יום שלישי, 27 באפריל 2010

הרשקוביץ משה אליהו - נחנק מעלוקה שתפחה בגרונו

8-12-1897

נקבר בבית העלמין הישן בראשון-לציון גוש 3; שורה 7א'; קבר 24.

טכסט:

פ"נ

משה אליה בן זאב

הערשקוביץ

מת בשחפת יג כסלו תרנ"ה

בשנת השלשים ושלש לימי חייו

בשנת השלש עשרה לעבודתו

אדמת הקודש

אב לבנים, בעודנו בימי עלומיו

ממיסדי הישוב אחד מחלוציו

"מזכרת בתיה" אבדה בחיר בניה

אדמתה עבד מתקו לו רגביה

ת' נ' צ' ב' ה'

את המצבה עשה יצחק מלמן.

בחור מאוקראינה שעלה ארצה ב-1884 ועבד במקווה-ישראל שם התוודע אל 11 האיכרים שהועלו ממושבתם ברוסיה הלבנה ויסדו את המושבה - עקרון. מבודדים באזור, התנגשויות קשות עם פקידות הברון, תחינת בני משפחתו, מות בתו התינוקת לא עשו מה שעשתה עלוקה קטנה שדבקה בגרונו, מצצה את דמו והתנפחה שם עד שנחנק למוות. קברו אותו הרחק מאדמתו.

משה אליהו הרשקוביץ' - עלה ארצה כ'חובב- ציון' בשנת 1883 והוא כבן 20 "הוא בא מחרסון, אוקראינה. דרך אודיסה" אמר לי נינו אלי הרשקוביץ .

משה אליהו הרשקוביץ' החל את עבודתו במקווה-ישראל בימי המנהל שמואל הירש. המקום ניתן מידי השולטן עבדול עזיז על פי פירמאן, בשנת תר"ל לאדון קרל נטר, "חלקת שדה משדות הממלכה אשר בקרבת יפו לכונן שם בית ספר ללמוד בו עבודת אדמה". חברת "כל ישראל חברים" הקימה שם בית ספר בו למדו "עבודת נטיעה וירקנות מן הגנן שנשלח לשם על ידי הברון".

"סבא-רבא גר ביפו והלך יום יום לעבודה במקווה-ישראל. יש אומרים – שומר היה. ביום גשום אחד נשאר ללון במקווה וישן במיטה אחת עם חיים משה פרס החולה, אחד מהאחד עשרה האיכרים שהביא יחיאל בריל. הרופא יעץ לחולה לחזור לרוסיה אחרת ימות. תשובתו: 'דומים אנו לחבית - אם יוציאו חישוק אחד ממנה תתפורר החבית כולה. אם אמות ואקבר כאן, כולם יישארו סביבי' "מאותו לילה נדבק לעקרונים ועלה אתם למושבתם בשנת 1884- סיפר הנין -כדי לייסד מושבה לדוגמה בכספי הברון רוטשילד.

הרב מוהליבר וראש רבני פריז - הרב צדוק כהן נפגשו עם הברון אדמונד רוטשילד והשפיעו עליו לבחור 10 יהודים איכרים עובדי אדמה, ולהושיבם על אדמת ארץ-ישראל "ואם אלה יצליחו, הרי תלך ההתיישבות על הקרקע ותתרחב". הפגישה התקיימה בפאריס 28.9.1882 א' סוכות תרמ"ג.

פגישה זו הביאה לייסוד המושבה עקרון המושבה הראשונה והיחידה שנוסדה על-ידי הברון אדמונד דה רוטשילד.

הרב מוהליבר חזר לרוסיה ובעזרתו של יחיאל בריל, בעל "הלבנון" אורתודוקס בראשיתו ותומך בהתיישבות העובדת בארץ-ישראל באחריתו נבחרו 10 איכרים עובדי אדמה מילדותם מהמושבה נובו-פבלובקה; מושבה של יהודים שנלקחו על-ידי הצאר ניקולאי הראשון בשנת 1807 מעיירתם הליטאית פבלובקה ויושבו במקום הסמוך לעיירה רוז'ינוי פלך גרודנו, כדי להיות חקלאים פרודוקטיביים בממלכה.

אלישיב שחם [ברנשטיין], יליד עקרון, בביתו ברחובות, מספר לי:

"מקווה-ישראל נוסדה ב-1871. לא היו להם תלמידים ללמד, אחד פה אחד שם. ב-1880- אולי ב- 1881כתב קרל נטר בעיתון "לבנון" שהברון בנה סתם מקום שאין בו תלמידים ולא כלום - חבל על הכסף. באותו זמן הרב מוהליבר נפגש עם הברון בפאריס וניסה לעניין אותו בעזרה ליהודים לעליה לארץ-ישראל. הרב מוהליבר אמר לו: תראה מה כתבו עליך בעיתון יהודי. הברון ענה לו: נו, תמצא קבוצה של יהודים שיעלו לארץ-ישראל ויילמדו שנה במקווה ואחר כך ניישב אותם. – שלח הרב את מזכירו יחיאל בריל לרוסיה-הלבנה, למושבות של חקלאים יהודים שעבדו אצל הפריץ. בא לשבת ובתפילת הבוקר נאם - הברון רוצה ליישב יהודים חקלאים בארץ-ישראל. להירשם תבואו לבית של הגבאי. במוצאי-שבת בא כל הכפר. אמר: רק 10 אנשים. שאלו: מי? בדק בכפות הידיים - ולמי שהיו יבלות גדולות - רשם. מניין. אמרו לו: - 11, למה 11? שאל. אמרו: כי אם אחד יחלה לא יהיה מניין [בסוד אמר לי אליישיב – הם לא ידעו קרוא וכתוב, וכדי שיהיה מישהו שיקרא ויכתוב בעבורם מכתבים לקחו איתם "מלומד"]. לקחו את חיים משה פרס, חולני, לא האמינו שיחזיק מעמד, אבל היה מלומד וכתב מכתבים, אבל הוא לא מת - חי, לפחות שנה אחרי כולם. . . נפטר בשיבה טובה וזכה לאריכות ימים.

הם עלו ב-1882; התאמנו שנה במקווה ואחרי שגמרו שם שנה, עם כל הצרות שעשו להם פקידי הברון, התיישבו על האדמה שקנה יחיאל בריל. הם היו דתיים מאוד והיו צרות עם הפקידים. לכל אחד היו 300 דונם. בהתחלה גרו בכפר הערבי עגר בבתים שכורים. את הבתים הראשונים במושבה בנו מטיט. בנו רפתות ובקומה השנייה אסם לתבואה. לאט לאט עברו לגור במושבה. הקומפלכס היה נראה כמו קסרקטין רוסי - "קאזרמה", וכך קראו לו לאותו מבנה מאורך ששימש בימיה הראשונים של המושבה לאכסון בעלי-החיים ולמגורים. בקומה הראשונה דרו בעלי-החיים ומעליהם גרו בעלי הבית".

עשר המשפחות, מנו מאה ואחת נפשות. חמישים וארבעה זכרים וארבעים ושבע נקבות.

"כולם בעלי כוח ואנשי שלום ואחווה: ארקין יעקב; ארקין צבי; ברנשטיין ברוך צבי; גלמן אברהם יעקב; לוין יחזקאל; לסקובסקי יעקב; מלר משה; רובינשטיין יהושע; רודבסקי דב; שקולניק אפרים. אל העשרה נספח עוד אחד - נגד רצונו של בריל, אבל הנבחרים לא רצו לנסוע בלעדיו, אמרו שהוא נחוץ להם בתור מזכיר וכותב מכתביהם היה זה חיים משה פרס "מלמד" בן 36. עלו בלי הנשים והילדים. אלה הגיעו כעבור שנה-שנתיים.

חדשים מספר עבדו לפי רצון הברון במקווה-ישראל - כדי להסתגל אל תנאי המקום. הם, שהיו עובדי אדמה מבטן ומלידה, העידו:". . .העבודה אשר יעביד אותנו הירש היא בפרך! לא עבודת האדמה הנהוגה פה, לא נטיעת אילנות ולא לזרוע ירקות מלמדים אותנו במקווה-ישראל, כל היום במעדר נעדור בין האילנות, והנוגשים מבני הפאלאחים אצים בנו 'יאלא, יאלא!'. . ".

בפקודת הברון קנה בריל שטח של 2,660 דונם בקרבת הכפר עגר "אדמה ישרה, דשנה ומסוגלת לזריעת תבואות". נקנה עוד שטח מרוחק ממנה, בסביבות הביצה הגדולה; סך הכל 3,750 דונם, רובה אדמת מזרע טובה, אדמת תבואה. אולם לא כולה מישור: "בשנים ברוכות-גשמים היו המקומות הנמוכים מוצפים ולא הניבו מאומה, ואילו כאשר נתמעטו הגשמים היו המקומות הגבוהים נמקים".

החישוב היה שמאתיים דונם יספיקו למשפחה הגדולה ביותר, ומאה-וחמישים יספיקו למשפחה ממוצעת. בהסתמך על כך מצאו מומחי הברון כי בעקרון האדמות מרובות מכפי הדרוש לאחת-עשרה המשפחות. בא מר הירש והציע להוסיף עוד שלוש משפחות: משה אליהו הרשקוביץ מוותיקי השומרים של מקווה-ישראל, לוויטה זליג אהרון שהיה נגר אומן במקווה-ישראל כבר כמה שנים, ודוד נוימן, אזרח עות'מאני שנמלט מרומניה המורדת אל בנו תלמיד במקווה-ישראל.

לשלושה צורפו עוד ארבעה: שאול הלזנר יליד סבסטופול ותלמיד במקווה-ישראל, יעקב גולד, גרשון שרשבסקי ושלמה הכהן ווייסברג.אף הם אזרחים עות'מאניים פליטים מרומניה .סך הכל 38 נפש.

עד שהגיעו הנשים והילדים נשא בשנת 1885 משה אליהו הרשקוביץ לאישה את חווה ליובמן אחות מרדכי ליובמן, מהנדס-מודד ומורה בראשון-לציון.

הי"ח עלו למקום וייסדו מושבה - שם היסטורי קראו לה "עקרון". חלקו ביניהם את האדמה, כל משפחה לפי מספר הנפשות והציבו גבולות; יש שקבלו בהתחלה 103 דונם אדמה ויש שקבלו 160 דונם. זרעו תשעים דונם חטים ושעורים ושבעים דונם הניחו לתבואות קיץ. לימים גדלו שטחי הנחלות. הייתה זו אדמת זריעה טובה, אף על פי שהייתה מנוצלת על ידי הפלחים הערביים במשך מאות השנים: חריש רדוד וזריעת חורף וקיץ ללא זיבול ודישון

וחיים משה פרס כתב מכתבים, דאג מזמן לזמן לקבל את התשלום החודשי עבור האיכרים מהברון והיה לבעל אטליז- מכר לאיכרים בשר בהקפה לכבוד שבת.

בכספי הברון קנו מחרשות ערביות,שוורים וסוסים לעבודה, בנו בתים ואורוות וניתנו להם פרות ועופות .

"אכרי עקרון שמחים מאוד בחלקם. את נדיבם יברכו שבע פעמים ביום ואת פקידם יאהבו, כי מתנהג אתם ברחמים " נכתב בעיתון "הצבי" [כ"ו אדר ב' תרמ"ו (1886)]

"על האדמות שילמו דרך פיק"א כל השנים. שום דבר לא היה בחינם, הכול שולם". אמר לי אלישיב.

מיומם הראשון בארץ, הקימו העקרונים מסגרת שלטון עצמי. פעם בשנה התאספו 18 ראשי בתי האב ובחרו בבחירה חשאית 5 אנשים לוועד. אליהם צורפו עוד 10 חברים, ואלה נקראו החמשה-עשר - המועצה. חברי הועד דאגו לרב ושוחט, לשומרים, לרפואות, לבית-מרקחת ועוד. היו מופיעים בפני פקידות הברון בכל השאלות, יישבו סכסוכים בין חבר לחבר ואף בין איש לאשתו, וכל המושבה נשמעה להם. גם בין ערבים ליהודים שפטו, המושבה נמנעה ככל הניתן ממשפט הממשלה.

בעלות המשפחות ארצה, שנה – שנתיים אחר עליית הגברים, לא היו עדיין הבניינים מוכנים לגור בהם. ואז קנו פקידי הברון חצר גדולה וסביבה חדרי מגורים בכפר עגר מאחד התושבים - אברהים עפונה, עד שכל אחד בנה את ביתו. גם אליהו משה הרשקוביץ ואשתו חווה היו בין הגרים בחצר הגדולה.

הם לא האריכו לשבת שם. שטח האדמה שקנה הברון נחשב רשמית כאחוזה, ולא היה כל צורך לפנות אל השלטונות העליונים בקושטא לקבלת רישיון, הספיק הפחה בעזה; ברישיון הותר להקים בניינים רק על שטח של שני דונם, אז בנו את בתי המושבה בצפיפות . את הרישיון השיג עבורם אברהם מויאל, יהודי מוגרבי עשיר ובעל השפעה ביפו אשר ייצג בין השאר גם את "חובבי-ציון" בארץ-ישראל.

גם בית כנסת חדש נבנה "והוא כלול כהדרו" - את עיטוריו עשה הנגר אומן אהרן זליג לויטה שנת 1886,

גם באר נחפרה בפקודת פקידי הברון – כבארות הערבים הייתה -"אנטילה" - גלגל אופקי סובב על ידי פרד או גמל הניע גלגל אנכי ועליו דליים היורדים ומעלים את המים הנשפכים אל השוקת בהתהפכם.

סיפרה מיכלע שהייתה בת שש כשעלתה לארץ:

". . . ירדנו מהאונייה ושהינו חודש ימים בבית-מלון ביפו ואז עברנו לעקרון. לא כל הבתים כבר היו גמורים ועל כן גרו כמה משפחות באהלים. זה היה כבר אחרי שהגברים עזבו את מקום מגוריהם בעגר. לחם הביאו לנו מיפו, הלחם לא היה כשר לאכילה - או בצק או שרוף. זה לא נמשך זמן רב, כי נבנו שני תנורים משני צדי הרחוב ואז החילונו לאפות לחם וליהנות מאכילתו. הבאר הראשונה כבר הייתה בנויה והבאנו מים ממנה על חמורים".

המתיישבים הביאו את המים לביתם בכדים או בפחים, כמות מים שלא הספיקה . לרוב המשפחות היו הרבה ילדים, יש והורים, דוד או חתן נספחו למשפחה. החדרים קטנים, שירותים בחצר, הרפת עם הבהמות בבית. חולי העיניים נפוץ. ורופא אין, רק אחד הנקרא פעלשער [משהו כמו חובש] טיפל בחולים יש האומרים כי במקום לרפא הוא העביר את המחלות מאחד לשני.

"מחלות שונות דבקו בתושביה, ונפשות אחדות מתו" נכתב ב"החבצלת".[ תרמ"ו 1886]

ואז החל לבקר פעם בשבוע הרופא, שגר בראשון-לציון - ד"ר שטיין רופא המושבות.

באותה שנה לאליהו וחווה הרשקוביץ נולד בן. הילד הראשון שנולד בעקרון. ישראל קראו לו. ברית המילה היה בבית-הכנסת. המוהל ד"ר שטיין והסנדק בפועל היה ר' דוד נוימן. כל הנאספים הרימו כוסית לחיי השר הגואל את הארץ - הברון רוטשילד שהיה לסנדק השני – פטרון הילד ונותן החסות. ואכן כשביקר הברון בעקרון שנה לאחר מכן הביא מתנות ליולדת ולילד כנהוג.

יבול התבואות בשנה הראשונה היה טוב, גרעיני החיטה יפים, השעורה זקופה, וגם התורמוס הצליח; ומאחר וקציר השדה ניתן לבעליו הוקטנה תמיכת הברון .

העקרונים עברו למחזור זרעים תלת-שנתי: מדי שנה זרעו רק שני שליש מהשטח שליש מאדמתם נח . בחורף זרעו שעורה וחיטה, פול ועדשים המטייבים את האדמה ובקיץ: דורה ושומשום.

הם החליפו את מחרשת העץ הערבית במחרשת ברזל אירופית הרתומה לשני סוסים והחלו לטייב את הקרקע בזבל הרפת וב"קומפוסט" שהובל לשדות מהכפרים הערביים השכנים - אפר הטאבונים וזבל עזים. לצרכי הבית גידלו בצל, פולים, תפוחי-אדמה, קישואים, בטנג'ינים [חצילים], במיה ובנדורה [עגבניות]

יחד עם התבואות עלו התקוות כי יוכלו לעמוד ולהתקיים אי"ה מהיום והלאה בלי תמיכה חודשית מהנדיב, ולא יצטרכו עוד לידי מתנת בשר ודם. והנה בא הקיץ - באבטיחים ובדלעות היבול היה טוב, אך שאר תבואות הקיץ: השומשום, הדורה, הכוסמת והעדשים, לא הניבו כמצופה. תקוותם כי החלב ומוצריו העודפים: החמאה והגבינה ימכרו בשוק - אכזבה.

ביום ראשון ד' אייר תרמ"ז (22 באפריל 1887) ירד בשעות הבוקר מן האנייה בנמל יפו איש גבוה ורזה, בעל פנים חיוורים, שזקן צהבהב עגול וקצר עיטר אותם, ועל ידו אישה נאה. אלה היו הברון אדמונד רוטשילד ורעייתו אדלאידה .למחרת הגיעו לשערי ירושלים.

ביום השלישי לפנות ערב, באו יחד עם בוריס [יהושע] אוסבייצקי לעקרון. שם קבלו את פניהם בחגיגיות רבה - באבוקות ובזיקוקין די-נור. בבית-הכנסת נערכה אזכרה לאם הנדיב שנפטרה באותה שנה, שם ביקש הנדיב לקרוא את המושבה לזכרה של בטי אמו האהובה "מזכרת בתיה".

יש אומרים כי העקרונים חששו שמא תתקיים בהם אותה נבואה שעתיד בעל-זבוב להביא חורבן על עקרון [מלכים ב', א טז]. אמרו כי חוסר-הניקיון במושבה משך אליו זבובים לרוב, ובעת ביקורו של הברון ביקשו ממנו שייתן שם אחר למושבה. הנדיב נאות - ועקרון נקראה מזכרת-בתיה.

בבית הפקידות שוחח הברון עם הרופא, שם שמע כי במושבה נפוצה מחלת עיניים בגלל הרפתות הנמצאות בתוך הבתים והמזיקות לבריאות. הנדיב, כפי שהבטיח בפריס לאליהו שייד המפקח מטעמו על המושבות בארץ-ישראל "אני אצליח להחדיר בהם מושגים של נקיון! אני אתן פרסי כסף מזומן לשני המתיישבים שבתיהם יהיו הנקיים ביותר". הלך מבית לבית ונתן פרס בשיעור מאתיים פרנק לדוד נוימן ומאה פרנק לבא אחריו- לאליהו הרשקוביץ -אצלם מצא ניקיון ופשטות למופת. הברון הודיע, כי ימשיך וייתן פרסים בעד כל הצטיינות באיזה ענף מענפי המשק.

לבניית רפתות חדשות הקציב לכל איכר 1500פרנק כדי שיהפוך את הרפת הישנה לחדרים. ציווה להתקין בית מרחץ לגברים ולנשים. לבדק בית-הכנסת תרם 2000 פרנק ובאותו בניין הורה להקים בית-ספר בו ילמדו שעה צרפתית וחמש שעות עברית כל יום. לבנות העמיד גם מורה לתפירה .

לאחר שתרם לעקרונים 30,000 פרנק חזרו הברון ואשתו בלילה לראשון-לציון. הברון היה מרוצה מן הפשטות שנהגו האיכרים בתלבושתם, וכשראה ביהוד בית מלאכה לייצור 'עבאיות' - מעילי צמר שנהגו ללבוש הערבים - הוא הזמין אצל היצרן היהודי 'עבאיה' לכל אחד מבני עקרון "כדי שיתרגלו לתלבושת כפרית מקומית".

בתחילת תרמ"ח בשלהי קיץ 1887 נתמנה א' בלוך לפקיד מטעם הברון בראשון-לציון ובמזכרת-בתיה. איש נמוך-קומה שלא הקדים שלום לשום אדם, דבריו נאמרו בקפדנות, כולם עמדו לפניו כ"עבדא קמי מריה"- כעבד בפני אדונו, איש קשה, ואוהב שלטון היה. "המתנגד לשלטונו הוא יורד לחייו"

במזכרת-בתיה התנהג עם האיכרים ביד קשה, את גזירותיו העביר באמצעות הפקיד אברהם בריל שגר בעקרון בבית הפקידות באמצע המושבה, מול בית-הכנסת; אדם נוח לבריות, אוהב חיי מנוחה .

איכרי מזכרת-בתיה סרבו להיכנע למרותו והוא מירר את חייהם מר בריל ספג את כל החרפות וגידופים, הם זרקו לביתו כלב מת ואף גרמו נזקים לביתו ולחצרו .

שנת תרמ"ט 1889 הייתה שנת השמיטה .כדי להציל את היישוב מכיליון פנו 'חובבי ציון' והנדיב לרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה הסמכות הגדולה ביותר בין רבני ליטא, וזה נטה להתיר את העבודה בשביעית על-ידי מכירת השדות והכרמים לנוכרים,. רבני ירושלים נחלקו: ר' שמואל סאלאנט טען שאין להתיר אלא לאחר מכירה ממשית בערכאות, עם שטר מקנה רשמי (קושאן). ואילו ר' י' ל' דיסקין הסכים.

שר הפנים העות'מאני שחשש מירידה במס המעשר, ביקש את הפחה הירושלמי רעוף לברר אצל הרבנים, אם הם יכולים לסלק מכשול זה על פי דת ישראל. הפחה פנה אל הרב הראשי הראשון לציון בירושלים, וקבל תשובה כי הם כבר נתנו היתר לעבודה בשביעית, והודיעו על כך לפקידי המושבות..

שטר המכירה לנוכרי נערך בירושלים בבית הדין של הרב הראשי הספרדי י' ש' אלישר, ובשם הנדיב הודיעו פקידיו למתיישבים כי מי שלא יעבוד לא יקבל תמיכה.

רבני ירושלים האשכנזים שלחו אזהרות חמורות לקיים את האיסור, אף איימו בהטלת חרם. "האדון הברון עשיר די הצורך להאכיל את המתיישבים" אמרו. איכרי עקרון כיהודים אדוקים בחרו ללכת לפי הוראת רבני ירושלים.

פקידי הברון הפסיקו את התמיכה "הם העדיפו את הבטלה" אמרו. האיכרים פנו לעזרה אל רבני ירושלים, ואלה לא סייעו.

העקרונים פרסמו בעיתון ירושלמי כי הברון ממאן לתת להם סיוע משום התעקשותם לקיים את מצוות השמיטה ומניחם למות מרעב. קריאה זו נשלחה אל קהילות באירופה, גם רבני ירושלים שלחו מכתבים למענם. חיים משה פרס. נסע לבקש תמיכה מיהודי רוסיה. נמצאו שומעים. הגיעו תמיכות-כסף.

בקיץ 1890 כאשר גדרה הותקפה על-ידי שכניה הערבים לאחר ששומר הגורן קאלוגר נורה למוות, שליש מגברי מזכרת-בתיה יוצאים חמושים לעזרת המושבה ושוהים שם את השבת.

הברון רכש אדמות ליד עזה בקסטינה. צריך היה להוביל מים למקום ולסמן את הגבולות בחרישת תלם .

חסרו בהמות. הפקידות רצתה לשאול מהעקרונים את השוורים שלא עבדו בגלל השמיטה, הם סירבו. אחד האיכרים תפס את פקיד הברון בצווארו וסילקו, אומרים כי היה זה יעקב גולד. הנדיב, שראה באדמת המושבה ובכל אשר עליה, כולל הבהמות, מקנת כספו כעס והפסיק את התמיכה הציבורית: הלימודים בבית הספר הושבתו. לרופא ניתנה הוראה לא לרפא את בני המושבה. ובתם התינוקת של אליהו וחווה הרשקוביץ נפטרה שנת תרנ"א 1891.

השמועות על התנגשויות קשות עם פקידות הברון והמצב המייאש הגיעו לבני משפחת הרשקוביץ ברוסיה דרשו מאליהו לחזור. תשובתו הייתה "אני אעבוד בפיוש [מעדר] בעקרון, אכרוך פתי בבצל ואת הארץ לא אעזוב לעולם".

הפקידות דרשה את הזכות לנהל את כל המשק במושבה ונתנה הוראה להפסיק את התמיכה החודשית ולהתחיל לתת רק שכר עבודה .

בלוך דרש מהם לעבור למטעים. החישובים הראו כי דונם עצי פרי עשוי להכניס כ-150 פראנק, בעוד שדונם פלחה הכניס רק 3 - 4 פראנק. גם מספר האיכרים גדל והתברר כי השטח לא יספיק לכלכל את כולם בפלחה . אנשי עקרון התנגדו, בלוך הודיעם שאדמת המושבה שייכת לנדיב ואין להם כל זכות עליה וכל המסרב יגורש.

העקרונים קשרו קשר שבועה שאיש מהם לא יעשה דבר בלי הסכמת הכלל, ושלא יתנו לגרש איש. שלחו שליחים אל 'וועד כל הכוללים' בירושלים, ובקשו את עזרתו. אלה יעצו להם לקבל את דרישות פקידי הברון ולעבוד כשכירים. הוועד החליט לשלוח אל בלוך את ידידם הרב מרדכי גימפל יפה, ולבקשו שיסלח להם וישאירם על נחלתם, ואם יש לו תביעות וטענות, שיתבע לבית דין יהודי. הרבנים ש' מוהליבר וש' סאלאנט כתבו לפריז ובקשו לסלוח לאנשי עקרון.

הנדיב מוכן היה לסלוח לאנשי עקרון ולתת להם שוב תמיכה חודשית, בתנאי שיעברו ממזרע לנטיעות, יצייתו להוראות הפקידים ויגרשו את משפחת גולד מראשי המתנגדים לפקידות .

הנהגת 'חובבי-ציון' לחצה על אנשי עקרון שיקבלו את דרישות הנדיב. שלחה אליהם את הרב יחיאל מיכל פינס, מחלוצי הציונות הדתית. ובקשה אותו שישדל אותם.

פקידות הברון החלה בנטיעת מטעים: גפנים, עצי זית וגם עצי אקליפטוס "קרוב לביצה הגדולה להטיב את האוויר". נטעו תותים, שקדים, ומשמש לריבה ולפתנים. הוקמה משתלה על שטח של 45 דונם ובה גם שתילי אתרוגים . מסופר כי באחד הדיונים עם הפקיד בריל על הנטיעות הציע אחד האיכרים לטעת חרובים. למה חרובים? שאל הפקיד, וזה השיב: 'שמעתי כי עצי חרוב נותנים פריים אחרי שבעים שנה. אז אנחנו נקבל תמיכה במשך 70 שנה ואתה תהיה פקיד 70 שנה".

הפקידות תבעה לנטוע עצי שקד על חלקות של שמונה איכרים. אלה רצו לנטוע בעצמם. בריל סירב מחשש שהנטיעה תחשב כהוכחת בעלות על האדמה. על-פי החוק התורכי אם אתה נוטע עצים, ואפילו אין האדמה אדמתך, כעבור חמש שנים הקרקע על אילנותיה רכושך. עמדו האיכרים על דעתם ונטעו. .בלוך תבע אותם לדין תורה ביפו, הם המשיכו לטעת. בלוך תבע אותם לדין תורה בירושלים.

רבני ירושלים הגאונים מוהרי"ל דיסקין ומוהר"ש סלאנט, ר' שאול חיים הורוויץ, ר' נפתלי הירץ הלוי רב ביפו, ר' חיים זוננפלד ור' זלמן בהר"ן לוי קבעו כי על האיכרים להפסיק את העבודה עד שיצא פסק הדין, האיכרים הוסיפו לעבוד, גרשו את הפועלים הערבים שעבדו מטעם הפקידות והודיעו לה כי האדמה וכל אשר עליה שלהם היא. פסק הדין רבנים מיום כ"א בשבט תרנ"ג קבע כי האדמה שייכת לנדיב, על האיכרים לשלם במשך הזמן את חובותיהם לנדיב, על האיכרים לציית לפקידים, ומי שימרה את פיהם, מותר לסלקו מן המושבה. כעונש חייבים האיכרים לעקור מה שנטעו, אלא אם כן יקבלו מן הנדיב רשות לא לעקור , כמצווה מן התורה. אנשי עקרון ערערו וזכו להוסיף לפסק הדין שהגבולות בין החלקות צריכים להישאר כמו שנקבעו "איש על אדמתו יאחז וישב עליה תמיד" ואין רשות להזיזו משם.

בלוך הורה לבריל, כי יזמין פועלים ערבים לעקירה ואם תקום התנגדות יש להשתמש בכוח ואפילו לשסות בהם את כלביו. רוב איכרי עקרון הודיעו שלא יעקרו את העצים ולא יתנו גם לאחרים לעקרם .

א' ז' לוין אפשטיין, שבא מרחובות סמוכה לפשר, יעץ לאנשי עקרון לציית לפסק הדין, אולם האיכרים התעקשו וסרבו.

הרבנים הדיינים באו לעקרון לדאוג כי פסק הדין יוצא לפועל. האיכרים עקרו את הנטיעות.

החיכוכים בין האיכרים ובין הפקידות לא נסתיימו. הפקידות רצתה לגרש שתי משפחות שהראו התנגדות. אומרים שאת משפחת גלמן ומשפחת לויטה. בני המושבה התנגדו לגירוש. הפקידות תבעה את המתמרדים לדין, אבל השניים סרבו לבוא.

הפקידות חזרה ושללה מהאיכרים את כל השירותים הציבוריים. אנשי עקרון המשיכו במרי גולד שגורש לפתח-תקווה, חזר עם משפחתו. הפקידות הזמינה שני חיילים לגרשו. אחד מהם הכה את אשת הפולש. הנשים הכו את החייל, וזה נמלט, הקאימקאם של יפו שלח 15 חיילים עם קצין אחד. הנשים יצאו מבתיהן וקרשים בידיהן והכו בחיילים. המשתוללים ביותר נלקחו למאסר ביפו . גולד בתוכם, וגם אישה אחת: אומרים שהייתה זו חווה, אשת משה אליהו הרשקוביץ. היא הואשמה לא רק בזה שהכתה חייל תורכי אלא גם בזה ש'שדדה' ממנו שתי מטבעות זהב.

הברון טילגרף אל בלוך: 'אוסר לבטל התלונה לפני גירוש לויטה או לסקובסקי ושלושת האחרים, חמישה בסך- הכל. אחוז בכל האמצעים כדי לבצע צעד זה מיד. טלגרף עם ביצוע הפקודה. אדמונד'.

בלוך שילם כמה אלפי פראנקים לקשי-העורף הללו שיעקרו למקום אחר. התביעה בוטלה, והשקט שב על כנו.

18 האיכרים נסעו אל הרבנים לירושלים. אלה יעצו להם להיכנע לדרישות הפקידות. עסקני היישוב היו בדעתם. אנשי עקרון לא ראו דרך אחרת, וחתמו על שטר שנכתב בערבית ובתורכית, שבו הם מודים כי אדמת המושבה, הבתים וכל מה שברשותם שייכים לברון רוטשילד, והם רק אריסים. אם לא ימלאו את רצון הברון, עליהם לצאת את המושבה, אם ימלאו כנגד זה את כל הפקודות ויתנהגו כשורה וישלמו את חובותיהם לברון, יהיה כל הקניינים שבמושבה שייכים להם. אחרי החתימה על ההודעות האלה, שוחררו האסירים והוחזרו שירותי הציבור למושבה. הפקידות ניצחה; שאיפת האיכרים לעצמאות דוכאה..

בסתיו תרנ"ד 1894 עזב אדולף בלוך את משרתו. נקרא חזרה לפריס ולא שב יותר. העקרונים נשמו לרווחה. ובמקומו בא חיים חזן. בימיו נטעו עצי שיטה - אקאציות, במקום הצבר לגידור הנטיעות.

לשנת-השמיטה של שנת תרנ"ו רבני ירושלים נמלכו בדעתם והרשו לעקרונים לעבוד, בהגבלות מסוימות. הם נשמעו להם ועשו כדברם.

עשר שנים לאחר עלייתו על אדמתו בעקרון, שנים קשות של אירועים מסעירים, התחיל אליהו הרשקוביץ להקיא דם "והדם יוצא ויוצא והוא נחלש". חשבו שזו שחפת. העבירו אותו לבית-החולים המשוכלל של הד"ר שטיין בראשון-לציון. זה היה מאוחר מדי; עלוקה חנקה אותו למוות. תוך עבודתו בשדה שתה מים מהכד מבלי לסננם. עלוקה דבקה בוושט, מצצה את דמו והתנפחה "היא הייתה קטנה מאוד ושתתה את דמו והוא לא ידע והשאירה אותו בלי דם". כל עמל הרופאים להוציאה החוצה, עלו בתוהו והוא "נמחק מספר החיים". העלוקה הוציאה את נשמתו ביום י"ג כסלו 1894. איש בשנות השלושים לחייו. הניח אישה ובן.

לאחר כמה חודשים נולדה הבת שנקראה מושה. אלמנתו, חווה ובנו ישראל בן השמונה נאחזו בקרקע למורת רוחם של האיכרים שרצו בנחלה זו. חווה המשיכה לטפל במשק הבית ובמשק החקלאי יחדיו והם המשיכו לפתח את משקם.

סוף דבר

אחרי שעזב הפקיד חזן את תפקידו כל עניני העדה שבו ונחתכו על ידי ועד המושבה. על נכסי הברון פיקחו הפקידים של המרכז ביפו ועל כולם מנהל ראשי שישב בביירות - א' פריזאנטי. אליהו הרשקוביץ לא זכה לראות את היום הזה.

פרשת חלוקת האדמות והבעלות עליהם נגמר בפסק דין שניתן בבית המשפט ביפו 15.4.1924. משפחת הרשקוביץ קיבלה 250 דונם במשכנתא של 500 לא"י. המשכנתא שולמה עד שנת 1972.

ישראל הרשקוביץ נשא לאישה את לאה קוצ'רסקי . נפטר ב-1968. ללאה וישראל נולדו 4 ילדים - שתי בנות ושני בנים: אליהו ויגאל.

אליהו חובב טבע, מפקד עקרון, לוחם רב מעללים, איש "ההגנה" מבטיח עוד מימי לימודיו במקווה-ישראל, נהרג בעלותו על מוקש כרב-סמל בבריגדה היהודית באיטליה. חלקה 4 [IV], שורה D, קבר 7.

האלמנה חווה ובתה מושה עזבו את מזכרת-בתיה אל המשפחה שבראשון-לציון "נשים לא נחשבו אז כיורשות נחלות. הנחלה עברה רק לגברים" סיפרה לי בתה של מושה - חווה שביט-כספי. סבתה - חווה הרשקוביץ נפטרה ב-1920.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.


יום רביעי, 14 באפריל 2010

פרידמן שמואל - פועל ושומר נרצח בגבול זרנוגה

23.7.1913 – רחובות

קברות "השומר" כפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

שמואל פרידמן

תרנ"ד -י"ח תמוז תרע"ג

1893 - 1913

תקרית זרנוגה

בעונת הבציר תרע"ג לאחר כעשרים שנה של שלום יחסי, התחוללה התנגשות דמים בין ערביי זרנוגה מול שומרי המושבה וצעיריה 'בגלל אשכול ענבים' או 'כבוד השומר העברי'. בתום האירוע יצאו הערבים לנקום, נתקלו בשומר שמואל פרידמן שטעה בדרך כשרץ לבדו מראשון-לציון, הרגוהו והתעללו בגופתו. בגלל יחס האיכרים לשומרים הפסיק "השומר" את פעילותו ברחובות.

בעקבות התקרית נערך משפט שנמשך כשנה. המשפט רוקן את קופת המושבה, עד שלבסוף עייפו שני הצדדים והפרשה הסתיימה בסולחה. רחובות תבעה מראשון-לציון להשתתף בהוצאות, סוגיה שנגררה כתריסר שנים.

הקרב

אמצע תמוז. יום קיץ חם. עונת בציר הענבים בשיאה. האיכרים, על סוסיהם ועגלותיהם היו עסוקים בהובלת ענבים ליקב ראשון-לציון. למושבה הגיע בריצה הקצב הומינר (סבה של המשוררת דליה רביקוביץ') בצעקות: "נופלים חללים! נופלים חללים!"

והשמועות נורות כברקים: "ערבים התנפלו על נס-ציונה להחריבה!"; "התנגשות דמים עם ערביי זרנוגה על אדמות חורונדה!"

"זרנוגה תמיד התנפלו על רחובות בימי חג; בדרכם מנבי סאלח ברמלה היו עושים איטבח אל-יהוד" נזכרת יהודית פסטרנק-מקוב.

והמושבה הייתה כמרקחה.

פעמון המושבה צלצל בחוזקה וללא הרף והזעיק את בני המושבה. חילקו נשק. הגברים התייצבו בחצר של משה סמילנסקי. הילדים והנשים הסתגרו בבתים והגיפו את התריסים. ד"ר מוסקוביץ נטל את התיק הרפואי, יצא ממרפאתו עלה על חמורו, והצטרף לשיירה של עגלות-משא, כשישה איש בכל אחת, שירדו מחצרו של סמילנסקי אל מקום המעשה - ליד כפר-אהרון, לפגוש בתוקפים.

העגלה הראשונה יצאה עם תלמיד בית הספר עמיהוד נחמני, ועם האיכרים מנדלוביץ, מילר וחיים גורדייסקי ועוד אחד, עם רובה.

ומבית הוועד נחפזו לנסוע להביא מרמלה את פקידי הממשלה.

הפעמון שלא הרפה הוסיף למשוך למושבה את הפועלים והשומרים שהיו רחוקים, ונשלח גם רץ לעקרון ולחולדה להודיע על דבר המאורע.

"ושוב הזעיקנו הפעמון, ואנו דוהרים עם נשקנו הקר, הפעם לרחובות. מבין העקרונים שהוזעקו לעזרת רחובות, הגענו ראשונים אני וחברי ישראל הרשקוביץ. ברחובות נאמר לנו להמשיך מערבה בין הכרמים" סיפר דוד נימן, יליד המושבה עקרון.

מעקרון באו כעשרים רוכבים, וגם מחולדה באה עגלה אחת. פועלים מואדי-חנין היא נס-ציונה, וביניהם גם הגוי ההולנדי פרנץ ון דר הורן, שעבדו בסביבה, נקראו להצטרף. רובם היו יחפים, וכלי נשקם - המעדר שבידם. שומרי ראשון לציון באו רכובים או ברגל.

שבעים איכרים ושומרים נזעקו והגיעו למקום ההתנגשות.

התקרית פרצה בכרמי ראשון-לציון בעקבות התנגשות בין שישה ערבים משיירת גמלים ושומר עברי.

להתנגשות זו גרם מקרה קל ערך, אבל את הרקע לכך הכשירה תעמולת שטנה, שניהלו חוגים קיצוניים של ערבים במרכזיהם וגם העיתונות הערבית ביפו ובירושלים. התעמולה התחילה מאז המהפכה של התורכים הצעירים, ופרחה על מצע זעמם מצטבר של ערביי זרנוגה כנגד איכרי רחובות ושומריה, שנהגו בהם ביד קשוחה.

ביום ג' בצהריים עשתה שיירת רוכבי-גמלים את דרכה מיפו לזרנוגה. ליד המושבה ראשון-לציון, ירדו שני בני עשירים מבריוני זרנוגה, יוצאי שבט שמקורו במרוקו, קטפו כמה אשכולות ענבים מכרם יהודי, מילאו סליהם ענבים והלכו לדרכם עם גמליהם. עניין זניח, אלא שאיש מהם לא ביקש רשות לכך.

אחד השומרים, משומרי ראשון-לציון, שומר צעיר ובלתי מנוסה, בן ירושלים, עמד על אחת הגבעות, והבחין בפולשים הגנבים. אחז בו חשש שאם יתיר לנהוג כך, הרי שכל עובר אורח ירגיש חופשי לגזול פרי יהודי. לכן מיהר לצעוק לעברם, והחל לרדוף אחריהם. הוא הדביקם בתחום רחובות, שם ציווה עליהם להחזיר את הענבים ולהתרחק. הערבים הבחינו שאינו גיבור ולעגו לו, והשומר מצדו הניף נבוט. אך לאחד כנגד שישה אין סיכוי. אלה התנפלו עליו, ותוך מכות נמרצות גזלו את אקדחו. השומר שרק והזעיק לעזרה את חברו. זה הגיע, וחטף אף הוא מכות כרעהו.

מרחובות הגיע שומר רכוב, שרדף אחרי שיירת הגמלים והשיגה בגבול זרנוגה.

אנשי השיירה לא מהפחדנים היו, ונשאו בידיהם באלות כבדות. השומר הרכוב נשא אקדח, כי לאור היום לא השתמשו ברובים, מחשש "עין הרע". הערבים המיומנים בשימוש באלה, הצליחו לקחת מהשומר את אקדחו והוא חזר בדהרה להזעיק לעזרה. באו שלושה מחבריו ויחדיו רדפו אחרי הערבים - למען הכבוד, ולבל יעלזו המקומיים, היו נחושים להשיג לפחות את הנשק השדוד - והגיעו עד לאוהלי הבדווים שבפאתי הכפר זרנוגה.

הערבים מיהרו לפרוק את המשא מעל הגמלים, הסתירו במאהל שבין ואדי-חנין לזרנוגה את מה שהסתירו, ורצו לכפרם.

באותה שעה נערכה שם בבית השייח' סעודת מצווה. מובילי הגמלים התפרצו וסיפרו למסובים כי יהודי ראשון-לציון התעללו בהם, הכו בהם ואף הרגו בדווי שחבר אליהם, והנה כרגע היהודים בעקבותיהם. הסועדים נסערו, הצעירים קראו: "אטבחו יהוד עיון!" [טבחו ביהודי ראשון-לציון], הזדיינו באלות, אקדחים ורובים ומיהרו להזעיק את ערביי הסביבה.

ארבעת השומרים-הרוכבים היהודים הגיעו עד מבואות היישוב, והנה ערביי זרנוגה יוצאים לקראתם כשבראשם אחד בחרב שלופה ובעקבותיו מעל תריסר רוכבים ורגליים בהמון. הגנבים נעלמו בינתיים בסמטאות הכפר.

ההתנגשות פרצה. שני המחנות נפגשו פנים אל פנים. השמועות הגיעו מכל צד לכל צד והרוחות להטו. אנשים מתונים ומביני דבר לא נמצאו להרגיע. בתחילה הייתה יד הערבים על העליונה, מאות מהם עמדו על ראש גבעה, ביניהם נשים וטף, והיהודים נחותים במספר עמדו למטה וחטפו מטר של אבנים וקללות.

חבורת פועלי נס-ציונה הגיעה, ואיתם בני איכרים תגבורת מן המושבות, שומרים חמושים ורכובים, וכולם יחד הסתערו על הגבעה שעליה נקהלו הערבים והדפום מעל הגבעה.

ואז השתררה הפוגה, והיה אפשר לדבר.

כשהתברר מה רוצים היהודים, הזמינו אותם זקני זרנוגה: בואו וחפשו בכפר, אם יש אצלנו רוכבי-גמלים – עשו להם כטוב בעיניכם.

חיפשו השומרים ולא מצאו. רוכבי הגמלים הותירו מאחוריהם רק צינורות עופרת גנובים, שהכבידו על מנוסתם. את השלל הזה העמיסו היהודים על מכונית המושבה - ערבון כנגד האקדח השדוד.

היהודים על הגבעה התווכחו ביניהם אם להמשיך במרדף אחרי האקדח והענבים. היו שסברו כי יש להשאיר את ההמשך לשלטונות התורכיים שאמורים להגיע מרמלה בכל רגע.

בעיצומו של הוויכוח, הגיחו כשלושים פרשים ערבים חמושים מן הכפר והסתערו על הגבעה. "עבאיות וכפיות נתבדרו בסערה, פה ושם נזדקרו מענן האבק ראשי סוסים צוהלים במרוצתם. פרצופי-זעם של לוחמים שפגיונם בין שיניהם, ורובה באגרופם, ומעל לכל שאגות שבר בערבית, וצרחות של מקהלות הנשים שניצבו על גבעה סמוכה, לעודד ולהמריץ, קול ענות ותרועה," כתב בסערת לב התייר היהודי ההולנדי אברהם מוסל.

היהודים החליטו שלא לסגת. היחפים וחסרי הנשק הוצבו בעורף. את הפיקוד נטל מאיר ספקטור איש "השומר" וקידמו את פני הערבים שהתקרבו כסערה. היו שרצו לירות בהם, אך אילו ירו על ההמון המסתער, לא היה איש מן הערבים מגיע חי אל ראש הגבעה. השומרים הוותיקים העדיפו להמתין. הרוגים זה לא טוב ליהודים.

וכך, פגשו הרוכבים הערבים המשולהבים שורת לוחמים וקני רובים דרוכים מול פניהם, אך שום ירייה לא נורתה.

אחד האיכרים, חיים גורודייסקי, שהיה מפקידי המשפטן ומגדולי הפיאודלים של ערביי זרנוגה - האדון מויאל, ניסה לתווך בין הנצים. הוא ניגש אל הזרנוגאים שאותם הכיר אישית, וניסה לנהל משא ומתן. מכריו אלה, תחת להאזין לדבריו הכוהו, וניסו לקחתו אותו כבן ערובה, פיצוי על הבדווי ההרוג כביכול. השומרים ובני המושבה הסתערו על החוטפים, והצליחו לחלצו מידיהם.

ממבואות זרנוגה הגיח גל נוסף של רוכבים חמושים. למראה השליחים היהודים שיצאו בריצה להזעיק כוחות נוספים, חשבו שהאויב נס, ופרצו במרדף מנצחים.

צבא היהודים מול חיל זרנוגה! הראשון שירה היה זרנוגאי אדום שיער. נשמעו יריות משני הצדדים. הערבים ירו, השומרים ירו, כולם ירו למעלה באוויר. הסוסות נרגזו. שומר אחד ירה בראש סוסה. הסוסה נפלה ורוכבה צנח ונפל.

קבוצת שומרים הגיעה מרחובות לעברה השני של הגבעה שממנה שמעו ירי. "מין-האדא?" (מי זה) צעק חיים-דב בלינקוב בעלה של חיה ציז'יק לעבר דמות בשיחים. מטר יריות שנורה כתשובה לעברו פגע בעינו. גרשון פליישר השיב אש. נשמעו צעקות פצועים. הערבים נסוגו.

פרנץ ון דר הורן וטורייה בידו עמד על הגבעה מאחור. רוכב בגלימה מהודרת וכפייה משובחת נפגע וצנח מסוסתו בסמוך לו וההולנדי רצה לתפסה. הקדימו ערבי שאחז באפסרה ושלף אקדח. פרנץ הניף את הטורייה והיכה, הערבי צווח והרפה. הסוסה ברחה והגוי אחריה. קליעים זמזמו באוזנו ואחד פגע בסוסה שנעצרה. ון דר הורן עלה על גבה והצטרף אל קבוצת פועלים לא חמושים, שהחליטו לשוב למושבה.

המערכה נמשכה. היהודים החלו להשיב אש ולהסתער מול מאות כפריים. אנדרלמוסיה של יריות, שאגות קרב בערבית ויילל נשים הנוקב את המהומה, "דומה היה שקץ כל בשר הגיע". ירי מכוון לא היה שם, והאוויר ספג את רוב המטחים. קשה ביותר היה מצב השומרים כי פקודה ניתנה מאת הוועד המרכזי של "השומר" 'לירות ולא לקלוע'. אבל גם כשיורים באוויר יש נפגעים.

תוך הקרב נפצעו עוד שלושה ערבים, ואלה החלו נסוגים נושאים איתם את אחד מנכבדיהם שנפצע פצעי מוות בראשו. היהודים לא הרפו. הכפריים נתקפו בבהלה. צעקו "חלס!" - קץ ללחימה, והסתלקו להם.

ההתכתשות נפסקה. היהודים ניתקו מגע ושני המחנות נסוגו.

היהודים אספו את פצועיהם והחליטו לחזור הביתה. הפצועים אנשי "השומר" יהודה מגדלי ואייזנשטיין והפועל משה לוביטץ ואולי ליבוביץ נישאו באלונקות מאולתרות מענפי עצים. בלינקוב השומר הפצוע הצטרף גם.

שיירת הלוחמים פגשה בקבוצת פועלים יחפנים שבראשם אחד מוכתם כולו בדם ישוב על סוסה אצילה. השומרים הכירו את הסוסה וגירשוהו מהר לעבר הכפר. מי צריך צרות. האצילה צעדה כמה צעדים והתמוטטה תחתיה. הפועל המוכתם בדם, נוצרי הולנדי שעבד בואדי-חנין ורץ לעזור ליהודים, צורף לקבוצת הפצועים קל, שצעדו ברגל: האיכר מאיר גורדייסקי, הנגר משה למישוב והשומר נתיבי, שנפגע מסוס.

ברחובות צלצל פעמון האזעקה כבר שלוש פעמים, במושבה שלטו עצבנות ודאגה – שלוש פעמים אזעקה!

קדרות וחשש ירדו על הכול. נשים, ילדים והורים הסתערו על קבוצת החוזרים, לשמוע מה ולמה ואיך. מראה הפצועים החריד את כולם. המתנדבים מהמושבות נשארו, בציפייה להתקפת נקם.

לעת ערב נודע שהשומר שמואל פרידמן נהרג, כאשר חש ממקום שמירתו אל המערכה. הפורעים התעללו בגופתו, לאחר שנוקבה באחד-עשר כדורים.

לילה שקט עבר על המושבה.

שמואל פרידמן

הפצוע הקשה היה השייח', ראש השבט. כשנפל האיש נשוא הפנים מסוסתו, הסתיים הקרב. אנשיו החזירו אותו אל הכפר, אך לא הועילו רופאים ותפילות, ומצבו לא השתפר. המקוננות נשאו קולן בקינים והגה והי ובפי כל הקללה "ארורים היהודים"!

איך תמצא נפש השייח' החכם מנוחה נכונה והפוגעים בו לא באו על ענשם? אשרי הנוקם!

בני הכפר נאחזו עברה וזעם ושטפו את שדות שכניהם. התרוצצו כאילו נכנסה בהם רוח, ושאגו כמו לטרף, למצוא יהודי אחד לנקמה. אך אלה נעלמו ואינם.

בעת שהשייח' שכב גוסס, עבדו בשדות פועלים יהודים יחד עם נשים ונערות ערביות. כשהתבשרו על משלחת הנקם, לא היה ליהודים שהות לברוח, והערביות כיסו את הבחורים בשמלותיהן, בסלים, בסמרטוטים ומכל הבא ליד. כשהגיעו הנוקמים וצעקו אל הנשים "היכן היאהוד?" - הצטרפו אלה לחרון וצרחו כי אותם בני-בליעל היהודים - ייחרב ביתם ותיפח הורתם - נשאו רגליהם וברחו, מוגי הלב. "כך ניצלו מספר מתיישבים ממוות בטוח, על ידי צדקתן של אותן בחורות ונשים מבנות הערבים".

השומר הצעיר שמואל פרידמן, שמע במקום משמרתו המרוחק בראשון-לציון, כי יש קרב בזרנוגה ומיד יצא לשם. בהתקרבו למקום הקרב לא שמע ירי, לא מצא איש, ואיבד את דרכו לכיוון הכפר. אחד המקומיים הזהירו לבל ימשיך הלאה במשעול החול, אך פרידמן לא הבין ערבית.

מחפשי הנקמה שהבחינו בו, המתינו לו מאחורי משוכת צבר, וכשהגיע לטווח אפס, ניתכה עליו אש. הקליעים נקבו את השומר, שנהרג בלי שידע מה קרה לו. הגיבורים דקרוהו בסכינים, ביתרו את הגווייה בחרבותיהם, נטלו את רובהו כשלל והלכו לדרכם בחדווה, את חובת ה"גום" – נקמת הדם, מילאו בהצלחה.

פועלים ששבו למושבה סיפרו כי מאחורי אדמת ואדי-חנין, על הדרך העולה לזרנוגה, ישנו חלל עברי. הרופא והרוקח יצאו למקום ונוכחו כי ההרוג הוא משומרי הכרמים בראשון-לציון, ושמו פרידמן.

"ביום ד' ח"י תמוז תרע"ג 10 תמוז 1329 23 יולי 1913 נרצח השומר מראשון-לציון שמואל בן יוסף יהודה פרידמן מעיר שוואלי פלך קאוונא ברוסיא. הערביים מכפר זרנוגה התנפלו עליו ורצחו אותו". כתבו כחוק בפנקס הנפטרים של המושבה רחובות.

האיש שנקבר כשמואל פרידמן, נולד בשנת תרנ"ב (1892) בקובנה בירת ליטא, להורים אדוקים בדתם, יוסף-יהודה וליבא איילפערן. בגיל שבע-עשרה, כדי שלא להתגייס לצבא, יצא מרוסיה מצויד בתעודת-מסע על שם שמואל בן חיים פרידמן, הנוסע לפלשתינה שבתורכיה להתפלל לאלוהיו בעיר ירושלים.

הצעיר, כובע מצחייה שחור לראשו, משקפיים לעיניו וזקן גזוז קצר מעטר את פניו - עלה על ספינה הנושאת מאות איכרים ואיכרות רוסים, בדרכם להשתטח על הקבר הקדוש בירושלים. הם חזרו, והוא והתגורר אצל דודו בעיר ולמד תורה בישיבת "תורת-חיים". לאחר שנה עזב את הישיבה והחל לעבוד כפועל ב"בצלאל". מושפע מחברת הפועלים החל לקרוא בעיתונות תנועת העבודה, נהפך לחילוני, נסחף עם הזרם החדש והלך לעבוד במושבות יהודה כשומר כרמים ושדות. חודשים אחדים עבד בראשון-לציון ואז היה לשומר זמני בכרמים. מכיוון שתהליך הקבלה ל"השומר" היה ממושך נוצר פער בין עבודות השמירה המוצעות לבין מספר חברי "השומר". כדי לגשר על הפער העסיק "השומר" שומרים שכירים מטעמו. מקצתם ביקשו להתקבל לאגודה לאחר תקופת הניסיון. שמואל פרידמן היה אחד מאלה. וכך מצא את מותו והוא בן עשרים.

אנשי נס-ציונה הקרובה נתבקשו לבוא ולשמור על המת עד שיבואו אנשי החוק. בשעה 3 לערך אחרי חצות, גופת ההרוג הייתה מוטלת במקום שבו התנהל הקרב, ראשו על זרועו, שערו השחור הבריק לאור הירח שהחל להחסיר.

לפנות בוקר באו ארבעה קצינים וארבעה חיילים מרמלה לבדוק ולחקור, סיימו ומיהרו ל"הוטל חרל"פ".

בלילה שבו קברו את פרידמן, פרצה מריבה בין "השומר" והמושבה.

המריבה

כשהביאו את הנרצח פרידמן למושבה רחובות, התרגשו הרוחות. ללא 'חברה-קדישא', אמירת קדיש או תפילת צידוק הדין, נקבר הצעיר על גבעת בית העלמין של המושבה רחובות.

השומרים והפועלים זעמו וליד הקבר נשמעו מילים קשות כנגד האיכרים. מיכל הלפרין המזוקן זעק נגד חטא העבודה הזרה וקרא לנקום את דמו של חברם.

"בעד מי הם מחרפים את נפשם? לשם מה הם מתנדבים להיות מטרה לכדורי מוות? הכי כל הקרבנות שיביאו יועילו לטהר את המושבה ולבסס בה את העבודה העברית?" קרא חבר ועד-פועלי-יהודה.

הלווייתו של פרידמן הייתה כמנוף לאיכרי רחובות, שהאשימו את "השומר" בהנהגה גרועה ובדרכי פעולה פסולות. יצאה האמירה כי רבים מבין השומרים הם 'נערים' קלי-דעת, חמומי מוח, שטופים בשאיפת נקם, וכי יש שנתקבלו לשומרים כאלה שאינם יודעים לשון המדינה ומנהגיה ר"ל, ועל אי-שמירת השבת אין מה לדבר כלל. את בנות המושבה לא הזכירו.

למחרת המאורע הופיעו פועלי זרנוגה לעבודתם במושבה כאילו לא אירע דבר.

השומרים והפועלים דרשו מהאיכרים לגרש את הרוצחים מהמושבה.

האיכרים היתממו: על מה כל המהומה? גנבים סחבו כמה רוטלים ענבים, ועל זה צריך להזעיק את כל אנשי רחובות מעבודתם, לרדוף, להרוג ערבי ולהסתבך בנקמת-דם? "שחצנים הם השומרים, אנשי הפקר. לא מדובשם ולא מעוקצם..." אכן השמירה העברית הייתה יקרה.

השומרים והפועלים פנו מיד בדרישה לוועד המושבה לפטר את הכפריים הערבים. לדרישה הצטרפה קבוצה של למעלה מעשרים בני המושבה, ביניהם איסר ענטין, מרדכי פדובה, טוביה מילר, ישראל פיינשטיין, ישראל אהרוני, צבי סוחובלסקי, אליהו גלזר, ועוד רבים אחרים, וכך הם כתבו:

"לכבוד ועד המושבה פה.

לרגלי המקרה של אתמול, רציחת אחד מאחינו וההתנפלות המזוינת של בני זרנוגה אשר זה שנים רבות למאד הם עושקים אותנו ומציקים לנו בכל מקרה הבא לידם ואינם נמנעים משפיכת דם – הננו דורשים מועד המושבה כי יפקוד על בני המושבה לפטר תו"מי את כל בני זרנוגה מעבודתם במושבה".

למרות מאבקו של משה סמילנסקי, דחה הוועד בתירוצים שונים את הדרישה, והטינה בין הצדדים התרחבה. מרירות ואכזבה אחזו בפועלים והשומרים; אחרי שנים של עבודה ושמירה נאמנה, תוך יצירת יחסי קרבה ושיתוף עם בני המושבה, בהתאמצם לתת ככל יכולתם לחיי המקום בו ישבו – ראו את עצמם ביום אחד זרים ומיותרים. אלה מבני המושבה אשר עוד אתמול התייחסו ברצון לחיים שהכניסו למושבה הפועלים – הפכו היום את פניהם כלפי "הבחורים הפולנים והרוסים", בשובם מההתנגשות על גבול המושבה.

עשרה ימים לאחר רצח פרידמן מכן נהרג השומר דויד לויטאן בכרם על גבול רמלה.

ועד המושבה רחובות העדיף לא לחדש החוזה עם "השומר", והעביר את השמירה לאברהם בלומנפלד - 'הענק האדום' יליד ירושלים, משנהו של אברהם שפירא ראש שומרי פתח-תקווה.

"עם תום שנת-השמירה ברחובות העבירונו לראשון-לציון... " סיפרה בפשטות חוה אלון, אשת השומר אסושקין, שגרו בפרדס מינקוב שהיה תחת פיקוחו של סמי טולקובסקי שכנם.

בערב ראש השנה תרע"ד, כחודשיים וחצי לאחר מאורעות זרנוגה, עזבו אנשי "השומר" וחלק מהפועלים את המושבה, בהותירם מאחוריהם שניים מחבריו על הגבעה בבית-הקברות של רחובות.

המשפט

כאשר נגמרה הקטטה בין אנשי רחובות וזרנוגה, נפתח כר נרחב של "פעולה" בפני חוקרים, שוטרים ושופטים. והכול בנוסח תורכי המשפט התורכי, שפתח שער הזדמנויות לסחוט כספים לרוב.

הכפר והמושבה הגישו את עצומותיהם למשפט הממשלה.

בממשל סברו כי עניין גנבת הענבים הוא עניינם, שכן איש אינו רשאי לעשות דין לעצמו. וכך החלה החקירה והדרישה. השוטרים היו באים ויוצאים וחוזרים, ואף פעם לא יצאו בידיים ריקות. ועדות של חוקרים, דיינים וכל מיני מינים של פקידים תורכים, עשו להם את המושבה מטרה להפקת רווחים, וכבר למחרת הרצח היו ב'הוטל חרל"פ' ברחובות 16 קצינים, וכמספר הזה חיילים.החיילים הסתפקו בלחם ותה ואילו לקצינים הוגשו קוניאק וגזוז , סיגריות ועוגות. את החשבון פרע ועד המושבה, כולל לינות.

המומחים ובעלי-הניסיון יעצו למושבה לכרות ברית שלום עם הכפר כמנהג הארץ, וגם הכפר הציע כזאת. אמרו כי אדון מויאל ניסה את כוחו, אבל בני רחובות היו נרעשים ולא הסכימו. היעמדו על דם אחיהם?

אנשי "השומר" ראו את עצמם כצד במשפט לכל דבר ועניין, וישראל גלעדי בשם ועד "השומר" שיגר מכתב לוועד המושבה רחובות, ותבע שיתייעצו עם אנשיו, "מפני שלזרנוגים ידוע היטב שאתנו היתה ההתנגשות ולא את אכרי המושבה, ואם יעשה השלום את המושבה לבד, בלי השתתפות השומרים, אז הדם שבין השומרים והזרנוגים לא ימחק"; דרישתו הייתה כי המושבה והשומרים יופיעו כגוף אחד במהלך כריתת השלום. ואז נרצח השומר לויתן.

למחרת, אור ליום ג' מנחם אב שנת תרע"ג, התאספו ברחובות בראשותו של זאב גלוסקין, ממייסדי 'מנוחה-ונחלה', חברי ועד המושבה בצירוף עוד נכבדים מאנשי המושבה, ביחד עם באי-כוח ועדי ראשון- לציון ופתח תקווה, באי-כוח 'חובבי-ציון', 'המשרד הארצישראלי', 'הפועל-הצעיר', 'פועלי-ציון', "השומר" וועד 'פועלי יהודה'. נוכחו: הרב צ' כהן, צלליחין, טרכטנברג, דרובין, שמואלצנסקי, ליברייך, שטמפר, האינג'ינר קפלנסקי, ציטקוב, יעקבזאהן, רוטברג, ישראל גלעדי, הד"ר חיסין, מרדכי מקוב, י' גולדפרב, ט"ז מילר, רפאלקס, יעקבזאהן, פיינשטיין, גלוסקין, משה' סמילנסקי, יוסף אהרנוביץ, שפרינצק, צבי סוכובולסקי, ד"ר טהון, חנקין.

הם בחרו ועדה מצומצמת, שיחד עם אלברט ענתבי [מקורב לראשי הממשל, שתדלן מפורסם ומצליח מירושלים] תקיים התייעצויות כיצד לנהל את המשפט. חברי הועדה: ד"ר טהון, ד"ר חיסין, מר חנקין, מר זייגר, מר שפירא, פנחסוביץ וגם שמרו מקום לנציג "השומר".

אותה אספה הטילה על הבנק העברי, המשרד הא"י, ו"חובבי ציון" לנהל את המשפט, לספק את האמצעים הדרושים ו"לבחור איש מיוחד שישב ברחבות ויכלכל את כל עניני המשפט".

25 אלף פרנק תרם הנדיב הידוע להוצאות המשפט. הסכום הועבר על ידי סינדיקט היקב לוועד המושבה.

המושבה רחובות הסתבכה במשפט ארוך ויקר, שלא תרם לשיפור היחסים בין ועד המושבה ל"השומר". בעצת "השומר" ובעלי ניסיון אחרים במשפטים תורכיים, הגישו היהודים תלונה נגד ראשי הבריונים בכפר על רצח השומר פרידמן – והעמידו, כמנהג, עדי ראייה לרצח.

הערבים מצדם תבעו את היהודים לדין על השגת גבול בכוח, פציעת שניים מתושבי הכפר והריגתו של אחד. הם האשימו 13 איכרים שאותם הכירו מימי עבודתם בכרמיהם והצביעו על שלושה מראשי המושבה - משה סמילנסקי, מאיר גורודיסקי, וברוך וינר כרוצחים. הם אף העמידו עדים אשר ראו במו עיניהם כיצד שלושת אלו תפסו איש מכפרם ורצחוהו. השלטונות הוציאו צווי מאסר, אלא שהחוק העות'מאני לא אפשר לבצע מאסר בעוד הנאשמים שוהים במושבתם. למזלו הרע, המוכתר ברוך וינר, שלא היה כלל במקום המעשה, נתפס בשוק לוד, נאסר ונכלא בבית סוהר בעזה, שם התנהל המשפט. רק בהתערבות צבי הירשפלד, מנהל חוות רוחמה, החכם נסים אלקיים והרבה שוחד - הועבר וינר לכלא בירושלים עד סוף המשפט. השוחד לא עזר; הממשל העות'מאני חשש שמא שחרורו יגרום לתסיסה בקרב הערבים שטופי העלבון והשנאה. העיתונות הערבית חזרה וזעקה כי היהודים עומדים להשמיד את הערבים, והרוחות געשו. סיפרו כי ניסו גם להתנקש בחייו של הפרקליט היהודי באותו משפט, עו"ד יצחק מלכיאל מני.

המשפט שהתנהל בין מתיישבי רחובות לבין ערביי זרנוגה, לא האיר פנים ליהודים כפי שהם קיוו.

שנה תמימה נאנקה המושבה תחת לחץ המשפט שבו העלילו עלילות אלה על אלה. הנהנים היחידים היו השופטים והפקידים התורכים, שסחטו את שני הצדדים.

המשפט רוקן את קופת המושבה - חמישים אלף פרנק ירדו לטמיון, כולל שוחד ופיצויים.

לבסוף עייפו הנצים, ובהסכמה הדדית פנו לאחד מחשובי חברון, שייח' זקן, שהיה ידוע בארץ כעושה שלום וכשופט נאמן, אוטמן איל עזי היה שמו.

יש אומרים כי שמועת זרנוגה הגיעה עד איסטנבול ואז יצאה ההוראה מפי מי שאין מסרבים לו, כי יש לשים קץ לדבר. הפחה של ירושלים שמע ועשה, והטיל על זקן השייח'ים של נפת רחובות לקום ולעשות מעשה.

כך או כך, השייח' החכם מחברון ביקר כחצי יום במושבה רחובות, ועוד חצי יום בכפר זרנוגה, חקר את וזכה מהם באמת ובגילוי-לב. השייח' הגיע למסקנה שצודקים היהודים, אבל יש צדק וישנה חוכמה: "מה בצע לכם במשיכת המשפט? ניתן להניח כי בסופו של דבר תזכו בו, אך בהון עתק יעלה הדבר. כל אותו זמן יישבו שלושה עשר הנתבעים במושבה ולצאת לא יוכלו, ואותו מסכן ימשיך להינמק בכלאו, והגרוע מכל – השנאה של יושבי-הארץ כנגדכם תלך ותצמח שבעתיים אם תזכו במשפט", אמר זקן השייח'ים, והוסיף: "תנו לבכם על מעשיכם, וכי לא מוטב לכם ולכולם כי עניין זה יבוא על מקומו בדרכי נועם?"

שמעו השומעים וקיבלו את הדברים:

היהודים יבקשו את ביטול המשפט ויאמרו כי כל העניין בטעות יסודו.

השייח'ים הערבים ישגרו לאיסטנבול איגרת ובה יחזרו בהם ויאמרו כי אין עוד תלונה בפיהם.

העדים יחזרו מעדותם ויצהירו כי הנאשמים משני הצדדים חפים מפשע וכי הרוצחים האמיתיים נעלמו ואינם, ובעלי הדין ישלימו ביניהם ב"סולחה"; הוצאות הזבח תחולנה על המושבה.

מספרים כי השייח' החדש של זרנוגה דרש באותו מעמד כי ישולמו להם הוצאות המשפט. השייח' החברוני ענה לו כי ייטיב לעשות אם יקבל את הפשרה, ולא ימצא את עצמו במעצר כבר למחרת - איום שפעל היטב.

"לא עברו ימים אחדים וה'סולחה' נחגגה ברוב עם. ראשונים באו הערבים להתארח אצל מתיישבי רחובות. באחת חלקות השדה נזבחו זבחי-עזים, ונעשתה כרה כדת. שיר ומחול לא חסרו, נערכו מרוצי-סוסים כנהוג ותחרויות קליעה כמסורת, ונאומי ברכה וידידות – דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. למחרת באו המתיישבים לביקור גומלין אצל ערביי-זרנוגה, ושוב אורה ושמחה וזבחי ידידות. בזאת נסתם הגולל על תקרית הדמים." כתב אברהם מוסל שכיר-היום מהולנד.

אמנם לאחר השלום עדיין נמשך המשפט חודשים רבים, שכן השופטים התורכים לא שמחו לשמוט מידם תרנגולת המטילה ביצי זהב. רק כאשר סופקה תאוות הבצע שלהם נגמר המשפט, שבו כל הנאשמים יצאו זכאים.

בסופו של דבר אמרו כי המושבה רחובות זכתה במשפט ו"השומר" עזב את המושבה.

"ושוב קשה לא לשאול: האם זה היה הכרחי?" שאל דוד נימן ממזכרת-בתיה.

ספיח

המושבה רחובות דרשה מראשון-לציון למלא את חלקה בהוצאות המשפט, וכשזו התעלמה מהבקשה, הגיע העניין לבית-דין-צדק ביפו. שם נקבע בפסק הדין מיום כ"ג אדר תרע"ד [21.3.1914] כי "כי כל ההוצאות שיעלה להמשפט עד היום ואת אשר יעלה גם לימים הבאים עד הגמרו וכן כל הנוגע לטורח ועבודה הכל חל על שתי המושבות הנ"ל חלק כחלק". אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, והחובות הוקפאו. עם כיבוש האנגלים כבשו את הארץ, צף מחדש עניין חלוקת תשלום הוצאות המשפט; ביולי 1924, למעלה מעשר שנים לאחר פסק הדין, ולאחר שכל פניותיו של ועד מושבת רחובות למימושו הושבו ריקם, מינה הוועד את עורך-הדין רפאל פיינשטיין מתל-אביב לדרוש במשפט מוועד ראשון-לציון את החוב. לאחר התמהמהות ודחיות, טרחו אנשי הוועד של ראשון-לציון ובאו, וסוף סוף דנו שני הצדדים על דבר החוב על סך של 580 288 לירות מצריות.

מר ד' לובמן ומר א' אברמוביץ חברי מועצת העירייה של ראשון-לציון הודיעו שהם מסכימים לשלם לוועד רחובות את מחצית הוצאות משפט זרנוגה בתשלומים, חלק ישירות וחלק באמצעות בנק אנגלו-פלשתינה. עברו ארבעה חודשים אך דבר לא קרה. החליטו הרחובותים לחכות שבוע ימים ואם לא יבואו מראשון-לציון לגמור את העניין, יש לנסוע אליהם ולדרוש מהם בכל תוקף שיגמרו. עבר עוד חודש – ועדיין, שום כלום. לאחר שנשלחה אתראה אחרונה וראשון-לציון לא נענתה, הוחלט להגיש נגדה תביעה לדין-תורה, בפני הרבנות הראשית ביפו.

ביולי 1925 נדונה התביעה ורחובות זכתה בדין.

סוף דבר

"השומר" עזב את המושבה. טוביה מילר ומרדכי גורודינסקי [לימים נחמני] נשלחו כבאי כוח רחובות אל אברהם בלומנפלד, משומרי פתח-תקווה, שיקבל על עצמו את השמירה במושבה. בלומנפלד, יליד ירושלים שהיה כבר בן 44, נטל על עצמו את התפקיד בעוד המשפט בין זרנוגה לרחובות מתנהל ועניין "נקמת הדם" תלוי ועומד באוויר. כמוסכם, העסיק בלומנפלד שומרים יהודים בלבד.

רבים מאלה שעזבו את רחובות התפזרו בארץ; מנדל פורטוגלי, ממנהיגי "השומר", הלך לגליל. קבוצה קטנה שמנתה עשרה בחורים ובחורה, קמה ועלתה על פי הצעת "ועד פועלי יהודה" - ברל כצנלסון ומאיר רוטברג - לגן-שמואל כדי להתיישב שם.

כעבור ארבע שנים חזר "השומר" לרחובות. תוך שלושה חודשים נהרג בכרמים השומר מרדכי זוהר.

כעבור דור הגיע לרחובות איש "השומר" נחום הורביץ, ועמו שניים מחברי כפר-גלעדי ובקשה בפיהם: להעביר לקברות חברי "השומר" בכפר-גלעדי את גופתו של שמואל פרידמן, וכן את דוד לויתן ומרדכי זוהר. משה סמילנסקי שכנע את ה"חברא קדישא" לפתוח את הקברים, נקדימון אלטשולר ויצחק חנקין, בנו של השומר יחזקאל חנקין מי שהיה הצייד של הזואולוג הרחובותי – פרופ' ישראל אהרוני, סייעו בהעברת עצמות השומרים לכפר גלעדי.

המקום שבו היה הכפר זרנוגה, הוא כיום שכונה עירונית בתחום השיפוט של העיר רחובות. הכפר נכבש על-ידי חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות - במאי 1948, נהרס כליל ותושביו היו לפליטים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ובעריכת עמית ישראלי-גלעד.

עודד ישראלי גמלאי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.