ההצטרפות לגרעין לא הייתה חובה זו הייתה יוזמה אישית.
מרס 1948.
פעילי 'ההגנה' [אמרו: שלוחי ה'מוסד'] באו למיקווה נכנסו בהסתר למורה הגבוה יוצא רומניה מהסקטור הדתי קטינקא, שאנחנו קראנו לו רובינזון. סיפרו, שהוא אחיה של אנה פאוקר שרה במשטר הקומוניסטי, ואפשר דרכה להביא יהודים לארץ "בדולרים של ארצות-הברית קונים הכול" אמרו "אפילו יהודים..."
בערבו
של ה 13 במאי יום
חמישי בערב, היה 'מסדר יציאה' – מפקדים בדקו מימיות, קשרי תרמילי גב וכד' פלמ"חניקית לקחה מכל אחד את 'כרטיס הלוחם'
שלו [קראו לו 'כרטיס המוות' כי לאחר ששבו מפעולה הוחזרו הכרטיסים, ומי שהכרטיס שלו
נשאר בידי הבחורה היה בדרך כלל מת].
יצאו מקיבוץ איילת-השחר לוחמי הפלמ"ח ללא קסדות למסע רגלי בן 30 קילומטר בליווי
פרדות במעלה הרי נפתלי. הפרדות סירבו להתקדם והנערים נאלצו לשאת את
האספקה על גבם. [עקב הדרך הקשה, ערפל ובשל טעות ניווט] הגדוד איחר להגיע
ליעדו וההתקפה נדחתה ללילה הבא ל- 24 שעות.
בינתיים הסתתרו
בין הסלעים והשיחים. והם מול קדיס ליד מאליכיה וכשהפילבוקס
משקיף עליהם מצפון.
מצבם
קשה - מותשים, רעבים וצמאים, צהרים, חמסין של מאי.
לקראת
הצהרים שלמה יצא להביא מים ואוכל לחבריו
"מהמטבח המרכזי" כך אומרים "המפקד שלח אותו" אמר לי גצלר.
פגע
בו כדור צלף בבטנו [יש אומרים: בחזהו]. שלמה הספיק לקרוא לחובש
[אמרו שזה היה אורי ברשבסקי = ברוש] ולאחר דקות מספר
מת. שלמה נהרג במקום [יש אומרים: 3
דקות]. מפגיעת צלף ונפל בשדות מאליכיה, "באזור
הסמוך לפילבוקס הצפוני", צפונה להם.
חבריו
מספרים שמיד לאחר שנהרג, אחד החברים כיוון וירה לאשנב הפילבוקס והרג את היורה.
חילופי האש נמשכו לאורך כל אותו יום
שלמה נקבר באופן ארעי.
חבריו נאלצו להשאירו על ההר, "לא הייתה כל דרך לפנות
אותו" הורידו אותו למקום שהיה קרוב יותר אליהם וכיסו אותו כמיטב יכולתם.
חברו יענקל'ה
סלאוווין [רגם] ידיד נפשו נטל את גופתו וקבר אותו סמוך, כך
סיפר בדירת ה'פנטהאוס' של כרמלה וגיגי ברחוב חיים לבנון בתל
אביב.
ביום שישי ה' באייר ה'תש"ח] 14 במאי 1948] כמה שעות לפני כניסת
השבת בעיר תל-אביב, ב'בית דיזנגוף' בשדרות רוטשילד16 ,
קרא דוד בן גוריון את 'מגילת עצמאות' והכריז על הקמת מדינת-ישראל, שמונה
שעות לאחר ההכרזה, בדיוק בחצות הלילה שבין ה 14 ל 15 במאי 1948, פלשו חמישה צבאות
ערביים לשטח ארץ-ישראל, במטרה "לחסל את היישות הציונית" בתוך עשרה ימים.
אך הלוחמים לא
התפנו לחגוג, היו עסוקים במלחמת ההישרדות.
כוח
של הגדוד הראשון עלה לקדיס ומאליכיה - הוא הגיע ליעדיו בחצות
הלילה שבין ה14 במאי ל 15 בו פלוגה ב' כבשה את
'משלטי קדש' אך המערכה הסתיימה בנסיגה.
"כל מי שיש לו רגליים שלמות יקום
ויברח" אמר גנדי.
כוח הפלמ"ח, לא עמד בהתקפה,
מספרים כי מקצת הלוחמים, מהם מגויסים חדשים שהיו מותשים מחום, צמא ורעב,
ברחו או הסתתרו. הגדוד
נאלץ לסגת מהכפרים שעל הרכס באור יום ותחת אש, בחיפוי פלוגתו
של אסף שמחוני, כשהנסוגים [ביניהם הקשר בנצי חקלאי וחנניה ליפשיץ
הפצוע כשהוא סוחב אתו את הרובה האנטי טנקי]
נושאים את הפצועים, 120 במספר וגם כמה הרוגים, על אלונקות [ואת נשקם]
לראש פינה - את דוד זלצר מהפלמ"ח בעין-חרוד שנפגע
בצווארו ומת, את המפקד יהודה סולומון מהכשרת מעוז-חיים,
את משה שעיו - מבית אלפא, את הפצוע קופלוביץ
חיים [קרול] מהכשרת מסילות, את מפקד מחלקת מעוז-חיים רוזנבלום
אסף [ספיק] המיקוואי מהכשרת גבת - קברום זמנית בקיבוץ
איילת-השחר "מפקד הפלוגה שייקה גביש [שקליאר] ומפקד
המחלקה רפי איתן [אנטמן], נפצעו" כתבה אורה ערמוני.
אומרים כי בגלל נטל הפצועים, נאלץ הגדוד הנסוג
לנטוש את רוב גופות חבריו בשטח.
"הושארו במקום שבו נהרגו, איש מהם לא פונה באותו
יום"
הכוחות
הערביים אספו את הגופות למערות וכיסו אותן בסלעים.
17 חללים נשארו מאחור באזור הקרב.
בקרב נהרגו 24 מלוחמי הפלמ"ח. אמרו כי זה
היה קרב הראשון, שבו הושארו מתים בשטח האויב. המיתוס שאין מפקירים פצועים
ומתים בשטח, נשבר.
חבריו של שלמה נסוגו, כשגם
הם נושאים על גבם את הפצועים הרבים ונשקם [שלמה קרייר, היה ההרוג
הראשון של ההכשרה, שספגה לאחר מכן, מכות קשות ביותר].
". . . אווירונים ותותחים הרעישו את גשר,
אשדות-יעקב, שער-הגולן, עין-גב ודן. הלגיון הערבי כבש את תחנת החשמל בנהריים,
בגבולות עבר-הירדן. כפי שהודיע "קול ההגנה" אתמול, מוסיפה התחנה לעבוד.
נירים שבנגב הותקפה אתמול באש של תותחים
וטאנקים. על אורים שבנגב הוטלו עלונים, שבהם נדרשים התושבים להיכנע. כן הותקפו כפר
הדרום שבנגב. . ." כתב עיתון 'הארץ' [16.5.1948].
חיה קפלן הייתה
ב'שומר הצעיר' הגיעה למחנה [ל'קמפ'] ליד ראש-פינה, ביום
שחברה שלמה נהרג בכדי להצטרף ל'הכשרת גבע', "לא ידעו בהתחלה
למי היא באה - היו שנים בהכשרה, שניהם 'מיקוואים': שלמה הלר ושלמה
קרייר" אמר לי אריה גצלר.
ינון בחור גבוה מאוד ובעל משקל [נפצע בפשיטה השנייה על מאליכיה].
מי שהיה מפקדו של שלמה שמע,
שחיה היא חברתו, הטיל עליה את המשימה להודיע להוריו, היא נסעה
לחולון שם משפחת קצור דודיו [מלכה {מולכה} קצור היא
אחותה של אמו חווה] וסיפרה לבן גילה למוטקה, כי שלמה נהרג
"הם לא שמחו להיות המודיעים אבל עשו זאת" סיפרה לי חיה [5.3.2015].
"מוטקה קצור עליו השלום הוא
אבא שלי" ענה לי יפתח.
"האבא של שלמה שחילק
חלב ב'תנובה' שמע על נפילת בנו משני חבריו לעבודה" אמרה לי מינה בתו
של בן ציון דיקנשטיין, מנהל החשבונות באותה אגודה
שיתופית מיתולוגית [שעסקה בכל שלבי העיבוד, הייצור והשיווק
של תוצרת חקלאית של המשקים-חבריה "ובלבד שהם מקפידים על עבודה עברית ומאורגנת"] פלמ"חניקית לשעבר וחברתה
הטובה של חיה רמתי.
"האב נשא את צערו בדומייה" כתב נ'
ישפד בעיתון בנקרולוג שהודפס לזכרו.
"בקרב הראשון, שכלנו את חברנו הראשון
שלמה קרייר, במלכיה" כתבה חביבה [לימים נויברגר].
"בקרב על מלכיה [כך נהגו לקרוא
למקום] ספגנו את המכה הראשונה שבה נהרג החבר הראשון שלנו שלמה קרייר" כתבה נעמי [לימים זצלר].
"באותו הקרב, נפל אותו בחור, שלמה
קרייר שהיה מזכיר הגרעין, ועלם-חמודות!" כתב המדריך נחמן
רז.
"שלמה קרייר נחשב לעמוד
השדרה של ההכשרה, המייסד והמארגן, נאלצנו להשאירו על ההר " כתב בספרו 'אל מעבר לאופק' זאב תנא.
"בקרב זה נהרג חברי הטוב שלמה
קרייר, אך הכפר לא נכבש' כתב יעקב סלווין.
"אין לי כל מידע על שלמה למעט
שהיה יפה תואר, ונהרג בגיל 17 בקרב על מלכיה והיום הוא קבור בצפת" כתבה
לי רותי פרס הבת של כרמלה וגיגי.
"הגדוד שלנו ספג 24 הרוגים – אחד מהחללים
היה חבר שלנו" כתב שפרדק.
שבועיים לאחר הקרב הראשון נשלח הגדוד הראשון
להשלים את המשימה – כיבוש מאליכיה. השיירה הגיעה בחשיכה מכיוון צפון, דרך מנרה
והטעתה את האויב, כשנסעה בתוך לבנון באורות מלאים. מאליכיה נכבשה כששני לוחמים
נוספים נהרגו באותו קרב.
לאחר שנים-עשר יום של פעילות מלחמתית,
עלה הגדוד הראשון בפעם השנייה [בלילה שבין ה 28 ל 29 במאי] על מאליכיה
וקדיס, וכבש אותם. [לפני ההפוגה הראשונה, שהתחילה ב- 11 יוני 1948 והסתיימה ב - 8
ביולי 1948].
"הפשיטה הלבנונית נבלמה ומצודת
נבי-יושע בידינו" דיווח האלחוטאי.
יש אומרים כי מיד אחרי קרב מאליכיה השני [הפשיטה השנייה]
ארבעה [סלאווין, קוצר, גצלר וזאב תנא]
מחבריו חיפשו את שלמה עד שמצאו אותו במקום שבו נטמן. על גבי אלונקה מאולתרת נשאו את גופתו למקום
בטוח, חפרו באדמת הסלעים הקשה, קברו אותו במקום שניתן יהיה
לזהותו בעתיד. [ כי לא פנאי לקחת אותו לקבורה במקום אחר], שמו על קברו אבן מאבני השדה, עליה חרטו
באבקת שריפה מכדורי הנשקים שברשותם את שמו בלבד: 'שלמה' [ ועזבו את המקום בפקודה תוך שעה כמוקצב חזרו למכוניות שחיכו להם ונסעו לסרפנד
גם לוחמים מהכשרות אחרות שם
[אומרים כי רובם היו חברי הכשרת מעוז-חיים], מצאו כי הגופות כוסו באבנים
או נאספו למערה. ללוחמים ניתנה הוראה שלא לאסוף את הגופות [אומרים
שבגלל מצבם לא ניתן היה לפנותם]. סימנו את הקברים: כתבו בצבע 'פלמ"ח',
ציירו 'מגן-דוד' ועזבו כעבור יומיים.
[הגדוד הראשון היה שם עד
הראשון ביוני 1948 עת הוחלף על ידי פלוגה א' מגדוד 11 של חטיבת 'עודד'.
הגדוד ירד לראש-פינה, ומשם לצריפין להתארגנות לפני השתתפותו ב'מבצע
דני'. פלוגה של 'עודד' היו שם בקרב מאליכיה
השלישי 5 ביוני 1948 בצהרים ונסוגו].
לאחר
ארבעה קרבות, נכבש הרכס ב'מבצע חירם' [בין 28 ל-31 באוקטובר 1948], על
ידי חטיבה 7 בפיקודו של בן דונקלמן, מתנדב
מח"ל מקנדה, הכוחות
הערביים נהדפו סופית.
ב- 17 בנובמבר 1948 נאספו על ידי
חברים ובני משפחות, עצמות גופות חללי הפלמ"ח, שהושארו בשדה מ'קרב מלכיה'
והובאו לקבורה ב'קבר אחים' [אומרים כי בגלל מצב הגופות ואי היכולת
לזהותן נקברו יחדיו]. הם נקברו בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן. זאת
לפי החלטה משותפת של קבוצת הורים [רובן משפחות חברי הכשרת 'מעוז'], על הקבר
הוצבו 'כריות' עם שמות הלוחמים : דסאור שלמה, יעקבי יוחנן, פאוקר ארי,
קנבל שמעון הוא שימעל'ה, רודוי חלוציאל הוא חלוצי,
ריינס דב הוא ברלה, פסטרנק יששכר ישראל הוא צ'וניו כולם
מהכשרת 'מעוז'; גם את נימקובסקי [ניב] מנחם הוא
המיקוואי, שכינוהו נח'ל'ה מהכשרת רמת-יוחנן, פירסטנברג
אברהם הוא יטקה מקיבוץ גלאון, צוקרמן
נחום מקבוצת 'המגשימים' של הכשרת יגור - 'הגוברים' ["בן דודו
של הסופר עמוס עוז" כתבה לי עטרה גבעון מלשכת
הנשיא התשיעי של מדינת ישראל]; גם נעדרים כביכול [אלה שלא זוהו
כמו גלר אברהם הוא אורל ולייזר{לייזרוביץ}
יעקב - מהכשרת מסילות, בן-ציון בנימין וסטרומצה
אליהו דוד הוא ליקי מהכשרת הזורע, וכן שני 'נעדרים' נוספים
אנשי מח"ל בני דודים מטורונטו שבקנדה שהתגייסו בני 18
לפלמ"ח-אדוארד לוגאץ' הוא אד, וכהן הארווי,
צורפו כמקלענים למחלקה של אסף רוזנבלום, השתתפו בקרב מאליכיה ועצמותיהם
נאספו עם שאר שרידי הגופות חללי הקרב והובאו יחד לקבורה ב'קבר
האחים'. בקיבוץ
מעוז-חיים.
במקביל –
'הכשרת גבע' נלחמה
באותה עת בדרום - מבצע 'יואב'. הצבא שלח
ג'יפ והוציא את האחד שידע את מקום קבורתו של שלמה
זאב תנא נקרא למיפקדה [קוטר נהרג. סלאווין שכב
פצוע, גצלר עם חברים נוספים היה במרחביה טיפל במשק חבר שנפל
- חיליק ישפה].
קצינת הסעד במטה הגדוד
בבית-דרס [איזור באר טוביה] קישרה
את הבחור עם המשפחה השכולה, נסעו צפונה לאתר קבר בודד. חמישה
היו כרמלה אחותו, גיגי קצין [גבוה ונאה] במדי חיל הים שאותו
הציגה כרמלה כבן זוגה [אחיו של שמעון פרס עוזרו של בן
גוריון], פנחס וחווה ההורים, וזאב. הגיעו לפיקוד צפון בהר כנען שם קיבלו משאית עם נהג.
"לא התקשיתי לזהות את האזור שבו קברנו את חברנו שלמה.
הנהג היה חברה'מן והוריד מן המשאית ברזנט ואת חפירה. הגענו למקום הקבר הארעי ההורים הזקנים עמדו כנציבי מלח, הבת כרמלה חשה חולשה ובן זוגה תמך בה..
הנהג ואני פתחנו את הקבר, עטפנו את עצמותיו של שלמה בברזנט, ולפני שירדנו
הצבתי מחדש את המצבה [האבן ועליה שמו] כדי שניתן יהיה למוצאה במידה וירצו לזהות בעתיד את מקום הקבורה. כולנו
שבנו אל המשאית שעמדה במרחק של 300
מטר " כתב לימים זאב תנא.
החזירו את המכונית לפיקוד צפון בצפת כפי שהתחייבו
רצו לקברו בקבוצת גבע.
משפחת קליך בצפת, קרובי משפחתו הדתיים אצלם לנו את
הלילה "התנגדו שייקבר בין הגויים"
"משפחת קליך היא משפחת
אבי, אפרים קליך ז"ל. אכן משפחה דתית היו וחלקם נשארו. סבי
וסבתי מצד אבי (קליך, כאמור) עברו אי-שם בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 מטבריה
לצפת.
כיום פנחס
קליך הוא סגן ראש העיר מטעם 'אגודת ישראל' ושייך למשפחה זו. מעולם לא
הכרתי את כל אלו ". ענה לי במייל גלעד קינן.
קרובי
המשפחה הביאו את נכבדי העדה ובתווכם הועברה הגופה ל'חברה קדישא' כדי שתשמר שם עד יום המחרת.
"אנשי
צפת אינם מוכנים שההלוייה תתקיים בגבע, הם דתיים ודורשים שנקבור אותו כאן
בצפת.
אתם
ההורים ודעתכם היא שתקבע" . ההורים הסכימו.
ועדות חקירה של הרבנות הצבאית ושל משרד הביטחון חקרו,
שאלו ודרשו - רצו לוודא שאכן זה שלמה קרייר.
גופתו של שלמה הועברה למנוחת-עולמים בבוקר
יום ט"ז מרחשוון תש"ט [18.11.1948] בבית-הקברות הצבאי החדש בצפת, השלישי
היה. [עד אז קברו את חיילי צה"ל ואת נפגעי
שחרור צפת בראש פינה]
בלוויה נכח בקושי מניין. "מן הצבא לא הגיע איש" כתב זאב
תנא.
ואילו את
עצמות דוד זלצר מקיבוץ
עין-חרוד, יהודה סולומון מהכשרת מעוז-חיים ועצמות משה שעיו - מבית אלפא העבירו
למנוחת עולמים לבית הקברות הצבאי בנחלת-יצחק.
|
שכונת 'מכבי' סופחה רשמית לעיר תל-אביב בשנת 1949 [התחברה עם שכונת 'התקווה' לכדי רצף אחד].
מדברי הימים - אילנות ושרשים.