ניסים בכמוהר"ש - 
רב טוראי בחיל המשלוח האוסטרו-הונגרי נפל על משמרתו

26.7.1917 – עזה

הצילום באדיבות עמותת הר הזיתים.

הר הזיתים ירושלים. גוש חדש; אזור 1 ; חלקה ב'; שורה י"ט; קבר 5/1

טכסט:

פ"נ

החייל 

ניסים בכמהר"ש

בן יעקב וגרציה (לבית בן בסט)

רב טוראי בחיל המשלוח

האוסטרו-הונגרי

נולד באדריאנופול

ו' אלול תרנ"ו

נפל בעזה

ז' מנחם-אב תרע"ז

ת נ צ ב " ה

מלחמת העולם הראשונה - אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה.  רוסיה באה לעזרת סרביה, גרמניה – לעזרת אוסטריה.  לרוסיה חברו במלחמה, צרפת ואנגליה, תורכיה כרתה ברית עם גרמניה, ונכנסה למלחמה נגד אנגליה וצרפת.  בארץ ישראל מושלת תורכיה ואנגליה הייתה ''שכנה'' מדרום – האויב במצרים – אלא שהבריטים – 'חיל המשלוח המצרי' -  חצה את תעלת סואץ מזרחה ואת מדבר סיני וצר על עזה.

"קרב עזה השני היה קרב הגנה טהור, וניצחנו בו בראש ובראשונה בשל אומץ ליבם של הגייסות וכושר הקליעה המצוין של התותחנים והמקלענים".

כתב ב'זכרונות'  פרידריך פרייהר [ברון] קְרֶס פון קרסנשטיין [Friedrich Freiherr Kreß von Kressenstein] ‏ גנרל גרמני בחיל התותחנים וחבר בצוות הקצינים, שסייע לראשות הצבא  העות'מאני במלחמת העולם הראשונה על חלקו בקרב עזה השני, באפריל 1917, קיבל את עיטור 'פור לה מריט':  Pour le Merite. אות הצטיינות הגבוה ביותר של הצבא הפרוסי.

בין התותחנים שהשתתפו בהגנת עזה בקרב זה, היה הוורמייסטר [רב-טוראי] יהודי מחיל המשלוח האוסטרו-הונגרי- המתורגמן ניסים בכמהר"ש.

אדריאנופול [אדריאנופיל] מוצא משפחת בכמוהר"ש

אדירנה [תורכית Edirne; יוונית Αδριανούπολη (אדריאנופולי); בולגרית  Одрин (אודרין) אינדירני (בפי היהודים)] היא עיר בתראקיה, בחלקה האירופי של תורכיה. השוכנת כ-250 קילומטרים מערבית לאיסטנבול, בסמוך לגבולותיה של תורכיה עם  יוון ובולגריה. בירתה של נפת אדירנה.

בתקופה העות'מאנית, עד ל'מלחמות הבלקן' הייתה עיר של חכמים וסופרים ומפורסמת גם בספריותיה העבריות. גם משם עלו יהודים בזקנתם לארץ הקודש להיטמן בעפרה  כמו אסתר די אלפאסה  בת ה-  70 שגרה עם משרתת בעיר העתיקה ירושלים.

במהלך מלחמת הבלקן הראשונה  [ 8 באוקטובר 1912-18 במאי 1913], בין 'הליגה הבלקנית'- ברית שכללה את בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון לבין  האימפריה העות'מאנית , איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שלה באירופה.

הצבא הבולגרי צר במשך מספר חודשים על אדריאנופול  ואף הצליח לכובשה לזמן מה. רבים מיהודי העיר עזבו אותה - יש ומצאו מקלט בקהילות היהודיות של סופיה ופלובדיב בבולגריה, ויש שברחו לקונסטנטינופול בירת האימפריה העות'מאנית או לשאר מקומות ידידותיים באימפריה. יש, כמו חלק ממשפחת בכמוהר"ש שהיגרו לברנו [BRNO] שבתחום האימפריה ההאבסבורגית. [היום בצ'כיה].

בהסכם לונדון ממאי 1913 אדריאנופול נמסרה לבולגריה.

הטריטוריות שנכבשו, שמשו סלע מחלוקת בין חברי 'הליגה הבלקנית', עליו התנפצה הברית ביניהן, ונפתחה  מלחמת הבלקן השנייה בין בולגריה לבין יוון וסרביה שהיו יחד עם רומניה ומונטנגרו בצד האימפריה העות'מאנית.

במלחמת הבלקן השנייה, בולגריה הובסה. הפסידה את כל השטחים, שכבשה במלחמת הבלקן הראשונה ועל פי 'הסכם בוקרשט' [אוגוסט 1913] אדריאנופול חזרה לאימפריה העות'מאנית  והייתה לאדירנה.

אדריאנופול העיר בה "י"ג בתי כנסיות וכפל כפלים בתי מדרש לתפילה ולמקרא ולמדרש". 'בקור-חולים'  ו'חברה קדושה' לסמוך כושלים, ד' בתי-ספר לילדי ישראל  וחברת 'עזרה בצרות' לכלכל תלמידי-חכמים ושאר נצרכים, עירו של יוסף הלוי נוסע נודע, מזרחן וארכיאולוג; העיר בה היה בית-מדרש לרבנים ששפתו עברית. משם הגיע בסוף המאה התשע-עשרה לקונסטנטינופול ר' יהודה בכמוהר"ש לשמש מורה בבית-הספר העברי 'תפארת צבי', העיר בה נולד יוסף נייגו  לימים מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל, אשר למד תורה בישיבה של דודו, אח אימו, - הרב רפאל החכם-באשי האחרון למשפחת בכמוהר"ש בעיר, דור שביעי מתחילת השושלת  של משפחה ספרדית אצילה.

אבי השושלת יצחק אשכנזי בא עם בנו הקטן מנחם, מטימשוארה שלרגלי הקארפטים בדרכו, כך מספרים, לארץ הקודש, חנה באדריאנופול, אחרי זמן קצר נפטר האב והבן היתום גודל לתורה ולתעודה על ידי הרב הראשי בעיר הרב אברהם צרפתי. משרצה מנחם להיבחר ל'ראש-הקהל' באדרינאנופול שהיו רובם ספרדים במוצאם, החליף את שם משפחתו מסיבות עדתיות לכמוהר"ר.- כבוד מורנו הרב רבי, השם 'אשכנזי' הושמט. בני השושלת מדור לדור הקפידו להשתמש  בתואר כבשם משפחתם עם ההתאמות המתבקשות של שם הבן ושם האב - בימי בנו של הרב שלמה נסים הם נקראו כבר  בכמוהר"ש  [בכמרה"ש]= בן כבוד מורנו הרב שלמה, וכך עד זמנו של הרב משה רחמים,  אביו של הרב רפאל בכמוהר"ש.

עם השנים אימצה המשפחה את הגלגול הצרפתי של השם בכמוהר"ש. ונקראו במוירס Behmoiras  .

יעקב  Jaques או Jakub  במוירס "בן דת משה" בן לאותה משפחת רבנים ידועה מאדריאנופול נולד  בה ב-  18.12.1862 . ב- 12.9.1887  נשא לאישה את גרציה [Gracia]  לבית בן-בסט [[Benbassat ילידת 22.1.1868.

נולדו להם חמשה ילדים: ליסה  [1890], שרה [1894], נסים  [1896] אמרו, כי קראו לו כך, כי נולד אחרי שתי בנות, ואחריו שמואל [1899] ושמעון [1901], הם וחמשת ילדיהם נולדו וגדלו באדריאנופול.

יעקב סחר בנשק בין אוסטריה ותורכיה. באוקטובר 1911 חתם חוזה אספקה עם הצבא האוסטרו-הונגרי [תמורת 400 קרונות], קיבל אזרחות על ידי עדות בשבועה בשגרירות האוסטרו-הונגרית באדריאנופול וב- 22 לאפריל 1912 היה לספק הצבא [עד שנת 1924 ]- ספק מורשה של ה'קיסר והמלך' = ק&ק.  עם הכיבוש הבולגרי עזבה משפחת  במוירס כולה את אדריאנופול והיגרה לעיר ברנו שבמורביה, עיר מקלט ידועה ליהודים, שגורשו או ברחו מערים רבות.  היהודים  לא יכלו להיות שם בעלי אדמות אך הורשו לעסוק במסחר ובמלאכה – יעקב עסק במסחר.

ערב מלחמות העולם הראשונה חיו בעיר כעשרת אלפים יהודים.

מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה פרצה בסוף יולי 1914. בעת ביקור מלכותי בסרייבו, נרצח יורש העצר האוסטרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד,  אחיינו של פרנץ יוזף- הקיסר הישיש לבית האבסבורג, על ידי הבוסני גברילו פרינציפ,  מאורע שהוביל, כך טוענים,  לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בולגריה היוונית-אורתודוקסית, עם התורכים המוסלמים, הגרמנים הפרוטסטנטים-קתולים והאוסטרו-הונגרים הרומים-קתולים  לוחמים כתף אל כתף.

עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי הוצב בחזית טרנטינו בגבול איטליה וסלובניה. בסתיו 1917 הופנה לחזית מזרח אירופה [גאליציה וטרנסילבניה] מול הרוסים שנכנסו למערכה.

הקיסרות ההאבסבורגית ראתה את ההרפתקה במזרח התיכון כ"השקעה שתשתלם בעתיד", ושלחה לחזית ארץ-ישראל חיל משלוח Expedition's Streitkräfte רב-לשוני דוברי הונגרית וסלובקית, גרמנית ורומנית, סרבית וקרואטית, אוקראינית ואפילו רוחנית  - 3,000 'מוסיקאים, רופאים ותותחנים' –בהם גם מעט יהודים כולל רב-טוראי [vormeister] נסים במוירס בנם של יעקב וגרציה כמתורגמן בחיל התותחנים.

בארץ התזמורת נגנה קונצרטים באולמות, היחידה הרפואית דאגה לבריאות החיילים והקימה בתי חולים צבאיים בירושלים ונצרת. דאגו גם לאוכלוסייה האזרחית, שסבלה מטיפוס המעיים ודיזנטריה. חילקו מזון לרעבים, שנפגעו ממכת הארבה. האוכלוסייה אהבה אותם.

יחדות התותחנים - בתחילה נשלחו סוללת המרגמות הממונעת מס' 9 מרגמות הענק 30.5 ס"מ – נשק מפחיד ורב רושם וסוללת תותחי הוביצר מס'  36  ואחריהן את חטיבות התותחנים ההרריים מס'  4 ו- 5.

התותחנים האוסטריים צוידו בפגזי 'שראפנל' פגזי ארטילריה נגד אדם  - פגזים, שהמרעום שלהם מכוון להתפוצץ מעל פני הקרקע, בגובה שיבטיח פיזור מיטבי של התכולה - כדורי עופרת - הישר על ראשיהם של חיילי האויב. משקל כל פגז עד 20 קילו.

שתי סוללות התותחים האוסטרו-הונגריות הוצבו בחזית עזה.

חזית עזה

לאחר נסיגת התורכים מסיני נכבשה רפיח על ידי 'חיל המשלוח המצרי'- הבריטים שהגיעו ממצריים [9 ינואר 1917]; הצבא העות'מאני התחפר בקו עזה – תל שריעה.

ברוסיה פרצה מהפכה והיא פרשה  מהמלחמה.

עזה, מבואה ההיסטורי של ארץ-ישראל מצד סיני, שימשה צומת הדרכים לפעולות התקפה מדרום אל עבר פנים הארץ.

מרס 1917  - עזה אורגנה על ידי הצבא העות'מאני להגנה היקפית, תוך השענות מוצביה על חולות הים במערב, על גבעות החול, שמשאר העברים וגבעת עלי אל-מונטר כמשלט מרכזי ובתווך גדרות צבר.

 ב- 26 מרס  1917 [קרב עזה הראשון] תקפו הבריטים ['חיל המשלוח המצרי'] בכוח של שתי דיוויזיות חיל-רגלים מדרום ופרשי 'הטור המדברי' מצפון.

הבריטים נסוגו: אבידותיהם כ-6500 מהם 509 הרוגים.  2 סוללות הוביצרים הרריים אוסטרים כסיוע לכוחות הרגליים "תותח יעיל בסוג זה של לוחמה כיוון שזווית הירי שלו פחות מוגבלת",  סוללת תותחים 100 מ"מ גרמנית ו- 2  סוללות תותחי שדה תורכיים, היכו בהם אנושות.

 אבידות המגינים מכוחות התורכים ובני בריתם  עמדו על כ- 1600. בהם 57 גרמנים ואוסטרים הרוגים, פצועים ונעדרים.

הכוח המגן על העיר תוגבר עוד באותו לילה בפקודת הגנרל הגרמני פון קרסנשטיין ובהסכמת מפקדו הגרמני לימן פון סנדרס  Liman von Sanders.

אחרי כשלון המתקפה הבריטית הראשונה על עזה  קיבל גנרל ארצ'יבאלד מארי   Archibald James Murray מפקד חיל-המשלוח הבריטי במצריים EEF [ = חיל המשלוח המצריEgyptian Emisary Force]  הוראה לפתוח מיד במערכה חדשה. לצורך זה ניתנו לו אמצעים  מיוחדים כגון: 8 טנקים, רשות להשתמש בפגזי גז ולהביורים. ראש הממשלה הבריטי החדש מטעם המפלגה הליברלית – דיוויד לויד ג'ורג' David Lloyd George רצה ניצחון.  

כשלושה שבועות לאחר קרב עזה הראשון,  ב-19 באפריל 1917 החל קרב עזה השני; הגנרל הבריטי  מארי חזר על תוכנית המערכה הקודמת, ואילו הצבא העות'מאני למד לקח  - תיקן וחיזק את כל נקודות התורפה, אשר נתגלו בשעת הקרב הקודם ואף הוסיף ביצורים וכוח-אדם להגנת העיר. כ-18,000 חיילים איישו את הביצורים הללו, רובם תורכים. קני ארטילריה  הוכפלו לכמאה,  90 מכונות ירייה הוצבו בקו הביצורים.

סוללת התותחים של חיל המשלוח האוסטרו-הונגרי, אליה השתייך נסים הגיעה גם היא.

הביצורים החדשים מנעו מהכוחות הבריטים הרכובים, לאגוף מצפון ועם כל החימוש החדיש, נבלמו כל התקפותיהם החזיתיות לאורך כל הקו.

הארטילריה התורכית, שתוגברה על ידי יחידת תותחנים אוסטרו-הונגרית עשתה שמות בכוחות הבריטים התוקפים ובמיוחד בטנקים האיטיים והמגושמים, שנעו בכבדות מול הקו התורכי המבוצר היטב.

8 הטנקים התוקפים נתקעו בגלל בעיות מכניות או במשוכות הצבר, וטווחו במדויק על ידי הארטילריה ואש מקלעי המגינים. "הטנקים הפכו למלכודת": "הם נתנו לתורכים נקודת ציון למיקום חיל-הרגלים" .

לוחם בריטי מגדוד הרובאים הרכובים של קנטרברי  Canterbury Mounted Rifles סיפר כי בשעה, שהגדוד נע קדימה, הונחתה עליו הפגזה כבדה. גם לאחר שירדו מסוסיהם, הופגזו ללא רחמים בידי הארטילריה התורכית.

צבא האימפריה העות'מאנית בפיקודו של המאיור הגרמני טהילר  הצליח להביס את הבריטים בעזה.

המפקד הגרמני קרס פון קרסנשטיין ועמיתו התורכי אחמד ג'מאל פחה [Ahmed Cemal Paşa] מתכנן טבח העם הארמני, שליט מחוז סוריה, שכלל גם את ארץ ישראל  המערבית, מטעם האימפריה העות'מאנית , הגיעו לקו חזית  והשניים הצטלמו מחוייכים, כשברקע טנק בריטי שרוף.

אבידות הבריטים במערכה זו היו מעל 2,000 הרוגים ומעל 4,500 פצועים. אבידות המגינים התורכים ובני בריתם  היו 400 הרוגים ו-  1,600 פצועים. אחד מהם הוא רב- טוראי נסים במוירס    Nissim Behmoiras.

ניסים או כפי שנקרא יון John]] בגרמנית ובתורכית הוצב, ללא כל אימון צבאי, כמתורגמן, לסוללת תותחי 100 מ"מ 14M  מספר 20  בחטיבת הארטילריה מספר 7 של הצבא האוסטרו-הונגרי,

K.u.K. Festungsartillerie Regiment No. 7

Unterstellung 10 cm No 15

Kanonen Batt. No. 20

K.u.K" פירושו :Kaiserliche und Koenigliche, ק&ק כלומר, של קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, היא הממלכה האוסטרו-הונגרית" אמר לי גד ליפשיץ.

כל תותח הופעל על ידי צוות של ששה שהיו מסוגלים לירות 20 פגזים לדקה. בסוללה היו 6 תותחים ומעל 150 איש הפעילו אותה, כולל הסגל המנהלי ועוד כמספר הזה תורכים, שביצעו את כל עבודות העזר - טיפלו בבהמות הגוררות ובעגלות  - מעין פלוגת תובלה תחת פיקוד אוסטרי.

התותחים הוסעו ממקום למקום על ידי שוורים במקום 6 סוסים  "כל צמד בקר רתום לשני גלגלים, תותח למעלה וקנה אחורה, וכדרך השוורים אט אט צעד בצעד" – לאט לאט אבל בטוח. כל תותח שקל כמעט טון וחצי.

 היו אלה תותחי שדה  Feld-haubize M.14  בעלי טווח של 8 קילומטרים.

ניסים שימש כמתורגמן ביחידת תותחנים, ידע גרמנית ותורכית. הוא יצא מקושטא לאחר קרב עזה הראשון, ב-11 במאי 1917 והוצב בין מגיני העיר עזה. קבל מתנה מ'כולל אונגרין' בירושלים סידור תפילה ותפילין, היחידה נכנסה לעיר עזה לצלילי  ''אל נצור המלך''  ולמלות ההמנון הבלתי רשמי Heil dir im Siegerkranz, פון מארנו מפקד העיר הגרמני קלט אותם והציבם לקרב.

כחודשיים לאחר קרב עזה השני, להיטות יתר במילוי תפקידו, הביאה את נסים לעמדת תצפית קדמית באזור ג'בל אל- מונטר, שם נפגע  בראשו מכדורי מקלע בריטי.

יש אומרים: בין קרב עזה הראשון וקרב עזה שני.

לפי ספרי בית החולים הצבאי הגרמני בבית חנון  הוא נפצע מרסיסי רימון

בינתיים – כך כותב לנו ד"ר נורברט שוואקה – התגלה היומן של הרופא ההונגרי ד"ר גזה מארוטי הוא מספר שניסים וסגן הרברט מאטייקה חזרו מקו החזית רכובים על סוסיהם ב-20 ביולי 1917. הם נפגעו משראפנל. מאטייקה [בנו של שופט מאד בכיר בווינה] נהרג במקום, אך ניסים אושפז במצב אנוש בבית החולים הגרמני בבית חנון.

הפצוע מחוסר הכרה הועבר אל עורף החזית, לבית חולים 213, בית-חולים שדה גרמני בבית-חנון צפונית-מזרחית לעזה, וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו. נסים נפטר ב-25 ביולי 1917 והוא בן 21.

מפקדו -  ולא כפי שאירע לבן דתו לודוויג גונדה, שנפגע מפגז בקרב עזה הראשון, ונקבר בו בערב מתחת לעץ דקל במקום -  בטא את אהבתו המיוחדת ואת אהדתו לנפטר ולשאיריו בכך, שלא הרשה לקבור אותו במדבר. "הוא שלח אותו למרחק 120 עד 130 ק"מ מהחזית לירושלים, כדי להטמינו שם למנוחת עולמים".

מדברי מארוטי  - אומר ד"ר נורברט שוואקה - ניתן להבין שניסים נחשב לאיש חשוב  [בנו של בנקאי עשיר מאד מקושטא] ובגלל זה הוא נקבר בירושלים ולא אי-שם בעזה. מאטייקה קבור בהר-ציון  בירושלים

מעדויות קצינים יהודים ששירתו בצבאות הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם הראשונה בירושלים היו החללים מובאים לבית החולים הצבאי הגרמני 'אוגוסטה ויקטוריה' וכן לבית החולים הצבאי האוסטרי במנזר רטיסבון, משם יצאו ההלוויות , מלוות במשמר כבוד של תורכים, גרמנים ואוסטרים, והקבורה נערכה בטקס צבאי מלא.

רובם היו חיילי שירותים כמו נהגי קטרים, מפקדי רכבות, עובדים רפואיים וגם תותחנים

גופת החייל הצעיר הועברה לבית-החולים האוסטרי במנזר רטיסבון בירושלים, מקום בו ישבה גם מפקדת גדוד התותחנים האוסטרי. מקום ממנו יצאו כל הלוויות החיילים האוסטרים שנקברו בירושלים, משם יצאה גם הלווייתו של רב"ט נסים.

 הלוויה נקבעה ליום ששי בשעה שבע בבוקר על ידי הפרופסור גרוֹס מבית המדרש הירושלמי, הרב הצבאי של הצבא האוסטרו-הונגרי.

את הלוויה ערך הרב יונתן בנימין הלוי הורוביץ הנציג של יהדות גרמניה ואוסטריה בירושלים.  מי ששימש יושב-ראש 'אגודת ישראל' בארץ-ישראל והיה מקורב לרב יוסף חיים זוננפלד. מחבר הספר 'מאה שערים' שיצא לאור בלמברג 1887.

בהלוויה נוכחו מטעם בית-החולים- הרופא הראשי, המפקד ושני קצינים. את הגרמנים ייצג סגן גְרוֹלֶה, ומשלחת מיחידת התובלה. לתהלוכה הצטרפו סרן וסגן מהצבא האוסטרו-הונגרי. השלטונות התורכיים יוצגו על ידי מפקד העיר ופלוגת כבוד עם תזמורת צבאית תורכית.

חיילים ניצבו בחצר. הגיע הרכב מכוסה ענפים ירוקים עם ארון עץ פשוט. הרב הורוביץ, נאם בגרמנית.

ומסע ההלוויה יצא וחצה את ירושלים. התזמורת צעדה בראש תהלוכת הקבורה והשמיעה מארש אבל - כעשרים נגנים, כובעי קונוס צבאיים לראשם  "הולכים מהבס לסופרן - ראשונים הטוּבּות, אחריהם הקרנות, החצוצרות והחלילים" והתופים בסוף. אומרים כי הייתה זו תזמורתו של אברהם צבי אידלסון  שבניצוחו ניגנה  שיר מחצר חסידי סדיגורא כמארש אבל. [לימים יהפוך שיר זה לשיר 'הבה נגילה'].

תהלוכת ההלוויה ארכה שעה וחצי, מהלך 3 קילומטרים עד בית הקברות שבהר-הזיתים, בבית הקברות  ערך הרב הורוביץ הטכס, נאמרו התפילות. נורו מטחי הכבוד "הקבר כסה תקוות חיים של צעיר בן עשרים". נכתב בכתב- העת ההונגרי-יהודי 'אֵגְיֶענְלוזֶעג'. נסים בן שירה קרא לו. אומרים כי החזן ריבלין שאמר 'קדיש'.

'חברה-קדישא' של 'הפרושים' בירושלים כתבו בספר הנפטרים - ב'שוּרון' הידוע  - ניסן בן מאראש.

סוף דבר

המצבה של רב"ט ניסים בכמהר"ש בבית העלמין שעל הר הזיתים נעלמה בתקופת השלטון הירדני או שלא הייתה כלל. ד"ר נוֹרְבֶּרְט שוַוקֶה, [ Norbert Schwake]  רופא והיסטוריון מנצרת עלית, איתר את ציון המקום. אסף תרומות להקמת לוח אבן חדש עם טכסט עכשווי, ובשנת 2007 קיים סביבו, ביום השנה התשעים לנפילת ניסים בכמהר"ש, טכס זיכרון. היו שם בהר-הזיתים בירושלים קבוצה קטנה של לובשי מדים משלוש מדינות, גנרל אוסטרי, שבא במיוחד מדמשק, הנספח הצבאי בשגרירות הונגריה והממונה על השגרירות האוסטרית בארץ, גם יעקב רוזן שגריר ישראל בירדן הגיע וכמה חיילים המשרתים ביחידה האוסטרית של כוח האו"ם. הם באו להצדיע לזכרו של רב"ט נסים בכמהר"ש, חייל בצבא הקיסר ירום הודו [הקיר"ה], שמסר את נפשו על מדיניות הקיסרות האוסטרו-הונגרית. קצין צבא-ההגנה-לישראל  אמר "אל מלא רחמים". שיר רעות גרמני מימי מלחמת העולם הראשונה שרו באיטיות האורחים הגויים

 Einen bessern finst du nit/ Ich hatt' einen Kameraden  מלים: לודוויג אולנד; מנגינה: פרידריך שילר אמר אורי בן רכב. יש אומרים ששרו את 'חברים ותיקים' [Alte Kameraden], של קרל טייקה.

כאשר נכנסו צבאות הגנרל אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה תרע"ח [1917], כארבעה חודשים לאחר קבורתו של רב"ט ניסים כמהר"ש, יהודים רבים ראו בכך סימן לבוא המשיח. אידלסון, המוסיקולוג  חיבר שיר לציון המאורע הגדול. בחר בניגון מחצר חסידי סדיגורא, שינה אותו לרוח התקופה, הוסיף מילים ונולד "הבה נגילה". השיר הושמע לראשונה בנשף, שהתקיים בירושלים וזכה להצלחה., שנה לאחר מכן הוקלט השיר "בביצוע שלושה חזנים, במכשיר הקלטה על גלילים, כאשר הפעלת ההקלטה וההשמעה נעשות ביד. ייתכן מאד שזו ההקלטה הראשונה של שיר עברי בארץ ישראל'.

הקיר"ה פרנץ יוזף נפטר בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בגיל 86. על כס הקיסרות עלה קרל הראשון.

עם כיבוש באר-שבע והתקדמות הבריטים לעבר עזה הועבר בדצמבר 1917 בית החולים הצבאי 213 של כוחות תורכיה ובני בריתם הנסוגים לנצרת.

אפילוג משפחתי

משפחת במוירס השכולה עברה לסופיה [בולגריה] בשנת  1920 האב – יעקב נפטר בסופיה 31.8.1929; האם  גרציה נפטרה בסופיה  15.1.1935

ואלו אחיו של נסים:

שמואל במוירס, סוחר בעל חנות, נשא בסופיה לאישה את רחל אדיטה בת אילי אריה ילידת סופיה  הצעירה ממנו בשש שנים. בנו בכורו נקרא יעקב [1924]  אילו בנו השני אליהו [1928] נולד באיסטנבול. בשנת 1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, ניתן לו, לבקשתו, אישור על אזרחותו הצ'כית, לו לאשתו אדיטה לבניו יעקב ואליש [אליהו].

שמעון [סימון]  במוירס, סוחר בעל חנות,  נשא לאשה את אידה  לבית ארדיטי בסופיה.  אידה נולדה בווארנה בבולגריה בשנת 1903 לשלמה ומטילדה ארדיטי. היא הייתה עקרת בית. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בבולגריה. בזמן המלחמה היא הייתה בניס , Nice דרום צרפת על חוף הים התיכון, תחת שלטון המרשל אנרי פיליפ  פטן – ראש ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית ונקראה בשם 'המדינה הצרפתית' État Français . אידה נרצחה בשנת 1944 בשואה. בנם יעקב [ז'ק] במוירס אשר נולד בסופיה בשנת 1929 [לשמעון ואידה]. היה רווק. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר בפאריס.  בזמן המלחמה היה בניס Nice צרפת. הוא נרצח בשנת 1944 באוושוויץ  Auschwitz.

הבנות, אחיותיו של נסים:  ליסה  [1890] ושרה [1894].

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

לאיתור מיקום הציון על הר הזיתים בקישור: 

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303

מרים פומרנץ – נערה ירושלמית שנהרגה בהפגזה בריטית

10.5.1918 – כפר-סבא

בית העלמין לחללי מגורשי יפו בכפר-סבא

טכסט:

מרים פומרנץ

בת יצחק

נקטפה בדמי עלומיה

בעמדה על משמרתה לרפא חולים

כ"ח אייר תרע"ח

ג'מאל פחה [הצורר],  מפקד הארמיה הרביעית של האימפריה העות'מאנית. האחראי על כל הלבנט, הדיקטאטור של סוריה‑פלשתינה והסביבה הודיע בגלוי כי יעשה כליה ביהודים על שמחתם בניצחונות האנגלים, כמו אותה פקודה, כי יהודי שימצא ברשותו דגל ציוני, בול 'קרן-הקיימת –לישראל' ועוד דברים איומים כאלה בעברית, תלה יתלה.

 וכך יצאה ממפקדתו של הפחה מוניר ביי  בכ"ח במארס,  ה' בניסן תרע"ז הפקודה הרשמית לעזוב את העיר יפו - "מפני טעמים צבאיים": מחשש של שיתוף פעולה בין האוכלוסייה המקומית עם הכוחות הבריטים, המאיימים לפלוש מהים - נגזר על היהודים לעזוב את יפו במשך ארבעים ושמונה שעות. לתושבים העוסקים במשק השדה, ניתנה הרשות להישאר במקומותיהם -  הרי הצבא העות'מאני נזקק למזון [והמושלים ל'בקשיש'] . 'גירוש תל-אביב' החל.  לרגלי חג הפסח, או מסיבות אחרות,  האריכה הממשלה את הזמן לעוד שמונה ימים - בחול המועד פסח הושלם הגירוש. את הפקודה ביצע מושל יפו חסן ביי אל-בצרי - ערבי דמשקאי, רופא צבאי, שהתפרסם במעשיו בימי טבח הארמנים.

רוב התושבים ברחו על נפשם לפתח-תקווה הנמצאת במרחק 18 קילומטרים צפונית ליפו,

בשל המחסור באמצעי הובלה, שילמו המגורשים שישים ואף מאה ומאתים פראנק בעד שכירת עגלה מיפו לפתח-תקווה."עד שבאו ממושבות הגליל בערך מאה וחמישים קרונות להעביר את המגורשים למחוז חפצם".

כך גורשו מיפו 8000 יהודים.

סיפרו כי הדרכים מיפו צפונה מלאים אנשים, נשים וטף הסובלים רעב וקור; המגורשים הלא עשירים, הלכו ברגל ולנו בשדה תחת כפת השמים, יש ונפלו מאפיסת כוחות, מגפות פרצו ומקרי אסון אירעו.

בצדי הדרכים נמצאו 'מתי-מצווה' רבים, רובם עשירים, שנהרגו על-ידי הערבים, אחרי שגזלו מהם את כל כספם.

"חברי 'השומר' ניסו להגן על היהודים אולם הרשות אסרה אותם והחרימה את נשקם" נכתב בעיתון "העברי", [י"ט אייר תרע"ז].

וכשמלאה פתח תקווה בפליטים הם המשיכו הלאה, לזיכרון-יעקב, חדרה והגליל התחתון. את כפר- סבא מילאו.

הצבא הבריטי, שבא מהדרום כבש את פתח-תקווה.

הגשר על הירקון נפגע והתמוטט מהפצצות האווירונים הבריטים - ניתק הגליל -  נחתכה, נהרסה הדרך לכפר-סבא. 

מסיבות אסטרטגיות – יש אומרים עקב גשמי החורף החזקים - עמד הצבא הבריטי כעשרה חודשים מצדו הדרומי של הירקון  [נחל עוג'ה], מרחק של עשר דקות מכפר-סבא - שם התורכים.

כפר-סבא הוקמה בשנת 1903. הוקם 'חאן' למגורי פועלים, אך שנים-עשר בתיה הראשונים נבנו בשנת 1912. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גרו בה כמאה יהודים.

בין 600 ל-750 יהודי יפו, שנצטוו על ידי השלטונות  באביב 1917 לעקור צפונה, השתכנו בכפר-סבא, שעל-אף קרבתה ליפו, השתייכה לוואליית [פלך] ביירות.

אירועי המלחמה, הביאו בחורף 1917 גם להגליית תושבים מפתח-תקווה ועין-גנים על ידי המפקד התורכי במקום ומספר המגורשים  במושבה הקטנה כפר-סבא עלה ל 1,500.

חלק מהתושבים שמצאו מקלט בפתח-תקווה, חזרו לבתיהם לאחר הכיבוש הבריטי של דרום הארץ בנובמבר 1917. אך רוב המגורשים היו מעבר לירקון, בשטח בו שלט הצבא העות'מאני.

"המגורשים התיישבו בחורשתו הפרטית של יצחק שיינפיין, בחורשת פרץ פסקל ובאורווה הציבורית". סיפרה פנינה דרויאן לבית שיינפיין המשתלן הוותיק מכפר-סבא.

גרו בחדרים ששכרו, באוהלים בחצרות הבתים ובסוכות שהקימו.

כפר-סבא, אשר מראשית החורף הקשה של שנת תרע"ח נמצאה בקו החזית הייתה 'עיר מקלט' למגורשים.

מנחם יצחק קליונר, מראשי קהילת מגורשי יפו, הקים באורווה הציבורית את 'בית התבשיל', בית תמחוי להזנת רעבי המגורשים. בני המושבה תרמו חפצים וכלים. והנשים התנדבו לבשל. מחיר מנת האוכל היה נמוך  - 1 בישליק. התחילו  ב- 70 מנות לנזקקים.

בשמונה סוכות בחורשתו של פרץ פסקל, איש פתח-תקווה שירד למצרים, הקימו המגורשים בית-ספר, עשרת המורים באו מקרבם. אחת מאורוות החאן, באותו מבנה צר וארוך במרכז המושבה הוסבה לבית-חולים בן 8 מיטות על ידי וועד ההגירה המקומי. אריה צבי סלור, הרוקח של המושבה, נתמנה למנהלו הוא שלט בערבית, תורכית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ועברית, ושימש גם כמתווך בין המושבה, המגורשים לבין השלטון העות'מאני. "אדם משכיל, רקח תרופות, טיפל בחולים, הכל. .  "  סיפר לי יחזקאל חיימוביץ' איש כפר-סבא.

צבי סלור זכה גם לאמונם של ערביי הסביבה, כינוהו בשם חאכים ראזאלי [הרופא צבי], על כי הצליח בריפוי אחד מנכבדיהם .

הסוכות, שהמגורשים הקימו לעצמם, רעועות ושקופות מענפי אקליפטוס, ועשבי החילפה הזמינים חיפו את הגגות; שם גרו יחד הזקנים, הנשים והילדים, יש וגרו שתי משפחות בסוכה, כי משפחות נותקו בין שני צדי החזית; "הצפיפות הייתה עד להיחנק והגשמים שטפו ללא רחמים"  הסבל היה  נורא – רעב ומחלות, מחסור בכל; הבישול והאפייה נעשו בחוץ, גם הצרכים הסניטרים – בסביבה הקרובה. מספר הנזקקים לבית התמחוי עלה ל- 600.

הצבא התורכי הנסוג קבע את קו ההתבצרות בגבולותיה המזרחיים של המושבה בתוך כרמי השקדים, חפירות הגנה מחופות בענפי השקדים, שנעקרו ואקליפטוסים, שנגדעו  ועליהם עפר,  אלה נבנו בעבודת כפיה  על ידי  התושבים והמגורשים, אליהם צורפו גם תושבי הכפרים הערבים.

רוב המגורשים, שהכירו היטב את 'תערכעלע שיקסע' – התורכים הגויים,  התפללו לניצחון 'אונקל יענקל'  - 'הדוד' - אנגליה ובני בריתה.  הם חלמו על תקומת ישראל בארצו ההיסטורית ונשארו קרובים לביתם.  והחזית? ללא תזוזת כוחות.

במושבה התמקמה מפקדתו של הגנרל התורכי יאסין, ומוסדות-שירותים לצבא המתבצר. המושבה החלה להתמלא בקצינים וחיילים תורכיים, בנוסף היו במושבה גם שני בטליונים גרמנים; הצבא הרעב והמובס פרץ לבתי התושבים, שדד וגנב מכל הבא, למרות ההגנה, שקיבלו המקומיים מהחיילים הגרמנים. הקצינים פלשו לתוך בתי התושבים אותם סילקו למטבחים שבחצרות  "עשרה או עשרים בחצר אחת". השאר התמקמו באורוות ובסוכות המגורשים ו"בכל סוכה ישבו כעשרה חיילים ביחד עם המשפחה המגורשת". החיילים השתלטו על משאבת המים היחידה במושבה, והשתמשו בכל המים לצורכיהם. "אין מים לכביסה ולרחיצה כי גם לשתיה השגנו מים בדוחק". הממשל הצבאי אסר כל מקח וממכר של תבואה - אי אפשר היה להביא חיטה או קמח.

בסתיו תרע"ח, הפקיעו השלטונות את בניין בית החולים; לקחו את כל הציוד, גירשו מתוכו את החולים והושיבו במקום את מפקדי הצבא, והמושבה נותרה ללא שירותי בריאות. התמותה הגיעה ל- 22 נפטרים בשבוע. "ורופא מומחה אין חוץ מאדון סלור שעובד יותר מכפי כוחותיו", זה פעל בהתנדבות, ללא כל תפקיד רשמי, אך במסירות רבה. הפתרון הזמני שהיה בידי סלור לעצירת המגיפות היה לבודד את החולים, הוא דרש לסגור את האורווה; זה קרה רק כאשר זוג  המגורשים מאיר ספיר ואשתו נפטרו ממלריה [!],  כאחראי על 'השירות המדיציני' במושבה, אושפזו החולים בדירתו. "בכפר סבא מתנהלת העזרה המדיצינית תחת השגחת החובש סלור". נכתב במסמך הנמצא בארכיון העבודה, [תיק  122/9  - IV.]

 המגיפות היכו,  טיפוס הבהרות המכונה גם 'טיפוס הרעב', מגפת טיפוס הבהרות, יוסף פריבר, שהיה בן המושבה, נפטר גם הוא מן המחלה.

מגיפת טיפוס פשטה במושבה הזעירה בת חמישה עשר בתים,  ועד ההגירה המרכזי לחץ, ומפקד המחנה השמיני התורכי בטול-כרם הורה לצבא לספק עשר עגלות  בכל יום, כדי להסיע לתחנת הרכבת בקלקיליה כ  600 גולים, שנקבצו בכפר סבא,   להקלת העומס.

טיפוס הבטן או טיפוס המעיים שכונה גם 'טיפוס חוזר', ואותו שלשול דמי - הבורדום, מחלת מעיים מדבקת ביותר.  יש אומרים כי תנאי החיים הבלתי נסבלים- אותה צפיפות נוראה, תת-תזונה וחוסר מים לרחיצה ולכביסה, רמה סניטארית ירודה, פגעי הקור והגשם הביאו לכך. ברוך אברוצקי, בן המושבה, ומנחם קליונר פקיד קבוע מטעם וועד ההגירה המרכזי, לכל ענייני המגורשים בכפר סבא, טענו כי הצבא המלוכלך ושורץ הכינים, הוא שהביא את המחלות .  "הכינים שהביא אתו הצבא התורכי וגידל אותן במילארדים היו מעבירות את המגפה מאיש לאיש במהירות, ומעטים שנעקצו על ידי הכינים נשארו בחיים" כתב המחנך והמורה זאב כרמי

 וועד ההגירה המרכזי שלח לכפר-סבא, שתי עגלות עם מצרכי מזון, מעט תרופות ו 2,000 פראנק. המושבה חדרה שלחה עגלה עם לחם, קמח, תה וקוניאק לחולים. הסיוע ממושבות הגליל לא הגיע לתעודתו מכיוון, שהחיילים התורכים חסמו את הדרך. סלור שהיה בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה, הצליח להשיג בהקפה דורה בקלקיליה הסמוכה ו"ערב בעצמו על התשלום".

את הידיעות הנוראות מכפר סבא – בדבר מצוקת הרעב הנוראה, מגיפת הטיפוס ומחלות אחרות שהפילו קרבנות רבים מדי יום  - הביאו עימם ליפו  ד"ר פייגנבאום מומחה למחלות עיניים, שזה עתה חזר מגלות בדמשק, מרדכי יגאל איש 'השומר' ונחום טברסקי מה'פועל-הצעיר'  שהוברחו על-ידי קצין ארמני לבריטים החונים בפתח-תקווה .

איך אמר מפקד צבא תורכי ג'בד-פשה מטול כרם, לצבי אריה סלור?: "לולא הקול שלכם, שכשעושים לכם איזה רעה אתם מרימים קול צעקה שנשמע מסוף העולם ועד סופו – כמו שעשיתם אחרי הגרוש מיפו, - לא היינו משאירים מכם שריד ופליט".

הידיעות הגיעו לקושטא, אל ד"ר רופין הגולה  ואל שגריר ארצות‑הברית, מורגנטאו.

הופעל לחץ מחוץ-לארץ.  ג'מאל פחה הורה להעביר 3,000 לירות תורכיות  למאיר דיזנגוף ראש ועד ההגירה המרכזי, 'תקציב סיוע מיוחד' [ האחרון ביקש 7,500 לירות]; סיפק מזון לרעבים - בהשפעת הגרמנים חילקה הממשלה קצבה חודשית של קמח  אמרו שזה קמח אמריקאי...    והתיר להרחיב את העזרה הרפואית  כולל רופאים צבאיים לטיפול במגורשים. יהודים.

בפברואר 1918 בחמש בבוקר יצא הד"ר הלל יפה מבית החולים שלו בזיכרון-יעקב,  כשאליו הצטרף הרופא הצבאי ד"ר משה שרמן מטול-כרם  לכפר סבא כדי לבדוק מקרוב את המצב "הדרך משובשת בצבא רב". שם הצטרף אליהם העסקן ד"ר אברהם ולדשטיין; פגשו במגורשים "תשושי כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה" ובאו למקום הנקרא 'בית חולים' - שם מצאו "חלאה מבהילה"- שני אנשים איש ואישה גוססים. "הכינם נורא – בכרים ובכסתות, בבגדים, בקירות הבתים", לשלושת הרופאים הצטרפו צבי יהודה אורלב, מורה להתעמלות ממגורשי גימנסיה 'הרצליה' ונחום טברסקי שהיה מנהל חוות בן-שמן. המלצותיהם כללו: להקים בית-חולים חדש באורווה המרכזית, להשמיד את הכינים נושאי המחלות כולל הנוצות המלאות בהם, לספק נסיובי חיסון ורופא, שיזריק כדי למנוע הדבקת האחרים ולהקים צוות עזר לעבודה בבית-החולים עם דגש על הניקיון.

"החובש אינו יודע כלום ברפואה. 'שיטתו – שיטת 'הסוגסטיה' ... "כלומר שכנוע פסיכולוגי,  רשם ביומנו ד"ר הלל יפה.

המלצות לחוד וביצוע לחוד. דובר על מעשי שחיתות בתחום התרופות  ואפילו דרשו "להעניש קשה וללא רחמים" את האשמים. זה לא קרה. כלומר – לא הענישו.

הד"ר אברהם פייגנבאום, התחיל בפעולה - הוקם בית-חולים ארעי "בית החולים היה ליד הבאר על האדמה של סבא שלי – יהודה אריה לייב חיימוביץ" סיפר לי יחזקאל .

 דיזנגוף בשתדלנות אצל השלטונות התורכיים הצליח להביא למקום את הבקטריולוג ד"ר משה קריגר. מהיותו איש צבא, השיג תנורים לחיטוי המקום ובעזרת המגורשים, חוטאו כל הבגדים ומצעי בית-החולים. כדי לבודד בין החולים במחלות מדבקות, השיגו אמבטיה והחלו לרחוץ את החולים טרם אשפוזם. מיטות בית-החולים הוכנו מעצים ומענפים והמצעים נלקחו מחפציהם של המגורשים, שעזבו את המקום, והמשיכו הלאה, צפונה. ד"ר אברהם פייגנבאום, ד"ר משה קריגר  והרוקח המקומי צבי סלור שימשו כרופאים. אחיות נמצאו מבין המגורשות, צוות עזר הוקם ממתנדבות.

כפר-סבא הייתה מטרה לכדורי הלוחמים עליה. לעתים קרובות התנהלו 'שיחות-תותחים' בין שני הצדדים.  כדורי התותחים עפו מעל לראשים, ולעיתים קרובות מאד נחתו פגזי הבריטים בתוך המושבה, ששימשה גם כבסיס לצבא התורכי והגרמני.  גם מטוסים בריטיים חגו מעל, פצצה שנפלה בלילה מאווירון פצעה קל מספר מגורשים. 'בלוני הריגול' אותם  כדורי-התצפית שבמרומי האוויר סימנו מטרות, גם בתוך המושבה.  חיפשו מפקדה. והרגו את חיים מנחם בנו של ראש אב בית הדין ביפו הרב יוסף צבי הלוי, נכדו של הגאון הרב הקנא של יפו נפתלי הרץ הלוי. כסלו תרע"ח.

סיפר מנחם קליבנר, סוחר יפואי: ". . . ישבנו בבית, אני ובני משפחתי, ועוד אנשים אחדים, שעשיתי אתם איזה חשבונות, והנה פצצה נוראה מתפוצצת לא רחוק מביתי – חשבנו שזה יורים על חפירות ההגנה, אבל תיכף באה אחרת אחריה, ונפלה על יד ביתי. כל הבית הזדעזע כמו קליפת השום, וכולנו נפלנו על הארץ. אבל תיכף קמנו ופתחנו את הדלת והנה ע"י הדלת בור רחב ועמוק, יותר משני מטר על שני מטר, ועשן יוצא ממנו. כולם ברחו מהבית, מפני שפחדו שתיכף תבוא פצצה שניה.  [...]

על יד ביתי נפלה פצצה שניה שעברה תחת האדמה באורך כחמישה מטרים, ועשתה כמין תעלה תחת האדמה ואח"כ התפוצצה ופצעה פצעים אנושים את מר פודלישוק, שהסתתר מאחורי הכותל בחוץ."

את ההרוגים קברו במקום, הפצועים נשלחו לדמשק והרכוש הלך בתוהו. רוב הימים והלילות ישבו תושבים כמגורשים בתוך שוחות, שחפרו ליד כל בית וסוכה, כדי להתגונן מפני רסיסי הפצצות והפגזים הבריטיים. המחסה לא הגן בפני פגיעה ישירה ולא תמיד הספיק כל אחד להסתתר במקלט לפני בוא הפצצה. וסלור תחת יריות התותחים התכופות, הלך וחבש את הפצועים.

 על חללי המגפות נוספו גם הרוגי הפצצות. מאחר שהייתה סכנה לשאת את המתים לבית-הקברות הרגיל של המושבה, שנמצא במרחק מהלך חצי-שעה ממנה,  קברו את המתים בחלקת-אדמה קרובה - ממזרח למושבה, סמוך למרכזה "אחד הקברנים, נפגע פעם ברסיס פצצה בעצם היותו עסוק בקבורת מת ונהרג בו במקום" כתב דב סקיבין ממלא מקום חבר ועד המושבה -  היה זה המגורש קהאן זאב מסיביר שהיה מפליטי יפו ונהרג, ביום ב' בשבט תרע"ח, גם  אליהו ספקטור, נער בן 13 מן המגורשים,  נהרג כך בכ"ב בשבט תרע"ח, בעת ביקור בבית הקברות. אמרו כי גם הבתולה היקרה, ציפורה בת בנימין ביגיא בת כ"ג שנה הייתה קורבן לאחת מההפצצות הללו. ביום ראשון ה' אדר, תרע"ח.

בחצות  יום ה' בתחילת מאי 1918, הופגזה כפר-סבא על ידי הכוחות הלוחמים משני הצדדים. "הפצצת תופת" כדברי דב סקיבין. באותו לילה, פגעה פצצה בבניין בית-החולים, שלושה חולים נהרגו זוג זקנים ועוד מגורש וגם האחות מרים פומרנץ, מתנדבת מירושלים בת 18 .

במטבח בית-החולים שם הפרודוקטים הגניבים והקוניאק לחולים המבוקש כל כך שכבה לנוח מרים פומרנץ, ילידת אודיסה, שהגיעה כילדה לירושלים. הדף-האוויר של ההתפוצצות הרים אותה ואת מיטתה מעבר למחיצה אל החדר הסמוך. שם, עם בוקר יום שישי, כשחדלו רעמי ההתפוצצויות, מצאוה בריסוק אברים. מתה.

ההתחלה

ביום שישי 16 ביוני שנת 1905  הופגזה העיר אודיסה על ידי מלחי אוניית הקרב 'הנסיך פוטיומקין' הפגז הראשון פגע בבית בפינת הרחובות נייזין וספירידונבי, גברת ספקטור נפגעה מרסיסים. בעל הבית פומרנץ נבהל "וירץ אל רחוב מטירספוליט". יצחק פומרנץ נשוי לסוניה לוין לבית שולמן, אלמנה עם בת בוגרת יחסית בשם ציפורה, נולדו להם שני ילדים משותפים, מרים ומרדכי.

יצחק חלה בשחפת, מכר את נכסיו באודיסה והם ירדו לקהיר שבמצרים. "סוניה לא רצתה לגדל  את הילדים והייתה  להם ילדות קשה" סיפרה צילה גרניט.

הבת הגדולה, ציפורה עברה לגרמניה ללמוד בבית ספר מיוחד לחינוך סמינר 'פסטלוצי פרבל האוס'. כשיצחק פומרנץ נפטר והשנה היא 1909, שני הילדים המשותפים: מרים בת התשע ומרדכי בן השבע הוצאו מבתי הספר הנוצריים, שם למדו  ונשלחו לארץ הקודש: היא לקרובים בירושלים הוא לדודתו אחותה של סוניה  - למשפחת ליטבק  להם שלוש בנות  ואימצוהו לבן.

מרים, יפה עם שער שחור קצר למדה ב'אוולינה דה רוטשילד' הידוע בירושלים. אצל מיס לנדאו עד לגירוש.

ציפורה לוין שהייתה גננת מוסמכת בשיטת 'האימהוּת הרוחנית', עלתה לארץ אחרי מרים ומרדכי, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירדה לאלכסנדריה שבמצרים.

ההרעשה האחרונה של כפר-סבא שהייתה אדירה מכל קודמותיה, שכנעה את המגורשים,  שאין טעם לחכות עוד במקום הזה לבוא "הגואל" שבסמוך, שכן אין לדעת אם יישאר איש בחיים עד היום ההוא, והם החלו בנדידתם צפונה.

סוף דבר

המפקד התורכי במקום לא רצה באזרחים בחזית, "האנגלים אומרים להחריב את כפר-סבא בתותחיהם עד היסוד" אמר ופקד על כל התושבים המקומיים והמגורשים לעזוב את המקום, ואלה יצאו לחדרה לטבריה  "וליתר המקומות שבני ישראל נחתים שמה".

כדי לזרז את הפינוי נתן המפקד עגלות להוביל את האזרחים המעטים לתחנת הרכבת בקלקיליה. משם סידר, שיקבלו מקום ברכבות לנסוע צפונה לצמח

בסוף אביב 1918 גורשו אחרוני התושבים צפונה. לטבריה, לצפת ולמושבות סג'רה, יבנאל, בית‑גן, מלחמיה, פורייה, מצפה, כינרת ודגניה.

 במקום נשארו מספר איכרים, החולים, אחיות בית החולים. ביום הפינוי האחרון העמיס צוות בית החולים את כל החולים על כתפיהם והעבירו אותם לחדרה.

כמגורשים חיו חיי  גולים וחזרו לבתיהם רק לאחר תבוסת התורכים בספטמבר 1918.

חיילי הגנרל אלנבי, דיביזיית הרגלים 3 ההודית, כבשו את כפר-סבא מייד עם פתיחת מתקפת הסתיו הגדולה, בבוקר ה-19 בספטמבר 1918 תשרי תרע"ט.

כשחזרו התושבים המקומיים למושבתם לכפר-סבא מצאו עיי חורבות. התורכים כילו את חמתם בעצים ובאבנים. מטעי השקדים נגדעו,  את הגגות, הדלתות והחלונות שרפו באש, לחמם את עצמם  או לקחו לתמוך  את חפירות ההגנה שלהם. את הרעפים שברו לרסיסים, את מרצפות הבתים הסיעו ממקומן בחפשם אוצרות. רק בחלק מהבתים עוד עמדו קירות , חורבן בכל.

"מצבת זיכרון למלחמה הארצי-ישראלית" נכתב בעיתון 'הפועל-הצעיר'.

ד"ר מרדכי פומרנץ אחיה של מרים עיברת שם משפחתו לנצח – מאבות הרפואה הטבעונית ורעיון הצמחונות  בישראל  . נפטר במשמר- השבעה 3.5.1969.

סוניה לוין- פומרנץ אמה של מרים נישאה בשלישית והיגרה עם הילדים, שנולדו במצרים לאוסטרליה.

צפורה לוין חזרה אחרי מלחמת העולם הראשונה ממצרים לארץ. כאן נישאה עם יליד הארץ בשם  משה טפר מנס-ציונה, סיוון 1920 תר"פ, והייתה מורה לרקמה.

  

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

המגיפות היכו,  טיפוס הבהרות המכונה גם 'טיפוס הרעב', מגפת טיפוס הבהרות, יוסף פריבר, שהיה בן המושבה, נפטר גם הוא מן המחלה.

מנחם מנדל שמואלביץ [שמואלי] ממש"י - תעלומת מותו - הקבר הראשון בכנרת

25.5.1911 – כנרת

 בית העלמין כנרת

 טכסט:

מנחם מנדל

שמואלביץ'

נפטר בכ"ז אייר

שנת תרע"א

במארס  1905 פרסם יוסף ויתקין בשם עמנו וארצנו 'קול קורא'  אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון, בו קרא להם לעלות לארץ ישראל ולבנותה למרות הקשיים הרבים: רעב, מחלות ומחסור.

- "מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חַדשו את ימי ה'ביל"ויים' ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו".

וחתם: חבורת צעירים מארץ- ישראל. אדר א', תתל"ו לחורבן [היא  שנת  תרס"ה].

עם כשלון מהפכת 1905 של הסוציאליסטים והליברלים כנגד שלטון הצאר ניקולאי השני פרצו פרעות מתוכננות ברוסיה. חלק מהיהודים הצעירים המאוכזבים מהשלטון ומהמפלגות הסוציאליסטיות אליהן השתייכו  - התארגנו ל'הגנה עצמית'. יהודים היו לפליטים.

אלה שבאו לארץ  נקראו 'העלייה השנייה'.

עם גלי העלייה השנייה הגיעו גם עולים צעירים לארץ חלקם מלוחמי 'ההגנה העצמית'. ביניהם צבי ברטנובסקי, יחזקאל ניסנוב וצבי בקר, ישראל בוטרברוט [גלעדי] ומנדל פורטוגייס [פורטוגלי], גם  בנציון צ'רנומירסקי [ישראלי] ונח נפתולסקי,  יוסף אהרנוביץ ודוד גרין [בן גוריון] באו -  ביפו קמה מפלגת 'פועלי-ציון'  [אוקטובר 1906] אחות צעירה למפלגת 'הפועל –הצעיר' שקמה בפתח-תקווה שנה קודם לכן.

בסוף החורף של שנת תרס"ו, הוא חורף העלייה הגדולה של הצעירים הוקמה גם כשכונה עברית  של העיר יפו - 'אחוזת בית'  קראו לה - היא העיר תל-אביב.

 באותה שנה נוסד בירושלים, ביוזמת ההסתדרות הציונית בית הספר לאמנות ומלאכת מחשבת 'בצלאל'.

 באותה שנה הגיע ארצה, בחור צנום וחיוור בשם מנחם מנדל שמואלביץ.

מנחם מנדל שמואלביץ כתיב סומילוביץ [ממש''י ראשי תיבות שמו, שהיו לכינויו ושם העט שלו], יליד נוסובקה, עיירה קטנה באוקראינה, בן להורים אשר לתפילתם היומיומית הוסיפו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". כך כתבה  ברכה חבס.

האב מוסמך לרבנות ולשחיטה אך עסק במסחר. 8 ילדים: 5 בנים 3 בנות היו - מנחם-מנדל נולד רביעי תחילת דרכו ב'חדר' מקומי."היה שובב גדול לא רצה ללמוד. רק אחרי הבר-מצווה התחיל ללמוד לימודי קודש עם אביו והרחיב לספרי חול ולספרים ברוסית" ספד לו עזריאל אחיו. [מכון לבון, תיק שמואלי IV 104 10791 ]
כשגדל בגיל 17  הכין עצמו במגבלות השלטון כ'אכסטרן' לבחינות הגימנסיה הרוסית בעיר קורסק, שם גר בבית דודו הרב. ולאחר ארבע שנים של חיי עוני ומחסור, עבר את בחינות הבגרות הממשלתיות תוך שהוא הצטיין במתמטיקה כעילוי, והלך לשירות  של ארבע שנים בצבא הרוסי בחיל-הפרשים.

 עם שחרורו מנחם מנדל שמואלביץ  היה למורה בעיירה שבפלך צ'רניגוב "שם שבע סבל ומרורי-גלות".

כבעל ניסיון-חיים עשיר לגילו, הגיע למסקנה כי, אין דרך אחרת ליהודי אלא ארץ-ישראל – עשה את המהפכה בחייו הפנימיים ועלה ארצה בסוף החורף של שנת תרס"ו, כבן עשרים וחמש היה.

תחילה עבד כשכיר יום  במושבה רחובות וכשנגמרה העונה חיפש עבודה בבית החרושת לטבק שבוואדי-חנין (נס-ציונה, דהיום), על הגבעה שבין 'נחלת ראובן' ו'חוות הפועלים', שהקים מיכל הלפרין האגדי. אותה הגבעה, שבראשה הוצב פעמון שהיה קורא לעבודה וגם מזעיק את התושבים במקרי חירום [לימים יקראו למקום 'גבעת האהבה' ולא סתם] שם עבדה גם הנערה חיה זלצר הבת של פייגע ממסעדת הפועלים ברחובות, שם עבד גם נח נפתולסקי בעבודה קלה - סידור עלי טבק. סיפרו כי באו לשם  עקב סירובם של איכרי רחובות לשכור עולים, והעדיפו פועלים ערבים.

כעבור כשנה וחצי הגיע מנחם מנדל שמואלביץ לירושלים והיה לאחד הסתתים הטובים בחבורה  שהתלקטה ליד בית-הספר 'בצלאל' בניהולו של הפרופסור לאמנות  בוריס  שץ, שייסדו על פי השקפת עולמו "אומנות עם אמנות"  שילוב היצירתיות במלאכת-יד ובפרנסה. בשנת 1905 נרשם 'בצלאל'  בירושלים  כאגודה שיתופית גרמנית במטרה לקדם "מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות"  דפוס, רקמה, אריגה וסתתות. מקצוע הצורפות התווסף לאחר מכן.

בחזונו ראה - בוריס  שץ, ראש סניף 'פועלי ציון' בעיר  - את 'בצלאל' כמקור פרנסה לאלף משפחות.

את בית הספר מיקם בביתה הפנוי של הקיסרית האתיופית  טאיתו אשת הקיסר האתיופי מנליך השני, בשכונת החבשים – [רחוב אתיופיה, החבשים 8, כיום רחוב שאול אדלר]. שנת 1906.

הפרופסור הזמין גם פועלים לבית ספרו כדי ללמוד את מלאכת הסתתות - באו שלושה: משה אינגברמן, שהצטרף לשני אחיו שעלו ארצה לפניו, אלכסנדר זייד שהשתחרר מבית-החולים של המיסיון האנגלי לאחר מחלת הקדחת  ושימש כדוגמן בבית-הספר, ונער צעיר בן חמש עשרה - גד אביגדורוב אשר עלה לארץ לקריאתו של בוריס ש"ץ  "לכבוש את הסתתות בירושלים". כמורה ומדריך נבחר יליד תימן הירושלמי אברהם מדינה שלמד את רזי העבודה מסתתים ערביים.

"נכנסתי לקומונה של הסתתים – משה איגברמן, זייד, גד ואני משה, עדיין ב 1906 – 4 הראשונים.  באותה שנה הכרתי את יצחק נדב ומשכנו אותו אלינו" סיפר משה יוזובר [גולדשטיין] מראשוני 'השומר'.

בערב, לאחר יום לימודים בסתתות, חבשו חברי קבוצת אמני האבן את ספסלי בית-הספר ולמדו חומר תיאורטי, שעסק באומנות וקומפוזיציה כדרישת הפרופסור - קורס להנדסה וציור.

הקימו סככה בחצר והתחילו: הצטרפו אליהם ישראל גלעדי ויחזקאל חנקין, נשוי טרי לחיה-שרה, שהכיר את אלכסנדר זייד עוד מהתקופה שאושפזו יחד בבית החולים של המיסיון האנגלי.  הם חיו בקומונה: קומונה שחבריה חיים במשותף וחולקים את רכושם ומשכורתם. 'ירושלים החדשה' קראו לה. גם שתיים מן  האחיות בקר - קיילה ופייגלע [צפורה] הצטרפו לקומונה [את הראשונה נשא לימים ישראל גלעדי ואילו את אחותה – נשא אלכסנדר זייד  בחתונת השומרים - תשרי תרע"ז רחובות]  אחותם השלישית -  אסתר, הפסיקה את לימודיה כאחות ב'הדסה' ירושלים נישאה למאיר קוזלובסקי חבר 'השומר', לאחר שחזר מכלא דמשק עם תום המלחמה.

לקבוצה הצטרף נחום לוין [הלוי], שהביא גם את חברו דוד רובין – [יזרעאלי], גם מנחם מנדל שמואלביץ  [שמואלי] שם - הם גרו וחיו כקומונרים בצריף עץ קטן, שעמד בחצר הגדולה של כנסיית החבשים. 'קומוניסטים' קראו להם.  זרים היו לנוף יהודי העיר ירושלים שחיו על כספי ה'חלוקה' ושמואלי רשם בפינקסו:

"לירושלים  זו עיר המתים היודעת רק לקונן ולבכות עיר שבניה נושאים עליהם סבל ירושה של עשרות  דורות ואינם יכולים להיפטר ממנו באו ילדי התחיה ילדי החיים ובשיר התחיה בפיהם השיר "אין אויף דער רויטער פאן איז גיט דא קיין נאציון" [ועל הדגל האדום אין אף אומה.], הפיחו רוח חיים חדש בהעצמות היבשות בהבטלנים הירושלמים המבכים החורבן ושמחים בקיומו".

לעיתים ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד  מ'הרוסטובים' הלוחמנים, היו נעלמים; סיפרו כי בשפיה הם נפגשים עם ישראל שוחט, רצו להקים מחתרת,  אמרו כי יבוא יום ויצטרכו להשיג את מטרותיהם בכוח הנשק, דיברו על כבוד יהודי ורכוש העם. יום אחד חזרו ואיתם זלמן אסושקין,  מרדכי רבינוביץ,  מרדכי סנוביץ מווראשה ומרדכי לויצקי שטבע בוואדי של איילת השחר כשהוביל חלב לצפת;  משה גולדשטיין  [גבעוני]. יוזיפיקר כינוהו - מאנשי 'ההגנה העצמית' – "הציתו כמה כפרים בסביבה והרגו כמה מראשי הביריונים" – כאן היו בטוחים, רחוק מהישג ידה של משטרת הצאר הרוסי.

מדי שבת יצאו לטיולים בסביבה אליהם הצטרפו גם וולף פוברזקין הוא זאב אשור  מהדפוס, הנערה חיה זלצר מרחובות, שבאה ללמוד אריגה, גם בתיה מיטלמן היפה – נערונת, שבערב למדה תפירה וביום עבדה במטבח הפועלים, שזה עתה נפתח [היא אחת מבנותיו של שלמה מיטלמן יוצא רוסיה שניסה להתנחל בחורן ומשזה לא הסתייע, היה לבעל 'הוטל ירדן' "ברחוב יפו בירושלים, "שכונת אבן-ישראל מול 'הוטל קמניץ' אצל בית הרופאים והרפואות 'למען ציון'"; יש והחלוצים אכלו שם בהקפה עד שפשט את הרגל, עד שנפתח 'בית אוכל' - מטבח הפועלים.

שמואלי - חולשתו הגופנית והמקצוע הקשה לא הבהילו אותו;  תוך חודשיים למד את העבודה והיה מהתלמידים הבודדים, אשר הרוויחו את לחמם ממנה. במקביל סייע להקים את סניף הסתדרות 'הפועל-הצעיר' בעיר - ציונים שוללי המרקסיזם והסוציאליזם הבינלאומי היו ומחייבי כיבוש העבודה והנחלת השפה העברית. דאג לטיפול בחולים, היה בין מקימי לשכת עבודה ומטבח פועלים ושאר דברים  כדי "לסייע לכל חלוץ הבא להגשים את ייעודו בארץ".

 חי את חיי-הכלל, מעורב בצורכי-ציבור כתב ל 'הפועל הצעיר' -  עיתון פועלים ראשון בארץ שעל הוצאתו כירחון הוחלט באסיפה השלישית של 'הפועל-הצעיר' ביפו, פסח תרס"ז. כעורכו נקבע העיתונאי יוסף אהרנוביץ', ידידו מתקופת היותם פועלים ברחובות, יש אומרים בנס-ציונה. יחד עם נחום טברסקי. העיתון, החל להופיע בירושלים, ל"ג בעומר תרס"ז כחוברת משוכפלת, אולם בשל  איסור השלטון התורכי להוציא לאור עיתון בארץ, נדפס בו שהעיתון מופיע בקאהיר. . .

על מאמריו חתם : ממש''י. 

יש אומרים כי אליעזר שוחט מ'הפועל הצעיר', אחיו של ישראל שוחט, האקטיביסט מ'פועלי ציון פיונירין' [לימים מראשי 'השומר'] הוא שהשרה מרוחו המתונה על דרך העיתון והמפלגה "אלימות למה היא משולה? לאדם המנסה ליישר שיער זקנו בגפרור דולק; ... לעולם אינך יכול לשלט בגפרור, אתה מתחיל בו, אבל היכן הוא יגמר אין אתה יכול לדעת" כתב.

בחג הסוכות בשנת תרס"ח השתתף ממשי באספת צירי המפלגה –'הפועל-הצעיר'  ביפו.

זו השנה בה נשלח משה אינגברמן, כנציג הסתתים והבנאים בירושלים, לוועידת 'פועלי ציון' הרביעית שהתקיימה בראשון-לציון  לשם הגיע יחף, נעלים לא היו לו, מצרך יקר מציאות.

רבים עזבו את העיר בתרס"ח: הזוג חנקין עבר לרחובות; הוא נהיה הצייד של הפרופסור הזואולוג העברי הראשון בארץ ישראל  ישראל אהרוני אך נשאר אורח קבוע בקומונה וחלק מהחבורה. ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד, שהיו שותפים להקמת הארגון החשאי 'בר-גיורא' בחדרו השכור של 'אבנר' הוא יצחק בן-צבי ביפו ואיתם גם משה גולדשטיין [יוזיפיקר לימים גבעוני]. עלו הגלילה, והיו  ממייסדי ארגון 'השומר' במסחה פסח תרס"ח, גם הם הוסיפו לפקוד את חבריהם בקומונה הירושלמית,  שמנו כבר כמה עשרות, ועברו לגור במבנים  של העשיר המוסלמי אבו שאכר, אשר הקרן-הקיימת קנתה אותם ומסרתם לבוריס שץ לצורך האקדמיה לאמנות 'בצלאל' וכמקום מגוריו [כיום רחוב 'בצלאל' פינת רחוב שמואל הנגיד];  מאוחר יותר עברו לשכונת 'משכנות ישראל' ול'חצר פלויד'  מדריך התיירים האמריקאי.  שם גם נדאף יצחק יליד ירושלים בן לאב מעולי תימן ולאם ילידת אלג'יר התרועע עם אלכסדר זייד ומשה גולדשטיין מהם גם למד יידיש ואיתם הלך לגליל.

ידידתו  של בוריס שץ -  הציירת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן  היא אירה יאן עם בתה לנה המשיכו לגור בארמון הקיסרית ואילו יעקב  בינשטוק, אליהו קמינצקי-איתן. [אביו של רפול הרמטכ"ל הי"א בצה"ל, חבר כנסת ושר], מי שהורחק [1910] מאגודת 'השומר' [על רצח חבר] שיחד אתו הורחק  גם חיים צפתי  [על גניבת סוס] בנימוק: "אנשים שאינם מסוגלים להיות שומרים". שם גם  יוסף ברץ שבגיל 16 עלה ארצה לבדו והיה בין הפועלים-המומחים היהודים הספורים, שעסקו בבניית 'אחוזת-בית' והגימנסיה 'הרצליה'. 

גם  בחורות היו:  יהודית גפן [טיש] מי שהלכה להיות רוקחת בישובי הגליל התחתון ושושנה רייזל אחותו של אוסנוביץ מרדכי שגם הוא שם  עברו, ואיתם, יוסף אוגרנובסקי [נחמני]   יחד עם חברתו הקרובה רחל ינאית, שנולדה כגולדה לישנסקי [אחות הפסלת בתיה לישנסקי]  גם  יצחק שימשלביץ [בן צבי, לימים נשיא מדינת ישראל] הצטרף, גם קלמן מרמר והצלם בנימין היו בקומונה.

ממשי התפרנס מעבודת הסיתות אך גופו החלוש בגד בו, חלה בריאותיו וירק דם. הרופא ציווה "להחליף את האוויר", כלומר לחזור הביתה, לאוקראינה כדרך שעשו רבים אחרים, אבל הוא לא עזב את הארץ. ממשי עזב את ירושלים - "הרופא אסר עלי לסתת אבנים והנני הולך הגלילה…",  אמר לחברו, נחום  טברסקי, הלך והיה פועל חקלאי אצל איכרים בימה [יבנאל], והשנה 1909,  שם הצטרף אליו אחיו עזריאל , עבדו בסיקול אבנים ושירוש סידריות, כ 3 חודשים לאחר מכן עברו ביחד לעבוד אצל יוסף [יופ] טריידל  במושבה כנרת,  איתו עבדו 3-4 חודשים ולבסוף היה שמואלי מן ה'אריסים' על שפת הירדן  - חוות כינרת.

מנחם-מנדל חלם על יסוד תחנה ניסיונית לחקלאות בשיטה יפאנית. - בהצפה.

חוות כינרת הוקמה על אדמות דלייקה ואום-ג'וני, שנרכשו ב 1905  מבעל קרקעות בהאיי על ידי פקיד יק"א- חיים קלווריסקי [מרגליות]; בתרס"ח התיישבה במקום קבוצת פועלים מרומני שבאוקראינה והחלה בבניית החווה להכשרת פועלים עברים.

משה ברמן התמנה למנהל החווה בכינרת, לאחר התקרית עם החלוצים, פועלי הנטיעות בחוות בן-שמן של  ה'משרד הארץ-ישראלי'; בראש המשרד ביפו עמד ד"ר ארתור רופין, וזה לא פסק מחיפושי דרך ל'רפורמות' ביחסים עם העובדים ובשיטות-העבודה כך  שבחשוון תרע"א חתם משה ברמן  על חוזי-אריסות אישיים עם ארבעה מפועלי החווה;

עם  הצעיר יליד רוסיה דויד בן אליהו דוברינסקי  שהגיע מירושלים [לימים בחאמרה שבגליל העליון, מהנשארים שם עד הסוף]; עם הכריזמטי בנציון צ'רנומירסקי [ישראלי] אשר שב לארץ בשנת תרס"ט  כעריק מהצבא הרוסי; עם משה אינגברמן שאחרי וועידת 'פועלי-ציון' בראשון-לציון חשש להיאסר על ידי התורכים, חזר לירושלים, ראה שעבודתו כסתת נסתיימה - הלך לגליל לחוות סג'רה, שמר שם כשנה תוך קשיי קיום עד רעב. כששמע על החווה בכינרת הצטרף לידידו מהקומונה הירושלמית שמואלי – ממשי  -הוא הרביעי.

המינוח 'אריסות' בא לקבוע כי לפועלים אין כל זכות בעלות על הקרקע. למעשה היה זה חוזה קבלני לסיקול אבנים ועקירת שיחים, לפי שטח.

כל אחד מהארבעה קיבל גם חמישה-עשר דונם בהשקייה לגידול ירקות, כותנה ותירס אשר כונה 'חיטה סינית' [היא 'חיטה תורכית'] שיעזרו למחייה היומיומית. גם את הזרעים קיבלו מברמן כנהוג אצל אריסים.

מנחם מנדל שמואלביץ נחשב כ'פועל טוב', גם הוא עבד בקבלנות  בסיקול ובעקירת שיחי סידריות עוקצניים על ה'קרק', שאומרים כי היא טרכיה מימים עברו. דובר על קבלת העבודה בייבוש הביצה "אשר עומדת כבר אולי אלפים שנה". ביצה שעם גאות הירדן, הפך שטח חורשת האקליפטוסים, שניטעו להסגתה, לאגם-מים במשך חודשים.

 ה'אריסים' חיו גם כאן בקומונה ואת כל השירותים עשו בתורנות, כולל ובעיקר בישול ארוחת-הערב, הספקת המצרכים אפילו לחם. סיפרו כי, המאכל האהוב שאותו זכרו מבית-אמא היה אורז בצימוקים.

שמו סיר על פרימוס ורקדו הורה, "עד שריח הדייסה החרוכה עלה באפם".

במהרה היה ממשי לדמות מוכרת; הוא לקח חלק בויכוחים - בארוחות הערב - באסיפות. יש ואמרו כי דיבר בחום ובהתלהבות, יש ואמרו כי ריתק את שומעיו בניתוחו הנוקב ובניסוחו הבהיר.

רכשו להם סירה להובלת יבול אדמתם לטבריה בעתיד– עגבניות וחצילים ['ביד אל ג'ין' = 'ביצים של שד' בפי הערבים והיהודים צחקו]. בינתיים שטו בלילות על-פני הירדן והכינרת, שרים  ברומנטיקה  על חייהם החדשים.

 את סירתם, שעגנה מול 'בית-המוטור' קראו בשם 'צי-הים-השחור'  ליתר דיוק – 'צ'רנומירסקי פלוט'. שנגזר משם  משפחתו של בן-ציון צ'רנומירסקי, שצירף לחלקתו את הטבעוני נח נפתולסקי ובמקומו של מאיר רוטברג החזק ורחב הכתפיים שחלה, הוא השלישי מקבוצת ה'יחד' המפורסמת, צירף את יצחק פינרמן ידידו עוד מימי כפר-אוריה שהלך לימים לכפר יחזקאל [אביו של עוזי פינרמן מי שהיה מזכ"ל תנועת המושבים].

'בית המוטור' .בית קומותיים קטן בחורשת האקליפטוסים, על יד הירדן. בן-ציון ושני חבריו שכנו בקומה העליונה, המוטור שפעל בכוח-פחמים הוצב בקומה התחתית. לא אחת נאלצו להניע ביד את המשאבה שהזרימה מים רק לשטחים נמוכים וחלקתם בסמוך.

ממשי ואינגברמן גרו בחצר החווה.

חברת יק"א ייסדה בשנת 1908 בסמוך לחווה את  המושבה כנרת בעיקר על ידי איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ, אולם במשך ארבע השנים שלאחר-מכן התחלפה מרבית האוכלוסייה בחלוצים צעירים מבני   העלייה השנייה בהם הסתתים דוד רובין – [יזרעאלי] ונחום לוין [הלוי] שבא כאיכר ממצפה למשקו של יוסף צייטלין שהתפנה, נשוי היה למרים גלינקין, [לימים, בשנת  1941 בנם עמיחי  נרצח על ידי ערבים בין טבריה לכנרת].

יוסף [יופ] טריידל, מודד חוות מגדל, תיכנן ובנה בית אבן בזלת דו-קומתי בצפון המושבה לבקשת אחיו אלפרד  ומכספי חתונתו [של אלפרד] - 'ארמון רב-תפארת', שנת 1912 לא רחוק מביתו של הרוקח יעקב חפץ הנודע.

מחוות כינרת המשיך ממשי לכתוב טור לעיתון 'הפועל-הצעיר'  שסביבתו האינטלקטואלית התרחבה - שמואל יוסף עגנון [טשאטשקעס], בנימין רדלר-פלדמן – הוא ר' בנימין הוא יהושע התלמי, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר], יצחק אביגדור וילקנסקי [ווֹלקני-אלעזרי] ויוסף חיים ברנר, שהיה באופן יוצא דופן גם חבר מערכת העיתון היריב - 'האחדות' של 'פועלי ציון'.

'מכתבים מהגליל' קראו להם. המכתבים של ממשי סיפרו על מאבקם של האיכרים מול פקידות יק"א.

כתב על דבר הפקידים ושליטתם הבלתי מוגבלת על ידי המג'דיות, שהיו מביאים ומחלקים 'לחלוצים' את משכורתם  - לכל  אחד לפי מכסת הנפשות ולפי מכסת הזכויות שהפקידות אשרה.

כתב על דבר המעילות והבגידות שהיו בכספים אלו,  כתב על עתיד המלמדים וכל מיני בטלנים.

כתב גם על  מצבם של הרופאים והמורים במושבות הגליל.

 על 'קופת-מלווה' שהקימה הסתדרות פועלי הגליל ועל 'החנות המשותפת' שהקים מאיר רוטברג ככלי להתמודדות עם קשיי המחייה.  חנות-מחסן שלימים תהיה 'המשביר'.

הוא כתב על חבורת 'עלמות' הן האחיות בקר: קיילה [גלעדי] וציפורה [זייד] ושוטרמן: אסתר [בקר] ושרה [קריגיסר] - שנתקבלו אותה שנה בחוות סג'רה "בתור חרתות [פועלות חקלאיות] החורשות בשוורים וממלאות את עבודתן על הצד הטוב ביותר".

הוא כתב על "חסרון אלמנט" של פועלות היודעות לנהל משק-בית של איכר: להשגיח על גינת הירקות לגדל בהמות ועופות אך גם לחרוש ולזרוע.

הרחיב ופרש  ממש"י משנתו, היה מהקולות הבודדים שנתנו דעתם לנשים בחוגיו.

''ואולם בנוגע לגברים ולסביבתם עשינו דבר מה והגענו לאיזו תוצאות חיוביות. הנה בנוגע לנשים ולסביבתן לא עשינו כמעט מאומה וכמובן  לא השגנו מאומה. החלק הזה של עמנו שיש לו תפקיד כל כך חשוב בעניני התחיה עזוב הוא כולו לנפשו. עד עתה לא עמדנו עלה אמת הפשוטה הזו שבכדי שהאשה תהיה ראויה לתפקיד של אכרה או פועלת דרושה מצדה הכשרה מוקדמת רכישת נסיון וידיעה מספקת...בגדול צמחים טפול בבהמות עופות וכדומה. .... לא עשינו כזאת בנוגע לפועלות החקלאיות והסחנו לגמרי את דעתנו משאלה זו.''

הוא הבדיל בין בנות האיכרים   להפועלות ונטה אליהן:

 ''וכשאנו מתבוננים באלימנט של העלמות  מהן מתמלאות  שורות של האכרות הרי אנו מוצאים לפנינו מצב שכזה. בנות  אכרים שעפ"י טבע מולדתן וחנוכן היו צריכות להיות האלימנט היותר מתאים לתפקיד של אכרות ופועלות חקלאיות אלו העלמות גורלן אינו נבדל הרבה מזה של אחיהן אלא שאלה האחרונים נדדו לפריז לבקש קרירות של רופאים אנג'נרים והאחיות שלא יכלו לעשות כמעשי אחיהם ישבו והשתעממו בביתיהם וקוו לחתנים שישובו מפריז מכתרים בדיפלומים.

אמנם אחרי שנגוזו האילוזיות אצל אחיהן פרחו גם החלומות של האחיות והן החלו להשלים  לאט לאט גם עם הגורל של אשת האכר אבל כשם שאחיהן זכרו היטב אתה גרסא דינקותא של השגחה על פועלים זרים העומדים מוכנים לפניהם ככה לא שכחו גם האחיות במשרתות העומדות מוכנות לשרת לפניהן בביתא אמותיהן.''

וגם הותיר רישומים אישיים;

''גועל נפש מעוררים כל הזכרונות הללו וגועל נפש מעורר בי גם ההווה של אותו המקום אשר בקשתיו. והלב נשאר ריק והשמעו הולך ומתגבר מתגבר והולך. אוהב רנה''

סיים ממש"י בחתימה אוהב רנה -  ציין עובדה או כיוון לאהובה - לא נדע.                                                   

כמשתתף פעיל בכל האספות של הסתדרות 'הפועל-הצעיר' כתב לקראת האסיפה הראשונה של פועלות הגליל, שהתקיימה בכינרת בפסח תרע"א 'מכתב' ב'שאלת הפועלת הגלילית' בו הוא תקף אמנם את איכרי המושבות הותיקות, אך סיים בביקורת עצמית:

 "הריני פה בארץ-ישראל כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אסיפות-פועלים ועל מה לא דובר באותן אסיפות?… ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר-היום של האסיפה גם שאלת הפועלת החקלאית, או שאיזה נואם יגע בשאלה זו דרך אגב. . . ".

ועל הערבים כתב:

'''הנה העם הזה, שהורגלנו תמיד לחשוב אותו לפרא, הולך ונעשה בעל הכרה יותר ויותר, ומתארגן כבר למעשים משותפים במידה כזו שלא ראינו אותה גם אצל עמי אירופה  היותר מפותחים".

[ 'הפועל הצעיר' 14.9.1909 ]

ובפנקסו כאיש מפלגה ציונית כתב בכאב:

"ואם  ראית אנשים שהדמוקרטיות היא אצלם במונופול שכל הוויתם וקיומם בעולם, אינו אלא כדי לבער אחרי חטאים נגד העיקרים היסודים של הדמוקרטיות, ובוחרים את עצמם בתור ועד ובוחרים מקרבם יושב-ראש ומזכיר לאספה מבלי שאול את פי האספה  - אל תהרהר אחריהם, כוונתם בודאי רצויה והמטרה מקדשת את האמצעים ואלא מאי זיוף  - זיוף בהנהלת האספה,  זיוף בהצגה למניין, זיוף במנוי דעות - כן הזיופים הללו בודאי מעוררים גועל נפש ...".

הוא לא כתב כי באסיפה זו, שהתקיימה בדלתיים סגורות, שם שפכו פועלות הגליל את לבן הכואב על מעמדן בעבודה: כובסות, מטליאות  ומבשלות  - ביידיש. אבל זכר את הגננת הצעירונת מרחובות יהודית הבת של אהרן אייזנברג ששרה לפעוטות  שסביבה "לי שתי עיניים יש, לי שתי עיניים יש" שיר מונוטוני אבל בעברית.

ובפנקסו סיכם, "הזרגון שולט שם במלואו, אכן מעשית היא האספה ככה אומרים מחולליה, ואין בה מקום לעברית, זו האחרונה יכולה  כנראה לשמש רק לאספות בטלנים ולפעמים גם לקבל על ידה איזו משרה בהיכל הקולטורה שלנו, ולא זו בלבד אלא כשאתה מדבר באותה 'הלשון קודש' הרי אתה מחלל את הקודש של האספה וחזקה עליך, שאתה אינך אלא מפריע מהרס בכוונה מה שאחרים רוצים לבנות."

הוא כתב על מות ידידו מאיר אינגברמן, שמת מקדחת-צהובה בבית החולים בטבריה, על "החברים מכינרת הלכו לטבריה ברגל ברפש, ולא הספיקו כבר לבוא אל הלוויית חברם. מחוסר עגלה לא יכלו להביא את גופת המת לכינרת ולכרות לו קבר באותו מקום, שמיום בואו לארץ-ישראל לא עזבהו אף ליום אחד". ["הפועל-הצעיר", תרע"א, 12].

את 'השביתה הגדולה' הוא לא שייך ולא קשר למות חברו, את זה עשה ידיד משותף - נחום טברסקי:

הוא סיפר כי, הפועלים קיבלו רשות מברמן לרתום עגלה אחת על מנת לנסוע ללוויה בטבריה, אבל מכיוון שמספר המבקשים להצטרף היה רב, רתמו על דעת עצמם עגלה נוספת. ברמן התפרץ בצעקות וגידופים. "התירו הפועלים את שני צמדי-הבהמות ויצאו לטבריה ברגל. צעדו בגשם ובבוץ ואיחרו להלוויה. כשחזרו לחווה פרצה הסערה, באסיפה קצרה בחדר-האוכל החליטו על שביתה עד שיעזוב ברמן את החווה."

יש אומרים כי השביתה פרצה כנגד תנאיי הניצול של המנהל במקום - האגרונום ברמן.

ככל אשר רחבה והתפתחה העבודה במשק, רב מספר הפועלים במקום – ברמן שינה את יחסו לעובדים והבליט עצמו כמנהל -  קבע דרגות שונות לפועלים ושכר עבודה בהתאם. דיפרנציאציה. . . 'וישמן ישורון ויבעט'.

"פועלים היו נתונים בתנאי דירה איומים, חלו הרבה ללא כל טיפול רפואי. חולים היו שוכבים על הרצפה, ללא מיטות, תחת גג דולף".

וכך, בחורף 1911  עם תקרית  הלוויית אינגברמן הגיעה לפרץ המרירות בין הפועלים למנהל חוות כינרת, שבנה לעצמו באותו זמן בית מגורים גדול ומרווח. מאורע הידוע בתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל בשם 'השביתה הגדולה'.

ד"ר רופין הוזעק מיפו לחווה, הגיע כעבור שבועיים:

"מתוך אחריות למשק סיימו הפועלים את הזריעה, ללא משגיח, גם טיפלו בבעלי-החיים, ללא מגע עם המנהל."

תחילה גינה ד"ר רופין את הפועלים על ניסיונם להשתמש ברכוש המשק ללא רשות. אחר-כך החלו הבירורים. ד"ר רופין ביקש לסכם כי; ברמן יפוטר מתפקידו כמנהל החווה, אבל יישאר במקום כאגרונום וכמדריך חקלאי, ואילו הפועלים השובתים יפוטרו מיד, ויעזבו את המקום. ברל כצנלסון  שנחשב כעובד בחווה – דמות מוכרת בחוגי הפועלים, התערב והגיעו לפשרה; תמך בו יוסף בוסל  מ'נבחרי פועלי הגליל" שישבו באום-ג'וני, גם משה קריגסר.  ברמן פוטר [בביתו החדש זכה לשבת רק כמה שבועות],  כמוהו הפועלים השובתים. מחליפו יואל גולדה המתון הגיע לנהל את המקום. לשנה.

את ה'מכתב' על 'השביתה הגדולה' בכינרת סיים ממשי  בהערכה לרוחם של פועלי הגליל, בתור "גיבורי התחיה" - השביתה הוכיחה לפועלים כי יש בידם הכוח לשנות את תנאי העסקתם. הסתבר שלמעסיקים יש אינטרס לשתף פעולה עם פועלים מאורגנים בישוב סכסוכי עבודה.

 "הפועלים בכינרת לא ראו בחלומם, כי יבוא יום ומה שהם עושים עתה ללא כל תקדים יחשב למעשה מהפכני ביותר" אמר לימים ברל כצנלסון.

השלושה מ'בית המוטור' עזבו לסג'רה. בן-ציון נשא את חיה לבית זלצר לאישה [תרע"ג] והקימו את קבוצת כינרת [כסלו תרע"ד] גם רחל המשוררת שם.

קבוצה אחרת  ובה יוסף בוסל עברה מאום ג'וני אדמת 'המשרד הארצישראלי' לבאב אל-תום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום – קבוצת דגניה א', שם גם היה יוסף ברץ.

אליעזר יפה מארגון 'האיכר הצעיר' שבאו מארצות-הברית עבר עם חבריו לעבוד כפועלים במושבה סג'רה  – לימים  יהיה אבי תנועת המושבים ומולידם של נהלל וכפר יחזקאל.

ממשי  עבר לגור בצריף שעל הירדן  בית 'הירוקים' קראו לו כי הפועלים שבו מגדלי ירקות היו, כל מיני ירקות כמו: בצל [בסל],  מלפפונים [גירקעס], גזר [מאהרען],  סלק [בוריקעס], צנון [רעטיך], טָומַטעס  = עגבניות, גם קטניות- כמו פול ולוביה. יש אומרים כי מכרון בשוק לטבריינים על המשקל באוקייה וברוטל ויש הטוענים כי מכרו את הירקות לבעלי הדוכנים בקונטארים, ב'כופות' [סלי נצרים].

ממשי היה  לאחד ממפעילי סירת המשוטים שרכשו 'הירוקים' להעברת אנשים וסחורות את הירדן.
כוותיק ומנוסה מינוהו ראש הירוקים - על  גידול הירקות  - לא צעיר היה - רזה, בעל קומה למעלה מבינונית, ללא זקן ומסופר קצר-  "תספורת צבאית", כך תואר.

לאחר ראש השנה תרע"א, עם תחילת ימי 'היאוש' הידוע בהם, חזרו פועלים רבים למשפחותיהם  נשלח ממשי ליפו  ["מיסיה" =שליחות] להניא פועלים מלצאת את הארץ ולהביאם לגליל.

לן אצל ידידו נחום טברסקי ואמר לו: אולי אמצא חמישה... אפילו אם אמצא צדיק אחד…  ונשאתיו לכל מקום" - תנכ"י היה;  והוסיף  - "לוקח אני עלי להמציא לאותו הפועל, הלהוט אחרי ממון, אלף פרנק לשנה. צריך רק להימסר לעבודה. הנה אני קמצתי כסף מהעבודה בשנה זו".

ואכן באסיפה שהייתה שם בחול המועד סוכות תשרי תרע"א. קם - צהוב וכחוש, בחולצה רוסית [טוז'ורקה] פשוטה, על ראשו כאפייה לבנה ובין דבריו זוכרים כי אמר "לא בידינו להציל את העם - אולם, כל יהודי – העובד בארץ-ישראל הוא מביא גאולה לעם. הוא בורא קרקע מתחת לרגלינו '' - ולספקנים הוסיף: - '' יש מקום להפועל האינטליגנטי בארץ; צריך רק להחליט להישאר בתור פועל ולשכוח את האפשרויות האחרות".

"והסקפטיסקים היותר גדולים לא העיזו להתנגד לו בהשוותם את הגוף הרזה הזה עם הטון הבטוח והמחליט" נכתב ב'הפועל-הצעיר'.

בחול מועד של פסח האחרון בחצר כינרת בזמן, שממשי רקד בהתלהבות ובחום אשר כל כך לא התאימו לגופו המרושל - והרוקדים רבים והחום כבד; ניסה לשכנע את אורחו נחום טברסקי כי את הוועידה המפלגתית הבאה יש לערוך באום-ג'וני "הלא פה נהיה בבית" כך טען ועל טענתו זו חזר באוזני כל אורח מיפו או ירושלים, בעת שהיה חותר במשוטים ומעבירם את הירדן בסירת 'הירוקים'.

חדשים מעטים לאחר 'השביתה הגדולה' נכרה הקבר הראשון באדמת כנרת -

מנחם מנדל שמואלביץ, תורן המטבח באותו ערב,   אומרים כי הלך לחוות כינרת, לקח לחם  ויצא לשוב למעונו. בעבור שעה קלה משבושש לשוב, שני חבריו יצאו לחפשו, גווייתו נמצאה בחליפתו הלבנה על אם הדרך בקטע שבין 'בית המוטור' לחוות כינרת; רגליו היו מחוץ לתעלת השקייה סמוך לגדר שיחי-צבר, בגדיו הלבנים מוכתמים בעפר, פניו כלפי מטה, פיו סתום ברגבי אדמה שחורה - אדמת ה'קרק', נעליו הוסרו והושלכו הצידה. הרופא, שהוזעק מבית החולים הסקוטי בטבריה, קבע  אופן רשמי: "שבץ-הלב". חבריו לא קיבלו פסיקה כתובה וחתומה זו, השערתם  אמרה,  כי נרצח בידי ‏ בדווים, שודדים? מבריחים?

 אורח מיהודה, אומרים כי היה זה משה שוויגר, אשר שהה אותו לילה עם חבריו ב'בית-המוטור' על שפת-הירדן, זכר את הסלסולים החדגונים של הנעימה הבדווית, שהגיעה לאוזניו בראשית הערב מן הדרך הסמוכה, בה היו מהלכות אורחות-גמלים בלילות מהחורן לואדי-פיג'אס. הוא לא שכח גם את הסיפורים אשר שמע על מנהגם של אחד משבטי הבדווים לרצוח את הזר הנפגש להם בדרכם בחנק, על-ידי סתימת פיו באדמה…   והנעלים?

יש אומרים כי השארתם כך הם סימן ל'גום' – לנקמת –דם. אמרו – שזה ספיחי פעולת נקם על רצח יחזקאל ניסנוב.

 הסתבר שזו לא גאולת דם -  ממשי נרצח כנראה על כי נחשב לאיש עשיר, מתנחל לבן עור, הכובש את אדמה לא לו.

וכך  סופר לצמרת:

" היה פעם איש עשיר שעינה  את אריסיו בקיצור היה קמצן ואז נקמו בו ורצחו אותו  -  והסימליות ?

בזמנו העניים לא נהגו לנעול נעליים אלא הלכו יחף. את העשיר השפילו על ידי חליצת הנעליים - שירד לדרגת עניים; והאדמה בפה? שיאכל עפר ולא מטעמים". אמר יחיא מהכפר הבדווי שיבלי שעל הר התבור.

כבן 30 היה מנחם מנדל שמואלביץ במותו.

"המגשים היותר בולט והיותר טיפוסי של החלוציות". הגדירו אחד מחבריו הרבים.

ראשון הנקברים באדמת כינרת היה.

"הוא היה האחד, האחד מן היחידים. איש המציאות היום-יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכול בשביל ביסוס זה – ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכול מבפנים. " כתב עליו יוסף חיים ברנר ב'הפועל-הצעיר'- בשנת תרע"א.

 הוא נטמן בקבר צנוע על שולי התל לחוף האגם  - "גל נמוך ומוארך של אבנים קטנות - אולי מאותן האבנים ממש, שסיקל הוא עצמו במו ידיו".

 מנחם מנדל שמואלביץ-שמואלי הקבר הראשון בכינרת – ראשית 'הפנתיאון' של 'תנועת-העבודה'.

 סוף דבר

עזריאל שמואלי אחיו היגר למיאמי, פלורידה, ארצות הברית, נפטר ביולי 1975.

"בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח, בעל כורחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי נודע אל הבלתי נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלוואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה" כתב  בנקרולוג לזכרו של ממש''י  - י' ח' ברנר ב 'הפועל-הצעיר', תרע"א, 22.

מודעות אבל על מותו פרסמו גם חבריו ביבנאל, הוועד וחברי סניף 'הפועל הצעיר' ביפו, מערכת עיתון 'הפועל-הצעיר' והוועד המרכזי  בשם כל חבריו  וידידיו וכל הפועלים והעובדים בארץ-ישראל בו נוחמו בני משפחתו וקרוביו.

הועד הגלילי של 'הפועל הצעיר' החליט, בישיבתו מ- ג' אייר 1922 להציג מצבה לחברם הבלתי נשכח מ' שמואלי על-ידי נטיעת חורשה של אקליפטוסים על תל אחד שעל הירדן, - המקום שעליו בלה המנוח את ימיו האחרונים. את החורשה צריך, לפי ההצעה להקיף בגדר עם שער ועל השער כתובת זיכרון מתאימה.

 ביום כ"ח אייר, שבו תמלא שנה למותו של שמואלי ייגשו לעבודה ולהכשרת המקום בשביל החורשה.

לפי התוכנית דרוש להגשמת ההחלטה סכום של שלוש מאות פרנק והוועד הגלילי מניח בהחלטתו כי הכסף הזה ייאסף מחבריו של המנוח – חברי 'הפועל-הצעיר'.

[לפי עיתון 'הפועל הצעיר',  2 במאי 1912]

בית הספר 'בצלאל' נסגר עקב קשיים כלכלים ואינטריגות פוליטיות בשנת 1929.

המושב נהלל ['הפועל-הצעיר']  הוקם בסוף תרפ"א. בין מייסדיו שמואל דיין ואשתו דבורה לבית זטולובסקי, שבאו מדגניה א', גם אלימלך לוין חברו לדרך של אליעזר יפה .

כמה חודשים לאחר מכן, בכסלו תרפ"ב הוקם המושב כפר-יחזקאל על שם שר האוצר הראשון של  עיראק העצמאית היהודי ששון יחזקאל  ['פועלי-ציון']. בין מייסדי הכפר ממגיני תל-חי וחלוצי חאמרה בגליל העליון גם יצחק פינרמן שם.

אלכסנדר זייד  - איש 'השומר',  נרצח בליל 11 ביולי 1938 בידי הבדווי קאסם אל-טבאשי משבט ערב אל-חילף בדרכו ממקום מגוריו בשייח'-אבריק כשומר הקרן הקיימת לישראל לקבוצת אלונים הסמוכה.

גד אביגדורוב – איש 'השומר'. נהרג ב -  9 באוגוסט 1936 במושבתו מצפה. בנו אברהם זכה להיות 'גיבור ישראל' במלחמת העצמאות על תקיפת  שיירת נשק ערבית בקריית-מוצקין, נפטר בשיבה טובה ב- 4 בספטמבר 2012.

נחום טברסקי  [מצאצאי הבעש"ט ואדמו"רים מצ'רנוביל, ממשפחת ר' מרדכי טברסקי], עלה לארץ ב 1906 ועבד כפועל חקלאי בנס-ציונה עם יוסף אהרנוביץ', בעקבות מחלתו עבר לירושלים עבד כמנהל חשבונות והיה .בין מייסדי עיתון 'הפועל-הצעיר' , במלחמת העולם הראשונה [1916]. ניהל את חוות בן-שמן, בשנת 1941 יזם את הוצאת הספרים 'נ' טברסקי בע"מ', ששימשה בעיקר להפקת ספרים בעברית

נפטר בתל אביב ב' בחשוון תשי"ד  11.10.1953.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים