אליהו רוניא מזי"א - מת כשחלה בברחו ממאסר בדמשק
18.10.1919 – ירושלים

בית-העלמין הר-הזיתים, ירושלים, חלקת הקדושים: חלקה א', שורה יב', קבר 15

טכסט:
פ"נ
הבחור המשכיל על"ה
שהקריב את נפשו
בעד שחרור ארצו
מר אליהו רוניא ז"ל
שתלא מוסמך
בן הד"ר אהרן מאיר
מזיא נ"י
נולד ז ניסן התרנו
ונלב"ע כ"ד תשרי תר"פ
אחרי מחלה ממושכת
שתקפתו בשביה
בעת המלחמה תנצב'ה

בן יחיד להורים, מבחירי העלייה הראשונה, תלמיד מוכשר ובוגר בית ספר לחקלאות בצרפת, שהיה עוזרו של אהרן אהרנסון במלחמתם בארבה וכאיש ניל"י נאסר ונשלח לכלא חאן איל-באשא דמשק. נמלט ממאסרו ובדרכו ארצה חלה. נפטר בירושלים ליד אביו, הרופא, והוא בן כ"ג.

אליהו רוניא נולד לאז'ני בת משה גוטמן ולד"ר אהרן מאיר מזי"א ב-ז' בניסן תרנ"ז [21.3.1897] במושבה ראשון-לציון. שמו הכפול ניתן לו לזכר סבו- אליהו-איסר ועל שם שתלן הכרמים התלמודי - רוניא. שתלא = גנן, כורם.
סבו - אליהו-איסר היה בנו של ר' אהרן מקלצק מצאצאי הרב ישראל איסרליש מגדולי הפוסקים באשכנז. יש אומרים כי השם מזי"א הינו ראשי-תיבות של מזרע ישראל אוסטרליץ, יש אומרים מזרע יהודים אנוסים ויש אומרים מזרע ישראל איסרליש.

ד"ר אהרן מאיר מזי"א, יליד עיירה הסמוכה למוגילב, ביילורוס. 'עילוי' בישיבה החסידית מיר "איש מצויין בתלמוד, במדע, בספרות ובבלשנות העברית"; למד מוסיקה, רבנות והנדסה בברלין, הנדסת מכונות ורפואה בציריך. לפני עלותו ארצה השתלם במחלות טרופיות וריפוי עיניים בפריס. הגיע בשנת 1887 לשמש רופא למושבות הברון – בראשון-לציון, והוא בן 31. "חלוץ אשר קנה לו שם גדול בדברי ימי הישוב הישן". בדרכו לארץ עבר דרך קושטא – היה לנתין עות'מאני ועבר את הבחינות הממשלתיות, שזיכו אותו ברישיון עבודה בארץ ישראל - "בכל המושבות, שמגדרה ועקרון בדרום ועד פתח תקווה, שבצפון היה מבקר רכוב על סוס או על חמור".
בתור ציוני-מעשי נטע את הפרדס הראשון בפתח-תקווה, והעסיק תמיד פועלים עברים [יש האומרים, כי הפרדס הראשון ניטע ב'אחוזת לחמן' ע"ש של יהודי עשיר מגרמניה, על ידי הרב אריה ליב פרומקין], יחד עם יהושע שטמפפר ואחרים היה ממקימי אגודת "פרדס" בפתח-תקווה - בחנוכה תרס"א ייסדו את הקואופרטיב הראשון בארץ לשיווק הפרי של פרדסי היהודים "לבל יפול ברשתם של הסוחרים הערבים".
על פי הצעתו, הנהיג הברון נטיעת אקליפטוסים במושבות כאחד מאמצעי התברואה נגד הקדחת. ד"ר מזי"א בעצמו חלה בקדחת שעה, שטיפל בחולי המלריה במושבה ראשון-לציון.
היה ממייסדי 'ועד הלשון' של אליעזר בן יהודה. רוב השמות והמונחים העבריים במקצוע הרפואה המובאים במלונו הגדול של בן-יהודה, הם פרי עבודתו ולימים ערך את המונחים המדעיים בכתב העת 'הרפואה', עיתון ההסתדרות הרפואית בארץ-ישראל.
בראשון לציון יסד בית-חולים למושבות הנדיב ביהודה. כשנמסרו המושבות לרשות יק"א, ובית-החולים שבראשון-לציון נסגר, פנו אליו ראשי 'עדת-ישראל' בירושלים, ובראשם הגאון הגדול רבי שמואל סלאנט להיות הרופא הראשי של בית החולים הציבורי 'ביקור חולים הוספיטל'.
הם עברו לירושלים ואליהו בן חמש.

בשנת תרע"ג השתתף הד"ר מזי"א ביסוד אגודת הרופאים העברים בירושלים [אגודת רופאים מדברי עברית = ארמ"ע] וגם נבחר פה אחד ליושב-ראש.
בסוף המלחמה הצטרף לחוגי העסקנים הישנים מראשי הכוללים האשכנזים וגבאיהם, יחד עם הרופא ד"ר נפתלי וויץ ומרדכי אדלמן [מיוחס] ממקורבי הרב זוננפלד ו'אגודת ישראל', שיצאו כנגד הד"ר יעקב טהון מהנהלת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ומר אליעזר הופין מבכירי בנק אפ"ק וממתנגדי ניל"י - וכך במרס 1918, הוקמו שני ועדים: 'ועד העיר ליהודי ירושלים' הידוע גם בשם 'הועד המשותף' בראשות טהון והופין ו'ועד העיר האשכנזי' לעדה זו בלבד.
בנו היחיד רוניא כבר ישב בכלא דמשק.

כשנולד הבן אליהו רוניא במושבה ראשון-לציון, תלה בו אביו תקוות רבות וקיווה כי יהיה אחד הבונים בארץ. הבן, אכן כל חייו הקצרים – חתר לכך "אהב את ארצו היפה בכל חום נשמתו הצעירה".

בירושלים קיבל הילד חינוך מסורתי וכללי. בנעוריו למד בבית הספר התיכון בז'נבה שבשוויץ, אחר כך השתלם בחקלאות במונפלייה ובננסי שבצרפת, וקיבל תואר מוסמך למדעי הטבע באוניברסיטה של ננסי.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל והחל לנהל את פרדס אביו בפתח-תקווה.

במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, הכתה בישוב גם 'צרת הארבה' נחילי החגב עלו מן המדבר והשמידו כל ירק מניצן צנונית ועד פרדס בוגר "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם..." כתב הסופר והפרדסן משה סמילנסקי איש רחובות.

המושל הצבאי אחמד ג'מאל פחה מינה את אהרן אהרנסון למפקח הכללי למלחמה בארבה, כל עזרה לא הוגשה ללוחמים בארבה מצד השלטונות התורכים - אהרן אהרנסון התפטר והשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה; הם הטילו חובה על כל אדם, שעבר את גיל 15, ללקט 16 ק"ג של ארבה ליום או לשלם קנס גדול. פקודת הרוממות יצאה מעם השליט, שעל כל איש ואישה בכפרים לצאת לשדות, ובעזרת מזלגות וכפות לחטט באדמה התחוחה, להוציא ממנה את אשכולות הביצים, שהטיל הארבה. על כל איש למלא בהם שק מלא ולהמציאו לשוטר, שימצא למטרה זו בכל כפר. והוא ישרוף את הביצים, "ובא לציון גואל"...כתב המחנך כרמי.
יצאו, מילאו שקים הביאו לשוטר, קיבלו קבלה וכשראו את שכניהם הערבים לועגים, נתן כל אחד לשוטר בישליק במקום שק ביצים ונרשם על ידו, שהוא מילא חובתו למולדת והארבה מושמד. במושבות-יהודה אחזו הפרדסנים באמצעים דראסטיים יותר: הם הקיפו את הפרדסים בתעלות עמוקות, כדי למלא אותן מים ולהטביע בהן את הארבה בבואו למקום. היו שהשיגו פחים והקיפו בהם את פרדסיהם. בדגניה קנו בד מלמלה, עטפו בו את נוף העצים בפרדסם ונרגעו. החסידות, שהגיעו זללו את השרצים, אבל בעיית הירוק לא נפתרה - בקע הגזם והוא רע מכולם, אחריו נראתה הארץ חרוכה ושחורה, העצים מקולפים וללא עלה אחד. לימים השקו את מצבות העצים, וכעבור חודשים, העצים שבו לתחייה.

אליהו מזי"א כאזרח עות'מאני התגייס לצבא התורכי וכאגרונום קיבל תפקיד של יועץ חקלאי למפקדה התורכית בחזית תעלת סואץ, צורף למטהו של המפקד התורכי הבכיר בהג'ת ביי. שם שימש גם צנזור וטיפל במסמכים סודיים הקשורים במצב החזית ושל מכתבי החיילים. תוך כדי עבודתו בא בקשרים עם אהרן אהרנסון והיה לאחד מחברי ניל"י - ארגון קטן שעסק בעיקר בריגול, כדי לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו גם בהברחת כספים מחו"ל ליהודי ארץ ישראל הסובלים מן המלחמה.
כחבר הארגון היה רוניא אוסף מידע בעל חשיבות, ומעבירו לנעמן בלקינד בראשון-לציון –מרכז הרשת בדרום.

באר-שבע הייתה מרכז צבאי תורכי, ועל כן היה הריגול באזור הזה חיוני ביותר. הפעילים של ניל"י, באזור היו איתן בלקינד [אחיו של נעמן] ואליהו רוניא מזי"א - קצינים בצבא התורכי. סיוע קיבלו ברחובות, בעקרון ובקסטינא היא באר-טוביה. מרכז איסוף הידיעות הייתה החווה רוחמה, ובה שמונה עשר איש ובכללם שלוש נשים, חוץ מבני משפחת אלקאיים מעזה.
החווה רוחמה נקודה אסטרטגית חשובה לצבא התורכי-גרמני במרחק כשעה וחצי מחזית עזה – באר-שבע. יום, יום השתמשו בבאר ובבריכת האגירה הפרטית של החווה כשלושת אלפים חיילים, הם ובהמתם: הגמלים, הסוסים והפרדות. סביב החצר של רוחמה חנה מטה הדיוויזיה ה- 51 עם ראש המטה נורי דין ביי.

יוסף לישנסקי בא לחווה כראש קבוצת 'המגן', שנבחרה לשמור על מקום. הייתה לכך חשיבות מיוחדת לפעילות ניל"י - רוחמה שפעה קצינים וחיילים תורכיים מפקדי החזית ויועצים. אהרן אהרונסון בתפקידו כמדביר הארבה הסתובב במחנות התורכים, גם בנגב. רוחמה הייתה בסיס לפגישות עם נעמן בלקינד. התורכים, החלו לחשוד ובדצמבר 1915 לכדו את אבשלום פיינברג בדרכו למצרים וכלאו אותו בבאר-שבע. יוסף לישנסקי וחבריו תכננו את הברחתו לרוחמה, למורת רוחו של מנהל החווה צבי הירשפלד וקומץ עובדיה חלקם מ'השומר'.
אהרן אהרנסון, איתן בלקינד, אליהו מזי"א קצינים בצבא התורכי לחצו על הירשפלד, להעלים עין מפעילותם, ואפילו כך אומרים - שיתפוהו בפגישה, שהייתה שם מטעם האינטליג'נס הבריטי עם לורנס איש ערב הוא איש המודיעין ליוטננט-קולונל תומאס אדוארד לורנס, ארכיאולוג, הרפתקן וסופר.
לא היה קל לקיים סודיות מוחלטת, נוצר מתח. החששות לשלום רוחמה גברו והירשפלד לא האריך את החוזה עם 'המגן'. סוף תרע"ו. אנשי ניל"י איבדו בסיס חשוב.
אהרן אהר,ונסון קיים את הבטחתו לג'אמל פחה, נלחם בארבה, נוצח ככולם, ונעלם.

בתחילת ספטמבר 1917 תפסו התורכים יונת דאר שנשלחה, כך אומרים - על ידי שרה אהרנסון. את ההודעה המוצפנת, לא הצליחו לפענח. אבל ידעו בוודאות שקיימת רשת ריגול.
כמה ימים לאחר מכן, יצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, לפתור את תעלומת היעלמותו של אבשלום פיינברג. הוא נתפס בדרך, נחשד כמרגל; נחקר, נשבר, וסיפק לעות'מאנים פרטים על הרשת. החל מרדף אחר אנשי ניל"י.
יוסף לישנסקי נעצר 20 יום אחריו, ובידי המודיעין העות'מאני יש לפתע רשימות של פועלים ואנשי 'השומר'.
התורכים עלו על עקבותיו של אליהו מזי"א והוא 'נתפס למלכות' כחשוד בריגול. בסתיו תרע"ז נעצר בבית אביו בירושלים. יש אומרים, שארוסתו היפה, לאה שליט מבנות ראשון-לציון, בת המייסד אליעזר אלחנן שליט, שיחדה את הפחה התורכי, על מנת שלא יוציאו להורג את אליהו וימיר את עונשו במאסר ממושך.

אליהו הובל כבול בשלשלאות לדמשק, מקום שם נכלא בכלא חאן איל-באשה. במשפט שנערך לו נידון לחמש-עשרה שנות מאסר בתור פושע-מדיני, שהוחלפו מאוחר יותר בשלוש שנים תמורת תשלום לא קטן. בכלא ישב עשרה חודשים יחד עם עריקים או משתמטים מהצבא [בתורכית -פרארים] מערי הארץ ומושבותיה כמו מזרחי, אסירים פוליטיים ואפוליטיים כמו ניסן קנטרוביץ' האיכר מרחובות, שהתפרסם בכישרונו לחבר שירים בכלא, שהושרו על ידי האסירים או כמו הירושלמי ד"ר משה ניימן, קצין בצבא התורכי ואיש ניל"י, - גם פועלים עבריים מפתח-תקווה ואנשי 'השומר' כמו פליישר, שמואליק הפטר ומאיר קוזלובסקי.
בכניסה לכלא - שער, בקומה הראשונה - ערבים. כשהיוס-באשי [סרן] מפקד בית הסוהר הלקה אחד מהם בפאליקות על גניבת לחם או על עבירה אחרת, צרחותיו היו מגיעות עד לחדרו של מזי"א בקומה השנייה, חדר לעצמו. יש ושיחקו שם בקלפים [אסור על פי חוקי בצבא] הידידים יצחק, מאנזה, סטרומזה או איתן, עם מפקד הכלא אכלו מישמיש ושזיפים שקנו בשוק סלחייה ומזיא הסדיר בהזדמנות חגיגית זו אישור לחבר זה או אחר לצאת איתו העירה לבית המרחץ, כמובן שבליווי איש-צבא. למזיא יש אישור קבוע ליציאה יום-יומית לטיפול בשיניים, אימו דאגה לכך. בדרך אכלו גלידה. ביום-יום התרחץ גם הוא במים קרים מהכד. חיים על שמועות: התקוממות דרוזים באנטי-לבנון, בולגריה נכנסה למלחמה וכבר כבשה את אנדריאנופול, גרמניה שמה מלחים גרמנים על הצי הרוסי, שהיה בידי תורכים, והאחרונה דורשת שתיקח אותם בחזרה. אנגליה הודיעה לבעלות בריתה, שהם יכולים לעשות שלום נפרד ולא אכפת לה, היא לא תעשה שלום היא תעשה בלוקאדה מצור - על הצי הגרמני וכך זה תכריח אותם להיכנע. סיפרו כי אנואר פחה שר המלחמה וטאלעט פחה ראש הממשלה ירדו, ואת מקומם לקחו 'הגמל הגדול' הוא גא'מל פחה והואלי - מושל מחוז דמשק; שהוחלט אצל ה'דוד פייטל' - הבריטים - שתיכף אחרי איסוף התבואה מהגורן יצאו לכבוש את סוריה ופלשתינא ושרוברט בנו של הקיסר וילהלם נהרג על יד פריז ושם נקבר. ישנה שמועה, שהעיתונים הגרמנים כותבים שבחזית ארץ-ישראל פועל גדוד יהודים אמריקנים והם מצטיינים מאד.
בכלא אחרי היריה מהתותח, זאת אומרת בשבע לפנות ערב, עלו על הגג לנשום אויר צח, רקדו ריקודים שונים כמו דבקה ועוד, שרו שירים שונים בערבית וגם בתורכית וגם שירים וולגאריים, מזיא ניגן בכינורו, הפועלים התווכחו אם יותר יפה לעבוד איזה עבודה רק לא לקבל את הקצבה או להיפך, מאחר והם קרבנות הציבור "הם רשאים לחיות על חשבונו ולא לעבוד", ושרו ביידיש, ברוסית ובעברית.
אסירי ה'השומר' מאורגנים. המלון של הגברת גורדון או המטבח, שפתחו ברחוב-היהודים משמשים אותם לפגישות עם השליחים כמו , הרצפלד, בן-יעקב מדגניה ונטע נציג הפועלים. יש להם כסף, אחת לחודש מקבלים הקצבה. חיים בקומונה. ספקטור מ'השומר' נסע הלוך ושוב הביא להם ידיעות, כסף ו'דברים טובים'. דאגו להם.
הוריו של רוניא הגיעו הביאו לו כסף ואת כינורו. אמו סיפרה שהפרוקרור - התובע הכללי - אמר שניתן לשחררו תמורת חמישים לירות תורכיות. האסיר מזיא סירב - זה עתה נבחר עם יצחק רוזנברג מ'השומר' לייצג את כל האסירים בנושא השחרור כדי שלא כל אחד ואחד יעבוד לחוד "גם עבור אלה שאין להם כסף".
יצחק רוזנברג איש 'השומר' ומבוגרי מרחביה היה חבר בוועד הסיוע האמריקאי החיפאי והארצי – פעל יחד עם מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן ובצלאל יפה כדי לחלק את כספי העזרה "שלא כצדקה", היה ממלא מקומו של יהושע חנקין בחברת 'הכשרת הישוב', כשזה גורש לבורסה שבתורכיה והיה ל'מוח'תר' העדה היהודית בחיפה. בשעת רדיפת התורכים אחרי קבוצת 'ניל"י' , בספטמבר 1917, נאסר יחד עם שבתאי לוי, מי שנמנה בזמנו עם סגל הפקידים של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בזכרון יעקב והפך לאחד מרוכשי הקרקעות הבכירים בחברה, הואשם באשמת ריגול בהיותו איש 'השומר' ידוע ומוכר, הושם בכלא דמשק.
הוטל על השניים, על יצחק ורוניא לבוא במשא-ומתן עם השופטים הרוצים מאתיים לירות זהב תורכיות ועוד מאה שכר טרחה למתווך 'הבחור' או 'השיקסה' אותם הכיר להם פרץ; פרץ, היה אסור עם אנשי ניל"י לאחר ששוחרר מן הכלא נאסרה עליו היציאה מדמשק, החל לפעול למען חבריו בכלא הצטרף לאברהם הרצפלד ויצחק בן יעקב, שפעלו בענייני האסירים בעיר מטעם 'ועד ההגירה' כשליחי היישוב. בהיותו שולט בלשונות רבות - עברית, לאדינו, יידיש, ערבית, תורכית וצרפתית נרתם פרץ לסייע בחילוץ האסירים היהודיים מכלא חאן איל באשה וגם מכלא הג'מע.
השנים קיבלו 'כוח הרשאה' בכתב שהם ינהלו את כל העסק עד סופו כולל הרשאה לבנקים. ועד ההגירה המיוצג על ידי אפרים שליחו של 'הדוקטור' לא רצה כל קשר איתם. נפגשו גם עם דוד ילין.
'הבחור' רוצה בעד ארבעה – ארבע מאות לירות תורכיות, מזיא גמר איתו על מאה ועשרים לירות בעד שישה איש בתנאי שיום לאחר בוא 'הפקודה' – צו השחרור - הם יוצאים לחופשי.
מזיא קיבל לקריאה מגרשון פליישר את ה'רונדשאו' שם נכתב כי "הדסה פארבאנד" באמריקה החליטה לתת חמישים אלף פונט בכל שנה על מדיצינסקי פרסונאל – צוות רפואי - בארץ-ישראל,שכבר יוצא לדרך, וגם שבניו-יורק הפועלים היהודים נתנו יום עבודה עבור ארץ-ישראל ואספו סכום של מיליון ומאתיים וחמישים אלף דולר.
האסירים משתובבים על הגג – שופכים מים זה על זה, העלו תאורה חשמלית שרו כל מיני שירים; מזיא ליווה את השרים בנגינת כינור. הוא שייך לאינטליגנציה כשהגיעו בני משפחתו ישבו עם מפקד הכלא בפינה משלהם. בתום הערב ירדו האסירים מהגג בשירת 'התקווה' לצלילי כינורו של מזיא. משפחתו חזרה למלון 'ויקטוריה' מלווה על ידי היוס-באשי.

בינתיים סיפרו כי יוון ובולגריה הכריזו מלחמה על תורכיה, שהרגו את טאלעת פאשא באמצע הרחוב ואת אנואר אסרו. 'הגמל הגדול' צריך לבוא לעיר להכריז על שביתת נשק בין אנגליה ותורכיה. יש שמועה, שבאה 'סליחה' בשביל מחצית מהאסורים, יש אומרים רק 'הפוליטיים'.
ובינתיים קשיים, ביורוקרטיה, כפילויות, מאזיה ויצחק כמעט כל יום נפגשו בעיר עם פרץ הלכו ל'הבחור', וזה הבטיח שהנה הנה הכול מסודר כבר יוצאת קבוצה של חמישה לחופשי, הלכו ל'שקסה' וזו הבטיחה שהנה כבר שבעה יוצאים, כסף כולם רוצים. תוצאות עדיין אין. מחכים לניירות.
דיברו עם הבימ-באשי [סא"ל] מכירו של ד"ר סאבי, שיפעל אצל שוקרי פאשא לזרז את עניין הניירות.
הידיעה בדבר הסליחה לפליטים מתעצמת סיפרו שהסולטן החדש דרש מהמניסטריום שלו בעת שהציעו לו להיות סולטן סליחה כללית ל'פוליטיים'. בית-הסוהר רעש וגעש, גם הערבים. התחילו להשליך הכדים ולשבור אותם, גם הערבים. היוס-באשי בא, עלה על המדרגות וצעק "יחי החופש!" והלך עם ד"ר סאבי למלון לשתות קוניאק.
יש שמועה שהגרמנים עזבו את פלשתינא.
חבריו של מזי"א, 'הזכרונים'- זה כינויים של אנשי ניל"י בפי 'השומרים' - מדברים על העתיד - הכול ישתנה: בנצרת תבנה עיר, בכינרת מעון קיץ, בטבריה ישכללו את מעיין-הרפואה, במטולה בטח יהיה פנסיון "ככה שמכל הצדדים ישרור השוק ואי-אפשר שכל זה לא ישפיע על האיכרים ועל הפועלים אפילו".
באה אימו, אז'ני, וסיפרה שהביי אמר לה, שיש כבר פקודה בדבר 'הסליחה', שיגישו לו בקשה והוא יסדר כבר את הדבר. בעיר סיפרו ש'הסליחה' חלה על כל הפושעים המדיניים; 'הבחור' הכין רשימה, האם ברד ומזרחי בתוכה?
מזיא ויצחק מיהרו למשרדי המחוז שם נודע להם, שהפקודה כבר הגיעה - הם מקבלים את הפקודות ישר מקושטא אבל האסירים תחת רשות המשטרה הצבאית ולכן את הפקודות מקבל ג'אמל פאשא. מזיא ברר - אכן הפקודה הגיעה אלא שה'גמל הגדול' לא הבין אותה עד סופה ושלח טלגרמה לקושטא להבהרות, עכשיו זה בטיפולו של המופקי קומנדנט - קצין מודיעין. אחד הקצינים במפקדה הבטיח, שהוא יסדר את זה על הצד הטוב.
מאזיה הלך ל'בחור' ואמר לו שעברו כבר עשרה ימים, והוא עוד לא גמר כלום ואם עד מחר הוא לא יעשה דבר החוזה בטל. בינתיים את כל ההוצאות עליו, על מזיא. סיפרו כי שרה לפני שירתה בעצמה השאירה כסף ביד אהרונסון הזקן כדי שיחלקו לפעילים הכסף נעלם. האסירים אמנם החליטו שיחזירו לו את הוצאותיו בגמר העניין, אולם ערך השטרות יורד פלאים. פרץ מחליף שטרות נייר בזהב. 'השיקסה' דורשת כי בשבת ישלמו את הכסף.
הבעיה היא לבחור מה טוב בעבורם, לאן רוצים שיימסרו את המשתחררים - אם הם לא אנשי צבא. יש אפשרות כי ימסרו לידי קצין המודיעין וזה וימסרם למקום בו נאסרו. זה טוב?
מזיא ויצחק נפגשו במסעדה עם המודיר-פוליס - מפקח המשטרה - והוא הבטיח להם שאם ימסרו אותם אליו הוא יוציאם לחופשי בלי ערבות.
לפנות ערב באה אימו של רוניא ומסרה בשם הביי, שאכן 'הסליחה' חלה גם עליהם והוא, הביי מחכה משעה לשעה לנייר ושהוא יכתוב יחתום עליו מבלי להוסיף לאן שימסרו אותם ואז יש סיכוי טוב שלא ימסרו אותם לצבא ותיכף ישתחררו.
מזיא ברר - בידי קצין המודיעין ההחלטה אם להוציאם לחופשי או שימסרו אותם לצבא, זה בידו ולא בידי השופטים.
בא התובע הכללי ואמר בתורכית שישנה 'הסליחה' על אלו, שישבו כבר שני-שליש מזמנם ואומר, שיגיש בקשות שמבקשים סליחה ומתחרטים, יסלחו ותיכף ישחררו אותם. מדבריו הובן שהוא רוצה כסף ו'השיקסה' אמרה שישנה פקודה שכל 'הפוליטיים' ישלחו לתוך הארץ ולכן מוכרחים יהיו למסור אותם להפוליסיה ואלי - למשטרת המחוז, והצליחה לשחרר את יצחק. זה לא חזר הביתה ונשאר לעבוד בשחרור חבריו. הוא סיפר למזיא כי "לפני זמן המלה ריגול הייתה מעוררת בו גועל נפש, ובזמן האחרון התחיל להתייחס אחרת לכל זה, בייחוד כשראה איך הערבים עובדים - לא השאיפה לכסף מניעה אותם, אלא הם באמת רוצים לעזור להגשמת שאיפותיהם "לו עזרנו להדוד בידיעות בטח היה מתקדם מהר ואנחנו היינו נגאלים. ההתנגדות הייתה מפני שחסו על האנשים והמושבות שיסבלו אם יתפשו ולא הבאנו בחשבון את התועלת. הנה בחוץ לארץ לא מתחשבים, שאנחנו פה נסבול ומדברים באופן ברור על הכסף. באמת זוהי עבודה לא יפה אבל כל זמן שעוד שורר בעולם כוח האגרוף ושהחזק שולט בהחלש באופן אכזרי אז להחלש הזכות להשתמש בכל מיני אמצעים במלחמתו בעד חופשו".
'השקסה' מעודדת מהצלחתה אומרת למזיא שאפשר לשחרר את ד"ר סאבי תמורת מאה לירות. מזיא ניהל איתה משא-ומתן והסכים לתת רק חמישה עשר מפני "שהוא זה שצריך לתת את הכסף".
עכשיו צצה שאלת הווסיקות. וסיקה- 'תעודת קבלן', תעודת שחרור מהצבא. המחזיק בה נחשב לעובד אזרחי החיוני למאמץ המלחמה התורכי. מעין רישיון אישי להתהלך באזור על דעת השלטון. ביקש מזיא בדחיפות מפרץ שיסדר וסיקות. שבע לירות בעד כל וסיקה גמר עם 'הבחור' והוא הקבלן.

מאזיא עם ניסן ומזרחי כבר שילמו בעד עבודת 'הסליחה'. לברד חסרו תשע לירות ואמר, שאם לא ישלמו בשבילו הוא יברח. מזיא כעס ואמר שהוא ילך לביי ויגיד לו את זה ותיכף יעבירו אותו מכאן. העצבים מתוחים.

והשמועות רצות: סיפרו שכשלושים בדווים התנפלו בלילה על האווירונים הגרמנים וחיבלו בהם, היה קרב יריות ומהבדווים נהרגו אחדים וגם מהגרמנים; ושלדרא -אדרעי -נכנסו הדרוזים ולא נותנים לרכבות ללכת לעמאן; שסולימאן ופון סונדרס עם המטה-הכללי עוזבים; שחיפה נסגרה לא נותנים לצאת ולא להיכנס; שאוניות 'הדוד' בסביבות זיכרון.
מתל עדשים שלחו ל'השומרים' אבטיחים, מעט פרודוקטים, לחם, דברים טובים וריבה מענבים. ומשפחת מזיא קיבלה רישיון להיכנס לביתה סהור בכל יום.
בערב בית-הסוהר קיבל צורה של מועדון חברתי - בכל פינה ופינה יושבים קבוצות אנשים ומשחקים בקלפים, בשח או בדמקה.
העניינים לא זזים. בחג-הקרבן לא עובדים כחמישה ימים. הזאבאט- הקצין - מת מחולירע ועשו הסגר על החצר. מספרים שבדווים התנפלו על מחנה לפני דרא, שלוש תחנות מפה, ותנועת הרכבות נפסקה; אנשי צבא גרמנים נסעו לשם להשקיט את המרידה.

שנה חדשה - תרע"ח - שמועות על העברה לצפון, לחלאב ,מולידות מחשבות על בריחה.
ניסן וברד רוצים לברוח. אברהם בולגרי מתכנן לעבור אל הדרוזים - יש מדי פעם אורחות-גמלים לשם.
הבק הציע לאיתן לעזור לו אם ישיג כסף בשביל סוסה ונשק, אוכל בדרך ומלווים להראות את הדרך הוא נותן.
פרץ מסר בשם ה'שיקסה', שעוד אין החלטה לגרש.
מזיא חושב אודות בריחה, אבל לסמוך על זה קשה מפני שבטח כולם ירצו לעשות את זה וישמרו אחד על השני, "כל אחד מציץ". הוא יודע שכל אלה דיבורים וכשתבוא הפקודה לשלוח אותם לא יועיל כלום.
שכנראה עד אחרי המלחמה לא ישוב כבר לארץ-ישראל, מחכה לו גלות בצפון.
והנה שמואליק מ'השומר' השתחרר.
איש-צבא ערבי שבא מדרא, סיפר שהפסים כבר תוקנו והרכבת הולכת ושהאנגלים כבר בצמח.
ד"ר סבי סיפר, שחיפה וחדרה כבר בידי 'הדוד', מדברים על תול-כרם ונאבלוס.
הבק סיפר על עשרים אלף בדווים העולים על העיר.
הגברת מזי"א שמעה מאחד הפקידים הגדולים כי נפלו חיפה ונצרת.
באו אנשים וסיפרו, שצמח בוערת ושלקחו את טבריה.
הרצפלד מחפש דרכים להסיע את האסירים הביתה.
"מאיפוא שאברח, מהדרך או מבית-הסוהר מחלאב?" חשב רוניא.

בערב באו לפתע סוהרים ודרשו מכול אחד את פנקס בית-הסוהר שלו עבור התובע-הכללי, חשבו שזה כדי לסדר את רשימת הקבוצות, שצריכים לשלוח מפה ונסערו. מזיא היה בטוח שזה בשביל לגמור את עניין השחרור שיהיה לכל היותר מחרתיים.
והנה ד"ר ניימן השתחרר. חברו של 'הברבר' אומר שגם קוזלובסקי מ'השומר'.
הלכו מזי"א ויצחק המשוחרר עם התובע-הכללי למשטרה - לא היה שם איש, הלכו לבית-המשפט חיכו לריק עד שעה שתיים וחזרו למשטרה. טאליט-ביי לא היה, לפנות ערב בא, הסתבר שזה כבר לא בידו אלא בידי איזד-ביי. בתקווה שאולי גם איתו יסדרו דבר מה חזרו לבית –סוהר. הסמל חסן סיפר ששולחים את האסירים בקבוצות קטנות בלילה. שיש לו פקודה לא לתת לאיש לצאת ולא לתת לאורחים להיכנס . התכוון ליצחק.
ג'לל-ביי לא כתב, שיוציאו אותם לחופשי כפי שהבטיח, מפני שבמצב הנוכחי הוא צריך להתייעץ עם הואלי – מושל המחוז
פתאום באה פקודה לשלוח אותם לתוך הארץ, לחלאב, תחילה ארבעה אסורים ואחרי זה שבעה. מבחוץ שומעים את רע מי 'הדוד' ההולך ומתקדם בצעדים מהירים. אומרים שהוא כבר בקנטרה.

משקרבו הבריטים לדמשק התכוננו התורכים והגרמנים לעזוב את העיר ולקחת עמם חלק מהאסירים, אליהו מזיא היה בין הרשומים להישלח לאנטוליה. תחת מטר כדורים נשלחו האסירים מדמשק, חודש לפני כיבושה. קבוצת נדונים בהם איתן בלקינד וגרשון פליישר הצליחו להימלט בעזרת אברהם הרצפלד ו'בקשיש'.

הקצינים התורכים ארזו את מזוודותיהם הצבאיות ועלו ברכבת העמוסה. אלה, שלא נמצא להם מקום בקרונות הסתדרו במכוניות, הנשארים נסו על גמלים וסוסים. כולם התנקזו אל נקרת עבאנה, בה עוברים מסילת-הברזל והכביש גם יחד. כוחות הברית ערכו בהם טבח.

גדוד החוד של דיביזיית הפרשים החמישית הגיע לדמשק ובהם אלכס אהרנסון ויוסף דוידסקו הם מצאו את האסירים היהודים ושיחררו אותם מבתי-הכלא קרועים, בלואים וחולים. התאריך הוא אוקטובר 1918.
חיל הפרשים לא שהה בעיר, הם רק עברו אותה. ביקשו להגיע צפונה כדי לרדוף אחרי התורכים.
כשהגיעו הלגיונות הערביים של לורנס אל שערי דמשק, נכנעה העיר באופן רשמי לפני האמיר פייסל – צעד דיפלומטי של הגנרל אלנבי. מספרים כי לורנס מיהר אל קבר סאלח א-דין. המקושט בדגל משי כבד וזר מברונזה נקבע לרגליו על ידי וילהלם קיסר עם הכתובת : "מקיסר אדיר לקיסר אדיר" ולקח אותם כשלל מלחמה. את חסן ביי תלו.
כשהגיעו האסירים היהודים לרייאק שבין סוריה לאנטוליה הופצצה הרכבת על ידי מטוסי חיל התעופה המלכותי. במהומה שפרצה ברחה קבוצת אסירים, ומזיא ביניהם אל ההרים. שם התנפלו עליהם שודדים, ושדדו מהם כל אשר להם. הבורחים המשיכו בדרכם לארץ-ישראל. באחד מלילות החורף כמעט ונתפסו על ידי פלוגת חיילים תורכיים אולם הספיקו לקפוץ אל נהר הליטאני והתחבאו בקרבתו במשך כל הלילה. באותו לילה חלה מזיא. חולה המשיך בדרכו עם קבוצת הבורחים, הגיע לביירות ומשם הפליג בסירת מפרש ליפו. הוא הגיע לארץ מדוכא, רצוץ בגופו ובריאותו מעורערת.

למרות זאת התחיל מזיא להשתקם - חלומו להקים חברות גדולות להכנסת מכונות חקלאיות לארץ – חברות של יהודים, שיהיו חלוצי תרבות חקלאית, כדוגמת מורו ורבו אהרן אהרנסון קם - הוא פתח עם דוד חיים סוכנות לייבוא כלי עבודה חקלאיים מתקדמים כמו משאבות וקומביינים ועם עמיתיו ד"ר זליג סוסקין וטריידל פתח את 'המשרד האגרוטכני'.

מאמצי אביו, הרופא הידוע ,לרפאו ולהשיבו לאיתנו לא הועילו - גם ברגעיו האחרונים דיבר מתוך חום רק על התורכים הרודפים אותו. בכ"ד בתשרי תר"פ [18.10.1919] בשבת, פרשת 'בראשית', מת. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקת הקדושים, הר- הזיתים, ירושלים.
בלוויה הגדולה השתתפו כל מוקירי ומכבדי משפחת מזיא; בהם מר אברהם אלמליח ראש לשכת העיתונות של 'ועד הצירים', שחזר זה עתה מגלות בדמשק; אהרן אהרונסון שניהל דרך 'ועד הצירים' את ענייני הישוב היהודי בארץ בתחילת הכיבוש הבריטי, ומר דוד ילין, איש החינוך העברי, ששב אף הוא מגלות דמשק שם נפטר בנו שמריהו ממגיפת טיפוס הבהרות- הספידוהו בביתו ובדרך להר-הזיתים. "והעם המלוה הוזיל דמעות על האי שופרא ודבלי בארעא. מנחם ציון ינחם את משפחתו הכבודה ואת כל המתאבלים עליו ובציון וירושלים ינוחמו ונפש הנפטר בקצרות ימים תהא צרורה בצרור החיים" נכתב ב"דאר היום".
אחד המספידים שאל: "במה אפשר לנחם את ההורים שנלקח מהם בן-יחיד, שעשועי זקנתם?"

סוף דברארוסתו, לאה, התחתנה זמן מה לאחר פטירתו ולבנה הראשון היא קראה אליהו, על שם ארוסה הראשון "שהקריב נפשו בעד שחרור ארצו", כתב דניאל פרמביץ בעלון הדיגיטלי של עמותת הר-הזיתים. גיליון מס' 15, תשרי תשע"ב, אוקטובר 2011. לבעלה זה קראו אסף ציפרין.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה
המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.

לאיתור הקבר של אליהו רוניא מזיא בהר הזיתים, כנסו לקישור

http://www.mountofolives.co.il/

פדרמן שמואל (הרברט) – נפל בפעולת פשיטה מאחורי קווי האויב
24.10.1943 – קאלימאנוס

בית-העלמין הצבאי הבריטי ברודוס

טכסט:

[סמל התותחנים הבריטי]

PAL/8363 GUNNER
H. FEDERMANN

ROYAL ARTILIERY
LONG RANGE DESERT GROUP
24TH OCTOBER 1943 AGE 22


[סמל מגן-דוד ובתוכו כתוב:]
ת'נ'צ'ב'ה'


UNFORGOTTEN BY HIS PARENTS,
BROTHER, SISTER
AND MANY FRIENDS IN ISRAEL

בפרבר הדרומי של העיר רודוס, בצד המערבי של הדרך המובילה ללינדוס, שוכן בית-עלמין צבאי בריטי לחללי מלחמת העולם השנייה. בחלקה היהודית, הכוללת שני קברים בלבד, נקבר החייל הארצישראלי, הרברט פדרמן, שנפל בפעולת קומנדו באחד מאיי הדודקנס, פעולה ששימשה השראה, כך אומרים, לספר ולסרט "תותחי נברון" [ ''The Guns of Navarone'' , על פי הספר של אליסטר מקלין]

דם ואש בדודקנס
ב 24 באפריל 1920 הציעה ממשלת בריטניה להרברט סמואל לכהן כנציב עליון אזרחי ראשון בארץ ישראל - והוא נענה בחיוב. ב-30 ביוני באותה שנה הגיע הפוליטיקאי מדינאי הבכיר הרברט לואי סמואל (אליעזר בן מנחם) לחוף יפו ולמחרת נכנס לתפקידו.
לא עברה שנה, בכ"ה בניסן תרפ"א 2.5.1921 נולד בווינה שבאוסטריה, לאלינור לבית זאלץ ולד"ר זיגפריד פדרמן, מרצה לשפות, יהודי וציוני - בן זקונים; אח להאנס [ג'והן] ולאווה. האב המאושר התקשר עם לנציב העליון הרברט סמואל וסיפר לו כי החליט לקרוא לרך הנולד על שמו - הרברט סמואל. הנציב העליון הודה לו, והבטיח לסייע לבן לכשיצטרך.
לימים המשפחה עברה לצ'כוסלובקיה. זיגפריד פדרמן ששלט בשפות גרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, צ'כית ועברית, התמנה לפרופסור באוניברסיטת פילזן. מעמדם הכלכלי היה טוב; הם גרו ברחוב קארלובארסקה 30, ובבעלותם היה בית נוסף. בסופי שבוע יצאו מדי פעם לחופשות סקי בהרי הטטרא או באלפים האוסטריים –חבל טירול.

שנת 1938, תגובת המיעוט הגרמני הגדול בצ'כוסלובקיה, שהביאה בסופו של דבר ל'הסכם מינכן' האומלל, הסכם שאפשר לצבא הגרמני להשתלט על המדינה ללא קרב, הדליקה נורות אדומות אצל היהודים.
פרופ' זיגפריד פדרמן, שהתפטר מעבודתו כמורה לאחר 28 שנות הוראה וקיבל גמלה שנתית בסך 240 ליש"ט, התקשר להרברט סמואל וביקש ממנו לממש את הבטחתו, בכך שיסייע לבן הזקונים בן השבע-עשרה הקרוי על שמו, לעלות לפלשתינה, ארץ-ישראל.
באותה תקופה הוגבלה כניסת יהודים לארץ-ישראל בהתאם להנחיות 'הספר הלבן של פאספילד', גזירות, שעוררו התנגדות לא רק בקרב המוסדות הציוניים, אלא גם באנגליה עצמה. בין התוקפים את מסמך פאספילד היה גם הרברט סמואל, שישב בבית העליון משנת 1937, שעה שקיבל את התואר האצולה "ויקונט סמואל מהר הכרמל".
ואכן זכר הוויקונט סמואל את הבטחתו וקיימה - הבן, הרברט פדרמן, עלה לארץ-ישראל עם אשרת כניסה והחל את לימודיו בנובמבר 1938 בפנימייה של בית הספר החקלאי במקווה-ישראל. שם קראו לו שמואל.
בסוף אפריל 1939, חבריו, שלא זכו לסרטיפיקט, עלו בדנובה על ה'קולורדו' כתיירים משם דרך הים-השחור לחוף שפיים, שם נתפסו על ידי האנגלים והועברו למחנה המעצר בעתלית. לאחר ששוחררו, הגיעו בחלקם לכפר-רופין.

העקרב הצהוב
במארס 1939 נטשו פרופ' זיגפריד אלינור פדרמן ובנם בכורם ג'והן (שכונה גם האנס או האנוס) את צ'כוסלובקיה - "על רקע גזעני ופוליטי" – רשמו בשאלונים שמילאו, השאירו את כל רכושם מאחוריהם, ועלו על רכבת, שנסעה דרך גרמניה והולנד. משם, באפריל של אותה שנה, הגיעו באונייה לבריטניה. פרופ' זיגפריד פדרמן היה ליושב ראש ועדת פליטי פילזן ופעיל בארגון היהודי "HICEM". בה בעת הגישו בני הזוג בקשה להגר לפלשתינה.
ביולי 1939 הבת, אווה פדרמן [פדרמנובה בצ'כית] הגיעה בעקבותיהם מפראג [מרחוב ג'רוסלימסקה 3] לבריטניה. "רווקה. יהודייה. דרכון צ'כי, יודעת צ'כית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית. מקצוע: מזכירה" - כך נרשם בטופס מטעם BCRC-CRTF – הוועדה הבריטית לפליטים צ'כים - קרן נאמנות לפליטים צ'כיים.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.

הבן, ג'והן ג'ורג' פדרמן בעל ותק של שמונה שנים בתפקידי ניהול במפעל לנשק ואחר כך במפעל לזכוכית בצ'כוסלובקיה, וקצין מילואים בצבא הצ'כוסלובקי - ביקש להתגייס לצבא הבריטי מיד עם פרוץ המלחמה. בהיותו דובר גרמנית, אנגלית, צ'כית וצרפתית, הועסק תחילה על ידי משרד המלחמה הבריטי, אך מאוחר יותר התגייס לכוחות צ'כוסלובקיה בבריטניה, לאחד מארבעת להקי האוויר הצ'כוסלובקיים של חיל האוויר המלכותי הבריטי; ג'והן שירת בלהק 311, בדרגת לייטננט ["נאדפורוצ'יק" בצ'כית], בסיורים נגד צוללות. בספטמבר 1942, מטוס ה'וולינגטון', שבו טס, ספג אש ממטוס גרמני והוא נפצע. ולאחר שהחלים מהפציעה, היה למפעיל ראדאר וקודם לדרגת קולונל ["פלוקובניק" בצ'כית].

בינתיים בארץ, התמסר הבן שמואל בשקידה ללימודים ולעבודה. בפנימייה במקווה-ישראל עבדו חצי יום ולמדו חצי יום. בנים בלבד. שני ענפי ההתמחות שלו היו רפתנות ומטעים: "אין כמו חליבת לילה, חלבו בידיים"; אהב לעבוד ב'סוב-טרופים', פה ל'סחוב' איזה מנגו שם ל'פלח' איזה אבוקדו, פירות שאיש לא שמע עליהם בארץ-ישראל הקטנה. הוא נחשב לתלמיד מצטיין ועובד חרוץ. בתקופת לימודיו זו גופו התחשל, והוא למד לחיות בחברה, להתארגן ולעבוד בצוות לביצוע משימה מוגדרת, לפתרון בעיות מזדמנות – כנדרש בחיי חקלאי.
את לימודיו בפנימייה החקלאית סיים ב-8.5.1941 וקיבל 'דיפלומה' . סיבת העזיבה, כך נרשם ביומן בית הספר - 'גיוס לצבא'. קבלת שבת האחרונה - כולם בחולצות לבנות יושבים בחדר-האוכל של הכיתה ושרים "צור משלו אכלנו..."
יש שהלכו לפלמ"ח והיו ראשוניו.

ביוני 1940 עם נפילת צרפת לידי הנאצים וסיום מבצע 'דינמו' בדנקירק הנצורה, בעוד שבריטניה ניצבת לבדה אל מול האיום הנאצי, הודיעו ראשי היישוב העברי בארץ-ישראל על נאמנות לבריטניה במלחמתם בנאצים, והציעו את עזרתם בגיוס בעלי מקצוע, תוך דרישה מהבריטים לגייס גם ליחידות חיל-הרגלים. בתחילת 1941 הוקמו יחידות ארץ-ישראליות, שאליהן גויסו גם טכנאים, נהגים ושאר מקצועות לא קרביים.
עם קריאת המוסדות לגיוס היה שמואל פדרמן מראשוני המתנדבים. עד גיוסו בפועל הוא עבר לגור בכפר-רופין עם ידידיו מצ'כיה, בהם מנחם מנצ'לס-גלעד, שהתגייס יחד איתו לצבא הבריטי.

טוראי שמואל פדרמן PAL/8363 הוצב, ככל הארצישראלים, ביחידה לא קרבית ושירת בסרפנד [צריפין]. מה ל"מקוואי" בסרפנד, בעוד אחיו הבוגר טס מעל למי האוקיינוס האטלנטי וצד צוללות אויב?... יום אחד, בעודו משוטט במחנה, נתקלו עיניו במודעה ששינתה את חייו.
באותה שנה, באביב 42', חיפשו שלטונות הצבא הבריטי מדריכים לטיפוס אלפיני. פורסם מנשר ובו הודיעו, שדרושים בעלי ניסיון כדי להדריך בקורס למדריכי סקי ואלפיניסטיקה;
צ'רצ'יל , בניגוד לדעת האמריקאים שרצו לפלוש לאירופה מנורמנדי ומסיציליה,
החליט להקים יחידות מיוחדות ללוחמה בהרים כדי לכבוש את איי הדודקאנז מידי הגרמנים, כדי לאבטח את האוניות הבריטיות וגם ללחוץ על תורכיה הניטרלית, שלטשה עיניה לאיים אלו, להרשות לבריטים להקים שדות תעופה באנטוליה. "אז החליטו לאמן כמה יחידות קומנדו בלבנון" סיפר דוד יבין [וויל בעברו] שהיה עם הרברט פדרמן עד ליום בו נפל.


מודעה כזו ראה שמואל - הוא התנדב מיד ליחידה האלפינית, והועבר כמדריך סקי לבית הספר של הארמיה ה-9 במלון "לה סדאר" ("הארזים") שבהר הלבנון, ששכן בגובה של 1000 מטר בצדו של הר מכוסה שלג בגובה של 2000 מטר. הוא יצא לשם בשמחה ובתקווה, שהוא עומד על סף פעולה צבאית של ממש.

בבית הספר שבלבנון, התקיימו בנוסף לסקי אימונים בלוחמת הרים וטיפוס סלעים, צניחה ולימוד דרכי ההישרדות בטבע האלפיני. האימונים כללו הגעה ליעד במצנח, בסירה, על פרדה או עם ג'יפ. "היו שם כמה ארצישראלים – שמואל, אני ובן דודו – אלי ארנפסט" נזכר דוד יבין.

היה על הצעירים לטפס בהרים, במסע של 130 ק"מ, כשהם נושאים 40 ק"ג של ציוד. במשך המסע קיבלו אספקה מן האוויר, וכך היה ברור להם שיישלחו אל מאחורי קווי האויב.

המדריך הראשי לטיפוס הרים היה פרופסור להיסטוריה באוקספורד. הרופא הראשי של הקורס היה ד"ר פיו [Foo שמו האמיתי היה הארפר], מומחה לפיזיולוגיה: "ד"ר פיו ניחן בכושר גופני מעולה. עשר שנים לאחר מכן היה ד"ר פיו במשלחת של הילארי וטנסינג שהעפילה לפסגת האוורסט", כתב מנחם גלעד מכפר רופין. כל מחזור נמשך חודש. החניכים הגיעו מכל קצווי האימפריה הבריטית. הרברט סמואל, הוא שמואל, נחשב כצ'כי דובר אנגלית, איטלקית וגרמנית.

בין היחידות שהגיעו להתאמן הייתה יחידת הקומנדו ה-L.R.D.G. "קבוצת המדבר ארוכת הטווח" = LONG RANGE DESERT GROUP של חיל- התותחנים המלכותי. הייתה זו יחידה מפורסמת, רבת תהילה ומעללים, שבאה מהמדבר המערבי, שסמלה עקרב עם עוקץ מונף.
בינואר 1943 נקבע עתידו של ה- LRDG על ידי פיקוד המזרח-התיכון. הם נשלחו להילחם בחזית הים האגאי. תמונת המצב בשטח: בצפון ובמערב הים - יוון, שהייתה כבושה בידי האיטלקים והגרמנים. במזרח הייתה טורקיה הניטרלית, ובדרום שכנה כרתים שנכבשה בידי הגרמנים. הרעיון היה לפתוח חזית קטנה, נוספת, בים האגאי, במטרה לתפוס את איי דודקאנז, ואז לפתוח נתיב אספקה נוסף לרוסיה דרך הדרדנלים, נתיב שיוכל לשמש גם להחדרת סוכנים, ציוד וכוחות מיוחדים לעזרתם של הפרטיזנים ביוון וביוגוסלביה.

בתום קרבות המדבר המערבי, באפריל 1943 הועברו לוחמי ה-LRDG לאלכסנדריה, לחופשה ולהתארגנות מחודשת. עם סיום החופשה הם הועברו לבית הספר ללוחמה הררית ליד ביירות בלבנון, ושוכנו כאמור במלון "ארזים". היחידה מנתה שלוש פלוגות: כוח "A" המבוסס על ניו-זילנדים [פטרולים = כוחות-סיור R ו- T] ורודסיאנים [כוח-סיור S], בעוד כוח "B" מבוסס על לוחמים בריטים [כוח-סיור G (Guards) וכוח-סיור Y (Yeomanry)]. כשהגיעו למקום, פגשו בשמואל.
הלוחמים הוותיקים, שהתאהבו במדריך הצעיר, הזמינו אותו להצטרף ליחידתם, והוא הסכים. כבוד גדול היה זה להצטרף ל L.R.D.G. שמואל הסתפח ליחידה הבריטית, לכוח "B".
כשהגיעה הוראה לצאת לדרך, הם עלו בביירות על משחתת צי הוד-מלכותו.

יתושים בלוויטה
הגנרל וויוול, מפקד כוחות הברית במזרח-התיכון, כינה את ה-LRDG בחיבה "צבא יתושים" - מטרידים בעקיצתם הבלתי צפויה.
ה-LRDG הפליגו ב-22 בספטמבר 1943 מחיפה על אוניית הצי היווני "המלכה אולגה" [VASSILISSA OLGA] והפליגו לקאסטלו רוסו, אי ליד החוף הדרומי של טורקיה, ומשם לפורטולאגו שבאי לארוס. תוך כדי נחיתתם כבר הותקפו מן האוויר. לא היה להם כל חיפוי אווירי, אם כי המפקדה הבריטית העליונה במזרח התיכון הבטיחה חיפוי אווירי במקרה שהגרמנים ינסו לתקוף. אבל לא שלחה.
משימת ה-LRDG הייתה לשמש כ"משמר האי". היה עליהם לאסוף מודיעין על תנועות הצבא הגרמני באוויר, ביבשה ובים. הם עשו זאת מן האיים קאלינו הנמצא בין האיים לארוס וקוס - סימי, סטאמפליה וקיתנוס. היו גם כוחות בקוס ובסאמוס.
גם האיטלקים הפנו את לועי תותחי החוף שלהם כלפי הגרמנים, בעלי בריתם לשעבר.
כאמור, שמואל פדרמן הוצב בלארוס. סוף, סוף ראה בשירותו הצבאי פיצוי מה לייסורים ולהשפלות, וכתב לחבריו: "בכל נקודה שכבשנו צוהלים התושבים משמחה ונושאים אותנו על כפיים". וגם: "כשישבנו בלארוס הכנו כמה ספינות מנוע להשתלט או לתקוף".
ב-4 באוקטובר הנחיתו הגרמנים 1200 חיילים על האי קוס. 900 חיילים בריטים ו-3000 איטלקים, בהם 90 קצינים איטלקים, נורו בידי הגרמנים.
לאחר שאיבדו את האי קוס, לא נשארו בידי הבריטים שדות תעופה פעילים.
אז הגיעה הידיעה כי הגרמנים כבשו גם את האי קאלימאנוס. הגרמנים השתלטו מהר מאוד על האי ועל שדה התעופה שבו, כולל האי הקטן שלידו - לוויטה.

השליטה על לוויטה נחשבה בעיני הצי הבריטי חיונית כעמדת תצפית, כך שמיד עם היוודע כי האי נפל בידי הגרמנים, הורה מפקד הגזרה [בריגאדה 234 ] ל-LRDG לתפוס את האי.
מפקדי LRDG - דרשו לערוך סיור לפני הנחתת כוח התקיפה, אבל בקשתם נדחתה, "יש לתפוס את האי מיד! " – הייתה הפקודה.

לתקוף יעד בלי לערוך סיור מוקדם לגילוי כוחו של האויב, איזה נשק יש בידיו, ובאיזה מקום לנחות - פעולות שהיו בתחום מומחיותם של ה-LRDG - היה בניגוד לכל חוקי הלחימה, שהם פיתחו. הכוח נשלח ללא כל סיור מוקדם, והכלל המנחה של ה-LRDG - "לא בכוח, אלא בתחבולה" – הופר.

"הוחלט לשלוח כוח פלישה לאי, שם הייתה תחנת-שידור גרמנית שדיווחה על תנועת הצי הבריטי. שש סירות, 8 איש בכל סירה, ביניהם שמואל. גם אני הייתי, אבל החליטו שצריך קשר נוסף, אז הורידו אותי. - אתה יהודי - אמר לי הקצין שהוריד אותי - לא כדאי לך, ואני חייב להוריד מישהו. שמואל נשאר ואני ניצלתי", סיפר דוד.

בליל ה-22 באוקטובר יצאו 48 אנשי LRDG מלארוס, על שתי סירות מנוע. 22 לוחמים מכוח "A", רובם ניו-זילנדים, שפניהם מועדות אל צפון-מזרח האי ממזרח לנמל שבחוף הדרומי, בפיקוד סגן סתרלנד, ו-26 לוחמים מכוח "B", שפניהם מועדות לדרום-מערב האי, ממערב לנמל, בפיקוד סרן אוליווי. המשימה הייתה להגיע לרמה המרכזית הגבוהה, המשקיפה על הנמל.
ליחידת הפשיטה היו 4 מכשירי אלחוט של חיל-הרגלים, כדי לקשר בין שני הכוחות וסירות המנוע, ומכשיר יותר גדול לקשר עם לארוס.
משתי סירות המנוע, שהביאו אותם קרוב לחוף הנחיתה, יצאו שש סירות חתירה, 8 לוחמים על כל סירה.
כוח "B", שעמו נמנה הרברט סמואל פדרמן, הצליח לנחות ראשון.
רוב האנשים הגיעו ליעדם כשהם סובלים ממחלת ים. הם נחתו על חוף סלעי והטמינו את סירות הברזנט.

עם שחר ה-23 באוקטובר גילה כוח "A" שאינו מצליח להתקשר עם כוח "B". הקשר בין הכוחות לא פעל.

כוח "B", שלא פגש בנחיתתו כל התנגדות, היה עם עלות השחר במרחק 150 מטר ממפקדת האויב. הם שמעו את קולות הלחימה של כוח "A" בצדו השני של האי.
אילו מפקד כוח "A" היה מצליח ליצור קשר אלחוטי עם מפקד כוח "B", והיה מוסר על מצבו, כוח "B" היה מתקדם בלי חשש שמא יפגע בכוח "A".
כוח "B", שניסה בלי הצלחה ליצור קשר אלחוט עם כוח "A" נחשף, והחל לספוג אש מקלעים ומרגמות. הכוח התפצל לשניים, כל חלק ניסה לעקוף את הגבעה מצד אחר. החלק, שניסה להגיע מצד שמאל של הגבעה, היה צריך לחצות שטח של קצת יותר מ- 100 מטר ללא מחסה. הם ניסו לחזור, כדי לתקוף מהעורף, כשמטוסים גרמנים חגו מעל, וחיילי הכוח משתדלים לא להתגלות. לפתע ראו מולם טור של 30 גרמנים מתקדם לעברם, ובו בזמן גילה אותם גם המטוס גרמני. עכשיו היו הגרמנים לפניהם ומעליהם, והם נאלצו לסגת תחת אש. לפני שהצליחו להתארגן, גילו שני מקלעים גרמנים מכוונים אליהם. לא הייתה כל אפשרות להימלט, וניתנה הפקודה להיכנע. כמה חיילים שניסו למצאו מחסה, נלכדו גם הם ונלקחו בשבי. כוח "B" חוסל, ואנשיו ברובם נהרגו או נשבו. הרברט סמואל פדרמן היה בין ההרוגים.

מצבם של החיילים הניו-זילנדים, ה"קיווי", מכוח "A" היה גרוע אף יותר. כאשר עלו על היבשה, גילו חוף סלעי שמצוקיו תלולים, ובראשם עמדות גרמניות. סירת המנוע פתחה באש על הגרמנים כחיפוי לנוחתים. הגרמנים מצדם שלחו סיור אל המצוק, אבל הוא נתפס בידי אנשי הכוח, שעכשיו היה עליהם להחזיק גם 35 שבויים גרמנים. לוחמי ה"קיווי" הסתערו על עמדות הגרמנים שמעליהם, והשתלטו עליהן אחרי לחימה קשה וקרב רימונים. מספר האבדות עלה. למרות האש, המשיכו חיילי כוח "A", להתקדם, ולפני שהאיר השחר כבשו את הרכס.
כאמור הם לא הצליחו ליצור קשר אלחוטי עם כוח "B" שהיה במרחק של 450 מטרים, כשביניהם מפריד רכס. הרץ ששלחו לצורך זה, נהרג.

עם עלות השחר גילו לוחמי "A" שמקלעים גרמנים שולטים על המצוק וכל תנועה שלהם זוכה במטר כדורים. כאמור, כוח "B " נמנע מלתקוף את הגרמנים מחשש, שיפגעו באנשי כוח "A" שמעבר לרכס. גם כוח "A" לא תקף מאותה סיבה. מצב זה הקל על הגרמנים, אשר התרכזו בלחימה כנגד כוח "B". עכשיו, משהובס הכוח, יכלו הגרמנים, שקיבלו במשך היום תגבורת, להפעיל את כל כוחם נגד כוח "A", שהחזיק ב-3 עמדות על הרכס. הגרמנים בודדו את הניו-זילנדים שעל הרכס באמצעות תקיפות מהאוויר וירי מקלעים ומרגמות. לוחמי ה-LRDG נתונים להפצצה ולירי רצחני של מטוסי 'שטוקה' גרמניים במשך כל היום. כאשר התרחקו המטוסים, החלה אש מרגמות. כשהחשיך, הגרמנים השליכו רימונים. תחמושת ה-LRDG אזלה, והשבויים הגרמנים היו לנטל. סתרלנד, מפקד הכוח, נותר בעמדתו עם האלחוטאי, החובש, הפצועים, 3 או 4 חיילים נוספים, ועם השבויים הגרמנים.

תקוותם היחידה הייתה להחזיק מעמד עד שיחשיך, ואז להימלט בסירות הברזנט. אבל הגרמנים הסתערו. אחרי שעתיים של לחימה קשה, הסירות נתפסו. כשהבינו הלוחמים, שהסירות אבדו ועמם תקוותם האחרונה להימלט, נתן סגן סתרלנד את הפקודה להיכנע. רק ארבעה לוחמי "קיווי" הסתתרו בין הסלעים וכך הצליחו להתחמק, אך הם לא הצליחו למשוך את תשומת הלב של סירת החילוץ שהקיפה את האי, והמחסור במים ובמזון אילץ גם אותם להיכנע אחרי ארבעה ימים.

בסוף הקרב הצליחו רק תשעה מבין חיילי כוח "B" להימלט. הם חולצו על ידי סירת המנוע, שהגיעה בלילה ה-24 באוקטובר, בפיקודו של מפקד ה-LRDG, סגן-אלוף איזונסמית, כדי לפנות את הכוח מלוויטה. הם מצאו במקום המפגש רק את סרן אוליווי את קצין הרפואה סרן לאוסון, ועוד שבעה חיילים מכוח "B".
מפקד כוח "B", אוליווי, ומפקד המבצע, רס"ן גילד, חזרו בלילה הבא לחפש את הלוחמים הנותרים, אבל לא מצאו אף אחד.

"הרופא הצליח בלילה להחזיר כמה פצועים בסירה. שמואל לא היה ביניהם. האחרים נשארו. בבוקר באו ה'שטוקאס', מטוסי תקיפה של הגרמנים ו'גמרו' את החבר'ה. הפגיזו אותם. חלקם אולי נפלו בשבי. אף אחד לא חזר. ידעתי ששמואל נפל, הוריו היו באנגליה. כתבתי להם", סיפר דוד.

ביום כ"ה בתשרי תש"ד (24.10.1943) נפל מאחורי קווי החזית הרברט סמואל פדרמן בקרב שווינסטון צ'רצ'יל הגדיר כ"אחת המערכות הקשות והאחרונות של בעלות הברית". בן 22 היה במותו.

לוויטה היה הקרב היקר ביותר של ה-LRDG במשך כל המלחמה. יותר מ-41 איש נהרגו או נשבו, כשליש מכוחם באיי יוון.


סוף דבר
שבויי ה-LRDG מקרב לוויטה הובלו אל למסדורף שבשלזיה עילית, לא רחוק ממחנה המוות הידוע לשמצה אושוויץ, הידוע גם כסטלאג VIII B (344), אותו מחנה בו הושמו גם חיילים ארצישראלים שנלקחו בשבי ביוון בשנת 1941.

הרברט סמואל-שמואל פדרמן נטמן על ידי הגרמנים באי היווני קוס. ביולי 1957 הועברה גופתו, יחד עם שאר החיילים הבריטים הקבורים שם, לבית העלמין הצבאי הבריטי באי היווני רודוס.

אחיו ג'והן פדרמן עבד כפקיד יצוא. לימים נשא אישה בשם מרגרט ליליאן ונשבע אמונים כאזרח בריטי ב-21.7.1947.
אחותו אווה פדרמן נישאה לבחור צ'כוסלובקי בשם זדנק ציפרה, מנהל מחלקת יצוא. הם נשבעו אמונים לאזרחות בריטית ב-12.5.1947. ארבעה חודשים לאחר מכן עקרו לארה"ב.
ההורים השכולים, הפרופ' בדימוס זיגפריד פדרמן, שכיהן כמנהל חברה יחד עם אשתו אלינור, נשבעו אמונים כאזרחים בריטים ב-5.2.1948.

ב-15 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל.

סיפור זה הוכן בידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים. עריכת טקסט: עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.
תודה מיוחדת לגד ליפשיץ מחיפה על תרומתו לסיפור.