יום רביעי, 21 ביולי 2010

אליהו כץ– שיאן אולימפי נרצח

24.12.1947 – מחנה אל- מואזי דרומית לעזה


בית העלמין תר"ן רחובות

טכסט:

אליהו

בן שלמה זלמן

כץ

מפינלנד

נפל על משמרתו בן 46

י"א טבת תש"ח

תנצב"ה

על הגדר שבין החלקה הצבאית לחלקה האזרחית בבית העלמין תר"ן שברחובות מצויה מצבת קברו של אליהו כץ. זה מקום מנוחתו האחרון של אלוף אולימפי, רץ למרחקים ארוכים, שנרצח ב- 24 בדצמבר 1947 [ערב חג המולד], במחנה הצבאי אל- מואזי, דרומית מזרחית לעזה. לשם הגיע כמקרין סרטים נודד במחנות הצבא הבריטי.

אליהו [אלו, אליאס] כץ, יליד 1901, היה אתלט יהודי-פיני נודע ואחד מגדולי הרצים היהודים למרחקים בינוניים וארוכים. כץ השתייך לאסכולה של פאבו נורמי וווילה ריטולה. האתלטים הפינים האגדיים, שנודעו בכינוי "הפינים המעופפים". הוא עצמו כונה לעתים "פאבו נורמי היהודי", משום שהיה חברו וידידו של נורמי הגדול, ונחשב בקרב רבים ל"גדול הרצים היהודים".

אלא שברבות השנים נשכח סיפורו של כץ, הן בארץ-ישראל הן בפינלנד מולדתו. רק אגודות הספורט בודדות זכרו אותו. כך חלפה לה תהילת עולם.

שורשים ומירוצים ראשונים

בני משפחתו וחבריו קראו לו אלו. סבו היה מאיר ליפמאנוב קאצאף, שנולד בוילנה ב- 1840. על פי חוק הגיוס המיוחד ליהודים שהיה אז בתוקף ברוסיה הצארית, והידוע בשם "גזרת הקנטונים", גויסו בכפייה נערים יהודים בני שמונה עד 18 לצבא הרוסי, שם היה השירות של 25 שנה כמו פסק דין מוות בעבור מרביתם. גם קאצעף גויס לצבא הרוסי בילדותו, ובזמן שירותו הצבאי בטורקו שבפינלנד – אז חלק מרוסיה – קיצר את שם המשפחה לקאץ. חיילים רוסים הורשו אז להישאר בפינלנד ואף זכו לשם כך בשחרור, וכך עשה גם מאיר קאץ. בפינלנד נשא קאץ לאישה את חיה דסטניקוב , ולבני הזוג נולדו שישה בנים ובת אחת. אחד הבנים היה שלמה זלמן כץ [1870 – 1939] , אביו של אליהו, שנישא למלכה פייניק.

כתלמיד בית ספר עבד אליהו כץ בתור זבן ושיחק כדורגל עם חבריו היהודים במדי מועדון הספורט היהודי Judiska Idrottssalskapet . בין הצעירים נודע גם כרקדן נלהב, וסופר כי בערב ריקודים אחד היה מקלקל בזיעתו שלושה צווארונים קשיחים. . .

בצעירותו לא הצליח כץ במרוצים קצרים, ולפיכך המליץ לו מאמנו לנסות ולהשתתף במרוצים הארוכים יותר. בקיץ 1919 מועדון הספורט שאליו השתייך העניק חסות לתחרויות ריצה, וכמה מחבריו עודדהו להתחרות במרוץ 1,500 מ'. ללא כל ניסיון רץ את 400 המטרים הראשונים במהירות שיא, ברמה עולמית של 58 שניות, ועל אף התעייפותו הצליח להגיע ראשון לקו הגמר, שם נפל סחוט ומאושר. חבריו, שראו בו כישרון לריצות למרחקים בינוניים, דרבנו אותו להמשיך, וכמה שבועות לאחר מכן ערך מועדון ספורט פיני אחר מרוץ של 1,000 מ' למתחילים. כץ ניצח גם במרוץ זה.

לאחר הישגיו אלה הצטרף למועדון הספורט בטורקו Turun Urheilulitto , שם פגש צעיר ששמו פאבו נורמי, שלימים יהיה אלוף אולימפי נודע. נורמי שהיה למלך הרצים של פינלנד, נתן על פי המסופר עצות מקצועיות רבות לעמיתו הצעיר. אחד הרצים הפינים האחרים, אליאנקו, זכר שסגנון הריצה של כץ לא היה מושלם, אולי בגלל חולשתו השרירית, אבל הוא היה לוחם גדול מרוב יריביו.

בין 1921 ל- 1925 הצטרף אלו למועדון היהודי לאתלטיקה "כוכב הלסינקי", הפעיל עד היום, במסגרת "מכבי".

"בגלל סיבות ציוניות" – מהאוליפיאדה ל"בר-כוכבא"

ב- 1922 הפך אלו לכוכב ריצה. הוא התקדם במהירות, ובתחרות הבין-ארצית בשטוקהולם נגד צרפת הציב שיא אישי של 4:04.4 דקות בריצת 1,500 מ'. אולם פרסומו הגדול כספורטאי מחונן הגיע במשחקים הקדם-אולימפיים שהתקיימו באותה השנה בגטבורג שבשוודיה, בהם ניצח בריצת 3,000 מ' מכשולים את האתלטים הטובים ביותר באירופה, ואף הגיע שני בריצת 3,000 מ'.

52 ספורטאים נבחרו לייצג את פינלנד באולימפיאדה השמינית, שנערכה בפריז ב- 1924, שם זכו ב- 17 מדליות, מהן עשר זהב, חמש כסף ושתי ארד - שתיים מהן בזכותו של אליאס כץ: מדליית כסף אישית בריצת 3,000 מ' מכשולים, ומדליית זהב במרוץ קבוצתי למרחק 3,000 מ'.

כך, בהיותו בן 23, היה כץ לאלוף אולימפי.

לאחר הישגיו הגדולים הגיע כץ לברלין ב- 1925 וחשב להצטרף לאגודת ההתעמלות והספורט היהודית "בר-כוכבא", "בגלל סיבות ציוניות" כפי שפרסם בידיעה החדשותית הנסערת בפינלנד. מועדון בר-כוכבא נוסד ב- 1898, ופעלו בו בשעתו הקבוצות היהודיות הטובות ביותר באירופה. לאגודה היה אצטדיון, והיא חיפשה תמיד את האתלטים היהודים הטובים ביותר כדי למשוך אותם לשורותיה.

זיגו הרמן, ששימש אז יושב ראש "בר-כוכבא" בהאנובר, היה זה ששכנע את כץ להשתתף בתחרויות בעירו, והזמין את אלופי גרמניה למרחקים ארוכים להתמודד עמו. כץ גבר על כל יריביו, ולאחר מכן שוכנע כיהודי גאה להצטרף רשמית לשורות "בר-כוכבא" ברלין. לאחר שיוליוס הירש, שהיה אז יו"ר "בר-כוכבא", השיג לו תעסוקה בברלין – עבר כץ להתגורר בגרמניה. בברלין עבד כפועל אריזה בכל-בו [KDW] , ואף היה למאמן ב"בר-כוכבא". בכל יום ראשון ראוהו על מגרש הספורט, והאגודה הברלינאית פתחה בפיו עולם חדש: ערבי הפעולות, הוויכוחים והאסיפות דרבנו אותו לחשיבה. ב"בר-כוכבא" מצא גם חברים כמו וולטר פרנקל וגיאורג קורץ, שעם אחדים מהם עזב לימים את גרמניה לקראת העלייה ארצה.

כשהגיע כץ ל"בר-כוכבא", הייתה זו עדיין אגודת ספורט בגודל בינוני, וחשיבותה הספורטיבית בברלין הענקית הייתה מועטה למדי. לפי כך נחשבה הצטרפותו של רץ כה בולט לסנסציה בחוגי הספורט בגרמניה, והעובדה שאתלט ככץ הצטרף אליה, הביאה להצטרפות אתלטים יהודים רבים וטובים לשורותיה. בשנים הבאות הביס כץ את כל הרצים למרחקים ארוכים של גרמניה ומרכז אירופה, ופרסם עוד יותר את השם והסמל של "בר-כוכבא". כך גדלה "בר-כוכבא" במהרה, והייתה לאגודה עילית של האתלטיקה הקלה בגרמניה. בשיא פריחתה, שנה לפני שהיטלר עלה לשלטון והיא אולצה להתפרק, מנתה האגודה כ- 5,000 ספורטאי. לימים עלו רוב חבריה לארץ והיו ממקימי "ברית מכבים עתיד" ת"א, "מכבי חיפה", "קופת חולים מכבי" וקיבוץ כפר המכבי.

ב-1926 נקרא כץ שוב לדגל אחר, להשתתף בפינלנד באליפות האתלטיקה, וב- 12 ביולי, בתחרות הבין-לאומית בשטוקהולם, השתתף גם במרוץ השליחים 1500X4 של "טורון אורהיילוליטו", תוך שהוא נושא את המקל השני וקובע זמן המהיר משיאו האישי. אותו הרכב שליחים שיפר את שיאו חמישה ימים אחר כך לשיא עולם של 16:11.4 דקות, תוצאה מרשימה גם בימינו.

בתחילת 1928, בהתקרב המשחקים האולימפיים באמסטרדם, ביקשה ממנו התאחדות הספורט הפינית לחזור ולהתאמן בפינלנד לקראת האולימפיאדה, וכץ, כאזרח פיני, חזר למחנה האימונים. מספרים כי באימוניו פגש באחת ההזדמנויות בעגלה עם סוס, הזמין אותם להתחרות בו, וניצח בהפרש ניכר. . .

ואולם באימונים סבל מכאב מתמשך ברגלו, לבסוף נותח, וחלומו לאתגר אולימפי נוסף – נגוז.

כץ חזר ל"בר-כוכבא" בברלין, ומאז לא השתתף יותר עוד בתחרויות כרץ באופן פעיל, כרץ. הוא חזר לעבודתו הקודמת ובערבים אימן רצים ב"בר-כוכבא" להנאתו, עד לעליית השלטון הנאצי. ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר הרייך השלישי, אגודת "בר-כוכבא" נסגרה זמן קצר אחר כך, ומהיהודים נמנעה כל התמודדות ספורטיבית. כץ, כמו אלפי יהודים אחרים, הסיק את המסקנות. אף שיכול היה לחזור לפינלנד, שבעבורה השיג הישגים אולימפיים, הוא לא רצה בזה. השתייכותו לקבוצת "בר-כוכבא" הייתה אמיצה, והוא החליט לעלות עמם לארץ-ישראל. הוא עושה את דרכו מברלין לארץ דרך טורקו – שם נפרד מבני משפחתו – ושם, כך אומרים, אף התחתן בנישואים פיקטיביים כדי לקבל סרטיפיקט לעלות ארצה. משם הגיע להלסינקי והפליג ארצה ב 1933.

פועל בארץ ישראל

בארץ ישראל רק מעטים הכירו את עברו. אמנם עסקני הספורט של היישוב היהודי שמחו מאוד לבואו, ואלו חשב כי יוצע לו כאן התפקיד לאמן צעירים, ואולם הארגונים השונים לא יכלו לשלם לו, וכך החל את דרכו, כידידיו העולים החדשים בארץ, כפועל פשוט. יחד עם חבריו ואחיו אליעזר התגורר בתל-אביב, ברחוב החשמל, בדירה שהוכרה כדירת העולים מפינלנד.

צביקה כץ, אחיינו של אלו, מספר כי באותה שנה עבדו האחים יחד בשיפוץ אצטדיון "המכביה" בתל-אביב, ואלו ניהל את העבודה בבניית מסלול הריצה. הוא אף מונה לשומר האצטדיון, אבל "מכבי" לא עמדה בהתחייבויות הכספיות והוא חיפש עבודה במקום אחר, וכך נעשה לבנאי. עם השנים היו שהכירו ביכולתו כספורטאי, והוא אף היה לחבר אגודת "מכבי הצעיר" בארץ. בזמנו הפנוי, חזר לאמן את אתלטי "מכבי" לריצות ארוכות.

כץ, חבר הסתדרות, התגורר במהלך השנים בתל-אביב ובירושלים, כשהוא מתפרנס בעיקר מעבודת בנייה. בנובמבר 1936 התחתן עם דורה קמטסן, גרושה צעירה ילידת הלסינקי, שעזבה גם היא את מולדתה ועלתה לארץ-ישראל. בפברואר 1944 נולדה בתם – אילנה – בירושלים. (ו)מאוחר יותר עברו לגור ברחובות. אחרי מלחמת העולם השנייה מונה כץ על ידי הצבא הבריטי לטכנאי קולנוע במחנותיהם הצבאיים בארץ. כך הפך למקרין סרטים נודד במחנות הצבא הבריטי, וכך בא עליו לימים גם קצו הטרגי.

מותו של אלוף

לקראת ההכנות לאולימפיאדת לונדון 1948, הוצע שאלו כץ יהיה מאמן נבחרת רצי המסלול של ישראל, שעד אז מעולם לא השתתפה באולימפיאדה, אך הדבר לא התגשם. ישראל לא הוזמנה לבסוף להשתתף באולימפיאדה, בגלל שמעמדה הבין-לאומי טרם הוסדר, ואליהו כץ עצמו, שחי חים קצרים ודרמטיים נרצח סמוך לראשית מלחמת העצמאות. כץ היה ההרוג הרחובותי הראשון במלחמת השחרור.

בי"א בטבת תש"ח [24.12.1947] לפנות ערב נסע לעבודתו בקולנוע עם חייל בריטי יהודי ועם בחור ערבי שעבד עמם. מיד לאחר הקרנת הסרט, ביציאה מהמחנה הבריטי, החל הערבי לפגר מאחור ובמקומו הופיעו עד מהרה שני ערבים שירו באליהו למוות. גם החייל הנוסף נפצע באותה התקפה.

הידיעה על הירצחו הגיעה למרכז בתי הקולנוע הצבאיים בסרפנד [צריפין], משם הודיעו על המקרה למשפחתו ברחובות. יומיים לא הוצאה גופתו מהמחנה מכיוון שהצבא הבריטי סירב לתת משמר ומכונית להעברת גווייתו מהמחנה לרחובות ואיימו שאם לא יבואו לקבלה יקברוה במחנה. מועצת רחובות לקחה את העניין לטיפולה.

סיבות הרצח לא נודעו מיד לעיתונאים, ההודעה הרשמית שהתפרסמה באיחור של יום על רצח שקרה במחנה צבאי הייתה סתומה. ולמחרת התפרסמה ב"פלסטיין פוסט" ידיעה קצרה בלבד על הרצח. בעיתון "הארץ" נכתב כי "היה בן 46 בהירצחו, עלה לארץ מפינלנד, בשנת 1938 . ספורטאי ידוע, השתתף באולימפיאדות והיה אלוף לריצה למרחקים ארוכים. השאיר אשה ובת קטנה". עיתון "דבר" כתב: " על סיבת הרצח לא נודע דבר אך פליאה היא, כיצד נרצח האיש בתוך מחנה צבא.. . "

אליהו כץ הובא למנוחת עולם בבית העלמין ברחובות. ביומן 'חברה-קדישא' נרשם בכתב יד: נרצח בקולנע צבא, ע"י המרצחים. . . י"א טבת לפנות ערב. בן -45. והתעללו נורה ע"י עשרת כדרים מישומרי החוק שלנו.

"לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי" כתב בן-ציון פט למחרתו

ומאז נשכח שמו בציבור, ארגוני הספורט אמנם זכרוהו אך אפילו ברחובות לא ידעו כי אחד מבחירי הרצים היהודים בדורנו טמון באדמתה.

.

הנצחה וזכרון

לאחר האסון נסעה דורה לפינלנד עם הבת אילנה, ולאחר מלחמת העצמאות חזרו השתיים ארצה והתיישבו בחיפה. במהלך השנים, העלו חוגי הספורט במספר דרכים את זכרו של אלו כץ.

באוגוסט 1953, ערב המכביה הרביעית נערך ברחובות משחק כדורגל בין שוויץ לפינלנד [שנסתיים בניצחון הראשונים 4 : 2] לאחר המשחק עלו חברי הקבוצה הפינית על קברו של אלו כץ, עירית רחובות ערכה לשחקנים ולאורחים קבלת פנים.

משנת 1977 ועד 1994 הוענק מטעם התאחדות האתלטיקה בישראל גביע נודד על שם אליהו כץ לזוכה ב"ריצת שעה ו-20 ק"מ" והתחרות נערכה במסגרת אליפות ישראל באתלטיקה. הזוכה הראשון היה ציון חצרוני, ובין הזוכים היה גם יאיר קרני ועמית נאמן. הריצה האחרונה התקיימה במכון וינגייט ב- 2 במאי 1994 ובה זכו שני בני העדה האתיופית: היילה סטאין ודניאל דסטא. יוזם הריצה היה ד"ר אורי גולדבורט, המצטער כיום על ביטולה.

בכינוס הפועל העשירי, ב- 1975, הוקדשה אחת הריצות לזכרו של כץ. וילה ריטולה מפינלנד, שהיה אורח הכבוד בכינוס, התכבד בהענקת המדליה. ב- 1981 הוקם במכון וינגייט מוזיאון "היכל התהילה – היד לאיש הספורט היהודי", ושמו של אליאס כץ מונצח במוזיאון מאז הקמתו.

ב- 1988 יזמו ותיקי "בר-כוכבא" בארץ, הענקת מלגות על שמו של כץ לסטודנטים לספורט ולחינוך גופני , אך כיום אין עוד מלגות לזכרו. במהלך המכביה ה- 18 ב- 2009 התקיים טקס במכון וינגייט, ובו קיבלו האחיינים של כץ מדליה ותעודת קלף כהוקרה לפועלו של אלו כץ, ועל היותו עמית ב"היכל התהילה - היד לאיש הספורט היהודי".

תודתנו לארכיון מכבי ע"ש יוסף יקותיאלי, למכון וינגייט, למוזיאון בית התפוצות, לבני משפחתו של אלו כץ, לד"ר אורי זמרי, לפרופ' אורי גולדבורט, לדוד אייגר, ליאיר קרני, לעמית נאמן, למליציה אמיתי,לשרה בייזר וכן למתי האנוס מפינלנד ,

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויורם כהן [דובוש]. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"עת-מול"- גיליון 211, סיוון תש"ע-יוני 2010. דו-ירחון בהוצאת 'יד בן צבי' תחת השם "מפינלנד לאולימפיאדה ולארץ ישראל ".

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יורם כהן (דובוש) נולד בירושלים, גר בצעירותו בשכונת בורוכוב וברחובות וכחבר תנועת הנוער העובד והלומד הצטרף כנחלאי לכפר עזה בה הוא חבר עד היום. דובוש הוא אספן בולים ומתעניין בסיפורי ארץ ישראל.

יום שלישי, 13 ביולי 2010

שמוקלר שרה – הקדחת הצהובה הרגה אותה


6-5-1919 כנרת



בית העלמין של כנרת
טכסט:
אחותנו – רעותנו
שרה שמוקלר
בת זאב ונחמה
זכת-הנפש
רבת האהבה והיגון
רעה נאמנה במשפחת העובדים
רפאה ביסוד המעלה
נסתלקה בקדחת צהובה
בדמי עלומיה
ו' אייר תרע"ט
מולדתה בובריסק עלתה לארץ תרע"ג
לאה, בתיה, ברל

הערה: לאה היא לאה מירון. בתיה היא בתיה שיין וברל הוא ברל כצנלסון.
מה גרם לבחורה צעירה, לא יפה במיוחד, פועלת חקלאית לא כל כך מצטיינת ומנהלת מטבח
עוד פחות מכך שכל כך הרבה ייכתב עליה? שמותה ישאיר כזה רושם קשה בין חבריה? מנהיגה לא הייתה, לא דיברה באספות, לא נחשבה אינטלקטואלית - נכון שהייתה אחות-חובשת מיילדת מוצלחת, נכון שהיה לה רומן סוער עם סוף טראגי בנוסח הספרות הרוסית האהובה על בני דורה, נכון שאהובה היה אחד ממנהיגי הפועלים - לא אלה האירו אותה - היה משהו באישיותה, משהו שובה, משהו שלא ניתן להגדירו. משהו שגרם לאנשים לאהוב אותה – היא הייתה בן-אדם.

שרה נולדה בבוברויסק לזאב ונחמה. הורים עמלים, משפחה פשוטה. כתלמידת גימנסיה נמשכה אל המהפכנים הרוסיים, כבת ישראל - מצאה את הציונות והייתה לאחת מתלמידותיו וחניכתו של ברל כצנלסון הבוגר ממנה בשנתיים יחד עם ידידת נפשה לאה מירון הנחרצת, החזקה והמעשית.
המורה וההוגה, ברל היה ספרן ופדגוג צעיר שחיפש דרכו בין הזרמים השונים שפעלו ברחוב היהודי. טיפוס 'מרחף' .
שרה הכירה בעובדה כי כחלוצה בארץ-ישראל לא תוכל לעבוד יחד עם חבריה בעבודת האדמה או להגן כמותם על הרכוש והנפש, לפיכך נכנסה לבית ספר לחובשות - חובשות מנוסות נחוצות לעובדים.
סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית-הספר לאחיות בקייב, גמרה את הקורסים והייתה חובשת בכפרי רוסיה הלבנה וקבלה משרה בזמסטבה של פלך סאמארה. הודות לחריצותה, מסירותה ואהבת העבודה תפשה מקום נכבד בין ה'פרסונל' והתחילה לעלות בתפקידיה. אהבתה לרופא גוי הסתיימה באכזבה. פגועה, לאחר לבטים, התייסרויות וחיפוש השלימות מצאה את דרכה בהגשמה עצמית. לתדהמת חבריה הרופאים התפטרה אחרי שתי שנות עבודה ובראשית תרע"ג, אחרי דחיות רבות עלתה שרה לארץ ישראל - עלמה עדינה, חולמנית, נמוכת קומה, שמנמנה מעט, זהובת שיער ותכולת העיניים הייתה אחות מיילדת.
לאה מירון כבר הייתה שם שנה, בבן-שמן. ברל הקדימן; הוא עלה ארצה לא כציוני אלא בהחלטה אישית כעולה "אל חוף אחרון".

תחילה עבדה שרה כאחות מוסמכת בבית החולים של ד"ר הלל יפה בזיכרון-יעקב בכדי ללמוד את מחלות הארץ. ד"ר יפה קיבל אותה בלי רצון ובתנאים נחותים, "בזמן שעבדה שרה במחיצתו, חשה עצמה דחויה ממנו, חשבה שהוא עוין לה וכאבה על שאדם נפלא כמוהו מחבב כל עובד בבית-החולים חוץ ממנה". כתבה פרופ' אניטה שפירא.
אי ידיעת השפה הכבידה מאוד על התאקלמותה גם בחברה הקטנה של החלוצים בני העלייה השנייה. היא התקשתה לקרוא עיתון עברי וליטול חלק בוויכוחים הפוליטיים שבהם מצאה כחלוצה עניין רב.
לא עבר זמן רב ושרה הייתה ה'נאמנה' של ד"ר יפה - בכל ליבה החם והעדין, ברוחה הטובה ובתבונתה היא התמסרה למלחמה באויבם המשותף והקטלני – הקדחת. "כולה רחמי אהבה – ניצוץ ממלאך רפאל" אמרו עליה הפועלים . היו בה רוך וחביבות, השתתפות בצער ובעיקר - נכונות להאזנה.
"פניה הפיקו אורה" כתב ד"ר הלל יפה "היא באה לארץ-ישראל – אמר - לא במטרה להשיג משרה טובה – כי אם על מנת לעבוד עבודת הקודש, למסור לעבודה את כל כוחותיה ואת כל זמנה, בלי לשעות לגמרי להנאה החומרית".
בית החולים היה דל אמצעים . הודות לה, בגישתה האנושית, במסירותה, ובאמונתה העמוקה ביעוד - באו לעבוד ללא שכר, רק תמורת אוכל, אחיות, מבשלות ושמשים. טוב-לב, הבנת נפש האדם והענווה המפליאה קסמו לכל אלה שהכירוה.
שנתיים עבדה שרה בבית-החולים בזיכרון-יעקב. "היא השרתה סביבה רוח של אצילות, רוח של אינטליגנטיות, חירוף נפש, חריצות וחסד חרישי. בזכותה הציל בית-החולים שלנו חייהם של כמה פועלים" כתב ד"ר יפה.
שרה פרשה מבית-החולים לאחר שחשה כי עבודתה כאחות יצרה חיץ בינה לבין חבריה הפועלים. היא לא הסתפקה בעבודתה המקצועית והלכה להיות פועלת חקלאית, בדגניה.

קיץ 1915. מלחמה. בכינרת התכנסה ועידת פועלות. כקודמתה במרחביה הייתה זו וועידה בדלתיים סגורות. מרבית המשתתפות באו מיישובי הגליל ומיעוטן ממושבות יהודה. לוועד הפועלות נבחרו חיותה שזה עתה נישאה ליוסף בוסל, גננת בפתח-תקווה שעבדה ב'חוות העלמות' של חנה מייזל בכינרת; רחל כצנלסון מורה בתל-עדשים, ובת עירה - שרה שמוקלר חובשת ופועלת מדגניה. תנאי-השכר של הפועלת בקבוצות החלוצים גם בדגניה ובכינרת היו שונים משל הפועל - שמן לא נכלל בחוזה עם 'המשרד הארץ-ישראלי'. הן לא קיבלו משכורת חודשית מאת המשרד אלא מאת הקבוצות בהן עבדו בשירותם של הפועלים - בכביסה ובמטבח. הפועלות מחו נגד אפלייתן לרעה בקבוצות ונגד היעדר שותפות אמת בינן לבין הפועלים. הן תבעו את זכותן להשתתפות שווה בעבודות המשק ובענייני הציבור. "עבודת-האדמה בארץ-ישראל הייתה להן דרך-חיים הן ראו את האישה העברייה בעבודה עצמאית יוצרת".

בארץ רעב. בחוות כינרת התגבשה ליד קבוצתו הגדולה יחסית של בן-ציון צ'רנומירסקי [ישראלי] בעלת עבר משותף בסג'רה ובכפר אוריה – חבורת הירקניות - חבורת בוברויסק - במרכזה לאה מירון ואחותה בלומה [לימים אשתו של אליעזר משה סלוצקין], בתיה ברנר אחותו של יוסף חיים ברנר, חנה אחותו של ברל, רחל כצנלסון, בתיה שיין לבית ליפשיץ שהמתינה לבעלה שנתקע עקב המלחמה בחו"ל - ושרה שמוקלר. מספר החברות בכינרת הגיע יחד איתן לעשר.
החבורה השקיעה עצמה בגידול ירקות שנמכרו לקצינים גרמנים ולתושבי טבריה. רחל כצנלסון ויצחק טבנקין ריכזו את נושא התרבות. שרה שמוקלר הייתה למנהלת המטבח, שם עבדה גם מרים גרינפלד אחת מקבוצת בחורות שנמצאו על החוף יחד עם הפועלים מחוסרי העבודה - חולים ורעבים חולקו בין דגניה וכינרת לעבודה זמנית, חלקם הועסק בתקציב המשרד הארץ-ישראלי בעבודות ציבוריות כמו ייבוש הביצה על שפת הירדן –'פועלי הביצה'.
בין מחוסרי-העבודה, על שפת-האגם נמצא גם ברל כצנלסון.
חבורת בוברויסק ובראשן לאה מירון הציעה להעבירו לקבוצת כינרת ולצרפו לעבודה בגינת-הירק . הדבר עורר התנגדות שכן רבים פקפקו ביכולתו של ברל לתרום לקבוצה. הוא היה ידוע באי-כישרונו כעובד חקלאי "והודה בכך בגלוי". אולם ההכרעה נפלה. ברל עבר לקבוצה. גם חדר נפרד לעצמו, פינה פרטית מצאו לו כדי שיוכל לשמור על חירותו. "הוא לא הירבה לעבוד בגן-הירק שכן היה שקוע תמיד בקריאת ספרים. לבוש מעיל חורף ארוך, היה שוכב לו על מיטתו וקורא" כתבה חיה זאטודניה [לימים רוטברג],
"ברל אהב חברת נשים - נראה שהרגיש בנוח יותר בעבודה בחברתן מאשר בחברת גברים, שהיטיבו לעבוד ממנו, בדרך כלל " כתבה פרופ' א' שפירא.

שרה שמוקלר. עדינת-הנפש והענוגה הצטיינה מאוד בעבודתה כאחות אבל רצתה להשתוות לכל הפועלים, להיות פועלת פשוטה, זה לא עלה בידה. היא לא הייתה בעלת אופי שליט, ניהול המטבח היה כשלון .
היא נקשרה בקשרי אהבה עם ברל. לאה הייתה מפנה את חדרה כדי שיוכלו להיפגש ביחידות. הפרשה לא הייתה סוד לחברי כינרת וסביבתה, ולא הוסיפה כבוד לברל . שרה, לאחר לבטים מניסיון העבר, התמסרה לאהבה זו בכל להט נפשה הרומנטית. לאחר ניסיונות של חיים בצוותא ופרידות לסירוגין, החליטו שרה וברל לגזור על עצמם גלות מכינרת - החליטו לעזוב את החווה. עברו ליפו. תוך זמן קצר פרץ משבר בחייהם האישיים "ברל הוא איש שלא גמרו לעשות אותו"' סיכמה שרה ועלתה צפונה לעבוד עם חברותיה בגן הירקות.
ברל הצליח להשתמט מעבודת הצבא העות'מאני בעזרת תעודות מזויפות של נתין אמריקאי, אך כאשר הצטרפה אמריקה למלחמה הוא הפך לנתין של ארץ אויב והיה צפוי להיאסר או להישלח לצבא ועל כן נאלץ להסתתר, עבר לירושלים ובאלול תרע"ז הקים ביוזמת 'המשרד הארץ-ישראלי' את 'קבוצת הירקות' עם רחל כצנלסון [לימים שז"ר = רובשוב] בת עירו שאהבה אותו בסתר ליבה, ואילו הוא התפעל מכישרונותיה האינטלקטואלים .
שרה גם אם רצתה להצטרף אליו לקבוצה - כיבוש ירושלים בידי הבריטים וניתוק הגליל, שנשאר בידי התורכים, עשו את הפרידה מרצון לפרידה מאונס.

פגעי שנות המלחמה הלכו ורבו. בבתי-המגורים שעל-יד חוף הכנרת התגוררו פועלים מחוסרי-עבודה רעבים ותשושים. אחרים הסתופפו בחדרי החאן הגדול. רבים מהם היו קודחים וחולים. שרה, לאחר-יום עבודתה בגן-הירקות התנדבה לשמש אחות רחמנייה לחולים, הייתה מביאה עמה תרופות, דואגת להשיג כוס חלב ממטבח הקבוצה לחולה או ארוחה לגווע ברעב. "כל מקרה אסון של מוות מתוך אפיסת-הכוחות ומתוך יאוש היה מזעזע את יושבי החצר וצורב בהרגשת אשמה של הכלל לגבי הפרט." כתב שמעון קושניר.
מבלי להסיג את גבולו של יעקב חפץ החובש-רוקח מהמושבה כינרת ולמעשה הרופא של כל הישובים בסביבה היא הייתה החובשת והמיילדת של הקבוצה בכינרת, טובה ומסורה, משרה ביטחון סביבה.
היו בה בשרה תכונות של רחמים וחמלה, חסד וטוב-לב, שעשו אותה אהובה על כל חבריה. היא זו שנתנה הוראות טיפול לבתיה שיין עבור נוח נפתולסקי ששכב קודח בבית-המנוע ערב צאתה ליסוד-המעלה . היא נקראה לשם על-ידי הרופא הלל יפה, לסייע לידו במאבק במגיפת טיפוס הבהרות, נוראות המלריה וקדחת שחור השתן שפקדו את המושבה אשר על-יד ביצת החולה.
החובה המוסרית להשתמש בידיעותיה גברה. שרה עזבה את עבודת האדמה ואת חברותיה והלכה לפי צו מצפונה ליסוד-המעלה - סביבה זרה לה. במסירות נפש מבלי להתחשב בסכנת המוות טיפלה בכל חולה וחולה. לא מעט הצילה ממוות. מגפת הטיפוס חלפה. קרבו ימי הגשמים ואתם סכנת הקדחת הצהובה - מחלה נגיפית המועברת באמצעות יתושי האאדס. שרה החלה בריפוי-מנע: הלכה לבתי האיכרים, בדקה, שאלה ודחקה באלה הזקוקים לריפוי לבוא לבית-המרקחת, את הילדים שידלה בממתקים, הסבירה את חשיבות הטיפול למוריהם, נטעה בלבם אמון ואפילו – הכרת תודה. החורף הזה עבר בשלום.

ברל כתב - מכתב שהתאחר גרם לה ייסורי-נפש ומחשבות מכאיבות. בעוד הוא שוקע בפעילות רבת-תקוות וקדחתנית בעניין איחוד תנועות הפועלים, התענתה היא ביסוד-המעלה הרחוקה והמבודדת, לבדה עם קנאתה וחוסר ביטחונה בו ובאהבתו.

"מארת הקדחת הגיעה על קורבנותיה והחיים הנכרתים באיבם" - הרחובות שוממים. הבתים דומים ועלובים. איכרי המושבה צהובי פנים הלכו וגוועו ברעב ובקדחת הצהובה. שרה התגוררה אצל הגר דוברובין, בקצה המושבה. בחדרה עמדה מיטה מכוסה סדין לבן וכיסא בלתי צבוע. בפינה, מאחרי ווילון, היו תלויים בגדיה. כל יום בשעה ארבע עברה במושבה וחילקה לכל אחד את מנת הכינין שלו. אחרת לא לקחו. "היא הרשימה את רואיה בעדינותה ובמתיקות-קולה".

ערב כניסת הצבא הבריטי לעמק-הירדן יצא, אהרן שר ליסוד-המעלה למרות סכנות-הדרכים, על מנת להחזיר משם לכינרת את שרה שמוקלר מחשש שמא יינתק הצפון מעמק-הירדן לזמן רב, שרה מיאנה - חובשת יחידה. לא בורחת מחובתה. "צדקת – אמר לה – יישר כוחך" וחזר לחווה.
שרה מותשת, פניה חיוורים וצהובים, סוחבת את הרגליים, עברה לגור בלב המושבה בביתם של רחל בתו של ר' נחום לוינסון מקובל צפתי ואשר אשכנזי בנו של ר' ישראל אשכנזי מראשוני יסוד-המעלה. ד"ר הלל יפה בחיפה מכיר בעומס העבודה והיא זוכה לעוזרת.

לקראת סיום המלחמה בתמוז תרע"ח התנדב ברל לגדודים העבריים הגדוד שהה במצרים. באחת מחופשותיו לאחר שחרור הגליל, בכסליו תרע"ט עבר בכינרת ומיהר להגיע ליסוד-המעלה, אל שרה. הם נפגשו לאחר פרידה של למעלה משנה. ברל שפגשה עתה היה שונה - ברל היה לאיש ציבור ומנהיג פועלים.
בפסח תרע"ט. הגדוד בארץ. ברל עלה ליסוד-המעלה ושהה כמה ימים בדירתו של משפחת המורה פתחיה לב-טוב. אלה נסעו לביקור ביהודה והשאירו ברשות שרה וברל את ביתם. שם כתב ברל את נאומו לוועידת האחדות.
יש אומרים כי החליטו להינשא בל"ג בעומר ולגור ביפו. שרה לא הזדרזה לקבל את הצעתו.,: היא התייסרה והתלבטה - סבלה ממצבי רוח, החל מהתלהבות אקסטאטית וכלה בדיכאון עמוק.
את ליל-הסדר חגגו בכינרת בלעדיהם.
"חובתו לתפקידו גברה על רגשותיו" אמרה שרה עת שבא לגליל לעשות תעמולה לאיחוד, והיא ישבה מצטנעת בפינה באותה אסיפת-פועלים בראש-פינה.

שרה יצאה לעבודתה. רחל בעלת הבית, הכינה לברל מג'דרה, על כוס תה של צמחי שדה ממותק בדיבס – דבש חרובים וניסתה לשכנעו כי יתחתן עם שרה. "מה נעשה יחד? – שאל ברל – "בשבילי יש עולם גדול, ובשבילה רק אהבה" עלה על סוסתו, ויצא לדרכו. בשובו לכינרת ערך שיחה בקבוצה על המצב.
השניים מיעטו להיפגש הוא היה קשור בהתחייבויותיו אם לצבא ואם לפעילות הציבורית שעיקרם בסביבות יפו, היא הוסיפה להתגורר ביסוד-המעלה.

שרה בהריון. היא רוצה את הילד שלה ושל ברל . "כשיתחילו להרגיש - היא אומרת לרחל- אעזוב את המושבה. אולי אחזור לקבוצה". בקבוצה בתיה שיין יודעת ומספרת את הסוד לנח נפתולסקי.




.


בוועידה הארצית של שלושת ההסתדרויות החקלאיות - יהודה, גליל ושומרון בפתח תקווה הוחלט ברוב דעות להקים את האיחוד הכללי של פועלי ארץ ישראל.
בעיצומו של החורף לקחה שרה יומיים חופש ונסעה לועידת הפועלים בפתח-תקווה עם השיירה מכינרת.
ברל היה שם - עסוק באיחוד תנועת הפועלים. המשא ומתן עם בן גוריון שעמד בראש 'פועלי ציון' ועם טבנקין מ'השומר' בן בוברויסק היה מתיש. ברל עבר על פני שרה מבלי לומר מילה. היא הייתה ברקע, רכה, אוהבת, מבינה – היא לא הפריעה לתוכניותיו ולא לקחה חלק בעבודתו.
היא ראתה אותו בשעתו הגדולה, כאשר היה למנהיגה המוכתר, הנישא על כפיים, של תנועת העבודה.
שרה חזרה מועידת האיחוד ויסוד 'אחדות העבודה' מוארת באורו של ברל, ייסורי אהבתה התגמדו - הוא התגלה לה בכל שיעור-קומתו והייתה מוכנה למסור את נפשה על אהבתם - שרה בעלת הנפש רומאנטית, העדינה והמועדת לסערת-רגשות.

שרה חלתה ביסוד-המעלה, קן-הקדחת. רופא אין. מוצאי שבת ג' באייר. רחל בעלת-הבית נסעה לאמה בצפת. שרה אחוזת צמרמורת העירה את הבת רבקה וביקשה ממנה להזעיק את המורה פתחיה לב-טוב הגר ליד בית הספר, רבקה, בכותנות לילה ויחפה, רצה במהירות.
חסאן פועל ערבי שגר בחצר הבית ואשתו פטמה באו גם הם. "קחו אותי לבית חולים, יש לי קדחת צהובה" – אמרה שרה בשיניים נוקשות.
לאור פנס הרוח הכין חסאן את העגלה, פיזר קש בתחתיתה וקשר מחצלת בין שני הסולמות להגנה מפני הגשם או השמש. סלאח נהג בפרדות ולידו ישב לב-טוב. ביום ראשון לפני הצהרים באו לראש-פינה אל ידידה הטוב הרופא ד"ר מרדכי בורוכוב- הוא ברכיהו שיזריק לה זריקת כינין. כשראה הרופא את שרה, ידע שאין תקווה לחייה, עודד אותה, הורה להעלותה מהר לבית החולים, הוא יבוא אחריהם על הסוסה; העיר את בנו הבכור וביקשו לרכוב מיד לקבוצה ולהזעיק את ברל שיבוא לבית החולים של אליאנס, בית החולים העברי הכללי, רוטשילד, בצפת.
רחל בדרכה חזרה למושבה פגשה בם. הביטה בשרה - וידעה שלא תבריא. קשרה את סוסתה לעגלה, עלתה וערסלה את החולה. שרה הפצירה ברחל לקרוא לברל והשביעה אותה לא לספר לו על דבר הריונה.
סלאח ולב-טוב נשאו אותה על הידיים, עלו במעלה המדרגות. הרופאים, ביניהם ד"ר קריגר שהכירו היטב שרה - חיכו בפתח. צוות קעמצ"א – קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה שבאה עם הצבא הבריטי, הזעיק את הרופא מהמיסיון הסקוטי בטבריה המומחה לקדחת. מייד הזריקו לה עוד כינין ועטפו את גופה הקודח בסדינים רטובים. שרה שכבה כל יום ב' על ערש דווי כוחותיה כלו. השיבו נפשה בזריקות קמפור,
לאה מירון בכנרת. חשה באינטואיציה כי משהו נורא עובר על שרה. היא עזבה את עבודתה מיהרה ליסוד-המעלה. כבר לא מצאה אותה. שלחה לקרוא לברל "לבוא להיפרד ממנה". בראש-פינה נודע לה, ששרה הבית-החולים בצפת. שם מצאה את שרה במצב אנוש - רחל לידה מפזמת לה שיר ערש. שרה נרדמה. לפתע ראשה נשמט. שרה החזירה נשמתה לבורא. רחל, נשקה למצחה, לשתי עיניה, ועצמה אותן. לאה יצאה מן החדר וניגשה לקרוא לרופא.
ביום שלישי ו' אייר מתה שרה והיא בת שלושים.
ברל הגיע שעתיים מאוחר יותר. מי שהזעיקו מהגדוד היה המורה לב-טוב
שרה הובאה לקברות בבית העלמין של כנרת.
"בדמי עלומיה מתה מקדחת צהובה בת יקרה למחנה העובדים, הפועלת שרה שמוקלר ".
נכתב בעיתון "הפועל-הצעיר".
הקבוצה ליוותה את שרה בדרכה האחרונה – היו שם גם נוח נפתולסקי, שמעון קושניר במדים יוסף בוסל מדגניה שהפליג בשבחה. בעת הלוויה ברל קפץ לבור הקבר כשהוא עדיין במדי-צבא, .געה בבכי, זעק זעקת ייאוש של האשמה עצמית והתעלף. "ברל האשים עצמו במותה – משום שלא ידע להעניק לה אושר בחייה". תם סיפור יחסיהם שנמשך חמש-עשרה שנה.
" היא נפלה על שדה המערכה לא כחייל, מונע מרצון הממונים עליו, לא כסחופה באיזה זרם של התלהבות חולפת, כי אם הקרב הקריבה את עצמה מתוך רצון והכרה ברורה, מתוך אימוץ לב קר ובפשטות של כבוד".

"כולנו הצטערנו על מותה, רק עכשיו ראינו את כל הזוהר שקרן בנשמתה הזכה."
אמרה חיה רוטברג

"שרה, האדם הטוב, הצנוע, המסור, החברה הטובה, הנאמנה איננה עוד - כתב פתחיה מיסוד המעלה - את הכל שמרה והצילה, רק את עצמה לא שמרה ולא הצילה! וצר מאד על הנפש היקרה הזאת שנפלה חלל בעצם ימי עלומיה, וגדולה היא האבדה לישובנו הקטן שעובדים מסורים כמוה כל כך מעטים".

ד"ר הלל יפה הספידה במלים נוגעות-ללב והעלה על-נס את אנושיותה, ענוותה, מסירותה ודביקותה בעבודתה "באה להציל רבים מקדחת שחור-השתן, אף הצילה; ולבסוף נפלה בעצמה קרבן בידי נגע ממאיר זה".
אהרון שר, שלא כדרכו, התפרץ וביקש כאילו מעצמו: "נשתוק, נשתוק… "

משתמו ימי השבעה, חזר ברל מחופשתו לגדוד "מדוכא מאוד וקצר-רוח".

כשנה לאחר מותה של שרה כתבה לאה לברל שכה היטיבה להכירו, על חולשותיו וחסרונותיו "ובפעם האלף ואחת מרחפת השאלה: למה לא יכולת לתת אושר לשרה בחייה?"

לימים הוקמה מצבה על הקבר, ליד התל, ליד הקרק.


סוף דבר

לאה מירון נותרה בכנרת יחד עם בלומה אחותה וגיסה אליעזר סלוצקין.
ברל יצא לשליחות לארצות-הברית.
הקבוצה בכנרת החלה לבנות את המצבה לשרה. ביקשו מברל שינסח את הכתובת על המצבה. תחילה סירב, ייסורי מצפון, אך לבסוף נעתר.
המצבה נבנתה מחומרים מקומיים -. העמודים שעיטרו אותה היו הצינורות ששימשו את 'פועלי הביצה'.
קברה של שרה שמוקלר 'האבן' - קשר רבים לבית הקברות - היוצאים מכנרת בדרכם לעין-חרוד עלו ל'אבן' לשפוך את נפשם.
"את לאה הרחיקו מכנרת מחשש שתתמכר לאבל על מותה של שרה". לאה – ז ו שניחנה בשפע של יציבות נפשית ובריאות פיסית.
פרק-זמן מסוים נדדה בין כינרת ליפו, הלכה אחר ברל ששב ארצה, לחצר ערבית בשכונת-עג'אמי. במשק העסקנים שהוקם יחד עם בן-ציון וחיה (ישראלי. בתל-אביב, ברחוב יהודה הלוי בבית רב-חדרים בעל קומה אחת, ששימש מחסן ל'המשביר' גרו בחדר מחניק ברל ולאה מירון. בחדר השני התגורר מאיר רוטברג על מיטת-ברזל שבורה חסרת מזרן. ובאחר - שלמה קפלן, מנהל-חשבונות ב'המשביר' כי נשברה רגלו ולא יכול היה לעבוד עבודה פיזית.
ברל ולאה לא העמידו מעולם חופה ולא טבעו את יחסיהם בחותם הנישואין.
שנתיים לאחר מותה של שרה כאשר הוצרך להוציא ללאה פנקס-חבר של ההסתדרות, מילא ברל טופס רשמי, ובו ציין, כנדרש, את היותה נשואה לו. כתוצאה מכך נרשם בפנקסה השם לאה מירון-כצנלסון.
ברל היה כבן שלושים וחמש, ולאה כבת שלושים וארבע "כאשר השלימו עם גורלם, לחיות יחד חיי משפחה של קבע".
ברל כצנלסון - בארי - בין פועליו הרבים ייסד את עיתון פועלי ארץ-ישראל 'דבר' והיה עורכו הראשי עד לפטירתו בירושלים משטף דם במוח בשנת 1944, בטרם מלאו לו שישים. נקבר בבבית הקברות של כינרת, לצד אהובתו שרה שמוקלר. צאצאים לא היו לו לברל.. עם מותו של ברל. עברה לאה לעין-חרוד לגור עם אחותה בלומה
.
רחל כצנלסון נישאה לשניאור זלמן רובשוב [שז"ר – לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל], הייתה לעורכת הקובץ "דברי הפועלות" והירחון "דבר הפועלת". מבקרת ספרותית ומנהיגת תנועת הפועלות.

בתיה ברנר –הצטרפה ל'גדוד-העבודה' עלתה לעין-חרוד. ושם נשארה כל ימיה.

בתיה שיין ציפתה לבעלה אליעזר. עד עלייתו בשנת 1920 עזבה את כינרת ולוותה את בעלה בפעלו החינוכי בפתח תקווה, תל אביב וירושלים, וכשנפטר, השתקעה עם בנה. בנה נחמיה בעין-חרוד, כלוחם פל"מח נהרג נחמיה ב'ליל הגשרים' ב - 1946.

חיה זאטודניה נישאה למאיר רוטברג מייסד 'המשביר'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.