משה הררי (ברגנר) – שומר צייר אע"ל*

3.1921 .26 – וינה

בית העלמין היהודי בווינה: חלקה 11, שורה 2, קבר 20.


טכסט:

פ"נ

משה הררי בערגנער

שומר   ציר

בן אפרים

1858 - 1939

בן הינדה

1870 נשרפה בבלזשץ 1942

נולד בראדים             1892
עלה לארץ-ישראל     1910
שהה בוינה בשנת       1920

                         נסתלק ברצונו   

                         מהעולם הזה באביב   1921

מציבי המצבה

 אחיו-

מלך ראווטש זכריה – קנדה

הרץ בערגנער – אוסטרליה

דודנים-

רנה בערגער – אוסטרליה

יאסל בערגנער – מדינת ישראל

אפרים בערגנער – אוסטרליה

תנצבה

MOSES HARARY BERGNER

1892 - 1921

משה בנם הבכור של הינדה ואפרים ברגנר יליד העיירה רדים [ראדימנו], גאליציה, על גבול אוקראינה שנת 1892. לידתו קשה הייתה, לידת-מלקחיים; כמה רופאים, וביניהם רופא מבית-החולים של עיר הגדולה סייעו ליולדת.

שם בעיירה הזו, כבן טובים למד וגדל ושפתו פולנית. לפי קלסתרו דמה לאביו, אך באופי דמה לאמו, שהייתה מציירת לו בילדותו סוסים-מעופפים.

משה, או מוניא כפי שכינוהו, היה ראש-של-עילוי, אך תמיד היה מסוכסך עם מוריו ולכן נחשב לתלמיד גרוע.

מוניא היה יפה תואר, בעל הליכות אציליות ומלא בטחון עצמי. נחשב כעקשן כי את מוצא-פיו לא נהג לשנות,  מוניא קרא הרבה ספרים: פילוסופיה, כלכלה וגם ספרות-יפה. מאוד אהב אמנות פלאסטית. כרוב בני גילו כתב מסות [בסגנון פאתטי] וכל מיני שירים- בפרוזה - בפולנית.

גלי הלאומיות היהודית והציונית שטפו עיירות וערים בגאליציה, גרמו לקרע במשפחות ואף, כך סיפרו, להפרות שידוכים. . .

הנוער הציוני, בנים ובנות גם-יחד התרכז בחוגים: קראו בכתבי מאכס נורדוי, תיאודור הרצל, אחד-העם ואפילו חיים נחמן ביאליק בעברית אשכנזית. חלמו על ארץ-ישראל -  "אם תרצו – אין זו אגדה".

מוניא תלמיד הכיתה השביעית של הגימנסיה בדמביץ הסמוכה לעיר הגדולה קרקוב, התמסר לציונות ולשפה העברית. וארגן חוגים ציוניים-עבריים. סיסמתו: "דיבור הוא מעשה". מוניא רצה לעשות מעשה, להיות חלק מהאגדה, אבל יחד עם בחירת-ליבו; הם ראו והכירו זה את זו בחוגים הציוניים. שמה - כך סיפר זוזיא, אחיו הצעיר ממוניא בשנה – היה  רוחמה; התגלמות של מרץ ואינטליגנציה - טיילו לבד-בשניים, וסוד כמוס המתמזג עם סוד-כמוס.

ערב אביבי אחד התכנסו, בחצרו של אחד הסטודנטים הציוניים, כל המשתייכים לחוג – בנים ובנות בהם יצחק לופבן, העסקן-לעתיד של מפלגת 'פועלי- ציון', והסופר לימים דניאל לייבל. גם מוניא ורוחמה היו שם. לפתע שלף מוניא המתנזר מלגימה  בקבוק יי"ש שפך את תוכנו סביבו , הדליקו והחל רוקד בקצב מוזר, פונה לשמים ומכריז: "הריקוד הוא שבועה בתוך אש,  שני אנשים בלבד תחת שמי-הכוכבים יודעים את פירושה". 

מוניא כמעט חדל ללמוד בגימנסיה; "גם בלי תעודת-בגרות אפשר להיות שומר בארץ-ישראל";  והחל להכין את הנסיעה. יום אחד נעלם מדמביץ. המשפחה חיפשת אחריו בכל גאליציה. אחד הדודים איתרו בעיירה נידחת כמורה פרטי באחוזה יהודית החוסך משכרו לשני כרטיסי נסיעה.

למחרת הגיע אביו לאותה עיירה, הבטיח לבנו בכורו לעזור במימון הוצאות הנסיעה לארץ-ישראל ובתמורה רק דבר אחד – תעודת בגרות!. מוניא שנמאסה עליו הוראת ילדי בעל-האחוזה העשיר, נעלם מהאחוזה - בלי מלה, בלי אזהרה, בלי הודעה וחזר עם אביו הביתה. בתירוץ כלשהו, עם קצת פרוטקציה התקבל חזרה לגימנסיה -תלמיד הכיתה השמינית, ערב בחינות-הבגרות, אחת התחנות הגדולות בדרך למטרת-ההורים  – תואר דוקטור.

מוניא מרר את חיי מוריו, רצה שיגרשו אותו מן הגימנסיה, כך ששום גימנסיה אחרת לא תרצה לקבלו. והנה פתאום תפנית - מוניא החל לומד ברצינות, לא הסתכסך עם מוריו ואפילו הזניח את עבודתו בחוגים הציוניים בדמביץ. אביו, המאמין-תמיד- מאושר, אמו מפקפקת.

לילה אחד התיישב מוניא שמימיו לא שיחק עם ילדים, על מיטתו של אחיו הקטן הרץ בן הארבע  וסיפר לו סיפור. בזה הלילה נפרד מאחיו זוזיה וגילה לו כי הוא נוסע לארץ-ישראל – בקרקוב יצטרף אליו אחיינו איציק גוט ובטרייסט לפני הפלגת האונייה, תגיע רוחמה - לנסיעה שחלמו שניהם, ונשבעו להגשימה בצוותא. לקח את מזוודתו המוכנה ויצא; כלבי השכנים של הדוקטור ושל שומר בית-המכס, לא התעוררו ולא נבחו.

שאלת המימון נפתרה חיש – עם בוקר, מיד לאחר הזעזוע כשראה אביו את המיטה מסודרת ובנו איננו

נכנס המשרת של ידידו בעל משרפת-היי"ש רפפורט, והושיט לאב מאתיים 'כתר' עם פתק : "שלחת, רב אפרים, אמש את בכורך לקבל 'גמילות-חסד' של חצי אלף קרונה. סכום זה לא היה לי בקופה, לכן נתתי לו רק 300 קרונה, והריני שולח לך את היתרה. אבקש להחזיר לי את 'גמילות-החסד' בעוד שבוע" האב נטל את שני שטרות-המאה, הודה למשרת ונסע לווינה, לאחיו נפתלקה ברגנר - ציוני לוהט וסטודנט לרפואה, לשם האמין כי גם בנו יגיע  - תחנה הכרחית ברכבת לנמל טרייסט.

איציק גוט, האחיין, הגיע רק עד טרנוב, שם התחרט וחזר על-עקבותיו. רוחמה – אפילו לא יצאה מדמביץ - למקום המוסכם שלחה מכתב ארוך ולבבי מאוד ובו אלף-ואחד נימוקים הגיוניים וכנים.

מוניא לא עצר.

בווינה אכן התגורר מוניא אצל דודו נפתלקה ברגנר עד שישיג את כל הדרוש לנסיעה. המארח העלים מהאב כי בנו מוניא, נמצא בביתו. מוניא ואביו נפגשו לגמרי במקרה, בכרך בן שני מליון התושבים על גשר-פרדינאנד ההומה והתנשקו. האבא ביקש: עשה-את-הבגרות!. מוניא: "בעוד שלושה ימים מפליגה האונייה לארץ-ישראל ואני אהיה בתוכה." האב התחנן, איים בקפיצה מהגשר. מוניא הבטיח כי  יקפוץ להצילו ו... נסע.

סוף יוני 1910. הם לא התראו עוד לעולם.

13 שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון עלה מוניא לארץ יפה-תואר, גבה-קומה וחזק – ענק בגוף וענק ברוח. ראשו מלא-וגדוש פסוקים של ניטשה  וידיו "לחרוש את האדמה בזיעת אפו" - הוא העור-והגידים  של ה'יודנשטאט' בא לארץ-ישראל כדי להביא את ימות-המשיח לפני בוא המשיח עצמו.

מוניא חזר אל שמו המקורי משה. ותחת שם המשפחה ברגנר קרא לעצמו הרוני. בחתימת השם משה הררי – היה כותב ומפרסם מדי פעם בפולנית ויותר מאוחר בעברית, שירה-בפרוזה אימפרסיוניסטית, רשמים מארץ-ישראל: נוף, אדם, חיים – וגם סיפורים סימבוליסטיים, קצרים.

 בשנים הראשונות נדד הרבה ברגל על-פני כל ארץ-ישראל כדי להכירה "אני- הארץ!" אמר וטיפס על החרמון כדי לישון על הפסגה לילה שלם, היה מאוהב בנוף ובטבע.

באחד ממסעותיו  בזמן מלחמה תורכיה-איטליה, מצאו אותו חיילים תורכיים כשהוא ישן לבדו בחורשות הכרמל. חשדו שהוא מרגל איטלקי. הובילו אותו מחיפה ליפו כבול באזיקים. ביפו, בעזרת הקונסול האוסטרי, שוחרר. מאושר היה מהרפתקה זו  - זכה להכיר את הארץ פנים-אל-פנים, חש כמו גוף-אל-גוף כשישן על רצפת-האבן - "כיעקב אבינו!".

את נדודיו על-פני ארץ-ישראל הוא מתאר במכתבים נלהבים, הנה הוא בצפת "ממש כמו העיירה ממנה יצאתי", הנה הוא בירושלים הססגונית והנה הוא באחת המושבות קוטף שקדים או נוטר כרמים.

גם לבחירת-לבו כתב - הוא לא חדל מלהאמין, שבסופו של דבר תגיע אליו לארץ-ישראל, אך רוחמה לא באה, והוריו מפצירים במכתביהם: "הישאר בארץ-ישראל, אך סיים שם את הגימנסיה, עשה-את-הבגרות".

עבד בגליל כפועל חקלאי שכיר גם בעבודות מזדמנות אצל איכרי המושבות, בשכר נמוך מזה של הערבים, רק בכדי להחזיק-מעמד. חלה הרבה במלריה,  עבד בבניין- בהנחת היסודות לתל-אביב, היה בחוות מגדל בין פועלים מכל קצווי הארץ - אשכנזים, כורדים, ספרדים ואנשי פקיעין. היו שם באותו זמן גם א' ד' גורדון וצבי שץ הסופר והמשורר. חבריו תיארו אותו כעלם יפה-תואר, בעל דמות אצילה ועיניים בוערות, טיפוס ססגוני מאוד, עלם יפה תאור עם אף נשרי מעוקם  בקצהו, ביישן.  שמר זמן מסוים במסחה [כפר-תבור] ומדריכו היה השומר האגדי מאירק'ה חזנוביץ אותו העריץ הרוני  והרבה לספר על גבורתו ועל שירתו, גם על הבדווים ועל 'השומר'. מכותף ברובה מיושן, על ראשו כפייה, עטוף עבאיה, לרגליו נעלי שרוכים מהעיירה, רכוב על סוסה ערבייה, אצילה ופראית "יורה תוך כדי דהירה", שמר על רכושם הדל של איכרי המושבה, או על הרכוש המשותף של אחת הקבוצות בגליל. סיפרו כי פעם כאשר שדדו ממשמרתו בהמות נהג באומץ-לב רדף להשיגם והחזירם לבעליהם.

במרחביה הוא אצל חבר משותף יוסף זיסמן אף הוא מגאליציה. "הכל אהבו והעריצו אותו".  ''מעולם לא התקרב לאיש ושום אדם לא הגיע להתקרב אליו." כך ספר עליו ישראל טוניס השומר והעיתונאי שפגש בו במגדל.

 1914 – מלחמת העולם הראשונה פרצה. קשרים נותקו. בדרך לא-דרך קיים מוניא קשר מכתבים עם הוריו שהגיעו לווינה כפליטים. אחיו זכריה חנא כאן, זיגמונט גוייס לצבא האוסטרו –הונגרי.

המצוקה בארץ-ישראל גדולה, מוניא וויתר על גאוותו, והסכים לקבל עזרה מהוריו. סיפרו כי אפילו השלים את לימודיו בגימנסיה 'הרצליה'.

המשפחה הקטנה מפוצלת בין שני מחנות: ההורים ושני בניהם בצד 'מדינות-המרכז': אוסטריה וגרמניה ותומכים בלגיונות של פילסודסקי – היוצאים לגאול את פולין מידי הצאר הרוסי, ואילו מוניא בצד מדינות ה'אנטאנטה'  - 'בנות-הברית'.

בשנת 1917, כשהתורכים הגלו את בני תל-אביב מבתיהם, היה מוניא הוא משה הרוני, בין קומץ הצעירים שנשארו לשמור על העיר הריקה, "יחד נחום גוטמן, עם דודו של חיים אברביה ועם אחיו של אריה נבון".

 1918 - נובמבר: תבוסה גמורה של 'מדינות-המרכז'.

בעזרת ה'צלב-האדום' מצא מוניא את משפחתו והם אותו: כחייל בריטי - לקראת סוף המלחמה התנדב ל'גדוד-העברי', סיפרו כי היה שם יחד עם הציירים נחום גוטמן, מנחם שמי בוגרי 'בצלאל' ואריה לובין האמריקאי, השתתף בקרבות. קיבל אותות הצטיינות, חסך כמה מאות לירות. עם גיבורת אהבתו הגדולה הפסיק להתכתב. היא נישאה לחברו הטוב.

השנה 1919. הוריו חזרו לעיירה  עדיין חולמים על מקצוע אקדמי למוניא.

במצרים במחנה צבאי שליד הפירמידות, רשם מוניא בעפרון חבר-חייל בתנוחת-ישיבה. כולם אמרו: צייר! כשהשתחרר מוניא מהצבא  החליט להיות צייר-אמן בארץ-ישראל, בארצו. עם רישום החייל מהפירמידות ואחרים הלך לבית-הספר 'בצלאל' בירושלים והתקבל; כעבור כמה חודשים אמרו לו שאם יש לו אפשרות מוטב שיסע לווינה, לאקדמיה, כדי להמשיך בלימודיו.  

בשלהי אביב 1920 הגיע מנמל טרייסט ברכבת לווינה, ההורים בפולין התחננו, שמוניא יבוא אליהם הם רוצים לראותו לאחר שנים כה רבות. מתגעגעים.

מוזס  זה שמו כאן, לא איבד אפילו יום אחד מיעודו להיות צייר ארצישראלי  שם את חפציו אצל אחיו הצעיר זוזיה  הוא זיגמונט - פקיד בנק לצד עבודתו האמנותית כסופר ומשורר,  בן שיחם של הסופרים סטפן צווייג ופראנץ ורפל הגר עם אשתו פאניה לבית רוזנבלאט ובתו רות בקומה הרביעית שברחוב האהן 28, ברובע התשיעי של וינה.

פאניה, בת העיר לודז', הייתה זמרת מצו-סופרן. היא הגיעה לבירת אוסטריה עם מלגת לימודים ופגשה את זיגמונט אז עובד בנק. "היא נתנה את הקונצרט האחרון שלה כשהייתי אצלה בבטן", סיפר בנה, הצייר יוס'ל ברגנר יליד ווינה 1920.

אוסטיודן [[Ostjuden היו, להבדילם מיהודי המקום העשירים, התרבותיים והמלומדים.

בו-בבוקר,  הלך מוניא לאקדמיה לאמנות, הראה שם את מסמכיו ואת ציוריו. בחנו אותו וכעבור שעה התקבל, בשים לב לכישרונו, ובהתחשב באמצעיו המוגבלים – הוא פטור לפי-שעה מתשלום שכר-לימוד.

כך החלה הקריירה האמנותית של מוניא.

מוריו ומבקרי אמנות תלו בו תקוות רבות. הוא התמחה ברישום דיוקנות, ביחוד דיוקן עצמי, גם ניסה חידושי-צורה וצבע - חיפש דרכים חדשות באמנות הריאליסטית, האקספרסיוניזם היה זר לרוחו.

היה יושב בבתי-קפה, מתבודד בפינתו, מעשן את מקטרת, הרגל מימי שירותו בצבא הבריטי – רושם את היושבים שם, מוחק, קורע – ומתחיל מחדש.

בגלל חיכוכים שפרצו בינו לבין פאניה שכר לעצמו מוניא חדר צנוע בסביבה יהודית, אכל בעמידה [זול] והתגורר שם לבדו. האחים הוסיפו להיפגש לעתים קרובות.

בווינה שלאחר המלחמה, חוץ משוק שחור ואנטישמיות עסקו הרבה בהברחת מטבע זר. יום אחד בא אל מוניא אחד מידידיו ואמר לו בבהילות, כי אנגליה תפשוט-את-הרגל במהרה ומי שבידו 'פונטים' בריטיים כדאי לו שימהר וייפטר מהם.: הידיד הלהוט לבצע את העסקה חטף מידי מוניא את כל סכום חסכונותיו, בלירות-שטרלינג, יצא לאן שיצא וכעבור שעה חזר ובידו צרור של שטרות-מטבע אוסטריים. החסכונות מימי שירותו בצבא הבריטי נגוזו בשל תחבולתו של סרסור-בורסה ממולח שנעלם כלא היה.

הלך מוניא לאחיו ופתחו חשבון בנק בו הפקידו את התמורה- כמה אלפי הקרונות.

הכסף שחסך מוניא בשירותו הצבאי אמור היה להספיק לו ללימודים במשך שנתיים, היה פטור מתשלום שכר-לימוד, ארוחתו: רבע-הכיכר לחם שחור, נתח קטן של מרגרינה, מלפפון וספל מים קרים . היה חסכן בהוצאותיו. איש סגפן, נזיר. הלך ללמד בשיעורים פרטיים, עברית, ומקצועות אחרים כדי לא ליפול למעמסה על אחרים.

שנת 1920 רוחמה ובעלה שהו בווינה כמה ימים. בעלה שהכיר היטב את מוניא, אהבו וגם העריצו הפציר בה, כי יפגשו עם בן עיירתם. בלי לומר מלה ארזה את המזוודות– וכבר ללא התנגדות בעלה – עזבו בו-בערב את העיר. סיפרו כי מוניא ידע .

"חרוץ כדבורה ושתקן כאבן" כתב עליו אחיו זוזיה הוא זיגמונט  הוא הסופר מלך ראוויטש

מעשי ההתאבדות היו נפוצים בווינה "כשנסיך הכתר הארכידוכס רודולף  [פון הבסבורג בנם של  הקיסר פראנץ יוזף ורעייתו 'סיסי'] התאבד בשלושים בינואר 1889, לאחר שרצח את פילגשו הצעירה  מארי וסטרה,  ['פרשת מאיירלינג'] קיבלה ההתאבדות גם גושפנקא קיסרית". כתב אדמונד דה ואאל בספרו  'הארנבת עם עיני הענבר' [לימים הסתבר כי השניים נרצחו]

 בתו של המחזאי והסופר היהודי-אוסטרי ארתור שניצלר, בנו של המשורר והמחזאי  הוגו פון הופמנסתאל - פראנץ, שלושה מאחיו של הפילוסוף והלוגיקן ההומוסקסואל לודוויג יוסף יוהן ויטגנשטיין ואחיו של המנצח והמלחין היהודי-אוסטרי גוסטאב מאהלר שמו קץ לחייהם.  אמרו כי המוות נהיה דרך להיפרד מן הארצי, מן הסנוביות, התככים,  והרכילות. -  ה 'דאס גלייטנדה' [gleitend]  'הדרך אל החוץ' קראו לזה – אותה גלישה החוצה ששניצלר פירט את סיבותיה : "חובות, שעמום מהחיים וסתם אופנה".

 מוניא חתר אל מטרתו– שליחותו כאמן. כדרכו לחפש בכל דבר את האמת המוחלטת בדק מחדש את כישרונו והספקות צצו והפכו לאט-לאט להתקפות ייאוש. בלבו התעוררו ספקות לגבי מצב בריאותו – פיזית ונפשית; הלך לרופאו הד"ר חמלניצקי שהיה גם משורר יידי אימפרסיוניסטי -  מוניא היה בריא – בגופו ובנפשו 'המחלה' הייתה מדומה. "מצב בריאותך תקין" קבע הרופא.

גם דמותה של אישה אקסצנטרית הסתננה לתוך חייו של מוניא; יהודיה שבאה מהונגריה, ממוצא ספרדי, שמה אלזה רוססא. שמנמונת, בלונדית-כהה, גרושה, חברה באקדמיה-לאמנויות.  מוניא התלהב מהשכלתה, מכישרון-הציור שלה, מהבנתה באמנות, אבל הכיר גם את אי-מהימנותה היוצאת-דופן. גרה ברובע השני.

תחילת 1921 באחת מפגישות האחים הפליט מוניא כבדרך-אגב: "החלטתי לעזוב את העולם מרצוני הטוב".  זיגמונט המבוהל  שיכנע את מוניא לעבור לגור אצלו  - ואצלו  - ילדה בת שלוש רות וילד בן חצי שנה יוס'ל שיחקו והשתוללו ובכו כתמיד. העוזרת הכינה את הארוחה או תפרה ליד המכונה. פאניה ליד צ'מבלו, שרה שיר של שוברט על טחנת קמח קטנה  "... איינה קליינה  מילה..." Eine kleine Mühle

מוניא החל שותה.

בווינה שבה כל דבר עמד לבחינה מדוקדקת. ללוח הצבעים שלו, נוסף, כבמחזות - אקדח בראונינג שחור. על ניסיונו של זיגמונט לקחת את האקדח הגיב מוניא "יש לי מספיק כסף לקנות שני, גורל אי-אפשר לעצור באמצעים ילדותיים."

תחילת אביב 1921 - הקיסרות אבדה, אך וינה נשארה מתרוננת וחסרת דאגות - יורש-העצר– קארל הראשון קיסר –אוסטריה,  המונרך האחרון לבית הבסבורג ושליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית  וויתר שלא מרצונו על השתתפותו בענייני המדינה וגלה זה שלוש שנים עם המשפחה המלכותית לגדות  אגם ז'נבה.

מוניא הרבה לשתות.

יום ששי בבוקר. העשרים וחמישה במארס 1921. מוניא השכים-קום ואמר לאחיו:"אני יוצא לטיול לכמה ימים בספינת הדנובה. במשך כמה ימים לא אשוב הביתה.- היה בריא – זיגמונט!"

הלך לבית-מלון, שכר חדר וירה בלבו.

שוטר היה הראשון שניגש אליו למוניא. הדלת לחדר המלון הייתה פתוחה. מוניא דיבר ברור ובלי התרגשות: "אני יודע שהירייה לא הייתה מוצלחת. כיוונתי ללב. ובכל-זאת – טעיתי. אל תיקחו אותי לבית-החולים. אני רוצה למות. הנה מכתבי האחרונים" – ובכל זאת לקחו אותו לבית-החולים הסמוך 'רוח- קודש'..

היה צורך לנתח אותו ולכן שלחו אותו הלאה, לבית-החולים על-שם "שלושת הצלבים".שתיים בלילה.

משם הועבר בלווית השוטרים, לבית-החולים המרכזי.

שבת בבוקר. 26 במארס.. כולם ישנים. שוטר בפתח דירתו של זיגמונט  הודיעו כי אחיו מוזס ירה בעצמו והוא  בבית-החולים 'רוח- קודש'. זיגמונט היה שם, היה גם ב'שלושת הצלבים'.  בבית-החולים המרכזי אחות-נזירה הושיטה  לו צרור ניירות ואמרה:,"ניתחו אותו, אך באמצע הניתוח הוציא את נשמתו – הלב היה חזק, אך הכבד היה פצוע מאוד – ". כבד של שתיינים.

מוניא מת.

מלבד  שני  מכתבים ממוענים קיבל האח מסמכים מהצבא הבריטי ואת הדרכון הזמני של מוניא, מקטרת קצרה, שקית עם טבק, כמה שטרות כסף ושעון הכיס שלו, האקדח והכדורים הוחרמו.

מכתב אחד נשא השם זיגמונט ברגנר  והכתובת המדויקת. המכתב השני היה אל אלזה רוססא, גם הוא עם הכתובת המדויקת.

המכתב לאלזה רוססא. היה כתוב בגרמנית. כמה מלות נימוסין. אף לא סימן לאהבה או לטראגדיה. רק מספר הוראות ביחס לציורים שהוא מבקש למסור. סיבת המעשה - אישית גרידא… היי בריאה – דרשי בשלום החברים. מוזס ברגנר.

המכתב האחר כתוב בפולנית:

"אחי היקר!

אני מבקש אותך ואת ההורים היקרים לי למחול לי על הדאגות שהעיקו עליכם בגללי. מחלתי וספקותי הפכו את חיי לבלתי-נסבלים. אני מנשק אתכם.

וינה, 25 במארס 1921

משה''

בעבר הדף נכתבו הוראות על יתרת הכסף הרשום על חשבונו בבנק, על הכסף שחייבים לו מהשיעורים הפרטיים – "את הכל יש למסור למטרות צדקה". כן ביקש למסור דרישת-שלום למשפחתו של נתן בירנבוים [ציוני ווינאי שבנו האחד הוא הסופר והצייר אוריאל בירנבוים] .

בחדרו השאיר מוניא מקל הליכה אלגנטי מעץ שחור בעל ידית מצופה כסף ועליו אותיות הכסף MB, ראשי תיבות שמו, כובע אופנתי, קופסת צבעים, מכחולים, לוח-הצבעים, תיק רישומים וציורי שמן.

היות ומוזס ברגנר התאבד העמידו את גופתו לרשת הפקולטה לרפואה. זיגמונט החליט לקברו בקבר ישראל. בא לפרופסור הממונה, וסינן לעברו: "או שאני מקבל את גופת אחי האומלל כדי להביאה למנוחות – או ששנינו – אני ואתה, פרופסור – נהיה בין המתים!". "לך עם האדון הזה לחדר-המתים  - אמר הפרופסור למשרת,  - שיזהה את הגופה שהוא מחפש. וכשתמלא את הטופס, חזור אלי ואני אחתום עליו". כעבור כמה דקות היה בידי זיגמונט הפתק החתום איתו הלך לקהילה היהודית שברחוב זייטן-שטטן ברובע הראשון וחזר, שכח כי שבת היה.

יום-ראשון בבוקר, 27 במארס 1921.

זיגמונט ניגש לבית הקהילה היהודית עם הפתק. הלוויה נדחתה ליום שלישי בבוקר, עניינים פורמאליים. חיפש לאחיו שורה מכובדת. זה עלה עשרת אלפים קרונה, סכום נכבד. "גם מקום טוב, זו צדקה"

ללוויה באו כתריסר אנשים. ביניהם: משה גרוס-צימרמן עיתונאי יידי, איש הספר א' מ' פוקס, השחקן-זמר יצחק דייטש, כמה דודים, דודות, אחייניות. הקברנים הורידו את הארון לקבר המוכן. איש לא דיבר. הדוד זכריה ניגש ובחלל בית-הקברות הצטלצל: "יתגדל ויתקדש שמה רבא - - - "

אלזה רוססא ורוחמה ידעו על האסון מייד. הוריו לא.

למחרת – בא הצייר יאנקל אדלר הוא הכיר את מוניא, העריך מאוד את כישרונו וגם את הישגיו. אמר שהיה בא ללוויה, אילו ידע. הלכו זיגמונט ויאנקל אדלר ועלו לקבר - תלולית עפר ולמרגלותיה תקוע לוח עץ, ועליו באותיות לטיניות:

MOSES HARARY BERGNER

25.3.1921 - 1892

עברו חודשים עד שזיגמונט התעשת ושלח מכתב לקרובי משפחה שגרו בשכנות עם ההורים השכולים דלת מול דלת, בישר להם על מה שקרה למוניא וביקשם למצוא דרך לגלות להורים את האמת המרה -.

"לא אישה גרמה להחלטתו זו, לא מחלה, לא מצבו החומרי".

כשנודע להורים לאפרים והינדה  על מותו של מוניא – השתטחה הינדה על הרצפה ליד מיטתו ובכתה, לילה שלם בכתה וכל היום שלאחריו. ורק פעם, לפנות-בוקר, השמיעה צעקה שהחרידה את כל הבית – "צעקה כזאת פרצה מתוכי כשהרופא תפס בי בצבת-הברזל – לעזור לי ללדת את מוניא." סיפרה .

סוף דבר

אחרי שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, עם הופעת שארית-הפליטה של יהדות וינה שהייתה בת רבע מיליון יהודים, הוצבה המצבה הנוכחית על ידי בני המשפחה.

אפרים האב נפטר ב 2 באוגוסט 1939 .

האלמנה הינדה ברגנר אמו של מוניא,  חוסלה על יד הנאצים בתאי הגז של מחנה ההשמדה בלזץ' [בפולין על גבול אוקראינה]  בשנת 1942 בהיותה בת שבעים ושתיים שנה.

הרץ ברגנר; האח הצעיר ביותר של מוניא ברגנר, נולד בראדימנו בשנת 1907  בשנת 1938- היגר למזלו מפולין למלבורן, אוסטרליה. כתב ביידיש סיפורים קצרים מחיי היהודים בוורשה ומחיי המהגרים היהודים במלבורן, ושני רומנים: "בין שמים וארץ" ו"אור וצל".

מלך ראוויטש הוא כאמור שם העט של זכריה חנא ברגנר אחיו  הצעיר של מוניא ברגנר [משה הררי]. זוזיה קראו לו בעיירה ואילו בווינה נקרא זיגמונט. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרי, בווינה שימש כפקיד בנק לצד עבודתו הספרותית: משורר ידיי, עורך, מבקר ומספר. נשוי לפאניה ואב לבת  רות ולבן ולדימיר יוסיף הוא יוס'ל.  לאחר מות אחיו מוניא כשבא לארץ בשנת 1927 גר ברחוב 'יגיע כפיים' "אצל פרידלנדר" עבר לוורשא  ומשם בשנת 1935 לאוסטרליה, בשנת 1941 התיישב בקנדה, בשנת 1954, הצטרף לבנו, בארץ הצייר יוסל' ברגנר.  

מלך ראַוויטש-ברגנר  נפטר ביום 20 באוגוסט 1976 בן 83 ונטמן בבית  העלמין היהודי על שם הברון דה הירש בסאוונה סטריט, מונטריאל, קויבק, קנדה.

הצייר יוס'ל ברגנר נולד בוינה בשנת 1920 לפאניה וזיגמונט ברגנר. קופסת הצבעים של דודו מוניא וקבוצה של רישומים וציורי שמן ליוו אותו בכל דרכיו.

 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלתה רוחמה עם בעלה ובניה לארץ-ישראל, לתל-אביב.

בשנת 1994 הוצגה ב"בית ראובן" בתל-אביב תערוכה של ציירים אקספרסיוניסטים מהארץ  תחת הכותרת: '… והאמן איוב הוא!" - האקספרסיוניזם המסתתר 1919 –1924'.  בה הוצגו ארבעה דיוקנות עצמיים של מוניא ברגנר – שני רישומים ושני ציורי שמן.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא, ומעלה אותם על הכתב. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

 

* אע"ל - אבד עצמו לדעת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלמה אבורביע – איש אלקים קדוש נפטר מחלשות לב 

18.7.1916 – ירושלים

הר הזיתים, ירושלים. הצילום באדיבות עמותת הר הזיתים

מצבתו של הרב שלמה אבורביע, כפי שנחשפה ערב ט' באב תשע"א על ידי צוות מרכז מידע הר הזיתים, בראשות מוטי שמיס.

מן השקע החצוב באבן שבירכתי המצבה, להדלקת נר שמן, רוו הציפורים בחורף מי-גשם.

טכסט:

...שמשו [בא]

אה' ובהויות דרבא

...אבורביע זלה''ה

...תמוז תרע"ו ל"ק תנצב"ה

פירוש נוטריקונים:

זלה"ה – זכרונו  לחיי העולם הבא

ל"ק - לפרט קטן- המפחית ציון ה' אלפים מהלוח העברי

הר הזיתים נחשב אתר קבורה יהודי כבר בימי מלכי יהודה. התקדשות ההר והמסורות, שהתפתחו אודותיו, גרמו לרצף של קבורה הנמשך עד היום, להוציא תקופת השלטון הירדני [1948-1967]. שלושת אלפים שנים של קבורה פעילה –  פשוטי עם, רבנים, אנשי רוח ומנהיגי ציבור.

במאה ה-19 החל בית העלמין היהודי לקבל צביון עדתי, עם הקמת חלקות קבורה וחברות קדישא נפרדות לבני העדות השונות. אשכנזים, שהתפצלו ל'פרושים' ו'חסידים' וספרדים ביניהם נכללו יוצאי הבלקן, בוכרים,  גרוזינים; גם מוגרבים, בבלים, פרסים וחאלבים, תימנים ואורפאלים.

המקום נכבש על-ידי הלגיון הירדני בתש"ח, במלחמת העצמאות, ובית הקברות חולל - מצבות נלקחו לשימוש כחומרי בניין או נותצו, כמו מצבת רבי שלמה אבורביע  שניצבה ב'חלקת החסידים'.

 בשנת 1967, במלחמת ששת הימים חזר ההר לריבונות ישראלית. לפני למעלה  מעשור  הוחל במיזם עבודות חישוף ושיקום של בית העלמין היהודי העתיק.

צמרת-רבקה מבית אבורביע במסגרת תיעוד שורשי משפחתה, החליטה לחפש את מצבות בני המשפחה הקבורים בהר הזיתים, סייעו בדרכה, וגם אמצו ידיה, חכם אפרים לוי מארכיון העדה הספרדית שבארכיון העיר  ירושלים, עמיתים לחקר רפי לוי, אודי מזרחי-צורף ושוקי בן עמי. נעזרה בבני משפחתה, יבוא על הברכה בן הדוד - דני אביבי. ההתוודעות לפעילות מרכז מידע  הר-הזיתים בראשות  מוטי שמיס, הביאה לקצה חוט ראשון, כאשר הסתבר כי בקרבת מקום לתחנת המידע בדרך יריחו העוברת בתוככי בית העלמין  נמצאו ושופצו זה מכבר  שתי מצבות, שנותרו במפתיע שלמות ואיש לא ידע זהותן עליהן חקוק: ביליידא וחכם הרב יוסף אבורביע, הם  הוריו של סבא רבא שלה הרב שלמה אבורביע, שידוע מהמובא בפנקסי הקברנים של משפחת פרנס, כי ציונו אמור להימצא בסמוך אליהם "קרוב מרת אמו", ובקירבה גם קבריהן של שתי בנותיו חפציבה מימראן וזהרה פרדס. היא המתינה לעדכונים מהתקדמות העבודות בשטח עד ליום ערב ט' באב תשע"א, בו מצא צוות מרכז מידע הר-הזיתים שבר ממצבתו של הסבא רבא רבי שלמה אבורביע, וזה סיפורו:

שלמה אבורביע בנם בכורם של ר' יוסף אבורביע וביליידא – באידה, [בידא או וידא או ביאדה בלאדינו; יפה בעברית] נולד בשנת תרכ"ג [1863]  בטיטואן שבמרוקו; אח ואחות היו לו: חיים ורחל [חולי - מלשון חוּליה= ג'וליה בספרדית]. חיים נשא את ג'ימול-ג'אמילה לבית כהן [הקבורים בבית העלמין בטנג'יר – מארוקו] ורחל – נישאה לדוד סויסה, סופר סת"ם.

דברו לאדינו בניב מיוחד שהשתמר בקהילות הספרדיות בערי החוף, וערבית-יהודית-מרוקאית בה גם כתבו באותיותיה,  עבריות מעורבות בערביות.

אביו של שלמה אבורביע, הרב יוסף, היה סופרו ומזכירו של הראב"ד - הרב שמואל בן יצחק נהון; הרב יוסף שימש הרשם בבית הדין של הרב – רשם את הנאמר שם, את ההליכים ואת פסק-הדין.

כתב 'כתובות נשים' – 'קידושי נשים' - אלו השטרות השייכים בקידושין כגון שטר שידוכים ותנאים ושטר קידושין כאשר מקדשים את האישה בשטר; 'גטין'  -ספר כריתות שהבעל כותב לאשתו  בשעה שמגרשה; 'שוברים' - שטרי קבלה שכותבים ללווה לראיה שפרע את כל חובו או מקצתו; 'דיתיקי'  - צוואת שכיב מרע - כלומר חולה סופני המכתיב כיצד לחלק את נכסיו לאחר מותו; 'מתנה' - שטרי מתנה של אדם בריא; ו'פרוזבולין'  - שטרות שהמלווה כותב לבית הדין ובהם הוא מוסר להם את חובותיו כדי שלא תשמיט אותם השמיטה א : רק מוסר הודעה בבית הדין שהוא יגבה את חובו בכל זמן על פיהם - דבר זה מספיק על מנת שהגבייה תחשב כגבייה על ידי בית דין; 'אגרות שום' - שטרות שבית הדין כותבים למלווה שעיקלו את נכסי הלווה, ומעתה הם עומדים לגבות  את חובו או: שכותבים לו  שקיבל מבית הדין את חובו; ו'אגרות מזון' - שטרות שבית הדין כותבים לאלמנה שהיא רשאית למכור את נכסי בעלה למזונותיה או: מי שקיבל עליו לזון את בנות אשתו כותבים לו שטר כזה לראיה; 'שטרי חליצה' -שכותבים ליבמה לראיה שחלצה; 'מאונים'  - קטנה שאין לה אב יכולים אמה או אחיה להשיאה לאיש מדעתה, אבל כל זמן שהיא קטנה ולא הגיעה לשתים עשרה שנה, היא רשאית למאן בבעלה ולומר: איני רוצה בו, והיא יוצאת ממנו בלא גט ובית הדין נותנים לה שטר מיאון לראיה; 'שטרי בירורין' - בעלי הדין שבחרו להם דיינים, כותבים בשטר שבעלי-הדין מתחייבים לקבל עליהם את פסק דינם; 'גזרות בית דין' - פסקי דין של בית הדין ו'אגרות של רָשות' - איגרות של שאילת שלום שאדם כותב לחברו או איגרת מינוי לדיינים שבית הדין כותבים אותם בשעה שממנים אותם.

טיטואן בירת מחוז טנג'יר   שבצפון מרוקו  שוכנת  בעמק הנהר מהנש (Mhannech) המכונה גם "ואדי מרטיל" כ-10 ק"מ מזרחית לשפכו אל הים התיכון. הרי הריף  מקיפים אותה מדרום ומצפון וכולה ריח יסמין, פלפל וים.

טיטואן נקראה בפי היהודים 'ירושלים דה-מרואקוס' = 'ירושלים של מרוקו'. גם 'ירושלים הקטנה', בשל רבניה ודייניה הגדולים והמכובדים, שאבותיהם הגיעו כמגורשים מספרד ופורטוגל בסוף המאה ה-15. קהילה זו דיברה בניב של לאדינו  הנקרא 'חכיתיה' '', ואמרו יוצאיה כי: "הקפידה על חינוך יהודי ונימוסים טובים".

משפחת אבורביע  [השם בתרגום לעברית = אבי האביב] נחשבה כאחת ממשפחות מגורשי קסטיליה שבספרד; על קברי המשפחה בטיטואן נהגו לרשום 'פאמילייא אבורביע ד'קסטיליה' [משפחת אבורביע מקסטיליה]. "בשירי הידידות של רבי יהודה הלוי [משורר יהודי מאנדלוסיה בספרד שחי בסוף המאה ה-11] מוקדש שיר מסוגה זו לרבי שלמה אבו אלרביע בר קרשפין", סיפרה לי צמרת-רבקה בתם של ד"ר אהוד אביבי  ושרה לבית ניסנבוים, נכדת ר' עמרם  ונינת ר' שלמה אבורביע.

יש אומרים כי מוצא משפחת אבורביע ממרוקו בתחילה, עברו עם פלישת הברברים לספרד ושבו למרוקו בעקבות גלי הגירוש מספרד מסוף המאה ה- 14 ומפורטוגל בסוף המאה ה-  15 לספירתם.

יש אומרים ששלמה נולד בשנה בה הכובשים הספרדים עזבו את העיר לאחר מגפת הדבר, והטבח שערכו תושבי העיר המוסלמים בשכניהם היהודים והרגו 400 מהם.

כל ימיו של ר' שלמה בטיטואן היו בין מוסלמים. סיפרו, שגר ב'מלאח' הישנה - בח'ודרייה, השכונה היהודית בדרום העיר הישנה מוקפת החומה, וממטבחיה עלו ריחות תבשילי השבת הקדושה.  בסמטות שלט הניקיון וההדר בסגנון עיירות דרום ספרד,  גרו כמו שם - בחצרות סגורות– פאטיו  "החצר והבית הבהיקו בניקיונם", לעומת מגורי המוסלמים שבקרבתם, סביבות מסגדם.

בטיטואן נשא שלמה, שהיה לתלמיד חכם, שתורתו אומנותו, לאישה את יוכבד בת זהרה לבית נהון ויצחק כ'לפון "הכלה הכלולה בתולתא שפירתא יעלת החן וכלילת יופי" ולה שני אחים: יעקב ושמואל  ושלוש אחיות: סימי, דונה ומרים. סיפרו כי אחד מבני משפחת נהון היה סוחר אמיד בעל צי אוניות  שהתעשר מהעברת כל מיני סחורות, ביניהן נשק לצדדים הניצים במלחמות המגרב; סיפרו כי שבע בנות היו לו "ולא נודעו ביופין", ועל כן, הנדוניה הייתה צריכה להיות שופרא דשופרא - נחלות ומגרשים. פיראטים שדדו את אוניותיו וסופו ירד מנכסיו.  

ר' שלמה שנחשב לצדיק מופלא - הרביץ תורה בבית מדרשו שבביתו בטיטואן - 'מדרש שלמה'  - ישבו שם ילדים עד הגיעם למצוות, שם למדו גם בניו. הקטנים למדו א'-ב' והיותר גדולים גפ"ת = גמרא, פירוש רש"י ותוספתות; קיצור שולחן-ערוך ודינים. מעט מקרא והלכות מרובות. אהוב היה ר' שלמה – מן המחמירים על עצמם והמקלים לכל ישראל.

הסבתות ביליידא וזהרה והאם יוכבד, הן שלימדו בבית את הבנות - חוץ מחיי המעשה כרקמה ובישול -  'אלף-בית ראשון', קריאה וכתיבה וקצת תורה. על זהרה נזכרו הייתה חריפת שכל.

היו הבנות סובבות-טופפות  בגָלָצֶ'ס, אותם כפכפים שנוח להסירם מהרגל ולהטיל בשנוא.

אמנם היו בתי ספר של 'אליאנס' בעיר; נפרדים לבנים ולבנות. אבל המסורת במשפחת אבורביע גברה.

הצאצאים שנולדו לשלמה וליוכבד [מֶמֶה בפיהם]: יצחק [1892], עמרם [1894], ויקטוריה–ביליידה-נצחיה [1897]. זהרא-שרה–שושנה  [1900], חפציבה  [1908], איסטריא– איסטריליא – היא כוכבה [1910].

ר' שלמה עם אשתו וילדיו גרו בדירה קטנה סמוך למגורי משפחת רעייתו – משפחת כ'לפון.  נמצא ברשומות שגרו בחצר 'מימין לנכנס לסמטה הנקראת 'רי כלאבקו' שבשכונת באב א-ספלי'', מקובל שכל אבורביע בעיר היה שייך למשפחה האחת זו. גם כשיצאו מהח'ודרייה לבתים חדשים, לפני יסוד השכונה החדשה - האנצ'אה, גרו ברחוב לה-לונטה, בבנין בן 3 קומות "בסביבת הבניין היו חנויות". אומרים שהבניינים בבעלותם היו. ושזה היה כששלמה אבורביע  ומשפחתו כבר יצאו לארץ-ישראל וענפי המשפחה גרו בסמוך.

דיברו לאדינו "לא בניב הברברי", גם עברית. כתבו בכתב 'חצי קולמוס' באותיות עבריות 'עגולות' - בלאדינו או בעברית, וגם באותיות לועזיות. כתב 'חצי קולמוס' קרוי על שם כלי הכתיבה- הקולמוס שהוא השדרה במבנה הנוצה, אך כיון שכתבו על הצד הצר של קצה הקולמוס קראו לכתיבה זו 'חצי קולמוס'. כתיבת 'חצי קולמוס' נמשכת מזכירה כתיבה ערבית. "מעטים בארץ ובעולם כותבים אותה, והיא נכחדת" אמרה צמרת.

ארוחות קוסקוס נחשבות לארוחות חגיגיות בקרב יהודי צפון-אפריקה, ולכן הן מוגשות בדרך כלל בערבי שבת וחגים. "היהודים הספרדיים מצפון מרוקו לא הרבו בקוסקוס כמו אחיהם אלא מטבחם יותר ספרדי". בבית משפחת אבורביע אכלו קוסקוס רק ערב יום חמישי, קוסקוס עם דברי חלב כמו שמנת, לבּן וחמאה. את קמח הסולת, גס או עדין, בללו בשמן בקערה, את הצבירים הקטנים העבירו דרך נפה והניחו בחלק הסיר העליון שתחתיתו מרושתת ה'סובריאוייה' [מעל למים]  - "למען יתבשל הקוסקוס על אדי התבשיל שמתחתיו". את הקוסקוס המאויד ערבבו מדי פעם כדי שכולו יהיה עשוי. גם בישלו, לא אפו- חס ושלום, פשטידות ששמן כשם הסיר.  בסיר התחתון יש והכינו מרק על בסיס בשר, עוף או דגים;  במשפחת אבורביע נהגו לשים שם את כל הירקות שהיו בבית: שעועית ודלעת וגזר וכרוב וחומוס ובצל, הוסיפו המון תבלינים: פפריקה וכמון ופלפל וכורכום.  "יש קציצות שהולכות טוב עם הקוסקוס, שנקראות קוקלאס אך לא מבושלות אתו אלא רק מחוממות מעליו" סיפרו ותיקי העדה. שלא לדבר על המאפים אותם  בורקיטאס החמים. את החלב היה מביא החלבן - 'אל-ליצ'ארו'.

הספרדים שבו לשלוט בעיר והפכו אותה לבירת הטריטוריה הספרדית בצפון מרוקו בשנה בה ר' שלמה אבורביע עלה לארץ-ישראל, לירושלים תרע"ג.

הוחלט שכל המשפחה עולה לארץ הקודש. יש אומרים בגלל בעיות השלטון בטיטואן בין הספרדים למוסלמים, ויש אומרים שבגלל 'מצוות יישוב ארץ-ישראל'; אותה אמונה מסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים - "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום חברו להתפתחויות פוליטיות וכלכליות;  את 'העמך', השכנים המוסלמים, זה לא כל כך עניין, הוחלט לעלות במנות, בגלים -  בעיקר בגלל סכנות הדרכים.

בשנת תרס"ו עלו הנחשונים חלוצי המשפחה לארץ-ישראל: הזקנים ''למות בה''  - הרב יוסף אבורביע ואשתו ביליידא ש"הוכרחה להיפרד מכל מאהביה, בניה ובתה ונכדיה", ולקחו אתם את הנכד האהוב עמרם שמלאו לו י"ב  שנים "לגדלו לרבנות בארץ''. תאר בהספד לזכרה,  הנכד  עמרם על סבתו. שכרו דירה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, במקום שנקרא שכונת אל-מיידאן.  מספרים כי מתחת לחצרם היה אולם תת קרקעי ענק, שהתגלה אחרי 67', אולם זה היה מחובר לבור המים של בית יוסף אבורביע, ובכל עת שיבשו בורות אחרים בורו היה  נובע -  האולם הענק שהיה מתמלא במים הזינו. 'ירושלים' נחשבה מונח נרדף ל'ארץ ישראל'. הצטרפו לבני עדת המוגרבים [המערביים]  היהודים ילידי צפון-אפריקה שהיו תחת מרות העדה הספרדית - יהודים יוצאי תורכיה, בלקאן: יוון, מאקדוניה ובראשם מנהיג העדה החכם-באשי. מוכר על ידי השלטונות.  פחות מחמישית מן העדה היו יוצאי המגרב והטיטואנים שאור שבעיסה.

הרב יוסף הרביץ תורה ברבים והיה ידוע בחסידותו, יושרו וענוותנותו. התפרנס מכתיבת סת"ם – [ספרים (תורה), תפילין ומזוזות] וממסחר בתשמישי קדושה, את חידושיו על התורה כתב על גווילים. אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות. רבים נתמכו באופן מלא או חלקי על ידי כספים, שהביאו שליחים מארצות המוצא, ומתלמידיהם "אף שעבדו למחייתם לא הספיקו להם הכנסותיהם הדלות".

ביליידא טיפלה בנכד כאמא "כל מגמתה ושאיפתה שאהיה מחובשי בית המדרש"  הוסיף על זקנתו,  נכדה עמרם. הוא השיב להם לא רק אהבה אלא סייע בכלכלתם בכך שתמך בהם, גם כשעוד למד בישיבת 'טובי ישבעו' של עדת המערבים בירושלים, ששכנה בבניין במעלה חאלדייה בתחום הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ובו גם בית-כנסת, דירות לחכמים ולעניים ובית-תבשיל.

עמרם למד אצל הרב יוסף חיים בן יאודה הכהן, מגדולי התורה והחכמה ששימש ראב"ד ונשיא לעדת המוגרבים בירושלים, במקומו של הרב נחמן בטיטו שהיה ל'ראשון לציון'. הוא אותו נער שעלה לפני שנים עם סבו וסבתו ארצה מטיטואן ויוסף, כששמע כי ישיבה לו "השים מיד את נכדו עמרם ללמוד בישיבתו אצל הכהן". לימים ישא עמרם את רבקה בתם של פרידי ויוסף חיים הכהן, מורו ורבו, לאישה. אבל עד אז - תוך כדי - המשיך לשלב תורה ועבודה -שלח ידו במלאכת סת"ם; ובמסחר בתשמישי קדושה לתמוך במשפחה. בשנת תר"ע סיים לימודיו, אבל המשיך לגור בבית סבו וסבתו עד שעלו הוריו ארצה ישראל.

אחרי שנקבעה יתד בירושלים  - "עיר גדולה שיש בה עשרה בטלנים הבטלים ממלאכתם ומצויים תמיד בבית הכנסת בשעת התפילה" - עליית ההמשך - התעכבה.  כמעט ור' שלמה, יוכבד וצאצאיהם לא עלו בגלל מצב בריאותו של ר' שלמה, דיברו על אולקוס, על לב פגום, התינוקת  - בת הזקונים כוכבה באה לעולם, גם מוקיריו ותלמידיו רצו אותו בתוכם, בטיטואן. "כל ימיו היה חלוש גו וכחוש ורק באישור הרופא הצליח לנסוע" - מצא הרופא שר' שלמה חולה אסטמה והמליץ לו על אוויר יבש כמו אווירה על ירושלים, וכך בשנת תרע"ג [במקביל לחלוצי 'העלייה השנייה'] החליט ר' שלמה אבורביע למכור את רכושו הדל בטיטואן להצטרף להוריו ולבנו -  לעלות לארץ-ישראל, לעיר הקודש.

תנאי העלייה היו הקשים. קיימו מגבית לעליית המשפחה ארצה, עד כדי מכירת תכשיטיה של הגיסה  ג'ימול -ג'מילה על ידי בעלה חיים  - אחיו של שלמה.

ר' שלמה, אשתו יוכבד ובנותיהם יצאו לדרך. לקחו איתם את שיכלו: ראשית את תשמישי הקדושה שיש איסור למכרם לגויים כגון 'מטפחות לספרים' אך גם חפצים פמוטים ונטלה, כלי בית ורהיטים. הייתה הקוסקוסיה – אותו סיר קומותיים שחלקו העליון בעל תחתית מרושתת  "למען יתבשל הקוסקוסו על אדי התבשיל שמתחתיו", הסיר בו יהודי מרוקו הספרדית, בשלו את הקוסקוסו [להבדיל מבני עמם שהתגוררו במרוקו אשר תחת שלטון צרפת, אלה ששוחחו איש עם רעהו בערבית ובצרפתית, ונהגו ביום שישי לבשל קוסקוס];  והקאצ'ה אותה תיבת משא גדולה בה הונחה ברוב פאר גם מערכת 'השמלה הגדולה', שמלת כלולותיה של יוכבד בה נישאה כמנהג בנות ישראל בטיטואן, שכללה ז'קט ונעלים רקומי זהב, אבנט ומצנפת, חצאית גדולה ורחבה מרוקמת בחוטי זהב מלאכת מחשבת על בד קטיפה כהה.

הבן הבכור יצחק נותר בטיטואן לרגל עסקיו: סחר של קיטניות, דגנים ותבלינים. מהרווחים, שהיו לא קטנים שלח לארץ לסבו וסבתו. ואז נשא לאישה את קמילה לבית אזולאי ועברו לגור ברובע אנצ'אה החדש והמרווח. היו אמידים למדי, משרתות ערביות  - 'הפאטמות' כך כונו, דאגו לכול בבית. הילדים כבר למדו ב'אליאנס'.

מטיטואן שנמלה נחרב בעת הכיבוש הספרדי, נסעו ששת בני משפחת אבורביע לעיר הנמל ההומייה טנג'יר השוכנת בצפון לפתח מיצר גיברלטר, ממנה הפליגו באונייה לאלכסנדריה במצרים, החליפו אונייה והפליגו ליפו שם הורדו או נזרקו, כשאר הסחורות מהאונייה, שעגנה במרחק מהנמל אל סירות המלחים הערבים, שהביאום אל משרדי הממשלה שבחוף. לירושלים עלו ברגל, לנו לילה בחאן אצל משה קוסובר  בבאב אל–ואד והגיעו.

המשפחה קבעה את מושבה בעיר העתיקה, תחילה במתחם תלמוד תורה ספרדים אחר כך בבית הדין עד שמצאה בחצר שבה תנור וכיריים וריחיים. בחזקת הרב אברהם עזריאל [לימים הרב עזריאל יקדש את הבן עמרם עם בח"ל רבקה ועוד מאותם מגורים בחצר נשזרו חייהם גם במסחר הבן עמרם השתדל בהוצאת ספרים ולמשה עזריאל בבית דפוס]  2 חדרים למשכנותיהם  האחד למעון, והשני לבית המדרש אור זרוע לאבי משפחה הרב שלמה  ספר נכדו שלמה פרדס ע"ה. התיישבו שם בין יוצאי המגרב, שהתרכזו סביב חצר בית-הכנסת 'צוף דב"ש', קרוב לשוק. גרו בחדרים שכורים, במרתפים ובכל מקום שהשיגה ידם, וכשגברה הצפיפות ברובע היהודי ומחירי הדירות האמירו מאוד. בסמיכות אליהם חצר הרב אלישר וחצר משפחת בן ציון פארידיס שבנו אליהו ישא לאשתו בזיווג שני את בת המשפחה זהרה לבית אבורביע.  יוקר שכר הדירה דחק רבים אל מחוץ לעיר; יש והקימו שכונות נפרדות רובם של אשכנזים כמו השכונה הוותיקה 'משכנות-שאננים' עד לחדשה זו של 'כולל ווהלין' היא בתי-הורנשטיין; המוסלמים בנו שכונות מצפון לחומה ואילו הנוצרים מדרומה. ויש, בעיקר יוצאי המגרב שהלכו לגור בין מוסלמים  - פתרון למצוקתם – אם זה ברחוב חברון, במעלה חאלדייה או שכונת העוני ג'וראת איל-ענב; אבו-תור, ממילא או נבי-דאוד. לפי הכיס.

הימים, ימי המותצריפליק [מושל] ירושלים חבר 'התורכים הצעירים' משכיל ונוח לבריות היה זאכי ביי, והבוכארים הקימו את בתי סעידוף.

בירושלים, כבטיטואן ר' שלמה היה אהוב וחביב על הציבור שהכיר בערכו הרם. חלש היה בגופו, חולני וכחוש "ומראהו כאיש אלוקים קדוש" כתב  עליו ההיסטוריון, משה דוד גאון, שזכה להכירו, תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. נקייה ולבנה. הישיבה שהחזיק בביתו בשם 'אור זרוע' ממנה  התפרנס וחי בדוחק – "הלומדים פרנסוהו" איש כמתת ידו והם בעלי מלאכה, מי שבני ביתם מרובים ונכסיהם מועטים; ביום הרביץ תורה בתלמידיו ובלילה כתב - חידושים בש"ס, על גווילים.
ח''ר שלמה מצטרף לפעילות בקהילה עדת המערבים בירושלים, כשנחנך בית תלמוד תורה, בראשות מעלת הרה"ג כמוה"ר יוסף חיים הכהן [לימים מחותנו], בין התורמים למוסד; שלמה, אביו הח"ר יוסף אבורביע, ובנו התלמיד עמרם [החרות ירושלים 11.5.1913].

יוכבד אשתו הייתה רוקחת מרקחות, דוכן היה לה, תבלינים לטעם ולתרופות ממנו התפרנסה. מספרים כי את תבלינים הייתה מכינה בצלוחיות ומייבשת במקום גבוה.  וכשהיה מישהו חש ברע הייתה מבקשת, שיורידו לה את הצלוחיות טועמת מזו ומזו ומחליטה מי מהן תתאים למרפא. לכל אדם לפי צרכי בריאותו.

הבת ויקטוריה הלכה ל'בצלאל' ללמד את מקצוע תפירה, באישור האם. זהרה למדה שם 'מלאכת מחט' "היו אלה רקמות שבתוך הבד חורים עם תחרה שיוצרת האומנית"  - רקמה את דיוקנו של הרצל ושמה נישא בפי כול. מספרים כי בתום לימודיה רצו שתישאר שם ללמד. והסיפור הנלווה הוא, שהמייסד- בצלאל שץ הפרופסור הבולגרי יליד רוסיה - חיבב את זהרה ומשנולדה לו בת קרא לה זהרה.  לימים גם כוכבה למדה שם – סריגה.

נהוג היה במשפחה להיפגש כמעט כל יום אחרי-הצהרים ב'מריאנדה'  - ארוחת מנחה: 'אכלו משמנים ושתו ממתקים' -  מזגו תה מקנקן מיוחד ה'אלבראד' [בפי יוצאי מרוקו: בראז'], ועל יד - עוגיות, פירות, ריבות וגם מיני תרגימא ספרדית מיוחדים "יושבים יחד ולוגמים מהתה הממותק  עם הרבה סוכר  עם כעך  מתוק או  מלוח - סיפר מאיר סודרי  - מסורת שנשמרה". יש ודנו בענייני דיומא אך לרוב פלפלו בסוגייה הלכתית כמו על "ועד קן הציפור יגיעו רחמיך".

כל שבעת הימים ימי חג הסכות עשה ר' שלמה סוכתו קבע וביתו ארעי, ואת הלולב איגד במינו, הדליק נר לקיים את הנאמר "לא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה" והיה יוצא לשוק לברור לו מנה יפה לשבת. כשב'ססטו' -סל נצרים- כריכים ופירות, אותם חילק בין העניים.

עברה שנה לעליית ר' שלמה אבורביע אשתו יוככד וארבע בנותיו - הגדולה ויקטוריה בת ה- 17, זהרא, חפציבה  ובת הזקונים כוכבה בת הארבע, והתאחדותו עם הוריו- יוסף ובלידייא ועם בנו עמרם  בירושלים, פרצה מלחמת העולם הראשונה.

את מספר תושבי ירושלים אמדו בשנת 1915 ב-80,000 נפש. רובם יהודים.

האימפריה העות'מאנית הצטרפה לקיסרות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית והיו ל 'מעצמות המרכז' מול 'מדינות ההסכמה' – האימפריה הבריטית על מושבותיה ודומיניוניה, האימפריה הצרפתית על מושבותיה והאימפריה הרוסית. ספרד, מונרכיה קתולית, נשארה מחוץ למעגל הלחימה.  השולטן התורכי מחמד רשאד ח'ליף האיסלאם הכריז 'גיהאד' נגד הכופרים אויבי האימפריה  והלחימה בחזית הים תיכונית החלה  - תשרי תרע"ה. 2 נובמבר 1914. ירושלים.  בין לילה המוני אדם נשארו מובטלים מעבודה וחוסר פרנסה. תנועות האוניות לחופי ארץ-ישראל פסקה, כל פעילות כספית הוקפאה. כספי 'החלוקה' לא הגיעו. נסגרו קונסוליות, בתי דואר, בתי–חולים, בתי-ספר ומיסיונים, הרשות חדלה לתקן את המקולקלות במועד – לא גרפו את הרפש והצרורות שנצטברו במערכות המים שבדשות הרבים  לא תקנו את המדרגות ואת הרחובות ואת מקוות המים, שירותם עירוניים קרסו – איסוף אשפה, תיעול וביוב, רפואה. מחלות פרצו  - כולירה, טיפוס-הבהרות והדֶבֶר – "מתענה ומתרעת" - היו למגיפות. מחסור ורעב. מוסדות של גמילות-חסדים - גמ"חים ניסו לסייע, 'ועדות הצלה' קמו,'עזרת אחים' טיפלה בחולים. ר' שלמה היה  בין עושי צורכי-הרבים; עלה להר-הזיתים לציין מקומות קבורה בסיד, שלא יבואו עליהם כוהנים, חס וחלילה.
חורף 1915 מלחמת העולם הראשונה זולגת לארץ. בסתו, נפטר הראשון לציון חכם באשי הראשון לציון הרב נחמן בטיטו, עדת המערבים בירושלים נותרה ללא רועה. נדרש ועד חדש להנהלת הקהילה, שיכלול הנהגה רבנית וסוחרים בין המועמדים הרבנים; ר' יוסף חיים הכהן ונרתם אליו ר' שלמה אבורביע ואיתם ר' אליהו אלעג'ימי, ר' שמואל בחובוט ר' יעקב בן עטר והרב אברהם מורסיאנו בסוחרים  מגבירי העדה הסניורים שמואל אלעלוף, שלמה  עמיאל ויצחק בן שמעון .

המצב בירושלים היה קשה מנשוא, גוועים מרעב התגוללו בחוצותיה, ויתומים הוציאו את נשמתם על אם הדרך. ילדים נחלשו, חלו ומתו – מתה גם בתו של דוד אבוגנים. בין חללי הרעב.

סיפרו כי שליש מתושבי העיר מתו ממחלות ומגיפות, בהם חאנולה  אשתו של חיים נחמיאס'  שהותירה חמישה יתומים - ציון ואמנון ילדיה נפטרו בעוד בעלה חיים נחמיאס, נתפס וגויס לצבא העות'מאני.

סיטי אשת יעקב בן הרב יהודה קורייאט, גם היא חלתה וביליידא אבורביע, אחותה סעדה אותה.

מספרים כי  בצוק העיתים כשהיה הזקן ר' יוסף  מעתיק ממגילת אסתר היה קורא בשעת הכתיבה לביליידא אשתו את הפסוקים שהוא מעתיק כי מצא בהם תנחומים לסבלם וחיזוק לעמוד בצרותיהם בתקווה לעתיד ולבו לעמרם נכדו.

הקונסול הספרדי בעיר היה אנטוניו דה באלובאר ;  יש אומרים כי הוא זה אשר סייע להעביר את כספי תמיכת הבן הבכור יצחק  אבורביע מטיטואן, מטנג'יר, למשפחה בירושלים. לא תמיד הגיעו הכספים.

העברת כספים הייתה דרך אנשים שנסעו ובאו ואם זה התעכב – רעבו, "ומכרו כסות וכלים בצנעה".

"המצב הכלכלי היה נורא. פסקה כל פרנסה ופרוטה לא הייתה בנמצא. רבים לא יכלו להשיג אפילו לחם צר ומים לחץ. רבים מכרו את כלי ביתם, אפילו בגדים ושמיכות, כדי להשיג פת-לחם של דורא, שעורים או סובין, ורבים חיו על אכילת תורמוס וקליפות תפוז. במקרה שאחד אכל תפוז  היו עומדים כמה אנשים מסביבו כדי לקבל את הקליפה" כתב בספרו רפאל חיים הכהן, ראש עדת יוצאי פרס בירושלים.

.

את מערכת 'השמלה הגדולה' יוכבד - אשה קטנה, צנומה, לבושה תמיד בשמלה כהה, מטפחת כהה לראשה- שמרה בקאצ'ה. לא למכירה. נדוניית כלה.

סיפרו כי החלוץ אברהם הרצפלד בעזרת המורה דוד ילין והעסקן אלברט ענתבי הצליחו להבריח לירושלים שיירת גמלים עמוסת קמח, מזה שנשלח מארצות-הברית, למוכי הרעב בארץ.

בחצר 'בית מחניים'  הוא בית פרוטינגר, שהיה לבית ספר לבנות 'אוולינה דה רוטשילד' עד שהמנהלת מיס לנדאו האנגלייה, גורשה למצרים כאזרחית מדינת אויב, הוקמה תחנת-חלוקה למצרכי מזון, ששיגר 'ועד ההצלה האמריקאי' לאוכלוסיה מוכת הרעב "קיבלו מנות של קמח לבן דק, מיני גריסין, אורז, סוכר וריבות - סחורות קולוניאליות שעיר-הקודש עדיין לא ראתה כמוהן... " יכתוב חיים באר הסופר הירושלמי .

גזרה המלכות יצאה על כל בני ירושלים הצעירים לשרת בצבא להוציא  ה'חיכאם', היינו תלמידי-חכמים ולומדי ישיבות; את עמרם לא גייסו  - כבר אז היה ידוע כ'חכם עמרם' וכ'רבי עמרם חסידא'.

את הרוקח אליהו-יהושע ריבלין בנם של ר' אברהם-בנימין וטויבע-שמחה,  גייסו ושלחו לחזית, לדרום. משם לא חזר.

לא יצאו ימים רבים והשלטונות הטילו על תושבי ירושלים היהודים מכסת גיוס, אלא, שניתן היה לפדותם בכופר של כסף, חמישים נאפוליון זהב לכל נפש; בני העשירים נפדו בכסף והיו שבמקומם נשלחו בני דלת העם, גם לומדי הישיבות "שמעולם לא ראו בעיניהם מטבע של זהב". אלברט ענתבי העסקן, איש  'אליאנס' התערב, כך אומרים, ועמרם נשאר עם בני משפחתו. עזר כנגדם. עמרם הטוב והמטיב.

השלטון החרים כלי נחושת ומצעים - את הקערה הגדולה 'קאלדארה'  את ה'טנג'ירי' סיר הבישול גם את המכתש 'מורטרו'  והעלי ה'פיסטילו' ואת ה'טאסה' המגש המעוטר, סדינים הקרויים 'סאוואנאס' ואפילו את המזרון אותו 'קולצ'ון' עליו ישנו; את ה'קוסקוסייה' מכרו,  את מערכת 'השמלה הגדולה' החביאה יוכבד ונצרה.

ספרו כי בשכונת 'מזכרת משה' משה רבינוביץ מלווה בריבית, נתין עות'מאני  בן 64, נרצח על ידי בנו שאול שאיבד עצמו לדעת בירייה.

במהלך המלחמה נתמעטה האוכלוסייה, רבים נטשו את העיר; אם עקב היותם נתיני ארץ אויב, אם בגלל שהשלטון הגלה אותם לדמשק ואם שגורשו מהעיר והיו לפליטים בארצם.

"הושע השם את שארית ישראל" התפלל לקונו גם ר' שלמה.

הארבה וגלגולו החסיל  - אותה מכה מעופפת,  אכלו כל צומח וכשהכתה הבצורת התפלל ר' שלמה על הגשמים וגזר על עצמו תענית ותלמוד תורה כנגד כולם."חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" אמר ועשה.

גברי העיר מכל הגילים החלו להימלט, להיות 'פארארים' [עריקים], להתחבא בגגות, בבורות המים, חלק גדול מזמנם עסקו בנדודים ובבריחה, עד למושבות יהודה הגיעו - 'גדוד עליות הגג' כונו. על רקע הגזירות, הבצורת ומכת הארבה הפכה ירושלים לעיר שגבריה נמלטים ומאות מנשותיה יהודיות, מוסלמיות ונוצריות זנו עם חיילים בעבור פת לחם ומעט חלב לילדים.

"הרבה העניות עושה, והרעב אבי כל חטא ועוון, והאקלים המזרחי וכל הסביבה הערבית גרמו, כי פשתה נגע הפריצות בבתים רבים מאחינו, וגם מבנות יקירי ירושלים התמכרו לבושת"  כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן.

השוטרים הצבאיים, שכונו 'פחחים', בשל סמל הסהר העשוי פח שענדו, ערכו מצוד אחרי ה'פארארים' כשהם נעזרים במלשינים, ומלשינים לא היו חסרים, פועלים מתאוות נקמה ומבצע כסף. כך נתפס יוסף אמוזיג. חייט יהודי מפאס במרוקו "זה שהיה נשוי לסולטנה האלג'יראית", אמרו כי מלשינים גם נתנו יד ופה לתפיסת הספרדי מאיידין שבתורכיה- משה מלל בן יחיד, יתום מאב, אהובה של ריינה בת משה מזרחי הצורף מימין משה. שניהם נתלו על יד שער יפו עם עוד שני מוסלמים ונוצרי אחד '"למען יראו וייראו". הרוגי מלכות היו. אביב תרע"ו.

סיפרו על רשת ריגול שבראשה עומד נתין אמריקאי וראש המשטרה עארף ביי איברהים מודיר ירושלים חיפשו בנרות; ובינתיים נאסר, כך סיפרו-  במאה-שערים אברהם הוכשטיין, אברך אמריקאי, בנו של הרב צבי הירש הוכשטיין מקווינס שבניו-יורק, בעליו של בית-חרושת למצות ויין במוצא - נשלח לכלא דמשק ומשם לא חזר.

ביליידא טיפלה באחותה סיטי  במשך שנתיים, שנתיים של זוועות המלחמה, עד שזו נפטרה ב- ח' בסיון תרע"ו  ור' שלמה החולני בן 53, קיבל עליו עול מלכות שמים, גמל לדודתו חסד של אמת  - עסק בסדרי הלווייתה וגם שילם את דמי הקבורה כרשום בפנקס החברה קדישא הספרדית. היא נטמנה בחלקת עדת המוגרבים במעלה ההר בחלקת בוראק  הרחק מאחוזת הקבר המשפחתית של אבורביע.

כבר בשנת 1857 אישר הקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין את קניית הקרקע בהר הזיתים עבור בית קברות לעדה מאת ערבי מכפר סילואן באמצעות יהודי אשכנזי בירושלים.

את אמו ביליידה  קבר עשרה ימים לאחר מכן,  ביום י"ח סיון תרע"ו, בהר הזיתים "לעתיד לבוא  - קונן – בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים"; הוגן היה ר' שלמה ונתן לכל דבר שבצדקה.
חודש עבר וגם הוא, תשוש ומורעב השיב את נשמתו לבוראו, לבו לא עמד לו יותר. "לפני שבוע חלה פתאם  במחלת טפוס הבהרות [=טפוס הרעב] ונפל למשכב שממנו לא קם עוד. הוא היה  במותו כבן ארבעים ושבע שנה. הלויה גדולה נערכה לו ורבים ממכיריו וממוקיריו נהרו אחרי מיטתו לחלוק לו את הכבוד האחרון רבים אחרים הספידוהו כהלכה, והעדה מבכה את פטירתו ללא עת, "העדה המרוקנית בירושלים אבדה עוד אחד מבניה הטובים בפטירת הרב החסיד ר' שלמה אבורביע ז"ל, המנוח היה אחד מת"ח [תלמידי חכמים] המצוינים שבעדת המערבים, מצוין במדות טובות עניו שקט וצנוע מעולם לא רצה להינות מן הצדקה  אף כי מצבו החמרי לא היה מזהיר. המנוח נולד בטיטואן שם הרביץ תורה ברבים ותלמידי חכמים לא מעטים שאבו תורה מפיו הוא בא הנה לפני שנים אחדות וגם פה היה הוגה בתורה יומם ולילה ועסק בהוראה. תנצב''ה'' [החרות ירושלים 24.7.16 ] . 

- הרב המופלא המתחסד עם קונו נפטר ב- י"ז תמוז תרע"ו, ביום הצום והתענית על שום חמש פורעניות שאירעו בו לעם ישראל בהן זכרון להבקעת חומות ירושלים בימי בית שני על ידי הרומאים.

קברו אותו ב'חלקת החסידים' שבלב בית העלמין הספרדי העתיק בהר הזיתים מקנת עדתו  - "יעמוד לגורלו לקץ הימין" ורגליו כנגד שער המזרח המכוון כנגד עזרת הנשים ושער עזרת ישראל ושערי ההיכל כנגד קודש הקודשים לימות המשיח "מטה מקנדיל קרוב מרת אמו'' כתבו בספר; כלומר בקרבת בליידא אמו. "מת מרעב" לימים יכתוב בעיתון ישעיהו אביעם מפי בנו עמרם. את גוויליו הכתובים הותיר בידי בנו הרב עמרם .

הם, נותרי משפחת אבורביע, נשארו בעיר. במלחמה, ברעב הגדול גם כשנאלצו לקיים את נפשותיהם מעשבים ומקליפות של תפוזים, קברו את מתיהם בחלקתם."ידי אנשי החסד מלאו, הרוחצים והכתפאים והקברנים, לרבים לא היה סיפק בידם לרכוש שטר" - שטר קניין לקבר; רק בעלי ממון ושררה יכלו.

על-פי נתונים תורכיים בשלהי שלטונם נמצאו בעיר בשנת 1917 רק 54,000 נפש. מהם 31,000 יהודים, 11,600 נוצרים ו-10,600 מוסלמים.

בחנוכה תרע"ח שוחררה ירושלים – תם השלטון העות'מאני. החל השלטון הבריטי.

לא עברו מאה ימים והישיש מרביץ תורה וברכות כבוד הרב יוסף אבורביע השיב נשמתו עדן ביום רביעי ליל ו' לחודש אדר תרע"ח ואת גוויליו, שלא היה סיפק בידו להוציאם לאור, הפקיד גם הוא בידי נכדו הרב עמרם.

פעולות האיבה בין הצדדים הלוחמים הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 כ"ד חשוון התרע"ט כשחתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם שביתת נשק.

סוף דבר

בשנת תרפ"ז [אוקטובר 1926] נחנך בשכונת נחלאות בירושלים בית-כנסת ובית-מדרש בשם 'אור-זרוע', על שם בית המדרש שהחזיק הרב שלמה אבורביע  בביתו בעיר  העתיקה וכשם בית הכנסת של מטיביו בטיטואן. אותו הקים בנו הרב עמרם אבורביע בידי פועלים יהודים בלבד - "עבודה עברית" והוא שעמד בראשו.

 יוכבד האלמנה תמ"א – [תבורך מנשים אמן] קראה בספרי קודש [ללא משקפיים], חילקה 'בונבונים' לנכדים,  נפטרה אחרי כל התלאות בשיבה טובה בשנת 1949. זכתה לחזות בקום המדינה  אך לא להיקבר לצד יקיריה בהר הזיתים, נקברה בשייח' באדר [כיום גבעת רם מעל גן סאקר למרגלות בנין בית המשפט העליון] עם פרוץ מלחמת העצמאות, כשלא ניתן היה ליהודים  לקבור את מתיהם  בהר הזיתים, הטמינום בין השאר גם  במחצבה הנטושה של הכפר הערבי המפונה שייח' באדר באופן זמני -  ושם מצבתה עד היום. את 'מערכת השמלה הגדולה' הורישה כנדוניה לבתה הגדולה ויקטוריה.

ויקטוריה נישאה לאלמן חיים בן אברהם נחמיאס- אב ל- 3 ילדים "החי מיגיע כפיו" – סנדלר-אומן. היה 'בגדוד עליות הגג'  - ברח מגיוס, עד שנלכד - אשתו חנולה לבית נגרין נפטרה באדר תרע"ז, הוא יצא ל'שבעה'  - יש אומרים "הלשינו עליו", נתפס וגויס. במהלך שירותו הכפוי בצבא התורכי הוגלה חיים לתורכיה לאיידן ולמילס. מששב נודע לו  ששני בניו היתומים  בין חללי הרעב. את ויקטוריה נשא לאחר המלחמה  - י"ד ניסן תרע"ט.  "שיעלה זיווגם יפה יפה במרומי ההצלחות ובשובע שמחות וביראת שמים–"ברכה אותם יוכבד ונתנה לבתה הבוגרת כנדוניה את 'מערכת השמלה הגדולה'.

לימים כשכוכבא קבילי בתה הבכורה של ויקטוריה  נהרגה במלחמת העצמאות מפגז ירדני, בעת שהניקה את תינוקה, יצחק, עשתה ויקטוריה-האם מעשה: תפרה פה, תיקנה שם, ושינתה את יעודה של 'השמלה הגדולה' לפרוכת בארון הקודש בבית הכנסת 'בית זקנים' שברחוב יפו, בירושלים, זיכרון עולם לבת. ברבות הימים המוסד העתיק משכנו, הפרוכת נעלמה.

זהרה נישאה למורה האלמן, ר' אליהו פרדס אב ל-2 ילדים. לימים רבה הראשי של ירושלים. ונפטרה ב- כ"ו ניסן תש"ד.

חפציבה נישאה  לבן-ציון מימרן, נפטרה ב- ט"ז שבט תרצ"ה .

שתיהן נקברו בהר הזיתים  לצד אביהן כנהוג. אמרו שיוסף הוא שקנה אחוזת קבר אחוזה לבני המשפחה אחרי  שקבר את אשתו, גיסתו ובנו.

כוכבה נישאה לאח גיסה, אברהם מימרן. נפטרה ב-א' אייר תשמ"ט בירושלים.

חכם ר' עמרם "החתן המפואר חמד בחורים" נשא לאישה את רבקה בת "הכהן הגדול מעוז ומגדול" ראב"ד עדת המערבים יוסף חיים הכהן צעירה ממנו בכעשר שנים  בשנת תרע"ט. לימים היה רבה של פתח-תקווה. והיה חותם על המלצות כתב שליחות לנתינת צדקה כתובות על קלף .

סיפרו לי כי רבקה, אשת הרב עמרם אבורביע,  שנבחר על ידי הרבנות הראשית לישראל לכהונת רב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקווה בשנת תשי"א [1951],  קנתה לעצמה  באדר א' שנת תש"ג  חלקת קבורה בהר הזיתים, שילמה את מלוא תמורתה– 4 לא"י  וקיבלה שטר קניין שמספרו 1131 "שהוא לתמיד ואין למכור אותו ולהעבירו לאחר" חתום בחותמת עדת הספרדים וחתימת ידו של המזכיר.

 כשנפטרה בט"ו בשבט תשכ"ו הירדנים שלטו בהר והיא נקברה [תמורת מחיר מלא] בבית העלמין 'סגולה' בפתח תקווה.

כשחזר ההר לשלטון ישראל, לא יכלה חברה-קדישא של הספרדים בירושלים לממש את שטר הקניין, ברשומותיה, לדבריה לא נמצאו 'מיצרי החלקה' [ גבולות החלקה בשפת הקברנים] ואולי במקום זה כבר קברו  אחר;  ולא עזר דבר – לא תמורה ולא קבורה בהר. אמרו לי כי מקרה רבקה אינו היחיד במשפחה, ובכלל .

הבכור יצחק שנותר בטיטואן לרגל עסקיו, עלה עם בני ביתו רק בערוב ימיו, בשנת תשכ"ד [1964].

מצבת יוכבד אבורביע 

 בית העלמין שייח' באדר ירושלים. צילם: גדעון אביבי ז"ל

 טכסט:

מ"ק

האשה הכוה"צ

הרבנית יוכבד

אלמנת הרה"ג שלמה

אבורביע

נ"ע

נלב"ע ח' כסלו התש"ט

ת.נ.צ.ב.ה

       פירוש נוטריקונים: 

       מ"ק = מקום קבורת;

       הכוה"צ= הכשרה והצנועה; ויש האומרים נהוג: הכבודה והצנועה

       הרה"ג=הרב הגאון; 

       נ"ע= נשמתו עדן; 

       נלב"ע= נלקחה לבית עולמה

חקוק באבן - נר המערבי כבה

בעקבות שידור ברדיו ירושלים 101fm בתכניתו של  שוקי בן עמי 'נוסטלגיה בשניים' בה התארחה צמרת  וסופר על סבא רבא שלה שלמה אבורביע. ביום שלישי ה' באב תשע"ב 24.7.2012,  היא נזדמנה לפקוד את הר הזיתים עם אודי מזרחי-צורף. באזור "מטה קנדיל",  צופה אל מול שער הרחמים, נוכח עיניהם המשתאות, נתגלה שבר השריד החסר- עיקר מצבתו  של שלמה אבורביע. נישאה תפילת אשכבה.

חשיפת אחוזת הקבר המשפחתית הושלמה, חמשה קברים - שלשה דורות. שלמה אבורביע ובנותיו- חפציבה מימראן וזהרה פרדס; הוריו -יוסף וביליידא אבורביע. 

מצבת שלמה אבורביע, בית העלמין הר הזיתים, צלם אודי מזרחי-צורף הי"ו.

טכסט:

וי לחבילא  וי לאזילא נר המערבי כבה

גברא רבא דאתי ממערבא

פאר הדור והדרו מר ניהו רבא

צדיק וחסיד בענוה  מרובה

מקבל כל אדם בספ"י ובחבה

סבל יסורין בשמחה רבה

הרביץ תורה בישראל בחשקו באהבה

בעוב"י טיטואן יע"א תלמידים הרבה

[ע]דנו באבו אברך נור דדהבא

[נפשו] כגן רטוב וי כי שמשו בא

[?ג] בתורה וביראה בהויות דרבא

[שלמה] אבורביע זלה''ה

[יז] תמוז תרע"ו ל[פ]''ק תנצבה

פירוש נוטריקונים:

ספ"י = סבר פנים יפות

בעוב"י = בעיר ואם בישראל

יע"א = יכוננה עליון אמן

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני מרצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי, ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

קישור לאתר  מרכז מידע הר הזיתים.

http://www.mountofolives.co.il/map.aspx?CID=293