יוסף יתומי - נפצע בהפגנות נגד הצהרת בווין ונפטר
9.12.1945 - תל-אביב
בית-העלמין בנחלת-יצחק, תל-אביב
טקסט:
יוסף יתומי
נפל בעד המולדת
נפצע י"ג כסלו תש"ו
בן כ'א לחייו
עזבתנו לאנחות
בננו היחיד . . .
נפ' ה' טבת תש"ו
מקרא:
י"ג כסלו תש"ו = 18.11.1945
נפ' = נפטר
ה' טבת תש"ו = 9.12.1945
מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב 8 במאי 1945 כ"ה באייר ה'תש"ה עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי.
כשהלוחמים נגדה איבדו 17.4 מיליון לוחמים אבל גם אזרחים 34.8 מיליון בהם 6 מיליון יהודים [ורק על היותם יהודים]. היהודים הנותרים הם ניצולי-שואה.
"למעלה מ- 30 מיליון חיילים ואזרחים סוביטיים [כולל יהודים] נספו במהלך המלחמה, עשרות מיליונים סבלו מפציעה או נכות" כתבו ב'ויקיפדיה'.
בממלכה הבריטית המאוחדת, עם תום המלחמה התפרקה הקואליציה - אותה ממשלת אחדות-לאומית שהקים המדינאי הבריטי וינסטון ליאונרד ספנסר-צ'רצ'יל ראש-הממשלה [מטעם מפלגת 'השמרנים'] בשנת 1940 בבריטניה [כשארנסט בווין שר העבודה והשירותים הלאומיים].
והבריטיים הלכו ביולי 1945 לבחירות. רוב היהודים בארץ תמכו במפלגת ה'לייבור' בהם חיילים יהודים, ששירתו בצבא הבריטי, כשזכתה מפלגת ה'לייבור' - שָׂמְחָה הארץ; ארנסט בווין מונה על ידי ראש-הממשלה הנבחר קלמנט אטלי לשר-החוץ!
כחבר ה'לייבור' באופוזיציה, היה בווין ממתנגדי 'הספר-הלבן'. סיפרו כי לאחר פרסום 'הספר-הלבן' של שר-המושבות הלורד פאספילד הודיע בווין [לבקשת ידידו דב הוז ] ל-15 נציגי מפלגתו בפרלמנט הבריטי להצביע נגד הממשלה אם הגזרות בספר-הלבן לא תבוטלנה!
ובארץ, כאשר עלה ה'לייבור' [1945] לשלטון, קיוו ראשי המוסדות היהודיים שבווין יבטל את חוקי 'הספר-הלבן', [הן של הספר-הלבן השני {1931} של סידני ווב [הלורד פאספילד], והן את אלו שפורסמו בספר-הלבן השלישי {1939} הידוע גם בכינויים 'ספר-המעל' ,'הספר-השחור', או 'הספר-הלבן של מקדונלד' [על שם מלקולם מקדונלד שר-המושבות הבריטי באותה עת]. שלושה ספרים לבנים= White paper = מעין מדריך המתייחס לבעיות השעה ולפתרונן כמדיניות הממשלה, פרסמה ממשלת בריטניה בנוגע לארץ-ישראל תחת המנדט הבריטי 'הספר-הלבן' הראשון היה של שר-המושבות וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922 אך לא כך היה.
תגובת זעם והרגשת נבגדות [אחרי שיתוף פעולה בזמן המלחמה] אחזה בם אנטישמי ואנטי-ציוני כינוהו התנועה הציונית נכנסה לפעולה.
[מנקודת ראותה ממשלת בריטניה, ה'ספר-הלבן' לא ביטל את 'הצהרת-בלפור' אלא רק פירשה אחרת. לעומת זאת, ראשי התנועה הציונית [אומרים שמתוך ייעוד היסטורי] ראו ב'ספר-הלבן' ביטול 'הצהרת-בלפור' והתכחשות של בריטניה להבטחותיה].
בעיני היהודים הציונים נתפס בווין כמייצגה של מדיניות ממשלת בריטניה.
ובאירופה צעדו מיליונים לחפש את ביתם, בהם גם יהודים – ניצולי-שואה, שואתם.
לבווין כשר-חוץ [בממשלת העבודה= ה'לייבור'] לא היו סנטימנטים לעבר האימפריאלי [המפואר] של בריטניה [הגדולה]. ביודעו שבמצבה הכלכלי הירוד שלאחר המלחמה, אין הממלכה יכולה לשאת בעומס הכלכלי הדרוש להחזקת אימפריה כזו.
בווין בתפיסתו את בעיית היהודים ניצולי השואה- אמר שעליהם להשתקם באירופה כחלק מהמאמץ השיקומי הכולל של יבשת זו: "אם היהודים אינם יכולים אפילו כיום לחזור ולהתיישב בבתיהם באירופה, לשם מה נלחמנו שש שנים?".
בווין גם טען שאם היהודים יתעקשו על עלייה לארץ-ישראל זה יעורר תחושות אנטישמיות נגדם.
טענו כי בווין התכחש למחויבות הממשלה הבריטית ל'הצהרת-בלפור', שכשר-חוץ סירב בעקשנות להתיר עליית יהודים לארץ ואף הכריז שלמדינות ערב יש חלק בהחלטות על גורל ארץ-ישראל.
שהוא אף רמז שתמיכת ממשלת ארצות-הברית ביישוב היהודים בארץ-ישראל היא כי 'אינם רוצים אותם בניו-יורק'.
[היו שמועות שאחד מארגוני ה'פורשים' תכנן להתנקש בלונדון בחייו של בווין, אך זו בוטלה ברגע האחרון. מספרים כי המשימה הוטלה על פלאי = פלוקסט {הוא מתתיהו טודי לימים 'אבנר'} למרות רצונו].
ומסמך הגזירה פורסם.
בתגובה על פרסום 'הספר הלבן' והוראותיו מטעם ממשלת 'הלייבור' בבריטניה ובראש שר-החוץ בווין [שעיקרם איסור כמעט מוחלט על העלייה היהודית ורכישת קרקעות על-ידם], נערכו ברחבי הארץ עצרות-עם המוניות ופעולות מחאה אחרות.
הישוב הציוני בארץ הכריז על שביתה כללית. הישוב ברבבותיו הכריז על נכונות למאבק. שבתון כללי ועצרות מחאה וזעם נערכו בכל ערי הארץ ומושבותיה [היהודיות] "שום איומים לדכאנו בכוח לא יפחידונו ולא יטונו מדרכנו הנכונה והצודקת" כתב עיתון 'הארץ' ביום חמישי 15.11.1945.
הודעת הממשלה הבריטית, שפירושה הגלוי, בעיני הציונים, סגירה אכזרית של שערי הארץ בפני ניצולי ישראל הנדים בדרכי אירופה ועל פני הימים דחוקים בספינות משא רעועות ומיושנות - הישוב העברי לא קיבל את הגזרה הרעה הזאת, ולא השלים עם משטר-החנק "לא ניכנע לשום ניסיון להכריח את שארית תקוותנו להצלה ופדות שלמה".
"בכוחות מלוכדים ומאוחדים נמשיך במלחמתנו ללא רתיעה עד שנבטיח חיי-חירות וקוממיות לעם-ישראל בארצו".
"הננו דוחים בשאט-נפש את הרמזים והפיתויים של סרק לבעייתנו הלאומית מחוץ לארץ-ישראל, ואת הניסיון להפריד בין עם-ישראל ותנועת התחיה שלו".
קראו הנואמים, והעם יצאו להפגנות מחאה.
גם העיר תל-אביב עמדה בסימן של התרגשות וסערת רוחות. החלה נעילת שערי העסקים. העיר שבתה מכל מלאכה. אוטובוסים ומוניות לא נסעו. מסעדות ובתי-קפה נסגרו, בתי-חרושת לא עבדו; ילדים לא נשלחו לבתי-ספר. כן שבתה כל תנועה עירונית ובין-עירונית, הקשר בין חלקי העיר נותק לגמרי. לא עבדו משרדי הממשלה, ובבית המשפט לא התבררו משפטים, הדואר היה סגור.
רבבות אדם מילאו את הרחובות...
נשמעה צפירת אזעקה, שניתנה על ידי המשטרה כאות אזהרה להתחלת מהומות. לפי פקודות המשטרה עם שמיעת אות האזעקה, יש להפסיק כל תנועת כלי-הרכב. אומרים כי בגלל השבתון שהוכרז הייתה התנועה בעיר מועטה.
אך כמה רבבות איש מעריכים ש 45,000 נענו לקריאת העירייה ובאו לעצרת המחאה ההמונית, שנערכה אחר-הצהרים בשטח השדות שליד השכונה הקטנה קריית-מאיר, היא השכונה המזרחית ביותר של תל אביב [על שמו של המנוח הטרי ראש העיר מאיר דיזנגוף], מעין שיכון משותף לבני המעמד הבינוני בארץ, [שזכו לדירות זולות מחד ולשיכון מודרני ומפואר מאידך] על אדמות שנקנו מערביי הכפר סומייל ומן הטמפלרים הגרמנים שבשרונה.
"חלקת אדמה בשדה גודרה בחבלים ועל הסדר שמרו 'מכבי-אש מתנדבים' ופקחי העירייה" כתב עיתון 'הארץ'.
שלושה מנהיגים פוליטיים ראשי הקהל נאמו וגינו את המדיניות הארצישראלית של הממשלה הבריטית ודרשו מן הישוב להתנגד לה.
ארגוני-הנוער על דגליהם החלו להתאסף בנקודות שונות בעיר.
חיילים בריטים נראו מטיילים וסובבים כרגיל, גם ערבים ולא מעט. פה ושם עברו משמרות שוטרים וחיילים במכוניות, כשעברו ב'כיכר 'מגן-דוד', קבוצות קהל, צעירים ברובם, רגמו אותם באבנים.
לאחר המקרים הראשונים, קיבל לידיו הצבא את השמירה בעיר. ברחובות המרכזיים חנו פלוגות חיילים מזוינים. לכל פלוגה -מכשיר אלחוט. בניני ממשלה רבים לרבות מפקדת המשטרה ברחוב השחר הוקפו שרשרות חיילים, שבדקו בקפדנות כל עובר ושב.
בכביש המוליך לתל-אביב מצפון נראו משאיות ובהם פלוגות צבא מן הדיוויזיה המוטסת נוסעות לעבר העיר. חלק מן הצבא היה חבוש קסדות של צנחנים, מוסווים כאילו הם במערב אירופה - בשדות הקטל של נורמנדי ופלנדריה, ובידיהם תת-מקלעים, ואחריהם נסעו מכוניות משוריינות. כל הזמן טסו בשמי תל-אביב אווירונים, כשהגיעה פלוגת צבא החמושה בתת-מקלעים ומכונות ירייה וגם כמות של גלילי תיל אל פינת רחובות פרישמן ודיזנגוף- תפסה עמדה על שני מגרשים ריקים שבמקום. ובמרכזה הועמד מקלט רדיו אלחוטי. החיילים שמו לרוחב ארבעת חלקי הכביש תיל וחסמו את הדרך בפני כלי-רכב אך ללא הקפדה על תנועת העוברים והשבים.
"סעודת הצהרים הובאה להם במכונית מטבח נודדת" כתב עיתון 'הארץ'.
ברחוב אלנבי בכיוון לפסי-הרכבת צעדו [אומרים כ - 2000] צעירים משולהבים והתרכזו בכיכר 'מגן-דוד' בשירים ובקריאות 'בוז', מנפנפים במקלות ובקרשים, ניסו להגיע לבית בו נמצאים משרדי מחלקת-העבודה הציבורית-הממשלתית והטאבו - מרשם המקרקעין, אולם בראותם משמרת שוטרים ליד בית השלטון החלו לרגמם באבנים. [הבניין ההולך ונבנה של הועד הפועל של 'ההסתדרות' מול רחוב לילנבלום סיפק את האבנים. . . ] השוטרים פזרום באלות, מהאבנים נפצעו הקצין מיכאל אבטיחי [לימים אב שכול] סרג'נט טהורן מתחנת משטרת אפ"ק.
לאחר שהתגברו על התנגדות השוטרים היהודיים, פרצו הצעירים לתוך משרדי-המחוז מהכניסה האחורית ועשו שמות בכל הקומות. שברו רהיטים, קרעו מסמכים והוצת הבניין, סיפרו כי 'הלהבות בקעו מהחלונות ותימרות עשן נראו למרחקים'.
"בידי המפגינים היו בקבוקים עם בנזין וסמרטוטים" כתב עיתון 'הארץ'.
לפני שהציתו את המשרדים עלתה קבוצה של צעירים על גג הבניין והורידה את הדגל הבריטי. לאחר שהבניין התחיל לבעור הופיעה ברחוב ליבונטין קבוצת שוטרים בריטיים מזויינים בתת-מקלעים, מכונות-ירייה וחבושים בכובעי-פלדה. השוטרים שנרגמו באבנים הצליחו להדוף את ההמון לרחוב אלנבי. והיו גם פצועים בקרב הרוגמים.
בו בזמן ניסו להצית את בנין בית-הדואר המרכזי ברחוב אלנבי. הצעירים השליכו אבנים בחלונות, ניפצו את השמשות בקומת הקרקע, שיברו את הדלת הראשית והרסו תא-טלפון ולתוך האולם הגדול זרקו לפידים, אולם, לא פרצה דליקה בבניין - אומרים כי בא-כוח השוטרים והחיילים מנע זאת.
אומרים כי שש פעמים הסתערה המשטרה על המפגינים באלות, אבל כיוון שאי-אפשר היה לפזרם בדרך זו, ירה הצבא עשר יריות, והמון הצעירים נסוג.
בשעת ניסיון להבעיר את בנין הדואר המרכזי, הורידו צעירים זועמים גם את מחסום הברזל, שעל פסי-הרכבת באותו רחוב, ברחוב אלנבי אמרו שהניחו אותו לרוחב המסילה כדי לשבש את תנועת הרכבות
מספרים כי ג'יפ צבאי מצא את המחסום מורד. הנהג, בהיותו מוקף בזורקי-אבנים, פעל לעבור בכוח את המחסום וזה נשבר, המכונית עברה כשהיא נרגמת באבנים. מאות הנערים שעמדו ליד המחסום הותקפו על ידי המשטרה בשעה שרגמום.
חלק מההמון, רובם נערים, פנה מבית שלטון-המחוזי לרחוב לילנבלום – נחלת-בנימין, בו נמצאים משרדי מס-הכנסה. דרך הכניסה האחורית התפרץ לתוך המשרדים בקומת הקרקע, הבריח שוטר בלתי מזוין ששמר שם, והחל לזרוק לרחוב כסאות, שולחנות, תיקי מס-ההכנסה, מסמכים ותעודות שונות. הכול נאסף לערימה גדולה שהוצתה בפינת שני הרחובות. כל פעם נוספו למדורה חלקי רהיטים, שהובאו למדורה משדרות רוטשילד ומרחוב אלנבי.
"גם כשהאש כבר נתפשטה לא נראו במקום שוטרים" תאר עיתון 'הארץ'.
ממשרדי מס-ההכנסה עברו קבוצות נערים לרחוב נחלת-בנימין פינת שדרות רוטשילד, ששם נמצאים משרדי ומחסני המפקח על התעשייה הקלה. אבנים הומטרו על השער הראשי ועל חלונות המשרדים. כמה צעירים הצליחו לחדור לתוך המשרדים, גם כאן הוציאו כל הבא לידיהם כגון: שולחנות, כסאות, מכונות-כתיבה, ניירות, ותיקים ושרפום ברחוב. כן הובערה אש בקומה השלישית של הבניין, שדלקה עד חצות הלילה.
"בשעה שהגיעו מכבי-אש לכבות את הדליקה הפריע ההמון מלגשת למקום התבערה" כתב עיתון 'הארץ'.
בבוקר ברחוב נחלת בנימין פרצה שוב קבוצת נערים לתוך משרדי המפקח על התעשייה הקלה והציתום שנית. שמענו כי היה גם ניסיון להתפרץ לכמה חנויות בסביבה.
אותה שעה טיהרה המשטרה בעזרת הצבא את כיכר-המושבות מיהודים מתפרעים [כ- 5,000 איש] ברחוב עליה. הם סירבו להתפזר ורגמו את השוטרים ואת הצבא שנקרא לעזור לשוטרים. אומרים כי לאחר שהוזהרו כמה פעמים בעל-פה, ולאחר שנפצעו שלושה חיילים, נורו 4 יריות והמון המפגינים נסוג.
בה בשעה נרגמו חיילים שבאו מעזה באבנים בדרך-פתח-תקוה, ומשסירבו הצעירים להתפזר למרות ההתראות, נורו שתי יריות.
והממשלה דיווחה: שני אזרחים יהודים נהרגו, ושמונה נפצעו קשה. 14 שוטרים ושני חיילים נפצעו פצעים קלים.
כמה מאות צעירים התקהלו ברחוב גאולה ועלו לרחוב ביאליק. כאן התפרצו לסניף הדואר, הוציאו שולחנות, כסאות, ניירות ושאר ציודו לרחוב סדרו ערימה גדולה והציתוה.
בדרכם לסניף בנק בארקליס [הנותן שירותים פיננסיים, שבסיסו בלונדון] זה הסמוך לקולנוע אלנבי, פרצו לכמה חנויות, [בכללן החנויות עם שם בריטי כמו 'סאפיינס'] ברחוב אלנבי ורחוב נחלת-בנימין. הוציאו את ציוד הבנק [אבל לא הצליחו לפרוץ את ה'סייף'- הכספת] ועשו שמות במשרדים.
ואז פורסמה ההכרזה של הוד מעלתו המלך ג'ורג' השישי כמנהל עניני הממשלה:
"לטובת הכלל וכדי למנוע סבל שלא לצורך, על כל תושבי ארץ-ישראל ליתן את דעתם על התראה חמורה זו:
הקצין המנהל את עניני הממשלה גמר אומר למנוע אי-הבנה מצד כל אדם בארץ-ישראל, והוא מזכיר לכל האזרחים, כי חובה מוטלת עליהם להישמע לחוק, ולהמשיך בענייניהם הפרטיים החוקיים בסדר, בהגיון ובמשמעת חמורה. הוד-מעלתו יעשה כל אשר לאל ידו כדי לאפשר להם דבר זה ולהבטיח, שחייהם ורכושם יישמרו מאי-סדר.
כל האזרחים מוזהרים על התוצאות של החזקת נשק חם, פצצות, רימוני יד או שאר מכשירים מלחמתיים שלא כחוק, ושל נשיאתם והשימוש בהם. כל המחזיק מכשירים כאלו צפוי למאסר עולם, והנושאם או המשתמש בהם צפוי לעונש מיתה.
הקצין המנהל את עניני הממשלה ומפקד הצבא במזרח התיכון, שכוחות גדולים וחזקים עומדים לרשותם, יבטיחו את קיום החוק והסדר.
על מרי, הסתה למעשי-אלימות או לפרעות, וכל ניסיון להפר את השלום ולהפריע את החיים הנורמליים של התושבים, ייענשו האשמים בכל חומר הדין.
לא יסבלו התנגדות בנשק לכוחות הממשלה ומעשי-אלימות נגדה. בכלל זה - הפרעת כוחות הביטחון במילוי תפקידיהם, וניסיונות לחבל או לגנוב רכוש הממשלה או הצבא.
כל המתכוון עכשיו או להבא להשיג איזו מטרה שהיא באלימות או במהומות, ייתן נא דעתו על אזהרה זו שממנה יוכל לעמוד על התוצאות שינבעו ממעשיו".
על ההכרזה חתם בפקודת הוד-מעלתו - רוברט סקוט, ממלא מקום המזכיר-הראשי ג'ון ולנטיין ויסטר שאוֹ, שאחרי הפיצוץ במלון 'המלך-דוד' נעדר מן הארץ. כי הנציב העליון השישי הויקאונט [תואר אצולה] גורט לא הרגיש בטוב. והרי זה התפקיד השני במעלה!
מפקד הצבא [יש האומרים היה זה גורדון מקמילן] וממלא מקום המזכיר הראשי רוברט סקוט דנו הבוקר עם מפקד הדיוויזיה המוטסת הששית, אריק לואי בולס [שחייליו היו ידועים בשם 'כלניות', על שום כומתותיהם האדומות] בנוגע לצעדים הדרושים להחזרת החוק והסדר על כנם בתל-אביב. ברור היה, שלמען הביטחון בעיר יהיה צורך לקיים את העוצר ולהקפיד בו, עד שיושב הסדר על כנו, ונעשו ההכנות הצבאיות הדרושות ליישם את העוצר בכל העיר. אחר הזמינו את ראש העירייה ישראל רוקח [יליד נווה-צדק 1896. מינוי בריטי. נציג 'המרכז המאוחד'] לפגישה, כדי להבטיח שכל האזרחים שומרי-החוק יישמעו לתקנות העוצר וישתפו פעולה בקיום החוק והסדר. ראש העיריה הביע את הסכמתו והבטיח שהוא ומועצת העירייה יעשו את כל המאמצים האפשריים לקיים את דברם, ואכן לאחר זמן פרסם ישראל רוקח הודעה לתושבי תל-אביב ובה גינה את הבלתי-אחראיים ותבע מהם שיחדלו ממעשיהם.
אמצעים אלו הועילו, והעוצר הוחל.
העוצר שהוטל על תל-אביב עליו לא הכריזו במודעות ברחובות ולא בעיתונים. על העוצר שמעו תושבי העיר בהודעה, שנמסרה ברם-קול ממכונית צבאית.
הודעה לא ברורה ואנשים שמעו נוסחות שונות, כגון: המשך העוצר בלי הפסקה. מהמשטרה אי-אפשר היה להשיג כל פרטים על העוצר, כי הוכרז על-ידי שלטונות הצבא ו"הם יטפלו בכל הסידורים הקשורים".
בהלה ושמועות בעיר. ואיש לא ידע מתי מתחיל ומתי נגמר העוצר.
פשטה שמועה, כי השלטונות התירו את התנועה לשעתיים, כדי לאפשר לאנשים לקנות מצרכי אוכל ולסדר את ענייניהם הדחופים. אנשים רצו לחנויות המכולת, אולם התברר כי מהמאפיות לא נתקבל לחם והעצבנות גברה.
זמן עבר וחילקו לחם בפינת רחוב המלך ג'ורג' ומרכז בעלי-מלאכה ורבים מיהרו לשם ועמדו בתור. תור ארוך היה גם ליד בית החרושת לקרח באותו רחוב המלך ג'ורג'.
"צפוי מחסור חמור בחלב, והוא הדין בירקות ובפירות - כך מסר נחום וארלינסקי מנהל 'תנובה' והוסיף: החלב ותוצרתו הם ממחסנים ומבתי-קירור. אם לא יגיע מלאי חדש, תישאר העיר בלי מצרכים אלה".
תושבים רבים לא ידעו כלל על העוצר, וברחובות רבים בעיר נראו עוברים ושבים לעשרות. כמה חנויות אף נשארו פתוחות. משמרות הצבא שעברו במכוניות ברחובות העיר, לא אסרו את העוברים וכך הלך וגבר המון התושבים ברחובות.
והמתגוררים מחוץ לתל-אביב, העובדים בעיר ניסו להגיע לעבודתם כרגיל. אלה שהגיעו מהצפון נעצרו על ידי משמרות חיילים ושוטרים מזוינים בתת-מקלעים בגבולות שכונת מונטיפיורי, כשמן הצד עמדו מכוניות משוריינות. לא הועילו טענות האנשים, שהם רופאים, שהם עובדים בבתי-חרושת העוסקים בהזמנות צבאיות, כולם הצטוו לחזור לבתיהם. אמנם אחר כך נראתה תנועה בשכונות הסמוכות לגבול ואולם המשמרות לא נתנו בכל זאת לאיש לעבור.
על תל-אביב הוטל עוצר עד להודעה חדשה [אבל במציאות רק בחצות הלילה הרחובות היו ריקים לגמרי].
אזרחים צעירים הפרו אותו העוצר וחיבלו ברכוש הממשלה – אזרחי כצבאי. למשל ברחוב הרצל נהרס חלק מפסי הרכבת, כן העמידו מכונית על מעבר הרכבת בשכונת-התקווה וחסמו את הכביש. וכשנתנה הפקודה להתפזר, סירבו, והצבא היה מוכרח לירות במנהיגי המפגינים עד לפיזורם.
אמרו כי הצבא הוכרח לפתוח באש, מאחר שהמשטרה לא יכלה לפזר את ההמון באלות. וכי נזרקו רימוני-יד 'מעשה-בית' על החיילים כן מסרו על יריות באנשים שהלכו לאורך פסי הרכבת.
" 5 מבוגרים ו- 5 נערים נאסרו על השתתפות בפרעות" דיווח עיתון 'הארץ'.
השמועה בדבר עוצר כללי משעה 10 בבוקר בכל הארץ, עשתה לה כנפים ובכמה מפעלים בנחלת-יצחק וברמת-גן עזבו הפועלים את העבודה וחזרו הביתה. השמועה הזאת התבדתה במהרה.
משמרות הצבא והמשטרה השגיחו על מילוי חובת העוצר ואנשים רבים, צעירים ומבוגרים, נעצרו לא רק ברחוב אלא גם בעת שעמדו ליד הבתים, נעצרו - כלומר הובאו לתחנות המשטרה לשם העמדתם לדין.
לאחר התקהלויות פרועות, חבלות, יריות ומאסרים הוקל העוצר - המאיור-גנרל אריק לואי בולס, פרסם פקודה המבטלת את העוצר בתל-אביב משעה 7 בבוקר עד שעה 4 אחר הצהרים.
החיילים הבריטים ירו ואזרחים יהודים נפגעו בהם יוסף יתומי.
יוסף יתומי נולד לנינה [בת צפניה] ונסים [בן משה] בשנת 1924 בעיר טיפליס היא טיבליסי בירת גיאורגיה - רוסיה. בן יחיד עם שתי אחיות.
משפחתו עלתה לראשונה לארץ-ישראל דרך תורכיה בשנת 1927 והשתקעה בעיר העתיקה בירושלים.
עקב קשיי פרנסה בעיר והתנכלויות הערבים עזבה משפחת יתומי את הארץ וירדה לתורכיה. שם שהו בני משפחת ויוסף כשלוש שנים, המשפחה ארזה את מיטלטליה ועלתה שוב לארץ - הפעם ברגל, ובאורח בלתי-ליגאלי שבה לירושלים לשכונת אבן ישראל.
יוסף בן שבע החל ללמוד בבית הספר היסודי 'גימנסיה סוקולוב' בירושלים והמשיך ולמד שלוש שנים בבית הספר תיכון 'במעלה' בעיר, אך הפסיק את לימודיו אומרים בשל קשיי הפרנסה בבית ויצא לעבוד. בתקופת לימודיו היה חבר בתנועת 'הצופים'.
עבר לתל אביב למד בכוחות עצמו הנהלת חשבונות ועבד כמנהל חשבונות בבית מסחר לטקסטיל. את שכרו שלח להוריו ולשתי אחיותיו, שהצטרפו אליו כעבור שנה לתל אביב לבית דל אך חם בשכונת שפירא שכונת עוני בדרום העיר, שתחילתה בפליטי יפו היהודים ממאורעות 1921, ושנקראה על שמו של הנדבן מאיר געצל שפירא סוחר קרקעות מארצות-הברית.
עבר לתל אביב למד בכוחות עצמו הנהלת חשבונות ועבד כמנהל חשבונות בבית מסחר לטקסטיל. את שכרו שלח להוריו ולשתי אחיותיו, שהצטרפו אליו כעבור שנה לתל אביב לבית דל אך חם בשכונת שפירא שכונת עוני בדרום העיר, שתחילתה בפליטי יפו היהודים ממאורעות 1921, ושנקראה על שמו של הנדבן מאיר געצל שפירא סוחר קרקעות מארצות-הברית.
יוסף, הרבה לקרוא ספרים ובפרוטותיו האחרונות נהג לקנות לספרייתו הפרטית ספרים בנושאי הגות, ובעיקר ספרים הקשורים בהיסטוריה של העם היהודי, חבריו הרבים תיארוהו כאיכפת'ניק, מסור לרעיון הציוני ואוהב אדם.
אמרו כי מראשיתה הייתה האידיאולוגיה הקומוניסטית עוינת לציונות, וחבריה היו ברובם נוטשי תנועות ציוניות, ואכן ראינו כי במשך המלחמה נוצרה סתירה בין ציפיות החלק הערבי לעצמאות לאומית בארץ לבין תקוות היהודים בעולם למיגורה של גרמניה הנאצית. פק"פ = פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ =המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה - התפלגה בשנת 1943 ל'ליגה לשחרור לאומי' הערבית ול'מפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' [השם בעברית!. ]
[תהליך שהגיע לשיאו עם הקמת 'האיגוד הקומוניסטי היהודי' בשנת 1945]. אומרים כי גרם לכל זה הסכסוך בין הגישה המעמדית לתביעות הלאומיות, יש ויגידו: טעמים ובעיות אישיות.
'פועלי-ציון-שמאל' או 'החוגים המרקסיסטיים'- כת או קבוצה פוליטית עם אמונה תמימה ברעיונות של היהודי יליד אוקראינה בר בורוכוב, 'הסוציאליזם המרקסיסטי'- רעיון שנתן אפשרות לנוער היהודי הציוני, שהזדהה עם עיקרי התורה המרקסיסטית, לשלב הציונות עם מרקסיזם "כי המדינה שבדרך – סוציאליסטית תהיה" אמרו החברים והתאחדו ונטמעו במפלגות-האם, [בהם גם פרסים מאורמיה וסביבתה, כפרים מדרום לאגם ואן, וגם אנוסי משהד] גם גרשון מושיוב – יליד 1913 ירושלים, דור שביעי בארץ [שנפל במלחמת העצמאות] ונמנה עם מייסדי 'החוגים המארכסיסטיים'– 'פועלי ציון שמאל' בעיר - וחבר הוועד המרכזי.
ביום ט' בכסלו תש"ו הוא יום רביעי [14.11.1945], ירו בתל אביב חיילים ושוטרים בריטיים לתוך קהל המפגינים. שניים נהרגו במקום וכחמישים נפצעו, יוסף נפצע בירכו, "נפגע בעצם ובמקומות אחרים בגוף." כתבו בעיתון ' דבר' ביום י"ג כסלו תש"ו.
יוסף הועבר לבית החולים העירוני 'הדסה' ברחוב בלפור. שם במשך שלושה שבועות נאבק על חייו עד שהמוות הכריעו. ביום ד' בטבת תש"ו =8.12.1945 בליל שבת מת יוסף מפצעיו. ולמחרת הובא לקבורה בבית הקברות נחלת-יצחק של מרחב תל-אביב .
מאות אנשים בהם בני העדה האורמית והאזרביג'נית וחברי המפלגה הקומוניסטית השתתפו בהלווית יוסף יתומי הקרבן השביעי של המאורעות הטרגיים ב 14- בנובמבר בתל אביב.
ההלוויה יצאה בצהריים מחדר-המתים של בית-החולים, שבראשה נשאים זרי פרחים, רבים ביניהם מחבריו במפלגה הקומוניסטית כשהם עטופים סרטים אדומים.
ליד בית החולים הספידו את המנוח הרב כתריאל פישל טְכורְֹש [ Kazryel Fiszel Tchorz, יליד פולין י"א בתשרי ה'תרנ"ז 18 = בספטמבר 1896 - ] ממייסדי חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי התאגדות רבנים בעלי השקפה ציונית דתית] רב שכונת שפירא ושכונת העובד [היא שכונת העבודה], שכונת צריפים קטנה שהוקמה בשנות העשרים על אדמת משפחת מויאל [בדרום תל-אביב] בשטח יפו; והרב פרנקל בשם השכונות המאוחדות כמו נווה-צדק, נווה-שלום ואוהל-משה שקמה צפונית-מזרחית ליפו בשנת 1906 אומרים שבעקבות הצפיפות שנגרמה בעיר כתוצאה מהעלייה-השנייה [שמה של השכונה נובע משמם הפרטי של שלושת מייסדיה: משה אסולין, משה אלבז ומשה עטיה] מקימיה היו בעיקרם יהודים יוצאי צפון-אפריקה שאליהם הצטרפו כמה יוצאי תימן ומספר אשכנזים. [לימים נבלעה בנווה-צדק].
הלוויה המשיכה לבית הכנסת הגדול ברחוב יבנה במקום שהספידו הרב הראשי לתל אביב הרב משה אביגדור עמיאל ומר עזרא אברהם. ליד בית הכנסת נערכה למנוח אזכרה.
המנוח הובא לקבורה בבית הקברות בנחלת-יצחק וקברו נכרה בין קורבנות המאורעות בתל אביב. ליד קברו הספידו: עובדיה מזרחי וירמיהו חיימוף מעסקני העדה האורמית ונציג המפלגה הקומוניסטית.
בתום טקס הקבורה הושר בבית הקברות ה 'אינטרנציונל'.
"משתתפי הלוויה התרגשו עד לדמעות כשאביו של המנוח לקה בהתקפת עצבים והתחיל לרקוד ליד הקבר הרענן ותמונת הבן בידיו" כתב עיתון 'הארץ'.
גם נהרגו מאש החיילים הבריטים האזרחים, ביניהם נער בן ה- 16 אליהו ליאון יליד סלוניקי שביוון 1930 את אביו וידל הביולוגי רצחו שונאי היהודים בפרעות בעיר, והם עלו לארץ בשנת 1933 לתל-אביב: הוא, אחיו, אביו החורג, [לא ברור אם השם ליאון הוא שמו המקורי או אחר שאומץ] ואמו יהודית גרו ברחוב שיבת-ציון, כחניך 'השומר-הצעיר' שנפצע קשה בפעילות 'ההגנה' ברחוב נווה-שאנן-פינת רחוב לוינסקי, הובא לבית-החולים העירוני 'הדסה' על ידי שניים מחבריו ומת מיד; יצחק ערוסי יליד סוריה 1893, בעל משפחה [הורים, אשה, שלושה בנים ושתי בנות] משכונת מנשייה, בן 58, מת בשעה 4 אחרי הצהרים משנפצע ליד קולנוע אלנבי ונטמן בבית-העלמין בנחלת-יצחק; והנגר בעל משפחה משכונת-התקווה מיכאל שצ'וקין בן 49 שרכב על אופניו לחלק חלב ובשעת המהומה ליד פסי הרכבת בשכונתו, נורה וגופו נוקב במספר גדול של כדורים. מכונית פרטית העבירה אותו ל'הדסה', שם מת לאחר שעה קלה. נטמן בית העלמין נחלת-יצחק חלקת 'ההגנה'.
טקסט:
פ"נ
בעלי ואבינו היקר
מיכאל שצ'וקין
נהרג בידי חיילים
י"א כסלו תש"ו
בן מ"ט לחייו
תנצב"ה
מקרא:
פ"נ= פה נטמן
י"א כסלו תש"ו=16 בנובמבר 1945 יום ששי
מ"ט= 49
מיכאל [מישה] שצ'וקין בן גיטלה ודוד הכהן, נולד בשנת תרנ"ו [1896] בצ'רקסי [לימים אוקראינה] במלחמת העולם הראשונה שרת בצבא הצאר הרוסי ולאחר המהפכה הבולשביקית יצא את רוסיה כדי לעלות לארץ-ישראל. דרכו ארצה שהה זמן מה בתורכיה, עבד שם בבית חרושת ושם גם פגש את דבורה לבית שהייתה גם היא בדרכה לארץ-ישראל. הם נישאו ויחד הגיעו לארץ בשנת 1925. הם גרו בתל-אביב ולימים עקרו לשכונת התקווה ובה בנו את ביתם.
במאורעות תרפ"ט השתתף כחבר 'ההגנה' בהגנת תל-אביב מיכאל עבד כנגר וגם בחלוקת חלב.
סיפרו על מיכאל כי היה איש ישר ועובד בזיעת אפו מבוקר עד ערב. הוא הצטיין בטוב לב, בשמחת חיים ובאהבת הבריות. למרות עבודתו הקשה היה מקדיש שעות למעשי צדקה. הוא אסף כספים וחילקם לאלמנות חולות בשכונתו. כן התרים אנשים לשם קנית ספר תורה.
ביום העשירי בכסלו תש"ו [5.11.1945 למניינם] יצא לחלק חלב בתל-אביב, ובכניסה לעיר נעצר על ידי מחסום שהקימו הבריטים. במקום נוצרה התקהלות רבה ובמהלכה ירו הבריטים לעבר הקהל. רבים נפצעו ומיכאל ביניהם. הוא הובל לבית החולים 'הדסה', ושם נפטר. מיכאל הובא למנוחות בחלקת 'ההגנה' בבית-העלמין נחלת-יצחק. הניח אשה [דבורה?] ובן דב שאך חלפו רק 5 חודשים מאז התגייס לשורות 'הבריגדה היהודית' והוצב בהולנד.
עם בוקר משכו המחאות התקהלו קבוצות נערים שרגמו באבנים כל מכונית צבא עוברת. החיילים איימו על הנערים ברוביהם אולם ההתקהלויות והרגימות לא פסקו.
ברחוב גאולה נרגמו החיילים באבנים מגגות וחלונות של בתי הסביבה ונאלצו לחפש מחסה תחת הגזוזטראות ובפינות הבתים.
החיילים ירו. בגזוזטרה בקומה ב' ברחוב עליה 42, נפגעו הילד משה בקרמן, בן 8, בברכו, ומשה קובנר, בן 18 שנפצע בשוקו. הם הועברו על ידי 'מגן-דוד-אדום' לבית החולים העירוני.
באותה הצורה נפגע ילד ברחוב הקונגרס שנלקח לבית חולים.
משמרות הצבא דרשו מהתושבים שלא לעמוד על הגזוזטרות ולא להסתובב במעברי הבתים ובחצרות. ואכן נאסרו כמה אנשים באשמת הפרעת הסדר.
ברגימות נפצעו גם 3 חיילים, אך לכולם הוגשה עזרה ראשונה ב'מגן-דוד-אדום' - החיילים נשלחו לבית החולים במחנה הצבאי הסמוך - בסרפנד והצעירים - בדרך כלל לבתיהם.
מספרים כי כשעברה מכונית-משא צבאית נהוגה בידי נהג יהודי טעונה שקי קמח, את כיכר 'מגן-דוד', נזרקו אבנים והנהג נפצע בפניו, איבד את השליטה על ההגה ועלה עם המכונית על עמוד חשמל.
עוברים ושבים העבירוהו לתחנת 'מגן-דוד-אדום' ושם הוגשה לו עזרה-ראשונה. לכיכר הגיעה פלוגת צבא ולא נתנה לאיש להתקרב למכונית אולם, כשעזבה התנפל ההמון על המכונית ושלח בה אש.
"המכל עם הבנזין התפוצץ בקול נפץ אדיר. המכונית נשרפה כולה" כתב ברוח זו עיתון 'על-המשמר'.
ליד מחסום הרכבת בשכונת-התקווה הקים הצבא מחסום. למקום הגיעו מפגינים שהתחילו לזרוק אבנים. החיילים השיבו ביריות ופצעו שלושה אזרחים- אחד נפצע בגבו והוכנס לסוכת שומר מחסום-הרכבת, שם מת כעבור זמן–קצר, שני הפצועים האחרים הועברו ל'מגן-דוד-אדום' בעיר.
האמבולנסים של 'מגן-דוד-אדום'. ומכוניות פרטיות הביאו לבית החולים העירוני יהודים, שנפצעו ביריות החיילים, למשל הביאה מכונית פרטית שני פצועים יהודים: האחד נפצע בירך בדרך יפו-תל-אביב והשני נפצע בידו. כעבור כמה רגעים, הביא אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום'. עוד פצוע בירך, שנורה בין רחוב הרצל ומרכז-מסחרי.
סיפרו כי שעה שנשמעו יריות ברחוב המלך ג'ורג', הובא לבית החולים איש פצוע בידו, התברר כי המתקהלים בשמעם את היריות החלו להתפזר בבהלה, האיש נלחץ על ידי ההמון לקיר וידו נשברה.
התנגשות עם חיילים אירעה בפינת הרחובות אלנבי וגאולה. החיילים ירו ושני יהודים נפצעו והוכנסו מיד לבית החולים העירוני. רוב הפצועים צעירים, אולם היו גם זקנים, סבלם רב. רבים - לאחר ניתוחים כשכדורים הוצאו מגופם, וכמה מהם מחכים לניתוח, "על אף הייסורים, הייתה התנהגותם שקטה וסבלנית" כתב הסופר הצבאי של סכנות המודיעין 'אוברסיז' לעיתונים בחוץ-לארץ.
בכמה מקרים הובילו מכוניות טאכסי [מוניות] של ערבים פצועים ל'הדסה'. במקרה אחד הוריד נהג טאכסי ערבי ברחוב הרצל-לוינסקי את הנוסעים ולקח פצועים להוביל לבית-החולים.
"התנועה בבית-החולים הייתה רבה והטיפול בפצועים היה למופת. הרופאים והאחיות והמתנדבים עבדו במסירות יוצאת מן הכלל" כתבו בעיתון 'דבר'.
על הסידורים לקליטתם מסר מנהל בית-החולים 'הדסה' בתל-אביב ד"ר יהודה אריה אברמוביץ: "לאחר שבית-החולים היה מלא עד אפס מקום נתעורר הצורך להוציא את החולים במחלות קלות מן המחלקות ולאשפז במקומם את הפצועים.
חלק מן החולים נשלחו לבתיהם; 12 נשלחו לבית החולים 'תוחלת' של ד"ר פנחס פלדמן ברחוב התבור שבתל-אביב, גם בית-ההבראה 'החלמה' ברמת-גן שהיה נטול זיקה מפלגתית הביע את נכונותו לקלוט כמה חולים שיצטרכו לעזוב את 'הדסה' לרגל מצב החירום. [מספרים כי באותה תקופה היה ראש הוועד המנהל של 'החלמה' היה מנהל בית החולים 'הדסה' בתל אביב, ובוועד: ממייסדי המקום ד"ר דורה [דבורה] בלוך-בלומנפלד לבית איינשטין [שבפולין נישאה לדוד בלוך שכונה לשם הסוואה אפרים בלומנפלד, הרוקח והכימאי יליד ירושלים ד"ר יעקב אליעזר מיכלין, ד"ר אסתר גוברקובסקיה התל-אביבית שנשאה בפולין לד"ר צבי שלמה שולריכטר, אך גם האיש רב-הפעלים אברהם קריניצי ראש הרשות המקומית של רמת-גן ועוד] והמחלקה הפנימית נהפכה ל'מחלקת הפצועים', באולם מיוחד שוכבים מן הפצועים קשה ביותר".
עם התפשטות הידיעות על הפצועים החלו להגיע לבית החולים עשרות צעירים שהציעו את דמם לפצועים. כולם נבדקו ומרבים נלקחו תרומת דם. [אז עוד לא היה קיים בנק-דם, וההתרמה נעשתה ישירות בין התורם לנצרך, בהתאם לסוג דם].
ארבעה חיילים אמריקאים ביקשו לקבל את תרומת דמם להצלת הפצועים. ושמותיהם: ארט באסין, י' רור, מוריס היימן, וא' האניגאס.
רשויות החוק הטילו שמירה קפדנית בגבולות שתי הערים. בדרך יפו - תל-אביב נבנה מחסום ולא ניתן לאיש ולמכונית לעבור מעיר לעיר. דיווחו על איש צעיר שנפצע מיריות המשמר בשעה שעבר ברחוב הרצל.
פלוגת צבא חנתה בכרם-התימנים וכבכול שכונות הגבול כולל שכונת התקווה.
סוף דבר
'החוגים המרקסיסטיים' תנועה קטנה, שהיה לה משקל לא-מבוטל במחנה הציונות הסוציאליסטית על אף היקפה המצומצם, בייחוד בתחום השיתוף היהודי-הערבי [1934] יצחק יצחקי [לישבסקי] יחד עם זאב אברמוביץ ממייסדי ׳החוגים המרקסיסטיים׳, ועמד בראשם. היה ממייסדי הליגה לשיתוף יהודי - ערבי] [ולימים אומרים שיסד את ליגת הידידות ישראל – ברית-המועצות ובראשה העמיד את איש מפלגת השלטון = מפא"י - מפלגת פועלי ארץ-ישראל - משה ברעם]. כבר בשנת 1939 נשלח על ידי ההסתדרות לשיחות עם מנהיגי מפלגת העבודה הערבית, הבלתי תלויה, נאשאשיבי= ILP ['אגודת הפועלים הערבית הפלסתינית'] בשל עמדותיו השמאליות על מנת לשכנעם לתמוך בעניין היהודי ולהתנגד ל'ספר הלבן'.
ביום 19 בנובמבר 1945 חיילי ה'חטיבה היהודית הלוחמת' [חי"ל] הידועה בשם 'הבריגדה היהודית', החונים במערב אירופה, קיימו יום צום, במחאה על הצהרת בווין בענין 'הספר הלבן'.
בשלהי שנת 1945 הקים ארנסט בווין את ועדת החקירה 'האנגלו-אמריקאית' Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe = ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה. בוועדה שישה חברים בריטים ושישה נציגי ארצות-הברית [עם הנציגים הבריטיים נמנה הסופר ריצ'רד קרוסמן או בשמו המלא ריצ'רד הווארד סטפורד קרוסמן {גוי, יליד אנגליה 1907}, איש האגף השמאלי של מפלגת הלייבור, שנחשב כ'איש של בווין' בוועדה, והנחיל לבווין אכזבה בהתגלותו כאוהד העניין הציוני].
הוועדה שמשכנה היה בימק"א ירושלים [סניף של איגוד צעירי הנוצרים= Young Men's Christian Association בארצות-הברית] מסרה את ממצאיה באפריל 1946 ובהם המלצה להענקת 100,000 אשרות עלייה ליהודים, =סרטיפיקטים. בווין התנגד להמלצה זו.
המלצותיה כללו גם 'קנטוניזציה' של ארץ-ישראל – כלומר תחומים עם סמכויות ואחריות מעל לאלה של הרשויות המקומיות, אך ללא הקמת מדינות נפרדות לשני העמים, המלצה שנדחתה על ידי שני הצדדים – היהודים והערבים.
ד"ר חיים ויצמן ודוד בן-גוריון מראשי הציונים נכשלו במאמציהם לשכנע את בווין לבטל את מדיניות 'הספר הלבן' ולאפשר כינון מדינה יהודית ולו רק על חלק מארץ-ישראל.
בפברואר 1947 הסביר בווין בפרלמנט את תמיכתו בפתרון אוטונומיה של חבל ארץ ליהודים בארץ-ישראל ולא מדינה: "היהודים הם קהילייה דתית ולא אומה, ואין לתת להם מדינת-חלוקה ולא כל שכן ארץ שלמה". לעומת זאת, הביע הבנה לעמדת הערבים, המתנגדים לכך ש"סוכנות יהודית זרה, ממומנת על ידי אמריקה [אומרים כי באותו זמן העיתונות האמריקאית השוותה בין בווין לבין היטלר ימ"ש] תתערב בענייני ארץ-ישראל ותשפיע על גורל ערבים, תושבי הארץ זה אלפיים שנה".
לאחר שגם הדיונים עם הצד הערבי העלו חרס, החליטה הממשלה הבריטית להעביר את שאלת המשך המנדט הבריטי להכרעת ארגון 'האומות המאוחדות' [האו"ם] בנעלי 'חבר-הלאומים' שנתן בזמנו לאנגליה את המנדט.
יפוי כוח שניתן לבריטניה הגדולה לשלוט באופן זמני [עד לסיומו בחצות הלילה שבין ה – 14 ל- 15 במאי 1948] על טריטוריה שאוכלוסייתה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי אותו.
לאחר מותו של יוסף יתומי נולד להוריו בן שנקרא על שמו יוסף חיים. האב נסים נפטר בן 72 בשנת 1970 והאם נינה בת 86 הלכה לעולמה 1992. ההורים נטמנו למרגלות מצבה זוגית משותפת בבית העלמין בחולון.
פריצת שערי הארץ הנעולים בפני שארית הפליטה ניצולי השואה נמשכה. אמירתו של מפקד אוניית המעפילים=ספינת נהרות בשם 'פרזידנט וורפילד' שהייתה ל 'אקסודוס 1947' היא 'יציאת אירופה–תש"ז' יוסי הראל [המבורגר]: "אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מתו כבר מספיק מאתנו בשואה" נאמרה בשנת 1947:
אוניית המעפילים הראשונה עליה פיקד יוסי הראל [יחד עם בנימין ירושלמי] הייתה 'כנסת ישראל' [1946], וכשהבריטים ניסו להוריד בכוח את המעפילים, פרץ מאבק אלים שסופו הרוגים. הראל נתן למעפילים פקודה להיכנע.
הרב-חובל של 'אקסודוס' יצחק [אייק] אהרונוביץ' [שהיה אחראי על השטת הספינה בעוד שיוסי הראל היה מפקדה] חלק על החלטת עמיתו שלא לפקוד על המעפילים להילחם בבריטים, אך כיבדה. בהיוודע דבר מותו של הראל [2008] אמר עליו אייק -לכתב עיתון 'ידיעות אחרונות' : "יוסי הראל היה איש אמיץ... היינו בעלי דעות שונות, לא הסכמתי אתו כשהורה להיכנע לבריטים ב'יציאת אירופה' ['אקסודוס'] אבל נשארנו בקשר ואני עצוב היום".
יוסף הראל - המבורגר במוצאו יליד ירושלים 1918 דור שישי בארץ. "ראש המשפחה החשובה הזאת היה הרב ר' משה הלוי המבורגר מנובומסטה Novo mesto =], עיר בדרום סלובניה בקרבת הגבול עם קרואטיה [שבא ירושלימה בשנת תרי"ז [ 1856] עם ביתו ובני ביתו, והוא הוא אביהם של 'האחים המבורגר' " כתב פנחס גרייבסקי.
איש פלי"ם [פלמ"ח – ים] שעם סיום מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בהעפלה ובביצוע פעולות חבלה ימית נגד הצי הבריטי [באפריל 1945, שודרגה המחלקה והפכה לפלוגה העשירית, הידועה בשם פלי"ם, במסגרת הגדוד ה- 4 של הפלמ"ח ובתחילת 1948 היא מנתה 368 איש, ולחמה יבשתית] . ידוע בכינוי שהמציא לו ידידו צ'ארלס אורד וינגייט 'די בומבר' על שום הצטיינותו בזריקת רימוני–יד באחת הפעולות בכפרי לבנון.
אך יש שכינוהו בגלל גילו הצעיר ויפי תוארו 'נער השעשועים של הנודדת', "שהייתה למעשה האמא והאבא של סיירות צה"ל [צבא-ההגנה-לישראל] בעתיד". כתב יורם קניוק בספרו.
לאחר הקמת מדינת ישראל, ולאחר שמלחמת העצמאות הראתה את היותה עובדה קיימת, הפגין בווין פרגמטיות, עת הכירה בריטניה בישראל, ומכאן ואילך קיימה אתה יחסים תקינים.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא. יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.
