יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

רוזמן (מוגילביץ), ישראל (קאלוגר) – הקרבן הראשון של השמירה בגדרה

13.8.1890 - גדרה

בית העלמין הישן בגדרה -

טכסט:

הקבר הראשון

בגדרה

הקדוש

איש יקר רוח

ישראל רוזמן

מקלוגא

נהרג בשמרו על הגורן

כ"ז מנחם אב

תר"ן

תנצב"ה



ישראל רוזמן (קלוגר) מי שהיה חבר לסתתים ולבנאים העברים בירושלים, פועל חקלאי במושבת הביל"ויים גדרה המסוכסכת עם שכניה הערבים, נפל חלל ביום כ"ז תמוז תר"ן בשמירת הגורן, והיה לקרבנה הראשון .

התנים חדלו מליילל

בשנת תרמ"ה [1884], נר שני של חנוכה, הקימו תשעה מאנשי ביל"ו את המושבה גדרה: "שלמה צוקרמן, אליהו סוערדלאוו, בנימן פוקס, יעקב מוהילבסקי, מנחם מענדל מוהילבסקי, יעקב שלמה האזאנאו, צבי הורוויץ, יוסף ליב לויט, דוד ליבווויץ"

כל רכושם היה צריף אחד, חמור אחד, רובה אחד. מעדר לכל אחד ו- 410 פרנק במזומן. "הרווקיה הסטודנטית של גדרה" כך נקראו בפי כל, הם היו צעירים, משכילים ורווקים. כך החל את דרכו כקומונה קטנה היישוב הראשון של העלייה הראשונה בארץ-ישראל.

הסיפור הזה בדבר גורלו של ישראל רוזמן וסופו הטראגי, התרחש כמה שנים אחר-כך, כשבמושבה המתפתחת גדרה כבר התגוררו, חיו ועבדו את האדמה מעל מניין משפחות של ממש.

ישראל רוזמן נולד בשנת 1864 בעיר קייב שברוסיה למשפחת מוגילביץ ברוכת הילדים. כשהגיעה שעתו להתגייס לצבא הצאר הרוסי, אימץ אותו דודו חשוך הבנים כדי לפטרו מגזרת השירות, זכות השמורה לבנים יחידים. הוא עבר לגור בבית דודו, בעיר קאלוגה, וקיבל שם את שם משפחתו – רוזמן. מאוחר יותר כינו אותו חבריו בשם "קאלוגר", על שם העיר ממנה בא.

הימים היו ימי ההתעוררות הציונית ברוסיה, הימים שלאחר הפוגרום של יליזאבטגראד וייסודה של תנועת ביל"ו – "בית ישראל לכו ונלכה". רוזמן עלה לארץ בגיל 20. מספרים כי היה חבר בקבוצה של ביל"ויים שבעקבות סכסוכים עם מנהלי מקווה-ישראל עברו לירושלים היו לבנאים וסתתים שחיו בקומונה והתפרנסו מקופה משותפת ,'שיבת החרש והמסגר' [שה"ו] קראו לעצמם. על פי המסופר, פעם אחת ביקש רוזמן להשאיר אצלו גרוש מצרי אחד ועל כן סולק מהחבורה..

רוזמן מצא את דרכו למושבת הביל"ויים והיה לפועל הראשון במושבה. יש אומרים כי למושבה לא הגיע במקרה אלא בעקבות בחורה בשם פאני, אותה הכיר מימי ביל"ו הראשונים, כאשר יחד עם שני אחיה, ישראל ושמשון בלקינד, עבד כחוצב בירושלים. פאני נישאה בשעה טובה ומוצלחת לביל"ויי ישראל פיינברג בשנת תרמ"ה.

לאחר חמש שנות התיישבות כבר התגוררה כל משפחה בצריף משלה. הצריף הראשון, ארוך ומשחיר, נשאר עזוב, תמה תקופת הקומונה הביל"ויית. בצריף הזה השתכן רוזמן. הוא ארגן לעצמו שק תבן למשכב וגם מעדר אישי נמצא בשבילו. האיש השמנמן, קטן הקומה ובעל השער הבהיר, עבד במסירות אצל ישראל בלקינד, שקיבל אישור ותקציב להעסיק פועל במקומו בגלל פעילותו כחבר הוועד הפועל של "חובבי-ציון" שישב ביפו. רוזמן עבד גם אצל "הענק" הלא הוא לוליק כלומר ישראל פיינברג. לוליק בא לגדרה עם אשתו פאני משום שהם אולצו לעזוב את ראשון-לציון בעוון היותם מראשי המרד נגד פקידי הבארון. רוזמן התיידד מאוד עם לוליק, שהיה אז בן 23, והפך להיות בית אצלו.

קאלוגר, "הבחור בעל לב הזהב", כפי שנהגו לכנותו במושבה, היה פועל משובח, הוא למד לחרוש בצמד שוורים, להאיצם ולכוונם במלמד הבקר בו היה גם מוריד את הבוץ שדבק בחוד המחרשה, הוא למד לזרוע ביד גרעיני תבואה בתלמים הפתוחים – מדוד, שווה ומדויק. וגם לקצור את התבואה- את השעורה, החיטה במגל או את הדורה - בידיים.

בין גדרה לשכניה הערבים שרר מתח מתמיד, בעיקר משום שבעל האדמות הקודם, האדון פוליבער, הלווה כספים בריבית לא קטנה לבני הכפר הערבי הסמוך קטרא. החובות תפחו עד כי הפלאחים נאלצו לתת לו את אדמתם התמורה. כל עוד היה פוליבער בעל האדמה, לא הרגישו הפלאחים באסונם, כי האדמה ניתנה להם על ידי האדון בחכירה. אבל כשבאו מתיישבי גדרה, הפכו את האדמה לרכושם ועיבדוה במו ידיהם והאריסים סולקו. הפלאחים ניסו לערער בפני השלטונות העות'מאניים על תקפות המכירה של חלק מאדמות הכפר שנמכרו ליהודים על ידי הסרסור סלים עוואד. סכסוכים נוספים פרצו לאחר שמתיישבי גדרה חפרו את "באר בנימין" באר משלהם במימון הבארון כמובן ולא נזקקו עוד למי הבאר הערבית של קטרא. לא די בכך והמושבה גם לא החזירה חוב כספי לספק הסיד הערבי מהכפר עגר, ולוליק חם המזג כבר התנגש עם הפאלחים האלימים מהכפר מע'אר.

בימי מתח אלה יצא קאלוגר לבדו בעגלתו של לוליק, רתומה לשני סוסים, כדי להביא זיפזיף ואבני כורכר לבניית האורווה של שמשון בלקינד ולבניית חומת מגן שתקיף את המושבה. כשהתקרב לחוף הים התנפלו עליו שני ערבים, הכו ופצעו אותו ולקחו ממנו את הסוסים. קאלוגר המפוחד והמבויש לא חזר למושבה. לוליק המודאג יצא לחפשו ומצא אותו בקרבת החומה הנבנית. לאחר ששמע את הסיפור הזה מקאלוגר הפגוע, לקח לוליק את המגלב, הנשק החביב עליו, עלה על סוסו ורכב הישר לביתו של חוסני בק, גיבור הכפר קטרא. הוא אילץ את חוסני בק להובילו לביתו של "העגרי", שודד דרכים מפורסם שמצא מקלט בכפר קטרא לאחר שנמלט מכפרו מאימת נקמת הדם.

לוליק מצא באורוות השודד את סוסיו. זה הספיק. הוא כפת את השודד לאוכף אחד הסוסים כשפניו לאחור, הביא אותו כך לגדרה והזעיק את ראשי המושבה: שלמה זלמן צוקרמן ואליהו סברדלוב. צוקרמן הפיקח לא חיכה הרבה, הוא רכב בחצות הלילה לרמלה כדי להזעיק למושבה חיילים תורכים. בינתיים הקיפו את המושבה המוני כפריים, יש אומרים שהיו שם מאה גברים ונשים, לפידים בוערים בידיהם וקללות נמרצות בפיהם, כשהנשים עולות על כולם. הם דרשו להחזיר להם את "האיש שלהם". אבנים החלו להתעופף באוויר.

14 הגברים שבמושבה, שעליהם נמנים גם שני זקנים, נחלקו בדעותיהם בדרך בה יש לטפל בפרשה; חלקם מנאמני הרב מיכל פינס כעסו על האסון שלוליק המיט עליהם, שכן הם חששו מנקמתו של חוסני בק ואנשיו וחרדו מתגובתם. האחרים היללו את המעשה שנעשה "כיאות לאיכר עברי".,

סברדלוב ראה כי העניינים מסתבכים וביקש מיהושע חנקין שהיה אז עם משפחתו בגדרה, לפשר בין הצדדים. חנקין שדיבר ערבית רהוטה גם בניב המקומי והיה בקי במנהגי השכנים נכנס לעובי הקורה. הערבים טענו בפניו שלא היה כאן כל שוד - הפועל היהודי של לוליק עשה לעצמו קיצור דרך ועלה עם העגלה שלו על שדה תורמוס. כשניגש אליו שומר החלקה שלף הפועל אקדח ואיים עליו. השומר נבהל ורץ לכפרו להזעיק עזרה. שם פגש את ה"עגרי" וביקש את עזרתו וה"עגרי" נענה, כשהגיע לשדה התורמוס מצא את הפועל היהודי במצב מביך כשהוא כורע בין השתילים ועושה את צרכיו . היהודי הקטן כיוון את האקדח שבידו כנגד השודד הגברתן והאמיץ, וזה, פרש מהיר ומנוסה, הפיל את היהודי הכורע, הוציא מידיו את האקדח ולקח את הסוסים כדי שהפועל של לוליק לא ירדוף אחריו. הוא לא הספיק להחזיר את הסוסים כי היה עייף, ןאלמלא לוליק שבא באמצע הלילה, היה מחזיר את הסוסים למחרת לאחר שהפועל היהודי למד את הלקח לכבד את אדמת שכניו.

יהושע חנקין ניסה להגיע לידי הסכם: הפאלחים יחזרו לכפר. ה"עגרי" וקאלוגר ייפגשו, ישלימו ביניהם וכל העניין יישכח. הערבים הסכימו. אנשי גדרה התנגדו, למרות כל ניסיונותיו הפשרניים של הרב פינס להרגיע את רוחות המתיישבים "על פועל יהודי איש לא יעז להרים יד", טענו בלהט האיכרים הצעירים ובתוכם קאלוגר.

הערבים לא הסתפקו עוד בהשלכת אבנים והחלו לירות. האיכרים, וקאלוגר הפועל ביניהם, השיבו אש מהאקדחים המעטים שבידיהם. כך נמשך הענין עד שיצחק הנקין התגנב לתוך קבוצת ערבים וירה בתוכה. התוקפים, מוכי תדהמה, החלו לנוס. כך, לאחר קרב של שעתיים, הסתיים ניסיונם של כפריי קטרא לחלץ את השודד, "האיש להם" מהמושבה. הקרב לא עבר לגמרי בשלום – שתיים מנשות המושבה הפילו את עובריהן בלילה ההוא. . . "נפגעות חרדה" היו מסווגים אותן היום.

עם שחר באו החיילים התורכים מרמלה. הם גבו עדות קצרה מלוליק ומקאלוגר, לקחו עמם את האסיר הכבול ובדרכם לרמלה לקחו איתם ליתר ביטחון עוד ארבעה ערבים מקטרא כחשודים בהתפרעות.

איכרי המושבה חששו שבערב יתקפו ערביי קטרא שנית. הרב פינס שלח שליח ליפו כדי שיקנה שם אקדחים וכדורים ושידווח על המצב לאיכרי ראשון-לציון. ואמנם, מראשון-לציון הגיעו עשרים צעירים על סוסיהם. גם מעקרון השכנה הגיעו עשרה איכרים מגודלי זקן, איש איש ואקדחו עימו. הם עברו במפגין דרך קטרא למען יראו ערביי הכפר וייראו.. עד יום שישי בערב הצטרפו למגיני גדרה 42 איש מזוינים באקדחים, וקיבלו שם את השבת. הערבים לא העזו לתקוף את המושבה באותו לילה. מאותו לילה סופר בכפרים כי היהודים יכולים לגייס במהירות כוח מגן אדיר במושגים של אותם הימים.

באותה תקופה לא היה שומר בשכר בגדרה. כל אב משפחה שמר בתורו על המושבה. כשהגיע תור משפחת פיינברג או משפחת בלקינד זו או אחרת, לשמור היה שומר במקומם הפועל – קאלוגר, כך שהוא הפך כמעט לשומר קבוע. לא חלף זמן רב וקאלוגר שינה את מעמדו והיה לשומר הרשמי של המושבה. הוא קיבל רובה צייד ישן ובנה בכיכר הגורן הקטנה הסמוכה לרחוב בראשי של המושבה סוכת נוטרים על כלונסאות. ומאותו יום היה למושבה שומר קבוע, השומר הראשון בשכר! והמשפחות נשמו לרווחה. זה לא היה קל. "חובבי-ציון" באודיסה לא הסכימו לממן שכר שומר "בשום כפר ברוסיה אין שומר" טענו אבל הרב יחיאל מיכל פינס שכנעם שכאן, באוריינט, זה קצת אחרת. . .

קיץ תר"ן. קאלוגר שומר בגורן המושבה על יבול הדורה. באותו קיץ, יש לציין, עלו הבדווים עם עדריהם הרעבים מבקעת יריחו ומהנגב ונוספו על ערביי הסביבה - קטרא, מע'אר,עגר ובע'שיט. איכרי המושבה חיזקו את השמירה וכתוספת לשומר הקבוע בגורן, כל איכר שמר חצי לילה.

לאחר חצות נרעדה המושבה הקטנה. תחילה נשמעה ירייה ולאחריה רעש הפחים שנקשרו סביב הגורן, התרעה לשומרים מפני זר מתקרב. "אפילו התנים חדלו מליילל". המושבה התעוררה בחרדה. הכול יצאו מבתיהם לראות מה קרה. איכרים תפסו קלשון, מעדר ומקל ונשים נאחזו זו בזו באימה. השמועות כבר החלו לרחוש באוויר, הנה הנקמה באה. . .

האיכרים חיפשו פרצות בגדרות, אך לא מצאו דבר. השומר השני, חברו לשמירה של קאלוגר, סיפר כי שמע את קאלוגר הולך לכיוון צפון-מזרח. הוא שמע ירייה, רץ לכיוון שממנו בא הקול ומצא את קאלוגר שוכב פצוע בבטנו על אחת מערימות הגורן, נאנח מכאבים ומתבוסס בדם. מי היה השומר השני, איכר גדרתי – איש לא ידע או לא רצה להגיד.

ללוליק ולחלק מאיכרי גדרה היה ברור כי בין הערבים נמצא לא אחד אשר חפץ לנקום את נקמתו מן היהודים מבני המושבה ובמיוחד בלוליק והוא ארב לו להמיתו. ממסתור מאחורי אחד הסלעים ירה הרוצח מרובה צייד בשומר.

קאולגר הפצוע הובהל לחצרו של לוליק, שכבר דהר על סוסו אל תוך הלילה. תחילה דהר למושבה עקרון והזעיק את הרופא. משם המשיך לדהור לעבר קטרא. על מעלליו בלילה ההוא סיפרו החיילים התורכים: הוא הלך מחושה לחושה ומאוהל לאוהל וחיפש סוס "חם". אחוז 'אמוק' עבר בין תושבי הכפר ואוהלי הבדווים שלידו ואיש לא העז לעצרו, עד שמצא סוס אחד שאוכפו על גבו ועורו מזיע. הוא לקח את הסוס ואת בעליו, ערבי המקורב לשודד ה"עגרי", למשטרת רמלה. אותו 'מקורב' היה אדם "מוכר למשטרה" והוא נעצר מייד. עד למשפטו.

הרופא אמר שקאלוגר לא יחזיק מעמד יותר מימים אחדים. עבר שבוע ועוד שבוע, כשכל אותו הזמן לא חדל גופו להתעוות. לוליק ישב כל העת ליד מיטתו. חודש ימים היה מוטל ישראל רוזמן על ערש דווי מתפתל ביסוריו, לא ידוע אם סיפר מי ירה בו, עד שהשיב את נשמתו לבורא עולם. רוזמן היה הקורבן הראשון של השמירה בגדרה, וקברו חנך את בית העלמין של המושבה הצעירה.

העיתון העברי "הצפירה" שיצא בוורשא כתב [27.8.1890] על מה שהתחולל אותו לילה בגורן: "בין הערבים נמצא אחד אשר חפץ לנקום את נקמתו מאחד היהודים מבני המושבה ויארוב לנפשו להמיתו. ובאחד הלילות בנפול תרדמה על כל בני המושבה והחושך פרש כנפיו על פני המושב, יצא אחד האיכרים הגורנה לראות את השומרים סובבים את המושב, ירה עליו הערבי בקשתו ויפצעהו אך בהיוודע להרוצח ששפך דם נקי וכי לא הנפצע הוא שנוא נפשו לא האמין, או אולי התנחם על מעשהו, וילך בעצמו לבקר את הנפצע בביתו, ושם הכירו את הרוצח ואסרוהו בעבותים ויובילוהו לבית הסוהר".

כעבור יומיים שוחרר הערבי, שכן לא מצאו כל הוכחה שהוא הרוצח. לוליק לא וויתר ופניו לנקמה. הוא חזר לקטרא, תפס את אותו ערבי ורככ איתו שוב לרמלה, אלא שבפעם רכבו בעקבותיו רבים מצעירי הכפר. כשראו החיילים התורכים את המצב, לא קיבלו את טענותיו של לוליק ומסרו את הערבי לחבריו. לוליק חזר לגדרה, הלך בין בתי המושבה וקרא לאיכרים לבוא ולקחת נקם מערביי קטרא, אבל האיכרים כנראה ביקשו להתרחק מסכסוכים מיותרים, או שידעו גברים אחרים, סירבו לצאת למסע הנקם. יש המספרים כי לוליק הנזעם אף הרים ידו על אחד המסרבים. לוליק נותר לבדו.

בערב התגודדה קבוצת איכרים מול ביתם של פאני ולוליק "המשוגע", ודרשה מהם לעזוב את המושבה. בלילה השני הושלכה על חלון הבית אבן עטופה בנייר. השמשה נשברה ובנייר היה כתוב: "צא צא איש הדמים". אכן יודעי תורה היו איכרי גדרה.

לא היה צריך יותר מזה, משפחת פיינברג ארזה את חפציה, עלו על העגלה ונסעו צפונה.

סוף דבר

פאני וישראל [לוליק] פיינברג עזבו את גדרה ואתם בתם שושנה, לימים אשת וילבושביץ' נחום, המהנדס הידוע, ובנם אבשלום, לימים איש ניל"י היפה שהפך לאגדה במותו. הם הלכו להתגורר בחדרה, על חלקת אדמה שזה עתה קנה יהושע חנקין הקימו את ביתם החדש..

רושם קשה עשה על המושבה הקטנה מותו הטראגי של "הקדוש ישראל רוזמן". ובתרנ"א וויתרו על השמירה העצמית וקיבלו עליהם לשמירה את השייך של קטרא חג' איסמעיל. השייך לא רק שבז לאיכרי המושבה אלא גם ניצל את תפקידו כשומר המושבה לכל מיני עסקים אפלים.

כשהבינו זאת, התקשרו אנשי גדרה עם משפחת בדואים שבאה מעבר-הירדן וגרה בין קטרא לגדרה. ראש המשפחה מוחמד אל ג'ארושי ואחיו עומאר היו שומרי המושבה ושדותיה במשך שנים רבות ומלאו את תפקידם זה באמונה. במלחמת העצמאות הועברה משפחת ג'ארושי לרמלה ושם הם גרים ב"שכונת ג'ואריש" שכונת בה עוני, פשע וקרבות מול עברייני משפחת קאראג'ה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 92, יולי - אוגוסט 2004. תחת השם "הרצח בגורן " בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

ג' ס' בלייק וי' שוויקי – הגיאולוג ושומרו נרצחו באחד מסיוריהם

4.7.1940 נחל חימר


בית-העלמין הר-הזיתים, ירושלים -
טכסט:
[סמל ה"הגנה"]
פ"נ
האיש היקר למשפחתו
נהרג בתפקידו
בקליה ים המלח
צעיר ורענן

בן לח' שנה

הקדוש
יעקב שוויקה

[ב]ן בוליסה

נע' כח' סיון תש'

תנצב"ה



בית הקברות הפרוטסטנטי בהר-ציון, ירושלים –
טכסט:
GEORGE STANFIELD
BLAKE
BORN: 9 JULY 1876
DIED: 4 JULY 1940
שומר הראש של הגיאולוגי הבריטי
יעקב שוויקי היה חבר נאמן ב"הגנה", שאף התקין סליק בביתו הפרטי. האיש ששמר על כבודם של יהודי שכונת נחלת שמעון בירושלים, נרצח בנגב כאשר שמר על ג'ורג' בלייק, הגיאולוג הבריטי המפורסם ומחוקריה החשובים והנשכחים של ארץ ישראל.

יעקב שוויקי נולד בשנת 1902 בעיר העתיקה בירושלים, למשפחה מסורתית שעלתה מחלב שבסוריה. ברבות הימים עברה המשפחה לשכונת "שמעון הצדיק" שהייתה שכונה קטנה מאוד (5 משפחות) שגרו בבתים שהיו שייכים לעדה הספרדית מעל המתחם של מערת הקבר של שמעון הצדיק בתוך שכונת שייח' ג'ראח, המשפחה התגוררה בבית בעל חצר ירושלמית אופיינית, מרוצפת באריחי אבן. בפינה, ליד גדר אבנים, צמח עץ שקד. ספר אבנר כהן שבוקס אשת שוויקי בת דודה של אמו.

ליד 'נחלת שמעון' שכונה היהודית התגוררו כ -50 משפחות יהודיות, רובן בני העדה הגורג'ית [גרוזינים בימינו], שבאו להתנחל בקרבת הקבר המיוחס לשמעון הצדיק. נחלת שמעון נוסדה בשנת 1891 ונחשבה לשכונת עוני. בשכונה התגוררו גם משפחות תימניות ועדניות, זקנה אשכנזית אחת ושתי משפחות מן העדה הסורית-חלבית שעליהן נמנה בית שוויקי. תושבי השכונה היו אנשי עמל פשוטים. מרביתם עבדו כחוצבים. סוחרים כמעט ולא נמצאו ביניהם, מלבד יצחק עדני, שהיה בעל מכולת.
שייח' ג'ראח הערבית, לעומת זאת, הייתה שכונה חשובה ומכובדת. בבתי המידות שבה התגוררו שועי החברה הערבית, ביניהם בני משפחת חוסייני ובהם המופתי חג' אמין אל חוסייני ובני משפחת נשאשיבי.
על אף מצבה המיוחד של שכונת נחלת-שמעון כמובלעת יהודית בלב שכונה ערבית, שררו בינה ובין אנשי שייח' ג'ראח יחסי שכנות הוגנים למדי. כך היה עד 1936, עת פרץ "המרד הערבי". מטה ה"הגנה" בירושלים דירג את הדאגה לנחלת-שמעון בדרג עליון של חשיבות, שכן השכונה הייתה נכס אסטרטגי, שחלש על עורק התחבורה לבנייני "הדסה" והאוניברסיטה העברית על הר הצופים.

מעלילות יעקב שוויקי

לאחר כמה שנים של לימוד ב"חדר" ובבית הספר היסודי, נאלץ יעקב להפסיק את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. למרות זאת, כבר בנעוריו היה פעיל ב"הגנה". בשנת 1934 התגייס למשטרה הבריטית. הוא בלט מאוד בשכונה הקטנה: גבר חזק וזקוף, הדור בלבושו ומסייע לחלשים. הוא סימל עבור בני השכונה את היהודי השומר בגאווה על כבודו הלאומי. מעולם לא סיפר על פעילותו החשאית, אך סיפורים על מעלליו התפשטו מפה לאוזן, מהתחזות לערבי וחיסול פורעים ערבים ועד יציאה לכפרים ערביים כדי לרכוש נשק עבור ה"הגנה". איש לא ידע להתחפש כמוהו.

"יעקב שוויקי היה גבר בגברים" סיפרו האנשים שעמם נפגשנו. "הוא היה חזק מאוד, תמיד מצוחצח ומגוהץ, לבוש מכנסי רכיבה ומגפי עור ותמיד חגר על מותניו 'שברייה'. הוא היה הגבר של השכונה. כאשר עבר על פניך, אי אפשר היה שלא לסובב את הראש אחריו. הוא שמר על הכבוד היהודי ולא אחד הערבים הרגיש את נחת זרועו. שוויקי היה מוכן תמיד לעזור לאחרים. כאשר ילד הגיע למצוות ומשפחתו הייתה ענייה מכדי לחוג את המאורע, שוויקי אסף את הכסף הדרוש וארגן את השמחה. הוא היה רקדן גדול וידע להכין מאכלים נהדרים".
אחת השמועות סיפרה את הסיפור הזה: באחד הימים של שנת 1936 נודע ליעקב שוויקי כי בלילה עומד ה'שבאב' לערוך התקפה על אחת השכונות היהודיות. שוויקי וחברו התימני [שאותו לא הצלחנו לזהות] התחפשו לערבים. בשעות הערב יצאו אל לב האזור הערבי ונכנסו לבית קפה שבו ישבה חבורה, החליפו עמם ברכות והתיישבו על השרפרפים. "שמענו שיהיה פה שמח הלילה", אמרו ליושבי בית הקפה. "באנו מהכפר לעזור קצת".
יעקב שוויקי הודיע למטה ה"הגנה" שלא יירו בתוקפים, כי הם יהיו ביניהם ויסתדרו לבד. בלילה החלה החבורה לנוע לעבר נחלת-שמעון. את אשר התרחש אחר כך לא ידע איש, אך למחרת פורסם בעיתונים כי חוסלה כנופיית ערבים והמשטרה חוקרת.
יעקב שוויקי נקם את נקמת הירצחו של יצחק יעקב, מתקן פרימוסים שעשה את דרכו מבית המוחת'אר בכפר ליפתא לשכונת בית-וגן (1938). עקבות הרוצחים הובילו לעין-כרם. למתקן הפרימוסים היו שלושה בנים, שביקשו לנקום את דמו. "אם תעשו משהו", אמר להם יעקב שוויקי, "המשטרה תבוא מיד אליכם. הניחו לי לפעול".
ביום השלישי של ה'שבעה' יצא שוויקי מוקדם בבוקר ובידו סל. הוא חיכה ליד משטרת מחנה-יהודה לאוטובוס הערבי שנסע מעין-כרם לעבר שער יפו. כשהאוטובוס הגיע, השליך לתוכו שני רימונים, והלך בשקט לבניין המשטרה. זה היה המקום היחיד שבו השוטרים לא חיפשו חשודים… בין הפצועים, על פי העיתונות, היו גם שתי נזירות רוסיות מהמנזר הרוסי בעין-כרם.
הסליק
ל"הגנה" היה באותה תקופה מחסן נשק מרכזי בהר-הצופים. בזמן פעילות הגניבו את הנשק מההר לאנשי השכונות ולאחר הפעילות החזירו אותו לשם. המתיחות בימי "המרד הערבי" נמשכה זמן רב ולכן הוחלט על בניית מספר סליקים באזור, כדי שבשעת הצורך יימצא הנשק בהישג-יד. הסליק הראשון נבנה בביתו של יעקב שוויקי בשנת 1936. שוויקי הציע שהסליק ייבנה בביתו, למרות שהוא סיכן בכך את בני משפחתו. העונש על מציאת סליק מבצעי היה לכל הפחות מאסר עולם.
הבית של שוויקי נמצא במקום נוח מבחינת דרכי כניסה ונסיגה. חלונות הבית פנו היישר לעבר הכביש ולשכונה הערבית. הבית שימש את ה"הגנה" לא רק כסליק, אלא גם כנקודת כינוס למפקדה האזורית בעת חלוקת הוראות שמירה והתייעצויות וכנקודת אספקה. כדי שלא לעורר חשד נהגה יהודית אשתו של שוויקי לקנות מצרכים רבים בחנות מכולת ערבית, כביכול לבני ביתה, שהיו מרובים. זה היה מזון שחולק מאוחר יותר לאנשים שהיו נשארים בשכונה לשמירת לילה. השומרים השתדלו שמישהו יישן תמיד על אדן החלון. זה היה מקובל ולא עורר כל חשד.
הסליק שיבש לחלוטין את חיי המשפחה. בלילות ביקרו בבית זרים. הילדים הועברו לעתים קרובות לביתו של הסב, שהתגורר בשכונת בית-ישראל וביום היה קיים תמיד החשש מפני חיפוש.
יום אחד, כנראה בעקבות הלשנה, ערכו הבריטים חיפוש בבית שוויקי. יהודית, אשתו של יעקב שוויקי מספרת: ""בוקר אחד ישבנו וניקינו אקדחים ותחמושת. פתאום באו ילדים בריצה וסיפרו שבאים שלושה בריטים מהמשטרה. היינו שלושה: אני, יעקב ועוד אדם. צעקתי לבן הגדול שלי, משה, שהיה אז בן 10, שיתפוש את כל האקדחים המפורקים ויעלה אותם למרזב. אמרתי לשני הגברים שיתחילו לשחק שש-בש ושהילדה, פנינה, תעשה להם קפה. לקחתי את כל הכדורים וחלק מהאקדחים, הכנסתי הכול לתוך סיר, מילאתי מים, כיסיתי הכול בירק ושמתי הכול על הפתילייה. האנגלים לא מצאו כלום, אבל הידיים שלי רעדו אחר-כך במשך שבועיים".
לפתיחת הסליק הותקן מנגנון מתוחכם. לאחר שהסירו מעט טיח מתחת לאדן החלון, הוא זז בקלילות כלפי חוץ. מי שבנה אותו, בנאי בשם אברמיקו, איש העדה הגורג'ית, ארגן את אדן החלון על מסילות. לאחר מלחמת העצמאות עברה השכונה לשליטתה של ממלכת ירדן ומשפחה ערבית נכנסה להתגורר בבית שוויקי.
לאחר מלחמת ששת הימים נזכר בסליק משה, בנו של יעקב, הוא לא ידע פרטים רבים על הסליק, אלא משמועות ששמע. רק דבר אחד ידע בבירור - הסליק נמצא מתחת לאדן החלון הפונה לרחוב. הוא החליט לבדוק את העניין וניגש לבית. לאחר שהרגיע את דייריו הערבים, שחששו כי יואשמו בהחבאת נשק ולאחר שהבטיח כי יממן את עלות התיקונים, נפרץ הסליק.
הטיח הוסר מתחת לאדן החלון. דחיפה קלה והוא זז על המסילה ללא כל בעיה. בבור שבקיר התגלו שרידי מזוודה ובתוכה ספרים ומחברות שהרקיבו. זה היה חומר הדרכה של ה"הגנה" ובו שיעורי נשק, טופוגרפיה, ג'ודו, אימון כיתה ואימון שוטרים. המחברות היו כתובות בכתב נאה ומעוגל וניתן היה להבין בקלות את תוכן הדברים, למרות שהדפים היו במצב של התפוררות. נשק לא נמצא. החומר נמסר לארכיון ה"הגנה".
  יש אומרים שיעקב שוויקי לא היה בקורס מ"ממים של ההגנה שבו היה גם משה דיין וש – 43 חניכיו נעצרו ע"י הבריטים (בכלא עכו ואח"כ הועברו לכלא מזרעה) . חניכיו של קורס זה נשפטו לתקופות מאסר ממושכות ושוחררו רק ב 17 בפברואר 1941 ואילו הרצח של בלייק ושוויקי  אירע ב 4 ביולי 1940 (למעלה משבעה חודשים לפני כן). שמו של שוויקי, אגב, לא מופיע ברשימת משתתפי הקורס וגם לא בין אלה שנעצרו ע"י הבריטים. מוסיף אבנר כהן.
יעקב שוויקי לא ידע שחומר ההדרכה הגיע לסליק, שכן הוא נאסר בשנת 1941, בעת שהיה בקורס מ"מים של ה"הגנה". הוא הושלך לכלא עכו כאחד מ-43 אסירי ה"הגנה", שעמם נמנה גם משה דיין. ייתכן שהמסמכים הועברו לביתו כדי להעלים כל עדות מרשיעה נגדו ונגד ה"הגנה" העבירו את המסמכים לנחלת-שמעון והטמינו אותם בסליק.

הגיאולוג ג'ורג' בלייק

ג'ורג' סטאנפילד בלייק נולד באנגליה בשנת 1876. למד ב- Royal School of Mines בלונדון. משנת 1897 עבד 3 שנים באי אלבה שמול חופי איטליה. בשנים 1900-1908 עבד מטעם ה- Imperial Institute     בלונדון בשאלות הקשורות בסקר מינרלים של מושבות הכתר. בשנים 1916-1920 עבד מטעם משרד הביטחון הבריטי ובשנים 1920-1922- שימש בתור חונך ב- Imperial College of Science.
בלייק הגיע לארץ בשנת 1922 כיועצה הגיאולוגי של ממשלת המנדט, והוא בן 52, גיל שבו עובדי השירות הציבורי הבריטי כבר נטו לפרוש מהעבודה. בשנותיו האחרונות עבד בחברת משנה בשם "חברה לחקר הירדן בע"מ" של "הסינדיקט הארצישראלי למכרות" הקשורה לחברת האשלג, והתמסר לחקירת אוצרות הטבע בסביבות ים המלח. הוא נדד באזור בלי הפסקה, חפר, קדח, מדד וחקר במסירות בלתי רגילה.
הבריטי נמוך הקומה, נמרץ ועצבני משהו, בילה את מרבית זמנו בקרב היהודים ונחשב לאוהד המפעל הציוני. כל מי שבא אתו במגע, העריץ אותו. מחקריו בתחום מי התהום היוו תרומה חשובה לפיתוח היישוב החקלאי היהודי, שחייב לו קידוחי מים מוצלחים רבים כמו בכרכור וביבנאל. בלייק הכיר את הארץ היטב וערך את המפה הגיאולוגית הראשונה המושלמת של ארץ ישראל. הכתבים שהשאיר אחריו הם עד היום בסיס ידע חשוב.
המשימה האחרונה
בשנת 1939 התגייס יעקב שוויקי לנוטרות. יחד עם קבוצה של 12 נוטרים, בפיקודו של דב זרחין, ירד לסדום כדי לאבטח את פעולות הפיתוח באזור. באותה שנה החלו לערוך באזור מחקרים גיאולוגיים. כשבלייק בא למקום, נבחר יעקב להיות שומרו האישי.
עם סיום החקירות ד"ר דוד סלומוניקה הגיאולוג-שבשדה עזב ונסע לצפון; המכשירים נארזו ונשלחו, שאר הצוות ירדו לשפלת החוף רק הגיאולוג הראשי ג' ס' בלייק נשאר עוד יום-יומיים לבדוק כמה מחשופי סלע.
ב- 4 ביולי 1940, כשסיירו ליד שפך ואדי זויירה (נחל זוהר) בחברת שלושה נוטרים נוספים, תקפה כנופיית רוצחים את חבורתם. בלייק ושוויקי נהרגו. הרוצחים גזלו את סוסיהם ואת חפצי הערך שלהם ונמלטו. עד היום אופפת תעלומה את נסיבות הרצח. כנראה שהשניים נרצחו בידי שודדים בדווים, אם כי היו גם שגרסו כי חברה מסחרית שחשדה כי בלייק מצא ממצאים חשובים על מקורות נפט וחששה שאלה יגיעו לידי יהודים, דאגה לחיסולו. ייתכן גם שמישהו נקם בו נקמת דם בעקבות השלכת הרימון ליד המשטרה במחנה-יהודה.
קבוצה מעובדי מפעל-האשלג שחשה למקום, מצאה את הגיאולוג הבריטי ושומרו היהודי קטולים.
על יום הרצח סיפרו דב זרחין ויצחק ליבמן: "בצהריים הגיע למחנה אחד הנוטרים, שיצא יחד עם שוויקי ובלייק לערוך סקר גיאולוגי בסביבה. הוא סיפר שתקפו אותם ממארב ליד ראש זוהר. יצאנו מייד למקום ומצאנו את בלייק הרוג. שוויקי שכב מת מאחורי סלע בתנוחת ירייה ורובהו היה בין ידיו. גופו היה מנוקב ב- 14 קליעים. על הארץ מצאנו תרמילים רבים. הוא הספיק להשיב אש ולכלות את כל התחמושת שלו. יש להניח שהתגונן גם כאשר כבר היה פצוע אנוש".
סיפר יוחנן פלץ מי שהיה מפקד המשטרה בסדום בימים ההם:
שוויקי היה נוטר שלי. הוא לא היה משהו מיוחד. הוא לא היה שוטר, הגפירים היו של ים המלח לא של המשטרה, אבל באופן פורמלי הייתי ממונה על 4 מהם. כשזה קרה כבר לא הייתי שם. הרג אותו חסן אבו עודה משבט הבדואים ערב אל-חליל – אומרים שהם צאצאי הצלבנים. הכרתי את חסן, הוא היה גבוה, שיער בהיר עם עיניים כחולות כמו רבים מבני השבט. גוי אמיתי, נראה כאנגלי, רחב כתפיים. הם ידעו להלחם ולא היו בורחים כבדואים האחרים. זה היה סתם שוד, אולי בגלל הרובה של שוויקי, הם רצו את הרובה ובשביל זה היו מוכנים להרוג.
גוויתו של שוויקי הועברה לירושלים ונטמנה בהר הזיתים. הוא הניח אישה, שלוש בנות ושלושה בנים. ולא הרחק משם, על הר-ציון, בבית העלמין הפרוטסטנטי, הרחק ממשפחתו, נטמן הגיאולוג ג'ורג' סטאנפילד בלייק. לאחר מלחמת ששת הימים נמצא קברו של שוויקי הרוס ושופץ מחדש.

אחרית דבר
עשרים שנה לאחר הרצח יזמה החברה הגיאולוגית הישראלית, בכנס שנערך בחבל סדום, את הקמתה של אנדרטת זיכרון לבלייק וליעקב שוויקי. האנדרטה משקיפה על הרי מואב ועל ים המלח, האזור שחקר ואהב הגיאולוג הבריטי, ושבו סיים את חייו בנסיבות כה טרגיות עם שומר ראשו הנאמן, יליד ירושלים. על לוח נחושת שהוצמד לסלע הזקוף נכתב:
כאן נפלו בשרות המדע
ג. ס. בלייק גיאולוג
ו י. שוויקי שומר
4.7.1940
HERE FELL IN THE SERVICE OF SCIENCE
 G. S. BLAKE GEOLOGIST
 Y. SHWEIK GUARD 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים.
ערך: יעקב שקולניק ; "ארץ וטבע".
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

  

לאיתור הקבר של יעקב שוויקה (שוויקי) בהר הזיתים, כנסו לקישור