בנימין-זאב גולדברג  – נהרג בהגנת תל-אביב

25.8.1929 – תל-אביב

טכסט:

קבר אחים

לנפשות קדושות וטהורות שנהרגו

ביום י"ט מ אב התרפ"ט

ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך

ואמר לך בדמך חיי בדמיך חיי

מסעודה מזרחי

בת 40 שנה

ברוך רוזין

נולד בחודש אדר תרכ"ח

בנימין זאב גולדברג

נולד ביום יד תמוז תרס"ה

משה הררי- בלומברג

נולד ביום א מ אב תרמ"ז

יוסף ברקוביץ

בן  33 שנים

אייזיק יצחק פינגולד

 נולד ביום י' אלול תרל"ד

בית העלמין הישן בתל-אביב [טרומפלדור]

גוש 1,  אזור ב',  שורה כ',   קבר 1 – 6.

צילום: שמאי גלעד

מאורעות תרפ"ט [ 1929] - רצף אלימות וטרור של ערבים [רובם תושבי הארץ]  נגד שכניהם  היהודים,  בין שנולדו כאן ובין שזה מקרוב באו.

מאורעות  שהחלו  בירושלים  ביום שישי ב- 23 באוגוסט ונמשכו כשבועיים [יש הקובעים את  סיומם בפרסום 'הספר-הלבן' של  הלורד פספילד בתשרי תרצ"א, אוקטובר 1930].

באותו יום שישי, עם סיום דרשתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהר-הבית, המון רב של מוסלמים מוסתים, חמושים בסכינים ומקלות,  יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות בעיר.

 ב- 24 בחודש לאחר קרב, נסוג קיבוץ רמת-רחל שליד ירושלים, ורכוש יהודי  העיר בית-שאן  שפונו, נשדד.

גם הטבח הנורא בעיר המעורבת חברון החל בשבת 24 באוגוסט, יום בו המושבה הקטנה כפר-אוריה נעזבה, נבזזה והועלתה באש.

למחרת ב-  25 בחודש מושבת יוצאי בולגריה הסמוכה הר-טוב הותקפה ותושביה  נטשו "שרפו אותה הפורעים עד היסוד".

מעט יהודי עזה פונו  ברכבת על ידי הבריטים ב- 25 באוגוסט "הם הורשו לחזור לעיר אלא כדי לקחת את רכושם". הם לא חזרו אליה מעולם. 

זה היום בו  נבלם אספסוף  ערבי מיפו,  שניסה לפרוץ אל העיר העברית  תל-אביב.

המושבה באר-טוביה הותקפה. תושביה התגוננו עד שחולצו על ידי הבריטים בבוקר ה-26 באוגוסט. המושבה נהרסה ותושביה לא חזרו.

קומץ בחורים ובחורות שחיו במושבה מגדל-עדר  מחלוצי 'גוש עציון' נטשוה  במסע רגלי. יש אומרים, כי ביום זה גם  היהודים המעטים של  העיר רמלה הוסעו משם על ידי הבריטים.

חוות חולדה הותקפה, משטרת רמלה והצבא  הבריטי חילצו את המגינים והמקום נעזב ונהרס.

המושבה מוצא הותקפה על ידי אנשי הכפר הערבי הסמוך – קולוניה.

 זה היום, בו פונתה העיר באר-שבע  במוניות, מאחרוני היהודים אך, לא לפני שאלה אולצו לחתום אצל מושל המחוז על הצהרה, לפיה הם עוזבים את רכושם ואת העיר מרצונם החופשי. 

 נורו יריות  על מושבות הדרום:  רחובות, גדרה ועקרון; גם על הקיבוצים  הצעירים גבעת-ברנר ונען.

הותקפו  קיבוץ קרית-ענבים, עטרות ונווה -יעקב  שליד ירושלים,   גם הקיבוצים בית-אלפא, חפציבה  ומשמר-העמק בצפון, לשם עברו התקפות השוד והרצח.

מאבק עז התנהל בעיר חיפה  מה- 24 ועד ה- 26 באוגוסט - יהודי העיר עכו הסמוכה פונו על ידי הבריטים ב- 27  בחודש.

הטבח ביהודי העיר צפת בוצע  ב- 28  בחודש  "לא היה קיים ארגון 'הגנה' מקומי"  אמרו.

ואילו קהילות יהודים קטנות שהיו ואינן: בשכם, ג'נין וטול-כרם  פונו על ידי הבריטים ב-  29 בחודש.

הותקפו  גם   עין זיתים [29.8.1929]  שליד צפת, יסוד- המעלה ומשמר-הירדן  שעל גדות ימת החולה [1.9.19296]  כפר חיטין שמעל העיר המעורבת טבריה [2.9.1929].

 עפולה הותקפה על ידי בדווים שבאו מעבר לירדן "הגבול של פלסטינה המזרחית נסגר".

עד לאותו יום אומדן הנפגעים הרשמי  היה: 143 הרוגים: מהם 46 מוסלמים, 4 נוצרים ו-93 יהודים.

פצועים בבתי חולים: 238 מהם 73 מוסלמים, 12 נוצרים ו-153 יהודים.

פצועים מחוץ לבתי החולים: ;188  מהם 45 מוסלמים, 27 נוצרים ו-116יהודים, נזקי נפש ורכוש לא  פורסמו, גם לא נפגעים של הצבא בריטי.

המחסור בכוחות מזוינים בארץ מנע נקיטת צעדים חריפים. התחושה הכללית  הייתה של אבדן שליטה.

קהילות יהודיות הותקפו, נחרבו ישובים. 

משרד המושבות הבריטי הודיע רשמית שהצנזורה לא נאכפה,אבל ש"במקרים בודדים עוכבו כמה מברקי עיתונות לתקופה שלא עלתה על 48 שעות.

העיתונים היומיים בעברית: 'דאר היום' -החליף עורכים; 'הארץ' לא הופיע מסיבות כלכליות ו'דבר' ציית להוראות.

מקורות צרפתיים בלבנון, אמרו כי המהומות  בארץ-ישראל התפשטו במהירות לערים הקטנות ולכפרים, ושהמצב החמיר כתוצאה מברית בין ערבים מוסלמים וערבים נוצרים נגד הציונים. "המהומות היו לא אנטי-בריטיות או אנטי-נוצריות, זו הייתה מלחמת תרבויות - אמרו יודעי-דבר. 

עיתון גרמני מברלין כתב  כי הבתים בבעלות נוצרית סומנו בצלב כחול כדי להגן על יושביהם, על-ידי כנופיות פורעים  "שלא הראו כל רצון לפגוע בבריטים".

 אינטלקטואלי הודו  פרסמו גילוי דעת  בו הוזהרה ממשלת בריטניה,  כי “המדיניות המתנשאת והפרו-יהודית במדינות ערב יצרה מהומה ותחושת עלבון במדינות המוסלמיות שאין להתעלם מהן ואין להמעיט בחשיבותן.”

 בעיתונות הבריטית הורגשה מורת רוח מה'מעמסה'  הכלכלית והביטחונית של המנדט הפלסטיני שנטלו על עצמם  ב-1922 מ'חבר הלאומים'.

שוטרי המנדט, ביחוד היהודים, עשו כפי יכולתם, להשקטת הרוחות. במצבם.

רחל ינאית בן-צבי מהנהגת היישוב ומפקד ארגון 'ההגנה'  יוסף הכט, ביקשו תגבורת של אנשי הארגון מתל אביב ומחיפה, שיחושו להגנת ירושלים.

מתל-אביב שלחו 'שוטרים מיוחדים' מתנדבים יהודים  שגויסו על ידי המוסדות בהסכמת השלטונות, בהם גם בנימין גולדברג.

בנימין-זאב גולדברג בן  זקונים לרחל לבית פינס ויצחק לייב בן אלכסנדר, נולד בי"ד בתמוז תרס"ה [17.7.1905] בווילנה הליטאית ככל אחיותיו ואחיו. שלוש אחיות לו: חנה- ניוטה [1889], יהודית- לודה [1891] ושולמית- סולה [ 1900] ואח שמואל שקראו לו מוליק. 

 אביו, יצחק לייב גולדברג  [יליד 1860] נישא בי"ד אלול תרמ"ח לבת גילו לרחל מבית תורני ומשכיל,  בת סוחר-יערות עשיר ועסקן ציבור. ראש הציונים מווילנה.  

יצחק בעל עמדה גבוהה בפירמה 'האחים סגל' בווילנה חומרי רפואה ממשפחת רחל אשתו. ו'בית גולדברג' היה למרכז פעילות בווילנה-  אנשי שם, שליחים ועולים ארצה היו מתארחים בו, ורחל  שם, היא זו שפעלה לחינוך בנות כמו אגודת 'בנות ציון' שייסדה אז בית-הספר  הראשון לבנות 'יהודיה'; זה שהלימודים בו התנהלו בעברית, מספרים כי היא זו, אשר בראשית מלחמת העולם הראשונה עזרה לפליטים, שבאו לווילנה מהעיירות והשתדלה למצוא עבורם  מגורים ופרנסה.

יצחק לייב גולדברג פילנטרופ, עסקן ציוני פעיל  ועשיר, הידוע גם בשם 'הנדיב הלא ידוע' . אומרים כי ההון המשפחתי היה ממסחר בחומרי רפואה  עוד בשאקי [פלך סובאלק, ליטא, שם נולד], יצחק לייב  ש"ידו בכל"  היה גם סוכן של חברת התרופות הגרמנית 'באייר'.

גולדברג, מראשוני תומכיו של ד"ר בנימין זאב הרצל, קרא לבנו בנימין זאב לכבודו של הרצל,  אך פעל נגד 'תוכנית אוגנדה'. מראשוני התורמים לקרן-הקיימת-לישראל, בין השאר באמצעות חתנו האגרונום יליד בלגיה  שמואל  [סמי] טולקובסקי  שנשא לאישה את בתו חנה-ניוטה [ההורים של דן טולקובסקי לימים מפקד חיל -האוויר של צבא ההגנה לישראל] רכש את אחוזת הלורד גריי היל על הר-צופים  בירושלים ומסר את השטח  לקרן-הקיימת-לישראל להקמת אוניברסיטה עברית במקום. 

מספרים כי בכסף הנדוניה שקבל מאשתו גולדברג קנה אדמה בראשון-לציון ושליש מאדמות איכרי המושבה הר-טוב, זאת באמצעות  יצחק לוי – מוח'תר המושבה ומאיר דיזנגוף בא כוחו: הקים שם חווה חקלאית - משק חלב שניהלו משה בקר ["התפללו באותו בית-כנסת" אמר מיכה כרמון מירושלים] ידידו מווילנה [בקר, בעלה של בילה לבית קרביץ, אמו לבית מלצר ואחיהן של קיילה אשת ישראל גלעדי, ציפורה אשת אלכסנדר זייד ואסתר אשת מאיר קוזלובסקי, אנשי 'השומר'], גם בצפון הארץ רכש את 'עמק הזיתים' בהר הכרמל בחיפה.

היה הבעלים של 'פרדס גולדברג' על גבעת נפוליאון  ליד רמת-גן, מספרים כי כשנתגלו עתיקות ליד פרדסו - מימן את החפירות המדעיות  אותן ניהל אליעזר ליפא סוקניק [אביהם של מתי סוקניק, יגאל  ויוסי ידין].

גולדברג נמנה עם מקימי 'הכשרת היישוב', ועיתון 'הארץ'  - הוא זה שרכש את עיתון 'חדשות הארץ' מידי הצבא וקרא לו 'חדשות הארץ' ואחרי חצי שנה שונה השם ל'הארץ', מספרים כי  גם כשחדל להיות  מוציאו-לאור [נסבו לו נזקים כספיים],  ידעו מנהלי העיתון ועורכיו  בעת מצוקה כספית כי יש כתובת בתל –אביב אליה  פונים יצחק לייב גולדברג [בשנת 1937, כשנרכש העיתון על ידי משפחת שוקן נעלם שמו מכותרת המייסדים]. גם חברת 'כרמל מזרחי' בבעלותו, מספרים כי תמך ביד רחבה במפעלי חינוך ותרבות  בארץ, שמטרתם חיזוק הישוב  "ברוח ובחומר", בוועד-הלשון, ב'גדוד מגיני-השפה', בספרות ובסופרים, גם במקורבים ובבני משפחה . . .  

חוות גולדברג הוקמה כ-  200 מטר מדרום למושבה ולכפר הערבי ערטוף, ולפי הוראותיו של גולדברג נבנה במקום בית מגורים מרווח, מוקף בחצר רחבת ידיים. כדי לחיות שם כשיעלה ארצה.  הוקמו מבנים לפועלים ולצורכי המשק: רפת, אורוות, מחסנים, סככות ובריכה לאגירת מים שנשאבו מבאר מרוחקת,

בפברואר 1912 הגיע גולדברג לביקורו הראשון בחווה. בביקורו השני אחרי שנה, הורה לבנות לכל פועל ותיק בית מגורים של שני חדרים ומטבח על מגרש של שני דונם, שישמש כמשק עזר. כמו כן הורה לפתוח חנות למכירת מוצרים מוזלים.

 סיפרו כי ביקר שבע פעמים בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה.

 בקיץ 1914 פרצה המלחמה, החווה נותקה מפטרונה הנדיב. העבודות  צומצמו, חלק מהפועלים עזב למצרים וחלק התחבא;  האחרים גויסו לעבודות כפייה של הצבא התורכי.

עם סיום המלחמה פיטר גולדברג את בקר. כמנהל חדש לחווה וכעוזרו הוא מינה את ידידו בן גילו מווילנה שעלה לארץ שנה אחריו – הציוני יהודה לייב אפל [זה שנשא לאשה את אסתר לבית מגיד. נפטר בשנת 1934 בתל-אביב] . נסללו כבישים, שופצו הבניינים וניטעה חורשת אורנים. עבודות השתילה נמסרו למשק הפועלות של רחל ינאית מירושלים. החווה התנהלה על מי מנוחות וסיפקה תוצרת חקלאית טרייה מדי יום לביתו של גולדברג בתל-אביב.

התעשיין בוריס דב גולדברג , המכונה בערל, בעלה של ברטה לבית קויפמן, אחיהם של יעקב ויצחק ליב גולדברג, נפצע בראשו ביפו ממהלומות מקלות ודקירת סכין, בסמטה שליד הנמל במאורעות  מאי 1921, יחד עם מנחם שיינקין שנפצע אף הוא - משה שרתוק כתב מווינה לרבקה אחותו בווינה (יום ו' 6.5.1921) : ". . .  הפורעים השתמשו בסכינים, באקדחים וברובים. 27 יהודים נרצחו וקרוב ל-  150 נפצעו. . . "

רשמית: אירועי הדמים באזור יפו נמשכו שלושה ימים ובהם נהרגו ארבעים ושלושה יהודים ונפצעו מאה וששה-עשר.

[ ב-  3 בנובמבר 1924 נהרג  אחד ממייסדי תל-אביב מנחם שיינקין –האיש שנתן לעיר את שמה – בתאונת דרכים בשיקגו בעת שהיה שם בשליחות ציונית. לאחר זמן העלתה אלמנתו את ארונו ארצה והוא נקבר בבית העלמין 'טרומפלדור' בתל-אביב, ליד קבר חללי פרעות תרפ"א  - 1921 שבו מצאו מנוחת עולמים הסופר יוסף-חיים  בן שמואל ברנר, והרוגי 'בית-העולים' ביפו. את המצבה בנה הקבלן, סתת המצבות אלישע אגייב, 'סובוטניק' שהגיע לארץ מרוסיה בעידודו של הרב הגאון יצחק-אלחנן ספקטור מקובנה.

בוריס הנשוי יצא לברלין להתרפא אבל לא הצליח. חזר לארץ, ובכ"ד תמוז תרפ"ב נפטר בתל-אביב. בצוואתו היה סעיף המצווה לבני משפחתו לתת מעשר מהונו לקרן-הקיימת-לישראל. נקבר בבית  העלמין 'טרומפלדור' בתל אביב [אליהו  בנו נשא לאשה את בתו של חיים מרגלית-קלוריסקי] . אומרים כי לפני שנרצח היה בעל החזון לבניית רובע חדש בחיפה - הדר הכרמל שקם  לאחר מותו. הוא נקבר ליד קבר האחים לחללי תרפ"א, ליד מרים שיינקין.

לייב גולדברג הרבה לארח בחווה אורחים ובעיקר משכילים כמו חיים נחמן ביאליק. גם בא כוחו המשורר יעקב פיכמן,  שעלה לארץ  בשנת 1925, ביניהם.

כך עד אוגוסט 1929 בנו,  בנימין נהרג; המושבה, כאמור, פונתה; החווה חרבה  ולא שוקמה  עוד. "רק עצי האורן הרבים שנטעו בסביבה שרדו".

נחזור  קצת לאחור - פרצה מלחמת העולם הראשונה -כיהודים בווילנה חששו גם בני הזוג גולדברג מהכיבוש הגרמני,  סבלו מהמאבק בין הפולנים לליטאים על השליטה בעיר וכך בראשית המלחמה,  נדד  בנימין, נער בן העשר, עם משפחת אביו למוסקבה, שם תמך האב יצחק לייב במפעל תרבותי חצוף למדי – תיאטרון בעברית ברוסיה הקומוניסטית שלאחר המהפכה, לתיאטרון הזה קראו 'הבימה'. ובעסקיו מספרים כי כשלא היה אספירין ברוסיה יצר גולדברג תחליף - תרופה שהצילה חולים ופצועים.

בתו יהודית-לודה  נישאה ברוסיה בשנת 1918 ליעקב קליבנוב חבר  ומזכיר הוועד המרכזי  של ההסתדרות הציונית שם , פעיל באגודת 'חובבי שפת עבר' וב'חברה למוסיקה עממית'; 'היגרו'  לשוויץ [עלו לארץ בשנת 1921  לחיפה].

 באותה שנה, ב-1918 יצא מרוסיה תוך מלחמת האזרחים  האב, יצחק לייב, דרך פינלנד לאנגליה  [אומרים שלבתו בכורתו לניוטה  זו שנישאה בלונדון לסמי טולקובסקי בשנת 1914]  והגיע לארץ. האם, רחל  נשארה במוסקבה ושמרה על "הניצוץ העברי"  - דאגה כי שחקן התיאטרון של נחום צמח [לימים 'הבימה']  שהיה פועל בנס- ציונה מנחם גנסין [אחיו הצעיר של הסופר אורי ניסן גנסין] יהיה, בביתה, מחנכם של צאצאיה .

יצחק לייב בקר כמה פעמים בארץ.

"בדרך לא דרך" ניצלה המשפחה ולאחר המהפכה  ברוסיה  וסילוק  בית רומנוב  מהשלטון, באו בשלום לארץ המולדת  לתל-אביב - שנת 1920;  האב יצחק ליב כבר שם.  הוא, רחל ושלושה מילדיהם: שולמית, מוליק ובנימין  הקימו את ביתם  בעיר החולות. גם הדוד דב  בוריס כבר עסקן ציוני בארץ היה שם. 

רחל מילאה בבית גולדברג שבתל-אביב אותו תפקיד, שמילאה בווילנה כ'גברת הטרקלין הלאומי'. כשהגיע בשנת 1923 מנחם גנסין שוב לארץ והקים את תא"י [התיאטרון הארצישראלי] תרמה מגרש בשדרות רוטשילד להקמת בנין לתיאטרון [מספרים כי כשהגיעה 'הבימה' לארץ בשנת 1928 הצטרף אליה מנחם עם 'נדוניית' המגרש].

מספרים כי רחל ארגנה את 'הסתדרות נשים עבריות', כסיוע לנשים הרות ולאימהות צעירות, כי הייתה בין מייסדות 'שירות הטיפול באם ובילד' - את תחנות  'טיפת חלב'. ועוד רבות על פעליה בשטח העזרה הסוציאלית לנשים, בהגשת עזרה בלי עיכובים, בלי פרסומת - כמתן-בסתר, עם זה ידעה איך להשפיע על העיתונות להזעיק את דעת הקהל לעזרת ה'כושלות' כשהיה צריך - כמו לאותו מעון תינוקות ברחוב בוגרשוב, לטובת  יולדות עניות.

בנימין  למד שנתיים בגימנסיה 'הרצליה'. וב-   1922 נסע  ללונדון ולמד חמש שנים מכונאות בבית ספר טכני גבוה. ב1927- חזר ארצה.

האחות שולמית נישאה לתעשיין ארנו הוכפלד ועברו לחיפה; ומוליק נשא לאישה את פלורה באטוס.

ב־1927 בנימין הצטרף ל'חרושת העמק', בית חרושת מחתרתי לנשק שהוקם [מכספי שוד הזהב] על ידי חברים ב'גדוד העבודה'  בעפולה, והוסווה כבית מלאכה לתיקון מכונות חקלאיות. זה לא האריך ימים, ובנימין חזר לתל אביב והצטרף ל'ההגנה'.

ארגון 'ההגנה'  היה כוח המגן היחיד.

הוא עבד בפרדסי אביו, עסק במסחר מכוניות ומכונות, בקדיחת בארות וחריש עמוק, פתח בית מלאכה להתקנת משאבות מים לפרדסים  ליד 'נווה-שלום'   ומנשייה, והצליח. בחור תוסס, עליז, ישר-קומה, טוב-לב, שמנמן וממושקף.

בנימין התגייס כ'שוטר מיוחד' ועם פרוץ מאורעות אב תרפ"ט,  הוחש לעזרת לירושלים,   ביום שישי  עלה על אופנועו בביטחון נעורים, הלועג לסכנה,  והשתתף  במשך שני ימים ושני לילות רצופים בהגנה על השכונות – על 'מקור-חיים' שבעמק רפאים שהותקפה  מהכפר בית-צפאפא -   עד שפונו  תושביה, עבר ל'תלפיות'  השכנה.  מוקם ברחוב יחזקאל ליד ביתם של פרידה  ואריה לייב יפה ממנהיגיו הציונים של הישוב [ אשר נהרג ב-1948 בפיגוע התופת בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים], מול ביתם של אסתר ושמואל יוסף עגנון  הסופר  -  ידידם של האנתרופולוג הגרמני דוקטור לודוויג  פרדיננד קלאוס ומרגריטה לנדאו, על עברה היהודי, זו שריננו כי 'הגברת לנדא קלאוס' היא אחת מתלמידותיו הצעירות שהייתה לפילגשו. הם התאסלמו [חזרו לגרמניה וכאיש המפלגה הנציונל-סוציאלית היה הד"ר  לתיאורטיקן של תורת הגזע הנאצית], והזוג חשוך הילדים ציפורה ויוסף קלאוזנר חוקר הספרות וההיסטוריון  שלימד באוניברסיטה העברית  [סיפרו כי בין השניים הייתה מערכת יחסים מורכבת].

שכונת 'תלפיות' הותקפה גם היא ורבים מבתיה נבזזו והועלו באש ואז  ביום ראשון בי"ט באב תרפ"ט [25.8.1929 ] חזר בנימין לתל-אביב, ברכבת.

ההתנפלות על  תל-אביב

ביום  ראשון ב  25 באוגוסט  משרדי השלטון סגורים,  פקידים בריטיים בכירים וראשי משרדים שהו בחופשה.

באותו בוקר התאסף שלא כמנהגו,  המון ערבים רובם מזוינים  במקלות וסכינים במסגד המרכזי אשר ממול בית-הממשלה ביפו , שדרות המלך ג'ורג'    [King George's Avenue]  על שם המלך ג'ורג' החמישי שהיה מלך האימפריה הבריטית.  הם נזעקו לשמועה שהיהודים רוצים להתנפל על יפו.   

בין מסיתי הקהל "להרוג ביהודים"  בלט איסמעיל טובאסי, מנכבדי המוסלמים ביפו,  "היהודים ניסו להשתלט על הכותל המערבי בירושלים" קרא;מסית אחר   - חמדי חוסייני.

שלהבו פחדים.

מכוניות נעו  ברחובות  העיר, והודיעו שלא יתנו ליהודים לחדור ליפו.

הורגשה מנהיגות ויד מכוונת -  ניתן  היתר להשתוללות.

ההמון היה פרוע. נשמעו קריאות: "שחטו את היהודים!", "דין מוחמד בסייף!",  "אנחנו רוצים ממשלה תורכית!"

פלחים ודלת-העם  יצאו ממסגד חסן־בק, לערוך שחיטה ביהודים  הבטיחו להם את נשיו ובתיו.

סיפרו כי לכל ערבי שייקח חלק בהתקפה הובטחו קופסת סיגריות ושילינג אחד.

מוסתים וחושקי ביזה נקהלו מכל הסביבה ובשעות הצהריים פתחו בהתקפה על 'נווה־שלום'  [חלק מ'נווה –צדק'] ולצד רחוב הכרמל  [רחוב המלך ג'ורג' של היום]- מהסימטות מול רחוב הים [אלנבי של היום]  שם, בשעת המהומה וביום ההוא  - י"ט מנחם-אב תרפ"ט - נדרסה למוות מול ביתה כשבנה לצדה העולה החדשה מעירק בת  40 - מסעודה מזרחי אשת גבריאל   [הפוגעים - נתפסו אך זוכו על ידי השופט הבריטי קורנגרין מחוסר הוכחות הסתבר כי גם השופט וגם הדורסים פנדוס ומינץ היו יהודים].

 המוסתים נופפו במקלות, נשאו סכינים וגרזנים, גם אקדחים ורובים נראו.

ככל שעבר הזמן מספרם רב;  הם  צעדו לעבר תל-אביב.

הבריטים, קבעו מכונות-ירייה מול  מסגד 'חסן-בק' אשר על גבול יפו -  תל-אביב, העמידו משמרות ברחוב הכרמל, בסביבות השכונות הערביות, תפסו עמדות על הגגות  גם על יד בית העירייה בכיכר ביאליק, [סמוך לרחוב אלנבי מדרום ורחוב פינסקר במערב]  והורו על סגירת כל המחסנים והחנויות ביפו.

שולמית נישאה לתעשיין ארנו הוכפלד ועברו לחיפה; ומוליק נשא לאישה את פלורה באטוס.

  באותו יום א' -בשמונה בבוקר הופסק הקשר הטלפוני בין יפו עם ירושלים ויתר הערים לפי פקודת סיר הארי צ'ארלס לוק,  המזכיר הראשי, ממלא מקום הנציב-העליון הפלדמרשל  הרברט פלומר,  ששהה בחופשת מולדת, באנגליה.

לשמע ההכנות האלו התגייסה בתל-אביב 'מיליציה מתנדבת' של מאתיים צעירים. [אומרים: אנשי 'ההגנה']  בהם בנימין שחזר  מירושלים לתל-אביב והצטרף למגינים.   במכוניתו מיהר  יחד עם מגינים נוספים לבית חרושת לספירט דרומית לעיר, כדי להציל פועלים יהודים אחדים, שהותקפו על-ידי פורעים ערבים ונשארו ללא מחסה, משהגיעו למקום הומטרה עליהם אש יריות מכל צד ומשקפצו מרכבם הסתער עליהם המון ערבים מקרוב בחרבות ובפגיונות.

"כדורי המרצחים ופגיונותיהם ריטשו את חייו הצעירים" כתב בעשור למותו המשורר יעקב פיכמן.

" בנסעו להציל פועלים יהודים שעבדו בסביבה ערבית נרצח בשכונת אבו-כביר" נכתב ב"ספר בית הקברות הישן של תל-אביב".

"בהתקפה נהרגו שלושה יהודים, בנימין ביניהם" נכתב ב'יזכור' של משרד-הביטחון.

"בדרכה חזרה נתקלה קבוצת המגינים בהמון ערבי ששמר, כנראה, על פתחי שכונתו והתקיף את המכונית. נהרגו ארבעה מאנשי ההגנה"  נכתב ב 'ספר ההגנה'.

תצפיתנים – נערים  מגימנסיה 'הרצליה' הודיעו שמורגשת תנועת ערבים כלפי תל-אביב, "רובם עובדי כפיים ולא השייח'ים, האפנדים או בני המעמד הגבוה הפוליטי".

ההתנפלות על 'נווה-שלום' שכונת יהודים על גבול יפו, הייתה בשתיים אחרי הצהרים.

חברי 'ההגנה' תפסו עמדותיהם מוכנים להדוף את הפורעים "כאן פגשו המתנפלים בהגנה חזקה ונהדפו לאחור".

מספרים כי בזמן ההתקפה הוציא ההמון מבית אחד זקן יהודי בן ששים ואת בנו ופצעו אותם פצעים קשים. הזקן מת. אומרים  כי היה זה בכלל ליד מסגד חסן-בק  שעל גבול יפו – תל-אביב  "הם הרגו את  העגלון ברוך רוזין  פליט שכונת מנשייה במכות גרזן וביריות ופצעו את שני הבנים אהרן ולייב" העיד בנימין פלסטובסקי במשפט התוקפים.  יש אומרים: "על ידי מכות באלות ודקירות בסכינים". צעקותיהם של הקרבנות נשמעו למרחוק; מספרים שלשמען הגיע האופיצר ריגס מפקח משטרת יפו, בלווית שוטרים בריטים בודדים למקום: אחד הערבים כונן את אקדחו ל"סלק את המכשול"   ולחץ על ההדק. "אז הוציא ריגס את אקדחו וירה, וגם פקד על השוטרים המלווים אותו לירות. ארבעה מן המתנפלים נפלו חללים בו במקום, וכעשרים וחמשה נפצעו. המון הפורעים נבהל והתפזר לכל רוח, בהשאירו על המקום כל מיני מקלות ואלות, תרבושים וסנדלים . .  " כתב עיתון 'הארץ' [ב- 18.9.1929]

 אומרים כי נהרגו שני ערבים ונפצעו חמישה.

ההתנפלות על שכונת ברנר שכונת  צריפים  ליד שכונת 'כרם ישראל' החלה בשעה  שלוש אחרי הצהרים. ההתקפה נהדפה על ידי הבריטים, הנוטרים ו'המיליציה המתנדבת'.

אחרי שפגש ההמון התנגדות ב'נווה-שלום' ושכונת ברנר עבר להתנפל על 'מרכז מסחרי' - בתי מסחר, מסעדות פועלים ובתי מלאכה -  שטח המשתרע בין דרך יפו   לרחוב עליה ['שוק עלייה' ו'שוק לוינסקי' ]  בנפרד ממגורי העיר  תל-אביב.

ההתנפלות הראשונה שם הייתה  קצת אחרי שלוש אחר הצהריים. המון  הפורעים,  משולהב ושואג נע כלפי רחוב הרצל.

קבוצות מתנפלים באו מצד  שכונת 'נווה-שלום', שכונת ברנר, שכונת שפירא   [כיום נמצאת מדרום לדרך שלמה (סלמה)] השכונה גבלה  בכפר הערבי  אבו-כביר [רק  ב-   1934 סופחה אבו -כביר ליפו], סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה. מדרום לשכונה שכן בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, כשמולו בית יצקר [בו התגורר גם הסופר, יוסף חיים ברנר, עד שנרצח במאורעות  1921] המתנפלים באו גם מסמוך לבית החרושת 'פעמון' ליציקת ברזל [ מכסי ביוב וכדומה.]

"נשים וילדים ברחו הביתה, גברים רצו למקומות ההתנפלות כדי להגן על העיר העברית."

כבר בצהרי  אותו יום, יום א'  יצא כוח חילוץ של 'ההגנה'  בשתי מכוניות לבית חרושת לספירט שהיה סמוך לכפר אבו-כביר להוציא את היהודים שנשארו שם וביקשו בטלפון עזרה מהמשטרה.

כוח החילוץ היהודי נתקל ממול בית החרושת 'פעמון' ליד בית הקפה הערבי שבקצה ה'אכסניה המוסקובית', הלא היא, כנסיית פטרוס הקדוש, מצפון לאבו-כביר ליד רחוב הרצל בכ-  40 ערבים וערביות מזוינים במקלות ובאבנים. המחלצים החליטו  לעקוף את בית-הקפה ולהבקיע לבית החרושת. אך נסוגו לאחור  משנתקלו  במטר אבנים,  ירדו מהרכבים;  ראו שני שוטרים, יהודי וערבי, הסבירו את מטרתם.  השוטר היהודי  הורה לשוטר הערבי לגשת לערבים ולדרוש שיפסיקו את זריקת האבנים, ואכן בהתערבות הזקנים שביושבי בית הקפה הסכימו הצעירים  לא להתפרע אולם ביקשו שהמחלצים יתרחקו יותר לצד תל-אביב , ואז יתרחקו גם הם, לצד יפו. עשו כבקשתם, והשוטרים נגשו לבית החרושת להוציא את הכלואים שם. 

גם הבריטים  הגיעו למקום  הורו למחלצים לשוב לתל-אביב והבטיחו שיפנו בעצמם את היהודים הנצורים. הבריטים עמדו בדיבורם.

"ארבעה  מכוח החילוץ  נפצעו קל." נכתב בעיתון עברי בתחילת ספטמבר 

 סיפרו כי ארבעה  ערבים מלובשים יפה  [פרנג'י] מיפו  באו וירו לעברם מאקדחים ומרובה ציד.

כוח החילוץ זחל עד בית-העולים, שעבר לרחוב עלייה  [המשכו הדרומי של רחוב אלנבי – הרחוב הראשי של העיר] כשהכדורים שורקים מעליו, כצרעות "ופוגעים בקיר הבית",  הוציאו  במכונית את הבחורות שהיו  שם והעבירון העירה. למקום באה המשטרה ויהודים עם מקלות. "הערבים  נסוגו מפני שבאו החיילים".

אבל בחמש וחצי  אחר הצהריים החלה התקפה חדשה באותו המקום,  ב'מרכז- מסחרי' וגם על שכונת שפירא.

 ירו מהפרדסים, מפעם לפעם היה מופיע אופנוען  מיפו,  סיפרו כי הביא ליורים תחמושת.

 היורים ערכו התנפלויות בודדות על יהודים עוברים,  סיפרו כי ככה נרצחו  יוסף ברקוביץ ובנימין גולדברג.   

בנימין גולדברג נהרג כשהיה בן 24. 'השוטר המיוחד' שהכיר את השטח טוב מהיותו בעל מפעל באזור.  ידע - סביבה עוינת.

הוא יצא לסייע בפינוי היהודים שהיו נצורים בבית החרושת לספירט - ליין שרף.  אמרו כי שייך היה למר פולר  היהודי. 

  בדיעבד מתברר שהייתה זו משימה מיותרת, כיוון שהבריטים לקחו על עצמם לחלץ את הנצורים, ואילו תושבי אבו- כביר חשבו שאנשי 'ההגנה' באו לתקוף אותם, והרגום. לצדו  של בנימין נהרגו עוד שלושה  שהתנדבו לחלץ את הנצורים: יוסף ברקוביץ', בן 33, יליד קושטא [בן לאב יליד רומניה ולאם יוצאת פולין] בארץ משנת 1925, פקיד בכיר במחלקת המכס של ממשלת המנדט; אייזיק־יהושע פיינגולד, בן 55, מספרים כי נולד בירושלים, נשוי לרחל ואב לשבעה – [מלכה, נח, צפורה, חנה, רבקה, מנחם וחיים-בן-ציון], מקימו של בית החרושת לסיגריות 'אריאל' בירושלים  [ ב 1923  כשפשט את הרגל  עבר לתל-אביב],  והסופר משה הררי [בלומברג] איש תאטרון ומוזיקה. בן 42, נשוי לשחקנית 'הבימה' תמרה רובינס שעלו ארצה רק  לפני שנה - בשנת 1928.

 יש אומרים  כי אייזיק פינגולד מת מייד ואילו יוסף ובנימין  נפצעו קשה ולאחר זמן קצר – מתו מפצעיהם,  ואילו בן-ציון פינגולד  הנער, שנפצע קשה  אף הוא– נותר בחיים.

יש אומרים,  הפצועים קשה היו אייזיק פינגולד ויוסף ברקוביץ.

יש אומרים כי נסעו בשתי מכוניות:

יוסף ברקוביץ' יצא מעמדת-הגנה בשכונת 'נווה-שלום' יחד עם המתנדב אייזיק פינגולד ובן זקוניו חיים בן-ציון הם נסעו במכונית אחת, להציל פועלים יהודים  [אומרים "שניים בלבד"] שנותרו בבית החרושת לספירט  ללא אפשרות לחזור לביתם ונמצאו בסכנת מוות,  בדרך נורתה עליהם אש חזקה, שניים נהרגו – יוסף ואייזיק   ובנו בן-ציון נפצע קשה.  

משה הררי יחד עם בנימין גולדברג נסעו במכונית אחרת . באבו-כביר הקיפום  ערבים. משה  נפנף אליהם במטפחתו  הלבנה וקרא: "אין אנו חורשים נגדכם כל רעה. תנונו לעבור!", הפורעים לא שעו לדבריו ורצחום.

 הנהג א' כץ מ'נווה-צדק' העיד  בפני השופט-החוקר כי ראה את חסין עבד אל חמיד אבו פיוז, בעל חנות הסמוכה לשכונת מונטיפיורי פוגע  למוות בבנימין גולדברג.

בנימין זאב גולדברג נפל מתבוסס בדמו לזרועות  השוטר שמחה חינקיס  מספרים כי הספיק למלמל: "אף על פי כן ארץ-ישראל שלנו".

מספרים כי   שטח תחנתו  של שמחה חינקיס   היה אזור קרב בין הערבים המתקיפים מצד אבו-כביר וסביבת דרך סלמה בעמדו על המשמר חיפה ביריות רובהו על אוטובוס,  שבו נסעו אנשי 'ההגנה' להציל את שני הפועלים היהודים שנשארו מבודדים בבית החרושת לספירט ליד אבו-כביר.  כשפתחו אחר-כך הערבים בניסיון התקפה על תל אביב מצד הפרדס  שבקרבת  גבעת הרצל, חדר עם שלשה חברים לבית שבפרדס, אליו נסוגו אחדים מהתוקפים מפני השוטרים, והרגו שבעה.

"תגובה יהודית אמיצה זו ציננה את התלהבותם של יתר הפורעים בראותם שהמשטרה פועלת במרץ  לדיכוי המהומות" כתבו עיתוני התקופה.

ב  26 באוגוסט ב  3 אחר הצהרים נערכה קבורת  ששת אנשי תל-אביב.  הם נקברו בשדרת הקדושים ליד שער בית העלמין 'טרומפלדור' בתל-אביב. 

ללוויה בא קהל עצום  [תמרה רבינס,  אלמנתו של משה הררי, לא באה כי הייתה עם תיאטרון 'הבימה' בארצות-הברית.] גם משמר חזק של משטרה. לתוך בית הקברות לא נתנו  השלטונות להמון הקהל להיכנס.

ההרוגים נקברו כשהם גלויי פנים מלאכת הקבורה נעשתה בחופזה ובדממה, אחרי כן התפזר הקהל. 

סוף דבר

ב 26 וב  27 לאוגוסט נפסק הקשר הטלפוני גם בעיר תל-אביב עצמה, לא רק לאנשים פרטיים, גם למוסדות ולמערכות העיתונים הפסיקו את התקשורת.

במשך שני ימים היו החנויות בעיר סגורות. בכדי למנוע חוסר לחם פקדה העירייה על המאפיות להמשיך את האפייה. הבריגדיר וויליאם דובי  מונה למפקד הצבא בארץ-ישראל, הוכרז מצב מלחמה ונאסר לצאת  מהבתים אחרי 6 וחצי בערב.

עם בוא אניות המלחמה ממלטה  עם חיילים בריטים הורגשה התבצרות השלטון

'ההתבצרות'  התבטאה, לפי העיתונות העברית, בזה, שפוזרה מיליציית המתנדבים בתל-אביב, ויהודים נאסרו בעוון החזקת נשק, גם שוטרים יהודים:

בבוקר, 26 באוגוסט, בשעה 08:15:

 נרשם ביומן המבצעים של מפקד משטרת מחוז לוד [שכלל את תל אביב ואת יפו] דיווח על מציאת גופות בבית משפחת עון:

"משפחה ערבית 3 גברים, אישה אחת, ילד אחד נרצחו בידי יהודים ובותרו לגזרים".

הערבים סיפרו כי ביפו,  בשעות הערב של ה- 25 ולאוגוסט 1929,  התקיפו היהודים, ובראשם שוטר יהודי בשירות הממשלה, את בית השיח' עבּד אל־גַני  עַון, אימאם המסגד של אבּו -כביר, הרגו אותו ואת כל ששת בני משפחתו וחיללו את גופותיהם באופן נפשע. "הם ביתקו את בטן האב וריסקו את ראשיהם של בן אחיו ואשתו ובנו, שהיה באותה עת בן שלוש" תיארו מקורות ערביים.

היהודים סיפרו כי קבוצת יהודים [חברי 'ההגנה']  פרצו, ועמהם השוטר שמחה חינקיס, לאחד הבתים הערבים באבו־כביר. ארבעה ערבים, ביניהם אישה וילד, נהרגו.

"היה זה מעשה תגמול, פרי התפרצות רגשות, לאחר שהגיעו לתל־אביב הידיעות על הטבח בחברון ולאחר רצח היהודים שיצאו להציל נפשות אדם".

מי שאסר את חינקיס  ומסרו לדין באשמת רצח היה מפקח משטרת יפו הקצין ריגס.

" הועמד לדין על הרג ערבים בעת מרדף ביפו במאורעות תרפ"ט ונידון למוות"  כתב מרדכי נאור. חינקיס הנסער לאחר שחברו הטוב נהרג בזרועותיו ממש. היה זה בנימין, בן זקונו של יהודה לייב גולדברג, שהיה מממן רכישת קרקעות, ממקימי עיתון הארץ וחברת המשקאות כרמל

 חינקיס נשפט על הריגת חמשת בני המשפחה וניסיון לרצח של ילד בן חמש ותינוק בן חודשיים, הוא נדון למוות. מעדות חינקיס  והעיתון 'דבר' שיצא חוצץ נגד פסק הדין וטען שהוא מתעלם מהרקע, היינו הרציחות הערביות, וראה בו הוכחה להטיית משפט כנגד יהודים.

המלצה של 'דבר” לא לקבל את פסיקת בית המשפט, בשל הטייתה של המערכת החוקרת, הביאה להגשת תביעה נגד העיתון על ביזיון בית הדין. סגן העורך, זלמן רובשוב, [ לימים נשיא המדינה, שז"ר] ישב על כס הנאשמים. ייצג אותו משה זמורה,  [לימים הנשיא הראשון של בית המשפט העליון. של מדינת ישראל}  העיתון נקנס ב–80 לא”י וקוראיו תרמו את הסכום.

עמדת המוסדות הייתה תמיכה בחינקיס, גם אם לא במעשהו. התמיכה נבעה מההנחה שהריגת בני המשפחה בידי חינקיס, היתה תגובה להרג יהודים. המשורר עמנואל הרוסי [ינון מנובוגרבלסקי , יליד 1903 , ניקולייב 'עיר הכלות' באוקראינה]  איש העלייה השנייה, [זה שקרא את בנו אבנר בשמו]  כתב שיר הלל לחינקיס, 'בן לעמא עניא' בו נאמר בין השאר: 'הַשּׁוּעָלִים הַפִּרְאִיִּים הִתְנַפְּלוּ / לִשְׁדֹּד וְגַם לִרְצֹחַ' השיר הופץ בעותקים רבים, על גבי גלויה. המשטרה הבריטית אסרה על הפצתו והחרימה אותו מהדוכנים.

 בערעור, בית המשפט קיבל את טיעונו של חינקיס ולאחר ששוכנעו שלא עשה זאת מתוך כוונה תחילה, והיה נסער מכך שחברו בנימין גולדברג הוציא את נשמתו בזרועותיו. וגזר דינו הומתק ל-15 שנות מאסר. הוחלף עונשו של השוטר שמחה חינקיס  לעשר שנות מאסר  ועבודת פרך, אך ביוני 1936 שוחרר עקב חנינה [עם מינויו למלך הממלכה המאוחדת אדוארד השמיני  זה שנישא לווליס סימפסון  האמריקאית הגרושה פעמיים].
שנה לאחר מכן נערך לכבודו משחק כדורגל בין הפועל אלנבי לקבוצת כדורגל מצרית. תזמורת הנעימה זמירות וחינקיס התכבד בזר פרחים והוזמן לבעוט את בעיטת הפתיחה של המשחק, שהסתיים בניצחון המארחים. הנדבן יצחק לייב גולדברג העניק לחינקיס מגרש בשכונת תל בנימין [שהוקמה סביב רחוב נחלת בנימין‏] שנקראה לזכר בנו.

בראיון עם חינקיס מ–1985 גולל כתב 'הארץ' שמעון סאמט את סיפורו של השוטר בן ה–22, ש”קנה את עולמו במהלך מאורעות תרפ”ט באומץ הלב שגילה… נשפט למוות על רצח פורעים חמושים”.

שכנו של חינקיס בכלא היה יוסף מזרחי אורפאלי, יהודי נוסף, שהועמד לדין באשמת רצח ערבים, בגבול יפו – תל אביב בארוע מיום 25.8.1929 בגבול שכונת מנשייה. הוא הורשע על ידי בית המשפט, בהריגת ערבי בשם מחמוד טרטיר,   למרות סתירות מהותיות בעדויות ובראיות ולמרות חודת דעת הרופא דר דג'אני שטפל בקרבנות, כנראה רק כיון שהוכר ע"י שכניו הערבים כמתגורר בקירבת מקום בעת שהיה נתון בסערת רגשות, בשל האירועים וברצח בדם קר של ערבי נוסף, בשם ערפאת  נידון למוות אך גזר דינו הומתק. 

יהודי בשם יצחק אאודיס, הואשם שירה מביתו שבשכונת נווה-שלום, לעבר ערבים שפסעו ברחוב. אם כי רק פצע שלושה מהם .

בנימין גולדברג נהרג; החווה בהר-טוב חרבה,  פליטיה הועברו לגור ולעבוד ב'פרדס גולדברג' שליד חורשת 'שרונה'  [מושבת ה'טמפלרים'] סמוך לשכונת מונטיפיורי שם גר קצין המשטרה של תל אביב  מאיר ספקטור עם רעייתו אסתר לבית שפס.

לזכר בנו הקטן  יסד אביו  יצחק לייב גולדברג את השכונה "תל בנימין"  [השכונה הוקמה על גבעת הכורכר שבמשולש הרחובות ביאליק, אבא-הלל, דרך ז'בוטינסקי. סופחה לרמת-גן ב -  30 בדצמבר 1943]. והקים ברמת-גן בית-ספר בשם 'בית בנימין'  ביום הנחת אבן פינה, הוזמנו בעלי המגרשים של רמת-גן  שגרו עדיין בתל-אביב, כל שכניהם שבסביבה ואת כל ידידי המושבה לבוא לקחת חלק בטכס."ההתחלה ב -  8:30 אחה"צ. שרות אוטומובילים מובטח" כתב 'דבר',  [12 ספטמבר 1929] .

כמו כן מסר האב לעיריית תל-אביב שטח קרקע לשם נטיעת גן ציבורי לזכר בנו ובהשתתפות סופרים הוציא ספר בשם "בנימין גולדברג".

בטקס נאמו – ראש המועצה המקומית של  רמת גן – אברהם קריניצי; ד"ר  יהודה לייב מטמון-כהן - המחנך הדגול בעברית  תושב המקום, שמואל טולקובסקי, בשם משפחת גולדברג   ואדלר  יש אומרים  ישראל יהודה אדלר שעל שמו נקראה רמת-יש''י. יש  שידגישו  זה ישי אדלר יהודי מסורתי, מראשוני המורים העבריים, בארץ נמנה עם מייסדי  גימנסיה 'הרצליה' ועם מייסדי תל אביב ורמת גן.

הרב שלמה זלקינד לנדרס הרב הראשי של רמת-גן; גולני מנהל מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית   משה בקר בשם ועד הפועלים החקלאים; מנהל בית הספר חיים רבינוביץ; זלמן ריבלין בשם ועד ההורים. "תשובת בנין ותרבות לפרעות מצד מרצחים; חנוך הדור הצעיר ברוח של עמידה זקופה ושל הגנה" כתב 'דבר' [ 12 ספטמבר 1929]  והוסיף: "הבית יבנה מכספי תרומות".   הוחל בעבודת בנין בית הספר, תושבי המקום נענו בעין יפה למגבית, גם מועצת המושבה [רמת-גן] השתתפה בסכום כסף אבל, להקמת הבית דרושים למעלה מ-   500 לא"י   [לירות ארץ-ישראליות שהיו שוות ללירה שטרלינג הבריטית]. "בימים הקרובים מתחילה מגבית בין בעלי המגרשים הגרים בתל-אביב וביפו" כתב 'דבר' [ 7 אוקטובר 1929]. 

 ביום הולדתו ה- 74 [23 בינואר 1934]  אמר יצחק ליב גולדברג: "עסקים פרטיים אין לי, כל עסקי – בנין ארץ ישראל".

הוא נפטר בשוויץ, אחרי השתתפותו כאורח בקונגרס הציוני הי"ט, ביום ט"ו אלול תרצ"ה, ובכ"ה אלול הובא ארונו לקבורה בתל-אביב בבית-הקברות הישן ליד קבר ששת קדושי תרפ"ט ובנו בתוכם . בצוואתו הנחיל את מחצית הונו [כ-  75,000 לא"י ] לקרן-הקיימת-לישראל כדי שההכנסה  תשמש קרן לתמיכה קבועה למפעלים שונים ולמוסדות תרבותיים.

יעקב  - אחיהם של יצחק ליב ובוריס דב נפטר בתחילת חודש שבט תרצ"ו [26.1.1936] ונקבר בבית-העלמין 'טרומפלדור' בתל-אביב.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים