רוזנפלד משה – בן מנחמיה שנרצח בידי כנופיית אל קאסם

7.11.1935 – הר הגלבוע

*ג'בל פקועה בפי הערבים

משה רוזנפלד בנם השלישי של שושנה-רייזל ושלמה-יצחק היה בנם הראשון שנולד במושבתם שהם הקימוה. הוא נקרא משה, על שם סבו שהיה מראשוני העלייה הראשונה, שייסדו את ראש-פינה שבגליל העליון.

כנופיית הטרור של שייך אלקאסם טמנה מלכודת לסמל רוזנפלד, מפקדה היהודי של משטרת שאטה, רצחה אותו ביריות על הר הגלבוע וכך החלו מאורעות הדמים של שנת תרצ"ו.

"קסאם בגלבוע"

למרות שזכה לדרגת סרג'נט, סמל, דרגה גבוהה למדי לשוטר יהודי במשטרת המנדאט הבריטי, ביקש משה רוזנפלד לפרוש מהמשטרה. תריסר שנות שירות, נראו לו די והותר, מה גם שהציעו לו עבודה מפתה במגזר האזרחי, אבל אנשי הקיבוצים בעמק חרוד פנו אליו בבקשה שלא יפרוש "אם תלך" אמרו "לא יהיה מי יעמוד על המשמר וישליט פה חוק וסדר ואז אנא אנו באים?". אביו, שלמה-יצחק, מוכתר מנחמיה שהתיישב במושבה במסגרת "כיבוש עמק-הירדן" בשנת 1903, הוסיף ואמר לו: "משה בני, אל תפנה לפרוספריטי, לך ועמוד על משמרתך – משמרת השוטר העברי". דברי האב לא נאמרו בקלות דעת, שכן בשנת 1917 הוא שכל את בנו צבי בן ה-17שנורה למוות בשוגג, עם שחר בעת איסוף חיטה לגורן.

היישוב העברי אכן נזקק למשה רוזנפלד. סכסוכים אלימים עם הערבים וגניבות מהשדות ומחצרי המשק היו עניין שבשגרה. רק שוטר אמיץ, חסון ומפורסם כישר וכרודף צדק, דובר ערבית שוטפת ובקי במנהגי השכנים יכול היה לעמוד בפרץ. משה רוזנפלד, ניאות לבקשת היישובים והמשיך במלאכת השיטור. הוא עבר להתגורר בקיבוץ תל-יוסף, בצריף שבנו למענו ולמען משפחתו שכללה כבר שני בנים צעירים שנולדו לו וליהודית אשתו.

מוכתר הגליליים במקווה-ישראל

משה רוזנפלד נולד ב- 26 בנובמבר 1904 במושבה מנחמיה. הוא למד בבית-הספר שבמושבה ואחר-כך עבר לבית הספר החקלאי 'מקווה-ישראל' פיק"א היא שמימנה את לימודיהם של בני המושבות במקווה-ישראל נער אחד מכל משפחה.. חבריו לספסל הלימודים כינו אותו בתואר 'מוכתר הגליליים' שכן הוא היה חסון מספיק כדי להגן פיסית על תלמידים מהגליל שהיו מושמים ללעג גם בגלל מבטאם המיוחד והאחר. משה רוזנפלד נודע כבר אז כמשכין שלום בין מתקוטטים.

לאחר שלוש שנות לימוד בפנימייה החקלאית התנדב משה לחיל הספר הבריטי. לאחר שסיים שם ארבע שנות שירות לא קלות, עבר למשטרה הארצישראלית שבמסגרתה שירת י"ב שנים בתחנות משטרה רבות ראש-פינה, באר-שבע, חלסה [קרית-שמונה], ג'נין, ירושלים, יפו, בית-דג'ן [בית-דגן], פתח-תקווה ולבסוף עבר לגוש חרוד והיה ממונה על תחנת המשטרה בשאטה (בית-השיטה).

מצב הביטחון בגוש במשך השנה שניהל את תחנת המשטרה בשאטה הגיע למדרגה שלא הייתה ידועה עד אז. ראשוני המתיישבים לא זכרו תקופה ממושכת כל-כך ללא גניבה, ללא אסון. הפינה השקטה הזאת הייתה למופת בפי הפקידות הגבוהה של המשטרה בכל פינות הארץ.

בעמק יזרעאל הוא יסד את סקציית הרכיבה בסניף "הפועל". ותיקי העמק זוכרים כיצד נאספו פרשי הסביבה, מדי שבת אחר הצהרים, בבית-אלפא, לתחרויות, לקורסים ברכיבה נכונה, לקפיצות מעל משוכות, שימוש ברומח, טיפול יומיומי בסוסים – הכל בהדרכתו של משה.

הוא היה פרש מעולה, דיבר ערבית רהוטה והיה בקי בדינים, במנהגים ובנימוסים הן של הערבים והן של הבדווים. הוא פיתח את יכולתו להשכנת שלום גם כדי לפתור סכסוכים בין יהודים לערבים ומנע בכך לא פעם שפיכות דמים, תרתי משמע, אך ידע לרדוף בקשיחות ובנחרצות אחרי פורעים ועבריינים.

בזמן שירותו במשטרת באר-שבע הכיר משה את יהודית גורדון, הצעירה ממנו בשנה. היא הייתה בת

הזקונים של בתיה ויעקב מראשי הקהילה היהודית הקטנה שם, האיש שהקים יחד עם מאיר שניידרוביץ בשנת 1901 את טחנת הקמח הממוכנת בעיר הדרומית. יהודית נולדה בשנת 1908 אחרי מות אביה.

אומרים שמשה הכיר את יהודית עוד כשהיה תלמיד ב"מקווה-ישראל", יהודית למדה אז בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב והייתה חוזרת הביתה לבאר-שבע רק לחופשות. הידידות התפתחה לאהבה ובשנת 1928, כאשר היה מוצב במשטרת יפו, נשא משה את יהודית לאישה. הזוג התיישב ברחוב בוסתנאי 21 בתל-אביב בקרבת 'החמולה הבאר-שבעית' של נווה-צדק.

שביל האשכוליות

בסתיו 1935 שררה מתיחות רבה בין היישוב היהודי ובין הערבים בארץ-ישראל. הסתה פרועה התחוללה בשווקים, במסגדים ומעל דפי העיתונות הערבית שקראה לג'יהאד ביישוה העברי. בנמל יפו התגלה משלוח גדול של נשק שהוטמן בחביות מלט שהזמינה חברת 'סולל-בונה'. כאשר פרקו הסבלים הערבים את חביות המלט, החליקה חבית אחת והתנפצה. הרציף התמלא בכדורי רובים. המשאיות העמוסות מיהרו להסתלק מהמקום, המשטרה הבריטית החרימה את מה שנותר וה"הגנה" חרקה שיניים.

בעצם אותם ימים פיקד הסמל משה רוזנפלד על הנוקטה [בערבית – נקודה. ופירושה נקודת משמר] של שאטה, מול בית-השיטה של ימינו. הנוקטה הייתה מאוישת בארבעה שוטרים.

בבוקר יום חמישי, 7 בנובמבר 1935, מצאו חברי עין-חרוד שגנבים חדרו לפרדסי קיבוצם וגנבו משם אשכוליות. העקבות הוליכו להר שממול, לגלבוע, או כפי שהערבים כינוהו ג'בל פקועה. הם מיהרו להודיע על הגניבה לנוקטה שבשאטה. משה רוזנפלד שעל פי השערתו היו אלה בדואים מהסחנה ושוטר ערבי יצאו ברכיבה בעקבות הגנבים, שהשאירו קליפות של פירות כדי להוליכם למקום שבו חיכו להם הרוצחים. העקבות הברורים הובילו אל מצוק תלול.

אי-אפשר היה להמשיך עוד ברכיבה. משה השאיר את פיקודו הערבי עם שני הסוסים והמשיך את דרכו ברגל. כעבור זמן מה נשמעו מעל הרי הגלבוע שתי יריות. השעה 11:00 בבוקר. השוטר הערבי חשש שמה קרה אסון למפקדו, עלה על סוסו ויצא בדהרה לעבר הקיבוץ הקרוב, בית-אלפא, כדי להזעיק עזרה.

דודיק יבזורי מתל-יוסף עבד באותו יום בשדה א' בין הפרדס לכרם כ' לרגלי הגלבוע כשראה כיתת שוטרים אנגלים באה בריצה ומתחילה לעלות להר, מהם שמע שרצחו את סרג'נט רוזנפלד רץ בעקבותיהם לגלבוע, כאשר הגיעו למעיין הקטן שבוואדי השוטרים תפסו עמדות ודודיק ניגש לגופה שהיתה מוטלת על גבה ליד השוקת כובע השוטרים הקולפאק על ראשו מנוקב מעל המצח "הבעת פניו היתה רגועה שקטה וסלחנית" אמרה לי בתו רותי.

האדם הראשון שפגש השוטר הערבי בבית-אלפא היה אליעזר סקרלץ, שעבד אותה עת כשומר שדות וכעוזרו של המוכתר. אליעזר נטל עגלה ויצא עם כמה חברי משק מחפצי-בה ומבית-אלפא . הוא נטל עמו את רובה הצייד "הג'יפט" הדו-קני והשאיר הוראות: "אם תשמעו ירייה אחת, סימן שיש להזעיק עזרה". השוטר הערבי הוביל אותם אל המקום ששם נקשר סוסו של משה, שעמד וחיכה לבעליו. אליעזר סקרלץ הוביל, במהירות הם עלו בוואדי עד שהגיעו למעיין קטן ולידו קיר אבנים. שם הם הבחינו בגופתו של משה רוזנפלד שרועה ליד הקיר, למרגלות מערה. חור גדול בגודל אגרוף נפער בגולגולתו ליד עינו השמאלית.

הרוצחים, אחרי שהרגו אותו פשטו את מגפיו.

אליעזר המזועזע ירה כמוסכם כמה יריות באוויר. הידיעה הועברה למשטרת נצרת ולאנשי ועד הגוש – חיים שטורמן מעין-חרוד, מוסה גולדנברג מבית-אלפא ואהרן אטקין מגבע. השלושה באו למקום הרצח, ערכו סיור בסביבה וגילו מערה ובה שני פתחים. בתוך המערה הם מצאו פיתות טריות, כפייה, חלקי לבוש, ערימה של כדורי רובה ומחברת.

חיים שטורמן ששלט טוב בערבית, גילה במחברת רשימה ובה שמות של חברי הכנופיה, שמות של יישובים עבריים שיש לפגוע בהם ושמות של אישים שיש להרוג. כך התברר לו שאנשי הכנופיה תכננו להרוג אותו עצמו ואת מוסה ידידו, כנראה משום שעסקו ברכישת קרקעות מטעם הקרן-הקיימת-לישראל.

בינתיים הגיעה למקום המשטרה הבריטית שגבתה עדויות, סיירה בשטח, נטלה את הממצאים שנמצאו במערה והסתלקה. אמרו כי קיבל ירייה אחת מרחוק ושתים מקרוב בראש. תרמילי הכדורים שנמצאו הם של רובה גרמני.

בשעה 8 בערב ארבעת החברים החלו לרדת מן ההר המקולל כשהם נושאים את גופתו של משה באלונקה מאולתרת. המאמץ והזעזוע הנפשי התישו אותם, בכוחותיהם האחרונים הגיעו להר-ברקן, מעל בית-אלפא וקראו לעזרה. חברים מהמשק עלו, הצטרפו וסייעו בהורדת האלונקה. למרגלות ההר, בבית-אלפא חיכה האב לבנו.

נופלים ההולכים ראשונה

השוחט של מנחמיה, הממונה על הטלפון, בא לביתו של שלמה-יצחק, אביו של משה ואמר לו שקוראים לו לבוא בדחיפות לתל-יוסף. מכונית שהגיעה למושבה הסיעה את האב ובנו שמעון לכיוון העמק. כשעברו בבית-שאן נפלה תקלה במכונית. תוך כדי תיקון ניגש אליהם שוטר ערבי. האב שלבו נבא רעות,שאל את השוטר אם הוא יודע מה קרה לסרג'נט רוזנפלד? השוטר ידע היטב מה קרה אך ניסה להתחמק בעדינות מתשובה חותכת ואמר: "לא כלום. . . משה התנגש עם שודדים ונפצע פצע קל". בו ברגע הופיע ערבי אחר, לבוש פרנג'י, בגדי עירוני, והטיח באב, בשמחה גלויה לאיד, את הבשורה המרה: "הצ'אוויש היהודי רוזנפלד חוסל בג'לוד (עין חרוד) בתעוזתו של שייך עז-א-דין-אל-קסאם. ."

ההלוויה של הסמל נערכה למחרת, ביום שישי בבוקר. זה היה יום אבל לכל יישובי עמק יזרעאל. העבודה והלימודים שבתו. מכל רחבי הארץ נהרו לחלוק כבוד אחרון לשוטר האהוב. משה שרתוק [לימים שרת] הספיד אותו מטעם הסוכנות היהודית.

אמר האב השכול ליד הקבר: ". . . נפלת חלל על הרי הגלבוע, שם נפלו גיבורי ישראל שאול ויונתן . . "

אמר אברהם כהן, איש גן-יבנה, שעשה דרך ארוכה ומשותפת יחד עם הקורבן ודמעות בעיניו: "משה, משה, למה עזבתני. . ."

בהלוויה הזו טבע חיים שטורמן את המשפט שהפך מטבע לשון: "נופלים ההולכים ראשונה".

יהודית נתאלמנה כאשר יעקב'לה ונוני היו בני 8 ושנתיים וחצי. קיבוץ תל-יוסף הסכים לקבל אותה כחברה. יהודית לא נישאה שנית.

למערה קראו"מערת רוזנפלד"

הגורל התאכזר גם לבני משפחת רוזנפלד האחרים – לאור היום ב- 24 בספטמבר 1942 , בלב המושבה מנחמיה ירה שכן, בחור בשם יוסף זליקוביץ, באב המשפחה שלמה-יצחק רוזנפלד בן 62, ובצעיר בניו בר-כוכבא הוא כוכב בן 34 והרגם. אחרון הבנים שנותר בחיים – שמעון ושאר בני המשפחה עזבו את המושבה לצמיתות. אבל זה כבר סיפור אחר.

כנופית עז א-דין אל-קסאם

רוצחיו של הסמל משה רוזנפלד נמנו על כנופיה שמנתה 22 איש. פעולותיהם מציינות את סימני העשן הראשונים של "המרד הערבי" שפרץ כעבור חודשים מספר. מנהיג הכנופיה היה עז א-דין אל-קסאם. הוא נולד בשנת 1882 בכפר ג'בלה, לא רחוק מלטקייה שבסוריה, השתלם בלימודי האיסלאם באוניברסיטת 'אל-אזהר' שבקהיר היה מוסלמי אדוק, דרוויש ותמך בפעולות גרילה נגד השלטון הצרפתי בסוריה. בשנת 1920, שלא בפניו, דנו אותו הצרפתים למוות, אך אל-קסאם מצא מקלט בחיפה הבריטית. שם ניהל בית ספר פרטי מוסלמי והמשיך בהטפות שטנה ממסגדו שליד תחנת הרכבת ובפעילות רצח נגד יהודים ונגד השלטון הבריטי באמצעות האגודה הטרוריסטית הדתית "עסבת אל- מוג'האדין" (ברית לוחמי מלחמת הקודש) שמטרתה העיקרית - מלחמה ביהודים.

אל-קסאם ואנשיו ניכרו בפס דק של זקן קצוץ, שהחל בתנוך אוזן אחת ונמשך דרך הסנטר אל תנוך האוזן השנייה. הוא ואנשיו שוטטו בגלבוע, התחבאו במערות מפחד השלטונות ומדי ערב הגיעו לאחד הכפרים הערביים ודרשו בתקיפות מיושביהם מזון ונשק.. הכפריים פחדו מהם פחד מוות ואם לא מילאו את דרישותיהם, ספגו במקרה הטוב, מכות נמרצות.

בשנים 1931 – 1932 רצחו אנשי הארגון הקנאי הדתי-לאומני הזה שבעה יהודים. הם ירו למוות גם בחאג' חליל טהא, ראש "הועדה הלאומית" בחיפה ובקצין משטרה ערבי בעיר בשם אחמד נאיף. יד נעלמה ואמונה עשתה את מלאכת הרצח בביטחון ובתכנון. היורים וזורקי הפצצות בנהלל, ביגור, בכפר חסידים ובחיפה נעלמו ולא נודעו עקבותיהם.

לאחר שלוש שנים של הפוגה חזר אל-קסאם לפעילות טרוריסטית. בראשית נובמבר 1935 נודע לממשלה שהוא עומד בראש כנופיה מזוינת, הפועלת בסביבות ג'נין הסמל היהודי רוזנפלד נתבקש לעקוב אחריהם ואז נרצח גם הוא.

סיפר לנו נוני [אמנון] ממושב רישפון בנו של משה רוזנפלד:

"הסיבה הראשית להיותו של אבי מטרה לכנופיית אל-קאסם היא שאבי היה איש שידע להשכין שלום בין היהודים לערבים, ידע לתחום לכל אחד את גבולותיו, כך שזה לא יפגע בזה. ברור שמצב כזה נגד את מטרות הכנופיה והם שמו לעצמם יעד לחסלו. והיו גם מניעים אישיים – משה רוזנפלד היה פרש מעולה ובכל תחרויות נעיצת הרומח הוא זכה במקום הראשון דבר שפגע בגאוותם של לא מעט ערבים. ."

המשטרה הבריטית החליטה ללכוד את הכנופיה ויהי מה. היא העבירה את הבולשת שלה מירושלים לצפון, אך למרות זאת לא הצליחה לגלות את הפושעים, עד שהביאה מהדרום את קצין המשטרה חאלים באסטה.,

במשך ימים ארוכים עקבו באסטה ואנשיו אחרי חברי כנופיית אל-קסאם, ש'דנה' אותו למוות. למרות האיומים האישיים שספג לא נרתע והמשיך במעקב עד שעלה על עקבותיה, בחורשה ליד הכפר שייח' זייד, מצפון ליעבד.

ביום 20 בנובמבר הקיפה פלוגת שוטרים את הכפר כשהם נעזרים במטוס שהעביר להם ידיעות מהאוויר . בפעולה הממושכת הזו נהרגו חמישה מאנשי החבורה ובתוכם השייח' אל-קסאם [65]. והשוטר הבריטי מוד. החמישה שנתפסו ביניהם רוצחי רוזנפלד, נעצרו ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

שאר אנשי הכנופיה בראשותו של שייח' פרחאן אל סעדי יד ימינו של שייח' אל-קסאם ויורשו, הצליחו להימלט.

שייח' פרחאן מהכפר נוריס שבגלבוע היה פעם קורפורל [רב"ט] במשטרה וגורש ממנה, גובהו 1.83מטר והוא היה מפורסם כקלע יוצא מן הכלל. אמרו כי הוא זה שירה בראשו של משה רוזנפלד את כדור ה'דום-דום' הקטלני . לאחר מכן ביצעו שלושה חברי הכנופיה 'וידוא הריגה' .

שנתיים מאוחר יותר, אור ליום 22 בנובמבר 1937 על סמך ידיעות שהעבירו אנשי השטח של ה"הגנה" דנין עזרא וחבורתו בעקבות דיווח שהגיע מקרובי משפחה של אדם שנרצח בידי השייח' ואנשיו, וזו הייתה נקמתם, הקיפו אנשי המשטרה והצבא "חטיבת ההוסארים המלכותית התשיעית", את הכפר מזאר, תשעה ק"מ מצפונית-מזרחית לג'נין הצליחו לכתר וללכוד בפעולה נועזת שלושה עזתים מחברי הכנופיה

ואת שייח' פרחאן אל-סעדי. למפקד החטיבה הוענק עיטור גבוה.. . השייח' הועמד בפני משפט צבאי בחיפה ונדון למוות בתליה. זה היה קיצה של הכנופיה .

באותה שנה, שלושה אנשים משרידי כנופייתו של השייח', אנשי ה"איסתיקלאל" רצחו בחיפה את הקצין חאלים באסטה בן 48, נוצרי-קופטי ממצרים שעמד להופיע כתובע כללי במשפט הכנופיה בנצרת ואת שומר ראשו השוטר חנא שחאדה.

עין הסמל

אנשי תל יוסף הנציחו את זכרו של משה רוזנפלד בלוח זיכרון שנקבע על סלע סמוך למעיין ולמערה שלידם נרצח. אחרי מלחמת 'ששת הימים' ניפצו אנשי הכפר הערבי פקועה את לוח ההנצחה. פלטיאל סלע [קוריס], שומר שדות העמק ואיש 'רשות שמורות הטבע', גייס בני נוער והם ניקו את המעיין וסביבתו. הוא ועובדים נוספים שיחזרו את לוח הזיכרון והחזירו אותו למקומו. שמו הרשמי של המעיין הפך להיות 'עין הסמל'.

אלפי מטיילים עוברים בשביל המוביל ל'עין הסמל', וסיפור זה מן הראוי היה שיסופר במקום בו נרצח איש החוק, בן המושבה מנחמיה, בידי קנאי דת לאומנים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע גיליון 106, נובמבר - דצמבר 2006. תחת השם "קסאם בגלבוע" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.