16.11.1943 - רמת-הכובש
סיפור הריגתו של חבר המשק על ידי הבריטים בעת שערכו חיפושים אחר נשק ועולים בלתי-לגאליים בקיבוץ רמת-הכובש – אחד מפרקי המאבק הקשים של היישוב העברי באנגלים ואחת השעות היפות של העיתונות העברית.
על משמר רמת-הכובש
ביום ג' 16 בנובמבר 1943, בשעה 9:45, פשטו מאות שוטרים בריטים וחיילים הודים של צבא הוד מלכותה על קיבוץ רמת-הכובש שבשרון, משק ידוע סבל. הבריטים טענו שבקיבוץ מסתתרים עולים בלתי-חוקיים, עריקים יהודים מ"צבא אנדרס" הפולני שחנה אז בארץ, ושמסתירים נשק בלתי חוקי של ה"הגנה. לטענות אלה, אין להכחיש, הייתה אחיזה במציאות. מישהו דיבר.
הפשיטה
הבריטים החלו בחיפושים ובמעצרים. על כל התנגדות קלה הם הגיבו במכות קשות באלות ובקתות הרובים. חברים שהתנגדו למעצר נגררו בכוח לתוך מכלאה מגודרת שהקימו בחצר הקיבוץ. ברור היה שהם באו עם מידע מוקדם משום שאת מכלאת התיל הם מיקמו כך שהיא כללה בתוכה גם את השירותים הציבוריים, ובכך הם פתרו לעצמם בעיה רצינית. החברות שניסו להגן על החברים המותקפים, הוכו גם הן ופוזרו. החיילים ריכזו במכלאה כמאה איש. כמה עשרות מחברי המקום רוכזו בנפרד, במדשאה של הקיבוץ, כשהם מוקפים במכוניות צבאיות. שתי החבורות ניסו לפרוץ ולהתחבר, אך כל ניסיונותיהם נכשלו לנוכח התנגדות החיילים, שהכו בהם באכזריות, עד כי נדמה היה כי איבדו לחלוטין צלם אנוש.
בחצר הוצב שולחן ומאחוריו ישבו בלש ושוטר אנגלי דובר עברית הם החלו במסדר הזיהוי. עשרת הראשונים שנדרשו להזדהות לא ענו על השאלות שהוצגו בפניהם, כל שאמרו היה: "אני יהודי מארץ-ישראל". תהליך הזיהוי נפסק. ממילא לא היה זה אלא אמתלה לריכוז חברי הקיבוץ במקום אחד, כדי שלא יפריעו לחיפושי הנשק בלתי-חוקי.
ליד שולחן אחר ישבו קצין ושני סמלים פולנים, שנדרשו לזהות עריקים מהצבא הפולני. אכן היו במשק עריקים מ"צבא אנדרס". הם נבהלו כהוגן כשראו את הקצין הפולני ועוזריו, משום שאלה הכירו אותם. אבל הפולנים התעלמו מן העריקים ואף התנצלו על שנאלצו לבצע מלאכה זו, כראוי לאבירים פולנים. אחרי כן סיפרו שעל שולחן הקצין הונח פתק, כתוב בפולנית צחה: "אם אתם רוצים לטייל בתל-אביב חופשי, אל תזהו אף אחד".
כל אותו זמן עסקו השוטרים בפשיטה על בתי הקיבוץ ובלשו אחרי נשק מוסתר. הם חפרו באדמה, סרקו את מטע הבננות, הפכו את "מחנה העבודה", שהיה למעשה מחנה של הפלמ"ח, מחלקת רמת-הכובש. "הם היו נוער עירוני מתל-אביב, ביניהם היה מאירק'ה פעיל, השופט שמגר, בני קפלן מ'תנובה אכספורט', מייק הררי מה'מוסד' היה ממ-כף. היו שתי בנות בסך הכל. חצי חודש הם התאמנו וחצי חודש עבדו במשק תמורת אוכל, כביסה וכו'. סיפרה לי ירדנה. "היו אז כ -40 פלמ"חניקים".
הבריטים עקרו רצפות והשתמשו במכשיר מגנטי משוכלל לגילוי מתכות. גם המטפלות בבתי הילדים שהביעו את מחאתן על החיפוש, זכו למכות נאמנות. אך דבר לא נמצא. הנשק הוצא ממקומו, והורחק. היו כ - 6- 7 "סליקים" מעין גלילי מתכת, דמויי כדי חלב מאורכים, עם סגירה הרמטית שהוטמנו באדמה בעמידה כשבתוכם הוסתר נשק או תחמושת. כל הנשק הועבר לפרדסים, לבננות ולשדות. הייתה התראה מוקדמת לחיפוש, כנראה ממפקדת ה"הגנה", אבל כנראה גם מקצינים בריטיים שעבדו יחד עם הנוטרים."האיש שהודיע בקיבוץ על החיפוש העומד להתקיים היה סטוליר, הוא עבד עם הבריטים".
'סליק' אחד שהיה במחנה הפלמ"ח לא פונה, אבל למרבה המזל לא התגלה.
מחנה הפלמ"ח לאחר החיפוש. הצילום נמסר באדיבותה של ירדנה מארכיון רמת-הכובש. מחנה הפלמ"ח היה מסודר בצורת 'ח' - שתי שורות אוהלים, 4 אוהלים בכל שורה, ובראש אוהל המפקדה..
השוטרים פנו לחדר-האוכל והתחילו לפרק את הקירות. חברות הקיבוץ התפרצו פנימה מבעד לדלת החסומה. הן השליכו על הבריטים כלי מטבח והתיזו עליהם מים. מבחוץ השליכו החברות אבנים, מקלות, עציצים מכול הבא ליד. השוטרים החליטו לסגת מחדר-האוכל.
באותם רגעים עמדה מרים הכט-בוכוול על גג אחד הבתים. היא שהתה אותו זמן ברמת-הכובש כמדריכת קשר של "הצנחנים" שעמדו לצנוח באירופה הכבושה על ידי הנאצים מתוך מטרה לעזור ליהודים שם [ביניהם הייתה גם הצנחנית חנה סנש]. קורס זה נעשה בשיתוף פעולה עם הבריטים ועל כן החיילים לא נגעו בה לרעה. אחד החברים השליך לעברה מצלמה. היא צילמה תמונה אחת, מטושטשת מאוד, של החיילים הבריטים. לימים, כששאלו אותה למה התמונה גרועה כל כך, השיבה שזו הייתה הפעם הראשונה שאחזה בידיה מצלמה. . .
בשעה שלוש אחר-הצהריים הובא מוכתר הקיבוץ עובדיהו, בפני מפקד המבצע, קצין משטרה אירי בשם קאפיראטא, שהיה מעורב בעוד התנכלויות של הבריטים כלפי היישוב העברי. ה"הגנה" אף תכננה להוציאו להורג. מתחת לרצפת אחד האוהלים של מחנה הפלמ"ח, אמר המפקד הבריטי, נמצאו רימוני-סרק, לפיכך הוא דורש שיסגירו לידיו 20 איש מיושבי האוהלים. המוכתר ענה שהוא לא נכח בזמן החיפוש כפי שמחייב החוק ושההצהרה על גילויים של רימוני הסרק היא שקר. הבריטים החלו לעצור אנשים בכוח ולהעלותם למשאיות. בסערה שהתחוללה פרצו החברים את גדר התיל וזינקו החוצה. הבריטים הגיבו בכוח רב. חצר המשק דמה לשדה קרב.
בסופו של דבר הצליחו השוטרים להעלות 35 איש למכוניות, רובם פלמ"חניקים. לפני שעזבו שלף המפקד את אקדחו, ירה שתי יריות אל תוך הקהל הנרגש והסוער ופגע בשני חברי משק.
סיכום המאבק: 15 פצועים נותרו בקיבוץ ותשעה פצועים מקרב העצורים הוכנסו למכוניות. כולם נלקחו לטיפול בבית-החולים הממשלתי בשכם.
משנודע דבר הפשיטה החלו לנהור תושבי הסביבה לעזרת רמת-הכובש. הבריטים צפו זאת מראש עיכבו רבים בדרכים ובשבילי הפרסים. להמחשת רצינות המצב הם גם ירו כמה יריות באוויר. אחרי שהוסר ההסגר התאספו ברמת-הכובש כאלפיים איש וערכו אסיפת מחאה תחת כיפת השמים.
שמואל ווליניץ
שמואל ווליניץ נולד בשנת 1913 בכפר מאלאגלושה שליד פינסק, פולין. הוא למד בבית-בספר עברי בכפרו ובסניף הגימנסיה "תרבות". כשגדל המליצו לו הוריו שייסע אל אחיו בארצות-הברית ללמוד שם בסמינר למורים, אבל הוא בחר בפעילות ציונית.
ווליניץ היה פעיל בתנועות "החלוץ" ו"החלוץ בצעיר". בשנת 1938 עלה לארץ-ישראל והצטרף לקיבוץ רמת-הכובש. שמואל, בחור חסון, התמסר בחדווה לעבוד בענף המספוא. לאחר יום העבודה נהג לקרוא במשך שעות, שיחק שח וניגן בגיטרה, בכינור ובמנדולינה.
הימים ימי 'המרד הערבי הגדול'. באחת התקריות נפצעה קשה אשתו פסיה כאשר משאית הקיבוץ שהחזירה חברים מהעבודה בפרדסים, עלתה על מוקש. שמונה מהנוסעים נהרגו באירוע קטלני זה.
בעת הפשיטה הבריטית עבד שמואל ב'חצירים' – כך קראו אז לענף המספוא. כשראה מה קורה נזעק מייד לעזרת חבריו במשק. שמואל נכלא במכלאה שנועדה לאלה שבשולי המשק להבדיל מן המכלאה שהוקפה בתיל דוקרני. רוב העצורים במכלאה זו היו חברי הפלמ"ח ששהו במשק. ברגע מסוים פרצו כולם ובבת-אחת החוצה, בכיוון הנגדי למיקום החיילים, כך שהפורצים הפנו את עורפם לחיילים. החיילים הכו את שמואל בקת הרובה בראשו מאחור. "הוא הסתובב ונופף בידיו, כנראה מעוויתות. הם חשבו שהוא מתנגד להם והמשיכו להכותו" סיפר אחד מאלה שהיו שם. כאשר הבריטים גררו למכוניות בכוח את העצורים, ובהם גם את שמואל, הם המשיכו להכותו "ראיתי את שמואל כבול באוטו, פניו היו חיוורות מאוד, ראשו פצוע ושותת דם ועל שפתיו בת-צחוק של מרי. . " סיפרה חברת המשק זהבה.
"ראיתי מיד כי מצבו של שמואל חמור. דרשתי מהקצין שניהל את השיירה, כי תינתן לשמואל העזרה הרפואית ההכרחית. תגובתו הייתה - גידופים באנגלית".העיד חבר המשק פינו גינזבורג, שנעצר ביום החיפושים והועבר לכלא שכם.
כשהגיעו לשכם הובלו כל העצורים לבית-הסוהר שבעיר, ואילו שמואל נלקח לבית-החולים הממשלתי.
הוזעקו רופאים, האחד של הממשלה והשני מ"הדסה" הם בדקו את שמואל וקבעו שמצבו חמור שאין אפשרות לנתחו וגם לא להעבירו למקום אחר. יצחק ברמן, חבר המשק שנפצע גם הוא ופונה לשכם, סיפר: "שמואל שכב בחדר אחד עמי. הוא עשה תנועות משונות, אך היה ללא הכרה. כשהיה קם ומתיישב במיטה, בקושי יכלו חמישה אנשים להשכיבו שוב. אני מאמין שאילו הייתה מוגשת לו עזרה רפואית ראויה, אפשר היה להצילו. אבל עזרה כזאת לא הוגשה בבית-החולים הממשלתי בשכם".
לאחר חמישה ימים מת בשכם שמואל ווליניץ מפצעיו. הניח אישה ובת בת שלוש וחצי .
ביום ראשון, 21 בנובמבר, כאשר הועברה גופתו משכם לבית-החולים "הדסה" בירושלים, שבתה הארץ ממלאכה. ביום ב' בבוקר הועבר הארון אל חצר בניין הסוכנות היהודית, לנוכח קהל רב ונכבדי היישוב, כשהוא עטוף בדגל ציון, בדגל האדום ובטלית.
ליד הקבר הפתוח בבית העלמין של הקיבוץ ספדו לו אנשים מרכזיים בישוב העברי: גולדה מאיר, אברהם שפירא, יצחק טבנקין, מאיר חזני, יעקב ריפתין וזרובבל. מינקובסקי שספד בשם המשק אמר בין השאר: "נביא אותו לקבורה ליד חבריו שנפלו בשנות המאורעות. הממשלה אשר לא ידעה למנוע את רצח החללים ההם הוסיפה עליהם עוד קורבן אחד, על אשר לא רצינו להיות הפקר, על אשר לא רצינו להישאר בלתי מזוינים מול מרצחים האורבים לנו מכל צד".
מאבק העיתונות העברית
השלטונות הבריטיים פרסמו ידיעה לעיתונות ובה אמרו שהמתיישבים ניסו באלימות למנוע מהמשטרה לבצע את תפקידה, ושאדם אחד נפצע,לא קשה. העיתונות העברית סירבה להדפיס את הגרסה הממשלתית
למרות שהיה ברור כי סירוב זה יגרור אחריו עונש קשה. בהשראת ה"הגנה" הופיעו כול העיתונים של ה- 18 בנובמבר בכותרת אחידה: "מעשה התעללות בישוב בעברי: התנפלות המשטרה על רמת-הכובש"
ועם סיפור המעשה המפורט מבוסס על עובדות, מבלי להגיש את החומר לצנזורה כחוק. "בנובמבר 1943, כאשר התקיים ברמת הכובש החיפוש הגדול שבו נהרג חבר הקיבוץ ושבעה-עשר נפצעו, פוענח עוד באותו הלילה הדו"ח המסולף של הממשלה אל משרד המושבות בלונדון. למחרת פרסמה העיתונות העברית את האמת על מה שהתרחש ברמת הכובש". יכתוב לימים אסא לפן.
הבריטים הזועמים הגיבו בסגירת העיתונים "דבר" ו"הבוקר" לשבועיים. 'ועדת התגובה' של עורכי העיתונים העבריים הודיעה כי גם שאר העיתונים משביתים את הופעתם. רק ה"פלסטיין פוסט", שיצא לאור באנגלית, הופיע כרגיל.
הבריטים ניסו להקהות את עוקצו של מרד העיתונות העברית בהדפסת עלון ממשלתי בשם "חדשות היום", אך היהודים שרפו את גיליונותיו בחוצות הערים ובגלוי. רק לאחר 11 יום שבו כול העיתונים העבריים להופיע כסדרם, והכותרות היו:
"המשקיף" [עיתון הרביזיוניסטים, ימין לאומי]: 'הישוב העברי הפגין במלוכד נגד ההתנקשות' .
"דבר" [עיתון פועלי ארץ-ישראל]: 'מערכת רמת-הכובש - מערכת הישוב כולו'
"הבוקר" - [אז ביטאון "הציונים הכללים" - לימים המפלגה הליברלית.] "רמת-הכובש - סמל לאחדות"
"הד- המזרח" [ביטאון ליהדות הספרדית] 'מחאות הישוב על המאורעות ברמת-הכובש'.
"עתון מיוחד" ['בלתי מפלגתי ובלתי תלוי'] - "לא נפקיר את נשקנו , לא נוותר על זכותנו להגנה".
"היסוד" - [שבועון חרדי כללי,] - "שמואל ווליניץ הי"ד קרבן רמת -הכובש"
סוף דבר
בשבת, 27 בנובמבר, 11 ימים לאחר החיפוש, בשעה 5 לפנות ערב חזרו למשקם חברי קיבוץ רמת-הכובש שהיו עצורים במחנה המעצר בלטרון, לאחר ששוחררו בערבות אישית של 25 לירות.
מכתבים ומברקי עידוד הגיעו לקיבוץ מחיילים יהודים מהחזית וביניהם יוסף טראובה חבר רמת-הכובש בצבא הבריטי, אי-שם.
יוסף בנקובר, חבר רמת-הכובש ששירת אותה עת כרס"פ בפלוגה יהודית בצבא הבריטי כתב מכתב למפקד היחידה, על מנת להעבירו אל המפקדה העליונה ובו נכתב בין השאר:. "השתתפתי במערכה הראשונה במדבר המערבי בפיקודו של גנראל ווייוול. אחרי זה הועברתי ליון . . . לאחר מכן, באה תקופת הנסיגה האיומה מיון ומכרתים. בחזיתות הללו נפלו הרבה מבני ארצי - פצועים והרוגים, והרוב, שבויים. ובין השבויים גם אנשי רמת-הכובש.
ושוב מערכה אחרי מערכה. מיום הראשון של אל-עלמיין ועד טריפולי והלאה. . ."
פסיה, האלמנה לא נשאה בשנית, היא ובתה היחידה ימימה עזבו את רמת-הכובש [הקיבוץ המאוחד] בזמן הפילוג בקיבוצם [סוף 1952 תחילת 1953] בזמן המאבק הפוליטי החריף בין מפא"י למפ"ם שגרם לפילוג בעשרות יישובים של הקיבוץ המאוחד.
ביום 18 ביוני 1945 התקבלה ידיעה משירות הידיעות של ה"הגנה" כי: איסר, עריק מן הצבא הפולני, שעבד ברמת-הכובש ושהופיע במקומות אחרים בשם משה גולדברג, ושמו האמיתי הוא טדיאוש קוזלובסקי חשוד שהוא המודיע של הבולשת בחיפוש ברמת הכובש.
ב15- בפברואר 1946 ניסו, ללא הצלחה, האצ"ל והלח"י להתנקש בחייו של קצין המשטרה הבריטי ריימונד קאפיראטא .
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 99, ספטמבר – אוקטובר 2004. תחת השם "על משמר רמת הכובש" בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי הוא גמלאי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה
מאד התרגשתי לקרוא את הכתבה על החיפוש ברמת הכובש, בה נולדתי, גדלתי, נישאתי וילדתי את שלושת ילדינו.
השבמחקחוויתי על בשרי את כל המלחמות שעברה,מלחמת השחרור והפנוי של הילדים והנשים, מטעני החבלה שהונחו בקיבוץ וגרמו לפצועים, והאחרונה מלחמת ששת הימים כשרמת הכובש הופגזה מקלקיליה.
את סיפור החיפוש אני זוכרת מצויין. ביתנו היה בשדרה הראשית של הקיבוץ, ודרך החלונות צפינו במתרחש. אפילו זכינו לביקור של חייל בריטי, שבא לחפש בבית שלנו נשק, וגורש על ידי המטפלת ,זהבה, שנזכרת גם בסיפור.
את תמונת המצבה של שמואל ווליניץ , צילם אחי,
יצחק בן מיכאל.
לעודד- יישר כוח!!
תיקון טעות:
השבמחקהמטפלת שהזכרתי לא היתה זהבה, אלא מורתנו בכיתה א' הניה מוכריק.
הערה נוספת לכתבה:
השבמחקחברת המשק זהבה, שמוזכרת בכתבה , היתה אז בהריון מתקדם,והיתה ממובילות ההתנגדות של החברות,והוכתה ע"י הבריטים למרות מצבה. לבן שנולד לה קראה - שמואל, ע"ש שמואל ווליניץ ז"ל.