב יעקב שאול אלישר – הראשון לציון], וכדי להנציח את בנו ירוחם שבתאי אלישר שנפטר בגיל צעיר ותרם קרקע לעדת התימנים. בבונים ארבעה בנאים מיוצאי תימן.  לתושבי השכונה הרב המוגרבי עמרם אבורביע, הקים בית הכנסת  -  'אור זרוע' שהתפלל בו וגם גר בו עם משפחתו בקומת הקרקע עד שהסתיימה בניית ביתו בשכונת 'נחלת אחים'.

יש אומרים  כי הנכבד ר' חיים עראקי ו חיים ג'מאל בני עולי תימן שעלו והתיישבו בכפר-השילוח, הקימו בתוך 'נחלת אחים' שכונה ליוצאי תימן. מספרים כי בשנת 1927 קנה המוח'תאר האורפלי יעקב שבתאי שתי שורות בתים והקים כעין שכונה קטנה בתוך "נחלת אחים ולה הוא קרא על שם אביו – "נחלת יעקב".
ראשוני המתנחלים באזור  היו מהעדה התימנית אבל במשך הזמן הגיעו לשם גם מעדות אחרות כמו: אשכנזים, ספרדים, פרסים, בוכרים, גורג'ים, כורדים, חלבים ובעיקר אורפלים [אומרים כי היא אור-כשדים המקראית] ויהודי עיירות הסביבה: סוארקים  וג'רמקים, ג'רמוקלים ודיארבקלים  - קרובי משפחה רובם.

אך יעקב  מדומני חוסני חזר לכפר-השילוח. בתחילה  גם בנו שלמה ומשפחתו עמו.

החלו להגיע לכפר סילואן הצמוד מהגרים מחברון – ערבים שונאי יהודים. ובתשרי תרצ"ד [מאורעות 33' ] כשפרצו מהומות בין משטרת המנדט לבין מפגינים ערביים, שוב  ברחו יהודי כפר השילוח מבתיהם  - שכניהם הטובים מסילואן הזהירו אותם, שהחברונים עומדים לרצוח אותם, את חלקם אפילו החביאו בבור עד יעבור זעם.

אחרי חורף תרצ"ד  חזרו התימנים לכפר השילוח.  

שלמה מדמוני חזר לעסקי החלב, מצבו  היה למצוין, עד  ה'מרד הערבי' היו הכי עשירים בכפר - ארבע חלקות -  "הכול הלך בפרעות".

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו אמרו שחלק עזב את הכפר, בגלל מצב הביטחון ביניהם 

משפחת מדמוני.

בשנת 1937 מונה לראשונה יהודי כראש העירייה בירושלים, דניאל אוסטר, שקודם לכן כיהן כסגנו של ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, ראש העיר המוסלמי. [את  ראש העיר מוסא כאט'ם אל-חוסייני  סילקו הבריטים עוד בשנת 1920].

משפחת מדמוני [חוסני] מתושבי כפר השילוח שנאלצו לעזוב את דירותיהם. עזבו.   "מכרנו את הבית את האדמות - ערבי שכיר קנה את הבית". סיפרו כי צאנו בידי שודדים ערבים מן הסביבה.

היו פליטים . היה מוכר חלב, ובאופן ארעי גרו בשכונת 'נחלת-אחים' שם חלקתו וביתו. סיפרו כי  משום נוסח התפילה, בית-הכנסת, הפסיקה ההלכתית, אורח חיי המשפחה ונהגי היום יום, יש ואמרו: בעיקר לצרכים כלכליים.

 ב'נחלת אחים'  שילמו  שכר דירה  של 1 לירה לחודש,  20% -30% ממשכורתן של משפחות עוני.

נהגו עניים היו  וחסכנים.

שלמה מדמוני דאג לעתידו לרכושו וקנה.

ב'ה [בעזרת השם]   ר'ו [ רוחו ונשמתו]

[פתיחת ראשי התיבות, מציע אודי מזרחי-צורף "היות והכותבים הם יוצאי תימן ודוברי ערבית, ייתכן שיש כאן תרגום של האמרה השגורה:

"בִּסְםִ אַלַלּהִ (אל)רַּחְמַןִ (אל)רַּחִים", שפירושו: בשם האל (אולי ה') הרחמן והרחום?"

ומופע אחר: " בעזרת השם רחמיו וחסדיו".]

ירושלם ג לח' אדר תרצ'ז  15/2/37

אנחנו חתומים מטה מעידים שהקרקע והבנין השייך לאדון שלומה מדמוני ב'נחלת אחים' כפי שמסומן בתכנית המאושרת שייכים רק לאדון שלומה מדמוני ואנחנו חתומים

בהיות אמת

נכבדי השכונה   חיים א' עראקי  חיים ב' ג'מאל

השכנים הגובלים   למגרש אברהם נחום,  יחיא בהראן

מוחת'אר השכונה   אליהו אברהם כהן

 עדים    סעדיה יצחקי, אהרן חיים

 אמרו כי העזיבה הסופית של כפר השילוח הייתה בתשרי תרצ"ח, כשאחרוני התושבים היהודים נטשו. הם ברחו לעיר העתיקה ומשם כבר לא חזרו לכפרם, אמרו כי יצאו את בתיהם לפי דרישת הממשלה- ממשלת המנדט.

בשנת 1938 יחד עם המוחת'אר אהרון מליח, הוליך הרב יוסף  מדמוני את יהודי הכפר בפעם השנייה אל העיר העתיקה, מפחד  ערביי חברון שהשתקעו בכפר סילואן והגדילו בו את כוחם.

לאחר חצי שנה של חיי פליטים בעיר העתיקה, העתיק הרב מדמוני את מגוריו עם רבים מבני קהילתו אל העיר החדשה, אל שכונת 'נחלת אחים',  שם כבר משפחת החלבן החלש בעיניו שלמה מדמוני, בה הקים הרב את ביתו. והיה לראש הקהילה היהודית בשכונה [ עד לפטירתו בשנת 1948].

שלמה  שגר ב'נחלת-אחים'  נסע לבית קפרא ברחובות לבקר את בתו ציונה ובנו הנשוי זה שנתיים שלוש -  את משה, שיצאו כמדי שנה לעבודת הקטיף.  כשביקשוהו להישאר איתם כי מסוכן, יש פרעות, לא רצה לשמוע. לא רצה להישאר, חזר חזרה. יום רביעי חזר, וביום חמישי הודיעו לו לשלמה ששדדו את כל מה שהיה בבית, בכפר.

שלמה מת שלא מתוך רצון חופשי - הוא  נורה בבוקר יום  שני בסוף חודש טבת [תרצ"ט] בעברו ליד בריכת הסולטן שלמרגלות הר-ציון, סמוך לקליניקה [=מרפאה] של חברת 'צער בעלי חיים'  בשביל היורד לכפר השילוח. קליע אחד פגע בעורפו, עבר באלכסון בכיוון האוזן השמאלית, "ונשאר שם".

לכשנמצא מוטל ירוי הועבר לבית החולים 'הדסה' וסמוך לשעה אחת אחר-הצהריים מת מפצעו.

"אה, שלמה מדמוני, שמו היה חוסני. הרג אותו סירחאן ממשפחת סירחאן מהכפר סילוואן. היו להם יחד פרות. הם היו שותפים והוא ירה בו. להיפטר ממנו. היו מאורעות. זה היה בחורף, לא רחוק מבריכת הסולטן, למטה מג'וראת אל-ענב. זהו. לא זוכר הרבה" סיפר  סעדיה מדמוני [ירושלים, מרחוב בוסתנאי].

סיפרו כי יצא לבקר בבית-הכנסת העזוב שבכפר השילוח. אמרו ניסה להציל ספר-תורה שנותר במקום, אמרו שהלך להביא ספרים עתיקים, ספרים בני 300 שנים, ה'זוהר' ועוד העתקות של יד. אמרו שהלך להוציא מטמון שהחביא. שהלך לנסות לסדר משהו עם  השותף הערבי שלו,  והוסיפו בלחש כי הוא זה אשר ירה בו מאחור - גם קיבל את כל הרפת וגם נהיה גיבור לאומי - הרג יהודי!

"אין לי מושג למה הלך, אולי היו ספרים בבית? לא. לא הייתה שום סיבה, אלוהים יודע למה הלך. העדר? העדר היה בטיפול של הנוצרי שבעיר העתיקה". ענה לשאלותינו משה מדמוני.

"ביומו האחרון הלך לבקר בביתו הנישדד אשר בכפר-השילוח וליטול מקצת מן המיטלטלין להעביר לדירתו בעיר, כי עניו הכריחו לסכן את נפשו בדרך זו" כתב בידו דוד בן יחיא עראמי. חפצים  שהותירה אמו מאחור.

"הוא היחידי מכפר השילוח, היהודי היחידי שנהרג. שום ערבי לא פגע באף יהודי בשמונים שנה", אמר לנו אחד הזקנים מגולי הכפר.

"אני הייתי הבת היחידה, השאר היו בנים. אני זיהיתי את הגופה של אבא, השאר לא רצו". אמרה לי ציונה [ילידת 1920].

שלמה  בן יעקב מדמוני  - חוסני- חוצני היה לקדוש.

הלווייתו עמדה להתקיים  ביום שני אחר הצהרים  "מנהג  ירושלים אין מלינים את המת" אמרה צמרת.

[16.1.1939 על המצבה חקוק תאריך אחר ואת דעתנו עליה אמרנו לעיל]

 אולם בגלל איחורם של בנו משה  ובתו  ציונה  [שנמצאו ברחובות בשכונת שעריים בעבודות הקטיף – נדחתה הלוויה לבוקר יום שלישי [17.1.1939] בשעה 9  כמצווה היהודית לקבור את המת בתוך עשרים וארבע  מרגע קביעת הפטירה.

 שלמה הובא למנוחות בהר הזיתים. לא קברוהו בחלקת יהודי תימן אלא בחלקת הקדושים, גמילות חסידים  של חברה קדישא לפרושים.

השאיר אחריו אשה רחל שבעה ילדים: משה [1917], סעדיה, ציונה [1920], שמחה, רחמים, בת שבע [ 1932], ויונה ואמו הקשישה חממה.

קהל של כמה מאות איש, ביחוד מבני העדה התימנית ותושבי כפר השילוח,  באו עם בוקר להלוויית שלמה בן יעקב מדמוני שנרצח. נשמעו הספדים של רבני העדה התימנית ומטעם ועד הקהילה הספרדית  "אין שלום לכל בשר, כי אכל את יעקב, ואת נווהו השמו, מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד".

לאחר שבניו אמרו 'קדיש' יצאה ההלווייה באוטובוסים להר הזיתים.

מודעות אבל פורסמו  גם בעיתונות.  

 ובארץ כבר נשבה רוח הלאומיות.

"תתנחמו בבניין ירושלם ובישועת עם ישראל בארץ ובחוץ לארץ. חזקו ואמצו לבבכם כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". כתבו במודעתם  אברם, סעדיה, נחמיה, יאיר ושלום קפרא [סיפרו שהם בניו של סאלח אך לא מאשתו הרביעית סאלחה  הכובסת לבית  מדהלה] מרחובות.

"אף אחד מהאיכרים אינו שמח בשמחתנו, ואינו משתתף בצרותינו - 'כנכרים בארץ נכריה הננו פה'.  לחשו התימנים ופאותיהם נעות מסתלסלות ברוח.

סוף דבר

בשנת   1943 טען דוד עוואד חאזי בפני הוועד הלאומי כי בכפר-השילוח היו 144 בתים ליהודים, מהם 73 שייכים ל'עזרת נידחים', וכן שיש שם שטחי קרקע בבעלות מוסדות ואילו השאר בבעלות אנשים פרטיים. [בתקופת המנדט  הבריטי נערכה תכנית פרצלציה והקרקעות השונות נרשמו על שמות הרוכשים למיניהם כמו סולימן מוסה טביב, יוסף טביב, מוסה תם, משפחת עראמי ואחרים, וכן, ועד עדת הספרדים ואגודת התימנים, גם נציגי יק"א היו]  והוסיף  לשאלתם - כי  שישה יהודים מכרו את רכושם לערבים, כי על שישה וחצי דונם יש קושאן ממשלתי וכי הבית של חכם מדמוני נמכר ב־ 90 לא"י [= לירות ארצישראליות].

 כשהיהודי האחרון עזב את כפר-השילוח החל שוד של אבנים וחומרי בניין שתושביו החדשים עקרו לצורכיהם "הרסו בתאוותם".

פעולות האיבה  היו למלחמת העצמאות [ 1948] . בירושלים נהרגה גם בת שבע מדמוני  והיא נערה בת  16, ילידת 'נחלת אחים' בתם של רחל ושלמה שנרצח בשנת 1939 . אחרי שלמדה בבית ספר לבנות  יצאה לעבוד כרוב חבורותיה מעדת התימנים במשק בית אצל משפחה במרכז העיר . ביום העשרים ואחד לקרבות בעיר, עם בוקר  [19 במאי] יצאה לקנות מצרכי מזון למעסיקיה, נהרגה מפגז של צבא ירדן ברחוב המלך ג'ורג' החמישי [באותו יום נהרגו בהפגזות ברחבי העיר 16 יהודים . כוכבה קבלי נהרגה בהפגזה  לאחר מכן] גופתה הובאה לקבורה בבית העלמין הארעי בשייח' באדר ולאחר כמה שנים הועברה למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים].

במלחמת ששת הימים תשכ"ז [1967] עבר האזור לשלטון ישראל, סופח לירושלים אולם כפר השילוח לא שוקם.

 "נשארו בכפר רק שני בתים של התימנים: בית-הכנסת ועוד בית אחד, אולי עוד אחד או שניים, לא יותר".

אומרים כי בשנת 1975 הועברו קרקעות פיק"א [יורשתה של יק"א] על שמה של 'קרן- קימת-לישראל' וגם על שמות הרוכשים למיניהם כמו סולימן מוסה טביב, יוסף טביב, מוסה תם, משפחת עראמי ואחרים, וכן, ועד עדת הספרדים ואגודת התימנים. ישנם כמה מבנים ברשות קבוצה הנקראת 'עטרת כהנים' המנסה לחזור ולהתגורר בכפר.

"יש להם ערבי הקונה אדמות ובתים בכפר עבורם".

באו אלי 'עטרת כהנים' – ''תתנו לי בחינם לא חוזר לשם, לא מעניין אותי'' -  אמרתי להם -  ולנו אמר משה מדמוני  - ''לא רוצה להתעסק עם 'עטרת כהנים', משוגעים!!''

לאחר שהיישוב היהודי כפר השלוח חוסל, הרכוש  נבזז, לבתים פלשו ערבים, שצאצאיהם מתגוררים שם עד היום. חלקם כתושבי סילואן עובדים בשכר אצל יהודים גם אצל עמותת אל-עד  =  א' ל' ע'  ד'  = אל עיר דוד.  שגם היא שם.

 "יש להם אמריקאי הקונה אדמות ובתים בכפר עבורם".

"יש חברות-קש - כי המוכר אדמתו ליהודים דינו מוות"

את חאג' מוחמד ג'וזלן ומשפחתו פינתה ממשלת ישראל בשנת 2006  כשמוחת'אר סילואן היה   חוסיין סיאם.

קישור למרכז מידע הר הזיתים .
http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת - רבקה אביבי

המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים על אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא.

עודד ישראלי  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי,  נטמן בלהבים שליד באר שבע.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים 

מדברי הימים - אילנות ושרשים.