יום חמישי, 23 באפריל 2009

אמוזיג יוסף - נתלה בשער יפו על-ידי התורכים



ירושלים, יום ה' 29.6.1916



יוצד = ינקום צורנו דמו; 
טט = ט' [9] טפחים. טפח היא מידת אגרוף.
 מנ = מסרה נשמתה


טפח -זה מדת 4 אצבעות (למעשה אגרוף). לפי 'החזון איש' שווה ל 9.8 ס"מ ואילו לפי הרב חיים נאה זה שווה ל 8 ס"מ.במעלה התוואי הקדום שהוביל מנחל קדרון הישר מזרחה לדרך יריחו הקרוי "דרך המלך" ניצבים שלושה עצי אורן. מתחת לעץ הראשון, הצפוני והגדול מביניהם, מונחות מצבותיהם של יוסף אמוזג ואמו חנינה. יוסף, חייט יהודי מירושלים, נשוי ואב לבת, גויס לצבא התורכי, נתלה על-ידי השלטונות בשער יפו על לא עוול בכפו - ולא נחשב עד היום כ"הרוג- מלכות".


גרדום בשער יפו
את עיקר הסיפור שמענו מאסתר אזולאי והציטוטים במרכאות הם מפיה. אסתר, אשה נאה שעברה את גיל התשעים, נולדה במארס שנת 1916 במרוקו והגיעה לירושלים עם הוריה כתינוקת עוד בזמן התורכים. היא בתה של זוהרה חרוש לבית אמוזיג, אחות לסוליכה ויוסף אמוזיג. בהיותה בת 16 נישאה לעקיבא אזולאי, לימים סגן ראש עיריית ירושלים.
אסתר היא נכדתו של עזר [אלעזר] בן מנחם אמוזיג בן מסעוד, חייט אמן מהעיר פאס במרוקו שתפר בגדים לעשירי הארץ ולחצר המלוכה. היו לו שבעה בנים והוא כל כך רצה בת - אך לשווא. לכן הוא התגרש מאשתו יולדת הבנים ונשא לאישה את חנינה, נערה יפה, בת 16 , בת למשפחה טובה ממרקש. והנה – שוב נולד בן, שם ניתן לו יוסף אך קראו לו ג'וזף. עזר המיואש ביקש להתגרש שוב, אך קרוביו הפצירו בו לא לעשות זאת, בהבטיחם כי קרבה השעה להולדת הבת הנכספת, ואכן נולדה בשעה טובה ומוצלחת בת יפהפייה שנקראה זהרה שפירוש השם בעברית ורד. אפילו המלך העניק לו מתנה, סמלית, לאירוע זה, יפה וזוהרת - מגש כסף ועליו חפצי זהב, פנינים ותכשיטים.
עזר המאושר חשש לגורל בתו ולא הרשה לאשתו לעזוב את הבית, "אפילו לנסוע להוריה לא הרשה לה, מחשש שמא תחלה הבת באבעבועות ויישארו בה סימנים והיא תהיה מכוערת".
במרוקו נהגו לעלות פעמיים בשנה לקברי צדיקים ולשהות במחיצתם שבועיים-שלושה. חנינה ביקשה לצאת עם הילדים, אך עזר הסכים שתצא רק עם יוסף, ובשום אופן לא עם זהרה. חנינה בהתעקשה. לבסוף נכנע עזר לרצונה אך ביקש: "השגיחי על זהרה, אל תתני לה ללכת אפילו צעד אחד לבד. שתהיה כל הזמן על הידיים שלך".
בקברי הצדיקים היה בור סיד לסייד בו את הקברים. באחד הימים ראתה חנינה אנשים שדוחפים את זהרה לבור. . . וזהרה איבדה עין. יש אומרים: "יצאה לחצר, נפלה על פח ויצאה לה העין". עזר רתח מזעם על אשתו והם התגרשו.
חנינה עזבה את מרוקו ועלתה לירושלים עם שני ילדיה יוסף וזהרה והשנה 1895.
בארץ התברר שהיא בהריון שלישי ונולדה לה בת – סוליכה קראו לה. לפרנסתה עבדה חנינה אצל משפחות מכובדות בירושלים, בעיקר אצל משפחת אמדורסקי, "בישלה להם קוסקוס".
הם גרו תחילה בעיר העתיקה ליד רחוב השלשלת - טריק באב א-סלסלה, קרוב לרובע היהודי - לרחוב היהודים - בחאלאדייה - רחוב עבודות הקש - בבית שכור ממשפחת אל-חאלאדי.
יוסף גדל והיה לנער חסון ויפה-תואר. אמו שלחה אותו ללמוד חייטות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, בערבים היה מנגן ב'עוד', אותו כלי פריטה הנהוג במזרח-התיכון, והפליא בנגינותיו את כל שומעיו.
"יוסף היה משכמו ומעלה ובמקצועו היה חייט אמן, בדומה לאביו". בעיר העתיקה, ברחוב סנט ג'יימס שבשוק הנוצרים, יוסף, כמו אביו, היה חייט מעולה, הייתה לו 'אטלייה', בשותפות עם ערבי, ברחוב יעקוב, החנות היתה ב'סוק סבאע'ין', היום זה 'סוק אל חוצור'. עם לקוחותיו נמנו שועי הארץ, משפחות מיוחסות כמו משפחת נאשאשיבי, אפנדי ואפילו ג'מאל פחה שר הימייה ומפקד חזית הדרום, וקצינים גבוהים. הוא עבד גם עבור יהודים אמידים ובעלי מעמד. "היו שם כ- 25 מכונות תפירה".
יוסף נשא לאישה את סולטנה, נערה ממשפחה אלג'יראית ונולדה להם בת - סרפין שמה. הם גרו אז בג'וראת אל-ענב, שכונה מעורבת של יהודים וערבים, מחוץ לחומות העיר העתיקה, סמוך לשער יפו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגר בית המלאכה של יוסף. ימים קשים עברו על היישוב היהודי בירושלים – ימים של מחסור, רעב ומגיפות. הקצינים התורכיים ומעל כולם המפקד העליון ג'מאל פחה, התעמרו ביהודים בכל דרך אפשרית. רבים גורשו מהארץ מהיותם נתינים זרים, נתיני מדינת-אויב. מאות הוגלו לצפון הארץ והפכו בן לילה לפליטים חסרי כל.
כנתיני מדינת אויב שלא התעת'מנו, נאלצו בנותיה של חנינה לעזוב את בתיהן עם משפחותיהן; זהרה עם בעלה אברהם חרוש הרחיקו למרוקו שם נולדה אסתר, ואילו סוליכה עם בעלה חכם מאיר חמו ואמו הגיעו לאלכסנדריה שבמצרים.
יוסף שהיה לנתין עות'מאני נשאר בארץ עם אישתו, בתו ואימו.
השלטונות התורכיים הטילו על תושבי ירושלים היהודים מכסת גיוס; בני העשירים נפדו בכסף ובמקומם נשלחו בני דלת העם.
גרועה ונוראה הייתה גזירת הגיוס. המגויסים נאלצו לעזוב את בני משפחתם שנותרו ללא מפרנס ותומך. יוסף גויס לצבא, לא לפני שהפקיד גט 'על-תנאי' בידי סולטנה, שמא ייעלם בצבא מבלי להותיר עקבות והיא תישאר עגונה. בתו סרפין, הייתה אז בת שישה חודשים.
כבעל מלאכה גויס יוסף ל'טאבור-עמאלייה', גדודי-עבודה שלא נשלחו להילחם בחזית .
ג'מאל פחה ניסה לכבוש את תעלת-סואץ וניגף. "חייליו הושמדו ופגריהם מילאו את המדבר הגדול; נשרים ועיטים עטו עליהם: העיר נתמלאה 'פרארים' – בורחי צבא, רעבים ונושאי מחלות ומגיפות". סמטות ירושלים הסבוכות מלאו בעריקים יהודים וערבים כאחד. מפי העריקים נודע על אימי השרות בצבא: על התעללות הקצינים, כפור, עבודת פרך, רעב, תנאי היגיינה איומים ומחלות אינספור.
שוטרים צבאיים, שכונו 'פחחים' בשל אות הסהר העשוי פח והיה תלוי על חזם, ערכו מצוד אחרי העריקים 'הפרארים', בהסתייעם במלשינים, שפעלו תמורת בצע כסף, והנתפסים נענשו בעונשים חמורים.
אחמד ג'מאל פאשא מפקד הארמיה הרביעית שליטת הלבנט הוציא צו שחייב לגזור דין מוות על כל עריק שלא יסגיר את עצמו בתקופה שתסתיים בסוף יוני 1916. הוא הבטיח למחול לכול העריקים אם יחזרו ליחידותיהם, אך איש לא חזר. נקבע מועד חדש והעריקים לא שבו. בזעמו פקד לתלות חמישה עריקים למען יראו וייראו. העריקים נבחרו לפי מפתח עדתי – שני יהודים, שני ערבים נוצרים וערבי מוסלמי אחד. החמישה נתלו ברוב עם ליד שער יפו ב- 29 ביוני 1916. שני היהודים שנתלו היו משה מלל ויוסף אמוזיג.





צאצאי המשפחה ששמרו על תמונה זו מדור לדור טוענים כי התלוי הראשון משמאל הוא יוסף ולידו משה מלל. הגרדום הסמוך הוא לנוצרים ואילו הבודד הוא למוסלמי.

יוסף שירת כחייט במחנה צבאי בבאר-שבע. פעם אחת שלח אותו מפקדו לירושלים לקנות בדים, כדי לתפור עבורו שתי חליפות מהודרות. הוא ציידו באישור-מעבר לשלושה ימים, ואמר לו: "אל תגיד שאתה תופר בשבילי חליפות, אם ישאלו אותך תגיד שנשלחת לקנות בד ותראה להם את אישור-המעבר".
יוסף פתח את בית המלאכה שלו בירושלים ועבד מחמש בבוקר עד שתיים אחר חצות, ולא נח ממלאכתו אלא זמן קצר, בשתיים בצהריים, כדי לאכול ולישון מעט. חנינה הייתה ממתינה לו עם ארוחה חמה.
המלשינים שראוהו סברו בטעות שהוא עריק. בארבע בבוקר באו ואסרו אותו. הוא סיפר לחוקריו את סיפורו, ואף מסר להם את שם מפקדו. ואמר שאישור-המעבר נמצא בבית אימו. אלא שבינתיים אותו מפקד קיבל פקודה להתייצב לתורכיה בדחיפות, ולא היה את מי לשאול.
"חנינה באה ל'קישלה' ליוסף; אמר לה: תביאי לי את המכתב שנתתי לך, והכול יבוא על מקומו בשלום. חיפשה בכל מקום את האישור ולא מצאה. לקחה מפתחות וחיפשה גם בדירות של הבנות, בספרי הקודש, אך לשווא. בבקרים הייתה הולכת ל'קישלה' עם חברה ערבייה לבושה ב'מלאייה', כמו הערביות כדי להסתיר את פניה והביאה חלב חם ולחמנייה לבנה, במשך שבועיים, ואחר כך הייתה שבה לביתה לחפש את האישור".
"לבסוף, מצאה את האישור בספרייה של חכם מאיר חמו, בעלה של סוליכה ושמחה מאוד. בשמחתה היא לא מיהרה להביאו, אלא כמנהגה חלבה את העז, הרתיחה את החלב על הפתילייה והכינה את הלחמנייה לבן. בדרכה אליו פגשה באנשים ממררים בבכי, אמרה להם: 'מה זאת אומרת, האישור נמצא בידי, יוסף בני ממתין לי'. האנשים החזירו אותה בבכי קורע לב ולא נתנו לה ללכת".
בעת ביצוע גזר הדין העמידו ליד שער יפו חמש קורות עץ ובראש כל קורה טבעת ברזל אחוזה בחבל. יום א'.
ואלה שמות הנתלים: משה מלל יהודי ספרדי ששרת במלון אמדורסקי הצופה על פני 'בריכת חזקיהו' [מלון 'מדיטראן' לשעבר. כיום מלון 'פטרה'] ואחר-כך עסק גם בעמילות מכס; יוסף אמוזיג החייט. הנוצרים: איברהים אנדלפט ומוסא סוס מתושבי ירושלים; המוסלמי: אחמד אלוצו, גם הוא מתושבי העיר.
לפני התלייה באו שני חכמים יהודים, שני כמרים ושייח' לאפשר לנידונים להתוודות לפני מותם. אחר כך אפשרו להם לבקש בקשה אחרונה. מלאל ביקש לשתות, ויוסף ביקש לגבות את הכסף שאנשים חייבים לו עבור אמו האלמנה והשכולה, ושהבעלים של אחיותיו יישמרו עליה. יוסף לא הראה שום סימני פחד ובאומץ לב ניגש למקום התלייה ובקול נוגה שר ביהודית-ספרדית שיר עצוב. הוא דרש שיסירו את הכיסוי על עיניו, אך לשווא, שכן הדבר היה מנוגד לחוק. [רק אחרי התלייה היו מסירים את כיסוי העיניים כדי שהקהל יראה את פני האנשים] יוסף, קיבל את גזירת המלכות באמירה: 'דינא דמלכותא דינא'.
"היה זה חוואג'ה יוסף בראזאני  שהקריא וידוי ו'שמע ישראל' להרוג המלכות -משה מלל לפני מותו. ויש לשער שכך גם לגבי יוסף אמוזיג" כתב הסופר יעקב יהושע.
בעת התלייה נכחו במקום שר המשטרה ג'לאל-אלדין ביי, ושר הקומיסיה, מושל העיר עזאת ביי, פקידי צבא, שומרים מזוינים ובאי כוח הכנסייה הסקוטית. לאחר הטקס, התליינים משכו בחבלים וגופות הנאשמים עלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. נשמת שני היהודים יצאה כששפתיהם דובבות 'שמע ישראל'.
התליין של החמישה היה ז'נדרם יהודי בשם מרדכי ששון, שהיה שומר בבית-הסוהר."הוא היה חברו של יוסף וליווה אותו עד לתלייה וכל הזמן בכה".
"לפני שער יפו היה המון רב של אחינו בני ישראל, כולם מתפללים ובוכים. משמר כבד עמד שם ולא נתן לאיש להתקרב אל עץ התליה, בכל זאת הצלחתי קצת יותר קרוב לעץ והספקתי לראות את שתי גופות התלויים כשלשונם בולטות החוצה, ופניהם חיוורים עד כדי כך שאי אפשר היה להכירם"כתב ביומנו יצחק קואינקה
מטעם הרבנות הוכרז ביטול מלאכה, תענית וסליחות.
המון רב התבונן במחזה. לפני שהורדו הגופות הצלם ח'ליל ראד צילם את הנידונים תלויים. בתשע בערב הם הורדו ממקום התלייה. מסרו לחנינה את גווייתו של יוסף והוא הובל לקבורה בהר הזיתים בטרם מלאו לו שלושים שנה, "לא הרחק מקברו של רבי חיים בן-עטר".

"רכוש אימו נבזז על ידי התורכים" ציין הרב חכם אפרים לוי מארכיון ירושלים.

במשך שמונה חודשים הייתה חנינה משותקת, ואחיה שהיה אז בארץ דאג לה.
לאחר התלייה אסור היה להזכיר את השם יוסף בבית. כשנולד לסרפין בן נתנו לו את השם יוסף [לימים יוסף טורקמן]. אמו לא קראה לו בשמו, עד שהגיע לבר המצווה שלו ואז אמרו לה שאין לה ברירה.

כששמעה סוליכה שהייתה בגלות מצרים שתלו את אחיה רצתה להתאבד "היא ניסתה לזרוק את עצמה תחת הטראמוואווי".[הרכבת]

צללים
קיימות גם גרסות אחרות לנרטיב המשפחתי שסופר לעיל:
יש המספרים כי חנינה וחברתה הערבייה בלכתן ל'קישלה' ראו ליד שער יפו את ההוצאה להורג בתלייה. הערבייה הרימה את ראשה ראתה מה שראתה ואמרה לחנינה: "תחזיקי מעמד ואל תוציאי הגה. אם תצעקי, יהרגו את שתינו, חנינה ראתה את בנה – ראשון בשורת הנתלים מוצא להורג – ושתקה.
יש המספרים שהתורכים באו לבית המוכתאר היהודי של העיר העתיקה מחלוף חזן, לחפש אצלו עריק מתחבא, והוא, שחשש, כך אומרים, לגורל בנו, שלח את החיילים ל'אטלייה' של יוסף. אומרים שזו הייתה האמא ששלחה את החיילים. . .
יש אומרים שאחרי שתלו את יוסף, התאבד אותו הבן בבריכת הסולטאן.
מספרים גם כי כשנודע בלילה ל'וועד-המאוחד' של כל ה'כוללים' בירושלים כי יצא דינו של יוסף להיתלות, התאספו כמה מהם וטיכסו עצה איך להצילו, אך נוכחו לדעת כי ניסיונותיהם ומאמציהם לא צלחו.
"כשאסרו את יוסף, היה ערבי מכובד אחד, שהיו לו שמונה ילדים שאמר, כי יבחרו להם התורכים את אחד משמונת ילדיו ויעשו בו כרצונם ובלבד שלא יהרגו את בנה יחידה של חנינה".
"זעליג שניצר, זה שהבן שלו, פייבל הרג ערבי במאורעות, היה מוכן לתת את הבת שלו כדי שישחררו את יוסף"
עוד מספרים כי חנינה: הלכה אל ארמון הפחה להתחנן על בנה יחידה, אך השומרים לא נתנו לה לגשת. גם את האישור לא רצו לקבל. למחרת ניתלה בנה.
"חנינה זכרה, שהיא שמה את האישור באחד מספרי הקודש" סיפרה אסתר. סרפין סברה - שהיא שמה את האישור במטחנה של הפלפל ואילו תמר– היא זו שסיפרה כי חנינה מצאה את האישור בספריה של אביה חכם מאיר חמו.


סוף דבר
"כשנהרג יוסף, לקח השותף הערבי את הכול".
חנינה יחד עם אימה ואחיה נשארו בירושלים במשך כל המלחמה וחיו בעוני וברעב.
המצב הכלכלי בירושלים היה נורא. רבים מכרו את כלי ביתם כדי להשיג פת לחם של דורה או סובין. רבים ניזונו מעשבים, תורמוס וקליפות תפוזים. לכך נוספה הבצורת ומכת הארבה. רבים גוועו ברעב והתגוללו בחוצות. ירושלים הפכה לעיר שגבריה נמלטים ונשותיה זנו עם חיילים אוסטרו-הונגריים בעבור פת לחים ומעט חלב לילדים.
"במקרה שאחד אכל תפוז היו עומדים כמה אנשים מסביבו כדי לקבל את הקליפה"
לפי אחד המקורות:
. . . אנשי הצבא התורכים, ואף הגרמנים, בשבתם שנים בירושלים, הרבו לשחת את המידות בבנות העיר הקדושה, והפריצות רווחה בכל העיר, ואף בתוך בתי ישראל. העוני והרעב הם אבי כל חטא ועוון. נגע הפריצות פשה בבתים רבים מאחינו, וגם מבנות יקירי ירושלים התמכרו לבושת...
התורכים כאמור גירשו - מהיותם נתיני צרפת - את זהרה ומשפחתה למרוקו ואת סוליכה ומשפחתה לאלכסנדריה - שם היה בעלה, מאיר חמו למנהל בית-ספר של 'אליאנס'.
ב1918- חזרו זוהרה וסוליכה עם משפחותיהם לירושלים. לעיר העתיקה. זוהרה הלכה לעבוד בבית היתומים 'דיסקין', וסולטנה – הייתה לתופרת עלית.
סולטנה, אלמנת יוסף, שישבה בבית אביה, התחתנה עם אלמן [הסבא של חברת לח"י, חברת הכנסת לשעבר, גאולה כהן. האמא של חבר הכנסת צחי הנגבי] ושמו: בנימין ליבכר, יליד הארץ שמוצאו ממרוקו הספרדית ולו בת אחת [היא האמא של גאולה כהן. שם אשתו הראשונה היה: אסתר גאולה שנפטרה, כך אומרים בלידתה.] לסולטנה ובנימין נולדו עוד שני ילדים בן ובת.
את סרפין המשיך לגדל אביה של סולטנה.
כשהייתה חנינה הולכת בסמטות העיר העתיקה, בירכוה הנשים הערביות: '" סבאח אל חיר אום יוסוף' "בוקר טוב אם יוסף", ענתה להן: "אללה מה יסבתכם, אי חיר ג'מאל פחה" " שלא יהיה בוקר טוב לג'מאל פחה".
כשיצאה משער יפו, מצד שמאל היו חנויות ותחנת אוטובוס מספר 1. שם נתלה יוסף. בהגיעה לשם איחלה למקום שלא יוותרו שם קיר על קיר ואבן על אבן. . .
"הסוף של ג'מאל היה שהכלבים אכלו את הנבלה שלו", לאומנים ארמנים הרגו אותו בטיבליסי ב-21 ביולי 1922 .
הצלם ח'ליל ראד, שצילם בזמנו את הגרדום, הציג בחנותו, לאחר כניסת האנגלים, את התמונות המזעזעות המנציחות את חמשת העריקים כביכול, תלויים בשער יפו, לצד התליינים נראה עומד תורכי לבוש במדים הדורים.
בחנות 'בצלאל' שבעיר העתיקה הוצגו גם התמונות מהתלייה של יוסף, מספרים כי איברהים אל-חבש, ערבי, ידיד המשפחה שמע זאת, קנה את כל התמונות מהחנות וקבר אותן באדמה. מספרים גם כי יום אחד, אחרי שחזרו לארץ, שמעו זוהרה וסוליקה כי בחנות 'בצלאל' בעיר העתיקה יש תמונות מהתלייה של יוסף. הם הלכו לחנות ואמרו: אם יש לכם תמונות של ההרוגים, אנחנו רוצות לקנות. הוציאו להם הרבה מאוד תמונות. זוהרה שראתה את אביה תלוי התחילה לצעוק וסוליקה לבכות והם הלכו משם.
לפי גרסה אחרת עברה שם יום אחד אימו השכולה של משה מלל ראתה את תמונת בנה התלוי מוצגת בחלון הראווה, וצנחה ברחוב מחוסרת הכרה. מאז החרימו האנגלים את התמונות ואסרו להציג אותן.
משה מלל, כך אומרים, היה בן יחיד, לאמו האלמנה קראו וידה. בשנת 1915 משה מורינו מלל והיה ברשימת הנקראים לגיוס לצבא העותומאני וכתובתו באבאאלכליל, הוא נשלח לשרת בדמשק, ולאחר הפסח יצא לחופשה באישור מפקדו ובידו אישור-מעבר. הוא נסע ברכבת לירושלים לאימו והם עשו את השבת יחד. כשהגיע המועד לחזור, הוא יצא לתחנת הרכבת בלוויית אימו, ה'פחחים' עצרו אותו כי האישור נשכח בבית. הוא קרא לעבר אימו: 'תמצאי את האישור, הוא נשכח בבית. ותביאי אותו לקישלה. . '.
מיהרה האם לבית והחלה לחפש, אך לשווא. וככל שהזמן עבר פחדה גבר."והיא מהפחד בוכה וצועקת, וכולה חיל ורעדה, וככה כל הלילה היא בבית לבדה מחפשת ובוכה". רק בבוקר מצאה את האישור, ומיהרה ל'קישלה'. היא נכנסה לקצין ואמרה לו: 'הנה אישור- המעבר, השב לי את בני. . ' לקח הקצין את הנייר, הציץ בו ואמר לה: 'תוכלי לקבל את גופתו. . . . '
לאחר מותו נטרפה דעתה ומקץ כמה שנים התאבדה.
"חנינה נהגה לערוך אזכרה גם למשה מלל, כאילו היה בנה, וזהרה המשיכה בכך שנים".
והנה הסיפור על משה מלל פי יומנו של חברו הטוב יצחק קואינקה באדיבות גב' פלורה אביטל ארכיון העיר ירושלים ואפרים לוי מארכיון העדה הספרדית בארכיון העיר ירושלים:
"משה מלל, [מהליל] צעיר מימין משה, [נתלה] בעוון זיוף וואסיקה – רשיון. וואסיקה כזו היה מקבל כל משוחרר מהצבא או חייל שיצא לחופשה.
משה מלל יתום מאביו היה, אך גם נער מוצלח. אמו הייתה הכובסת בבית מלון אמדורסקי אשר בכניסה לרחוב הבטרק, ע"י שער יפו. הוא היה יפה תואר ועליז. חי כמעט בקביעות במלון וכך למד לדבר וקצת גם לכתוב הרבה שפות. טורקית, גרמנית, צרפתית – מבית הספר – חוץ מספרדית, עברית וערבית. עם הצבא הסתדר יפה. הוא היה המתרגם בין הקצינים הגרמנים והטורקים.
לבחור הייתה אהובה בשם ריינה-מלכה מזרחי בתו של הצורף מר משה מזרחי, גם היא בחורה יפה ומשכילה, היא הייתה אחת משלושת [משלוש] הבנות הראשונות אשר גמרו בהצלחה בי"ס אליאנס. אחריה באו העלמות שרה דבש אשר נישאה לדוד זמרו ושרה גיניו אשר נישאה לבן דודה ר' בוכור גיניו.
[. . . ]
. זה השיר אשר היו מייחסים למנוח משה מלל, אשר הושר בפי ההמון:
לה סולידאד די לאס נוג'אדאס, מוי דסוויאדאס, אך, יו לאס פאסי
[הבדידות של הלילות, מאטד בודדות, אך, אני עברתים]
ריו פוריינטי, וייני דינפ'וריינטי מיזואו לה ג'ינטי, אך, מאיג'ידייאן
[נהר זועף ממול עובר, גם ההמון, אך, עלי הוא מרחם]
פידרי אופ'יסיו בייניס אי ויסיו, פ'ורטי קרידה, אך, נון טלקאנסי
[איבדתי מקצוע, הון ומרגוע, בגללך יקירתי, אך, לא הישגתיך]
יסמין גולוריוזו דמי ריפ'וזו, מירה טי איספ'וז'ו, אך, טנפ'ריר פור טי
[יסמין ריחני, הבה לי מנוחתי, הסתכלי בארושך, אך, סובל הוא בגללך]
איל ריו פסה, לרינה קידה, איל אמור קימה, אך, מי קוראסון
[הנהר עובר, החול עוצר, האהבה שורפת, אך, את ליבי]
איל דיו דיל סייל, מי דיו ריקיווה, מי דיו טריטיזה, אך, אי קוראסון
[אל עליון שבשמים, נתן לי עושר, נתן לי עצב, אך, באהבתי]
האומלל משה מלל, יצא מאלמוניותו, זכה לגדולה ותהילה רק אחרי תלייתו. חודשים רבים בכו אותו כל בני ירושלים, וביחוד בני ימין משה. זמן רב לא פסקו לדבר עליו ולהללו. שרו שיר זה ויש אומרים שהוא היה מחברו. כל לילה היו באים בני ירושלים אל מתחת לחלונות בית הסוהר לשמוע את שירו זה. אנו השכנים של אהובתו ריינה, היינו שומעים, עוד בהיותו חופשי, בכל לילה שר ומנגן על כנורו [גיטרה] שירי אהבה לבחירת ליבו.
בן עשרים ושתיים היה בעת עלייתו לגרדום הי"ד".
לפי פנקס פרנס נתלה ביום כח סיון תרע"ו 29.6.1916 נטמן בהר הזיתים בחלקת צור .
ריינה אהובתו לא נישאה במשך שלושים שנה נשאה ליעקב יאיר ילדה את סימון ומואיז  הקטן משירו של יוסי בנאי.

חנינה נפטרה ביום ג' 12.8.1943 ונטמנה לבקשתה סמוך ככל הניתן על פי ההלכה לבנה יוסף שעל מצבתו המקורית, כך סופר נכתב: "טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו". המצבות המקוריות שלה ושל בנה יוסף נעלמו בזמן הכיבוש הירדני. לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 חודשו המצבות על ידי זהרה אחות יוסף באמצעות קבלן המצבות הירושלמי רפאל פרנס.
לימים, אסתר אזולאי, באחד הקונגרסים של 'הפדרציה הציונית' נפגשה עם אנשים בעלי שם המשפחה מלל, היא שאלה אותם אם יש להם קשר למשה מלל, אך לצערה לא היה להם קשר. לעומת זאת, היא מצאה את אחד האחיינים של משה מלל, שבא להתחקות אחר העבר של דודו. היא יכלה לתת לו רק את התמונה המצמררת של התלייה. .
בנוסף לבנה של סרפין גם הבן של אסתר נושא את השם יוסף. היא החליטה לקרוא לבנה על שמו כי ערב לידתו חלמה כי היא רואה את דודה מהלך עם ג'לביה לאורך הרובע הארמני.
בנה של סוליכה, נושא את השם יוסף, יוסף חמו כשנולד להם בן הם קראו לו יוסף, אבל סוליכה לא הייתה יכולה להוציא את המלה יוסף מהפה שלה - והייתה קוראת לו 'חביבי' [ה'בית'ים דגושות.] עד שגדל.
"גם בנו של הדוד מצד זהרה, חנניה חרוש נושא את השם יוסף, יוסף חרוש. "

כשנשאל אחד הרבנים מה דעת ההלכה בנושא - קבע: משה מלל ויוסף אמוזיג נהרגו על פי דין המלך של אומות העולם. הם שייכים להרוגי מלכות של עכו"ם שאינם הורגים כדין. כפרתם מיידית, גם אם לא עשו תשובה לכן אין למנוע מהם, כדין ההלכה, כל דבר הניתן ל'הרוג מלכות' כאמור: 'הרוגי מלכות מתאבלים עליהם, ואין מונעים מהם כל דבר. . . '.
לשאלתנו מדוע לא עשו זאת מטעם מדינתנו ומוסדותיה?. אמר לנו – "זו שאלה פוליטית". אמר ולא יסף. .



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"אריאל" – כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 176, נובמבר - דצמבר 2006. תחת השם "יוסף אמוזיג" בעריכת אלי שילר.


עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים
עזרה צמרת רבקה אביבי.




לאיתור הקברים של יוסף אמוזיג ומשה מלל בהר הזיתים, כנסו לקישור


4 תגובות:

  1. מר ישראלי, התוכל להתקשר אלי בבקשה
    naomi.caruso@sympatico.ca

    השבמחק
  2. מר ישראלי שלום
    אני חוקר על אליהו בו אמוזג
    האם ידוע לך מה הוא ליוסף אמוזג?

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום רב,

      לבקשתו של עודד ישראלי, הריני משיבה לשאלתך: אכן קיים קשר משפחתי בין הרב אליהו בן אמוזג לבין הרוג מלכות יוסף אמוזיג. הם מענפים שונים של משפחת אמוזג/אמוזיג, שמקורה במרוקו. יחס הקירבה מובא בחיבור: תולדות בני אמוזיג - העורך, אהרון אמוזג, שחקר את שרשי משפחתו.
      כתובתו Aharon Amozeg

      amozega2@alumni.technion.ac.il

      צמרת-רבקה אביבי

      מחק
  3. מסלול קברי צדיקים שעובר בקיברו
    http://mountofolives.co.il/he/news/%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%A6%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%9D/

    השבמחק