13.8.1890 - גדרה
בית העלמין הישן בגדרה -
טכסט:
הקבר הראשון
בגדרה
איש יקר רוח
ישראל רוזמן
מקלוגא
נהרג בשמרו על הגורן
תר"ן
תנצב"ה
ישראל רוזמן (קלוגר) מי שהיה חבר לסתתים ולבנאים העברים בירושלים, פועל חקלאי במושבת הביל"ויים גדרה המסוכסכת עם שכניה הערבים, נפל חלל ביום כ"ז תמוז תר"ן בשמירת הגורן, והיה לקרבנה הראשון .
התנים חדלו מליילל
בשנת תרמ"ה [1884], נר שני של חנוכה, הקימו תשעה מאנשי ביל"ו את המושבה גדרה: "שלמה צוקרמן, אליהו סוערדלאוו, בנימן פוקס, יעקב מוהילבסקי, מנחם מענדל מוהילבסקי, יעקב שלמה האזאנאו, צבי הורוויץ, יוסף ליב לויט, דוד ליבווויץ"
כל רכושם היה צריף אחד, חמור אחד, רובה אחד. מעדר לכל אחד ו- 410 פרנק במזומן. "הרווקיה הסטודנטית של גדרה" כך נקראו בפי כל, הם היו צעירים, משכילים ורווקים. כך החל את דרכו כקומונה קטנה היישוב הראשון של העלייה הראשונה בארץ-ישראל.
הסיפור הזה בדבר גורלו של ישראל רוזמן וסופו הטראגי, התרחש כמה שנים אחר-כך, כשבמושבה המתפתחת גדרה כבר התגוררו, חיו ועבדו את האדמה מעל מניין משפחות של ממש.
ישראל רוזמן נולד בשנת 1864 בעיר קייב שברוסיה למשפחת מוגילביץ ברוכת הילדים. כשהגיעה שעתו להתגייס לצבא הצאר הרוסי, אימץ אותו דודו חשוך הבנים כדי לפטרו מגזרת השירות, זכות השמורה לבנים יחידים. הוא עבר לגור בבית דודו, בעיר קאלוגה, וקיבל שם את שם משפחתו – רוזמן. מאוחר יותר כינו אותו חבריו בשם "קאלוגר", על שם העיר ממנה בא.
הימים היו ימי ההתעוררות הציונית ברוסיה, הימים שלאחר הפוגרום של יליזאבטגראד וייסודה של תנועת ביל"ו – "בית ישראל לכו ונלכה". רוזמן עלה לארץ בגיל 20. מספרים כי היה חבר בקבוצה של ביל"ויים שבעקבות סכסוכים עם מנהלי מקווה-ישראל עברו לירושלים היו לבנאים וסתתים שחיו בקומונה והתפרנסו מקופה משותפת ,'שיבת החרש והמסגר' [שה"ו] קראו לעצמם. על פי המסופר, פעם אחת ביקש רוזמן להשאיר אצלו גרוש מצרי אחד ועל כן סולק מהחבורה..
רוזמן מצא את דרכו למושבת הביל"ויים והיה לפועל הראשון במושבה. יש אומרים כי למושבה לא הגיע במקרה אלא בעקבות בחורה בשם פאני, אותה הכיר מימי ביל"ו הראשונים, כאשר יחד עם שני אחיה, ישראל ושמשון בלקינד, עבד כחוצב בירושלים. פאני נישאה בשעה טובה ומוצלחת לביל"ויי ישראל פיינברג בשנת תרמ"ה.
לאחר חמש שנות התיישבות כבר התגוררה כל משפחה בצריף משלה. הצריף הראשון, ארוך ומשחיר, נשאר עזוב, תמה תקופת הקומונה הביל"ויית. בצריף הזה השתכן רוזמן. הוא ארגן לעצמו שק תבן למשכב וגם מעדר אישי נמצא בשבילו. האיש השמנמן, קטן הקומה ובעל השער הבהיר, עבד במסירות אצל ישראל בלקינד, שקיבל אישור ותקציב להעסיק פועל במקומו בגלל פעילותו כחבר הוועד הפועל של "חובבי-ציון" שישב ביפו. רוזמן עבד גם אצל "הענק" הלא הוא לוליק כלומר ישראל פיינברג. לוליק בא לגדרה עם אשתו פאני משום שהם אולצו לעזוב את ראשון-לציון בעוון היותם מראשי המרד נגד פקידי הבארון. רוזמן התיידד מאוד עם לוליק, שהיה אז בן 23, והפך להיות בית אצלו.
קאלוגר, "הבחור בעל לב הזהב", כפי שנהגו לכנותו במושבה, היה פועל משובח, הוא למד לחרוש בצמד שוורים, להאיצם ולכוונם במלמד הבקר בו היה גם מוריד את הבוץ שדבק בחוד המחרשה, הוא למד לזרוע ביד גרעיני תבואה בתלמים הפתוחים – מדוד, שווה ומדויק. וגם לקצור את התבואה- את השעורה, החיטה במגל או את הדורה - בידיים.
בין גדרה לשכניה הערבים שרר מתח מתמיד, בעיקר משום שבעל האדמות הקודם, האדון פוליבער, הלווה כספים בריבית לא קטנה לבני הכפר הערבי הסמוך קטרא. החובות תפחו עד כי הפלאחים נאלצו לתת לו את אדמתם התמורה. כל עוד היה פוליבער בעל האדמה, לא הרגישו הפלאחים באסונם, כי האדמה ניתנה להם על ידי האדון בחכירה. אבל כשבאו מתיישבי גדרה, הפכו את האדמה לרכושם ועיבדוה במו ידיהם והאריסים סולקו. הפלאחים ניסו לערער בפני השלטונות העות'מאניים על תקפות המכירה של חלק מאדמות הכפר שנמכרו ליהודים על ידי הסרסור סלים עוואד. סכסוכים נוספים פרצו לאחר שמתיישבי גדרה חפרו את "באר בנימין" באר משלהם במימון הבארון כמובן ולא נזקקו עוד למי הבאר הערבית של קטרא. לא די בכך והמושבה גם לא החזירה חוב כספי לספק הסיד הערבי מהכפר עגר, ולוליק חם המזג כבר התנגש עם הפאלחים האלימים מהכפר מע'אר.
בימי מתח אלה יצא קאלוגר לבדו בעגלתו של לוליק, רתומה לשני סוסים, כדי להביא זיפזיף ואבני כורכר לבניית האורווה של שמשון בלקינד ולבניית חומת מגן שתקיף את המושבה. כשהתקרב לחוף הים התנפלו עליו שני ערבים, הכו ופצעו אותו ולקחו ממנו את הסוסים. קאלוגר המפוחד והמבויש לא חזר למושבה. לוליק המודאג יצא לחפשו ומצא אותו בקרבת החומה הנבנית. לאחר ששמע את הסיפור הזה מקאלוגר הפגוע, לקח לוליק את המגלב, הנשק החביב עליו, עלה על סוסו ורכב הישר לביתו של חוסני בק, גיבור הכפר קטרא. הוא אילץ את חוסני בק להובילו לביתו של "העגרי", שודד דרכים מפורסם שמצא מקלט בכפר קטרא לאחר שנמלט מכפרו מאימת נקמת הדם.
לוליק מצא באורוות השודד את סוסיו. זה הספיק. הוא כפת את השודד לאוכף אחד הסוסים כשפניו לאחור, הביא אותו כך לגדרה והזעיק את ראשי המושבה: שלמה זלמן צוקרמן ואליהו סברדלוב. צוקרמן הפיקח לא חיכה הרבה, הוא רכב בחצות הלילה לרמלה כדי להזעיק למושבה חיילים תורכים. בינתיים הקיפו את המושבה המוני כפריים, יש אומרים שהיו שם מאה גברים ונשים, לפידים בוערים בידיהם וקללות נמרצות בפיהם, כשהנשים עולות על כולם. הם דרשו להחזיר להם את "האיש שלהם". אבנים החלו להתעופף באוויר.
14 הגברים שבמושבה, שעליהם נמנים גם שני זקנים, נחלקו בדעותיהם בדרך בה יש לטפל בפרשה; חלקם מנאמני הרב מיכל פינס כעסו על האסון שלוליק המיט עליהם, שכן הם חששו מנקמתו של חוסני בק ואנשיו וחרדו מתגובתם. האחרים היללו את המעשה שנעשה "כיאות לאיכר עברי".,
סברדלוב ראה כי העניינים מסתבכים וביקש מיהושע חנקין שהיה אז עם משפחתו בגדרה, לפשר בין הצדדים. חנקין שדיבר ערבית רהוטה גם בניב המקומי והיה בקי במנהגי השכנים נכנס לעובי הקורה. הערבים טענו בפניו שלא היה כאן כל שוד - הפועל היהודי של לוליק עשה לעצמו קיצור דרך ועלה עם העגלה שלו על שדה תורמוס. כשניגש אליו שומר החלקה שלף הפועל אקדח ואיים עליו. השומר נבהל ורץ לכפרו להזעיק עזרה. שם פגש את ה"עגרי" וביקש את עזרתו וה"עגרי" נענה, כשהגיע לשדה התורמוס מצא את הפועל היהודי במצב מביך כשהוא כורע בין השתילים ועושה את צרכיו . היהודי הקטן כיוון את האקדח שבידו כנגד השודד הגברתן והאמיץ, וזה, פרש מהיר ומנוסה, הפיל את היהודי הכורע, הוציא מידיו את האקדח ולקח את הסוסים כדי שהפועל של לוליק לא ירדוף אחריו. הוא לא הספיק להחזיר את הסוסים כי היה עייף, ןאלמלא לוליק שבא באמצע הלילה, היה מחזיר את הסוסים למחרת לאחר שהפועל היהודי למד את הלקח לכבד את אדמת שכניו.
יהושע חנקין ניסה להגיע לידי הסכם: הפאלחים יחזרו לכפר. ה"עגרי" וקאלוגר ייפגשו, ישלימו ביניהם וכל העניין יישכח. הערבים הסכימו. אנשי גדרה התנגדו, למרות כל ניסיונותיו הפשרניים של הרב פינס להרגיע את רוחות המתיישבים "על פועל יהודי איש לא יעז להרים יד", טענו בלהט האיכרים הצעירים ובתוכם קאלוגר.
הערבים לא הסתפקו עוד בהשלכת אבנים והחלו לירות. האיכרים, וקאלוגר הפועל ביניהם, השיבו אש מהאקדחים המעטים שבידיהם. כך נמשך הענין עד שיצחק הנקין התגנב לתוך קבוצת ערבים וירה בתוכה. התוקפים, מוכי תדהמה, החלו לנוס. כך, לאחר קרב של שעתיים, הסתיים ניסיונם של כפריי קטרא לחלץ את השודד, "האיש להם" מהמושבה. הקרב לא עבר לגמרי בשלום – שתיים מנשות המושבה הפילו את עובריהן בלילה ההוא. . . "נפגעות חרדה" היו מסווגים אותן היום.
עם שחר באו החיילים התורכים מרמלה. הם גבו עדות קצרה מלוליק ומקאלוגר, לקחו עמם את האסיר הכבול ובדרכם לרמלה לקחו איתם ליתר ביטחון עוד ארבעה ערבים מקטרא כחשודים בהתפרעות.
איכרי המושבה חששו שבערב יתקפו ערביי קטרא שנית. הרב פינס שלח שליח ליפו כדי שיקנה שם אקדחים וכדורים ושידווח על המצב לאיכרי ראשון-לציון. ואמנם, מראשון-לציון הגיעו עשרים צעירים על סוסיהם. גם מעקרון השכנה הגיעו עשרה איכרים מגודלי זקן, איש איש ואקדחו עימו. הם עברו במפגין דרך קטרא למען יראו ערביי הכפר וייראו.. עד יום שישי בערב הצטרפו למגיני גדרה 42 איש מזוינים באקדחים, וקיבלו שם את השבת. הערבים לא העזו לתקוף את המושבה באותו לילה. מאותו לילה סופר בכפרים כי היהודים יכולים לגייס במהירות כוח מגן אדיר במושגים של אותם הימים.
באותה תקופה לא היה שומר בשכר בגדרה. כל אב משפחה שמר בתורו על המושבה. כשהגיע תור משפחת פיינברג או משפחת בלקינד זו או אחרת, לשמור היה שומר במקומם הפועל – קאלוגר, כך שהוא הפך כמעט לשומר קבוע. לא חלף זמן רב וקאלוגר שינה את מעמדו והיה לשומר הרשמי של המושבה. הוא קיבל רובה צייד ישן ובנה בכיכר הגורן הקטנה הסמוכה לרחוב בראשי של המושבה סוכת נוטרים על כלונסאות. ומאותו יום היה למושבה שומר קבוע, השומר הראשון בשכר! והמשפחות נשמו לרווחה. זה לא היה קל. "חובבי-ציון" באודיסה לא הסכימו לממן שכר שומר "בשום כפר ברוסיה אין שומר" טענו אבל הרב יחיאל מיכל פינס שכנעם שכאן, באוריינט, זה קצת אחרת. . .
קיץ תר"ן. קאלוגר שומר בגורן המושבה על יבול הדורה. באותו קיץ, יש לציין, עלו הבדווים עם עדריהם הרעבים מבקעת יריחו ומהנגב ונוספו על ערביי הסביבה - קטרא, מע'אר,עגר ובע'שיט. איכרי המושבה חיזקו את השמירה וכתוספת לשומר הקבוע בגורן, כל איכר שמר חצי לילה.
לאחר חצות נרעדה המושבה הקטנה. תחילה נשמעה ירייה ולאחריה רעש הפחים שנקשרו סביב הגורן, התרעה לשומרים מפני זר מתקרב. "אפילו התנים חדלו מליילל". המושבה התעוררה בחרדה. הכול יצאו מבתיהם לראות מה קרה. איכרים תפסו קלשון, מעדר ומקל ונשים נאחזו זו בזו באימה. השמועות כבר החלו לרחוש באוויר, הנה הנקמה באה. . .
האיכרים חיפשו פרצות בגדרות, אך לא מצאו דבר. השומר השני, חברו לשמירה של קאלוגר, סיפר כי שמע את קאלוגר הולך לכיוון צפון-מזרח. הוא שמע ירייה, רץ לכיוון שממנו בא הקול ומצא את קאלוגר שוכב פצוע בבטנו על אחת מערימות הגורן, נאנח מכאבים ומתבוסס בדם. מי היה השומר השני, איכר גדרתי – איש לא ידע או לא רצה להגיד.
ללוליק ולחלק מאיכרי גדרה היה ברור כי בין הערבים נמצא לא אחד אשר חפץ לנקום את נקמתו מן היהודים מבני המושבה ובמיוחד בלוליק והוא ארב לו להמיתו. ממסתור מאחורי אחד הסלעים ירה הרוצח מרובה צייד בשומר.
קאולגר הפצוע הובהל לחצרו של לוליק, שכבר דהר על סוסו אל תוך הלילה. תחילה דהר למושבה עקרון והזעיק את הרופא. משם המשיך לדהור לעבר קטרא. על מעלליו בלילה ההוא סיפרו החיילים התורכים: הוא הלך מחושה לחושה ומאוהל לאוהל וחיפש סוס "חם". אחוז 'אמוק' עבר בין תושבי הכפר ואוהלי הבדווים שלידו ואיש לא העז לעצרו, עד שמצא סוס אחד שאוכפו על גבו ועורו מזיע. הוא לקח את הסוס ואת בעליו, ערבי המקורב לשודד ה"עגרי", למשטרת רמלה. אותו 'מקורב' היה אדם "מוכר למשטרה" והוא נעצר מייד. עד למשפטו.
הרופא אמר שקאלוגר לא יחזיק מעמד יותר מימים אחדים. עבר שבוע ועוד שבוע, כשכל אותו הזמן לא חדל גופו להתעוות. לוליק ישב כל העת ליד מיטתו. חודש ימים היה מוטל ישראל רוזמן על ערש דווי מתפתל ביסוריו, לא ידוע אם סיפר מי ירה בו, עד שהשיב את נשמתו לבורא עולם. רוזמן היה הקורבן הראשון של השמירה בגדרה, וקברו חנך את בית העלמין של המושבה הצעירה.
העיתון העברי "הצפירה" שיצא בוורשא כתב [27.8.1890] על מה שהתחולל אותו לילה בגורן: "בין הערבים נמצא אחד אשר חפץ לנקום את נקמתו מאחד היהודים מבני המושבה ויארוב לנפשו להמיתו. ובאחד הלילות בנפול תרדמה על כל בני המושבה והחושך פרש כנפיו על פני המושב, יצא אחד האיכרים הגורנה לראות את השומרים סובבים את המושב, ירה עליו הערבי בקשתו ויפצעהו אך בהיוודע להרוצח ששפך דם נקי וכי לא הנפצע הוא שנוא נפשו לא האמין, או אולי התנחם על מעשהו, וילך בעצמו לבקר את הנפצע בביתו, ושם הכירו את הרוצח ואסרוהו בעבותים ויובילוהו לבית הסוהר".
כעבור יומיים שוחרר הערבי, שכן לא מצאו כל הוכחה שהוא הרוצח. לוליק לא וויתר ופניו לנקמה. הוא חזר לקטרא, תפס את אותו ערבי ורככ איתו שוב לרמלה, אלא שבפעם רכבו בעקבותיו רבים מצעירי הכפר. כשראו החיילים התורכים את המצב, לא קיבלו את טענותיו של לוליק ומסרו את הערבי לחבריו. לוליק חזר לגדרה, הלך בין בתי המושבה וקרא לאיכרים לבוא ולקחת נקם מערביי קטרא, אבל האיכרים כנראה ביקשו להתרחק מסכסוכים מיותרים, או שידעו גברים אחרים, סירבו לצאת למסע הנקם. יש המספרים כי לוליק הנזעם אף הרים ידו על אחד המסרבים. לוליק נותר לבדו.
בערב התגודדה קבוצת איכרים מול ביתם של פאני ולוליק "המשוגע", ודרשה מהם לעזוב את המושבה. בלילה השני הושלכה על חלון הבית אבן עטופה בנייר. השמשה נשברה ובנייר היה כתוב: "צא צא איש הדמים". אכן יודעי תורה היו איכרי גדרה.
לא היה צריך יותר מזה, משפחת פיינברג ארזה את חפציה, עלו על העגלה ונסעו צפונה.
סוף דבר
פאני וישראל [לוליק] פיינברג עזבו את גדרה ואתם בתם שושנה, לימים אשת וילבושביץ' נחום, המהנדס הידוע, ובנם אבשלום, לימים איש ניל"י היפה שהפך לאגדה במותו. הם הלכו להתגורר בחדרה, על חלקת אדמה שזה עתה קנה יהושע חנקין הקימו את ביתם החדש..
רושם קשה עשה על המושבה הקטנה מותו הטראגי של "הקדוש ישראל רוזמן". ובתרנ"א וויתרו על השמירה העצמית וקיבלו עליהם לשמירה את השייך של קטרא – חג' איסמעיל. השייך לא רק שבז לאיכרי המושבה אלא גם ניצל את תפקידו כשומר המושבה לכל מיני עסקים אפלים.
כשהבינו זאת, התקשרו אנשי גדרה עם משפחת בדואים שבאה מעבר-הירדן וגרה בין קטרא לגדרה. ראש המשפחה מוחמד אל ג'ארושי ואחיו עומאר היו שומרי המושבה ושדותיה במשך שנים רבות ומלאו את תפקידם זה באמונה. במלחמת העצמאות הועברה משפחת ג'ארושי לרמלה ושם הם גרים ב"שכונת ג'ואריש" שכונת בה עוני, פשע וקרבות מול עברייני משפחת קאראג'ה.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 92, יולי - אוגוסט 2004. תחת השם "הרצח בגורן " בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים
