יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

פייר שמואל – כרטיס עלייה לגן עדן

-


בית העלמין היהודי במאוריציוס

טקסט:


פ [מגן-דוד] נ

ר' שמואל יעקב בן ליפי

נפטר ט' תמוז תש"ב לפ"ק

SAMUEL FEIER

AUS WIEN

1942 - 1884

ת' נ' צ' ב' ה'


שמואל יעקב פייר יליד הממלכה האוסטרו-הונגרית, נשוי ואב לשניים. חי בווינה בתקופה סוערת ונאלץ עם הסיפוח לגרמניה הנאצית לעזוב את ארצו, שבעבורה נלחם במלחמת העולם הראשונה. בסופו של מסע התלאות לארץ-ישראל, שנמשך שלושה חודשים, גורשו הוא ואשתו כנתיני ארץ אויב לאי מאוריציוס, שם קטלה אותו המלריה והוא בן 58.

העצירים היהודים באי השאירו בית עלמין ובו 127 מצבות שהן חלק מבית הקברות סַנְט מַרְטִין. בשורה 9 נמצאת מצבת קבורתו של שמואל יעקב פייר.


וינה

סמואל [Samuel Feier] - שמואל-יעקב פייר בן ליפא נולד ב- 1 באפריל 1884 בינוב, שנקרעה מפולין לטובת הקיסרות האוסטרית לקראת סוף המאה ה-18, ועד 1914 הייתה בשליטת הממלכה האוסטרו-הונגרית.

בשנת 1909 שירת סמואל בצבא האוסטרו-הונגרי והוצב בזולוטוב [Zloczow] שבגליציה [Galicia] באזור זקופנה. [עיירה במחוז טרנופול, שסופחה לממלכה האוסטרו-הונגרית לאחר הסכמי וינה 1815]

ערב מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נישא בטלומצה לציפורה-פייגע לבית גוטסמן, שהייתה צעירה ממנו בתשע שנים [ 21.1.1893], והשניים עקרו לווינה, משאירים מאחוריהם את הוריה של ציפורה. יש אומרים שהיא ושמואל-סמואל היו בני דודים רחוקים, יש אומרים שהכירו בעת שירותו בצבא.

עם נישואיהם עזב סמואל את הבית המשפחתי שבסמטת הרקלוץ [Herklotzgasse] 44, ברובע [Bezirke] 14 הידוע בשם רודולפסהיים [Rudolfsheim], שבו גרו אחותו פאני עם בעלה דוד הולצר, ואחיו זיגמונד, חייל משוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי, עם אשתו רוזה. סמואל ופייגע עברו להתגורר בסמטת הרקלוץ 44, וניהלו את חייהם כיהודים מסורתיים וציונים.


בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-28 ביולי 1914, עם הירצחו של יורש-העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד בידי לאומן סרבי בסראייבו, הוצב סמואל בחזית הרוסית והיה מבין מגיני המבצר פשמיז'ל Przemysi]] שבגבול אוקראינה.


בבסיסו של מבצר פשמיז'ל עמדה ממערכת ביצורים מתקופות שונות: ממחפורות ארטילריה מיושנות מאמצע המאה ה-19, דרך מעוזי הארטילריה מסוף אותה מאה ועד למעוזים משוריינים מודרניים מתחילת המאה ה-20. השלב האחרון בבניית המבצר הונח עם פריצת המלחמה ב-1914. בין המעוזים הוקמו ביצורי שדה, עמדות חיל רגלים, קווי חפירות וסוללות ארטילריה.


עם פרוץ המלחמה, עמדו לרשותו של מפקד חיל המצב במבצר רק 5 גדודים של חיל רגלים, יחידה של תותחי שדה, 3 קבוצות של תותחני מבצר וכמה פלוגות חיל הנדסה.

ב-2 בספטמבר החלו בפינוי השטח לפני המבצר, נכרתו היערות ונהרסו בניינים.

ב-4 בספטמבר הורה המטה הכללי האוסטרי על פינוי האזרחים מהעיר פשמיז'ל, לאחר שלא סופק להם מזון מיום פרוץ המלחמה.

ב-20 בספטמבר חצו הרוסים בפיקודו של הגנרל רדקו דימיטרייף את נהר הסאן וכעבור שבוע כיתרו את פשמיז'ל: 131 אלף חיילים אוסטרים ו-21 אלף סוסים היו תחת מצור.

ב-4 באוקטובר הביא קצין רוסי נושא דגל לבן הצעה לכניעה. האוסטרים דחו אותה בבוז. למחרת הסתערו הרוסים בחיפוי ארטילריה ונכשלו; אבדותיהם מנו 10,000 חיילים; 3,000-4,000 הרוגים, ועוד לוחמים שנפצעו ונשבו בידי האוסטרים.

ב-9 באוקטובר, הדפו האוסטרים את הרוסים מעבר לנהר הסאן והמצור הוסר. מחשש סכנת כיתור נסוגו כעבור חודש כוחות השדה האוסטרו-הונגרים מהמבצר, ועל חיל המצב הוטל לרתק עד כמה שיותר מהכוחות הרוסיים. המבצר על לוחמיו 'נעל את עצמו' ב-8 בנובמבר. ב-28 בנובמבר תקפו הרוסים את המבצר. האוסטרו-הונגרים הגיחו להתקפות נגד שכשלו. כך עד ה-28 בדצמבר 1914.

בין ה-19 בדצמבר 1914 וה-5 בפברואר 1915 לא היו קרבות של ממש.

בהפוגה, ב- 15 בינואר 1915, שלח סמואל פייר סימן-חיים: גלויית דואר [שעברה צנזורה צבאית] מעיר הגבול פשמיז'ל לאשתו בווינה, והוא בן 31.

הכוחות האוסטרו-הונגרים המותשים התגוננו. מזון ותחזוקה הפכו לבעיה. המלאי במחסנים אזל. הונהג קיצוב לחיילים. 13,000 סוסים נשחטו למאכל.

מזונם של הכוחות המכותרים הלך ואזל, וטבעת הכיתור התהדקה. בבתי-החולים שררה צפיפות יתר ומורל החיילים והקצינים ירוד.

גנרל קוסמנק, מפקד המבצר, חשש ממרד שיוביל לנפילת המבצר, והחליט כי על חיל המצב לפרוץ ולחבור לכוחות השדה. בליל ה- 19 במרס רוכזו הכוחות שיועדו לפריצה. הגשם והשלג ירדו ללא הפוגה, והחיילים היו באפיסת כוחות. הפריצה החלה עם שחר. הרוסים לא הופתעו – וקידמו את פני הפורצים בארטילריה כבדה. ניסיון הפריצה הכושל הסתיים בשעה שתיים אחר-הצהריים. ב-19 במרס החלו לשרוף מסמכים, שטרות כסף וכלי רכב. טלפונים ומכשיר טלגרף הושמדו ולאחר מכן טבחו את כל הסוסים שנותרו. ב-22 במרס עם שחר פוצצו את התותחים, ובבוקר פוצצו את המעוזים, הגשרים והמתקנים הצבאיים. שלוש שעות לאחר מכן צעדו הרוסים לתוך פשמיז'ל. 9 גנרלים, 93 קצינים גבוהים, 2,500 קצינים זוטרים ו-117,000 נגדים וחיילים אוסטרים הלכו בשבי, ביניהם סמואל פאייר. הוא נשלח לאזור טשקנט ותנאי השבי היו נוחים.


ב-3 ביוני 1915 שבו הכוחות האוסטרו-הונגריים והגרמנים ונכנסו לפשמיז'ל, אבל סמואל פייר וחבריו היו בשבי הרוסי.

המהפכה הרוסית ב- 1917 הדיחה את הצאר ניקולאי השני מכסאו, ורוסיה יצאה ממעגל המלחמה. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ב- 11.11.1918


עם שובו לווינה מהשבי הרוסי, שעליו לא דיבר מעולם, פתחו סמואל ופייגע חנות גלנטריה וסריגים ברחוב שונברונר 187 [Schoenbrunnerstrasse]. "וולקן" הם קראו לה.


מלחמת העולם הראשונה הביאה להתפרקות הקיסרות האוסטרו-הונגרית ולקצו של בית הבסבורג. גליציה הוחזרה לפולין. מצבה הכלכלי של אוסטריה התערער. בשנת 1920, כשהייתה אוסטריה לרפובליקה דמוקרטית, נולד לסמואל ולפייגע בנם בכורם ליאו, ובשנת 1924 נולדה בתם אדית.

בשנת 1926 הקימה םייגע יחד עם אמה של חווה [אשתו לעתיד של ליאו] גן ילדים בבניין בו ההיתה פעילות יהודית וציונית בסמטת הרקלוץ 21 [כיום משמש הבניין כמוזיאון קטןהמציג את חיי היהודים ברובע לפני מלחמת העולם השנייה].

בזמן המשבר הכלכלי העולמי של 1929, עם נפילת הבורסה הניו יורקית נפגעו מדינות רבות בעולם ואוסטריה בתוכן; האבטלה גאתה ורמת החיים ירדה. באמצע שנת 1931, גרמניה של רפובליקת ויימאר ואוסטריה חתמו על הסכם איחוד מכסים, נטשו את 'תקן הזהב' ובכך שמטו את חובותיהם; אך הכנסות החנות נתמעטו וסמואל יצא לעבוד כפקיד שכיר, בעת שאשתו פייגע ניהלה את החנות. היא החלה בפעילות ציונית והייתה חברה בויצ"ו.

המצוקה הכלכלית והמאבקים הפוליטיים גרמו אי יציבות פנימית, וזו הביאה לפיזור הפרלמנט בידי הקנצלר אנגלברט דולפוס שהיה לדיקטטור [1933]. הפלג הסוציאליסטי שהיה רוב בעיריית ווינה התקומם [1934], אך הממשלה דיכאה את המרד באכזריות רבה; הצבא האוסטרי והמיליציה - "משמר המולדת", ירו אל מרכזי המרד בווינה, הרגו בלא הבחנה כאלף גברים, נשים וילדים, ופצעו אלפים רבים. הפלג הנאצי-האוסטרי ניסה לתפוס את השלטון בכוח, לאחר ששאב עידוד מעליית הנאציזם בגרמניה הסמוכה [היטלר עלה לשלטון ב־30 בינואר 1933] ודולפוס נרצח. כוחות הממשלה האוסטרית, בפיקודו של קורט שושינג דיכאו את המרידה, המורדים נעצרו, ו-13 מהם נתלו. רציחתו של דולפוס היה על רקע פוליטי הייתה אחד האירועים שהביאו ל'אנשלוס' (Anscluss), סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ולקץ עצמאותה. [יש אומרים כי היתרון הכלכלי של אוסטריה על גרמניה היה המניע הראשי ל'אנשלוס', ועם זאת, הוא התקבל בשמחה בקרב חלק גדול מתושבי אוסטריה].

כך או כך, עד לסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית היו בני משפחת פאייר משפחה ממוצעת, ללא מותרות. היו להם פחם להסקת הבית בחורף המושלג של וינה וגם עוזרת בית.

במארס 1938 חיו באוסטריה כ-190 אלף יהודים, רובם המכריע בווינה. השתלטות גרמניה על אוסטריה הביאה להחלת מדיניות הדיכוי הנאצי גם על העיר וינה.


ב- 18 במרס 1938 הקים היינריך הימלר ראש ה'גסטפו' וה'וואפן ס"ס' במלון "מטרופול" בווינה, שהוחרם מבעליו היהודים, מרכז 'גסטפו' בעל סמכויות פוליטיות ומשטרתיות. בו ביום נסגרו משרדי הקהילה היהודית והמוסדות הציוניים בווינה, מנהליהם נעצרו, ונאסרה פעולתם. בלילה הראשון לסיפוח פתח ה'גסטפו' בשבוע של שוד מאורגן בדירות היהודים.

בשבוע הראשון ל'אנשלוס' פוטרו יהודים מעבודתם בתיאטרונים, בבתי-העם ובספריות הציבוריות, ב- 26 במרס פוטרו מהאוניברסיטאות ומהמכללות ואחר-כך מהשווקים ומבתי-מטבחיים, ונאסרה השחיטה הכשרה. יהודים עונו בבית-הכנסת הראשי בווינה, נעצרו והוחזקו בכלא עד שחתמו על הצהרת ויתור על רכושם.


'ליל הבדולח' [Kristallnacht] הוא הכינוי שנתנו הנאצים ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי, גרמניה ואוסטריה, פוגרום ביהודים. צלצולי הזכוכית הנשברת, צווחות השמחה של הבריונים הנאצים וזעקות קורבנותיהם היהודים הגיעו גם לאוזני משפחת פאייר.


אלפים גורשו מאוסטריה לעיירות הולדתם, לפולין. עשרות אלפי יהודים מיהרו להגר מאוסטריה, ווינה הייתה למרכז ההגירה. אנשים נאלצו ולעמוד ימים ולילות בתורים ארוכים לפני משרדי העירייה והמשטרה, חשופים להשפלות ולנחת זרועים של קלגסי המפלגה, ה'היטלר-יוגנד' ואנשי ביטחון אלימים.

דודה פאני הצליחה יחד עם בעלה ובתה הצעירה [הבת הבוגרת נתפסה לפני כן] להגר לצרפת, שם הבעל והבת נתפסו ונשלחו לאושוויץ.
זיגמונד הצליח לצאת עם תעודות לשנחאי, והשאיר מאחוריו את אשתו רוזה שסירבה להפקיר את אמה החולה, את בנם הקטן, חנות כובעים ודירה.


מאה אלף יהודים, כחמישים אחוז מאוכלוסייתה היהודית של אוסטריה, עזבו בין מרס 1938לסוף 1939 לארה"ב, דרום אמריקה, פלשתינה ולמדינות אירופאיות כמו צ'כוסלובקיה, והגיעו עד למזרח הרחוק לשנחאי.

עבור אלה שלא עזבו, נפתח 'חלון הזדמנויות' עם ייסוד 'הלשכה המרכזית להגירת יהודים' במסגרת המשרד לביטחון פנים של הרייך על ידי הנאצים.

הגאולייטר - מנהל האזור, איש המפלגה הנאצית, שמונה על ידי היטלר ואליו דיווח ישירות, הממונה על איחודה של אוסטריה עם גרמניה, ד"ר יוזף בירקל, הקים בווינה מרכז לנישול רכוש היהודים [Vermögungsverkehrstelle.]


למרות הגירושים הרבים וההגירה, נותרו בווינה בסוף 1939 כמה אלפי יהודים שחיו מאז ה"סיפוח" בפחד; הם סבלו חיפושי פתע בדירותיהם, ואף אולצו להתפנות מבתיהם ולעבור להתגורר עם משפחות נוספות בדירה אחת, ברובע אחר של העיר. לפעמים נעצרו וגורשו, או שהוצאו להורג בו במקום. יש שאיבדו עצמם לדעת. בין היהודים שנותרו היו זקנים רבים, נשים וילדים, ובתוכם סמואל ופייגע. את ליאו ואדית, אז תלמידי תיכון, שלחו באביב 1939 לארץ-ישראל: היא יצאה עם סרטיפיקט [רישיון עלייה] והוא, לפניה, במאי 1938 בלא רשיון עלייה. בארץ ישראל היו לאריה ויהודית. אריך, בנו של האח זיגמונד, יצא גם הוא לארץ ישראל והיה לאפרים.

ההורים נפרדו מילדיהם באי רצון, אבל התנחמו בידיעה שילדיהם חולצו מציפורני הנאצים וטיפחו תקווה להצטרף אליהם בקרוב.

התנועות החלוציות, שליחי ה"הגנה" ותנועות-הנוער נתנו זכות קדימה לצאתם של גברים ונוער, זאת משתי סיבות: ראשית, משום היותם המטרה העיקרית של ה'גסטאפו'. שנית, משום שהארגונים הציוניים האמינו שהם ייטיבו לשרת את היעד הציוני בארץ ישראל.


בעוד שמשרד החוץ הגרמני איפשר ליהודי גרמניה להגר באופן מסודר לארץ ישראל ולארצות אחרות (עם חלק מרכושם במסגרת הסכמי ה'העברה'), נמנע מיהודי אוסטריה להיכלל בהסכמים אלה. כל מהגר חויב לשלם "מס" מיוחד למימון הגירתו כחלק מהרכוש שעליו הצהיר. במזומן הרשו להוציא 10 מארק לנפש, את כל השאר השאירו מאחוריהם. אלה שלא הזדרזו לברוח נספו רובם בשואה. רוזה פייר אשתו של האח זיגמונד עם בנם הקטן פריץ, דוד הולצר בעלה של האחות פאני והבת הרמינה לא שרדו את אושוויץ.


אוברשטורמפיהרר [סגן] אדולף אייכמן, שיעדו היה לטהר את כל השטחים שבשליטת הנאצים מיהודים, הקים יחד עם עוזרו האוסטרי, אלויס ברונר [פושע מלחמה מבוקש. נמלט לסוריה, שם הועסק כיועץ הממשלה תחת השם הבדוי "גאורג פישר"], את 'הלשכה המרכזית להגירה יהודית', שבעזרתה החרים את תכשיטיהם ורכושם של היהודים, וכפה עליהם גירוש, שכלל דמי רישום לפקידי ההגירה, ותשלום על כל חותמת רשמית שהוטבעה על הטפסים המרובים שנדרשו; בידיהם נותרה רק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת - שבלעדיה לא קיבלו היתר יציאה.


מנהיגי סוכנות שפעלו בארה"ב, שוויץ או במדינות ניטרליות אחרות, לא עמדו תחילה על חומרת הבעיה ועסקו בדיונים עקרים. לפיכך, יהודי וינה וסמואל ופייגע בכללם, נאלצו להתגבר על הבעיות החומריות הכרוכות במימוש יציאתם בעצמם, ונאלצו גם להסתדר עם "סוכנויות הנסיעות" של אייכמן [כבר עלה לדרגת קפטן], לאחר שהאחרון הדיח מהעניין את נציגי המוסדות הלאומיים, ובכללם את ד"ר וילי פרל, שהיה מראשוני וראשי מארגני העלייה הרוויזיוניסטית ו"המוסד" לעלייה ב', שבראשו עמדו פעילי תנועת העבודה. במקומו מונה ברטולד שטרופר, מומחה לכספים, שלפנים היה יועץ ונציג של אוסטריה בכינוסים בינלאומיים ונמנה גם עם הצ"ח ["ההסתדרות הציונית החדשה"] שהוקמה בווינה על ידי הציונים הרוויזיוניסטים. [שטרופר נשלח ב- 1943 לאושוויץ ונורה שם למוות שנה לאחר מכן]

ה'ג'וינט' ו'המועצה הבריטית למען יהדות גרמניה' הסכימו לממן את הוצאות הנסיעה עבור הפליטים שנזקקו לסיוע וכן את תשלומי כופר הנפש לאייכמן, ואת רכישת האוניות, הפחם, המזון, תשלום לצוות הזר וכד'.

שמואל פייר מילא טופס "רישום הרכוש של יהודים". בטופס נכתב: 'שעון לגבר מזהב כולל שרשרת' וכן 'שרשרת ספורטיבית מזהב" ששוויה 100 רייכסמארק.

בתחתית הטופס הצהיר: "אני פוטרתי ללא פיצויים ב- 30 ביוני 1938"

את המדליה הצבאית הם לא החשיבו, ואת טבעת הנישואים שמרה פייגע עד יום מותה, אז עברה הטבעת לידיה של אדית פייר, וממנה, לידיו של שמאי גלעד בנה, העונד אותה עד היום.

בקיץ 1939 נסגרו סופית מאות מפעלים וחנויות יהודיות, גדולות כקטנות, בידי הממשלה הנאצית.


מלחמת העולם השנייה החלה ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. עם פרוץ המלחמה, התרחבה סמכותו של אייכמן. הוא נתמנה לראש המחלקה היהודית במשרד הראשי לביטחון הרייך אשר הוקם בידי היינריך הימלר, ובראשו עמד ריינהרד היידריך ["המפלצת הבלונדינית", "התליין" ו"הקצב מפראג", נרצח בסוף מאי 1942 ליד לידיצה בידי המחתרת הצ'כית].


רק באוקטובר 1940 הצליחו סמואל ופייגע לעזוב את וינה כאזרחים פולנים ולצאת בטרנספורט בפיקוח של אדולף אייכמן. הותר להם לקחת איתם רק 10 רייכסמרק

באוקטובר 1941 נאסר על היהודים באופן סופי לצאת מגבולות אוסטריה.

1600 הפליטים שהגיעו למאוריציוס היו בין אחרוני העוזבים, ביניהם סמואל ופייגע.


המסע למאוריציוס

חרף מצב המלחמה ששרר בין גרמניה לבריטניה המשיכו הגרמנים – באמצעות ה"צנטראלשטלה" Zentralstelle] = משרד מרכזי] של אייכמן – לזרז יציאת יהודים אפילו לארץ-ישראל, שנחשבה "ארץ אויב".

מספרים כי סמואל ופייגע פייר, שהיו ילידי גליציה, לא שולחו לפולין משום סירובו של הצבא הגרמני לספק אמצעי תובלה, שהיו נחוצים לו למטרות אחרות. יש אומרים שסיבת הדבר היא בסירובו של הגסטפו לוותר על מטבע זר שנכנס לקופתם עם כל יהודי שיצא.


כאמור, הנאצים סילקו מעמדות ההשפעה את כל ותיקי המוסדות היהודים שטיפלו בענייני הגירה, הן מהשמאל והן מהימין – ומינו את שטרופר, שרק דרך משרדו אפשר היה לצאת את אוסטריה. שטרופר רכש שלוש ספינות יווניות ישנות - "פאסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק" – שלאחר שיפוצן נשלחו לנמל הרומני טולצ'יה, שם אספו כמה שיותר פליטים יהודים: כאלה שהגיעו בספינות-נהר על הדנובה מדנציג, מצ'כוסלובקיה, בולגריה ומכל קצווי הרייך - כ-3,600 פליטים.

200 הווינאים הוסעו בתחילת ספטמבר לברטיסלבה, בירת הרפובליקה הסלובקית הראשונה, כדי להפליג משם באונייה לארץ-ישראל. ברציף עלה מספרם והם הפליגו על הדנובה בספינת הנהר "שינברון" עד ברטיסלבה, שם ה"הגנה" תפסה פיקוד והסדירה את עלייתם על האונייה "אטלנטיק".


וכך ב- 4 בספטמבר 1940 יצאה לדרך משפחת פייר על גבי ה"אטלנטיק". ספינת הקיטור הישנה, מתוצרת שנת 1870, שקלה אלף טון ושימשה בעבר להובלת בקר. כדי שתוכל להפליג אל חופי ארץ-ישראל האסורים, הניפה האונייה דגל פנמי והנוסעים צוידו בכרטיסי הפלגה לפנמה.



בברטיסלבה הועלו נוסעים נוספים ובלילה הגיעו לבודפשט, בירת הונגריה. למחרתו עברו את מוהאץ' ואת בלגרד בירת יוגוסלביה. ב -6 בספטמבר הם עברו את קלאדובו והמשיכו דרך רוסצ'וק שבבולגריה, בראיילה וגלאץ' שברומניה. בבוקר ה-10 בחודש הם הגיעו לנקודת המפגש בטולצ'יה. שם עלו שאר נוסעי ספינות-הנהר. רובם עלו ל"אטלנטיק"; על ה'פאסיפיק' עלו 1,200 אנשים ועל ה'מילוס' 800 אנשים. מטולצ'יה שעל הדנובה יצאו לים השחור.


על ה"אטלנטיק" ובה הווינאיים סמואל ופייגע, עלו עוד 1,500 פליטים. היה צפוף והרכב הנוסעים היה מגוון: הצ'כים מפראג התלכדו עם הסלובקים מפֱטְרונְקָה, והתקינו את תנורי המטבח במסדרון למחסנים ששימשו למגורים. אלה מדַנְצִיג, חברו לוִוינָאִים, והתמקמו ליד התנור ההסקה. היהודים האורתודוקסים, שהקפידו על מזון כשר, בישלו בין הסיפונים - במרחב שבין מגורי הצוות והמרפאה.


בין 1,800 הנוסעים שעלו על "אטלנטיק", מעל מאה איש היו בני 60 ויותר, וכמספר הזה ילדים מתחת לגיל 14, כולל תינוק שנולד בברטיסלבה. הקשישים ביותר, בהם בני 80, סודרו בפינת חדר-האוכל, על השולחנות ומתחתם. לחלקם לא היה כוח לגרור את עצמם למה שאמור היה לשמש כשירותים - מתקנים פרימיטיביים שהיו בשימוש שני המינים וכל הגילים, נוכח עיני הכלל.



הנוסעים שמצאו מקום על הסיפון, אף שהיו דחוסים וחשופים למזג האוויר, יכלו לפחות לנשום. בתאים ישנו שישה אנשים על דרגשים בשלוש קומות; חמישה או שישה נוספים ישנו על הרצפה. האוויר הצחין. המחנק היה רב. ב"מערות הקברים" (הכינוי שניתן למחסנים) הדרגשים היו מדפי עץ ברוחב 50 ס"מ, מסודרים בקומות ומכוסים במזרני קש. בכמה מקומות היו תשעה דרגשים, אחד מעל השני, שלא איפשרו ישיבה זקופה. בתאים קטנים שנועדו לשניים נדחסו ארבעה. המזרנים במחסנים הנמוכים ביותר נפרשו על על חצץ דק ששימש לייצוב האנייה. פתח בסיפון העליון, היה מקור האוורור היחידי.


על-אף הדוחק הרב והתנאים הסניטריים הבלתי אנושיים, המחסור בפחם, במצרכי מזון ובמים, יצאה ב-28 בספטמבר 1940 ה"אטלנטיק" לדרכה.


ב- 9 באוקטובר עברו את הים-השחור. למחרת עגנו באיסטנבול, חצו את ימת מארמאריס וב-12 באוקטובר דרך מיצרי הדרדנלים הגיעו לנמל מיטילנה באי לסבוס. עגנו באי סאמוס וליד האי איקריון נקלעו לסערה עזה. הספינה היטלטלה. המזון שסופק היה קר. כשאר הנוסעים שמואל ופייגע נשאו את סבלם באורך רוח. מלאי תקווה היו לקראת הפגישה עם אריה ויהודית, שחיכו להם בארץ-ישראל.

ב- 16 באוקטובר דרך האי ניאוס נכנסה ה "אטלנטיק" לנמל הראקליון בכרתים.

הפחם אזל, רב-החובל היווני ספירו דרש כסף ודומם את המכונות. אורגן ועד-פעולה וזה פנה אל 'הוועד לעזרת פליטים' באתונה, הבריק מברק ל'ג'וינט' וביקש עזרה. כל אלה לחצו על שטרופר, שהעביר כספים ל"בנק דה גריס" כדי לאפשר לקברניט לרכוש פחם.


ב-28 באוקטובר פרצה מלחמה בין איטליה ליוון. בהראקליון חששו הקברניט והצוות להמשיך במסע, ונמלטו בסירת ההצלה היחידה שהייתה באונייה. משטרת הנמל דלקה אחריהם והחזירה אותם.

ב- 7 בנובמבר עזבה ה"אטלנטיק" את הראקליון ועגנה באיוס-ניקולאוס; חלק מן הצוות הסתלק כדי לא ליפול בידי הבריטים.

אנשי ה"הגנה", שמאז התקרית בהראקליון לא סמכו על רב-החובל, נעלו אותו בתאו תחת משמר והשתלטו על גשר הפיקוד. המכונאי הראשי וההגאי נשארו על משמרתם. מפקד הנמל עלה לאונייה, סירב להתיר למישהו מהנוסעים לרדת אל החוף, והורה לאונייה לעזוב מיד.


עם ההשתלטות על רב-החובל, פיקוד האונייה הוטל על אחד מאנשי ההגנה, המהנדס ממוצא צ'כי אֶרְוִוין קוֹבָץ', ועל אָנְטוֹן שְׁטַייְנֶר שמונה לסייע לו.

המסיקים בחדר המכונות לא נקפו אצבע. הם טענו כי לא ניתן להגיע ללחץ מספיק גבוה בדוד, שהפחם בוער בצורה גרועה, שהמשאבות שחוקות והצנרת דולפת. קוֹבָץ' החליפם במתנדבים מבין הנוסעים: קבוצת צ'כים צעירים שחלמו להתגייס לצבא צ'כיה החופשית וחברי "החלוץ" שבאונייה. אלא שכאן חיכתה להם הפתעה – ספירו ואנשיו השליכו בלילה את מרבית הפחם לים. המתנדבים בעלי התושייה פירקו רהיטים והסיקו בהם את דודי הקיטור, ובעזרת שארית הצוות התניעו את המכונות. האונייה זזה, והמשיכה בדרכה דרומה. בשל חומר הבערה שהתבסס על רכיבי עץ שניטלו מהאונייה, הייתה ההתקדמות אטית ביותר, והיה ברור שה"אטלנטיק" לא תצליח להגיע לחופי ארץ-ישראל ללא עצירת ביניים. קוֹבָץ' החליט לנסות להגיע בשאריות העץ ללִימָסוֹל שבקפריסין. וכך, האונייה שנשאה "עולים בלתי ליגליים" הפליגה בגלוי לנמל בריטי.

בעודם בדרך, פנה משרד-המושבות הבריטי אל האדמירליות בבקשה להורות למפקדת הצי בים-התיכון לתפוס את האונייה, מחשש שסוכנים נאצים עלולים להימצא בין הפליטים. מפקד הצי, שבראש מעייניו עמדה הלחימה בצי האיטלקי, סירב.


בערב ה-10 בנובמבר נצפו מה"אטלנטיק" שתי ספינות משמר בריטיות, ונשלחו אליהן קריאת SOS - "מבקשים עזרה". הבריטים גררו את "אטלנטיק" ללימסול ודרשו תשלום עבור מזון, פחם ומים. כל פליט נדרש לשלם 2 דולר.

ביום 20.11.1940 בלימסול שבקפריסין, סמואל פייר, שנמנה עם קבוצת 'וינה I /51/119' , שילם תמורת איסוף החירום של ה"אטלטניק" במזומן ובדברי ערך סך של 10 ליש"ט, וקיבל על כך קבלה.


פליטי "אטלנטיק" ביקשו סיוע בציוד להפלגה אל נמל חיפה. משרד-המושבות הבריטי מצדו פנה למושל קפריסין, והודיע לו כי הנציב-העליון מבקש שיעצרו את "אטלנטיק" עד תום ההכנות לשילוחם לאי הגזירה למאוריציוס, "כיוון שאנו בפלשתינה עומדים תחת איום מתמיד של הפרות סדר".

ב-23 בנובמבר, הפליגה ה"אטלנטיק" בליווי ספינה בריטית לפלשתינה והצטרפה אל ה"פסיפיק", וה"מילוס": הבריטים שעצרו אותן החליטו להגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס. ב-24 בנובמבר הועלו 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" לאוניית הגירוש "פאטריה". למחרת בבוקר התחילו להעביר אל ה"פאטריה" את מעפילי "אטלנטיק". ירד גשם. 130 עברו בהם אשתו וחמשת ילדיו, אחד מהם תינוק, של אוֹסְקָר גְראו מדאנציג.

ואז, בסביבות 9 בבוקר, נשמע פיצוץ לא חזק, והאונייה הישנה התפרקה וטבעה. אוֹסְקָר גְראו נשאר על ה"אטלנטיק" יחד עם 1750 הנותרים שהיו אמורים לעבור למחרת.

כדי למנוע את הגירוש חיבלו אנשי "ההגנה" ב"פאטריה". לספינה הוברח חומר נפץ, והופעל בידי אחד הפליטים שעל הסיפון. 267 איש, מתוכם 216 ממעפילי שלוש הספינות ו-51 אנשי צוות, חיילים ושוטרים בריטים נספו.



למחרת האסון החלה הירידה מהאונייה, והיא נמשכה עד ל-5 בדצמבר.

כשניגשו הפליטים, שלא היה להם מושג מה מתכננים הבריטים עבורם, למחסן המכס לאסוף את תיקיהם ומזוודותיהם, הסתבר להם כי רכושם הפרטי איננו. אחדים דרשו קבלות אך לא נענו. נאמר שכל החפצים יישלחו בעקבותיהם אחרי שייבדקו על-ידי פקידי המכס, חוץ מסכיני אוכל, אולרים, סכיני גילוח, שימורים ובקבוקים שהוכרזו כחפצים מסוכנים והוחרמו. החפצים שאבדו כללו בגדים, נעליים, שמיכות, מגבות, ספרים, כלי אוכל ודברי קוסמטיקה. כלים רפואיים ותרופות עוקלו, וכן אינסולין, מחטים ומזרקים לשימוש חולי סוכרת. הפליטים הגישו את תביעותיהם לשלטונות. הם מסרו רשימה מפורטת של כל החפצים שאבדו. דבר לא הוחזר להם מלבד כמה מסמכים אישיים.

בינתיים נבדקו החבילות שבידיהם; מצלמות חויבו במס. נמסרו להם טפסים למילוי תחת עיניהם של הפקידים, נלקחו טביעת אצבעות והם הועברו לחקירה.


החוקרים האנגלים דיברו גרמנית שוטפת. פקיד השירות החשאי שאל אם במספנות דַנְצִיג בונים צוללות. היה קשה לשכנעו שיהודי לעולם לא הורשה להתקרב למספנות. "לאנגלים לא היה שמץ מושג על ההגבלות שהנאצים הטילו על היהודים. הם הגיבו על מה שאמרנו להם בהתרסה מעליבה".

ניצולי "פאטריה" הועברו למחנה המעצר בעתלית יחד עם מעפילי ה"אטלנטיק". גברים ונשים הוחזקו בנפרד בצריפי פח.


השמועות הסתובבו, דובר על גירוש, אך בעקבות מחאות העולם הודיעו הבריטים שלא יגרשום.

בפרשנות משרד-המושבות, החלטת הקבינט הבריטי על שחרור הניצולים לא חלה על מעפילי "אטלנטיק" שלא הספיקו לעבור אל ה"פאטריה".


בעזרת מנהל המשק של הכוחות הבריטיים בים התיכון קיבלה ממשלת פלשתינה-א"י שתי אוניות הולנדיות להובלת המעפילים למאוריציוס: "נב זילנד" ו"יוהאנס דה ויט". הנציב-העליון הארולד מק-מייקל קבע את יום השילוח ל-9 בדצמבר, סוד צבאי.


ביישוב על נודע על הכנות לגירוש, אך הזעם והמחאה שפרצו היו ללא הועיל; בחוגי ה"הגנה", שידעו את מועד השילוח, נערכו דיונים כיצד למנוע זאת. אחרי מקרה ה"פאטרייה" לא אישרו המוסדות העליונים של הוועד הלאומי והסוכנות פעולה אלימה, אלא רק הפגנה המונית בקרבת הנמל, ובתנאי שהמפגינים לא יישאו מקלות או אבנים.


ביום ראשון, 8 בדצמבר 1940, באו פקידים וקצינים של הצבא הבריטי למחנה עתלית. השוטרים היהודים רוכזו בצריפים מבודדים, והצבא הופקד על המחנה. מעפילי "אטלנטיק" קיבלו הוראות לארוז את חפציהם ולהיות מוכנים למחרת עם שחר לצאתם לנמל חיפה. מסביב למחנה ועל הגבעות הסמוכות הוצבו מכוניות משוריינות עם מקלעי 'ברן'. חיילים חמושים ודרוכים הקיפו את המחנה.

המעפילים הסתגרו בחדרים, התפשטו מבגדיהן והשתטחו על הרצפה. מן הצריפים עלו קולות יללה ובכי של נשים וילדים. הכול היו מוכנים להתנגד לגירוש.

ב-6.20 בבוקר נתן המפקד הכללי של משטרת המנדט, אלן סונדרס, את האות: השוטרים, חלקם היו שונאי יהודים, חלקם היו שיכורים, פרצו אל הצריפים. הם גררו החוצה את האנשים שנאבקו, נשכבו על הרצפה וניתלו על כל מה שהיה אפשר. התפתח מאבק, השוטרים נהגו באלימות רבה כלפי הנשים, ומשכו בשערן ובחזן. הנשים הנסערות ירקו בפניהם וזעקו כי אפילו הנאצים לא גילו כלפיהן יחס כזה. היו שוטרים שנמלאו בושה ונמלטו מהמקום, היו כאלה שפרצו בבכי. השוטרים היהודים לא יכלו להושיע מצריפיהם המבודדים. בצריף אחד הייתה קבוצה של כארבעים איש שהתבצרו, עמדו באגרופיהם החשופים מול מכות האלות שספגו, ולאחר מאבק אמיץ נגררו החוצה. ישישים נדחפו החוצה בגסות, ילדים נקרעו מזרועות הוריהם, ועל המעולפים שפכו מים וגררו אותם אל האוטובוס.

שמונה שעות התנהלה המערכה, עד שהמעפילים, מוכים, פצועים ומותשים, הועלו לאוטובוסים צבאיים.

בבוקר ה-9 בדצמבר הקיף כוח מוגבר של צבא ושל שוטרים בריטים וערבים את שטח נמל חיפה. העבודה בנמל הושבתה, ומעפילי "אטלנטיק", הועלו על אוניית גירוש כואבים, צמאים ורעבים, מלאי זעם ומרירות, על שבארצם של היהודים יכולים להתעלל בהם שעות ארוכות, בלי שיהודים יבואו לעזרתם.

[על פי ספרו של אריה ל' אבנרי: "מולוס עד טאורוס" עשור ראשון להעפלה 1934; עמ' 297-300].


הסוכנות היהודית פרסמה גילוי-דעת שבו הביעה את "התמרמרותה העמוקה", והצהירה כי "לא תחסוך כל מאמץ, ותאחז בכל האמצעים החוקיים שברשותה, לגאול את הגולים האלה מחיי נכר ותלישות ולהחזירם למולדת".

שמואל ופייגע אולצו לעזוב את הארץ מבלי שזכו לראות את ילדיהם - ליאו ויהודית.

כל הזמן היו, כאחרים, תחת שמירה קפדנית. לא היה אפשר לתקשר עם מישהו בחוץ, ליצור מגע עם חברים או קרובים כדי להודיעם: "הגענו. אנחנו בחיים".

הגברים רוססו עירומים, בנוכחות הנשים, ונצטוו לגלח את שער ראשם. הנשים אולצו לקצץ את שערן.

בו בערב, כשכולם נשארו בבטן האונייה, עברו שתי האוניות ההולנדיות את תעלת סואץ.


הצוות היה הולנדי. המפקדים - קצין בריטי ושלושה סמלים - השליטו משטר קשוח ומשפיל. השימוש בחדרי השירותים הוגבל לשעות מסוימות, בדלתות פתוחות. עם בוקר הורשו הפליטים לשהות שעה על הסיפון ולנשום אוויר צח.


מזג האוויר הלך והתחמם. במחסנים, שם גרו, שרר מחנק. ב- 12 בדצמבר נכנסו לים האדום ומשך השהייה על הסיפון התארך. לזקנים אפילו הרשו לישון על הסיפון. עם הזמן הרשו זאת לכל מי שביקש.

ב-17 בדצמבר הגיעו לעדן וחנו שם יומיים. התנאים על אוניות הגירוש היו קשים. התגלו כמה מקרים של טִיפוס המעיים, ואצל כמה נוסעים ניכרו סימנים של מחלת נפש. שלושה אנשים מתו. הגופות הורדו לים והדגל ההולנדי לחצי התורן.


הצוותים ההולנדיים היו טובי לב, במיוחד לילדים, וכיבדו אותם בגלידה וסוכריות. היה אוכל בשפע ואפילו בריכת שחייה לילדים, מספרת מי שהייתה על האונייה מזיכרונותיה כילדה.


המסע מחיפה למאוריציוס נמשך 17 יום. ב- 26 בדצמבר, הובאו המגורשים לנמל פורט-לואיס. ברקע - שרשרת הרים, מישורים, גבעות ירוקות, צמחייה עשירה. בנמל - סיירת, מכלית ואוניית משא. הדגל הבריטי הונף על התורן. שתי סירות מנוע באו לקראתם. חם ולח.

משני צדי הכביש עמדו ילדים לבושים חגיגית שהריעו לפליטים והשליכו אליהם פרחים.



מאוריציוס

בפברואר 1940, נוכח ההכרה של משרד-המושבות בלונדון והנציב-העליון בארץ כי אין אמצעי הרתעה אשר ימנע מהפליטים לחתור לארץ- ישראל – לא כליאה במחנה מעצר, ואף לא החרמת אוניות והטלת עונשים כבדים על קברניטים ואנשי צוות - הוחלט להגלות את המהגרים הבלתי חוקיים למושבה בריטית.


בספטמבר 1940, ביום שבו שטו סמואל ופייגע פייר עם ה"אטלנטיק" על הדנובה, התקיים דיון במשרדו של המנהל הכללי של משרד-המושבות הבריטי, מר קוסמו פרקינסון [Parkinson], בדבר מציאת מקום מעצר ל'נתיני ארצות האויב'.

ב-17 באוקטובר 1940, כשסמואל ואשתו פייגע היו בכרתים, על ה"אטלנטיק", השיב מושל מאוריציוס בחיוב על ההצעה לקלוט את הפליטים אצלו. הובטח לו כי יקבל אספקה במשך כל זמן המלחמה, וכי הפליטים יצאו משם בתומה; הפליטים יחוסנו לפני בואם; הם יגיעו עם רופאים ואחיות משלהם.


מאוריציוס - מושבה בריטית, אי במערב האוקיינוס ההודי, ליד קו המשווה, במזרח אפריקה. האי מוקף בלגונות, עטור צמחייה ירוקה ודקלי קוקוס. המקום הקרוב אליו ביותר, מדגסקר, נמצא ממערב לו, במרחק של כ- 885 קילומטר. שטח האי 1,865 קמ"ר [מדינת ישראל גדולה ממנו פי 12!], 40 ק"מ רוחבו 60 ק"מ אורכו. מספר תושביו פחות מחצי מיליון נפש, רובם קריאולים, צאצאי האירופים שנולדו באי, ומתיישבים בריטים, בראשו מושל נציב עליון בריטי בשם קליפורד.

רוב תושבי האי דיברו צרפתית וקריאולית, במין ז'רגון מקומי, ואילו האליטות, הבריטים והפקידות הגבוהה דיברו באנגלית שהייתה השפה הרשמית. ברחוב מדברים בעיקר צרפתית וקריאולית – מין תערובת מקומית. תרבותם בודהיסטית והם אוכלים אוכל אפריקאי מתנור פח מסורתי.

המגורשים: 1,581 פליטים; 849 גברים, 636 נשים ו-96 ילדים, הגיעו לאי ב- 26 לדצמבר 1940 אחרי שייט של שלושה שבועות, כשהקיץ הטרופי החם והלח בעיצומו, ולא יסתיים לפני חודש באפריל.

הפליטים, שבאו מאירופה, התקשו להסתגל לתנאי הסביבה. מזג האוויר היה חם ולח. גשמי הקיץ הכבדים לא הביאו את הקרירות שציפו לה, אלא אווירת אדי מים מתישה; מעל שמונים אחוזי לחות. כ- 3000 מ"מ גשם ירדו על אזור החוף הביצתי מוכה המלאריה של מפרץ פורט-לואיס.

העיר בו-בסן [העמק היפה, Bassin Beau ] נמצאת במרחק של כעשרה קילומטר מעיר הבירה והנמל פורט-לואיס במעלה הנהר. הגולים נכלאו במחנה אסירים נטוש במתחם מגודר בתיל סביב כלא בו-בסן, הגברים במצודה, והנשים בצריפים סמוכים, אך מעבר לחומה. ביניהם הוקמה גדר תיל להפרדה קפדנית בין המינים, ופתח המעבר נשמר היטב. מפקד המחנה היה הקולונל ארמיטאז'.

מאות תאים זעירים היו במבני האבן של המצודה - שני בתי סוהר גדולים ששימשו בעבר את הצרפתים; בכל תא היו ערסל, מחצלת ושתי שמיכות. החלונות היו מסורגים, ושער ברזל חסם את הכניסה. תאורה לא הייתה. באולמות אכלו סביב שולחנות ארוכים. בחוץ ניצבו זקיפים חמושים.

מחנה הנשים הופרד ממחנה הגברים בחומה שגובהה שישה מטר, והיה נתון כל הזמן תחת שמירה כבדה. על הנשים הופקדו תושבות האי בריטיות וצרפתיות, ואילו על הגברים שמרו שוטרים מיוחדים, קריאולים או הודים, נושאי נשק.

הנשים ואיתן כל הילדים עד גיל עשר שוכנו בצריפי פח, בכל אחד כ-25 מיטות ותאורת חשמל.

הצעירים בני 13 או 14, נחשבו "גברים", ולכן לא הורשו להישאר עם אמם. אבא לא תמיד היה.

בקיץ להטו צריפי הפח עד שהיה אפשר ממש לראות את אדי החום.


המושג "יהודים" לא היה מוכר במאוריציוס. היו רק שני יהודים בכל האי. אם הייתה אנטישמיות, היא הייתה נחלתן של המשפחות הבריטיות. ידיעת המקומיים על המלחמה באה מקריאת עיתונים וצפייה בסרטי החדשות: ילדים וזקנים נמלטים מכפריהם מפני הפצצות הנאצים, ומטוסים גרמנים יורים על אזרחים המנסים להימלט. פליטים. והמאוריציאנים קיבלו את הפליטים שירדו בנמל באהדה ובפתיחות.


כאשר שוכנו הפליטים בבית הסוהר הריק, הוקצו להם תאי האסירים, אחד או שניים בתא. קירות המבצר העבים הגנו עליהם מפני החום והלחות.

סמואל גר יחד עם שאר הווינאים, בבלוקB .

פייגע גרה בצריף K 763, אחד מהצריפים שנבנו במיוחד עבור הנשי והילדים.

אנשי הצוות הרפואי השתכנו יחד עם כעשרים קשישים בסככות [האנגרים] פח. הפליטים כינו את עצמם: "מגורשי פלסטינה המוחזקים במעצר להנאתו של הוד מלכותו המלך ג'ורג' השישי".

עד כמה שהדבר נגע לממשלת הוד-מלכותו, הפליטים היו אמורים להישאר באי עד לאחר המלחמה, ואז להישלח חזרה לארצות מוצאם; פלשתינה נותרה מחוץ לתחום.

מבחינת השלטונות, נחשבו הפליטים לזרים מסוכנים, כחשודים שיש לכלוא מאחורי סורג ובריח. וכך,

מאחורי השערים הנעולים התנהלו חייהם של המגורשים במנותק מהעולם החיצון. הם למדו לחיות עם המלריה ועם מזג האוויר הקשה, מנות מזון בלתי-מספיקות, מגורים צפופים והפרדה בין המינים. הם נאלצו להסכין גם עם תברואה לקויה ומתקני השירותים שהתדרדרו, ועם ההשפלה היומיומית הכרוכה בכך.


רבים חלו טיפוס המעיים שבו נדבקו בעת נסיעתם באונייה. בגלל מזונם הדל פשטו מחלות נוספות כמו דיזנטריה, מחלות לב וכלי דם כמו האווטמינוזה [אנמיה קשה מחוסר ויטמינים] ומחלות טרופיות, שבראשן קדחת הביצות - המלריה. בקיץ הגשום מאוד זמזמו ועקצו יתושי האנופלס. לפליטים סופקו כנגדם מעט כילות, ובהמשך סופקו להם פחיות תרסיס להדברת חרקים ומחבטי זבובים.

אך התוצאות היו מחרידות: בחמשת השבועות הראשונים הלכו לעולמם 28 איש.

הם נטמנו בחלקת אדמה בקצה בית-הקברות סַנְט-מַרְטִין, בפְּטִיט-רִיבְיֶיר, שיועד לשמש בית-עלמין יהודי.

אחרי שהרב השמיע את התפילות לנפטרים, לא הורשו העצירים ללוות את יקיריהם מעבר לשער בית-הכלא. בשנה הראשונה מתו 54 עצירים.


בבית-התפילה של הכלא, בשטח מחנה הגברים, הוקם בית חולים זמני. מאחר שגם הנשים נזקקו לטיפול, נהפך המקום ליעד מפגש ידוע בין המינים. ד"ר פִילִפּ דֶה סְפֵּוִויל, שימש קצין הרפואה של המחנה בנוסף להיותו הרופא הצבאי של מאוריציוס. לטיפול בפליטים הוקצבה רק שעה אחת ביום.

במהרה לא היה די מקום באולם התפילה. נוספו כמה סככות, אך עדיין שררה צפיפות-יתר. לא היו מספיק סדינים, שמיכות ומזרנים. לעתים חלקו שניים מיטה, חולים שכבו במיטות שטרם חוטאו, ומצעיהן המזוהמים טרם הוחלפו. היה מחסור בתרופות.

למרבה המזל, היו בין הפליטים רופאים, שהורשו לעבוד תחת השגחת רופאים הרשומים במאוריציוס (ד"ר לָבוֹאָפְּיֶר, ד"ר שון שִין). כל אנשי הצוות הרפואי - הרופאים הזרים, הרופאים היהודים, האחיות עבדו יומם וליל. לעזרתם התגייסה קבוצת מתנדבים (V.A.D) וביניהם אליס קליפורד, אשת המושל. כולם ביצעו את משימותיהם במסירות ובתנאים קשים ביותר.

"יום אחד הופיעה אשה שנראתה כאילו הגיעה מעולם אחר. ליידי אליס קליפורד, אמריקאית, חברתה של אלינור רוזוולט ואשתו של מושל האי. היא אמרה לי שהיא רוצה לעבוד כאחות בבית החולים של המחנה, בתנאי שתוכל לטפל בחולי הטיפוס. היא הביאה איתה כמה מבנות החברה הגבוהה של האי. הן עבדו בצורה יוצאת מן הכלל", סיפר ד"ר סטרחובסקי, מעצירי המחנה.


מדי פעם קיבלו המעפילים מכתבים מקרוביהם, מה שהקל במעט על הבדידות וגישר על המרחק העצום מכל מרכז יהודי. על מכתבים יוצאים הושתה צנזורה קפדנית.


הלחץ הנפשי והחברתי של הפליטים לא איחר לתת אותותיו: התגלו הפרעות במערכת העצבים ודיכאון, נשים החלו מסתובבות בשטח המחנה באדישות כשהן עירומות. היו מקרים של הומוסקסואליות, גם בין הנשים, והיו שמועות שהתפתחו 'קשרים' בין הנשים לבין השומרים. היחסים בקרב המגורשים נעכרו, החלוקה המעמדית נתנה את אותותיה – האמידים קנו צורכי אוכל מחוץ למחנה, והעניים נאלצו להסתפק במנות המזון הזעומות היומיות שהקציב להם "צ'רצ'יל", כפי שאמרו.


שגרת המחנה

ועם זאת, רוב העצירים שאפו לקיים חיים נורמליים במחנה. במשך הזמן הוכשרו מבנים למחסנים, לבתי מלאכה, למאפייה ולמטבח, לבידור, לחברה ולספרייה. מחסן אחד יועד לתנועת "הצופים", שם ביקרו גם בניו של הקולונל ארמיטאז'. באזור הגברים היו שני בתי-כנסת – אחד לאורתודוקסים והשני לרפורמים. במחנה הנשים היו שני בתי-ספר.


סמואל ככל העצירים בגילאי 18-55 נדרש לצאת לעבודה. היו אלה עבודות ניקיון, גינון והחזקה, שבוצעו בשעות לא קבועות, במשך שעתיים-שלוש, ללא תגמול.


בבתי-המלאכה החלו תושבי המחנה לייצר בגדים, נעליים, רהיטים, כלי מטבח ומצעים. החייטים והתופרות כמו סמואל ופייגע, הסנדלרים, הפחחים, הנגרים ורפדי המזרנים מצאו תעסוקה ולעתים אף קיבלו שכר.


אחרי כמה חודשים הרשו לעצירים לקרוא את עיתוני מאוריציוס. בתחילת ינואר 1940 ראה אור, לשמחתו של סמואל, עיתון קטן בגרמנית, "חדשות המחנה", שהודפס במכונת כתיבה ושוכפל.


באזור הגברים נפתח מזנון, וסניף נוסף נפתח במחנה הנשים. נפתחו בתי קפה (Kaffehaueser): "כמו בווינה, שתו ספל קפה דיברו פוליטיקה, ספרות, ורכילות מקומית. כל ההכנסות הועברו ל'קרן המחנה' לארגון פעולות תרבותיות וחברתיות."

"עצירים השיגו קפה ירוק מקומי קלו, טחנו, ומכרו אותו בתוך קופסות סיגריות מפח".


המגורשים זכו בסיוע חומרי ועידוד מה'ג'וינט' בארצות הברית, ומוועדי הקהילות של יהודי דרום אפריקה. גם ראש הכנסייה האנגליקנית באי וראש מחלקת החינוך של המושבה הבריטית הגישו סיוע לפליטים: סעד מוסרי. מהארץ, ההסתדרות הסתפקה במשלוח עיתון 'דבר', ולרבנות הראשית לא הייתה כל נגיעה בדבר.


פייגע, שהייתה לחברה פעילה ב-ZAM [Zionist Association of Mauritius], שימשה כמנהלת החשבונות. היא והמזכיר ד"ר אהרון צברגבאום הפיצו - לאחר שקיבלו אישור רשמי מהוועד המנהל של ההסתדרות הציונית בירושלים - את "שקל התחליף של מאוריציוס", ששימש כרטיס חבר של ההסתדרות הציונית העולמית. מפקד המחנה סיפק נייר [מאיכות ירודה] בצבע לבן או ירוק בהיר. אחד מאמני המחנה גילף גלופת עץ [בעיצוב שונה מדי שנה]. דמי החבר נקבעו על פי האמצעים המוגבלים של העצירים - בשנה הראשונה - 10 סנט.


לאחר דרישות בלתי-פוסקות מצד העצורים, הסכימו השלטונות לאפשר למשפחות ולזוגות לא נשואים להיפגש לפרקי זמן מסוימים: הם הורשו להיפגש בחצר בית הסוהר בשעות אחר הצהריים; השערים שבין מתחם הנשים ובית הסוהר נפתחו, הנשים נפגשו עם בעליהן, והילדים עם אבותיהם. הותר ביקור נשים במחנה הגברים, פעמיים בשבוע, במשך שעתיים, תחת עינם הפקוחה של השומרים. יחסי מין נחשבו עבירה חמורה. ולמרות ההגבלות, היו גברים ששיחק מזלם אצל הקריאוליות היפהפיות.

כעבור שנה וחצי, בעקבות "מגפת" ההומוסקסואליות, הקלו שלטונות המחנה על האיסורים וההגבלות: טווח הביקורים הורחב לארבע פעמים בשבוע לשעות מספר. עדיין תחת כיפת השמים, בהשגחת השומרים. ביולי 1942 שלטונות המחנה התירו לזוגות לבלות יחד פרק זמן ממושך יותר, והוקצה להם לצורך זה שטח מחוץ לחומות הפנימיות של המחנה. מתחם ההתייחדות זכה לכינוי "אזור השעשועים", ועם הזמן הקימו בו אוהלי התייחדות. אך לפייגע כבר לא היה עם מי היפגש. ב- 24.6.1942, הלך סמואל לעולמו ממלריה.
אחרי שנתיים זכו המגורשים בהקלה נוספת: הנשים הורשו לבקר בצריפי הגברים, אם כי אחרי 9.30 בערב הייתה כל אישה חייבת להימצא בחדרה.

למרות כל זאת, נולדו במחנה הגירוש 49 ילדים, והילד החמישים ראה אור עולם בבית החולים בחיפה. אחד מהם הוא נפתלי רגב, שגריר כבוד של מאוריציוס בישראל, בנו של ד"ר צברגבאום, שנשא אשה במחנה.


סמואל פאייר היה הנפטר ה-62 מתוך 127 פליטים שנקברו באי [הלוויה הראשונה הייתה ב-5 בינואר 1941 ואילו האחרונה ב-26 ביולי 1945]. בן 58 היה במותו. הוא נקבר בשורה 9 מקום 8 בבית הקברות היהודי באי.


סוף דבר

בקיץ 1942, דרשו המוסדות הלאומיים (הסוכנות) מתנדב מכל קיבוץ לצבא הבריטי. ליאו פאייר התנדב מטעם "מעלה-החמישה". אריה התגייס לצבא הבריטי לפני מות אביו משתי סיבות: האחת כדי להיטיב את מצבה החומרי של ההורים, והשנייה, הסיכוי שבמסגרת הצבא, יצליח להגיע למאוריציוס.

המגורשים, בתוכם אנשי עסקים, בעלי מלאכה, אמנים ומורים, דוברי שפות אחדות, מוסיקאים, ציירים, ועוד, היו עירוי תרבותי עשיר בעורקי "החברה הגבוהה" האירופאית של האי. הם ארגנו לעצמם חיי חברה ותרבות, יזמו פרויקטים שונים, שהשתלבו בכלכלת האי, ואף תרמו למאמץ המלחמתי. הם הקימו בית ספר לילדים ועבור קורסים למבוגרים. נוסדה אוניברסיטה פתוחה ופעלו חוגים שונים. נוסדה גם תזמורת ונערכו קונצרטים לאנשי המחנה ולתושבי האי. פעלו מקהלות, והוקם תיאטרון מקומי שהעלה הצגות ואף אופרה אחת. אמנים הציגו את עבודותיהם בתערוכות.
פייגע למדה בקורס לעברית והייתה לגזברית המחנה. ב 15 במאי 1943 היא כתבה גלוית-דואר הנושאת בול מאוריציוס של 10 סנט עם דיוקן המלך ג'ורג' השישי אל בתה אדית פייר, בקיבוץ שורשים, דואר יבנאל, גליל תחתון, פלשתינה, בכתב עברי ובזו הלשון:
בתי היקרה!

חפצי לנסות לכתב לך פעם בעברית אולי גלויה תגיע למטרתה ושתקבלו ממני את הדרישה הכתובה בשפתינו. אני מקווה כי אם ירצה השם ואני אעלה ארצה אז נדבר רק בעברית, אבל מתי יבוא הזמן?

השבוע היה נצחון גדול [השלמת ניצחון בנות-הברית בצפון אפריקה עם כניעת חיל המשלוח הגרמני-איטלקי בתוניסיה]. לכן יש לנו תקווה שגם הסוף יבוא בקרוב. זמן רב לא קיבלתי מכתבים ממך דואגת לשלומך ושלומו של בני. השמחה היחידה בשבילי כאשר אני מקבלת ידיעות מילדיי היקרים. אני קוראה את המכתבים כמו תפילה כמעט בכל יום וזאת נותנת לי כח ואמץ לחיות פה. כמו לאיש דתי התפלה נותנת אמונה שגאולה תבוא בקרוב ליהודים האומללים שסובלים כל כך הרבה. הרגע קיבלתי שוב מברק מבני הטוב שהוא בריא תודה לאל, שמחתי מאוד בידיעה החדשה.

אני חובקת ומנשקת אותך

אמך

דרישת שלום לחברתך

.מאוריציוס, ת"ד 1000. צריףK 763 .


ציונית הייתה.


הסנונית הראשונה שבישרה על שחרור קרב נראתה באופק כאשר תחת לחצים פוליטיים נאלצה ממשלת הוד מלכותו לאפשר ל- 25 עצירים צ'כים להצטרף לצבא הצ'כי באנגליה ול- 28 אוסטרים להצטרף לחיל ההנדסה של הוד מלכותו. 53 עצירים אלה עזבו את האי ב-18 ביולי 1944.


את ההודעה על שחרורם קיבלו גולי מאוריציוס בפברואר 1945. את היום הזה חגגו בתהלוכה שהסתיימה בשירת "התקווה" ובריקודי "הורה" עד אור הבוקר.

היציאה מהאי התמהמהה עוד חצי שנה, תקופה שבה עברו על הגולים במאוריציוס שלוש סופות ציקלון הרסניות ומגפת שיתוק ילדים.


מלחמת העולם השנייה הסתיימה באירופה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי.


יום ה- 11 באוגוסט 1945 היה יום הגלות האחרון של מגורשי מאוריציוס.

ארבע שנים ושמונה חודשים ישבו שם, עד שהבריטים הסכימו להכניסם לפלשתינה.

הותר להם לבחור את יעדיהם. שמונים ואחד אחוז מהם בחרו בארץ-ישראל.

ביום ההפלגה לפלשתינה נפרדו תושבי האי מהגולים.


האונייה שהביאה אותם לנמל חיפה דרך תעלת סואץ עגנה לבסוף במקום שבו טבעה חמש שנים קודם לכן אוניית המעפילים "פאטרייה".

אלה שביקשו לעזוב את הארץ שוכנו במחנה אונר"א ליד עזה.


כשהגיעו גולי מאוריציוס ארצה, 40 מהם הוסעו בדחיפות באמבולנסים לבתי-חולים באזור חיפה. שבעה, שמחלתם הייתה קשה יותר, הוסעו ל"הדסה" בירושלים, ביניהם פייגע-צפורה פייר.


מספרים כי בשוכבה על ערש דווי שוחחה עם המבקרים עברית שורשית. יהודית בתה ישבה לידה.

על דבר מחלתה של אמו שמע ליאו בעת ששירת כחייל בצבא הבריטי באיטליה. הוא קיבל חופשה וזכה להיפגש עימה בפעם הראשונה מאז עזב את וינה.


ב-31.10.1945 נפטרה פייגע-צפורה בבית החולים "הדסה" בירושלים מסרטן הרחם, ונטמנה בקיבוצו של בנה הבכור ליאו-אריה – 'מעלה-החמישה' שבהרי יהודה.

בין הדברים שנישאו בהספד על קברה בבית-העלמין הקטן נאמר: "לא ניתן לה לחזות ביצירה הזאת שכה רצתה להשתתף בה".


סוף המסע

סמואל פייר נשאר באי, בבית העלמין היהודי, המונה 128 קברים.

כשעזבו, חששו הפליטים לגורלו של בית הקברות היהודי, שבו נטמנו יקיריהם. הם ביקשו מהארכיבישוף אוֹטֶר-בַּרִי, שהיה ידידם, להשגיח על בית הקברות. אבל הממשל במאוריציוס, שהיה מודע לחשיבות שמייחסים היהודים לקבריהם, החליט, מסיבה מינהלית ומשפטית, להעביר את הנכס למועצת נציגי יהדות דרום אפריקה.

במשך הזמן, מזג האוויר הגרוע גרם לשחיקת המצבות שנחצבו מאבן באיכות נמוכה ולעתים הפילו אותן סופות הציקלון.

מועצת נציגי יהדות דרום אפריקה והמגבית היהודית המאוחדת ומשפחת בִּירְגֶר ממאוריציוס תרמו לשיקומו של בית הקברות, ומר זַ'ק דֶמַרֶיי תיחזקו על חשבונו.

אגודת הידידות מאוריציוס ישראל [אמיקל] היא המטפלת כיום בבית-הקברות, בסיוע הארגונים היהודיים בדרום-אפריקה.



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.

יום שני, 16 בנובמבר 2009

ר' שמואל אהרון ואשתו וויטא – שודדים הרגום

2.12.1899– ירושלים



ירושלים . הר-הזיתים
טכסט:
פ'נ הקדוש ר' שמואל
אהרן ב' ר' נחום יעקב
נרצח ליל ש'ק א דרח'
טבת ש תרס' תנצבה
-
פ'נ אשתו הקדושה
וויטא בת ר' שלמה
דוד כהן ז"ל

נרצח' ליל ש'ק א דרח'
טבת ש תרס' תנצבה



סיפור שסופר בירושלים על זוג חנוונים ערירים משכונת "אבן ישראל " שחסכו פרוטה לפרוטה כדי לאסוף נדוניה נכבדת לבת האחות, ונרצחו בדירתם-חנותם שבוע לפני חתונתה. רוצחיהם, השודדים לא נתפסו מעולם.
"אבן ישראל"
עשרים שנה לאחר הקמת השכונה "משכנות-שאננים" מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר הצלחת יוזמת חברות הבנייה בשכונות 'נחלת-שבעה' ו'מאה-שערים' בפתרונות דיור מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, קמה בשנת תרל"ה [1875] חברה לבניין בתים על ידי 53 אנשים אמידים עליהם נמנו ר' יוסף ריבלין, בונה השכונות, ומר יהושע ילין ושמה "אבן-ישראל" על פי ברכת יעקב ליוסף בנו: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. [בראשית. מט, כד'].
האדמה נרכשה בה בשנה [תרל"ה=1875] ליד הדרך מירושלים ליפו לא הרחק מ"נחלת-שבעה" וחולקה ל- 53 מגרשים כסכום 'אבן' בגימטרייה.
כמו בכל השכונות שנבנו ביוזמת חברות הבנייה לא נבנו הבתים בבת-אחת, אלא לפי הכספים שהצטברו בקופת החברה בעקבות תשלומי חבריה.
בהתחלה נתן כל אחד מהחברים 15 לירות לקניית האדמה, ואחר כך 12 לירות לשנה.
בחודש אייר תרל"ה [1875] הונחה אבן הפינה לשורת הבתים הראשונה.
בשנת תרל"ח (1878) לאחר השלמת 25 בתים, הגיעה השעה לקבוע את הזכאים: "והגורל הגדול שנעשה במעמד רוב אנשי החברה ובנוכחות הרבנים וראשי טובי העיר היה ביום כ"ח סיון (תרל"ח). כל אחד מהזוכים קיבל "שטר החלטה" כתוב וחתום מאת ועד השכונה". ראשוני התושבים עברו להתגורר בשכונה.
בתי השכונה נבנו סביב חצר גדולה ולה שערים לדרך יפו ולדרך דיר יאסין [לימים רחוב אגריפס].
איטה ילין, בתו של ר' יחיאל מיכל פינס ואשתו של יהושע ילין, [שני האחרונים – הוחרמו ונודו על-ידי קנאי העיר ובראשם הרבנית מבריסק] תארה את השכונה כך: ". . היא נבנתה סביב חצר, שמארבעת עבריה הקיפוה שורות בתים. במרכז החצר היה בור-מים גדול. בדרך-כלל היו בכל דירה שני חדרים, פרט לכמה משפחות של אמידים; לפני כל דירה הייתה חצר קטנה, שחלק ממנה היה מטבח וחלק מעין חדר-אוכל. ברצפת אחד החדרים הייתה דלת צונחת, שהוליכה אל מרתף, ובו פחמים, יין, שמן-שומשום ועוד. טיב הבנייה לא היה משובח, ומי-הגשמים חדרו לבתים, על-אף היותם חדשים. . .".
ב'אבן-ישראל'. התגוררו אלו לצד אלו אשכנזים וספרדים, יהודים אדוקים וחלוצים. בשכונה נבנו שני בתי-כנסת – אשכנזי וספרדי.
כעבור שש שנים, בשנת תרמ"ד, היו בשכונה כששים משפחות.
בשנת הרצח המסתורי, ארבע-עשרה שנים לאחר היווסדה, היו בה 126 דירות, ובירושלים כבר נבנו מחוץ לחומות כחמישים שכונות יהודיות. שכונות מבודדות.
ימי הפחד
באותם ימים נאלצו התושבים היהודים להיסגר בלילות בבתיהם מפחד חיות רעות, עם רדת החשיכה היו סוגרים את הבתים עד אור הבוקר "מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבים וחייתו טרף, ועוד יותר מחייתו אדם; השודדים והרוצחים".
לא מעט קורבנות יהודים נפלו מחוץ לחומות ירושלים, אך גם אלה שנשארו בעיר העתיקה - העניים והקנאים שביקשו להיצמד אל הכותל-המערבי, גם הם לא שפר מזלם:
הנה ר' שלמה מטעלז – אחד הגבאים של בית החולים "ביקור-חולים" בעיר העתיקה שהיה מיקירי ירושלים ועסקניה, נרצח במיטתו בליל כ"ז סיון תרמ"ב [14.6.1882] , על-ידי שודדים. אשתו הוכתה באכזריות. אותה הצילו. ילדיהם הקטנים יצאו בשלום.
שכונת "אבן-ישראל" כבר הייתה מיושבת כולה.
ועוד מעשה רע ומתועב היה בעיר - בליל מוצאי שבת קודש ה' תמוד תרמ"ד [28.6.1884] אחר חצות ירד ממיטתו ר' יחזקאל זכרין ויצא לעשות צרכיו בחצר ביתו. שודדים נתקלו בו - רצחו אותו ואת גופתו השליכו לבור. . .
וסיפרו על ר' שמואל דוב יוריסט מבוקרשט שהיה גר ברחוב היהודים ליד ה'חורבה'; אותו אומלל יצא מביתו בליל השבת ב' תמוז תרמ"ז [24.6.1887] אחר חצות הלילה, לשמוע שיעור מחברת "תיקון משמורים" בבית-המדרש הישן "מנחם-ציון" הנמצא בשטח חורבת ר' יהודה החסיד, ובשובו לפנות בוקר לביתו לקחת את הטלית מצא את הדלת פתוחה ואת אשתו שחוטה; שוכבת במיטתה, צווארה חתוך בשלושה מקומות, ודם בכל.
הרשות חקרה. דבר הרצח נרשם בספר כנהוג, והמסכנה הובלה לקבורות בהר-הזיתים.
באותו זמן, כך מספרים, כשהרב יצחק פח יצא בוקר אחד את ביתו שבחצר "אור-חיים" חדרו לתוכו גנבים כדי לגנוב משם כלים יקרים ואבנים טובות ל'פיתוחי-חותם' - ספרי קודש בהם עסק. השודדים רצחו את אשתו הצעירה באופן נורא ואיום: שחטוה לאור השמש. . .
ארבעה ימים לפני הירצחו של ר' ישראל הורביץ בשכונת "בית-יעקב" פרסם עיתון "הצפירה" את הידיעה הבאה:
"ירושלים - בליל ערב שבת קודש תפשו היהודים ברחוב היהודים בעירנו איש ישמעאלי נכנס לבית אשה עבריה ויאנסה; דלת הבית היתה סגורה, ויגשו לשבור את הדלת ואת הישמעאלי הכו מכות אכזריות. ויאספו ישמעאלים רבים להצילו מידם, ותהי המלחמה בינהם, ובתוך המהומה גם הישמעאלי הראשון וע"פ סבה נפל וישבור את רגלו. אחד השכנים בראותו כי רעה נגד פניהם, מהר להודיע הדבר להשוטרים בבית המשפט, ויקחו את המודיע ויאסרוהו בכלא, ושוטרים נשלחו למקום המעשה. ועוד טרם נעשתה החקירה והדרישה אסרו עוד שני אנשים עברים חפים מפשע ואחד מהם עשיר ואיש נכבד פה ושמו נתן גרינגראט, ואת הישמעאלי לא עשו דבר. ותהום כל העיר לשמע המקרה הזה; ראשי עירנו שלחו מתוכם את הרב החכם. ניסן בק לכבוד פחה עירנו, לספר לו את המקרה הזה ואת מעשי הפקידים אשר עשו שלא כדין. הפחה קיבל בסבר פנים יפות ויבטיח לעיין בדבר. ואת שלישו שלח לבית המשפט הקרימינלי ששם ישפטו משפט צדק לחקור ולדרוש בזה היטב. לעת עתה לא נודע איך יפול דבר".
את ר' אליעזר אפשטיין מלודז' רצחו בדרך היורדת מירושלים ליפו סמוך לכפר קולוניא, היא מוצא, אותה דרך העוברת סמוך לשורת הבתים הצפונית של "אבן-ישראל" מהלך של פחות משעה מהשכונה. זה היה ביום י"ט חשוון תרמ"ז [19.11.1886], מצאוהו הרוג שוכב לרוחב הדרך וראשו לידו.
מספרים עליו כי רוב ימיו חי בעוני והתפרנס מתיקון מטריות ושמשיות. לימים זכה בירושה מאחיו; קבצן שנפטר בבית-חולים בווינה ובתוך כיס הטלית והתפילין שלו נמצאו כעשרים אלף פלורין, והוא יורשו היחיד. אפשטיין ניסה את מזלו בעסקים שונים אבל נכשל בכולם. אפילו את הבית שבנה במושבה פתח-תקווה הרסו בפקודת הפחה בטענה שנבנה ללא רישיון מקושטא. . . את מעט הכסף שנותר לו הלווה לפלחים במישכון שדותיהם. זמן קצר לפני מותו עבר עם בני ביתו מירושלים ליפו. אומרים כי בלילה רכב על חמורו לסביבות ירושלים לתבוע את כספו. משערים כי הרוצחים הם בעלי חובו אשר לא זכו לשם טוב "כי מרי נפש המה וחשודים על שפיכות דמים וכבר נחשדו בעבר".
כשהגיעה הידיעה לירושלים מיהרו בני משפחתו והודיעו על הדבר לרשויות העיר ויחד עם אנשי "החברה-קדישא" גחש"א יצאו למקום האסון. למקום באו גם שר השוטרים, סגנו ושופטים אחדים. רופא העיר בדק את גוויית הנרצח וקבע כי תחילה ירו עליו בחזהו ואחר-כך כרתו את ראשו בחרב.
הממשלה אסרה שמונה איכרים "בראשם נתפש האיכר החייב כסף לו, ואשר שעות אחדות לפני האסון עמד את הנהרג במשפט וקרקעותיו המשועבדות להנרצח נמסרו להמכר לכל המוסיף במחירן. . ".
שנת תרנ"ט הייתה שנת בצורת. הערבים ניצלו את ההזדמנות והעלו את מחירי הקמח והחיטה עד לכפליים. החורף של אותה השנה היה קר; קשה היה להשיג עץ ופחם לחימום. מעשי השוד והרצח גברו.
רצחו גם את ר' הורביץ ישראל בנו של הרב הגאון "הצדיק המפורסם" מורה הדור רבי מאיר הורביץ אב-בית-דין של הקהילה הקדושה בריינסק. מי שהיה מגדולי הסוחרים בקניגסברג ולעת זקנתו עלה לארץ-ישראל והשתקע בירושלים. ניהל את "כולל הורדנא", ייסד חברה לגמילות-חסדים ואת חברת "עזרת נידחים". למרות גילו היה מראשוני המתגוררים בשכונת "'בית-יעקב', שהוקמה מחוץ לחומות .
בליל כ"ו באדר תרמ"ט פרצו לביתו שני גנבים, ערבים שודדים -רוצחים, והוא באומץ לב, אחז באחד מהם וקרא לעזרה, השודד השני הכה על ראשו במוט ברזל, והשניים נמלטו. הפצוע הובל לבית החולים, 'בקור חולים', כחודש וחצי נאבק ישראל על חייו וביום ה' באייר תרמ"ט [9.5.1889] הלך לעולמו והובא למנוחות בבית העלמין שעל הר-הזיתים. השאיר אישה בן ובת.
חודשיים לפני הרצח המסתורי של ר' שמואל אהרן ואשתו וויטא בשכונת "אבן-ישראל" קרה מקרה; בליל שבת קודש כ"ד חשון תר"ס [28.10.1899] ור' ניסן מקאנוטוף - "בר-אוריין וירא אלוהים, מורה הדור" נרצח במיטתו. יש אומרים כי היה זה בשכונת "בית-יעקב" ויש אומרים כי המקרה קרה בשכונה הסמוכה לה. בשעה שלוש אחר חצות הלילה פרצו הרוצחים אל חדר משכבו, ובסכינים דקרו אותו ועוד אחד שלן עימו. לקול צעקתם נמלטו הרוצחים הזקן מת במקום והשני הובא לבית-החולים "בקור-חולים" והחלים. בית-החולים "שערי-צדק" שברחוב יפו היה אז בבנייה.
הרצח
מייסדי שכונת "אבן-ישראל" היו מודעים למציאות הביטחונית.
השכונה נבנתה כמרובע סגור - בתים סביב מגרש פנוי. חלונות הבתים פנו כלפי חוץ עם סורגי-ברזל, והדלתות הכבדות עליהם מנעולים ובריחי-ברזל מבפנים נפתחו כלפי המגרש . הבניינים יצרו מעין חומה ובה שערי כניסה ויציאה לחצר, שערים הננעלים היטב בלילה.
את השכונה בנו במדרון-הר, כך שבשורת-הבתים שגבלה בדרך-יפו, נבנו מרתפים. מהמרתף פתחו פתח לצד דרך המלך: יפו - ירושלים. בפתח שמו דלת עבה וחזקה, מנעול גדול ובריח-ברזל עבה מבפנים המונעים אפשרות לפתחה מבחוץ. במרתף שנים – שלושה חדרים ; לימים - החדר החיצוני שלצד דרך-יפו, נעשה חנות, ובשאר דירת מגורים ופתחה לחצר השכונה.
במרתף הראשון אשר בשורה שבמעלה הדרך לכיוון מערב, על יד השער המוביל לתוך השכונה מרחוב יפו הייתה "החנות של ויטה" חנות קטנה אבל "בעלת שם". אמרו כי זו הייתה החנות העשירה בעיר; כל דבר-מאכל, או משקה שעלה על הדעת, היה שם ו"דבר שלא נמצא שם – חזקה, שלא נמצא עוד בשום מקום אחר בירושלים כולה".
ויטה בת ר' דוד שלמה ובעלה ר' שמואל אהרן בן ר' יעקב נחום גולדברג מווארשה. זוג יהודים אמידים , לא צעירים, נתיני רוסיה, הוא כבן שבעים והיא כבת חמישים וחמש, ערירים היו. ר' שמואל אהרן נחשב לאיש ישר ונכבד, איש תורה מופלג וחכם גדול. עשה הרבה מעשי צדקה וחסד; ממתן בסתר לאביונים ועד להקמת בית-כנסת בשכונת 'נחלת יעקב' הידועה בשם 'בתי-ווארשה'. בה גרו אשכנזים פרושים.
ויטה ור' שמואל אהרן בעלה היו בעלי החנות והבית כולו היה רכושם. יש אומרים ששוויו היה כארבע-מאות נפוליונים. את קומת המגורים השכירו ועל חלקם מקצבת "כולל וורשא" לא וויתרו.
ילדים לא היו להם, וכל דאגתם, אונם והונם, ימים ולילות נתונים היו לגידולה של בת אחותה של ויטה. סיפרו כי "רק למען הנערה שאמצו להם לבת הם עמלים ומחסרים נפשם מטובה למען הורישה אחריהם כמה שאפשר יותר". והיא נערה כבת שש-עשרה שהתארסה זמן מה לפני הרצח. בשבוע האחרון הכינו ויטה ושמואל אהרן הכול לחתונה הקרבה, גם את כסף הנדוניה ואת התכשיטים.
למרתף בו גר הזוג היו שני חדרים פנימיים מלבד החנות .
ממול "החנות של ויטה", דר בימים ההם האדון יוסף נבון הוא נבון ביי, [היום רחוב ראול ולנברג – פינת רחוב יפו]. סביב הבית היה גן שנקרא בלאדינו " לה גוירטה דה נבון" וחצרו סמוכה לחצר כבוד הפחה. בבית גדול ונהדר, שתי קומות לו וגג רעפים, חלונותיו ודלתותיו מקושתות, גן-אילנות גדול בחזיתו שנבנה על-ידי הכנסייה היוונית – גר סעדת פחה מושל ירושלים, אימת העיר וסביבתה. בבית הפחה ובחצרו היה תמיד משמר מזוין של שוטרים.
וויטה ו ר' שמואל אהרן נשדדו, נדקרו ונחנקו במיטותיהם. הרצח אירע בליל שבת בין כ"ט לל' כסלו תר"ס.
בשבת, בשמונה בבוקר, בחור משכונת "עזרת-ישראל", שכונה סמוכה ממול, הלך לבית-הכנסת, וכשעבר על פני "החנות של ויטא" ראה כי בדלת החנות נפער חור גדול , והיא – פתוחה! הציץ פנימה- אין איש. נכנס וראה חפצים מושלכים, ואנחה נשמעה. מבוהל רץ וסיפר לדיירי השכונה את שראו עיניו. השכנים החלו לצווח. נזעק אדון רימן, הידוע כזריז ואמיץ, נכנס למרתף , ראה מה שראה , קרא את מוכתר עדת האשכנזים, האדון רוזנטל, ויחד הודיעו לרשות.
כל אותו בוקר, ובמשך כל יום השבת, היה הרחוב שחור מאדם והמון גדול של סקרנים גדולים וקטנים התאסף סביב בית הנרצחים.
הגיעו חיילים ושוטרים, ערכו חקירה כנהוג ומצאו כי השודדים-הרוצחים ניקבו את דלת-העץ הכבדה ליד המנעול, הכניסו יד דרך החור שפרצו, פתחו את המנעול במפתח שהיה תקוע בתוכו, הרימו את בריחי הברזל, פתחו את הדלת , נכנסו וסגרו את הדלת אחריהם, באו אל חדר השינה, רצחו את זוג הזקנים, שדדו את כול הכסף שהיה ברשותם והסתלקו.
לזירת הרצח הגיעו גם סריט ביי שר השוטרים , עלי ביי מפקד הז'נדרמים וכבוד המסתנטק - מפקד הצבא.
לרוחב המיטה הייתה מוטלת על גבה גופת איש זקן כשרגליו הערומות נוגעות ברצפה, עיניו בולטות ופיו פעור, ובמיטה אחרת אישה זקנה - מכווצת, צמתה רווית הדם מכסה על פצע עמוק שנפער בגבה.
באחת הפינות ישבה נערה ספרדית קטנה כבת שתים-עשרה, כמעט בלי רוח חיים, פניה מבוהלות ומעיניה נשקפת אימה כאדם שנטרפה דעתו עליו ועל עינה תחבושת מגואלת בדם.
הנערה, משרתת בבית גולדברג, נחקרה ומתוך גמגומיה ושברי דברים שמלמלה הבינו החוקרים כי באמצע הלילה התעוררה מקול רעש לא מוכר והנה לעיניה שלושה אנשים "פניהם שחורים, לבושים כמו פלחים וקול דבריהם נדמה לה כמו לשון תורכית" . אחד מהם הנחית אגרוף על עינה, חנקה למוות ואחר כך דקר אותה בכל חלקי גופה כדי לראות אם עודנה חיה. היא התגברה על כאביה לא זזה ולא הוציאה הגה. הרוצחים בטוחים כי מתה, אחזו בראשה וברגליה והטילו אותה על גופת הזקן, שם שכבה המומה כל הלילה עד ששמעה את קול השכנים שבאו בבוקר. זחלה והתיישבה.
יתר מזה לא יכלה המסכנה לספר.
בינתיים איש לא הורשה להיכנס אל המרתף מלבד השוטרים החוקרים. השעות חלפו.
ילדים סקרנים הציצו פנימה וסיפרו כי ראו את השוטרים והממונים עליהם זוללים שם מכול טוב. . . .
איש לא ידע מה סכום הכסף שנשדד. השכנים סיפרו, כי את מה שלא לקחו השודדים-הרוצחים בלילה, נפל ביום לידי שומרי-החוק. "מאכלים ומשקאות הוצאו ונלקחו על ידיהם בגלוי ולעיני כול".
השוטרים עצרו בו ביום פלח אחד מהכפר ליפתא אשר בעבר כבר גנב מהחנות הזאת עשרה נפוליון.
למחרתו עצרו לחקירה את אחיה של הנערה המשרתת; סיפורה היה חשוד – "איך אפשר – טענו - שילדה תוכל להתגבר על כאב דקירות סכינים ולא לצעוק? ומלבד זה, הרופאים שבדקו את גופה לא מצאו סימני דקירה; ומדוע לא צעקה הנערה כל הלילה, אחרי שעזבו כבר הרוצחים את הבית? "
רבים נחשדו ונאסרו ו"חוקרי המשפט יחקרום וידרשום ותקוה נשקפת כי יצליחו" נכתב בעיתון.
הקונסול הרוסי שלח את הרופא מר סולומיאק, בלווי קוואסים -מעין שומרי ראש טקסיים באימפריה העות'מאנית, לבית הנרצחים, נתיני ארצו, לראות ולרשום הכול כחוק.
המושל סעדת פחה, בא אל מקום האסון והורה בתוקף לרשויות לעשות כל מאמץ כדי לגלות את הרוצחים.
הממשלה עשתה את אשר כל אשר ביכולתה לגלות את הרוצחים: כארבעים איש, נעצרו כחשודים. שלושים שוחררו מייד. כעשרה - יהודים, מוסלמים ונוצרים, נשלחו לכלא. חקרו אותם – ולא מצאו דבר. הרוצחים לא נתגלו ועקבותיהם נעלמו.
ובשכונות התלחשו: איך הספיקו הרוצחים לפרוץ דלת כה כבדה? עבודה מתמשכת, באמצע הרחוב, מול משמר בית הפחה, ואיש מן המשמר לא הרגיש בכך? לא שמע דבר?. .
היו שאמרו כי זוהי מלאכתו של המשמר עצמו. . . פוליטיקה פנימית. . ודי לחכימא.
הקומיסר סריט ביי שעל השוטרים התאונן כי הקהילה, אינה מסייעת בידו, כולם - השכנים, כקרובי הנרצחים, איש לא ראה דבר, איש לא שמע, לא קול שבירת דלת, ולא זעקת נרצחים. איש אינו מוכן להעיד.
פחד ובהלה אחזו בכל דרי השכונות הקרובות .
מושל העיר סעדת ביי ציווה להגביר את מספר השומרים הסובבים בחוצות ולשים שומרים בכל השכונות; וראש הבאלאדייה – ראש העיר, האדון סעיד אפנדי, יצא בכבודו ובעצמו בלוויית חבר העירייה האדון ילין והמוכתר האדון רוזנטל לבדוק כמה שומרים צריך בכל מקום ומקום, ולוודא כי יושבי השכונות ישלמו לעירייה את שכר השוטרים.
ראשות העיר אכן הציבה שומרים בכל שכונה ושכונה, וגם שלוש קבוצות של שוטרים ואנשי צבא סבבו בחוצות ובשווקים, ו"כבוד עלי ביי, מפקח הז'נדרמים, מונע שינה מעיניו בלילות ומפקח עליהם, וגם את כבוד שר השוטרים סריט ביי בעצמו אפשר לפגוש לילה לילה עובר ומתבונן אם תעשה השמירה כראוי".
את זוג הנרצחים הובילו לקבורה בהר-הזיתים. לוויה גדולה רבת-משתתפים הייתה לויטה ולבעלה ר' שמואל אהרן, עוד באותו ליל מוצאי-שבת, כמנהג ירושלים שאין להלין את המת..
בצאת השבת בראש חודש טבת תר"ס ישבו אנשי 'חברה-קדישא' של הפרושים בירושלים וכתבו בפנקסם על דבר המקרה הנורא:
". . בליל ש"ק פרצו רוצחים בבית ר' שמואל אהרן ד"מ [דם נקי] ב"ר יעקב נחום בשכונת אבן ישראל והרגו אותו ואת אשתו החנונית וויטא ב"ר דוד שלמה הכהן ואת כל רכושם לקחו ואמרו שזה הי' מאזרחי הישמעאלים כי הי' ביתם מול חצר פחת העיר והם היו בכעס על הפחה והרגו אותם נגד ביתו להראות לכל כי אין בידו לעשות כראוי לשמירת העיר למען יוסר ממשמרתו, ונקברו שניהם זה אצל זה במוצש"ק ברוב עם. הי"ד. גוש אמצעי; חלקה ג'; שורה ג'; קבר מ"ב, מ"ג".
כעבור זמן קצר כוסה גם החור שנפער בדלת המרתף ונשאר הסיפור וזוג מצבות בהר.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים


לאיתור הקבר של שמואל אהרן ואשתו וויטא בהר הזיתים, כנסו לקישור