אולריך יצחק - קומנדו 51 ; נפל בקרב

5.3.1941 - קרן

בית-העלמין הצבאי הבריטי בקרן, אריתריאה

טכסט:

סמל היחידה שעיקרו: את חפירה, מכוש ורובה והכתובת:

LABOR. OMNIA.VINCINT

PAL/10692 PRIVATE

I. ULRICH

PIONER CORPS

NO. 51 COMMANDO

5^TH MARCH 1941

סמל מגן דוד ובתוכו כתוב:

ת' נ' צ' ב' ה

זהו סיפור על לוחם עלום שהחל את דרכו כחייל בחיל עזר בלתי-מכובד, יחידה של 'נייטיבס'. שלא קיבלו נשק בידם ולא את ברכת המוסדות הציונים, ולמרות נכלולי הפוליטיקאים הבריטים בקהיר ובירושלים שהתנגדו להקמת יחידות קרביות 'פלשתינאיות' עשה מהם איש אחד מייג'ר קייטור שמו יחידת 'קומנדו' - יחידה שלחמה בחזית הנידחת והמרוחקת ביותר בפיקוד המזרח תיכוני– חזית אריתריאה וזכתה לשבחים וכבוד. ואותו לוחם עלום נפל שם כשמקלע 'ברן' בידו והוא בן 30.

.

יצחק אולריך נולד בשנת תרע"א (1911) בווארשה שבפולין. שם אמו מרים . שם האב אינו מוזכר באף תעודה. סיים את לימודיו העממיים ב'תרבות' רשת בתי-ספר עבריים ציוניים וחילוניים אך לא אנטי-דתיים, מגני ילדים ועד גימנסיות ששילבו לימודים עבריים וכלליים. יצחק המשיך ולמד בסמינריון של 'תרבות' גם שם העלייה לארץ-ישראל הייתה יעד חינוכי נכסף ויצר שיתוף פעולה עם המפלגות ותנועות הנוער הציוניות בקשת הפוליטית: כולל הרוויזיוניסטים. יצחק חבר בתנועת בית"ר בקן המקומי וכציוני ראה את עתידו בהגשמה אישית ועלייה לארץ-ישראל "כדי לחיות בה כיהודי בן-חורין".

בשנת 1939 עשה את שחלם, שמע לקריאת ז'בוטינסקי "יהודים, חסלו את הגלות - ולא, הגלות תחסל אתכם!". ודרך מרכז עלייה משותף למפלגת הצה"ר, בית"ר, והאצ"ל בארץ-ישראל שניהל את עליית 'אף על פי', עלה ארצה יש אומרים על סיפון אוניית המעפילים 'קטינא', כמעפיל 'בלתי-חוקי'. רוב אותם עולים, ויצחק בתוכם, לא נתפסו בידי הבריטים אך גם לא זכו ללגיטימציה מצד מוסדות הציונות הרשמיים ומנהיגיה.

בארץ כרוויזיוניסט חניך בית"ר הצטרף יצחק לארגון המחתרתי 'הארגון הצבאי הלאומי' בתקופה בה הפעולות ההתקפיות של האצ"ל היו כנגד הערבים והבריטים - עשרות ערבים נרצחו - פצצות הונחו בשוק הערבי בחיפה, ובתחנת הרכבת , ופיגועי ירי אירעו בירושלים וביפו; הארגון התנקש בחייו של ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת. פיצוץ מוקש מוסתר הרג אותו ואת חברו, אלה היו מעשי חוליות קטנות או אפילו יחידים מקרב האצ"ל. לעומת זאת רוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה ובהגנת יישובים.

בשורות האצ"ל עבר יצחק אימונים צבאיים וכשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי.

ב- 1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. יושב-ראש הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון התווה את מדיניות היישוב והתנועה הציונית: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה 'ספר-לבן' ולעמוד נגד ה'ספר-הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה". ה'ספר הלבן' של 1939, הוא קובץ תקנות שפורסם על ידי ממשלת בריטניה ועיקרו הגבלת העלייה היהודית ורכישת אדמות.

מוסדות היישוב וה'הגנה' ערכו את 'המפקד הארצי של מתנדבים לשירות המולדת' התפקדו 86 אלף גברים ו- 50 אלף נשים, המוכנים לשרת את הישוב ולסייע לבריטים במלחמתם.

המוסדות הרשמיים של הישוב העברי בארץ-ישראל, קיוו כי חלק ניכר מן המתפקדים יתקבל לשירות הצבאי הפעיל בחילות הבריטיים. האכזבה באה זמן קצר לאחר תום המפקד: מכלל הגברים והנשים, שנענו לקריאת 'המוסדות', לא גויס לחילות אלה איש, להוציא בעלי מקצוע מבוקשים .

בראשית דצמבר החלו השלטונות הבריטים – בגיוס יהודים לשירות ביחידה מעורבת, יהודית- ערבית, של חפרים, שנשלחו לחזית צרפת. יצחק אולריך היה מראשוני המתגייסים לחיל החפרים שבצבא הבריטי עוד לפני הכרזת תנועתו על תמיכתה במתגייסים.

בטרם מצא מקום עבודה התנדב - היה המתגייס ה-692 לחיל זה, איתו התגייס שמריהו ויינשטיין. שנדור לנצלר היה המתגייס ה- 70 בין ראשוני הראשונים, דב כהן היה המתגייס ה- 132 , אוסטרמן ה- 272 ואילו פישר ה- 750.

הסוכנות היהודית לא השתתפה בגיוס זה, מאחר שרוב חברי הנהלתה התנגדו לשיתוף יהודי ביחידה עלומת-שם: 'חיל החפרים' – חיל עזר בלתי-מכובד, יחידה של 'נייטיבס'. שלא קיבלו נשק בידם.

היחידה הוקמה. אולריך נמצא כשיר, סיים את אימוניו בסרפנד [צריפין] ובראשית 1940 נשלח עם הגדוד שמנה קרוב ל- 700 חייל בהם 220 ערבים לצרפת. פלוגה אחת נשלחה לחזית להקים מחנות ולחפור שוחות, הפלוגה האחרת, נשלחה לחבל בריטן והועסקה שם בבניית שלוחה לרכבת.

רובם של החיילים היהודים בחיל-החפרים היו מאנשי אצ"ל ובית"ר, בלטו בגיוס זה: עולים חדשים שהגיעו לארץ זמן קצר לפני המלחמה כמו יצחק אולריך. חלקם הספיקו לחוות את הדיכוי נאצי לפני עלייתם ארצה –הייתה להם מוטיבציה חזקה להכות בנאצים.

החפרים הצטיינו במילוי תפקידיהם, ובעיקר במבצע הנסיגה של חיל-המשלוח הבריטי מדנקרק הנצורה שבצפון צרפת אל חופי בריטניה - 'מבצע דינמו'. מבצע זה נמשך כשבועיים: בין 26 במאי ו-4 ביוני 1940 בו פונו קרוב לשלוש מאות וארבעים אלף חיילים במגוון של יותר מ-900 ספינות - ספינות סוחר ודייג, יאכטות וספינות הצלה. 235 מהם טובעו במהלך המבצע.

"בנסיגתם דרך ס"ט מלו, כשכל הצבא הנסוג עזב כל מה שיכול היה להשאיר כדי להקל על הנסיגה, הם אספו את הנשק, כגון רובים, מכונות-ירייה, כמה שיכלו לשאת, והעבירום מעבר לתעלה לאנגליה". מספרים כי תוך נסיגתם כשהיו 40 ק"מ מס"ט מלו, הותקפו על-ידי טנקים גרמנים. במכושים בלבד הצליחו להוריד את זחלי הטנקים והשמידו את צוותיהם.

"הגדוד נסוג בסדר צבאי מופתי אל הנמל הקטן סן-מאלו והועבר משם באוניה האחרונה לבריטניה".

חודשיים שימשו החפרים כעין 'חיל קרבי' והופקדו עם נשק ביד על גזרה אחת בחופה של אנגליה, ליד עיירת-הנופש קלקטון. שם התחפרו וציפו לפלישה הגרמנית. לאחר מכן, במסע ארוך סביב יבשת אפריקה, חזרו למזרח התיכון. בספטמבר 1940 הגיעו למצרים וקיבלו חופשת מולדת קצרה.

בסוף 1940 הוקם על ידי משרד המלחמה הבריטי, גדוד שהורכב כולו ממתנדבים 'הקומנדו היהודי/פלשתיני M.E. 51- Middle East Commando 51 הגדוד הוכפף למפקד הכוחות הבריטיים במזרח-התיכון GOC M.E. ,הלויטננט ג'נרל וויול. האישור להקמתו ניתן ב- 9 באוקטובר.

מפקד היחידה והרוח החיה בה, היה מייג'ור בריטי תימהוני בשם הנרי קייטר .

מייג'ור קייטור,, איש צבא-קבע ב 'רויאל סקוט גרייס', אחד הגדודים המיוחסים ביותר בצבא הבריטי היה אמור לצאת לגמלאות אבל פרצה מלחמה ומינוהו כמפקד גדוד-חפרים פלשתינאים, יחידה בלתי-קרבית בעליל..גאון הקצין שלו שוקם קמעה ביום שיחידתו שנסוגה מצרפת לאנגליה קיבלה משימה צבאית טהורה - הגנת חופי האי. משחזרו למזרח התיכון, רצה למצוא תפקיד קרבי לו ולחייליו שזעמו על התפקיד העורפי שזכו לו בצרפת. הוא ניצל את קשריו - קרוב-משפחה למלכת בריטניה - כדי להעלות לפני הפיקוד העליון הצעה: להקים מן החפרים הפלשתינאים גדוד קרבי למבצעים מיוחדים. עקף את הפוליטיקאים הבריטים בקהיר ובירושלים, שמטעמים שונים התנגדו להקמת יחידות קרביות 'פלשתינאיות' והצליח.

הייתה זו תקופה שבה נענה הפיקוד הבריטי העליון לכל מיני "הצעות מטורפות". קפטן דוד סטרלינג, הקים את 'שירות האוויר המיוחד' לפשיטות על שדות התעופה של האויב SAS ; לויטננט קולונל פניאקוף הוא פופסקי, הקים את 'צבאו הפרטי' PPA; קמו 'קבוצות המדבר ארוכות הטווח' LRDG 'העקרב הצהוב' של חיל- התותחנים המלכותי. כך שהצעתו של קייטור זכתה להיענות, אמנם ספקנית, אבל 'הקומנדו המזרח-תיכוני ה-51', שכלל מתנדבים משתי פלוגות חיל-החפרים קם והיה.

מייג'ור קייטר המאושר ראה בתפקידו שליחות - להפעיל ביחידתו יהודים וערבים, התחלה שתביא בבוא העת לשלום אמת בין העמים, ועלה בדרגה.

ב- 13 לחודש שבו החפרים מחופשתם. 270 איש התנדבו ליחידתו של הקולונל קייטר; 240 יהודים ו- 120 ערבים. סגל המש"קים והקצינים היה בריטי.

יצחק התנדב ל'פלוגות המוות' כך כינו אותם "הערכים שספג בתנועת הנוער ובמחתרת הביאוהו להתנדב לפלוגות הקומנדו" יצחק קיבל את הכובע הטיפוסי האוסטרלי רחב השוליים ועליו סמל היחידה "אגרופן-סכין קומנדו" .

המתנדבים הועברו לסביבות ג'ניפה - פאיד, שם עברו שני חודשי אימוני כושר גופני מפרכים, מסעות ארוכים וממושכים בתנאי שטח שונים, אימוני שיט ונחיתה ליד תעלת סואץ וקרב-מגע 'פנים אל פנים'. נשקם האישי מקלע 'ברן' או תת-מקלע 'תומפסון' -'טומי-גאן' ובאימוני החבלה למדו לטפל במנגנונים העדינים של מוקשים.

לארץ התחילו להגיע ידיעות על 'גדודי-מוות' החונים במדבר. "ליחידות אלה בחרו את החומר המופקר ביותר". "משכורתם גדולה". "לימדו אותם שחייה, רכיבה על גמלים וחמורים, התקפות לילה וכל מיני פעולות פרטיזניות". "מאמנים את האנשים האלה לשאת בסבל גדול, ולשם כך מקבלים הם כל יום שעות שלמות של ריצה והתעמלות אחרת".

אכן האימונים היו קשים. מספרים כי במסע המאומץ שבר 'הקומנדו ה-51' את שיא ההישגים בצבא הבריטי בעברו 145 ק"מ ב-19 שעות. הם חצו תעלת סואץ בשחייה, בחגור מלא, צעדו 65 ק"מ על שפתה המזרחית, החולית, של התעלה, שוב חצו בשחייה את התעלה והלכו 80 לפי מצפן בג'בל עתאקה שעל הגדה המערבית ראשון הגיע קפטן לפריק, ספורטאי מצטיין ואלוף אולימפי בהדיפת כדור ברזל. השני היה דב כהן. כמחצית היחידה לא סיימה את המסע.

מגדות התעלה הועברו הלוחמים לחזית לוב בסוף 1940 יש אומרים שנטלו חלק במתקפה הבריטית וחדרו למערך האיטלקי בבארדיה שבגבול מצרים- לוב, יש אומרים.שההתקפה לכיבוש העיירה בארדיה, בנחיתה מן הים כלל לא יצאה לפועל - הים סער ואי אפשר היה להשיט בו סירות-גומי, ועד ששקט נכבשה בארדיה בהתקפה מן היבשה על ידי הדיביזיה האוסטרלית השישית.

כך או כך התנדבותם של החפרים הפלשתינאים ל'קומנדו' לא הגיעה לשיעור אשר לו קיווה קייטר - גדוד. כדי להשלים את התקן צירפו יחידה של חיילים בריטים ויחידה של הודים. הפלשתינאים נהפכו לפלוגה בלבד, כמפקד הפלוגה הפלשתינאית נתמנה קפטן לפריק.

לאחר טבילת האש במדבר המערבי תכננו לשלוח את היחידה לכרתים באחת מאוניות השיירה אולם יציאתה בוטלה ערב ההפלגה, ובמקום זאת נשלחה בראשית 1941 לסודאן. מכאן שוגרה לזירת הקרבות באריתריאה.

"קצרה גם רוחם של אנשי המפקדה העליונה עקב טורדנותו של קייטר והם יעדו ל'קומנדו ה-51' את החזית הנידחת והמרוחקת ביותר בפיקוד – חזית אריתריאה".

בהתארגנות הבריטית לסילוק האיטלקים ממזרח אפריקה סופחה היחידה [ב- 23 בפברואר] לדיוויזיה ההודית הרביעית וביצעה במסגרתה סיורים ומארבים והייתה מעורבת בשורה של היתקלויות וקרבות בשטח קשה אותו תיאר קצין המודיעין במפקדת המזרח התיכון ששירת בהודו כ'גרוע יותר מכל מה שנראה אי פעם בגבול הצפון-מערבי של הודו' ומול אויב איטלקי שלדבריו נלחם כאן 'טוב יותר מאשר בכל מקום אחר באפריקה'.

ל'קומנדו ה-51' הוקצתה הגזרה המזרחית בקו החזית כלומר באגף הצפוני – השמאלי של הדיוויזיה בקו ההתקדמות כלפי דרום. גזרה שבה התנשאו ההרים לגובה רב, היובש היה קשה והמרחק מבסיסי האספקה – גדול, ולכן לא יכלו, הן הבריטים והן האיטלקים, לקיים קו-חזית רצוף. היו שם משלטים בראשי ההרים, והמלחמה ניטשה על המעברים שביניהם ועל בורות-המים המעטים. ותיקי הקומנדו סיפרו כי הקרב החריף ביותר ניטש בינם לבין עדר קופי-בבון שהיחידה ניסתה להשתלט על מקווה-המים שלו. . .

הלחימה בגזרה התבטאה בעיקר בסיורים אלימים, בכוח של כיתה, מחלקה ואפילו פלוגה. על ידי סיור מתמיד והשארת 'סימנים' בשטח ביקשה יחידת הקומנדו ליצור בקרב האיטלקים את הרושם, שניצב לפניהם כוח עדיף. וכך בחמשת השבועות של התקופה האמורה ,עד כיבוש קרן, ביצעו אנשיה 56 סיורי-פטרולים, כלומר – לפחות שניים מדי לילה.

מבצר קרן היה המעוז האחרון ומצודתם העיקרית והחשובה ביותר של האיטלקים באריתריאה. כאן התנהלו הקרבות הקשים ביותר במזרח אפריקה. המקום שמר על הכניסה מהמישורים המערביים של הרמה האריתריאית והדרך היחידה עברה דרך הנקיק שההרים מצדיו בוצרו היטב . על הרמות האלה ריכזו האיטלקים כ- 23,000 רובאים יחד עם מספר רב של תותחים ומרגמות. התקפה מוקדמת של כוחות בריטיים והודים נהדפה אחרי שבוע של קרבות מרים. הניסיונות הראשונים לתפוס את הרמה השולטת על הדרך לקרן נכשלו, אם כי "הצליחו לתפוס עמדות חשובות על רכס קאמרון בצד השמאלי של הדרך". אחרי עשרה ימים של לוחמת גרילה בשבע בבוקר ה15.3.41 החל הקרב הסופי וכוחות-הברית - שתי הדיביזיות ההודיות ה-4 וה-5 הצליחו לפרוץ דרך מבעד לביצורים שעל הרכס, כולל דרך חסומה שהאיטלקים חסמוה בפיצוץ הנקודה הצרה של המעבר. אחיזתם החזקה של האיטלקים בקרן הוכרעה על-ידי כוחות הברית ב- 27 מארס 1941.

לוחמת הגרילה הייתה של 'קומנדו 51' באגף הצפוני, בתנאים קשים ביותר; בראש המעבר המפורסם של קרן ברכס קאמרון בפסגת הר סמוך מוקמה עמדה איטלקית מבוצרת יחידת 'קומנדו 51' יצאה לכבשה. הפלוגה הפלשתינאית יצאה ביום ששי 5 במרס 1941 בלילה לתפוס משלט, תעתה בדרך ונתקלה בזקיף איטלקי מנומנם, הפלוגה הסתערה, כבשה את המוצב שבו ישנו כ-20 חיילים "בקרב-בזק חיסלה את כולם". רק עם אור היום גילו כי היה זה מוצב-מחלקתי בתוך מערך גדודי - יחידת ה'קומנדו' בת 40 לוחמים עברה בלילה בין המוצבים האחרים בלי שירגישו בהם, ובלי שהם הרגישו בו.

חרף האש החזקה שהמטירו האיטלקים, שהיו מבוצרים היטב בפסגה, על היחידה כולל אש מרגמות, התקדמו חיילי הקומנדו במעלה ההר והגיעו עד למרגלות עמדות האיטלקים. 'שטח אש מת'. עם שחר ערכו כ- 800 חיילים איטלקים התקפת-נגד וכיתרו את היחידה. במשך כשעה הצליחו הנצורים להחזיק מעמד. אולם משנוכח הקצין האחראי, הקפטן פרוסט, כי לא יוכלו להוסיף לעמוד בלחץ שהלך וגבר נתן צו-נסיגה –לפרוץ את טבעת הכיתור דרך אחד הוואדיות שהאיטלקים טרם חסמו. האיטלקים פתחו ברדיפה. הקפטן בחר שניים מאנשיו - המקלען המעולה ויינשטיין והחייל האמיץ ללא חת אולריך, ל"משימת התאבדות" – לעכב את הרודפים עד שהפלוגה תתרחק. הוא נשאר אתם עם מקלע שנטל מאחד מפיקודיו לחפות על נסיגת 37 הלוחמים.

בעוד הנסוגים מבקיעים לעצמם דרך, עמדו המחפים תחת אש תופת. כאשר נפל שמריהו, תפש יצחק את המקלע והוסיף לירות עד שפילח כדור את ראשו והוא נהרג במקום. "כדור אויב שם קץ לחייו". הקפטן פרוסט הנרי שלמרדין נפל אף הוא. "כשהתרחקה הפלוגה, ליוו אותה טרטורי שני המקלעים עוד זמן רב, עד שנדמו" כתב דב כהן בזיכרונותיו.

כל 37 הלוחמים שבו לבסיסם בשלום.

לאחר שבועות, כאשר נסתיימו הקרבות בגזרה, נמצאו שרידי שלושת הגופות. הם נקברו בבית העלמין הצבאי של קרן כשני קילומטר מערבית לעיירה. יצחק אולריך "חייל אמיץ ונבון" בגוש 4 שורה D קבר 2 ולידו ממש, בקבר מספר 3 שמריהו ויינשטיין "אמיץ לב ורוח הניח אשה וילד בן 6", והמפקד פרוסט בראש – קבר מספר 1.

את צילום המצבות שלחה לי באדיבותה מאי גודר האחראית על ההסברה בשגרירות ישראל באסמרה.

סוף דבר

'קומנדו 51' המשיך לפעול באגף הצפוני במגמה להשמיד מספר מרבי מלוחמי האויב, בסיוע ארטילרי וחיל-האוויר-המלכותי הוסיפה היחידה לפעול ובקרבות פנים אל פנים גברה על אחרוני חיילי האויב במשלטי קרן ואף הצליחו לחסל בהתקפה נועזת כוח אויב עדיף עליהם בהרבה שכלל שני בטליונים של האויב וכמה תותחים.

היחידה זכתה לשבחים חמים על לחימתה ותרומתה להצלחה הכללית של ההתקפה על קרן. ממפקד הדיוויזיה ההודית ה- 4 הגנרל ברספורד-פירס על ביצועיה.

לאחר חמשה שבועות של פעילות מבצעית בה "שבה אלפיים מאנשי האויב, הרג בהם כאלף ולכד 3000 רובים ומאה מקלעים " כדברי השבח של הגנרל פלאט, מפקד החזית, נפתחה הדרך לקרן, ואנשי הקומנדו היו הראשונים שנכנסו לעיירת-מבצר זו.

עד מחצית אפריל נשאר הקומנדו עם הכוח ההודי באזור קרן, ואז הועברה היחידה לפיקוד הקורפוס המאולתר שהוקם באריתריאה. במסגרת זו נלחמה בקרבות קשים בגזרת אריתריאה - אביסינייה - בדרך לעיר אסמרה סביב שרשרת-ההרים באמבה-אלג'י, שם על 'גבעת הקומנדו' נפל בהפגזת תותחים אריה טורקלטויב [בן-יוסף]. לחמו בדברה-מאכוס, דברה-תבור ובמעברי-ההרים השומרים על הדרך לגונדר. גם אורד צ'רלס וינגייט עם לוחמיו 'כח גדעון' היה שם. במצור על גונדר החזק במבצרי באיטלקים בחבש הצטיינו הטוראים יעקב דאר ושנדור לנצלר. שם נפצע קשה אוסטרמן ורנר [שלמה] ומת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בית-העלמין האזרחי סנט. מישל באסמרה, חייל בודד בחלקה היהודית, שורה 6 קבר 26.

.הכוחות האיטלקים שהובסו ניסו מספר התקפות נגד באזור אסמרה, שם נפצע ומת מפצעיו מוריס פישר הנער החיפאי בן ה- 19. מקום קבורתו בבית-העלמין הצבאי הבריטי באסמרה. D.10 .4

מתקפת הנגד האיטלקית שכוונה כלפי אסמרה נכשלה .האיטלקים נכנעו לאחר כיבוש הנמל במאסאווה ב -8 לאפריל. אחרוני האיטלקים הפרו-נאציים בחבש ומפקדם הדוכס מאאוסטה נכנעו. החזית המזרח-אפריקנית חוסלה לחלוטין.

לאחר כניעת האיטלקים במזרח אפריקה. אנשי ה'קומנדו 51' הוחזרו למצרים. הקולונל קייטר שנפצע ברגלו בקרבות עזב את הפיקוד. ליחידה לא נותר מי שיגן עליה. בהעדרו התערערה רוח היחידה.

חיכוכים פרצו בין החיילים לפיקוד הבריטי. היו שטענו על קיפוח ואפליה וחלק מהאנשים ערק וברח לארץ-ישראל.

במפקדה בקהיר הוחלט, [אפריל 1941 ] עקב היעדר אנשי-מילואים, לפזר את הפלוגה הפלשתינאית ולהחזיר את מחצית אנשיה אל חיל-החפרים. השאר צורפו ליחידות קומנדו בריטיות בהן שירתו זרים נוספים בעיקר צ'כים וספרדים רפובליקנים. הם נטלו חלק בפעולות במדבר המערבי, באיטליה באיי הים האדריאטי וביבשת אירופה - כמו הנס רוזנשטין, מוריס טיפנברונר, ברנרד לבנטל או קרל כהנא לוחם בן 44 ששירת כבר במסגרת הצבא הגרמני במלחמת עולם הראשונה וזכה לעיטור 'צלב-הברזל'. לימים מקים קורסי הצניחה בצה"ל.
הסוכנות היהודית התערבה ואת הבלתי מרוצים משיבוצם העבירה לשירות ביחידות יהודיות כמו צבי סווט שהלך ל'חטיבה היהודית הלוחמת' –'הבריגדה' וגם סרג'נט דב כהן - לימים "שמשון" מפקד מבצע הפריצה לכלא עכו של האצ"ל שנערכה ב־4 במאי 1947, נהרג בעת הנסיגה ונקבר במושב שבי-ציון – שלחם בשורותיה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

מאיר אפטר – שמש בית-הכנסת של הרש"ס נהרג על-ידי מומרים

21.8.1883 – ירושלים

ירושלים. הר הזיתים.בית-העלמין הישן. חלקה ח'; שורה ד'; קבר ל'

הצילום באדיבות מרכז המידע הר-הצופים מוטי שמיס ודניאל צבי

טכסט:

פ"נ הקדוש מו"ה

מאיר בר גדלי'

מאפט שנהרג

ביום כ'א תמוז

תרמג תצבה

סיפור נורא על מותו של שמש 'כולל וורשא' בחצר ה'חורבה' , ר' מאיר ניסה לגונן על רבו מפני פרץ אלימות בעטיו של קיפוח מתמשך, שפרץ על סירוב העדה לקבור ילד יהודי בהר-הזיתים.

בשנת תר"מ קנה אנגלי בשם פרידלנדר מידי בעליה הערבים חלקת-האדמה, שעליה הוקמו לימים ביתו של הקונסול האנגלי פיין והשכונה 'כרם-אברהם'. יהודי ירושלים לא ידעו לשם מה ולאיזו תכלית קנה אותו גוי את האדמה - ה'מגרש האנגלי' קראו לו.

לאחר הקנייה הורה 'בעל-הבית' לחצוב בורות למים. לעבודת החציבה ולבנין הבורות הזמין מר פרידלנדר פועלים יהודים ללא מגבלת גיל, כושר גופני או ידיעת המקצוע "הוא לא שם לב לעבודה עצמה, ולא דרש הרבה פועליו" רק שיהיו יהודים . והם נמצאו מבין 'פליטי רוסיה' .

בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני נערכו פוגרומים ביהודי  דרום-מערב האימפריה הרוסית  שזכו לכינוי 'סופות בנֶגֶב' ההמון מוסת על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון הכה ביהודים ושדד את רכושם. אחריהם באו 'חוקי מאי' שפגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, ויכולתם של היהודים להתפרנס הצטמצמה וגל הגירת היהודים מהאימפריה הרוסית, גאה. רובם נדדו לארצות-הברית. אלפים מעטים בחרו לנדוד אל הארץ הקדושה, וביניהם מאות פליטים עניים, ללא אמצעי מחייה, ירודים ורצוצים בגוף וברוח, רק מיעוט היו בעלי ההכרה בצורך של תנועה יהודית לאומית.

לעולים לירושלים חיכו עוני ומחסור. לא הייתה עבודה, לא היה במה להשתכר לפת-לחם. תמיכת ה'כולל' הזעומה הייתה מקור יחיד למחייה. לפיכך שמחו הפליטים על הפרנסה שזימן להם ה'מגרש האנגלי'. השכר ששה גרוש ליום. בשבת לא עבדו - כי יהודים היו, ביום א' שבתו כי זו הייתה דרישת 'האנגלי' בכל יום ששי בשבוע, עם גמר העבודה אחרי הצהרים, קיבל כל אחד את שכרו - שלושים גרוש במזומן, סכום שהספיק לכל השבוע ללחם ו'חלבה' וגם לצורכי שבת.

ה'מגרש אנגלי', נתן פרנסה ללא מעט יהודים עניים.

'האנגלי' לא מיהר לגמור את חציבת הבורות והפועלים עשו כרצונו - עבדו במתינות, השתהו בהכנות והרבו בהפסקות-מנוחה. מתוך כך, הספיקו כמה עשרות יהודים ללמוד את המקצוע - הכירו את האבן; למדו להכות בפטיש, איך להוציא מגוש-אבן גלמי אבן-גוויל הראויה לבניין, לימים נראו עובדים ב'בתי ויטנברג' ו'ימין משה' . אמרו כי היו ביניהם גם בחורי 'שיבת החרש והמסגר' מאותם בני ביל"ו של הרב מיכל פינס.

כשנשלמה עבודת הבורות, נתן 'בעל-הבית' לפועלים עבודה אחרת: לפנות את המקום משיירי-האבנים ולסדרם בערמות מהוקצעות לסוגיהם, ומשנגמרה גם עבודה זו, הורה לסמן שטח מרובע ,להסיר מעליו את האדמה עד הסלע, והקים מחצבה - עבודה לתמיד!. את הסלעים פוצצו לגושים, את הגושים - לאבני-גוויל; מאבני-הגוויל תיקנו אבני-גזית, מאבני-הגזית עשו אבנים מסותתות, והעבודה נמשכה חודשים על חודשים לשמחת הפועלים.

והתחיל הספק ללחוש. יהודי העיר חשדו כי מאחורי העסקת יהודים עניים ב 'מגרש האנגלי' עומד המיסיון

ודי הזה בזה. יש והוסיפו כידענים גם את השם: לותר. ו'המגרש האנגלי' היה ל'מגרש המיסיון'. חקרו דרשו ומצאו יהודי העיר , כי ה'אנגלי' הוא יהודי מומר, ושמו פרידלנדר שנשלח לירושלים על ידי חברה מיסיונרית לשם ציד נפשות הקהל הקדוש דרש מהפליטים לבל ילכו לעבוד ב'בית המסיתים', הללו סרבו. קשה היה להם לוותר על פת-לחמם.

אז הוכרזה עליהם מלחמה; כונו 'פרידלנדרים' ובכך הוציאום מתוך המחנה . גונו כ 'פריצי בני עמנו' .

העולים החדשים לא השיבו מלחמה; הם היו מיעוט חלש, אבל השנאה כלפי רודפיהם החלה לפעפע בלבם והשנה.תחילת שנת תרמ"ג .

ראו ראשי העדה כי "מכה מהלכת היא ורבים חלליה" קראו לעצרת וגזרו להיבדל מעל פורצי-גדר אלה וכי הללו לא יבואו בקהל השם; אסרו להשתמש בכליהם, לקנות מהם דברי מאכל או יין, וגזרו גם "לבלי קבור מתיהם בבית מועד לכל חי אשר לאחינו הספרדים, הפרושים, והחסידים", כי לכל עדה בעיר הקודש יש בית-עלמין לעצמה. וקריאת-הקרב הגדולה, שעברה בקרב המחנה הלוחם את מלחמות השם הייתה: "הבא בקהל ה'פרידלנדרים' אל יבוא בקהל עם ה' ואל יובא לקבר ישראל!. . . ".

יש מהפליטים שחזרו מ'דרכם הרעה' אם על ידי שיבה לארץ מולדתם במימון 'כולל' זה או אחר ואם על ידי הפלגה למעבר לאוקיינוס, היו שהשתלבו באחד מה'כוללים' שבעיר; ויש, כפי שנקראו "חלאת לאום הישראלי, פליטי ארצם ופליטי מין האדם" שעמדו במריים ולא שמעו לקול הרבנים – הם ה'פרידלנדרים'.

ר' משה מגיד ריבלין עם הצעיר ר' שמואל הגיעו בספינת מפרשים ליפו באדר תר"א (פברואר 1841). וברכיבה על חמורים עלו לירושלים. ר' שמואל החל את דרכו כ'מורה הוראה' ובעיר 500 אשכנזים.

ר' משה מגיד הקים בית-דין עצמאי לעדת ה'פרושים' בירושלים ובראשו העמיד את מיודעו, הדיין הצעיר ר' שמואל מסלנט. ר' שמואל סלנט עזר לר' משה מגיד לסיים את הריב הגדול בהשכנת השלום בין סיעת 'החצר' לסיעת 'החורבה' ריב שכלפי חוץ היה - אם לרכז את מוסדות הישוב מסביב לבית המדרש 'סוכת שלום' בחצר 'אור-חיים' בהנהגת ר' ישעיה ברדאקי או בבית-המדרש 'מנחם ציון' שבשטח חורבת ר' יהודה החסיד שרק החלו בקימום הריסותיה. למעשה הוויכוח היה על כספי החלוקה - 'כספי וילנה' חולקו עם העדפה לאנשי 'החורבה', ו'כספי אמשטרדם ' חולקו בעיקר לטובת אנשי 'החצר' בידי ר' ישראל משקלוב וחתנו ר' ישעיה ברדאקי. 

ר' שמואל סלנט שקד על בניין בית-כנסת גדול ב'חורבה'. יסד בחצר 'תלמוד-תורה' לדרדקים וגם ישיבה גדולה - ישיבת 'עץ חיים', שם נתן שיעורים ללומדים הבוגרים בש"ס ו'פוסקים' בדרך הפשטות, דרכו של הגר"א. הגאון מוילנה

בית-הכנסת 'החורבה' נחנך ב-1864. ג'יימס רוטשילד, אחיו של הנדיב הידוע ומשפחתו תרמו כספים רבים ולכן נקרא גם 'בית-יעקב'. מאז הקמתו נהפך 'החורבה', לחשוב ולמפואר שבין בתי-הכנסת בארץ עד להריסתו בידי הלגיון הערבי במלחמת העצמאות. .

רק בשנת 1871 היה ר' שמואל סלנט ל'רבה האשכנזי של ירושלים' והוכר אף על-ידי חכמי הספרדים כרב גדול "שהכול חייבים לציית לו ולכבדו". ובעיר כבר 30,000 אשכנזים.

בחייו הפרטיים הסתפק הרש"ס במועט שבמועט, ישב בדירה צרה וקטנה, בחצר 'החורבה' מעל גרם מדרגות צר שאליה נכנס ביום בואו לעיר, ובה קיבל פני אורחיו יהודים ונוכרים.

קיץ תרס"ג. בעיר מחלות: הקדחת, הדיפטריה והטיפוס אשר פוגעות גם בילדי הפליטים; וביום רביעי כ' תמוז מת אחד מילדי הפליטים. ואין להלין את המת. בירושלים. 

"ילד יהודי, שנפטר במושבה, הובל לקבורה בירושלים, והעדה האשכנזית בירושלים סירבה להביאו ל'קבר ישראל'.  אנשי ערטוף, שזעמו על כך , הגיעו לבית-הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד':"  כתב יהודה בן-בסט בספרו ' הר-טוב  -  מושבה מבודדת בהרי יהודה'.

אותו יום לא הלכו הפליטים לעבוד. התכנסו כולם סביב לבית השכול. התסיסה הצטברה משעה לשעה. . השנאה גברה. הם המתינו לאבי הילד שיחזור משליחותו.

נרדף ולא כנוע הלך אבי הילד אל ביתו הצנוע והקטן של הגאון רבי שמואל סלנט במתחם ישיבת 'עץ-חיים' שבחצר 'החורבה' וביקש ממנו מהגאון רבי שמואל סלנט- הרש"ס - הרב הראשי לכל עדות האשכנזים בירושלים שנודע כבעל השפעה רבה על כל החוגים והעדות בעיר, שלא נחשב קנאי כמו רבנים אחרים, האיש שרצה "לקרב ולא לרחק" [אם כי הצטרף לפעמים ל 'איסורים' שונים] - ביקש היתר לקבור את בנו בין יהודי העיר האשכנזים בהר-הזיתים, בחלקת ה'חסידים'. הרש"ס שנמנה היה על עדת 'הפרושים' הפנה את האב השכול אל גבאי 'החברה-קדישא' המתאימה אך הוסיף ואמר לו בלי חמלה: "לשווא עמלך וכל עוד לא תסור מפתח בית המיסיון הנך מובדל מעדת השם, ואיש לא ישים לב לבקשתך", "אם כך- ענהו הפועל ההמום – אבוא עם חברי ולמרות רצונך אקבור את בני שמה - ויראו העברים ויבושו" וחזר אל חבריו.

הרש"ס יצא מביתו אל בית השגריר הרוסי לבקש על נפשם של שלושים משפחות מרוסיה ומרומניה שהגיעו ליפו באוניה בדרכם לירושלים. מושל העיר עצר בעד העולים. הם גורשו לביירות, שם הוחזקו במשמר על מנת להישלח לקפריסין אשר תחת שלטון הבריטים.

בעוד הרש"ס והעסקן ר' ניסן בק נמצאו בבית השגריר הרוסי, מביעים את מחאתם על גירוש אחיהם,

קבוצה גדולה של פועלים מרי-נפש, פליטי הפרעות באוקראינה שמה את פניה אליו, אל ה'חורבה' .

כסופת-סער של רפאים גלשו אל העיר העתיקה עקפו את הדרך הקצרה - פנו לרחוב הארמנים, ירדו וחצו את רחוב חב"ד ודרך הרחבה הצרה אל רחוב היהודים. באו אל השער המקומר של ה'חורבה', המוביל במדרגות ימינה אל בית-הכנסת הגדול, ושמאלה – אל החצר העליונה של ה'חורבה' ואל מעונו של הרש"ס. באו לבית הרש"ס כארבעים - חמישים מחברי האב השכול 'מבעלי ברית המיסיון', שבעי רדיפות וממורמרים, נתקלו בדלת סגורה. שברו אותה ופרצו לבית פנימה.

.

באמצע חצר בית-הכנסת הייתה ה'ישיבה' וגם 'תלמוד-תורה', בהם כמאה וחמישים תלמידים.

שמעו תלמידי הישיבה את רעש הפורצים והם בטוחים כי הרש"ס בביתו, רצו אל שוברי הדלת ובקשום לחדול, תשובתם הפורצים הייתה - מכות. בין-רגע השחירה חצר 'החורבה' ונתמלאה קהל גועש. תוך דקה כבר נמצאו האברכים על המדרגות ועל הגזוזטרה שלפני מעון הרש"ס והסתערו על הבית. הישיבה התרוקנה - כול הלומדים, זקן ונער, חזק וחולה, נדחקו ונדחפו כגוש רוגש לתוך שני החדרים. אלה שלא יכלו להיכנס, מילאו את הגזוזטרה שבחזית הבית ואת המדרגות. בני ישיבת 'עץ-חיים' הסתערו על ה'פרידלנדרים' להציל את רבי שמואל מידם.

זעקת בני-הישיבה החרידה את 'החורבה' כולה; לא רק המלמדים, והתינוקות של בית רבן, אלא גם את האנשים שנמצאו ב'חורבה' לענין זה או אחר, כל אלה הצטרפו למהומה ונדחקו מתוך צעקות-בהלה לתוך דירתו של הרש"ס..

מאי-שם נשמעה זעקה כי "הגאון הרש"ס מוכה וחייו תלויים לו מנגד" : "אוי אוי! התנפלו על ר' שמואל! הורגים את ר' שמואל!, הפרידלנדרים!" לשמעה נהרו המונים לחצר בית-הכנסת, והמהומה גברה. ילדים צעקו, אימותיהם זעקו. והקולות הגיעו גם לרחוב היהודים, חנוונים עזבו את חנויותיהם, ורצו אל 'החורבה'. חצר 'החורבה' השחירה מרוב אדם.

מתוך דירתו של הרש"ס בקעו קולות מלחמה, קולות צווחה, קולות אימה – קולות של מכים ומוכים, היה מאבק נורא, "ותהי לחרדת אלהים"..

הפורצים, גברים קשוחים וחזקים לא נחו, כל זעמם פרץ, הכו במקלות ובאבנים את כל מי שעמד מולם, מרטו פאות ותלשו שער זקנים וראש, וחצר בית-הכנסת הייתה לשדה קרב –ודם בכול, והמלחמה מתעצמת. הבית נמלא צעקות מחרידות. קולות-נפץ של כלים שבורים, של ארונות נופלים וחלונות מתנפצים. משתוללים מזעם הכו הפורצים את אשת הרש"ס אשר התחננה לפניהם לצאת מאחר שאישה איננו בבית, הם לא האמינו לה. חיפשו במיטות, גם בחצר שמאחורי הדירה וגם בבית השימוש. לא מצאו. פנו לצאת. והקהל הקדוש נדחק למעלה, הסתער להציל את ר' שמואל. דרכם נחסמה.

ההתאבקות בין המחנות נגררה אל הגזוזטרה הצרה. גושי אנשים, החלו ליפול משם אל המדרגות העקומות והתגלגלו אל חצר ה'חורבה'. מוכים, פצועים וחבולים משני הצדדים המשיכו במאבק , וקולות השבר והזעקה נשמעו בכל רחוב היהודים.

פתאום נשמע קול נפץ חזק, כקול כלי-חרס גדול בהישברו.

באותה שעה עבר ברחוב היהודים האדון ארטין, מתורגמן הקונסול האוסטרי אשר הכיר את הרש"ס כנתין בחסות הקיסר ירום-הודו . שלח האדון כמה ממלוויו להזעיק את הצבא.

עם קול הנפץ נשמעה צעקה. על הארץ, תחת שברי החרס, היה מוטל גוף מפרפר שראשו מנופץ.

דממה. הקרב פסק. צווחה מחרידה פרצה ממאות פיות בבת אחת: "אסון! ר' מאיר אפטר נהרג! ר' מאיר אפטר המלמד נהרג! הפרידלנדרים רצחוהו!"

חבית-חרס גדולה של מים הושלכה על ידי מי-שהוא אל החצר, יש אומרים - נפלה, ופגעה בראשו של המלמד המסכן.

בינתיים באו שוטרים, תקעו בחצוצרותיהם, התגבורת הגדולה הגיעה - שוטרים וג'נדרמים ובראשם שר המאה. חסמו את החצר, ועצרו את הניצים. חלק מהפורעים ברח העירה והמשיך שם את המהומה .

ומהתלמידים יש שהתחבאו בתוך ה'חורבה'.

הנתפסים רוכזו על ידי השוטרים בעזרת-הנשים של 'בית המדרש החדש'. קציני-משטרה גבוהים ערכו חקירה ראשונית . הבדילו בין הפועלים כמתנפלים ובין האחרים שבאו להגן על בית הרב והתייצבו נגדם. תשעה עשר איש נאסרו. האחרונים יצאו ידי חובתם ברישום שמותיהם ושוחררו. הראשונים הובלו לבית הסוהר ושוחררו לאחר שנתנו ערובה כי יבואו לחקירה בכל עת שידרשו "והשופטים יחרצו משפטם".

אדון ארטין שלח אחד מפקידי השגריר האוסטרי לבית השגריר הרוסי לעדכן את הרש"ס בנעשה.

פצועי המגינים הובאו לבית-החולים 'ביקור חולים' "ויש תקווה כי ישובו לאיתנם"

אחד מהם ר' מאיר נפצע בראשו אנושות מכד לאגירת מים. כל הלילה עמלו הרופאים להקל מייסוריו ולא הועילו. עם בוקר זימנו 'עצרת רופאים' –קונסיליום – של רופאי הממשלה בעיר וכל יתר הרופאים ולא הצליחו להשיבו לתחייה; "נופחה נפשו " כעבור שמונה שעות מת השמש שמסר את חייו על הגנת רבו. רופאי בית-החולים ורופא העיר כתבו בספר כי "ידי המכים המיתוהו"

ה'פרידלנדרים' הכחישו בכל תוקף, לא הם עשו זאת. עדויות והוכחות לא היו "וציון יתן קולה על המעשה הרצח" כתבו בספר 'חברה-קדישא'. הפורצים התפארו בעיר כי זו רק ההתחלה לעומת מה שיעשו לימים הבאים - "והכסף אשר יענה את הכול יעמד להם בעת צרתם" - עד שישיגו את מטרתם.

"אנא ה' השקיפה ממעון קדשך וחמול על עדרך קנית קדם" כתב יעקב גולדמן ב'הצפירה'.

ביום חמישי הובא ר' מאיר בר' גדליה לקבורות בחלקת 'הפרושים' אצל 'כולל וורשא'. "והארץ רותח מדמע אלפי ישראל אשר הלכו אחרי מיטתו ויבכו בכי רב על דם הנקי אשר שפכו פריצי בני עמנו בעזרת בית ה'" נכתב בשבועון 'החבצלת' [כ"ט תמוז התרמ"ג] של ישראל דוב פרומקין ביטאון החסידים ושופרם של בני היישוב הישן.

האיש השאיר אחריו אלמנה ותאומות בנות שבועיים "ורק המחסור הוריש לבניו אחריו".

והעדה ידעה כי בתו בכורתו נפטרה כמה ימים לפניו - ב"ט"ז לחודש תמוז התרמ"ג

ביום בו הובא לקבורה ר' מאיר נקבר הילד בן ברוך ב"ר יצחק נזר מפינסק. שגריר אוסטריה בקש לפנים משורת הדין כי לא יעכבו את קבורתו; מצב הבריאות רע והלנת המת תוכל להזיק. בקשתו מולאה על ידי מנהלי ה'חברה-קדישא'; "יען כי אחדים מהרבנים הם סרים למשמעת ממשלת אוסטריא" נכתב ב"חבצלת" [ה' אלול התרמ"ג].

החקירה והמשפטים נמשכו כמה חדשים. תובעים לא היו. גם עדים לא. המתח התפוגג. בזאת רצו שני הצדדים.

הנאשמים נמצאו חייבים בהתפרצות ובהכאות, ונענשו בעונשים קלים. רק אחד הואשם על ידי המשטרה בהטלת החבית ובהריגת השמש. הועמד למשפט ונמצא חייב ברצח בכוונה תחילה. נידון ל'לימן', כלומר לעבודת-פרך.

מספרים כי לפני שיצא ל'לימן' הובא האסיר על פי בקשתו אל ה'חורבה' מלווה ב ג'נדרמים, כדי להיפרד מספרי-התורה הקדושים שבחורבת רבי יהודה החסיד - ב'בית המדרש החדש'.

בבית-הכנסת ניגש אל ארון-הקודש, פתחו והכניס ראשו לתוכו. נשמעה אנקת בכי כבוש.

נשק לספרי-התורה כמה פעמים. סגר לאיטו את ארון-הקודש, פרש עליו את הפרוכת, הלך לאחור בלא שהסב פניו מארון-הקודש. הנמצאים נדמו . עבר בדרך שנפתחה בקהל אל עתידו, עיני כל הושפלו.

נשמע רק קול צלצול אזיקים .

סוף דבר

אחרי אותו יום נורא כ"א תמוז תרמ"ג, המומר מוזס פרידלנדר וחברת Society for Promoting Chritianity among the Jews  או כפי שתרגם זאת ישראל דוב פרומקין '"חברה להפיץ דת נצרת בין היהודים", חברה שמושבה בלונדון ויעודה "לעזור את פליטי יהודי רוסיא בירושלם" - קנו 5950 דונמים מאדמות הכפר הערבי ערטוף , ושינו את שמו ל 'הר טאוף' ליצני הדור אמרו כי פירושו: "פה יעברו המסיתים את בני ישראל על דעתם וימירו דתם". המיסיון החליט לנצל את מצוקת הפליטים - בנה שם מושבה חקלאית ויישבם, בתקווה שעם הזמן יוכלו לשכנעם להמיר את דתם.

בסוף שנת 1883 עלו לערטוף היא הר-טוב, 24 משפחות. כשבראש ההולכים השו"ב דוד גיסין ושמעון חודרוב בתחילה גרו בצריף עץ ארוך שחולק במחיצות ולאחר מכן נבנה, כיאות לפועלי אבן מיומנים, בית אבן גדול. הם קיימו אורח חיים יהודי - התפללו בבית הכנסת  אך נאלצו לפי החוזה גם להאזין למיסת הטפה שבועית. אמרו שגם משה בקר היה שם, כמנהל עבודה.

היישוב היהודי הישן החרים את 'מושבת המיסיון' וכינה אותה "מושבת המסיתים".

בסופו של סיפור - רק שלוש משפחות התנצרו.

הרש"ס נפטר בירושלים,. כ"ט אב תרס"ט 16.8.1909. לפני מותו ציווה לא להספידו ולא לחרות שום תארי כבוד על מצבתו, שהוקמה מעמוד האבן שהיה מונח בחצר 'החורבה' והיה נקרא בשם 'אבן-הדואגים' היא 'אבן ר' שמואל', שעליו היו יושבים זקני ירושלים בין 'מנחה' ל'מעריב'.

יעקב הרצנשטיין באותו קיץ תרמ"ג, היה בין העולים שנעצרו על ידי פקידי החוף התורכיים. הוא מסר מחאה לקונסול הרוסי ביפו. בעניין התערבו הרב הראשי שמואל סלנט והעסקן ר' ניסן בק ומחו בפני הקונסול. וגם לורנס אוליפאנט הגוי הציוני-האנגלי שישב אז בביתו שעל הכרמל בכפר הדרוזי דלית-אל-כרמל שליד חיפה, שלח את מחאתו לאנגליה. אגב, זה הצליח - העולים הורשו לרדת לחוף יפו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

לאיתור הקבר של מאיר אפטר בהר הזיתים, כנסו לקישור

http://www.mountofolives.co.il/