יום ראשון, 19 באפריל 2009

ר' אהרן הרשלר – ירו עליו ומת


1873 – ירושלים

נתנאל ליפשיץ מחיפה שלח לי את פרשנותו לחרוט על-גבי המצבה:


פ'נ [=פה נטמן או נקבר] האברך מו'ה [=מורנו הרב]

אהרן בהרב [=בן הרב]

ר' יוסף שמואל

מאונגרין נ'ו [= (בן העיר) נודג'וארוד] וא'ו [=ו']

טבת תרל"ג

תנצב'ה

זה סיפור נפתל משלהי המאה ה-19 שהחל ב"משכנות-שאננים", דרך רצח של חתן צעיר, נמשך בתלם הראשון של פתח-תקווה והסתיים בחטיפה לשם שמיים, כשמככבת בו גם אישה אלמנה אמיצה ונחושה מן הדור הישן שרצתה להימנות על נשותיהם של תלמידי-חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא.

זה סיפור על הקדוש ר' אהרן הרשלר שנרצח בשנת 1872 כאשר ערבים פרצו לביתו שב"משכנות-שאננים". אלמנתו, הודעס, נישאה בשנית לצעיר יהודה ראב ומאז לא ידעה שלווה.

דם, קמח ותורה

אהרן הירשלר נולד בשנת 1850 בן העיר נודג'וארוד בהונגריה. אביו, יוסף שמואל הירשלר, היה תלמיד חכם ורב נודע, ששימש ברבנות בעיר סבאד, והיה רב כולל במחוז באלאטון צ'כיה – סלובקיה.

יוסף שמואל הרשלר, עשה הכול כדי לעלות לארץ ישראל , עזב את כס הרבנות שבה שימש בעיירת שוראני ובתנאים לא תנאים, היטלטל עם בני משפחתו על גבי ספינה רעועה במשך חודשים על הים, עד שהגיעו לארץ הקודש בשנת 1860. תחילה התיישבה המשפחה בחברון ומשם עברה לירושלים.

חפצו של הרב יוסף שמואל הרשלר היה לשבת עם בני משפחתו "קרוב לכותל מערבי והר-ציון", הוא רכש דירה צנועה בחצר ההונגרית שליד בית הדין המוסלמי, הייתה זו, כך מספרים, הדירה הקרובה ביותר של יהודי, לכותל המערבי. הערבים לא אהבו את הפולש הזה, אך כמה "בקשישים" שתחב הרב ל"ממונים", אפשרה את מגוריהם שם. לימים, כך יספרו, אפילו קיבל תרומה של אישה צדקנית מהונגריה, כדי להקים במקום את בית הכנסת. ר' יוסף שמואל הירשלר היה לאחד מראשי ה'כולל אונגרין'.
בתחילת המאה התשע-עשרה, הגיעו ראשוני משפחת וינשטיין מהעיר שרשב שבפולין לארץ-ישראל. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים. הדסה היא אחת מבנותיו של ר' אברהם בן הרב דוב וינשטיין משרשוב. יש אומרים צעירה יפת-תואר הייתה.

אהרן הירשלר והדסה וינשטיין נישאו. זמן קצר לאחר נישואיהם הצטרפו בני הזוג הצעירים לגל הראשון של משפחות שעברו לגור בשכונה החדשה שהוקמה מחוץ לחומות העיר.

השכונה הוקמה ונבנתה על ידי משה מונטיפיורי ושליחיו. השם 'בתי-טורא' ניתן לשכונה ע"ש הנדבן היהודי יהודה טורא שהפקיד בצוואתו סכום כסף בידי מונטיפיורי, לתמיכה בבני ירושלים ספרדים ואשכנזים.

איכות החיים ותנאי המגורים הקשים בעיר העתיקה, דחפו נועזים ומסתכנים, להיות בין המתיישבים בשכונה החדשה. למרות תנאי המגורים הנוחים והטובים לעומת הצפיפות, הדוחק שבתוך בתי הרובע ושכר הדירה העולה מדי שנה, לא ששו היהודים לגור שם עקב הסכנות הגדולות. הייתה זו שכונה, מבוצרת אמנם, אך בודדה מחוץ לחומות העיר העתיקה ששעריה היו נשמרים וננעלים על מנעול ובריח עם רדת הלילה.
אהרן ואשתו הודעס, עברו לגור ב'בתי יהודה טורא' היא שכונת 'משכנות-שאננים'. גם אהרן, כאבותיו, שקד על תלמודו ועשה לילות כימים. מכיוון שנודע כאדם אמיץ, הוא נמנה על אחד מעשרת השומרים שהפקיד השר משה מונטיפיורי על "משכנות-שאננים"- חמישה אשכנזים וחמישה ספרדים. אשתו הודעס [הדסה] פרנסה את המשפחה מהכנסות טחנת הקמח שחכרה בסמוך ומהברחת מלח מערבות סדום.

הטחנה הייתה מחוץ לשכונה, בחצר גדולה, מוקפת חומה גבוהה ושער ברזל סוגר עליה. החצר גבלה בשדה-סלעים גדול אשר השתרע בין 'בתי-וארשה' לבין 'שכונת הבוכארים' במערב ירושלים.

היה אהרן נוהג לומר לה - "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, וכאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" [נשים במה הן זוכות להבטחה שהבטיחן הקדוש-ברוך-הוא יותר מן האנשים? בהבאת בניהן לקרוא במקרא בבית-הכנסת, ובשליחת בעליהן לשנות בבית המדרש, והמתנה לבעליהן עד שהם באים מבית המדרש]. ככתוב במסכת 'ברכות' . .
שנת תרל"ג [1872-3] הייתה שנה ברוכת גשמים. בורות המים בחצרות הבתים מלאו ויהודי ירושלים היו פטורים מלקנות מים בכסף מלא משכניהם הערבים יושבי הכפר סילוואן. הערבים כשראו כי פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם. בחצות ליל ד' 31 בדצמבר שנת 1872 פרצו כמה ערבים, ובראשם השודד אבו עיסא מחברון, לבית משפחת הירשלר. אהרון פסק מתלמודו, קם לגרש את השודדים ואף ניסה לעצור אותם. הערבים פחדו שמא יזהה אותם וסופם מאסר, ופתחו בירי; 12 קליעים פגעו בגופו של אהרן. אהרון נפל, מתבוסס בדמו, ושעות מספר לאחר מכן נפח את נשמתו. היה זה קורבן של קידוש השם, אמרו אנשי ירושלים
סיפרה נכדתו: ר' אהרן האמיץ יצא אליהם, נכון להכות בהם ולהבריחם, ואמנם השודדים נבהלו והחלו נמלטים לעבר הר-ציון. ר' אהרן לא ויתר, דלק בעקבותיהם והפליא בהם את מכותיו, עד שאחד מאנשי הכנופיה שלף אקדח וירה בראשו הוא הובהל לבית-החולים 'רוטשילד' ושם כעבור מספר נפח את נשמתו.

אהרן מת ב- 6 בינואר 1873. הוא נקבר בבית העלמין הישן שבהר הזיתים [חלקה ז' שורה יד', מקום לב'], ממש ליד אחיו משה שנפטר חודשיים קודם לכן. אהרן השאיר אחריו אלמנה צעירה בהריון, הורים ושלושה אחים.

הגיס, ר' שלמה אלבה, תושב השכונה שהיה נשואי לאחותה של הדסה – חנה, עזר לאלמנה לקיים את פרנסתה בהחזקת טחנת הקמח בכל דרך אפשרית.

פייגל (צפורה) נולדה לאחר רצח אביה.
משביע רוחות

הודעס היא הדסה, אלמנת ר' אהרן הירשלר, בת למשפחת ויינשטיין, עמדה בכל אמת-מידה בין אם הילכתית ובין אם חברתית-כלכלית שעונה להגדרה "אשת חיל". היא אינה זקוקה לקצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". האישה הצעירה והנמרצת הזו עמדה ברשות עצמה והיה ביכולתה, ועל כך הייתה גאוותה – לאפשר לבעלה לשקוד על ספרי-הקודש, להעמיק וללמוד מבלי לדאוג לפרנסת הבית ולצרכיו. היא השגיחה ביד רמה על העבודה, התמקחה עם הפאלחים על טיב החיטה לטחינה, ואף סייעה להם למכור את יבולם במחיר הוגן. הם כינו אותה "סית אל-טחונה" ['הגברת של הטחנה'].

נאמנה וכבודה הייתה מאז ומעולם על כל סוחרי תבואות וקמח בירושלים, הערבים והיהודים, הסוחרים הערבים הגדולים, ג'בשה, חג' יוסוף וואפה, ובדומה להם גדולי הסוחרים היהודים, אהרון חיות ומנשה אלישר, שקלו תמיד על ידה מאות "מנ'ידות" של כסף ונאפוליונים של זהב, כדי שתקנה בעבורם חיטים ותטחנם בטחנתה, ומעולם לא קיבלו מידה קבלה כתובה כלשהי. מילה שיצאה מפיה שך "סית הודעס", היא "הודעס די מעלערקע", "נאמנה הייתה עליהם מכל כתב קבלה ומכל שטר חוב בעשר גושפנקות של סוחרים אחרים".

בנוסף לעבודת הטחנה, היא גידלה גם עדר עיזים בעזרת רועים ערבים וסחרה במלח מוברח; ערבים מים-המלח היו מגיעים בלילה בחשאי בין הסלעים עם חמוריהם אל הטחנה, פורקים לעיניה את סחורתם, ולאחר ששילמה להם יצאו לדרכם, והיא הייתה טוחנת את גושי המלח ומכרה מלח טחון.
כשחלפו ימי אבלותה של הודעס על רצח בעלה אהרן מצאה לה משפחתה חתן: יהודה ראב שמו.

סבו, ר' שלמה ראב, עלה ארצה בשנת 1863 ונפטר בירושלים עוד לפני עלייתם של שאר בני המשפחה. המשפחה הגיעה לפני זמן לא רב מן העיירה נאג'-מג'ר [נודג'וארוד] שבהונגריה לירושלים, האב לאזאר ראב, שני בניו: יהודה ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה וטויבה. והתיישבה בשכונה החדשה 'מאה-שערים'. סיפרו כי היה מיקירי ירושלים, שזכה להימנות על באי ביתו של הרב חיים זוננפלד מנהלו של "כולל אונגרן".

יהודה , יודע קראו לו, בן התשע-עשרה היה.

הודעס הייתה מבוגרת ממנו במקצת ומטופלת בתינוקת פייגע שמה. אך החתן בן כפר בהונגריה הסכים לשידוך. יש אומרים כי מצא בנישואין אלה דרך לצאת למרחב מבחינה כלכלית ולשוטט חופשי ללא עול על כתפיו. סביבתו הלמדנית-דתית לא הייתה לרוחו ביום נישואיו הלבישוהו כמנהגם של חשובי הדור: תפרו בשבילו ז'ובע, היינו אדרת של אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו שטריימל, כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

הודעס ציפתה כי בעלה הצעיר ייעשה לתלמיד-חכם ולרב בעמו, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחינה ובשאר עיסוקיה ועסקיה ותפרנס אותו לתפארת המשפחה. היא הייתה מוכנה להקריב הרבה בעבורו, בתנאי שילך בדרך שהיא ובני משפחתה יהודי העיר הקדושה רואים כמקובלת, נכונה ומכובדת: בחור ישיבה עם יעוד בעתיד - רב וגדול בתורה.

אבל יודע המשיך להסתובב חופשי, עד כי יחסיו עם הודעס החלו להתערער. כאשר הביא לביתם ספרי קריאה גרמניים מספריית המתיישבים הטמפלרים שהביאו עימם מווירטמברג, הגיעו הדברים עד משבר. הודעס גייסה לעזרתה את קרובי משפחתה ששידכו לה את יודע ותבעה מהם שיעמידו את הבחור במקומו, כדי שילמד תורה כפי שהובטח לה.

אהוד בן-עזר, נכדו של יהודה ראב כתב בספרו "המושבה שלי" שסבו מצא דרך להתל באנשים שלחצו עליו בעניין תלמודו: מדי לילה הוא סימן על פני אבק הקמח בטחנה עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, שנדמו לאנשים כרגלי שדים. יהודה התפאר שבכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות - סמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה ואילו לילית ונעמה ,השדות החצופות, רוכבות עירומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי אדם!

האמת היא שיודע שעבר לגור בטחנת-הקמח מסיבות ביטחוניות כביכול, היה יוצא מדי פעם לדהרת-חצות סביב חומות העיר העתיקה , והוא זה שגרם לסוסי הטחנה להזיע עד אור הבוקר. תעלולים אלה הם שהוציאו לו בעדה החרדית שם של פורץ-גדר ומשביע רוחות-טומאה .

ערב אחד התפרצו צעירים מאנשי ה'כולל' הירושלמי כשמקלות בידיהם, לבית שבו ישב יודע עם חבורת משכילים מבני חוגו של פרומקין. בעיר כבר הילכו שמועות מבהילות על החבורה הזו ימ"ש. סיפרו שהם עוכרי ישראל, מספרים דברי ליצנות תוך אכילת עוף מטוגן בחמאה, ושהם רחמנא-ליצלן, חברים בארגון הסתר "הבונים החופשיים", שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

המתפרצים תבעו מהנאספים להפסיק ולהתוועד, אך יודע וחבריו לא נכנעו והשיבו מלחמה הם התגוננו נגד המתנפלים, ולא נכנעו, יודע, כך אומרים - צעק לעבר מנהיג המרביצים: "יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

באותו ערב חזר יודע לביתו נרגז וסוער. כאן חיכו לו כבר בני משפחתה של הודעס, ששמע התגרה כבר הגיע לאוזניהם. את פניו של יודע קבלה מקהלה של צעקות, חרפות ואיומים "שייגץ! טריפע! משומד!", "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!" ואשתו עומדת בצד, דמעות בעיניה, אך היא לא באה לעזרתו. אחד נגד רבים היה יודע ולא ידע כיצד ייחלץ מידי אותם 'חניוקים' או 'שחורים' כפי שכונו בידי חבריו החופשיים, ואז ניגש בזריזות לחלון וקרא: "אם לא תרפו ממני ברגע זה, אפתח את החלון והשדים וכל רוחות הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית "הבונים-החופשיים", יתפרצו פנימה, יאחזו בשערותיכם ויטלטלוכם טלטלה עזה!"

האיום פעל. בחדר פרצה בהלה, המתפרצים הרפו מיודע והסתלקו. אבל אחרי ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאישתו ושילך לכול הרוחות עם חבריו דוחקי הקץ המבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו ה'עראבערס' להבדיל, ולהושיב בו עובדי אדמה יהודים!

לא עבר זמן רב והזוג התגרש. הודעס כבר הרתה לו , אך יודע לא ידע. בשנת 1878, כשנולד בנו בכורו, מנחם-שלמה, כבר נמצא יודע הרחק מהודעס וביתם. בגיל 19 היה יהודה כשעקר למושבה החדשה – פתח-תקווה.

ואת הרך הנולד קראה הודעס גם על-שם שלמה ראב, סבו של יהודה - מנחם-שלמה קראו שמו בישראל.

הודעס רצתה לפרנס את יודע בעלה במו ידיה כדי שהוא יעסוק רק בתורה, עתה, משפרשה ממנו בכוח הגט, אמרה, די לי, די לי. די לי בבן זכר אשר זיכני השם-יתברך, אגדלו אני לתורה והוא יזכני בחלקי בעולם הבא. וכיוון שראתה ברכה בעמלה, והפרוטה הייתה תמיד מצויה בכיסה, ביקשה ומצאה "מלמדים" מן המעולים שבעיר כדי ללמד את בנה יחידה תורה. אף הם, מלמדיו, שיבחוהו בפניה, שבעל תפישה טובה הוא ושכלו חריף וזוכר כל תלמודו בעל-פה, והתנחמה בו בעלבונה.

ברם, הילד מנחם גם בנו של אביו היה, ומשהו מדמו התוסס להט גם בעורקיו ובגידיו. . .

פתח-תקווה

לא ימים רבים נותר יודע בגפו. שידכו לו לאישה את לאה, נערה ירושלמית בת 16.בתו של יהודה לייב ויסנשטרן מעולי הונגריה  אך גדלה בבית הגביר גוטמן. כמה חודשים אחר-כך, בדצמבר 1878, יצאה חבורת המתיישבים ובראשם ר' דוד גוטמן, יהושע שטאמפפר, אליעזר ראב ובנו יהודה לחלקת שדה באדמת אומלבס, שבסביבות מקורות הירקון וביצותיו הממאירות, ועימם שני שוורים רתומים למחרשה אירופית שנקנתה אצל הגרמנים בשרונה. הם הטילו על יהודה הצעיר למתוח את התלמים הראשונים שתוחמים את השדה,והשאר כתוב בתולדות פתח-תקווה.

הודעס לא זכתה שבעלה השני יעסוק בתורה, אך היא קיוותה שלפחות בנה יממש את חלומותיה ויהיה לתלמיד חכם, אבל עד מהרה התברר שמשהו מדמו התוסס של אביו זורם בעורקיו. גם הוא כאביו, נמשך אל השמש, אל הרוח ואל המרחבים. פעם אחת אף נמלט מאימו ויש אומרים כי שוטט חופשי בין מסגדי הר הבית!....

בני משפחה, שכנים ומקורבים לא ראו זאת בעין יפה. הם באו וחזרו ובאו להודעס והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה יקירה. "ילד צריך שוט של אב" אמרו. "שילך הילד לאביו ויתחנך שם", "יותר טוב שילמד דרך-ארץ אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים"; "אילו רצה יודע ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי" ענתה הודעס והוסיפה: "איך אוכל עתה למסור לידו את הילד?"

ומנחם המשיך לשוטט בשדות, מבלי שלאימו תהיה שליטה עליו. כשגברה חרדתה לשלומו והלחצים גברו, נשלח הבן-יקיר למושבה, לאחר שהאב הביע נכונות לקבלו ולא לפני שנכבדים יראי-שמים מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, הבטיחו לאם כי ישגיחו היטב על הילד. גם זה לא הניח את דעתה של הודעס; היא מצאה 'מלמד' ירושלמי מעולה ושלחה אותו עם הילד לפתח-תקווה, כדי שישגיח על אורחותיו וילמדו תורה. הודעס שילמה את שכר ה'מלמד' ואת לקחה על עצמה את פרנסת בני משפחתו שנשארו בירושלים.

הדבר שממנו חששה הודעס התרחש ובמהרה – לא עברו ימים רבים מאז ששלחה את בנה מנחם אל אביו, בא אליה בבהילות ה'מלמד' והודיע : "אישה! לכי וראי מה עולל יודע לבנך! בקרוב לא ידע הילד לומר תפילת 'אשרי'! את פאותיו קצצו ועשו אותו כאחד מנערי הבדווים, הילד הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הנורא מכול, הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי ולאביו לא איכפת כלל שאינו לומד תורה! יודע אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

ירושלים

הודעס הכאובה הלכה לבקש עצה מרבני העיר ומקרובי משפחתה, אך גם הם לא יכלו לסייע בידה. מנחם-שלמה היה בחזקת אביו ואי-אפשר להוציאו מרשותו ללא הסכמתו. בצר לה, יצא הודעס לקרב – 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' - הפקידה את אחד מפועליה הערבים הנאמנים על טחנת הקמח ועל הסוסים המניעים את אבן הריחיים, לבשה בגדי פאלחית וירדה אל הבאר של הכפר הערבי פיג'ה, הסמוך לפתח-תקווה. לבאר, כך אמרו לה, באים לעיתים רועי המושבה להשקות את עדריהם. היא ישבה שם ימים אחדים וארבה לבנה יחידה.

והיום בא - הנה בנה מתנהל בעקבות העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, –מקל רועים גדול - תחת בית שחיו, ובחליל קנים הוא מנגן לצאן ולבקר.

הודעס המתינה להזדמנות נאותה, גילתה את עצמה לפניו. איש לא סיפר מה נאמר שם, רק ידוע שהנער הולבש במהירות בבגדי נערה ערביה שהכינה הודעס מבעוד מועד בתרמילה, הניחה את סנדליו על פי הבאר ויצאה איתו לירושלים. שתי יממות עשו השניים בדרכים עקלקלות עד שהגיעו בשלום לעיר חפצם. הודעס ידעה את השפה הערבית ועל כן עלה בידה ללון בכפרים ערביים שבדרך.

כאשר חזר העדר בערב למושבה והנער מנחם- איננו איתו, קמה מהומה גדולה. מייד יצאו לחפשו והגיעו גם לפיג'ה. שם, לחרדתם, גילו על פי הבאר את סנדליו של מנחם, אך אותו עצמו לא מצאו. יודע ביקש שמישהו ירד לתוך הבאר לבדוק אם הנער לא נפל או הופל ונטבע במים. כאשר לא נמצא מתנדב, ירד בעצמו. שלשלו אותו בחבל עם פנס דולק לתוך הבאר. שעה ארוכה שהה במי הבאר, מישש כל פינה אך לא מצא דבר.

הוא חקר ודרש אצל ערביי הכפר. והנער איננו. עד שהגיע אל ידידו משכבר הימים השייח' של פיג'ה. השייח' שאל קצת פה קצת שם וגילה כי זה ימים אחדים ראו בכפר אישה ערבייה זרה, שלא מבני הכפר. היא ישבה בקרבם חקרה ודרשה על רועי העדרים של פתח-תקווה, בייחוד התעניינה בעדרו של חוואג'ה יודא ערב, כפי שכונה יהודה ראב בפי הערבים ועל בנו הרועה.

"ניצחתני, את ובני הבכור" אמר בלבו. למחרת עלה יודע לירושלים לוודא כי השניים הגיעו בשלום.

מכאן ואילך לא עזבה הודעס, את בנה מנחם, אפילו רגע אחד. מבוקר עד ערב שמרה עליו ועל צעדיו לכל אשר הלך. ל"חדר" לא שלחתו. היא הביאה "מלמד" אל ביתה ללמדו תורה, עד שגדל וידע ללמוד בעצמו סוגיות גדולות בגמרא ובתוספות. . . . ונודע שמו ברבים – "המתמיד". כשגדל הלך ללמוד בישיבה, כרצון אימו, הצליחה דרכו עד שנהיה ראש ישיבת "מאה-שערים".

וחלקה של הודעס בעולם הבא ניתן לה עכשיו במלוא חופניים על ידי בנה, ר' מנחם, אשר תורתו כבר הלכה לפניו בכל קצות העיר. "כתר התורה של בנה כמו נשאה היא על ראשה בגאון תמיד. בעוברה בין יושבי קרנות קמו לפניה החנוונים כפי שהיו קמים לפני רבני העיר, והיו מקדימים פניה בברכת בוקר- ובקידת-מה - "א-גוט מארגין הודעס".


סוף דבר

לימים השיאו גם את פייגע-פייגל, [ציפורה], שבגרה לדודה, פנחס-יהודה, צעיר אחיו של אביה המנוח אהרן הירשלר , יודל דער דרייער קראו לו, על שם שהיה מרפא נקעים.. נולדו להם 8 ילדים רק ארבעה נותרו בחיים.

מנחם-שלמה שגדל בבית אימו בירושלים נעשה תלמיד-חכם ומגיד-שיעור מעולה וגם גבאי ישיבה בירושלים נשא את קונה לאישה והוליד תשעה ילדים חמשה בנים וארבע בנות. שלוש בנות נפטרו כתינוקות הוא נפטר במגיפה בגיל 38 ונקבר בהר-הזיתים. אשתו, קונה, מתה שנה אחריו. הודעס, הסבתא גידלה את ילדיהם, ממש כשם שגידלה את אביהם, עד שבאו ימי המלחמה הנוראה בירושלים שאותם מתאר הסופר א' ראובני ברומן "שמות": ". . הארץ מנותקת, התושבים מופקרים לרעב, למחלות, למחסור, לעבודות-כפייה, להגליות ולהתעמרות בצו השלטון הצבאי התורכי; בנות–טובים יהודיות יוצאות לזנות כדי להציל את חייהן ואת חיי בני משפחותיהן.. "

ששת הילדים נותרים יתומים בסמטאות העיר הרעבה, בחסות סבתא הודעס.

בגלל התנאים הנוראים בירושלים של זמן המלחמה, הודעס אינה עומדת בכך ומוסרת אותם לבית-היתומים 'דיסקין' עד גמר המלחמה. הם לא חזרו להודעס - היא כבר זקנה.

מספרים כי הודעס דאגה עד סוף ימיה למשפחה; כשנולד אחד הנינים היא רשמה אותו ב'כולל אונגרין'. ויום אחד היא הופיעה בביתו עם סכום כסף – חלקו ב"חלוקה"!

הדסה הירשלר-ראב בערוב ימיה ליד ביתה ב'משכנות-שאננים'


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 94, נובמבר דצמבר 2004. תחת השם "בן הטוחנת ואבי השדים" בעריכת יעקב שקולניק.


עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.


לאיתור הקבר של אהרן הרשלר בהר הזיתים, כנסו לקישור

14 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. עד כמה שידוע לי, לא קיים לאהרון אח בשם משה.

    אם אראה תצלום של הקבר של אחיו של ר' אהרן הי"ד, אולי אצליח לפענח יותר טוב את הכתוב שם.

    השבמחק
  3. לErmwiki
    ובספר "חברה קדישא" כתוב:
    אירע מעשה עם האברך ר' אהרן בה"ח יוסף שמואל מאונגרין כי דר הי" מחוץ לעיר סמוך לבתי השר מאנטיפיארע הי"ו והיא בליל ג' באד"ר באו גנבים לביתו ופתאום קץ ממשנתו ורדף אחריהם והמה ראו כי כלה אליהם הרעה ונבעתו ליבם אולי יכירתו ויזרקו בו כמה חצים ויפל על מקומו. ויחי עוד חמשה ימים על ערש דוי בהספטאל השר ראטהשילד נ"י . ויאסף יום א' וואו טבת ותהום כל העיר. ומונח אצל אחיו הבחור משה ששחל"ח י"ב חשוון העבר.
    [קבור ב-בית העלמין הישן, חלקה ז' , שורה י"ד, קבר ל"ג]

    השבמחק
  4. עוד פרט שמעניין אותי:
    נרשם במאמר שמשפחת הרשלר עלתה ב-1860.
    לפי מקור אחר שאני מכיר נתון זה אפשרי, אך לא ודאי (עלו ב/לפני 1869, "נוף ילדותי").
    אשמח לדעת מהו המקור לכך שהם עלו בדיוק ב-1860.

    השבמחק
  5. המקור מרישומי המשפחה:
    "ב-ל"ג בעומר שנת תרל"ה 1875 יוצאים מן העיירה נאג'-מג'ר שבהונגריה לאזאר ראב, בניו: יהודה, ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה וטויבה".

    במפקד מונטיפיורי משנת 1876ברשימת 'הכולל' כתוב שיוסף שמואל הערשלער הגיע לארץ ב- 1873
    אגב אינני היסטוריון. אותי מעניין הסיפור

    השבמחק
  6. שלום,

    אין לי מקורות להשוואה, אבל כצאצא למשפחת הירשלר (כיום אייל) נפעמתי מהסיפור!
    אני במחקר שורשים כעת, והתרשמי מהמחקר שביצעת, ומהגישה שלך.
    אם לא קשה לך, צור עמי קשר בבקשה כדי שגם אני אוכל להסתייע במקורותיך.
    למייל: rami.cohen.eyal@gmail.com

    השבמחק
  7. ל ERM wiki

    העלה לארץ ישראל היתה אמנם ב 1860 , המידע מוצלב עם סיפור שעבר אלי במייל מקרוב משפחה המשתייך לענף של אחיו של אהרון הירשלר: מאיר צבי. שהגיע לארץ כשהוא בן 5, (ושנת לידתו 1855).

    השבמחק
  8. שמי אריאל ואני נין של פנחס יהודה ופייגה/פייגל שמוזכרים לעיל. אני מגיב בשם אבי שקרא את הסיפור וביקש לתקן פרט קטן: כתוב לעיל תחת "סוף דבר": "לימים השיאו ב'חליצה' גם את פייגע-פייגל, [ציפורה], שבגרה לדודה, פנחס-יהודה...".
    "חליצה" נותנים לאלמנה בלי ילדים כדי שהיא לא תצטרך להתחתן עם אח של בעלה ("יבום"). זאת אומרת ש"חליצה" ניתנת דווקא כדי למנוע נשואין ביבום. פייגה לא היתה אלמנה, כך שלא היה שם לא חליצה ולא יבום. לכן המילים "השיאו ב'חליצה'" אינם נכונים. ראה למשל ב"דעת": http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=672

    השבמחק
  9. תוקן. השכלתני ועל כך תודותי.
    עודד

    השבמחק
  10. כתבת: "מצאה לה המשפחה חתן".
    פרט מעניין הוא כי יהודה ראאב היה מוכר למשפחת הרשלר וכניראה גם להודעס. הוא היה מעין בן-דוד צעיר.
    כפי הניראה הקשר היה : אביו של יהודה אלעזר (לאזאר) ראאב, היה בן דוד של אהרון הי"ד. אימותיהם של לאזאר ואהרון היו האחיות אסתר וחנה לבית פפייפר.

    השבמחק
  11. לפי גרסה אחרת:
    האחיות אסתר וטויבה, בנותיו של יחיזקיהו הכהן כ"ץ (מחבר "מגדנות יחיזקיהו").
    אסתר - אמא של לאזאר וסבתא של יהודה ראאב.
    טויבה - אמא של חנה פפייפר (אשתו של יוסף שמואל) וסבתא של אהרון.

    השבמחק
  12. שלום עודד,
    הגעתי לפה במקרה עם חיפושי בגוגל אחר החלל הראשון של מערכות ישראל. הבלוג שלך נראה מאוד מעניין ומלא מידע, אך לא מצאתי מקום בו אני יכול להירשם ולקבל עדכונים בכל פעם שמפורסם פוסט חדש. אם יש אופציה כזו זה יהיה מעולה. בלוג ממש ממש מעניין.

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום נדב,
      תודה על דבריך הטובים.
      https://support.google.com/blogger/answer/104225
      בקישור הדרך להימנות עם קוראי הבלוג .
      באורח שיגרתי פרסומי הספורים בבלוג, פעמיים בחודש קלנדרי; כל 1 בחודש וכל 15 בו.
      בברכה,
      עודד

      מחק
  13. לאה רעייתו השנייה של יהודה ראב הייתה לאה ויסנשטרן בתו של ר' יהודה לייב ויסנשטרן מעולי הונגריה, היא גדלה בבית הגביר ההונגרי גוטמן עד לנישואיה.

    השבמחק