יום שבת, 20 באוגוסט 2011

יואב שרמיסטר – נספה בהפצצה הגרמנית במושבה

15.1.1918 – פתח-תקווה


בית העלמין 'סגולה' פתח-תקווה

טכסט:

ציון ונפש

לבני בכורי ילד חמודות

הקדוש יואב בן חיים שרמיסטר

(בר דרומא)

נספה בהפצצה הגרמנית

ביום ג' ב' בשבט תרע"ח

והובא לקבורות אי-פה בין השורות

ת נ צ ב ה

מלחמת העולם הראשונה

אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה. רוסיה באה לעזרת סרביה, גרמניה – לעזרת אוסטריה. לרוסיה התחברו במלחמה צרפת ואנגליה, תורכיה ניצלה את ההזדמנות וכרתה ברית עם גרמניה, ונכנסה למלחמה נגד אנגליה וצרפת. אנגליה הייתה שכנה – אויב במצרים! – ותפקיד תורכיה היה לכבוש את מצרים. אבל הצבא הבריטי – חיל המשלוח המצרי - הדף את התורכים, כבש את באר שבע ועזה.

נובמבר 1917. המושבה פתח תקווה במצור. פליטי יפו - תל-אביב שם, רעב, סוחרים ומספסרים גם ברישיונות. אחדים מאזרחיה נכלאו בבתי-כלא שונים בתורכיה ובדמשק ואחדים גם מתו בגירוש זה.

הצבא הבריטי עלה מדרום בשלושה ראשים: האחד על נבי-רובין השני על רמלה והשלישי על דהריה - לירושלים.

תחנת הרכבת בצומת וואדי סאראר נכבשה. החזית התורכית פוצלה לשניים - נמל יפו במערב ואזור ירושלים במזרח, יפו נכבשה. המאמצים הבריטיים הופנו לירושלים.

הצבא התורכי החל לסגת מפתח-תקווה בלי סדר, משטר ומשמעת, רעבים ומחוסרי כל.

עזבו אחרוני התורכים את המושבה תוך מעשי ביזה והעבירו את שארית הציוד המלחמתי מעבר לירקון - לראש-העין - אלה הלכו והאנגלים טרם נכנסו.

חודש ימים המושבה בקו החזית טעמה טעם גירוש תורכי צפונה. האנגלים גירשו את אוכלוסייתה מערבה.

לאורך הירקון וגבעות מגדל-צדק חנו התורכים, מפגיזים את המושבה. ביום שלישי ג' שבט תרע"ח נהרגו 6 אנשים בהם ילד אחד - יואב שרמיסטר, בן שש.

ואלה תולדות

ניסן אחיהם של לאזאר, שאול ואיטה-דבורה ובנם של פייגה וולוול מנדלובסקי נולד כהוריו בעיירה וולקוביסק, במערב ביילורוס,

ניסן נשא לאישה את אסתר בוניה בת ר' אשר. בתם חנה פייגה נישאה לבנו של ר' אליהו - לקיים קדיש שרמיסטר בעל רפת גדולה באחוזה וירקי ליד וולוקוביסק. הזוג שרמיסטר הולידו את חיים-ולוול, משה-אשר, אליעזר-יהושע, שמואל וירוחם.

חיים-ולוול נולד י"א תמוז תרנ"ב [1892], קיבל חינוך מסורתי ב'חדר', בישיבות מיר וסלובודקה. נשא לאישה את חיה בת אליעזר קליר ערב עלייתם לארץ והוא בן 19.

כל התשעה עלו לארץ באלול תרע"א 1911 – העלייה השנייה.

איטה-דבורה, בעלה רבי נחמן ברזובסקי וילדיהם היגרו לארצות הברית, לשיקאגו, והצטרפו למשפחות לאזאר ושאול מנדלובסקי/ מנדלוביץ שהיגרו לפניהם.

בהגיע משפחת ניסן מנדלובסקי לארץ-ישראל, לירושלים היה האיש, כציוני, פעיל בהבאת יהודים לארץ.

קדיש שרמיסטר, רעייתו חנה-פייגה וארבעת ילדיהם התיישבו בסג'רה מטעם יק"א, כמומחה למשק חלב. אבל שבועיים-שלושה לאחר מכן, בראשית תרע"ב, נטש קדיש שרמיסטר עם משפחתו את סג'רה "ותוהה ונבוך ואובד עצות עבר לפתח-תקווה והתיישב בה ישיבת ארעי כפועל שכיר יום המחזר על עבודת יומו". סיפרה מוריה סימון לבית שרמיסטר

פתח–תקווה: 1,800 נפש 19,000 דונם. הרבה עצי שקדים ופרדסים.

בנם הבכור חיים-זאב בר דרומא, כך קרא עכשיו לעצמו בעברית –עם אשתו כבר שם. עם הסמכה לרבנות. בשנותיו הראשונות עבד בפתח-תקווה כמורה וככזה הוא לימד גם במושבות יהודה ותל-אביב. בנם בכורם – יואב נולד במושבה בשנת 1912

זכה סבא ניסן לראותו ונפטר ב כ"ט אב תרע"ד –1914 21.8 אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה אך בטרם הצטרפה תורכיה לצד מעצמות-המרכז - גרמניה ואוסטריה-הונגריה, נקבר בהר-הזיתים בירושלים.

אשתו, אסתר בוניה עברה לפתח-תקווה, לגור עם בתה חנה-פייגה וחתנה הפועל קדיש שרמיסטר על ארבעת ילדיהם- משה בן 18 אליעזר, שמואל ו ירוחם בן 10.

המלחמה וזוועותיה

ב- 30 באוקטובר 1914 הסולטן התורכי, ח'ליף האיסלאם, מחמד רשאד, הכריז 'ג'יהאד' -מלחמת קודש על הכופרים אויבי האימפריה העות'מאנית - 'מעצמות-ההסכמה' - רוסיה, צרפת ובריטניה. בטלו זכויות הזרים , אזרחיהם גורשו. גם מפתח-תקווה - "האדון פישלזון נתין אנגלי, התורכים גרשו אותו מהארץ וביתו עמד ריק מדיירים". הגביר פרץ פסקל ברח למצרים.

הניתוק מאירופה היה מיידי וכמעט מוחלט. המושבות נפגעו: צרפת חדלה להיות מעצמה בתורכיה. יק"א גם היא מחוץ לחוק, נתיני אויב . אי-אפשר היה לייצא מוצרים חקלאיים ולייבא מזון ודלק. הפרי בפרדסים נרקב והמוטורים בבארות שבתו. הצבא התורכי צבר את רוב המזון הזמין וגרם בכך רעב כבד לתושבים. בתענית אסתר תרע"ה סבתא-רבא אסתר-בוניה נפטרה. על מצבת קברה בפתח-תקווה נכתב "מתה בזמן הרעב הגדול".

בפסח 1915 שמעו על 'הגדוד העברי' של טרומפלדור שיצא מאלכסנדריה ונלחם לצד הבריטים בגליפולי והארבה היכה בפרדסי המושבה. אהרן אהרונסון מזכרון-יעקב נלחם בו.

ינואר 1916 - ספינות מלחמה צרפתיות הפגיזו מטרות בסביבות נמל חיפה. במאי - אניית קיטור בריטית ירתה 25 פגזים על הסירות וספינות המפרש שעגנו במימי יפו. נפגע גם בית-החרושת למתכת של הגרמני וואגנר . ספינות אמריקאיות הביאו מזון וכסף לישוב הרעב.

בעיצומה של המלחמה, לפני הניסיון הכושל של הצבא העות'מאני לחצות את תעלת סואץ, בכ"ד תמוז תרע"ו [25.7.1916] מת קדיש שרמיסטר בטרם מלאו לו 52 ונקבר במושבה, בפתח-תקווה. "אדם ישר דרך. משכיל אל דבר אמת, שוחר תורה, חונן ונותן לכל דבר שבצדקה" נכתב על מצבתו. זמן מה לאחר מכן לקתה אשתו חנה בעינייה. כמה חודשים לאחר מכן נולד לחיים וחיה בר דרומא בנם השני ; קראו לו על-שם סבו - קדיש.

התורכים החלו לגייס צעירים לצבא. משה התחמק.

מפקד הארמיה הרביעית מושל האזור אחמד ג'מאל פאשה. איש "התורכים הצעירים". רודף זרים טבח בארמנים טבח מחריד. אחריהם בא תורם של מנהיגי הערבים, אלה נרדפו ונתלו כחשודים בשאיפה לעצמאות מדינית בחבליהם. וגם הציונים, עמדו בתור - בערב פסח תרע"ז, ה-6 באפריל 1917. על פי צו המושל הצבאי יצאה גזרה: על היהודים לעזוב את יפו במשך ארבעים ושמונה שעות. כ- 8 אלפים נפש יצאו לגלות. אומללים היו. שילמו מאה ומאתיים פראנק בעד עגלה מיפו לפתח-תקווה.

. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שאפשרו להם לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמם מכספם. אחדים, כמו האחים רבינוביץ, פוגלסון וכדומה הרחיקו עד לדמשק. בפתח תקווה נשארו כאלף גולים.

הידיעות מספרות כי הדרכים אל המושבה מלאו באנשים, נשים וטף הסובלים רעב וקור. בשוליהם מוטלים מתי-מצווה, רובם עשירים שנרצחו על-ידי הערבים אחרי שגזלו מהם את כל כספם. המגורשים חסרי האמצעים התגוררו בסוכות מאולתרות. "רחובות פתח-תקווה ופרווריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי אקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו" כתב נחום גוטמן ב'שביל קליפות התפוזים' .

תושבי השומרון והגליל, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו בעגלותיהם לעזרת המגורשים בתובלה, במזון ומטבעות זהב. הצפיפות, האבטלה והרעב במושבה גברו.

באפריל 1917 ארצות-הברית נכנסה למעגל הלחימה לצד 'מעצמות ההסכמה'.

בספטמבר 1917 תפסו התורכים יונת דואר ודרכה את רשת הריגול של ניל"י. לכדו את נעמן בלקינד וסחטו ממנו מידע. באוקטובר נאסרת שרה אהרונסון היורה למוות בעצמה בזיכרון-יעקב.

באוקטובר יוסף לישנסקי עבר במנוסתו דרך פתח-תקווה: התחבא בפרדסו של פסקל רחץ בבריכה , ונלכד ליד נבי-רובין בדרום. חוקריו התורכים הוציאו ממנו פרטים על אנשי 'השומר'; הנאסרים הובלו לכלא בדמשק. אימה ביישוב. בריל, קלוואריסקי ודיזינגוף ניסו לשכנע את ג'מאל פחה להפסיק את הרדיפות נגד הישוב כולו רק בשל מעשה הריגול של בודדים. טבח הארמנים הדהד בכל רחבי האימפריה.

ב-31 לאוקטובר 1917 התחילה המתקפה הבריטית הגדולה בדרום ארץ-ישראל בה נטלו חלק רבבות חיילים ביניהם אלפי חיילים הודים, אוסטרלים וניו-זילנדים, הם כבשו את באר-שבע בפעולת הסחה – ינואר 1917. הצרפתים שלחו לחזית את 'לגיון המזרח' ובו יחידת חיילים ארמנים שואפי נקם שגויסו ביוון.

התורכים החרימו מכל הבא ליד, בעיקר בהמות עבודה, מזון ומספוא. גם צינורות השקיה מברזל ומוטורים מבארות הפרדסים. התפרצו לבתי המושבה ולחנויותיה והחלו במעשי ביזה, הרס והכאת תושבים. הנפגעים, אזרחי 'מדינות המרכז' , פנו לקונסולים הכלליים בירושלים - של גרמניה - ד"ר ברודה ושל אוסטריה - ד"ר קראוס ולקונסול הגרמני ביפו - שבינגר - התערבותם אצל השלטונות המקומיים - עזרה. לא למשפחת שרמיסטר, אלה כבר 'התעת'מנו', ויתרו על אזרחותם הרוסית מפחד הגירוש.

המוכתר - משה פנחסוביץ, חותנו של המוח'תר הראשי אברהם שפירא, הנפיק 'וסיקות' - תעודות שחרור מהצבא - כלומר אישור שהאנשים עובדים אצלו בחטיבת עצים עבור הסקת רכבות הצבא התורכי.

מחיר תעודה כזו עבור משה שרמיסטר בן ה 19 הוא מאתיים פרנק, בזהב. התעודה טובה לשלושה חודשים.

שוטרים תורכים הקיפו במוצאי שבת לעת תפלת 'מעריב' את בתי-הכנסת וחיפשו 'פראיירים', משתמטים. בני שרמיסטר הצליחו להתחמק. אמרו שקבלן ערבי מכר 'וסיקות' מזויפות.

הבריטים קרבים, הדי יריות מדרום. המושבה מנותקת.

האיכרים נרגשים. מגידי החדשות מפיצים שמועות, בונים קומבינציות. חוששים שהתורכים עלולים לפני הנסיגה לערוך טבח באוכלוסיה היהודית. כמו הטבח הנורא שערכו בארמניה.

מלבד השמועות, מקור מידע חשוב לתושבי המושבה שימש הביולטין - 'עיתון' יומי - שהדפיס בהקטוגרף יצחק יעקב ילין ביפו אחרי שהשלטונות סגרו את עיתונו 'המוריה' בירושלים על שהפר את הצו שאסר על העיתונות לעסוק בעניינים מדיניים.

הצבא התורכי נסוג. רגלים ופרשים חובשי כובעי-בד משולשים. מתחנת ראס-אל-עין יוצאות רכבות ארוכות עמוסות חיילים. גם על הגגות. בלי סדר, בלי משטר, בלי משמעת, ומחוסרי כל - בלי רובים, בלי חפצים, בלי ילקוטים, קרועים ובלויים. פושטים יד ומתחננים ל'אק מק' [לחם]. "צבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שלא ידעו על מה הם לוחמים".

התורכים העמידו תותחים על גבעות הבור ובתוך כרמי-הגפנים וגני השקדים בשטחי חזרזור. אחד גם ליד מלון גיסין. בגן הילדים הקימו תחנת טלגרף וטלפון

המושבה בקו-האש; "אוירונים גרמנים מטרטרים וסואנים במרומי הרקיע כל היום" כתב מרדכי בן הלל הכהן ביומנו.

איכרים גרמנים מוילהלמה ומשרונה ומן העשירים ביפו באו לפתח-תקווה אל מכריהם היהודים בהצעה שירשמו את בתיהם ואדמתם על שמם, חששו כי האנגלים יחרימו את נחלותיהם.

"לפנות ערב באו מיפו והודיעו, שהאנגלים נכנסו אל העיר" . 16 לנובמבר.

למחרתו הגיעה מדגניה עגלת 'המשביר' של מאיר רוטברג עם תבואה לפתח-תקווה. העגלה האחרונה.

התורכים הרסו את הגשר שבין תחנות הרכבת רנטייה וראס-אל-עין, הכינו לפיצוץ את שני הגשרים שעל הירקון: את גשר הברזל שעל יד פרדסו של ברג עליו עבר הכביש הראשי יפו – שכם, ואת גשר העץ הצר שבין סכר המים של טחנת אבו-רבח לבין הגדה הצפונית של הירקון. הבריטים הפציצו מן האוויר.

באותו לילה פשטו התורכים במושבה, שדדו סוסים ולקחו מכל הבא ביד. עם שחר עזבו. את הציוד המלחמתי העבירו מעבר לירקון. המושבה ריקה.

אלה הלכו והאנגלים טרם נכנסו.

ששה פרשים בריטים מכוחותיו של הקולונל מאלדרום, שפטרלו באזור נכנסו למושבה, השקו את סוסיהם מים ויצאו. אין להם הוראות לכבוש את המקום.

המושבה ריקה מצבא. הצעירים יצאו אל גבעות השקדים מסביב למושבה, במקום שעמדו התותחים התורכים - שוחת-הגנה, בתחתיתה מוטלים רובים אחדים, ובצדה - ערמת פגזי תותח ערוכים בפירמידה ועוד אחת ועוד . משה, אליעזר, שמואל וירוחם היו בין העטים על השלל.

הצבא התורכי התחפר על יד בחריה - מעבר לירקון.

המושבה 'שטח הפקר'. למעט פטרולים בודדים, נמנעו הבריטים מלהיכנס למושבה ולשהות בה.

תושבי המושבה לא ידעו מה גורל השטרות התורכיים הנמצאים בידם, כסף רשמי אחר לא היה .

ליצני המקום אמרו כי הגנרל האוסטרלי שובל היושב במושבה רחובות אינו יודע כלל על דבר מציאותה של פתח-תקווה, כי לו ידע כי ישנה מושבה עברית על דרך נסיגת התורכים, היה מצווה על גדודי פרשיו לרדוף את התורכי עד מעבר לנהר ירקון, ולא מביא על היהודים סכנה כזו גדולה .

בכ"ד נובמבר עברה בריגדת פרשים אוסטרלית "כובעיהם רחבי השוליים, וכתנותיהם פתוחות", את המושבה הגרמנית שרונה חצו את הירקון, והקימו ראש גשר בין חירבת חאדרה לשייח'-מוניס, במטרה למנוע מן התורכים העברת תגבורות. פרשים אנגלים באו אל מלון גיסין במושבה, במקום האופיצרים התורכיים. למחרת עם שחר ערכו התורכים התקפת-נגד, והדפו את הבריטים חזרה מדרום לירקון.

בכ"ז נובמבר, י"ב כסליו תרע"ח, שבו התורכים לפתח-תקווה.

עברו עשרה ימים והגנרל התורכי יאסין, הודיע כי פתח-תקווה נמצאת באזור לחימה ואין רשות לאזרחיה להימצא בו. הוועד אולץ להגיש רשימה יומית של 50 משפחות מועמדות לגירוש, לכל משפחה התירו לקחת צדה לדרך רק ארבעה רוטל קמח. סיפרו כי שבעים משפחות מיוחסים ומשפחותיהם ובהם נכבדי יפו לא נכללו ברשימה, להם מוכנים השלטונות להתיר להישאר במושבה ולשמור על הרכוש.

ברשימה רק עניים- זקנים, חולים, נשים וטף, ועל הארץ חורף, ימות הגשמים. מתח כבד במושבה, והחשדנות אוכלת..

הגירוש החל .

שני יהודים, אב ובנו, גבהי-קומה מתושבי המושבה, לזרוע האב קשור סרט אדום -'שאויש'.אנשים רעים, אכזרים, סובבים ברחובות בלוויית אנשי צבא מזוינים "הקצינים שלהם צדים בחורים לשלחם לצבא או כדי לקבל שוחד-שחרור". בולשים אחרי הנרשמים - מחפשים אחרי האומללים שברשימה. חוטפים אותם, מוסרים לידי החיילים, המטילים אותם לתוך קרונות רתומים לשוורים והמסכנים מובלים הלאה, אל מעבר לירקון. . "וביד אנשים כאלה מסר ועד-המושבה את הקורבנות שבררם מתוך יתר אחיהם את גזר-דינם להגרש. . ." כתב אחד ביומנו.

משפחת שרמיסטר נשארה במושבה..

בתחילת דצמבר תקפו הבריטים מוצב תורכי חשוב - גבעה שליד עין-גנים, דרומית-מזרחית לפתח-תקווה גבעה 265. באישון לילה ראו אש תותחים, וכמו רעמים התגלגלו הקולות.

הגנרל אלנבי נכנס לירושלים כמנצח. "דמי חנוכה" אמרו בבית הכנסת של הרב ישראל אבא ציטרון והדליקו נר ראשון. שרו "על הניסים ועל הנפלאות". למחרתו נהרג במושבה מאש הבריטים דוד יהודה לייב בן גרשון אשר שו"ב סנדרוב בחור בן 16 'קרבן המלחמה', גם אחיו .

גשמים שכמותם לא זכרו גם הזקנים שבאוכלוסיה, הציפו את אדמות המישור. גשרים וגשרונים נסחפו בוואדיות שעברו על גדותיהם. אלנבי נאלץ להתחיל את שנת 1918 בארגון מחדש של קווי התחבורה שלו.

קו חזית התייצב מצפון לירושלים וליפו.

התורכים, בנו מחדש את גשרי הירקון שפוצצו בנסיגתם . הקשר עם הצפון נעשה בעיקר על ידי בדווים, שחצו את הקווים ללא קושי.

חודש ימים הייתה פתח-תקווה שרויה במצור ושימשה מטרה לכדורי הצבאות. בנוסף לשני ילדיו של השוחט סנדרוב נהרגו גם הגברות קרויטר וקרישנסקי; וגם פישל גלוברמן נכדו של יהושע שטמפפר, "האנגלים הארורים השליכו הרבה פצצות לתוך המושבה" .

התושבים סבלו, גם אנשים אמידים נשארו בלי לבוש ובלי מכסה מקור - "והימים ימות הגשמים, והאנשים, בפרט הנשים והטף, חלשים עד מאד ולא יעצרו כוח לשאת ולסבול".

תותח תורכי שהוצב בתוך המושבה הרעים לעצור קצת את האנגלים ולתת לצבא התורכי זמן להתרחק. "בתוך הרחובות סובבים עוד חיילים תורכים... . " כתב בנימין זאב קדר,

"ברוך ד', פתח-תקווה נשתחררה היום!" כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן.

בבוקר כ"ב בדצמבר נכנסו הצבאות הבריטים לפתח-תקווה ללא קרב.

שחרור המושבה היה חלק ממתקפה בריטית שבאה להעניק עורף איתן ליפו ולנמלה - בסיס האספקה העיקרי של הצבא הבריטי בארץ. לאורך הגדה הצפונית של הירקון וגבעות מגדל-צדק ממזרח חנו התורכים.

רבים מן התושבים החלו לעזוב את המושבה ליפו. משפחת שרמיסטר נשארה. נשארו גם גברים לשמור על הרכוש. החיילים הבריטים פגעו בבתים – חיפשו עץ לחימום ובזזו רכוש - "מעשי צבא ההולך ומכלה את הכול על דרכו כך גם חיילים בריאים וחסונים כחיילים הבריטים".

התורכים הפגיזו את המושבה.

עמדות התותחים התורכים היו לרגלי הגבעות, כשירו נראו להבות-אש קטנות למרות אור היום.

הבריטים איתרו את מקום התותחים היורים ושיתקו אותם.

הגרמנים שלחו אווירונים לסמן יעדים לארטילריה התורכית.

השמועות דיברו כי הבריטים חושבים לשלוח את כל התושבים מפתח-תקווה

"ישמרנו האל מאוהבינו, כאשר שמר להציל אותנו מידי שונאינו".

בפרוס השנה האזרחית החדשה שנת 1918 החמיר מאוד המצב בפתח-תקווה.

הדו-קרב ארטילרי בין כוחות אלנבי שבפתח-תקווה לבין התורכים והגרמנים שירו על המושבה בה התבצרו חיילי בנות-הברית נמשך.

פגז תותח נפל בשוק - אישה בת שבעים וחמש נפצעה, גם שני תינוקות .

לקראת סוף המלחמה, ביום שלישי, ב' שבט 15.1.1918 נהרגו במושבה 6 אנשים ו- 30 נפצעו;

בהם אישה צעירה בת 27 - רחל קוריאנסקי: בת הרב מיכל מרכוס ילידת פתח-תקווה אשת ר' גדליהו קוריאנסקי "היא הייתה מפליטי יפו-תל-אביב שנלכדו בין הכוחות הלוחמים בפתח-תקווה שעברה מיד ליד, בעלה היה מתל-אביב".על כן נקברה בבית-העלמין "טרומפלדור' בתל-אביב.

באותה הפגזה נהרג יואב בנם בכורם של חיים וחנה מפגיעת רסיס פגז גרמני. יואב נפגע במצחו כשהוא מוצא מקלט בתוך ביתו. אותו רגע נשמע קול התפוצצות אדיר. הפגז נפל בחצר, ריסק שלושה עצים והרסיס הקטלני חדר דרך החלון ופגע בין תלתלי הזהב של יואב

את יואב קברו בבגדיו, כנהוג לגבי חללים יהודים. נטמן בבית-עלמין של המושבה ממול קבר סבו הוא קדיש שרמייסטר "על מצבת לא לו". מיהרו.

כשהלוויה עברה ליד חיילי בנות הברית, עמדו החיילים והסירו את כובעיהם מראשם לאות כבוד כנהוג בלוויותיהם.

קונן אביו:

"בני בכורי, מחמל כל עין,

פרח חיי, מחמד נפשי - - -

על סף ימיו הפל חלל ביום ב' שבט תרע"

וכתב את השיר 'יתגדל':

"אל מול פני שמש

מעלה עשן

נר נשמה:

[. . . ]

סוף דבר

בסוף דצמבר 1917 הוערך הנזק שנגרם לפתח-תקווה בפעולות המלחמה בכשני מיליון פרנק.

בסוף מאי, סיון תרע"ח, פקד הקולונל פארקר על תושבי פתח-תקווה לעזוב את המושבה ולעבור ליפו ותל-אביב. תוך עשרה ימים. עשרות מכוניות וגמלים ניתנו על-ידי הצבא והסיעו את הפליטים וחפציהם, כולל רהיטים מפתח-תקווה ליפו; לעשרים וחמש משפחות ולכמה מבני פתח-תקווה הותר לבוא ולעבד את המשקים במקומות בהם הותר להם להיות, אלה גרו באוהלים צבאיים תחת משמר, וכלכלתם על חשבון הצבא.

ביום י"ג תשרי תרע"ט 19לאוגוסט 1918 החלה מתקפה הכללית על הצבא התורכי הבריטים פרצו את קווי התורכים על גדות הירקון ליד רמת-גן - שייך-מוניס והתקדמו ללא מעצור צפונה; בראשם שני סיירים בני פתח-תקווה תושבי רחובות מחיל המודיעין האחים ישראל ויונתן בלומנפלד . "כיבוש הארץ היא שאלה של שעות. חג-הסוכות נהפך לחג חירותנו". כתב אלעזר טרופה.

בתחילת תרע"ח מייד לאחר מות בנם יואב עברה משפחת שרמיסטר לתל-אביב והתיישבה בה ישיבת קבע "מבלי לבקש חשבונות רבים". הם גרו ברחוב חובבי-ציון 3, בבית בן קומה אחת עם חמישה חדרים "סמוך לבית הקברות הישן טרומפלדור".

האם - חנה-פייגה – על סף עיוורון. הבן ירוחם תמך בה "כל ימי מרודיה, עד נשימתה האחרונה".

אליעזר - התחתן והוליד את מוריה ויורם,

משה, התחתן והוליד את קדיש, עודד ושרה [לימים קוריצקי]

וחיה עם בנה קדיש. אליהו [1921] ורחל [1923] נולדו בתל אביב. חיים בעלה עזב את הבית והלך לגור בירושלים ללמד וללמוד.

בחצר הבית ברווזים, ירקות ועץ תות "עליו טיפס קדיש, אכל כמויות של תות, קיבל טיפוס הבטן, ומת בייסורים קשים" שנת 1933.

כתב האב בצערו:

קדיש הבן יקר, העלם אציל הרוח,

הוא בני, הוא דמי נפשי - - -

במוצ"ש ז' תמוז תרצ"ג חשך עולמי בעדי. .

שנה לפני כן נולדה מלכות.

בשנת תרצ"ז [1937] חיים תלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים, אצל הפרופ' קלין לתואר מ. א.

בשנת תש"ב [1942] הגיש את עבודתו לתואר דוקטור לפילוסופיה בקולג' דרופסי בפילדלפיה. שהה שנתיים בבית-המדרש לתורה [Hebrew Theological Collage] בשיקאגו אצל נשיאו הרב שאול סילבר ומנהלו הרב יעקב גרינברג. חזר ארצה, כתב ספרים וזכה בפרסים.

האח משה השתחרר מהמשטרה וייסד את חברת 'השמירה'.

הבנים : אליהו היה לחשב משרד הביטחון. רחל [לימים בן אביר] הייתה סגנית האחות ראשית בבית-החולים רמב"ם ובוגרת המחזור הראשון של אחיות 'הדסה' בתל-אביב שנת 1943. . מלכות הייתה סגן-אלוף בצבא-ההגנה-לישראל ובכירה בשירות-הביטחון-הכללי.





סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יחד עם יוסף גרינבוים.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

זיידנברג חיה - הוצאה להורג על-ידי לח"י כמרגלת




חיה זיידנברג
1.2.1948 - רמת-הדר
בית העלמין נחלת-יצחק
טכסט:
חיה איידל
בת ראובן
לוי
נפ' - ה' אדר תש"ח

חיה זיידנברג
הוצאה להורג בשבט תש"ח בידי אנשי לח"י באשמת שיתוף פעולה עם הערבים.
[כתבי לח"י, חלק ב', עמ' 908-907].

אני ויוסקה הלכנו לבית-העלמין בנחלת-יצחק לצלם את מצבת קברה של חיה זיידנברג שנקברה שם לפי העיתונות ב- 15.2.1948. הלוויה הייתה ביום א' ה' אדר א' תש"ח.
חיים, איש 'חברה-קדישא' במקום חיפש על צג המחשב במשרדו ולא מצא - לא שם, גם לא מיקום. התעקשנו. הוא שיתף פעולה והלך לחפש בספר, זה שנכתב מדי יום בכתב- יד ונשמר. להפתעת שלושתנו מצא כתוב את השם שמישהו ניסה למחוק: חיה זיידנברג – מרגלת. מקום הקבורה – ליד הקיר מס' 89.חיפשנו ואין. הקמנו מצבות הפוכות, בדקנו – ואין, הלכנו לאורך הגדר ולפי תאריכים. אין. שום-כלום. חזרנו תסכול גדול.
לימים שבנו למקום; מצאנו במשרד איש בשם שמריהו הוא מחפש במאגר הממוחשב, כולל המרכזי. והיא איננה. לבקשתנו הלך לספר המקורי הכתוב ידנית ומצא שאכן כתוב שנקברה בבית העלמין הזה. והוסיף ואמר 89 זה קוד, זה לא מקום!. נכנס הבחור לאמביציה והבטיח לנו לחפש את הקבר או את המצבה. שבוע לאחר מכן, אני מטלפן ושמריהו מספר לי את הסיפור הבא: הוא התחיל לחפש בארגזי הכרטיסים ששימשו אותם לפני היות המחשוב, למזלנו הכרטיסים לא הושמדו. הוא ועוזריו עברו כרטיס אחר כרטיס עד שמצאו כרטיס עליו היה כתוב חיה זיידנברג. השם זיידנברג נמחק ובמקומו כתוב לוי. שם האב ראובן שהוא גם מזמין הלוויה. התאריך מתאים. הכרטיס לא היה במקומו לא מבחינת השם ולא מבחינת התאריך. מישהו טיפל בו. יצאו לשטח וסרקו את כל בית העלמין עד שנמצאה המצבה של חיה בת ראובן לוי. היא לא מופיעה במפת בית-העלמין. הוא לא יכול להסביר לי בטלפון את המיקום. קבענו שאבוא לשם והוא ינחה אותנו למקום שבו נמצאת המצבה.
באנו וצילמנו. אכן ליד הגדר.
חיה זיידנברג ילידת 1926 לאמא קראו פנינה גם פרלה ,לאב- ראובן בן משפחת לוי, ולארבעת אחיה: אורי, שמואלי'ק, פסח ובן הזקונים חיימק'ה. משפחתה גרה ברחוב אחד-העם בתל-אביב. חיה תוארה כנערה יפה, עיניים ירוקות, שער ערמוני, גוף נחמד, גובה בינוני. "שקטה ולא מתרגזת". "בחורה יפה, צנועה ושקטה".
אחיה פסח עבד אצל הבריטים במשרד ממשלתי, בדואר אמרו. כשהוא התגייס לצבא הבריטי חיה תפסה את מקומו במשרה הזו שם למדה לדבר אנגלית שוטפת וגם ערבית. אומרים שהיה זה בדואר ביפו. דאוד יאסמיני ערבי-נוצרי עבד מהצד השני של הקו וככה נוצר הקשר הרומנטי. אמו הייתה איטלקיה, הם היו משפחה עשירה. גר ביפו. השנה 1943.
ה''רומן' הזה פגע קשות בייחוד באם, "אמא פולניה שמאוד אהבה אותה", וכדי להרחיקה ממנו עברה המשפחה לחולון - שדרות דב הוז, ב'שכונת עם' על-יד כיכר 'סטרומה'. פתחו חנות לירקות ופירות לפרנסתם. האמא, אישה קטנה ונמרצת, שתלטנית גדולה, 'באלאבוסטע' - ניהלה את החנות. אומרים שהבנים אורי ושמואליק נשארו בתל-אביב שותפים; נגרים היו. חיה עבדה בחנות כזבנית. האב לא עבד בחנות הוא עבד ב'צרכניה'- מעין חנות מכולת גדולה של רשת העובדים - היה איש שקט, נחבא אל הכלים. "הם לא חיו הכי טוב", "חיה התגוררה יחד עם אמה". "האב גר בבית". "אני לא אגיד שהחיים היו שם אידיליה - אמרה לי טובה אלמנתו של פסח - אני לא רוצה לפרט כי זה לא שייך לעניין אבל אני רק יכולה להגיד לך כי המקום היחידי שחיה מצאה אהבה היה אצל דאוד או דייויד כפי שהיא קראה לו". "היה שם משהו משונה - אמר לי שרגא בן השכנים – את האבא לא ראיתי אף פעם".
בשעה ארבע אחר הצהרים חיה הייתה מתלבשת, יוצאת לפגישה עם אהובה, וחוזרת בשבע בערב הביתה כמו ילדה טובה וממושמעת. "הוריה קנו לה בגדים יפים, ומעיל פרווה, בניסיון להרחיקה ממנו, אך דבר לא עזר" סיפרה טובה. רוב הפגישות היו בתל-אביב אבל נפגשו גם ביפו. הניה הוא קרא לה.
השכנים בשכונה סיפרו כי הם יודעים כבר שנים שהצעירה 'יוצאת' עם ערבי, פקיד ממשלתי, הערבי היה מבקר בביתה. הצעירה הייתה נעלמת כפעם בפעם לחודשים רבים ואחר-כך היה מתברר שהיא נמצאת בביתו של הערבי ביפו. "הוריה התנגדו לפגישות אלו והשתדלו להפריד ביניהם ואף פנו לעזרת הרבנות".
מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כשפרצו המאורעות חזרה חיה לבית הוריה אולם היא המשיכה מפעם לפעם להיפגש עם אהובה הערבי במקום סתר.
מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כשפרצו המאורעות בבית-החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבת-ים היו 175 חולים יהודים, אך ממשלת המנדט רצתה לפזר אותם ולסגור את המוסד מאחר שהעובדים הערביים – כשישים איש ואישה – עזבו את עבודתם ונותרו רק ארבעים העובדים היהודיים. ד"ר קצנלסון ראש מחלקות הבריאות של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, הבטיח למלא את מקום העובדים הערבים ביהודים וקיים, והמוסד נשאר פתוח - בתחילת שנת 1948, במקום האחיות הערביות ,שעזבו את עבודתן נתקבלה חיה לעבודה בבית החולים הממשלתי לחולי-רוח בבת ים עם קבוצת צעירות יהודיות אחרות. וחיה ביניהן דוברת עברית, אנגלית וערבית שוטפת.
חיה זיידנברג התגוררה בבית הוריה בחולון. עם פרוץ המאורעות השאירה ביפו אהוב ערבי, איתו עמדה בקשר טלפוני, ובאמצעות הדואר.
אחרי שנים שהם היו 'חברים' נודע דבר הקשר.
אני הולך ל'ארכיון תולדות ההגנה' [את"ה] לחפש חומר מסוים. שם פגשתי בעובד המתנדב שרגא, איש גדול בגוף וברוח. תוך כדי שיחה במסעדה סמוכה התברר לי שהוא מחולון. שאלתי על חיה זיידנברג ולהפתעתי זה מה שסיפר לי: "משפחתי גרה מול משפחת זיידנברג בחולון אני הייתי אז בפלמ"ח בש"י [שירות-הידיעות] ירושלים. יום אחד האמא של חיה סיפרה לאמי את הצרות שיש לה עם הבת שלה ושאלה מה אפשר לעשות. אמי אמרה לה שיש לה בן בפלמ"ח, וכשהוא יבוא אני אדבר אתו". שרגא הגיע לחופשה ושמע את הסיפור על הבת המאוהבת בערבי מיפו. ביצע מעקב אחר חיה, איתר את הבית ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב - "עד היום אני יכול להראות לך את הבית" - אומר לי שרגא - שם היא הייתה נפגשת עם אהובה. שרגא שלא ראה בזה משהו מיוחד ובטח לא סיכון ביטחוני - העביר את העניין לש"י תל-אביב, וחזר לירושלים. משם הוא יצא רק אחרי המצור "הירושלמים אימצו אותי, הם מאה אחוז" אמר. יולי 1948. חיה כבר לא הייתה בחיים.
'ההגנה' המשיכה לעקוב.
אמרו כי דאוד יאסמיני, עמד בראש 'הוועדה הלאומית' ביפו. זו כשאר הועדות הלאומיות לא הייתה נקייה מיריבויות פנימיות, מקומיות וארציות. בוועדה לא נכלל ראש העירייה יוסוף הייכל – יריב למופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני וחסיד האמיר עבדאללה, בראשה עמד ראפיק אל-תמימי הישיש. בהיעדר הירארכיה מוסכמת נוצרו כפילויות בפיקוד ובנאמנות שהוסיפו למבוכה הכללית. חבריה, עסקנים ברובם, התקשו להטיל מרות על האוחזים בנשק.
אמרו כי דאוד יאסמיני הוא מפקד בארגון הערבי 'אל-נג'אדה' ['המושיעים'] - מי שהקים את ארגון 'אל-נג'אדה', מועדון פוליטי עם יכולות צבאיות [מיליציה] על בסיס מועדון הספורט האיסלאמי והצופים האורתודוקסים ביפו היה אל-הווארי, משפטן מוסלמי, אבל המופתי בחש וקם 'ארגון הנוער הערבי' [מנט'מת אל-שבאב אל-ערבי] ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי אנטי-יהודי, שהפך לכוח לוחם בראשית מלחמת העצמאות. המופתי התעלם מן 'הוועדה הלאומית' בעיר , העמיד בראש ארגון הנוער את מחמוד לביב - קצין צבא מצרי שהיה גם המפקד המקומי, עד שהופיעו ראשי הכנופיות חסן סלמה וחמד זואתה שכל אחד מהם תבע את הפיקוד על העיר לעצמו. הווארי נותר כאחד מסגני לביב אך ללא סמכויות
הציבור היהודי המשיך לכנות את ארגונו של המופתי 'הנג'אדה' גם כאשר פוצץ בניין ה'סארייה' מקום מושב 'הוועדה הלאומית' ו'ארגון הנוער הערבי'.
כך או כך דאוד יאסמיני טיפס בסולם ההירארכי.
לדאוד הייתה בו זמנית אהובה נוספת - נוצריה בשם רוז לרוז, היה קשר עם עיתונאי-חוץ שעבד בתחנת השידור. אומרים שעל רקע קנאתה ל"הניה זבנית בחנות הירקות של הוריה" סיפרה רוז לעיתונאי סיפור שיפליל את צרתה "היא שעזרה ללח"י לאתר את חיה.".
שירות הידיעות של 'ההגנה' [ש"י] חשדו ביאסמיני כי הוא מנסה לסייע לארגונים הערביים במלחמתם נגד היישוב היהודי, הגיע מידע שניסה להשפיע על חיה שתעשה "משהו" לטובת הערבים. הגיעה ידיעה כי חיה העבירה לאהובה תרשים של מיקום עמדות 'ההגנה' והאצ"ל בסביבת יפו בקו חולון ובת-ים. ש"י עקב אחר שיחות הטלפון, התחקה אחר מעשיה של הנערה במשך שבועיים בערך ולא גילו שום דבר חשוד. 'ההגנה' לא התרגשה באופן מיוחד מעניין זה 'ההגנה' לא גילתה כל פסול בהתנהגותה של חיה זיידנברג וההלשנה לא הוכחה.
אבל אז הדליף, אומרים כי היה זה מישהו מ'ההגנה' , את ה'עובדות הרופפות' הללו ללח"י. אומרים שאהוב יהודי נכזב. סופר על שיחה טלפונית שצותתה ותוכנה נמסר לסוכני המודיעין של לח"י. בשיחה זו חיה מבטיחה לדאוד להניח פצצה במרכז תל-אביב.
"אני לא פוסל את האפשרות שאחד מאנשי הש"י היה מודיע של הלח"י . היו אז לא מעט מקרים כאלה והמחתרות ריגלו כל הזמן זו אחר זו" אמר ההיסטוריון הצבאי פרופ' מאיר פעיל, ברגע ש'המידע' עבר ולאנשי לח"י 'כנופית שטרן' קרא להם ה'פלסטין פוסט', נודע שלחיה יש אהוב ערבי ביפו וכי היא מוסיפה לקיים איתו קשרים - גורלה נחרץ.
לח"י לא בזבזו זמן, איתרו את חיה. "זה לא היה קשה, כמה חנויות לירקות ופירות היו בחולון?"
ב- 1 בפברואר 1948 הגיעו כמה מאנשי הארגון לדירת משפחת זיידנברג בחולון "אחד עם אקדח שלוף לקח אותה, חטפו אותה. מכונית עם עוד אחד עמדה וחיכתה להם" סיפרה טובה.
הם לקחו את חיה עימם בכוח הנשק והסיעו אותה לבית בפרדס בהדר-רמתיים שם כבר היה מוכן בית-דין שדה שהקימו לח"י במיוחד לצורך העניין. הצעירה נחקרה על ידי שופטי לח"י
ולדבריהם הודתה, כי פעלה כמרגלת עבור הערבים ומסרה ידיעות מהנעשה באזור היהודי.
לח"י סיפרו כי תחת החקירה חיה בכתה והודתה שהייתה מוכנה לעשות הכול עבור דאוד מאהבה. "היא הודתה שהיא שיקרה וכן שהיא יצאה איתו מספר פעמים ליפו. דאוד שבר אותה, עשה אותה כנועה - היא ידעה שהיא הולכת להודות על פשע שהיא ביצעה כלפי היהודים ושהיא אינה ראויה לחיות".
בית הדין חרץ משפט - מוות בירייה . האיש המרכזי בלח"י אישר ביצוע.
לח"י פרסמו הודעה בה נאמר: "בית-הדין של לוחמי חרות ישראל דן ביום כ"א בשבט למיתה בירייה את הבחורה חיה זידנברג בת 22, מחולון. היא נאשמת בבגידה במולדת ובעם העברי ובשיתוף פעולה עם כנופיות ערביות. ואשמתה הוכחה. פסק הדין הוצא לפועל בו ביום".
אמרו לנו כי לא קיים כל פרוטוקול של הדיון המהיר והקצר שסופו היה ידוע מראש.
היא הומתה בירייה. אמרו שהבן-דוד של בגין ירה בה.
"לא נודע מקום המצאה של הגופה" כתב עיתון 'הבקר' למחרתו ביום 2.2.1948
"גופתה של הצעירה חיה זיידנברג, מחולון, שלפי הודעת לח"י הומתה ביום א' לאחר שהוכחו קשריה עם ערבים, עדין לא נמצאה" כתב עיתון 'הארץ' ביום 4.2.1948
אלמוני טלפן למשרד "חברה-קדישא" בתל-אביב והודיע, כי גוויית הבוגדת נמצאת בסביבת המושבה הדר-השרון "מצד ימין בדרך להדר". הדבר נמסר למשטרה ושוטרים מכפר-סבא יצאו לחפש אחרי הגופה .
"החיפושים לא נשאו עד כה פרי" כתב עיתון 'הארץ' ביום 6.2.1948
בליל שבת זרק אלמוני למשרד בית-החולים העירוני 'הדסה' בתל-אביב מעטפה עליה כתובת "דחוף" ובה הודעה אנונימית כתובה במכונת כתיבה האומרת כי הגופה נמצאת ליד הדר השרון בין הפרדסים וכללה תיאור מדויק של המקום בו נקברה גופת חיה זיידנברג.
"ההודעה הועברה למשטרת רעננה אך חוקרי המשטרה לא מצאו את הקבר למרות הפרטים המדויקים שנמסרו בהודעה" כתב עיתון 'הבקר' ביום 8.2.1948
"שבועיים לא שמענו ממנה כלום" סיפרה טובה.
גווייתה של חיה נמצאה ב- 12 לפברואר 1948 באחד הפרדסים שברמת הדר. פועלים ערבים, שעבדו בקרבת הפרדס, הודיעו למשטרת רעננה על ריח-צחנה המתפשט בסביבה. קבוצת שוטרים בראשות הקצין אבא שאלוב, מצאו גווייה. הגווייה לא הייתה קבורה, בין קני סוף היא כרעה על בירכיה וראשה טמון באדמה. 
"לגופה הייתה שמלה בלבד מופשלת למעלה", כתב עיתון 'דבר'
לידה תקוע מקל ועליו פתק עם שמה של ההרוגה. "הגויה נשארה שלמה ורק את הפנים קשה היה לזהות". המשטרה הודיעה על המקרה למשפחה בחולון. גופת הנרצחת הועברה לחדר המתים של בית-החולים הממשלתי בפרדס כץ, וקרובי הבחורה נקראו לזהותה. אחיה שהגיע מחולון, זיהה את הגופה כגופת אחותו.
ביום שישי ג' אדר א' התש"ח 13.2.1948 קבע המכון הפתולוגי כי סיבת המוות היא ירייה בראש.
ביום א' הובאה חיה זיידנברג רווקה בת 22 וקברוה בבית-העלמין בנחלת-יצחק ליד הגדר הדרומית.
"הלוויה הייתה חפוזה, עמדו שם שני אנשים לבושים בשחור חפרו בור על-יד הגדר"; "הביאו אותה מהר", היו שם האבא של חיה , פסח אחיה, טובה אשתו ועוד איש אחד. טובה לא זוכרת מי זה היה. "האמא באה יותר מאוחר".
אינטרמצו.
כששמע המשורר חיים גורי על הרצח מיהר לבקר אצל המשפחה "והביע זעזוע מהמעשה".
רצח הצעירה בפרדס עורר סערה אדירה בארץ. כמעט כל כלי התקשורת גינו את המעשה.
הועלו ספקות לתקפותו של בית-המשפט וההליך השיפוטי עצמו - "אין אנו יודעים מה הייתה הפרוצדורה של בית-הדין ואם היה לה סניגור - בחדרי חדרים יושבת קבוצת אנשים שמינתה את עצמה לשופטים על חייהם ועל מותם של אחיהם היהודים. הנ"ל אינה נותנת לצבור דין על מעשיה. היא אינה מודה לעולם שגם היא עלולה לטעות. וכל טעות - פירושה חיי אדם. מצב כזה שוב אין לסבול אותו. רק לעם עצמו ולמוסדותיו הנבחרים יש רשות שיפוט על אזרח יהודי". ציטוט מעיתון ה'משמר'
"לא פורסם כל חומר כמצדיק הוצאה להורג" אמרה 'ההגנה'
גם עיתון 'הארץ' הצטרף למטילי הספק ותהה מה היו ההליכים שבהם נקט בית-הדין שדן אותה למוות, "האם ידעה במה מאשימים אותה ומה צפוי לה אם תימצא אשמה? ".
הסלידה בדעת הקהל מרצח הצעירה הביאה את לח"י לפרסם כרוז הסבר למען "ישפוט הציבור". לשם הגברת הרושם הודפס בכרוז צילום הודאת הנרצחת כתובה בכתב יד נשי וחתומה; בה מסופר על קשריה עם מאהבה הערבי ועל הבטחה שהבטיחה לו להכניס באחד הימים פצצה לתל-אביב ציטוט:"לאחרונה קבעתי להיפגש איתו ביום ראשון 1 בפברואר 1948" .בנוסח הלוואי נכתב כי "באותו יום א' שנידונה והוצאה להורג הפושעת, היא עמדה להכניס ב- 10 בבוקר לתל-אביב פצצת מוקש ולשימה במקום שיורו לה שולחיה מיפו". ההבדל הקטן.
ספקות הועלו לגבי האוטנטיות של ההודאה, ותקפותה. הצביעו על כך כי "ההוכחות" כנגד חיה זיידנברג הוצאו תוך שימוש בכוח פיזי ובכפייה. כן, הצביעו על כך שיותר מדי לחץ הופעל כנגד חיה על-ידי חוקריה וסחיטת "הודאתה" היא בעייתית. "אין אנו רוצים להניח שהיא לא כתבה אותו ושלא חתמה עליו בחתימת ידה, אף כי גם לזאת אין הוכחה - אבל אם עשתה כך, הרי מעידה עובדה זו כך, שבשעת חתימתה לא הייתה דעתה צלולה עליה או שלא היה לה חופש רצון או הבחנה" כתב עיתון 'הארץ'. כן תמה העיתון על שום מה לא נכלל בנוסח ה"הודאה" התאריך של מילוי ההבטחה להנחת הפצצה בתל-אביב; והוא רק צורף על ידי לח"י כנוסח לוואי, "בלי שתוכח אמיתותו".
לח"י נלחצו אך המשיכו להגן על עמדתם בפני הציבור וטוענים שהתנהגות 'ההגנה' הנה צביעות ואינה רצינית. הם ראו בה כמי שעומדת מאחורי התיעוב הכללי וטענו כי ש"י התרוצץ יומיים ולא הצליח למצוא את הבוגדת משום שעסק יותר ב'פורשים' מאשר "באויבי העם ובבוגדים". בניגוד לבטלני 'ההגנה', כלשונם, לכדו מקצועני לח"י בנקל את הבוגדת אשר "לא יכלה לחמוק עוד ונאלצה להודות על פשעה". 'ההגנה' הוצגה כמי שנוהגת ביד רכה כלפי בוגדים ו"הציבור העברי החופשי והנוער העברי, המקריב יום יום את חייו" נקראו לשפוט: "מלחמה היא זו או 'מאבק' רכרוכי-בכייני?".
הסערה בדעת הקהל נמשכה.
היו ששאלו מדוע לא ניסו לח"י למנוע את הפיגוע על ידי מעצר הצעירה והסגרתה לידי מוסדות היישוב?. עיתון 'הארץ' תהה אם בכלל היו בידי בית-הדין הוכחות כלשהן מעבר לאותה "הודאה" שעליה דיווחו לח"י בכרוז? הכתב לא מצא בחומר שעליו לח"י ביססו את סמכותם להוציא את הצעירה להורג, הצדקה מספקת להריגתה.. "היא קיימה כנראה קשרים עם ערבי ביפו", נכתב במאמר המערכת, "אף כי אין בזה פשע המצדיק מוות".
כעבור ימים אחדים עברו כותרות העיתונים לעסוק בנושאים אחרים. מקרי פשע ותקריות אש תפסו את מקומה של הצעירה מחולון.
והמשפחה נשארה עם כאבה הכפול.

סוף דבר
ביום ששי בלילה [4.12.04] בתכנית הרדיו של מושיק טימור "שישי אישי" עלתה לשידור טובה זיידנברג אשתו של פסח זיידנברג, גיסתה של חיה, וסיפרה על הטרגדיה במשפחה.
מיד לאחר עדותה של טובה עלה לשידור איש לח"י נחמיה בן-תור תושב עשרת וטען שהמקרה שונה לחלוטין ממה שהועלה בשידור וממה שאנחנו יודעים, לחיזוק טענתו שלף סיפור- חיה נעצרה על-ידי הלח"י לאחר שמיעת שיחה שלה עם אהובה דאוד, בה הוא מבקש ממנה להעביר תיק עם פצצה, הפגישה עמו אמורה הייתה להתבצע בתל-אביב ב- 2.2.48, ואז ימסור לה את התיק עם הפצצה. היא ניסתה להתחמק מבקשתו, אולם הוא דרש ממנה במפגיע לעשות זאת למענו, והיא - שכה אהבה אותו ופחדה שהוא יעזוב אותה, הסכימה לבצע את המשימה. היא הייתה שבוייה בחבלי אהבה אליו, והוא ניצל זאת למטרותיו
עקב הזמן המועט שעמד לרשות לח"י עד לביצוע הפיצוץ, היו חייבים למצוא אותה בדחיפות, ואמנם איתרו את חנות הפירות בחולון מצאו את חיה ולקחו אותה לחקירה. לאחר מספר שעות של חקירה, היא פרצה בבכי והודתה שאמנם היא הייתה אמורה להעביר את הפצצה במכונית לתל-אביב, וכי הייתה מוכנה לעשות כל דבר עבור אהובה.
לימים כשהקלטת 'ההודאה' הושמעה לטובה טענה זו "זה לא היה הקול שלה"
"הסיפור על העברת פצצה במכונית 'צמח' אחרי שהרגו אותה" אמר האח.
מהמשפחה פנו לגאולה כהן מלח"י. זו העבירה את הבקשה ליצחק שמיר שהגיע לפריס לאחר בריחתו ממחנה המעצר באריתריאה, אולם דבר לא יצא מכך, חיה לא טוהרה עד היום.
אומרים שדאוד יסמיני ברח עם פליטי 'הנכבה' מיפו לירדן. אמרו שהערבים קטעו לו את כף היד כי עזר ליהודים. "מעניין היה לפגוש אותו ולשמוע את גרסתו" אמרה טובה.
אחד מבני המשפחה שהיה מיודד עם איש כוחות הביטחון ביקש ממנו לאתר את דאוד יאסמיני. זה איתרו בירדן " איש לא מרשים בעל כרס, נראה די עלוב" לא שם לב לכפות ידיו.
.
ב-1950, ביוזמת יהושע פלמון [ג'וש] והסכמת דוד בן-גוריון הותר לאל-הווארי לחזור לארץ, במטרה להקים מפלגה שתתחרה במפלגה הקומוניסטית על קולות אזרחי ישראל הערביים. היוזמה נכשלה, ואל-הווארי התיישב בנצרת ולימים הפך לשופט מחוזי.
אומרים כי המאורע שימש השראה לסרט העלילתי "באש צולבת" שערך גדעון גנני. בסרט היא נקראת מרים, תושבת תל-אביב העובדת במסעדה של הוריה, נחטפת מהמלון בו היא שוהה לצורך בריחתה עם אהובה הערבי מיפו, כדי להיחלץ מהמעגל הבלתי אפשרי של מלחמת הערבים ביהודים, מלחמת תל-אביב ביפו – מלחמת העצמאות - 1948.
אומרים כי האירוע שימש כרקע לפרק מספרו של נתן שחם "לב תל-אביב" שם היא נקראת חיה זיידמן המבלה להנאתה עם קצינים אנגלים בעיר, כשאיש מחתרת ה'פורשים' מאוהב בה ומתנקם בה על אהבתו הדחויה על ידי שימוש בעמדתו בארגון כדי להוציאה להורג בתירוץ של היותה מרגלת.
רישיון הקבורה מיום 13 בפברואר 1948 [ח' אדר א' תש"ח], סיבת המוות – נורתה בראשה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף [יוסקה] גרינבוים
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.