יום חמישי, 16 באפריל 2009

אהרן החלוץ וחנה בת האיכר – מתו באהבתם




2.8.1915 - מטולה
סיפור אהבה מטורף בין החלוץ אהרן גושנסקי, איש ארגון "השומר", לבין בת איכרים חנה בילסקי היפה ממטולה. מעשה שהיה למורת רוחם של הוריה שחלמו לשדכה לבן איכר ממושבה אחרת. סיפור על שומרים וכלבים, סוסות אצילות, לילות ירח בגורן, אקדח מעשן ו. . סופם הטרגי של זוג הצעירים.

רומיאו ויוליה ממטולה

בדרך כלל כל הסיפורים שלנו מתחילים במצבה ישנה, אך העלילות המתוארות בסיפור זה תחילתן במכתב שמצאנו ב'מכון לבון' בכתב יד ובזו הלשון: "הנני להעלות את זכרו של גושינסקי, שהיה שומר במתולה והתאבד", כך נכתב "זה היה בערך בשנת 1914, אתו נספתה גם חברתו, מבנות המושבה, ועל קברה יש מצבה. לא הושם כל ציון על קברו, שנכרה בפינה מבודדת של בית העלמין במתולה, הרחק מיתר הקברים. תל העפר שהיה על הקבר טושטש במרוצת הזמן, אבל אני ועוד כמה מאנשי הסביבה יכולים לציין את המקום המדויק של הקבר." כך כתב עמנואל שקובסקי בשנת 1946 ל'ועדת-ציון'.

המכתב 'הדליק' אותנו. יצאנו למטולה וחיפשנו בבית הקברות של המושבה אחר מציבה של בחורה צעירה, שמתה בזמן המתואר במכתב. ומצאנו את מצבתה של העלמה חנה בת פאליק בלסקי שנפטרה באביב ימיה. אחר כך נסענו לחפש את קברו של הבחור, חיפוש שהוביל אתנו לבית העלמין של "השומר" בכפר גלעדי; ומצאנו את מה שחיפשנו – את לוח מצבתו של אהרן גושנסקי. זהו. אהרן גושנסקי וחנה בלסקי הם הזוג המדובר. עכשיו כל מה שנותר לנו לעשות זה לברר את השתלשלות העניינים של הסיפור הנורא הזה.

"זה הסיפור על 'דוד אהרון' תמונתו הייתה תלויה בבית הורי, רות ועזריה רפפורט, יש מאחוריה סיפור אהבה של שומר לבת האיכר . אמי היא בתה של ציפורה, אחותו של אהרן" אמרה לי טלי ליפקין-שחק

מהמעדר לרובה

אהרן גושנסקי נולד בשנת 1893 בסביבות העיר חרסון שבאוקראינה. אביו היה 'מלמד' שכל חייו חלם לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. הפרעות ביהודים ברוסיה וה'קול קורא' של יוסף ויתקין, איש העלייה הראשונה שקרא לצעירי ישראל בגולה לעלות לציון השפיעו על המשפחה."עזבו, שכחו את כל מה שהיה לכם עד עתה! בלי כל צל חרטה ובואו לעבודת העם!" כתב ויתקין ומשפחת גושנסקי קראה ועשתה. בשנת 1911, ימי העלייה השנייה, עלו בני המשפחה ארצה.

הם ירדו מהאנייה בנמל יפו והתיישבו במלחמיה [לימים - מנחמיה], אך תנאי המחייה הקשים והחום הנורא של עמק-הירדן שברו אותם. האם חזרה לאוקראינה עם הילדים הקטנים וילדה אחת גדולה. מאוחר יותר הצטרף אליה האב. בארץ נשארו שלושה ילדים: ציפורה, יחיאל שבמלחמת העולם הראשונה ונפל בגאליפולי כחייל בצבא התורכי ואהרן שהיה אז בחור כבן 18 שנה.

אהרן גושנסקי, כשאר חלוצי העלייה השנייה היה לפועל חקלאי שכיר יום במושבות יהודה, אבל עד מהרה עבר מהמעדר בשדה לרובה של ארגון "השומר". מנדל פורטוגלי, שהיה אחראי על גיוס אנשים מתאימים לחברות בארגון "השומר", או כשמורים עונתיים מטעמו, מצא את אהרן גושנסקי כשיר ולקחו לשמירה במושבה רחובות. במושבה זו, הראשונה שהפקידה את משימת השמירה בידי שומרים עבריים. לפי החוזה בין ועד המושבה לארגון "השומר" נדרשו חמישה שומרים רוכבים ו- 19 שומרים רגליים כדי לשמור על "הנטיעות, הזריעות, המגרשים והפירות שעליהם ועל מגרשי התימנים". כפי שנכתב ונחתם בכתב ההתקשרות.

אהרן גושנסקי נמצא ראוי, מוכשר ומתאים להצטרף כחבר לארגון "השומר". מרחובות, שלחו אותו לגליל התחתון, היישר למעוזו של ארגון "השומר" – הוא שמר בסג'רה.

אליהו קראוזה, מנהל החווה בסג'רה, דרש שהשמירה בחווה תתנהל כך שהשומרים לא יצאו בלילה מחוץ לתחום החווה. זה אמנם לא היה לרוחם של חברי "השומר", אבל הלקוח תמיד צודק. ההנחיה שניתנה לשומרים הייתה להישאר בתוך חומות חצר החווה, אך לצאת מפעם לפעם החוצה. . .

באחד הלילות, כשאחד השומרים יצא מהפתח הצפוני של החצר, ירו בו מהמארב אך למזלו הטוב החטיאו. השומר הבחין שערבי אחד קפץ מתוך החנות שליד השער האמצעי, הוא רדף אחריו, ירה, ופצעו ברגלו. מאוחר יותר התברר שאותו ערבי היה בנו של שייח' ידוע מהכפר לוביה. כנקמה תקפו הערבים את החווה במשך כמה לילות. באחת מן ההתקפות הללו נפצע אהרן גושנסקי ברגלו.

הפציעה כשלעצמה לא הייה חמורה, אך מאז שהשומר ברל'ה שווייגר נפצע ומת מזיהום שפשה בגופו, חשו אנשי הארגון רגשי אשמה והחלו נוהגים כלפי הפצועים בשום לב ועשו ככל יכולתם כדי להעניק להם טיפול רפואי הולם. מכיוון שבארץ לא ידעו במה יוכלו להושיע את אהרן, שלחו אותו אנשי "השומר" בעצת הרופאים לריפוי בגרמניה.

אהרן והכלב

בזמן שאהרן נרפא מפצעו בגרמניה, ניסו אנשי "השומר" לשכלל את שיטות השמירה שלהם ולנצל אמצעי בדוק ומוכח – הכלב. בכפרים הערביים התריעו הכלבים קצוצי האוזן בנביחותיהם על כל זר שהתקרב. אמנם כלבי הבדווים לא התנאו בתעודות יוחסין כמו כלבי הרועים הגזעיים האירופאים, אלא היו תערובת בני גזעים שנהגו לכנותו בפשטות 'כנעני' ולמרות נחיתותם הגזעית עשו אלה את מלאכתם נאמנה.

ביישוב בעברי היה אז רק כלב שמירה גזעי אחד ויחיד – אותו גור כלבים ששלח ארצה אבא אוצ'יטילוב לבנו אלכסנדר צלאל. זה היה גור מגזע 'בורזוי' קווקזי, כלב שמירה ומלחמה בזאבים שהגיע עם ייחוס ושם ניתן לו: "קארא-באש" שפירושו בתורכית" "שחור- ראש". צלאל לא יכול היה לטפל בכלב והוא מסר אותו לאלכסנדר זייד.גם זייד נאלץ לוותר עליו, משום ש – כך אומרים - לא היה יכול לעמוד מול כפותיו של הכלב הענק,שהיה קופץ לקראתו משמחה כל פעם שראה ופגש בבעליו. הכלב עבר לחזקתו של יחזקאל חנקין, הצייד המפורסם שיצא בזמנו עם הזיאולוג פרופסור אהרוני למסעות צייד, מתאבק בעל כוח בלתי-רגיל שגר אז ושמר במושבה יבנאל כאיש "השומר". הכלב החזק נטה חסד מיוחד לבנם הקטן יצחק, שנהג לרתום אותו ל'פיילה' [גיגית בימינו] ולשוטט כך ברחובותיה של יבנאל.

ארגון "השומר" ניצל את יציאתו של אהרן לגרמניה כדי שהפצוע לא יתבטל וילמד גם לטפל ולאלף כלבי שמירה, מגן וחיפוש. אהרן אמנם השתלם בתחום זה, אך לארגון "השומר" לא נמצא הכסף הדרוש לרכישת כלבים ואפילו הד"ר רופין הכל יכול לא נענה לדרישתם. יהודים וכלבים לא הולך ביחד. רק לאחר בהשתדלות ארוכה ועיקשת ובעזרת הסתדרות ציוני גרמניה נרכשו ממשטרת ברלין שתי כלבות וכלב בעל אותות הצטיינות מגזע 'דוברמן' – בסיס רבייה וגידול .

אהרן גושנסקי טיפל בכלבה אחת, שלא הייתה מאולפת. השניים האחרים, הזוג המאולף, הכלב 'לוקס' והכלבה 'הורנט', נסרו לידיו של יחזקאל חנקין. שבוע לאחר שנקלטו הכלבים בימה- כסלו תרע"ד סוף שנת 1913 נרצח בסג'רה השומר פלדמן. רץ רכוב הזעיק את השומרים מימה היא יבנאל והם "לקחו איתם את 'הכלב המחפש' - "כלבי המשטרה שהביאו מאירופה, לחפש את עקבות הרוצחים, אולם הגשמים שירדו בבוקר ההוא טשטשו את העקבות ואי-אפשר היה לגלות כלום".

אמנם כבר בניסיון הראשון הוכיח 'לוקס' את כישוריו, מנדל פורטוגלי מבכירי "השומר" פרץ, כביכול, לאחת החצרות ואחר כך נמלט רכוב על סוסתו להרים. 'לוקס' רחרח את המקום ופרץ בשעטה אלימה החוצה, הוא רדף אחרי פורטוגלי, השיג אותו ולא הניח לסוסתו לזוז ממקומה, עד שבא יחזקאל.

למרות ההצלחה המוכחת, הדוברמנים לא נקלטו בארגון. ענף הכלבנות לא נלקח ברצינות ולא נלמד ביסודיות. אגב, עדות מעניינת על כלב גישוש בשימוש חברי "השומר" נמצאת בזיכרונותיו של מרדכי טיטלמן, אלא שבאותה הפעם תפש הכלב בקלקלתו דווקא איכר יהודי. . .

ואהרון הועבר למטולה.

אהרן וחנה

מלחמת העולם הראשונה פרצה. בחזית סיני נחלו התורכיים מפלה גדולה בניסיונם הכושל לחצות את תעלת סואץ. במטולה, המושבה הצפונית, היו זקוקים האיכרים לידיים עובדות. כשהגיעה קבוצת עובדים למושבה, באו אתם גם שומרים מ"השומר" וביניהם אהרן גושנסקי. החלוצים, הפועלים והשומרים הפיחו רוח נעורים והתלהבות במושבה. הם שרו וניגנו ברוסית וביידיש, השומרים רכבו על סוסות אצילות ובגורן נערכו הילולות לצלילי מנדולינות. ובימי שישי - ריקודים סוערים של בנים עם בנות – אם כך. מה הפלא שבת האיכר התאהבה בחלוץ?

"בחורה יפהפיה. הם התאהבו זה בזו. הוא היה בעיניה, חניכת תרבות צרפת - אינטליגנט ועדין, לעומת הבחורים הבורים והגסים של המושבה. נדמה לי שהייתה כבת 17" אמרה לי שרה אבידן מארכיון מטולה.

תחילה לא התנגדו ההורים לקשר שנוצר בין חנה לאהרון, שהיה גבוה, יפה-תואר ונודע כמיטיב לשיר. כאשר בילה הנוער בגורן בלילות הקיץ, היה אביה של הנערה עומד בחושך וממתין לבתו שתחזור הביתה, סימן שהוא מוכן לקבל את התנהגותה. אבל יום אחד החליטה האם ['רומיינע'] שהיא פוחדת מן "הרוסים" ['רוסישע'], נושאי-הנשק, חסרי-כל ושאי-אפשר לסמוך עליהם. לבתה ייעדה חתן ממושבה אחרת, הם רצו להשיאה לבן-אכרים מסודר שיש לו איכרות וגם כלי נחושת רבים בביתו, רצו בשידוך "הגון" לבתם, ולא ראו בעין יפה את חיזוריו של אותו שומר "יחפן".ההורים גמרו אומר בלבם לאסור על הבת לצאת מן הבית, כדי שינתק הקשר עם אותו 'חולץ' – כלומר החלוץ אהרן. שום דבר לא הזיז אותם מהחלטתם. הם שולחים אותה מהמושבה לדודים שלה, אבל היא חוזרת. הנערה המאוהבת נותרה חסרת-ישע , לא קם בה האומץ למרוד בהוריה, היא נכנעה והודיעה לאהובה שעליהם לנתק את קשריהם, אחת ולתמיד, כמצוות ההורים. אהרון גושנסקי נותר מושבה, מיואש.

באחד הימים כאשר האב היה בבית הכנסת והאם נסעה לבדוק את השידוך החדש ולא הייתה בבית, הרשתה לעצמה חנה לצאת ולטייל עם חברתה כמובן, בחוצות המושבה. אהרון ישב אז בביתו של יהודה מור [מרקובסקי], איש המושבה, צפה ברחוב ובמר לבו עישן סיגריות בשרשרת, והנה רואות עיניו..


על המשך ההתרחשויות והשתלשלות הדברים העיד יהודה: "כאשר ראה אהרון את שתי הבנות צועדות ברחוב, רץ אחריהן. הוא התחיל לדבר עם הנערה, חברתה נבהלה וברחה, פתאום הוציא אקדח, ירה בה ואחר כך ירה בעצמו. זה היה בשבת בבוקר. רצנו ומצאנו את שניהם שוכבים מתבוססים בדמם. האיכרים התחילו לצעוק: 'לרוסים יש נשק ועוד יצאו חלילה נגד הממשלה'. הקצין התורכי שהגיע, דווקא הרגיע את הרוחות. מזל שלא הבין יידיש. לקחו את שניהם לבית הורי הנערה. הבחור מת באותו יום והנערה כעבור ימים אחדים. אחרי שנים העבירו אותו חבריו לקבורה הקברות השומרים שבכפר גלעדי", ויהודה מור מסיים: "סיפור קשה ביותר, ולא אספר את כל הפרטים, הזכורים לי היטב".

". . . חולה-אהבה ומר-נפש התהלך רומיאו המטולתי, כשהוא חורש בליבו מזימת-יאוש, עברו ימים והוא אורב לאהובת-לבו, עד שפגש בה ברחוב. עמד והפציר בה לצאת עמו לשדה, כי דבר חשוב יש לו להגיד לה. בתום-לבה האמינה לו ויצאה עמו לשדה. עוד הם צועדים, שלף לפתע הצעיר אקדח, ירה ברקתה של אהובתו והרגה, אז החזיר את לוע האקדח אל רקתו שלו ולחץ על ההדק…

בני המושבה, שנחרדו לקול היריות, מצאו את צמד הנאהבים מתבוססים בדמם, גופה ליד גופה…

"אני זוכר את המקרה המזעזע הזה" אמר ישראל לישנסקי. "כי הוא אירע כאשר הכל היה מוכן לחגיגת הבר-מצוה שלי"…


חנה נקברה בבית העלמין של מושבתה מטולה, אהרון מעבר לגדר, מתחת לגל אבנים אלמוני. אפילו במותם לא זכו להיות יחדיו..
"עלום בבואו ועלום בלכתו".
באו שוטרים תורכיים ודרשו להוציא את גופת של אהרן מקברה כדי לבדוק ולוודא שאכן נורה ונהרג מכדורי האקדח שלו. רק אחר כך הרשו לקברה שוב, מחוץ לגדר כמובן.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 102, מרץ – אפריל 2006 תחת השם "רומיאו ויוליה ממטולה " בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

2 comments:

  1. עודד שלום. יופי של בלוג, כל הכבוד. הסיפורים מעניינים וחושפים פרטים רבים מהם ניתן ללמוד על התקופה והאוירה בזמן התרחשותם. ברשותך שאלה:
    על שתי המצבות רשום אותו תאריך פטירה - כ"ב באב תרע"ה. בסיפור אצלך רשום כך: "הבחור מת באותו יום והנערה כעבור ימים אחדים." איך ניתן להסביר את השוני בתאריכי הפטירה?
    אני כבר מחכה לסיפורים הבאים.
    בברכה דובוש כפר עזה

    השבמחק
  2. מאד התרגשתי לקרוא את הכתבה על החיפוש ברמת הכובש, בה נולדתי, גדלתי, נישאתי וילדתי את שלושת ילדינו.
    חוויתי על בשרי את כל המלחמות שעברה,מלחמת השחרור והפנוי של הילדים והנשים, מטעני החבלה שהונחו בקיבוץ וגרמו לפצועים, והאחרונה מלחמת ששת הימים כשרמת הכובש הופגזה מקלקיליה.
    את סיפור החיפוש אני זוכרת מצויין. ביתנו היה בשדרה הראשית של הקיבוץ, ודרך החלונות צפינו במתרחש. אפילו זכינו לביקור של חייל בריטי, שבא לחפש בבית שלנו נשק, וגורש על ידי המטפלת ,זהבה, שנזכרת גם בסיפור.
    את תמונת המצבה של שמואל ווליניץ , צילם אחי,
    יצחק בן מיכאל.
    לעודד- יישר כוח!!

    השבמחק