יום שישי, 15 בפברואר 2013


משה סגלוביץ   שומר-רוכב שנהרג על משמרתו בשדות


20.6.1918  מרחביה


בית-העלמין של מרחביה




טכסט:


משה


בן אפרים


סגלוביץ


נהרג על משמרתו



בשדות מרחביה


בליל י' תמוז התרע"ח


בן כ"ה שנה לחייו


תנצב"ה


בשנת 1909, קנה  יהושע חנקין נציג 'המשרד הארצישראלי' מהאפנדי הביירותי סורסוק בכספי ה'קרן הקיימת לישראל' ו'בנק אנגלו-פלשתינה'  9600 דונם מאדמות הכפר פולה, שד"ר שרייבר ראש רופאי המשלחת הצבאית הגרמנית תיארו ככפר בדווים עלוב. המקום, ליד שרידי המבצר הטמפלרי  La Fe'vre הוא קסטרום פאבא אשר נבנה בסוף המאה ה 12, בו התאספו הצלבנים לקרב; מבצר אשר קנה את פרסומו בהיסטוריה הצרפתית בשל 'קרב התבור' בו ניצח נפוליאון בונאפרטה את המוסלמים שהתבצרו בו. לרכישה הצטרף אגרונום יהודי אמיד מרוסיה, אליהו בלומנפלד, שרכש 1000 דונם לעצמו בנה בית דו-קומתי בחווה שהקים, ולידו באו עוד משפחות של עשירים כמו קמינסקי וזברסקי, וייסדו שם חוות לידם בנו שכונת צריפי מגורים לבעלי המלאכה - מושבה.


אומרים כי שם היישוב לקוח מספר  :תהילים פרק קי"ח  פסוק ה'  - "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ." היה זה הישוב העברי הראשון בעמק יזרעאל -  בשנת 1910 'קבוצת כיבוש' עלתה לכאן לראשונה: אנשי 'השומר' ופועלים בני העלייה השנייה.  


בראשית שנת 1911, על שטח של  3500 דונם מתוך האדמות שנרכשו, הוקמה על פי החלטת הקונגרס הציוני ה-9, חוות הקואופרציה על-פי רעיונו של פרופ' פרנץ אופנהיימר. מומחה יהודי-גרמני לקואופרציה חקלאית שהרצל קירבו אל רעיון ההתיישבות הציונית. על-פי פרופ' אופנהיימר יוקם תחילה משק חקלאי גדול שינוהל על-ידי אגרונום מומחה, ובו יקבלו העובדים שכר ורווחים על-פי הישגיהם האישיים. בשלב השני, לאחר תקופת התנסות וצבירת הון, יקבלו הפועלים את ניהול המשק לאחריותם, ובשלב השלישי יקום היישוב השיתופי. ביישוב זה יחליטו החברים על מסגרת החיים הרצויה – האם להשתייך לקבוצה השיתופית או להקים משק עצמאי.


ובראש הקואופרציה העמיד אופנהיימר את ידידו האגרונום שלמה דיק, אשר התמנה כמנהל המשק.


תכנית בניית 'החצר הגדולה' – עשרה דונם - הוכנה בידי הצייר והמוסיקאי היהודי הארכיטקט אלכסנדר ברוואלד, שתכנן גם את בנין הטכניון בחיפה. חצר, בתי אבן בצורה דמוי האות ח של בנייני המגורים, מנהל ומשק כולל אסם תבואות מבוצר ובמרכזה מגדל מים על ארבע רגליים. סמוך לחומת החצר הוקצה מקום למכונות ובתי מלאכה.
הקואופרציה התיישבה על הגבעה המערבית והמושבה, כולל שכונת המלאכה על הגבעה המזרחית.
משה סגלוביץ מ'קבוצת הכיבוש' היה.



ליד פולה על הגבעה, סמוך לחוות הציונים מחוץ-לארץ, הוקמה שכונה של בעלי מלאכה כמו הסנדלר ליפא לואיס קורש מגלזגו שבסקוטלנד, האופה יהודה לייב גוטמן, הנפח שניידמייסטר, העגלון שוורצמן, הרוקח ברסלבסקי, הקצב שולמן, הנגר פנקביץ, גם גרת-הצדק פרוטופופובה הייתה שם עם בעלה אברהם פועל במושבה.


אליהו בלומנפלד האגרונום בוגר אוניברסיטת היידלברג ואשתו הברלינאית מרים, בנו בית אבן, דו-קומתי בראש הגבעה, ושמו 'טירת העמק' כשהארכיטקט הוא אלכסנדר ברוואלד  וחווה גדולה סביב – 1000 דונם. ערביי סולם השכנים היו באים למרפאתה של מרים הרופאה למצוא מזור לתחלואיהם.  הוגו קמינסקי ואשתו לאונה לבית סלומון [נינת אחות המשורר היינריך היינה] שבאו מגרמניה  בנו בית בן ארבעה חדרים ומסביבו חומת מגן בגובה שני מטרים, משק שכלל 8 פרות, 4 סוסים, עופות ועגלות. נטעו עצי שקד וזיתים. וגידלו חיטה ושעורה - 450 דונם. אדון זלקינד, שבנוסף למשקו החקלאי ,בנה בית-מלון וחפר באר, שלידה הקים מקווה טהרה ור' נוח זברסקי אותו יהודי צנום עם קפוטה שחורה ותרבוש אדום, שבא מהעיר חמלניק [Chmil'nyk] דרומית לז'יטומיר עם אשתו ינטה-לאה "לעבוד את האדמה". לשם זה קנה לו חלקת אדמה מאדמת מרחביה. חרש וזימר לעצמו ולאלוהיו.


'קבוצת הכיבוש' של 'השומר' הגיעה למקום לבקשת יהושע חנקין מ'הכשרת-הישוב'; בימיה הראשונים - בפברואר 1911 נרצח ליד יבנאל איש הקבוצה יחזקאל ניסנוב בהסיעו נשק להגנת ישובי בסביבה; נשק שהוברח מדמשק דרך תחנת הרכבת הסמוכה - פולה. בן 25 היה. אשתו רבקה הייתה בסוף החודש התשיעי להריונה.




כדי שלא לתת עילה לנציגי השלטון העות'מאני לגרש את העובדים הזמניים, הובאו למרחביה פועלים יהודים ילידי  הארץ מצפת, פקיעין וירושלים, שהיו גם נתינים עות'מאנים כחוק. הסתת הירושלמי התימני אברהם מדינה הופקד על המלאכה "בהיותו איש מקצוע, המסור לבניין ארץ ישראל בכל נפשו ומאודו" מוכר לחלק מהחברים  עוד מימי הקומונה בירושלים כשלמדו סיתות ב'בצלאל'




חלף החורף. עם תחילת הקציר הראשון, אייר, תרע"א  מאי 1911 אירעה 'תקרית מרחביה' -


שודדים התנפלו על שומר השדות יגאל אליוביץ איש 'השומר';  בחילופי היריות נהרג אחד מראשי הכנופיה בן הכפר סוּלֶם היא שונם המקראית. כל כפרי הסביבה - מאות אנשים - הם נשיהם וטפם הסתערו על הנקודה  גם כדי לנקום את נקמת ההרוג. איש מהתוקפים לא הצליח להבקיע את הגנת המקום, אך היבול נשדד. הוזעק המושל מנצרת, הקאימאקם. החברים הסתירו את נשקם, ורכושם הדל נשדד לעיני נציגי השלטון. ארבע-עשר מחברי המקום נעצרו לזיהוי. נאסרו שבעה. התנהל משפט ארוך שנקטע על-ידי 'סולחה' שעלתה גם היא כסף רב. את יגאל השומר הרחיקו לכרכור. מחשש ל'גום' - נקמת-דם.




ביום בו שוחררו שבעת השומרים-פועלים מבית-הסוהר בעכו,  במאי 1912 נהרג בתאונת עבודה נער בן   16  אחדותי יצחק - בן הישוב הישן מירושלים. כעובד בדפוס השבועון  'אחדות'  של 'פועלי-ציון'  בירושלים שמע על מצבה של מרחביה לאחר התקרית  "הרגיש חובה לשתף את כוחותיו"  ובא לסייע לקואופרציה. הוא נפל מעל עגלת התבואה ביום הראשון לקציר השעורה בה נהג ונהרג  – הקבר הראשון במרחביה.




בפברואר 1913 קברו שלשה מחברי קבוצת הכיבוש במרחביה בבית העלמין של חיפה את 'החלוצה היפה'  את בתיה מיטלמן פליטת פוגרומים מדרום רוסיה, שהייתה חברתם ואיבדה עצמה לדעת בטביעה בגלל אהבה נכזבת והיא בת 22.


במאי אותה שנה נהרג בשגגה בשדות מרחביה "בקרבת עין-דור למרגלות גבעת-המורה" איש 'השומר' האגדי מאיר'קה חזנוביץ מאש חברו משה שר  תוך קרב שהתנהל מול שודדים ערבים;  הגיבור מקאווקז בן ה- 23 נטמן בבית העלמין של מרחביה. "אשתו סוניה הייתה היפה והצעירה בין נשות השומרים". בהריון הייתה.


במאי 1913, חתמו שמאי אלטשולר מנהל חוות בלומנפלד, האגרונום  שלמה דיק מנהל הקואופרציה, והמהנדס וילהלם הקר מנהל המחלקה הטכנית של 'המשרד הארצישראלי' הסכם שלום עם ראשי הבדווים בסביבת מרחביה.


 מלבד התנכלויות השכנים סבלה מרחביה משנות בצורת, מכת ארבה, מכת עכברים ומחלות - מלריה, טיפוס ודיזנטריה – כתבו כי כרבע מכוח העבודה, בממוצע, שכב חולה.


שלמה דיק יצא בקיץ 1914 לחופשה בגרמניה עקב מצב בריאותו. מלחמת העולם הראשונה פרצה והוא נשאר  באירופה.


בימי מלחמת העולם הראשונה  ידע המקום על מאה שומריו, פועליו ובעלי המלאכה שבו  גזרות רבות מידי השלטונות: הוטלו מסי מלחמה, נערכו חיפושים אחרי עריקים ונשק, הגברים גויסו לצבא או נאסרו בתואנת ריגול, הוחרמו ונלקחו ללא תשלום תבואות ומצרכי מזון, עגלות, ובהמות עבודה למאמץ הצבאי התורכי..


עם התקדמות הצבא הבריטי העולה מהדרום גברו הקשיים: מטה הדיביזיה השביעית של הגנרל עלי רייזה ביי  התורכי הוקם בעמק שבין שתי הגבעות. אחד מאגפי בית בלומנפלד הוחרם לטובת קצין תורכי ונשותיו, בבית קמינסקי התאכסן גנרל תורכי עם משרתיו לבושי המדים. "לא מספיק שהם לקחו לנו כל אשר בבית, ואנחנו אכלנו את המעט שנשאר, הם שחטו גם את הפרות שלנו מבלי לשאול אותנו ובלי לפצות אותנו". כתבה לאונה אשתו.




מחזית הדרום הגיעו לתחנת פולה פצועים רבים; ד"ר ארתור בירם מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה שהתגייס לצבא הגרמני ושימש כמנהל תנועה בתחנת הרכבת של פולה קיבלם. "הייתה שם תחנת איסוף חולים חשובה, קראו להKrankensammelstelle Afule " אמר לנו ד"ר נורברט שוויקה.


על אנשי מרחביה היה להעבירם בעגלותיהם לבית החולים הצבאי 213 הגרמני בנצרת, ביום ובלילה חודשים רצופים.


קשה במיוחד הייתה התקופה כשאנשי הקואופרציה חלקו את שארית פיתם ובתיהם עם זרם הפליטים היהודים מדרום הארץ שגבר עם גירוש יהודי יפו-תל אביב בפקודת המושל הצבאי אחמד ג'מאל פאשה. 'ועד ההגירה' בראשותו של מאיר דיזינגוף דאג כי תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, יבואו עם עגלותיהם ויובילו את המגורשים צפונה - כ-10,000 גולים.  גם ברכבות נסעו המגורשים. הועמסו והוסעו.


עגלות מלאות פליטים רעבים וצמאים ועייפים הגיעו מיהודה, חברי מרחביה נתנו להם "פינת מרגוע עד אשר יאספו כוח וישובו לדרכם הגלילה" לחם ותבשיל. ביום ג' אייר תרע"ז, נפטר בדרך נדודיו  סוחר ההדרים הזקן מיפו, שותפו של דיזנגוף - החב"דניק ברוך שמואל לוי רוגינסקי  "בנפלו מהעגלה", חבריו למסע  "מי התחבושת על ראשו ומי על ידו, ומי על עינו ומי על רגלו, כשהדם הקרוש עוד טרם רוחץ"  קברו אותו במרחביה. בן 63 היה.


בליל ד' באייר תרע"ז [26.4.1917], נהרג בשדות מרחביה השומר יוחנן רזניק -  חברו לשמירה פלט כדור בשוגג ופצעו פצעי מוות – בלתי אפשרי היה להשהות את הקציר. מסביב לשדות התגודדו המוני אנשי צבא תורכים לבושי קרעים ורעבים, עטו על השדות ו'ליקטו' למחייתם - "צריך היה למהר באסוף התבואות הגורנה" - יוחנן שנמנה על שומרי שדות המושבה מטעם 'השומר'  הובא למנוחות בבית-העלמין במרחביה. בן 25. ארוסתו - מרים גוטמן בתו של האופה בהריון הייתה.


לא עברו ארבעה חודשים ואחד מטובי השומרים – ליאון  מירטנבוים שלח יד בנפשו על כי באסיפת 'השומר' בתל-עדשים  [ל' אב תרע"ו] דחו בשנה את קבלתו לשורות הארגון ואילצוהו לשאת את שושנה בחורה שהרתה לו בתקופה ששמר ברחובות. גם הוא הובא לקבורה בבית הקברות במרחביה. בן 22.


ככל שקרבה החזית באו פגעים חדשים גם על 'הקולוניה מרחביה' מושג הכולל גם את הקואופרציה.


בנוסף לאנשי צבא תורכים שהתגוררו בתחנת פולה  רעבים למחצה התהלכו ערביי הכפרים הסמוכים מחוסרי כול "כי נדלדלו כולם מתגרת המלחמה". מספרים כי כשפרצה מחלת הכולירה בכפר פולה בסוף קיץ שנת 1916 ציווה המפקד העליון ג'אמל פשה לשרוף את כל הכפר ולהעביר את תושביו לאוהלים. מרי נפש היו ועיניהם לטושות לשדות מרחביה הירוקים.


בסתיו 1917 הטייסת הבווארית מס' 304 הקימה שדה תעופה במרחביה, ממזרח לעפולה. לאחר מסע תלאות מקונסטנטינופול ולאחר שפונתה מעיראק אל-מנשייה בדרום; הייתה זו אחת מחמש טייסות שהגיעו מגרמניה כדי לסייע לבעלי בריתם התורכים במלחמת העולם הראשונה  - הקימו שדה תעופה  Flugplaz מאולתר ממערב למרחביה 'מרכז תחנת האווירונים הצבאיים' - ובו  12 מטוסי 'רומפלר  4 ' דו-כנפיים [מטוסי הקרב היו 'רומפלר C-V '  ו 'AEG  C – IV ' בן 260 כוח סוס]. בשדה לא היו מסלולים וכשירד גשם הפעילות האווירית הושבתה והטייסים המריאו ונחתו על פי בחירתם. האווירונים  חנו בתוך אוהלים גדולים. היו גם טיסות קרב אך לרוב היו אלה טיסות צילום - תשלילי ז'לטין על זכוכית. מצלמתVOIGTLANDER אוסטרית או ZEISS גרמנית.
בין הטייסים הטייס הגרמני הרמן גרינג, לימים יד ימינו של היטלר ימ"ש, חנה עם יחידתו במרחביה באותה  שנת 1917.
טייסת 304 סיירה בעיקר מעל אזורים מרוחקים מהחזית – באר-שבע ואזור השפך של ואדי סוכריר [נחל לכיש כיום]  שטח הנחתת ציוד של הבריטים. התצפיתנים צילמו  גם את מיקומם - 'החצר' , שרידי המבצר הצלבני המוקף חפיר, בית בלומנפלד הדו-קומתי במושבה. ובעיקר אוהלי הטייסת עצמה. על רקע גבעת המורה, שיהיה למזכרת.


יצאו למשימותיהם בצמדים: טייס ותצפיתן לדוגמה: צלם - האופטמן ואלץ מפקד הטייסת עם הטייס הלויטנאנט קרצ'מן, או הזוג הופמן  והיידשוך.


התצפיתן כיוון במצלמה את חשיפה - צמצם ומהירות התריס, הוציא את פלג גופו העליון מחוץ לחופה לחץ על הדק ורשם בשוליים העליונים של כל תצלום פרטים מזהים כמו מספר הטייסת, מספר סודר, שעת הצילום. גובה, כיוון הטיסה, וכמובן האובייקט שצולם .


הדיווחים המבצעיים הועברו אחת לשבוע למפקדת החזית בנצרת ב  Casa Nuova


להנאתם צילמו גם חלוצות כמו את  רבקה  גפנר מהקואופרציה  אפילו שלא היו לה צמות פשתן ולחיי אפרסק -  נתנו למתיישבים את ההדפס ואת התשלילים שמרו לעצמם.


כשהגיעה הטייסת למקום  דובר על גירוש המתיישבים אבל הושגה פשרה: המתיישבים אולצו לפנות שניים מתוך ארבעת בתי המגורים עבור הקצינים הגרמנים. בשניים האחרים עברו לגור המשפחות המטופלות בילדים, ואילו האחרים עברו לצריפים ולחושות.


המתיישבים חששו ממצב של "בין הפטיש והסדן". חובה כפולה, גם לצבא התורכי וגם לפקידות הגרמנית השכנה; בנוסף ראו את עצמם מטרה להפצצה מצד מטוסי הבריטים, ואכן כבר  בראשית ינואר 1918 תקפו אווירונים בריטים  -שלושים פצצות נחתו על אוהלי טייסת 304 גם אש מקלעים נורתה משמים - אמנם לא היו פגיעות בנפש אבל כל האווירונים והאוהלים נפגעו.


במהרה הסתבר כי טייסת זו סייעה לא במעט לאנשי היישוב - רכשו בכסף טוב את התוצרת החקלאית וכל שצרכו והיה במקום.


"רופא הטייסת  היה ד"ר וולטר טיארי Thierry]]  יליד שטטין וכשהועבר באוגוסט 1918 לבית החולים חיידרפאשא Haydarpasa]]  שבאיסטנבול מילא את מקומו ד"ר קיגלר [Kugler]" השכילנו ד"ר נורברט שוויקה,  ו"סגנו היה ד"ר וולף; יהודי" כתבה לנו צביה וייל ארכיונאית מרחביה.


הם טיפלו במתיישבים שחלו - ממחלות קשות כטיפוס הבהרות או כולירע  ועד מחלות עיניים וזיהומים למיניהם.


ערב יום הכיפורים   שנת תרע"ו נפטר ר' נח זברסקי מדיזנטריה, יהודה לייב גוטמן בעל המאפיה נפטר  בשנת 1917 מהרעלת דם שנגרמה ממסמר חלוד.


מקרי המחלה של קדחת שחור-השתן הלכו והתרבו. אמרו שמקורם בביצות, ובמי הבאר המזוהמים, בתרע"ח נפטרו חברי הקואופרציה  יהושע בלינקא – מקדחת שחור השתן; ושמואל רומרשטיין מהמגיפה העולמית -'שפעת ספרדית'.


"חיילי הצבא התורכי ששרצו במושבה  הם ללא השגחה היגיינית ונושאים טפילי מלריה" הסביר רופא הישוב  ד"ר הלל יפה את ריבוי מקרי הקדחת במקום. החינין שחולק לכל התושבים כל ערב לא עזר הרבה. אמרו כי צמחו דורות מיוחדים של טפילי מלריה המחוסנים נגד החינין.


תמותת הילדים קיבלה צורה איומה. באותו קיץ תרע"ח מתו מבין משפחות עובדי הקואופרציה ארבעה ילדים וכמספר הזה מילדי המושבה.     


בשנת  1919 נפטרו עתי גוטמן אלמנתו של יהודה לייב גוטמן מעולי גלזגו  ובלה זברסקי הבת של נח שהעלה אותה מאוקראינה.


את אנשי הטייסת שנפטרו  קברו בבית העלמין של הצבא הגרמני בנצרת; כצלבים על קברותיהם שמשו מדחפי אווירונים. מעץ.




כשקאימקאם נצרת, צורר היהודים, ציווה להפקיע שלושה צמדי-סוסים שעבדו בשירות הטייסת, הגרמנים דאגו שהסוסים והעגלונים יישארו במרחביה. הגרמנים קנו גם עבור המתיישבים פרדות ועגלה מעודפי הצבא. כשגדודי עבודה התורכיים הכשירו את הדרך למפקדה בנצרת, זו שבאה מג'נין - פועלי הכפייה היו בפיקוח גרמני וכדי להחיש את העבודה -  איסוף אבנים מהשדות והשלכתם על הדרך – תוגברו הפועלים בילדים ערבים מכפרי הסביבה.


שעה שהתורכים באו לחפש נשק אצל המתיישבים, סייעו להם הגרמנים להיחלץ בשלום - החיפוש צולם ותועד על ידי היחידה הבווארית.


כשנחילי הארבה הגיעו פנתה מרים בלומנפלד לידידיה מהיחידה הבאווארית 304 להביא בדחיפות גלילי בד לכיסוי עצי האורן הצעירים. אחד הטייסים  יצא במטוס לחיפה, וחזר כעבור שעתיים עם גלילי הבד. העצים ניצלו.




מספרים כי הגרמנים והמתיישבים ערכו נשפים משותפים – למשל, בחג המולד ובליל סילבסטר – ברפת שהוסבה לשמש כאולם [מלא עד אפס מקום] הוצגה תוכנית עשירה שהוגשה על-ידי בעלי יכולת, "הייתה זאת חגיגה יוצאת מן הכלל. האירועים החשובים בקורות הטייסת תוארו בצורה הומוריסטית".  הייתה גם תזמורת משותפת -  אקורדיאונים, כינורות ותופים  שחברו לגיטרות ולבללייקות.


היו אפילו רינונים על קשרים רומנטיים חשאיים; סיפרו גם על צעירה מקסימה, אמרו שהיא מן הגרים "שבתה את לב כולם וכפי שהופיעה כך נעלמה, אמרו שהלכה לסג'רה".


"רכבנו על חמורי המשק"  סיפר פריץ ברתולד קצין בטייסת. גם שיחקו כדורגל;


קציני הטייסת  שחיפשו דרך להגיע לחיפה בלי תלות ברכבת העמק, ובהיעדר קטרים, מצאו דרך מקורית לבילויים ליליים בעיר הנמל: על המסילה הישרה-כסרגל שבנה מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנרHeinrich August Meißner ומשילדת קרון רכבת משא שקיבלו, התקינו עליה כסאות וקבעו בקידמתה מנוע של מטוס לרבות המדחף שלו, אומרים של 'מרצדס' Mercedes-Benz;  "מנוע מטוס בעל הספק של 160 כ"ס מתוצרת  חברת 'דיימלר –בנץ'  Daimler-Benz שהותקן על קרון"  כתב פול קוטרל בספרו 'ישרו בערבה מסילה'. נתנו לו את השם "אקספרס המרחצאות הפיניקי".  בכיוון מערבה לחיפה "טסו עם הרוח" תפקד תורן ומפרש מתוח עליו, ובשובם מזרחה לעפולה תפקד מנוע האוירון, סיפרו כי היה זה רעיונו של ברוך קטינקא [כך כתב בזכרונותיו] מנהל מחלקת המכונאות של הרכבת החיג'אזית בארץ ישראל.הוא שהמציא עבור הטייסים הצעירים כלי תחבורה חדשני כדי שיוכלו לנסוע לחיפה, להתרועע עם העלמות הצעירות במושבה הגרמנית ולרחוץ בחוף הסמוך, וכך להתגבר על החיים המשעממים בעמדה נידחת זו. ובעזרת רוח העמק הקבועה הגיעו ליעדם, ואם לא היתה רוח בריזה בדרך חזרה 'האוירון-קרון' היה אטרקטציה לילדי חיפה.
לעת ערב התניעו הצעירים וטסו על פסי המסילה לחיפה,  למושבה הגרמנית – מושבה של טמפלרים שוואבים מדרום גרמניה "נווה מדבר בישימון התורכי". הם זכרו לטובה את מלון Pross ומלון אופינגרביקרו את חבריהם המחלימים באכסניית שניידר, שהייתה לבית הבראה לחיילים גרמנים, שתו בירה במרתף ביתם של משפחת וואגנר "בבית המצוי בפינה", קנו אצל משפחת שטרובה Sturve סבון משמן-זית 'הר הכרמל' לחלוצות מרחביה הנאות, ועם שחר חזרו לבסיסם נכונים לעוד יום של טיסות בשמי הארץ. בחיפה דאג להם האינג'ינר תאודור פרנק והקונסול הגרמני פרידריך קלר חילץ אותם מצרות. ספר לנו ד"ר ירון פרי

 אגב - משפחת שטורבה נמנתה עם מספר משפחות האמריקאיות, שרצו לחיות ולמות באווירה שהולידה את הנצרות והגיעו לחיפה. לפרנסתם ייצרו שמן זית אבל גם יצרו שמן קיק לשימוש במנועי מטוסים.


 עם הצטרפות ארצות-הברית למלחמה ממשלת תורכיה גרשה אותם מארץ-ישראל.


במיוחד התיידדו אנשי הטייסת  עם המתיישבים שדיברו גרמנית. הם העדיפו אותם על פני הפלאחים - הם פגשו "נערות יהודיות–גרמניות וורודות-לחיים השבות בעגלות מן הכרם אל הכפר ונותנות קולן בשיר" ולעומתן ראו את שכניהם  - המון כפריים ערבים "אנשים עירומים, עיניים מוכות חולי" כפי שכתב פאלח ראפקי מזכירו הפרטי של המפקד הכל יכול ג'אמאל פשה.  ראו בברברים אלה דוברי שפה גרונית מוזרה שאינם שותים לא יין ולא בירה "הפועל הערבי סוחט את הענבים  והיהודי השמנמן שותה את היין". כתב אותו ראפקי.


בקושי רב עלה בידי המתיישבים היהודים לזרוע את השדות, וכשהגיעה עונת הקציר התחיל גם גזל התבואות מהשדות ואפילו מהגורן. קציר תרע"ח.


האחראי על השמירה בשרות מרחביה היה השומר-הרוכב שלום [זיגפריד] פריץ יליד אוסטריה אשר תפס בקיץ, בתמוז תרע"ח, גנב, שודד ידוע-לשמצה מהכפר סולם תוך כדי מעשה.  הערבי הפעיל כוח, אך קיבל מידי פריץ  כפל מכות. הגנב עשה עצמו כמת, ושלום מיהר לדווח בישוב מחשש כי עומד להתלקח כאן עסק ביש כ'בתקרית מרחביה'  הזכורה לרע.


יצאו האופטמן ואלץ מפקד הטייסת  ואנשיו עם פריץ השומר למקום ההתנגשות – והנה נעלם 'הגנב המת' ואיננו. על פי עצתו של פריץ החליטה הפלוגה ללכת לכפר סולם ולבקשו שם. בשעה מאוחרת בלילה הגיעו אל בית השייח' "כל הכפר עמד על רגליו". הגרמנים דרשו כי יסגירו לידיהם את הגנב הבריון; מאימת הצבא מסרו אנשי הכפר את המבוקש לאנשי הטייסת, אלה העבירוהו לידי הקומנדנט התורכי של פולה, אבל תוך שעות הצליח אותו שודד "בעקב התנאים המקומיים" להשתחרר מידי התורכים ולהימלט.


לאחר תקרית זו התחדדו היחסים בין המתיישבים לבין הכפר סולם. פריץ הועבר למקום אחר מחשש לחייו. לא עבר זמן ונרצח מחליפו שומר שדות מרחביה משה סגלוביץ.


משה בנם של  שרה דבורה ואפרים-הלוי סגלוביץ. נולד בשנת 1896, בעיירה סקידל [Skidal] בפלך גרודנו במערב בילורוס, לשם נמלטה משפחתו מאימי הפרעות שהתחוללו באוקראינה – 'הסופות בנגב'. לפרנסתם עברו לעיר לודז' שבפולין הסמוכה - מרכז תעשיית הטכסטיל מהגדולים בעולם, כך אמרו.


"נולדו להם 11 ילדים" אמר לצמרת שמעון סוטקר אחיינו של משה סגלוביץ


משה התקרב לתנועה הציונית, ובשנת 1912 עלה לארץ-ישראל "נדנד להורים לעלות והקדים את כולם". ראשית דרכו הייתה במושבות יהודה שם עבד כפועל חקלאי בכרמים ובמטעים. כשאר חבריו נדד לאותה מושבה בה מצא עבודה.


כשנשמעה הקריאה "הגלילה" עלה משה למושבות הגליל. שם הצטרף ל'קבוצת הרועים' שבדומה לאגודת 'השומר' ראתה את ייעודה בהכשרת צעירים עברים לתנאי הארץ ולמלא ייעוד לאומי בעבודה ובשמירה.


הקבוצה התארגנה בבית-גן היא קיבלה על עצמה  רעיית עדרים במושבות הגליל התחתון בתנאים שווים לרועים הבדואים.  ניגנו בכינורות, רעו ורעבו; "משוגעים, אבל בחורים טובים" אמרו האיכרים. משה מצא שם טיפוסים כלבבו ושותפים לרעיונותיו והיה לאחד מהם - רעה את עדרי האיכרים בבית-גן, כנרת ומצפה. היה מהמעטים שעלו לגליל העליון; אומרים שלטלחה-טיון. ידוע בדיבורו הפשוט, בנאמנותו למטרה ובאומץ ליבו עובד צנוע ובלבו האהבה הגדולה לקנייני ישראל ונחלתו".




במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצביא התורכי ג'מאל פחה, תכנן לתקוף את תעלת סואץ ליווה משה עגלות וסוסים של האיכרים, שהוחרמו על-ידי הצבא התורכי. עד שאסרוהו עם עוד חברי 'השומר' ושלחוהו לעבוד בצבא בטול-כרם ל'טבור אל-עמליה' [גדודי עבודה].  החיים במסגרת הצבא לא היו לרוחו ובהזדמנות הראשונה "העמיד את נפשו בסכנה" וערק מהצבא. הוא הגיע למרחביה ונתקבל שם כשומר-רוכב; דמותו של מאיר'קה חזנוביץ עמדה לו למופת.




אותו שודד בריון יחד עם שודדים מערביי הסביבה, החליטו לטמון לו פח. אור ליום י' בתמוז תרע"ח [20.6.1918], בשדות הפלחה של מרחביה ליד דרך עפולה – נצרת משה עם שומר נוסף ישראל רידר, רכבו על סוסיהם סביב גבולות אדמת מרחביה שמעו רעש חשוד מן התעלה. על שאלתו של משה "מן הדא?" ["מי זה?"] נענה במטר יריות סוסתו נפצעה קשה וסוסת חברו נהרגה.


שניהם קמו על רגליהם והחלו לרדוף אחרי המתנפלים סגלוביץ נפצע מיד בכדור; גם ובהיותו פצוע רץ עוד כמאתיים צעדים בהסתערו עם חברו על התוקפים. כדור שפגע בפניו הכריעו ארצה. "נפל אחד השומרים חלל" כתבו בעיתון 'המצפה' ה' אלול תרע"ח 13.8.1918.


"השומר שני נפצע קשה ברגלו וסוסתו הומתה" כתבו בעיתון 'הצפירה', כ"ג מנחם אב תרע"ח.


"ביום רביעי ט' תמוז תרע"ח בלילה בשעה אחת אחר חצות התנפלו רוצחים על שומרי השדות במרחביה – הרגו את סיגלויץ ופצעו את סוסתו פצעו את רדר והרגו את סוסתו" כתבה על פתק אסתר בקר מ'השומר'.


האופטמן ואלץ שמע את היריות "בשקיעת הלבנה בחצי הלילה" העלה אחדים מאנשיו ומהמתיישבים על מכונית הטייסת  ונסעו למקום. משה נמצא מת בשדה "בין התבואות" שכוב על הארץ וידו על הדק הרובה כמתכונן לירות.


"חבריו מצאוהו לאור הלבנה והביאוהו למרחביה וקברוהו בה" כתב אליעזר פולסקין-יערי בספרו 'חולמים ולוחמים'.


"כל אחד מאתנו זוכר את הנשמה הצעירה והעליזה, שחייה נפסקו בזמן פריחתה" הספידוהו חבריו ליד הבור פתוח בית העלמין של מרחביה.


את ישראל רידר הפצוע  העבירו לבית החולים הצבאי הגרמני בנצרת, ואת החבר משה רדנר הושיבו בקרבתו לדאוג לצרכיו.


הקומנדנט התורכי לא הצליח למצוא את האשמים. אמנם, פלוגת שוטרים תורכיים נכנסו לכפר סולם כך אומרים, ותפסו את החשוד ברצח אך הוא נמלט מידם.


ואז החליט מפקד הטייסת ואלץ, להתערב בפרשה -  ביום שישי קרא למזכיר הקואופרציה יוסף רבינוביץ ולבעל החווה הגדולה מר אליהו בלומנפלד והודיעם כי לא יוכל לשאת במנוחה את הרצח הזה, "לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אמצא את הערבי אשר נמסר בזמנו לידי הרשות התורכית ונמלט מידה-  אני מודיע לכם, כי מחר בבקר אני ואנשי פלוגתי נעלה על הכפר סולם. הודיעו לבני מושבתכם, כי ישבו שלווים ובוטחים ולא יבהלו".


למחרת היום, בשבת בבוקר השכם -  הוקף הכפר סולם על ידי אנשי צבא גרמנים מזוינים במכונות-יריה. מעל לכפר זימזמו אווירונים. ואלץ אסף את זקני הכפר ודרש מהם כי יסגירו לידיו את הפושע אשר נמסר בשעתו לרשות התורכית ונמלט ממנה. הוא נתן להם ארכה רגעים מספר והזהירם, כי מקץ הזמן הקבוע ירעיש את הכפר. ליתר תוקף נזרקה פצצה לא הרחק מהכפר. "אנשי הכפר נבהלו מאד והוציאו את השודד מתוך חבית קמח ומסרוהו לידי הפלוגה. המעשה הטיל אימה על הכפרים הסמוכים והם חדלו להציק לנו" כתב לימים יוסף רבינוביץ.


השודד הבריון  נמסר על ידי הגרמנים לרשות התורכית בנצרת מתוך אזהרה חמורה שישמרו עליו עד המשפט.


המתיישבים עמדו להגיש תלונה לרשות התורכית על הנאסר. אך כשנגשו לפעולה היו חסרי כל עזרה והדרכה במבוכי משפט העות'מאני.


קלוואריסקי פקידה הבכיר של יק"א אמנם בא למרחביה לנחם את החברים בצרתם ולעודדם,  אך לא יותר מכך.

"רצח סגלוביץ היה מעשה "ג'ום" [נקמה], הערבים תכננו לפגוע בפריץ, שהרג אחד מהם, אבל סגלוביץ החליף אותו בלילה ההוא, במקרה" העיד לימים אלכסנדר צלאל [את"ה , תיק 20.18].


סוף דבר


ב  19 בספטמבר 1918 תקפו אווירונים בריטים את השדה והמאהל של הטייסת "אחד המטוסים התוקפים הופל". אחרי הצהרים הגיעה הידיעה על התקדמותם של הפרשים האוסטרלים - ניתנה פקודה לפנות במהירות את השדה. חלק ניכר מן הציוד הועמס במשך הלילה על קרונות רכבת [כולל תשלילי הזכוכית היקרים] ואלה יצאו בארבע בבוקר לעבר צמח, חלק מהמטוסים הוטס גם הוא לצמח.


וכך תמו עשרת חודשי הטייסת במקום; עם בוקר [20.9.1918] הגיעו פרשי האוסטרלים למרחביה ותפסו ארבעה מטוסים שעוד חנו על הקרקע ו-20 מאנשי הטייסת, כולל מפקד הטייסת ואלץ שהיה בחצר מרחביה. יש אומרים בבית בלומנפלד.


כבר בצהרי אותו יום שימש שדה התעופה הגרמני את המטוסים הבריטיים, שהועברו לכאן מג'נין. הפרשים האוסטרלים דהרו הלאה. חיילים הודים נכנסו לחצר - ריכזו את כל הגברים והובילום כשבויים לפולה תחת משמר כבד; חשדו כי גרמנים הם.


ערביי הסביבה היו חופשיים  - בזזו גם את המחסנים העזובים של הצבא הגרמני.


לאחר סיום המלחמה אנשי הטייסת ששהו במחנה מעצר בתורכיה חזרו לגרמניה, באוניה 'אסגארד'.


קשיי מלחמת-העולם הראשונה חיסלו את ניסיון הקואופרציה. היישוב במרחביה התפרק, ועל אדמתו התיישבו בשנות ה-  20' קבוצות שיתופיות זמניות.


בשנת 1924, במקומה של שכונת המגורים של בעלי הקרקעות הפרטיים  הוקם על ידי תנועת המושבים המושב מרחביה.


בשנת 1929 עלה למקום גרעין שהקים את קיבוץ 'השומר הצעיר' מרחביה.




 האדריכל אלכסנדר ברוואלד גויס במלחמת העולם הראשונה לחיל הים הגרמני ושירת בצי הצוללות. עלה לארץ בשנת 1925 ונפטר כעבור חמש שנים. נקבר בהר הזיתים.


שלמה דיק נפטר מסרטן ב-1944, בגרנובל שבצרפת.


אליהו בלומנפלד נקבר במרחביה.


בית קמינסקי נמכר בשנת 1917 לדב קלימקר, אבא של רחל שוורץ אמם של רות דיין וראומה ויצמן. הבית עבר גלגולים רבים: תחנת משטרה, בית ספר, מזכירות המושב ולבסוף  - נהרס.


ישראל רידר היה לאיכר בכפר יחזקאל.


משה רדנר - היה לאיכר בבלפוריה


משה סגלוביץ הובא לקבורות בבית-הקברות במרחביה. השאיר אחריו הורים שרה דבורה ואפרים הלוי. שלושה אחים: יוסף [1904], ברוך [1909], מנחם מנדל וארבע אחיות: רחל [1895] לימים סוטקר, חסידה פרומה [1906] לימים רובינשטיין.  הנקה  לימים בן דוב, ומלכה לימים רוזנטל.


"הייתה גם בת בכורה - שמה לא ידוע. מרוסיה נסעה לארצות-הברית. הנכד שלה הוא הסנטור ליברמן שהיה סגן הנשיא קלינטון" סיפר שמעון סוטקר מראשון-לציון.


משפחת סגלוביץ עלו ארצה אחרי הרצח. לא יחד - למשל רחל ובעלה הצלם אהרן סוטקר עלו בשנת  1924  המומר העשיר שלמה פיינגולד הידוע, שחזר מגלותו במצרים, שהיה קרוב משפחתם [אומרים כי אחותו פרומה חסידה נישאה לדודו של משה - לטוביה סגלוביץ אחי אביו אפרים סגלוביץ]. דאג להם; פיינגולד, כך אומרים - סידר להם עבודה רובם אמנם בתל אביב אך גם בבית מלון בטבריה שם עבד יוסף האח של משה עם אשתו צילה,  ובבית פיינגולד בירושלים, ברחוב יפו ליד שכונת 'נחלת שבעה' זה אשר נרכש בשנת 1921 על ידי נוצרייה אמריקאית עשירה, בשם ויניפרד ווטרס גטלינג, ונודע כ"בית גטלינג".


בשנות ה-40'   על גבעה בין חצר תל-חי לקיבוץ כפר-גלעדי בסמוך לאנדרטת ה'אריה השואג' הוקם ביוזמת נחום הורביץ חבר 'השומר' ואיש כפר-גלעדי, בית-הקברות של חברי 'השומר' אליו נאספו רבים מחברי 'השומר' שקברותיהם היו פזורים בכל הארץ, ומצבה אחידה הושמה לכל אחד מהם, את יחזקאל ניסנוב העבירו מיבנאל ואת מאיר'קה חזנוביץ',  ליאון  מירטנבוים ואת משה סגלוביץ העבירו ממרחביה.. יוחנן רזניק נשאר במרחביה.








קברות 'השומר' בכפר-גלעדי




טכסט:


חבר השומר

משה סגלוביץ

תרנ'ז ו' תמוז תרע'ח

1896 - 1917






סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.


עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.


צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.





יום שישי, 1 בפברואר 2013

מיכאל עדין נורה בגבו על ידי מתנקש ערבי 
                                ו'משפט השמונה'

26.7.1939 מנחמיה
בית העלמין מנחמיה




טכסט
פ' נ'
בעלי ואבינו הקדוש

מיכאל עדין

בן שלמה ז"ל

נפל חלל בשנת הל'ט לחייו
במאורעות הדמים
נפ' י' מנחם אב תרצ'ט
תנצב"ה

בשלהי המאורעות נפל דבר במושבה, שוב נגבה ממנחמיה מחיר דמים כבד. מיכאל עדין בן ה- 39, חבר 'תמורה' ואיכר במנחמיה, נרצח מן המארב בעת חריש  בפרדסו על גדת הירדן בי' באב תרצ"ט [29 ביולי 1939]. כדור בודד פגע בו. בו ביום נרצחו שלושה ערבים מן הכפר עבדיה בקרבת מקום הירצחו של מיכאל עדין. בתגובה ובעקבות הלשנתם של אנשי עבודיה נעצרו שמונה אנשים, מהם מוכרים היטב באזור, ואחרים, שסיירו באותו פרק זמן בגזרת מנחמיה: אברהם דסקל, מוח'תאר נהריים, מקס פורטמן, אברהם כץ, גיורא שיננסקי [שנאן], אברהם הירשברג מפקח הנוטרים באזור טבריה, דוד שאלתיאל, בצלאל מראד ונחום קרמר-שדמי, איש מנחמיה ומפקד בכיר בארגון 'ההגנה.' ב- 29 באוגוסט 1939 הועמדו השמונה לדין באשמת יריות בשלושה ערבים. כבר בתחילת הדיון המשפטי זוכו הירשברג ומראד ובעקבותיהם [ב- 14 בספטמבר 1939, ערב ראש-השנה] גם ששת הנאשמים האחרים. התברר כי כל העדויות שהוצגו כנגדם במהלך המשפט היו מבוימות.
["מנחמיה – מלחמיה", יואב רגב, עמ'   142].

מיכאל עדין בן רבקה ושלמה. נולד בשנת תרס"א -1901 [יש האומרים בשנת 1897] בגרודנה, פולין [היום בתחומי בלארוס]. שם למד בבית הספר היסודי ובגימנסיה. בשנת 1919  [יש המציינים וכנראה צודקים, כי היה זה בשנת 1912] עלה לארץ-ישראל  ועבד במושבות יהודה. 

בדרך בין הגדוד העברי ל'השומר'
מיכאל עדין היה בקבוצת ה'בשקירים'  שעבדו בכביש צמח-טבריה, ונמנה עם יוצאי 'הגדוד-העברי'.
 למה 'בשקירים'? ובכן לארץ הגיעו סיפורים על תלאות מלחמת האזרחים ברוסיה ועלה גם שמם של הבשקירים הפרועים - טטרים-קוזאקים, שמילאו תפקיד לא קטן במלחמה זו בהרי אוראל שלהם;   מישהו מליצני 'הגדוד' קרא בשם זה את בני החבורה אליה השתייך מיכאל עדין.–הייתה זו קבוצה שכללה 8 חברי 'השומר'  "בחורים נועזים המוכנים היו לכל מעשה מסוכן שהצטרפו ל'גדוד העברי' אחרי כיבוש הגליל בידי הבריטים במטרה לצבור נשק ולהבריחו לישובים ובהזדמנות חגיגית זו גם להגן על ישובים יהודים "אשר שיוועו לעזרה" כולל "הסתלקות זמנית מהגדוד"  מצוידים בנשק בריטי - ואם צריך גם להפעילו, ולא תמיד רק להפחדה.
את מעשיהם עשו בחשאי כמיטב מסורת  הקונספירציה ואי- אמון כלפי "השלטון הזר" מורשת 'השומר' . בין חברי הקבוצה היה גם שמואל'יק הפטר היוזם, וגרשון  פליישר מן 'הרועים'  ששבו מכלא דמשק התורכי.
בעקבות סדרת  ארועי דמים בגליל העליון נפילת חמארה [ינואר 1920] ותל-חי [מרס 1920] הם ערקו מ'הגדוד העברי' והצטרפו אל  'גדוד העבודה' שהוקם על ידי יצחק שדה [לנדוברג], ישראל שוחט ויהודה אלמוג [קופילביץ] בקיץ     תר"פ  - י"א אלול, 25 באוגוסט 1920 במחנה העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח–"תחת כיפת השמים בקרבת המקום בו מוצבים אוהלי פועלי הכביש, על כתף הר הצופה על חמי-טבריה ועל ים-כינרת"; 'גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור' קראו לו – באותה אזכרה ענקית "ליוסף וחבריו שנפלו על משמרתם חצי שנה קודם לכן".
"השירה הרעננה וקול ריקודי ההורה [אמרו שזה טוב נגד הקדחת, הריקודים כמובן] לאור המדורה והירח נמשכו במשך כל הלילה". לימים נגד עינא-בישא השמיטו מן השם את המילה 'ההגנה'.
ב'גדוד העברי' כך אומרים  פגש מיכאל בין שאר חברי 'השומר' את  יגאל מרדכי [אליוביץ]  אשר  סיפר לו על כרכור: על אדמות שנרכשו על ידי ההסתדרות הציונית   ממוסטפא חפיז פאשה  מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה ושהוא נשלח לשמור עליהן, לאחר שישב בכלא בעוון הריגת בן שייח'  בשדות מרחביה;  ומשהתפזרו סוללי הכביש והתחדשה הפעילות של 'אחוזת לונדון';  כלומר החברה – אותה קבוצת ציונים מלונדון  - מינו את ישראל עוזרמן, להקים להם בית בכרכור ושלחו אותו ארצה,  היה מיכאל עדין בין המייסדים-הפועלים מקבוצת 'השומר'  שם גם משה פרוז'ינין  מקבוצת הפלחה - זה מ'הגדוד-העברי' שהיה לשוטר-רוכב במשטרה הבריטית, זה שהתחתן עם רחל זילברשטיין שבאה ממרחביה – זה שהערבים ירו בו למוות ליד הכפר צ'רקס בדרך מחדרה לכרכור שם שמר. קברו אותו בזיכרון-יעקב. היא התחתנה שנית ונסעה לאמריקה.
מיכאל נשא לאישה בת מבנות ראש-פינה את מנוחה קלר, - בת-הזקונים של ה'קלרים' - שרה ואהרון  ובסתיו תרפ"א [סוף שנת 1920] . יחד עם  'קבוצת הבשקירים', אותה חבורה מה'גדוד העברי', הלכו להתיישב על קרקע בבעלות  פיק"א [ : Palestine Jewish Colonization Association  PICA  'חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל' שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'ימס דה רוטשילד  במקומה של יק"א].  
חברי הקבוצה התגוררו במנחמיה מספר חודשים עד אשר הוכשרו עבורם מקומות  ליד ג'סר אל מג'אמע, או בשמו העברי 'גשר הנחלים', שמקומו מדרום למפגשם של הירדן והירמוך.
 הממשלה הבריטית  הצרה את צעדיהם בטענה שהאדמות הינן אדמות 'ג'יפטליק' כלומר הקרקעות רשומות על שמו של הסולטאן התורכי ואינן ניתנות למכירה, וגם פיק"א לא סייעה בידם. ניסיון ההתיישבות [על אדמות קיבוץ גשר כיום]  נכשל ומרביתם עזבו.
יש אומרים כי "השניים עזבו את הקבוצה ועברו לחיפה שם עבד עדין בחברת חשמל.

מחניים
מנוחה ומיכאל עדין עברו להתיישב במחניים שליד משמר-הירדן  - במקומם של קבוצת 'טל-טברסקי' קבוצת פועלים מ'פועלי-ציון'  שהשאירו אחריהם [ללא מצבה] את קברה של נחמה ריז'יק שבאה מרחובות ושל הקשיש מיכל הלפרין החולם-לוחם האגדי, שעבד במקום ונפטר בבית החולים בצפת,;  את יהודה פרידלנדר - 'הרועה' - השומר-רוכב, שנהרג מבעיטת פרד במושבה יסוד-המעלה הסמוכה  - קברו לבקשתו לידו.
שם גם חברי 'השומר' ויוצאי 'הגדוד-העברי'  כמו הרועה ברוך גולדשטיין, גם לאה שטנובסקי הגיעה, נישאה לו והייתה לחובשת-אחות מוסמכת במקום. היא נפטרה בלידתה ונטמנה באדמת המקום. ד"ר גרייזי הפמיניסטית באה אחר-כך.
בשבתות התאספו ודנו על צורת חייהם להבא - איזה מושב יהיו? מצב הביטחון  באזור לא יציב, אפילו שיירת הנציב העליון, שנסע לראות את תוואי גבול הצפון החדש במטולה, הותקפה על ידי כנופיית דרוזים - שלושה שוטרים בריטיים נהרגו.
לאחר סבל רב גם ניסיון ההתיישבות הזה נכשל;

מנחמיה
 מיכאל, שהיה כבר בעל משק פרות  היה מאחרוני העוזבים את מחניים,  הוא  עקר לאחר 4 שנים במקום, עם משפחתו - אשתו מנוחה ושלושת ילדיהם: עודדה [1924], יוסי [1926]שנכה היה , ואריה [1928]  הוא ייקה ,למושבה מנחמיה - אומרים כי ויקטור כהן מנהל פיק"א הוא, שהחליט להעבירו למנחמיה יחד עם תשעה מתיישבים נוספים, פועלים ותיקים במושבות פיק"א וחברי קיבוץ, שהיו כבני שלושים ובעלי משפחות; קבוצה שכונתה 'עשרת בני איכרים'.
המושבה מנחמיה נקראה על שם אביו של הנציב העליון הרברט סמואל ], מושבה קטנה בדרום עמק הירדן שנוסדה בשנת 1901  רחוב ראשי אחד ;  תריסר איכרים גרו בצדו הצפוני ואילו עשרה גרו בצדו הדרומי כאשר בצד זה, בתווך,  בנין ציבורי ובו חנות ותחנת הנוטרים  ואילו בקצהו המזרחי בית הוועד,  בית הספר ו'המקווה' – בית המרחץ היו  במזרח, ושמה היה מלחמיה על-שם ואדי מאלח הסמוך.
גרשון ויניק ואשתו לאה שהגיעו מהמושבה כנרת גרו בבית הראשון שבשכונה הדרומית, לידם, יוסף ליכטנשטיין בנו של האיכר צבי ליכטנשטיין ממייסדי מלחמיה. עם אשתו ירדנה קרניאל, בת של מייסדי המקום,  מיכאל שליטא הנשוי לחנה הרשקוביץ מבית בוקששטר, מכפר תבור שהגיעו מסג'רה שם עבד במשתלות פיק"א, והביא למלחמיה את עצי האשכוליות.
משה רזזנצוויג נשוי לטובה ממטולה בנו של מייסד מלחמיה דוד רוזנצוויג , ובשוליים  - זלמן כץ הטרקטוריסט שבא מסג'רה נשוי  לבת המושבה  יהודית זליקוביץ  בתם של אסתר רבקה ואפרים פישל  מאיכרי המקום הראשונים והיא אחותו של יוסף זליקוביץ.   ואילו בשכונה הצפונית - הראשון מצד הרחוב הראשי היה פנחס צוויק נשוי ללאה שהגיעו מגשר. לידם, נחום קרמר [שדמי] ואשתו שושנה שהיו קודם להתאכרותם במקום פועלים בחוות ביתניה הסמוכה,  שמעון רוזנפלד יליד ראש-פינה, בנם של שלמה-יצחק ושושנה, מראשוני המושבה ואשתו רבקה - בתם של מאשה וברוך פנטורין, גם הם איכרי המושבה , משה בן-צבי נשוי לרזי כהן-צדק מבני-ברק, פועל ותיק מיבניא; כשהקיצוני בשכונה מיכאל עדין עם מנוחה אשתו ושלושת ילדיהם.
עם התיישבות 'החדשים' כפי שקראו להם,  בשנת 1931 הורחבה המושבה מנחמיה - כל משפחה מ'עשרת בני איכרים'  קיבלה מפיק"א 120 דונם, מהם כארבעה-עשר דונם שלחין, רפת, לול, פרידה ועגלה.
 עשרת בתיהם נבנו באגפו המזרחי של 'הרחוב העליון'. - חמישה בתים נבנו ב'שכונה הצפונית' [מצפון לרחוב המייסדים כיום], וחמישה בתים ב'שכונה הדרומית'. היו אלה בתי בטון מזוין -. חמישים וארבעה מטרים מרובעים שטחם, [השירותים נמצאו בחוץ, בחצר].  בגבולם המזרחי לא נבנתה 'חומת חצרות'.
הם הקימו את קואופרטיב 'תמורה'; אומרים כי היה זה הארגון הראשון בארץ לפלחה משותפת –'אגודה קואופרטיבית לתוצרת והשברה של העובדים במנחמיה בע"מ' קראו לו.
בנו מחסן לריכוז התוצרת החקלאית, מכון הרבעה, וגם חלק מן המיכון החקלאי שקיבלו מפיק"א הכניסו לקואופרטיב
"עם יסוד הקואופרטיב נוצר חוג מרכזי צר, שכלל אותנו כלומר אותי ואת יהודית, קרמר ושושנה אשתו, מיכאל שליטא ואשתו חנה ומיכאל עדין ומנוחה אשתו, אשר נהגנו להיפגש בערבים על מנת לדון ולסקור את מהלך חיינו החדשים במשותף. על פי רוב היינו נפגשים בערב אצל קרמר בביתו. שם היינו מבלים כמה שעות הערב בשיחות על כל מיני נושאים ודנים בכל מיני בעיות משקיות וחברתיות וגם בנושאי החינוך והנהלת המושבה הכלליים" סיפר זלמן כץ בזיכרונותיו.
"תמורה" התקיימה כאגודה כארבע שנים, ועם פירוקה הפך כל אחד מחבריה לאיכר עצמאי.
המאורעות [ 1936 – 1939]. פרצו. יריות נורו על המושבה וגבריה יצאו לשמירה  - להגן על התושבים, המשקים והגידולים בשדות.
אנשי הכנופיות הערביות פקדו את החלקות הנטועות, עקרו עצי פרי ו"מחבלים בכל אשר ידם הרשעה הגיעה אליו", הם ארבו לאיכרים.
אב תרצ"ט. מנחמיה שקטה מהתנפלויות ומאורעות-דמים זה שלושה חדשים - אומרים כי איומיו של יוסף זליקוביץ  הטילו חיתתם על ערביי הסביבה שכתושבי המושבה פחדו להסתכסך איתו, בהודיעו כי אם ייפגע מישהו מאיכרי המושבה הם ישלמו על כך פי שלוש – ואת נדרו קיים.
כשארע מקרה רצח האיכר מיכאל עדין, למשפחת עדין מלאו כ-  8 שנים במנחמיה.
"לא היה פועל חרוץ, אחראי ומסור ממנו, והספק העבודה שלו היה כשל שני אנשים".כתב שלמה יצחק רוזנפלד ממייסדי המושבה.
עדין שמע על רציחתם של חיים גרבובסקי ובנו מנחם במשמר-הירדן בלכתם לשאוב מים מהנהר - הרי מנוחה אשתו ורבקה אשת חיים ידידות נעורים היו  - גדלו בבתים שכנים בראש-פינה ש"רק משוכת צבר הפרידה ביניהם" שמע ויצא עם רובהו לעבד את פרדסו שעל גדות אותו הנהר.
ימים מועטים לאחר מכן- ביום רביעי, 26 ביולי 1939, י' באב  - סמוך לשעה תשע בבוקר, יצא האיכר מיכאל עדין, לחרוש ולהשקות את פרדסו, שהיה מרוחק כ-  600 מטר מביתו, במורד, על חוף  הירדן, ורובהו על כתפו. כמנהגו בכל יום צריך היה לחזור בשעות הצהרים לביתו. משבושש לחזור, שלחה מנוחה, אשתו המודאגת, את צעיר הבנים את אריה - לברר אצל מפקד הנוטרים, [אומרים כי היה זה טוביה קסל לימים בעלה של הבת- עודדה עדין]  - אם ידוע לו דבר מה כי בעלה עדיין לא חזר לביתו,לצהריים, כפי שנהג מדי יום.   "טוביה ירד לחפש את עדין בעצמו. הוא תיאם עם הנוטרים שבמידה ויזדקק לעזרה – הוא יירה מספר יריות באוויר" אמר אפרים.
את גופת מיכאל מצאו בתוך הפרדס שלו ליד מטע עצי האשכוליות הצעיר, לא הרחק מזוג הפרידות הרתומות למחרשה,  כדור בודד פגע בו. הנוטרים ירו מייד באוויר 4 יריות כדי להזעיק תגבורת מהמושבה;  "מצאנוהו שוכב על גבו ופניו אל השמש" סיפרו החשים למקום.
עדין נרצח בכדור שחדר לגבו, והכדור יצא דרך החזה. הוא הותקף מהמארב, מטווח קצר, רק נשקו נלקח ממנו.
האיכר  שלמה זלמן רוזנפלד הורה, שלא ייגשו קרוב להרוג, שלא לטשטש את עקבות הרוצח, וקראו לרוקח-חובש-רופא המקום למאכס  גליות לאשר את המוות.
מפקד משטרת הנוטרים במושבה  מיהר להודיע על האסון - . תחילה טלפן לז'ורה, הוא גיורא שנאן [גיאורג שוניאנסקי] מפקד הגוש, שהיה בזמן בחינות בקורס למפקדי היחידה המגויסת, אחר כך למשטרת צמח שהעבירה את הידיעה למשטרה בטבריה. ז'ורה , איש קיבוץ אפיקים ומפקד גוש עמק-הירדן מטעם 'ההגנה', הוא שהודיע למפקדת 'ההגנה' ולמפקד הגליל לנחום קרמר במשרדו בטבריה, שתפקידו הרשמי היה יושב-ראש חברת 'כופר-הישוב' בגליל  - אותה קרן שהוקמה על ידי 'הוועד הלאומי' למימון הוצאות הביטחון של היישוב בימי המאורעות.
סוכם כי נחום קרמר יעבור דרך קיבוץ אפיקים ויאסוף את ז'ורה ומשם ייסעו למנחמיה; מאחר ולקרמר לא היה רישיון נהיגה נהג במכונית סגנו דוד שאלתיאל ה'ייקה' הספרדי מהאמבורג, איש המודיעין שהוחזר ממסע רכש באירופה לאחר שנעצר למספר חודשים  על ידי הנאצים  בדאכאו ובוכנוואלד ונשלח לגליל. לפני שיצאו לדרך, הודיע קרמר על הרצח לטברייני אברהם הירשברג, איש הסוכנות היהודית, שהיה קצין הקשר עם השלטונות לענייני נוטרות.
בדרכם למנחמיה, התעכבו קרמר ושאלתיאל במושבה כינרת, שם הודיעו ליוסף רוכל [אבידר] שנטל את הפיקוד על הקורס  - קורס מפקדי המחלקות הראשון של 'ההגנה' -  כדי ש 40 החניכים על נשקם, לא ילכדו בידי כוחות צבא ומשטרה בריטים, שיוחשו לאזור בעקבות רצח האיכר במנחמיה.
 אברהם דסקל, המוח'תאר ומנהל תחנת הכוח של חברת החשמל בנהריים, קיבל הודעה טלפונית על רצח  עדין בשעה ארבע אחרי הצהרים מגיסו זרובבל פרשיץ תושב מנחמיה. הוא הורה לאברהם כץ ומקס פוטרמן, שני שומרים בתחנת הכוח, לקחת רובים במחסן הנשק, ולהילוות אליו; מיהר להגיע למושבה.
המשטרה הגיעה מתחנת משטרת צמח באוטו משוריין קצין אנגלי, סגן-קצין סרג'נט ערבי מלווים בשוטרים אנגליים ובתוכם שוטר יהודי - המתרגם. כלבי גישוש לא היו איתם – הקצינים שבאו עם אנשיהם מטבריה אמרו כי אין טעם בכלבים לאחר שלא נמצא במקום שום חפץ שהרוצח נגע בו  - גם תרמיל הכדור לא נמצא. רק לאחר שערכו  - שוטר וסרג'אנט בריטיים ממשטרת טבריה  - את בדיקותיהם וחקירותיהם ורשמו -   אפשרו לאנשי המושבה לקחת משם את גופת הנרצח. הגופה הועברה למושבה לחדר הטלפון בבית הועד.ליד  גופתו של עדין הונחו עפר ספוגים בדמו, שאספו אותם כדי לקבור אותם יחד עם הגופה על בגדיה..
"ערבי אחד ירד מההרים על סוס והרגו:" סיפר יצחקי גל מאפיקים.
"הרג אותו סתם עלוב אחד שחשק ברובה" אמר חיימק'ה לבקוב.
"רוצחו של עדין הינו: ספר עלי עבול. הוא הרג את עדין ממנחמיה"  מצאתי כתוב ב'ארכיון תולדות ההגנה' [תיק ה105/1]
" הרוצח היה בחור צעיר, לא שווה גרוש. בן עבודייה. נעלם אחרי הרצח. אולי ברח לירדן. זה לא היה בעייה לעבור". סיפר לי בנו - יוסי עדין בביתו שבמשמר-השבעה.
"לימים, יוסף פיין מדגניה איתר בעבודייה את מי שרצח את האיכר עדין. אמר לזליקוביץ': תביא לי אותו". זה רכב ונכנס לכפר עבודייה. הגיע לבית של הרוצח, שם לו את הרובה בפרצוף ואמר לו: 'תחזיק ברסן של הסוס ולך לפני'. אמר לו: 'אבל אני יחף, תן לנעול נעליים' אמר לו: 'לא צריך, תחזיק ונלך'. וכך הלכו עד לדגניה. יותר לא ראו אותו, את הערבי". סיפר לי 'אומיה' הוא נחום שפריר [שיפריס]  בחצר ביתו שבנהלל. גרסה אחרת טוענת כי הם היו שניים -  ירמיהו רוזנצווייג  שהתלווה ליוסף זליקוביץ'.
ובלי קונספירציה אי-אפשר:
 "את מיכאל עדין רצח יוסף זליקוביץ -  סיפר הנין  יריב עדין ששמע מסבו יוסף בנו של מיכאל  - זליקוביץ חשק במנוחה ואיים על מיכאל כמה פעמים; אם לא היו לך שלושה ילדים הייתי חומד את אשתך. וכשזליקוביץ רוצה גם יורה".
ונכדה של מיכאל עדין  כותבת להד"ם, "גדלתי על הסיפור. מעולם ולו פעם אחת לא שמעתי את הגירסה שזליקוביץ חפץ בסבתי מנוחה. מעולם לא הוזכר הדבר לא מפי אימי ולא מפי אבי" . 

ויש אומרים כי מיכאל ראה את רצח הערבים על-ידי זליקוביץ ולכן חוסל.

יש אומרים כי גרם לכך סכסוך מתמשך בין זליקוביץ ומיכאל עדין, עדין היה בצד של רוזנפלד האמיד וחבר בוועד   הרי יוסף זליקוביץ השתייך לארבע המשפחות הראשונות במושבה – ארבעה חברים עוד מספסל הלימודים של ה"ארבייטר שוללע" בזכרון-יעקב: האחים מרקו ופישל זליקוביץ, יהושע רוזנצוויג וצבי ליכטנשטיין. 
והנימוקים:
 הטווח הקרוב מאד של הירי  - הרי לא ייתכן שאיש החורש לבד בפרדס לא ישמע חשוד שמתקרב אליו, ועוד על סוס, וירי מהגב מטווח קרוב?!
.הסמיכות בזמנים בין רצח עדין לרצח שלושת הערבים  - אריה הבן, שהלך לחפש את אביו, משזה בושש לחזור בצהרי היום כמעט ולא הספיק לספר לאיש על האסון וכבר זליקוביץ אץ לנקום? והרי הכול נראה מתוכנן.
מדוע זליקוביץ נקם פעמיים - פעם בשלושת עובדי התברואה ואחר-כך ברוצח עצמו?.
ומה עם הכדור של רצח עדין ? אותו כדור שלא נמצא....
אבל נחזור לסיפור המקובל:
מעשה הרצח נודע בסביבה, הכול שבתו מעבודה והתגודדו חבורות, חבורות במקום הרצח, בפתח בית משפחת עדין וליד בית המוח'תאר, למושבה נהרו מכירים וחברים מכל הישובים, "זעקות השבר של מנוחה, רעייתו של עדין ושל ילדיהם – המסו גם את הלבבות הקשוחים ביותר". נכתב בספר "אנשי התלם הארוך",  בעריכת זאבה זבידוב.
 אברהם דסקל, ששימש גם מוכתאר נהריים הגיע עם שני השומרים החמושים ברובים - מקס פורטמן צעיר בן 26 ואברהם כץ ממנחמיה [אמרו כי הוא אחיו של האיכר אריה-צבי כץ, שנרצח כעגלון בעגלה האחרונה, שיצאה עם משפחות המפונים ממלחמיה ליבנאל בזמן התקפת ערביי עבר-הירדן על המושבה  באפריל 1920]; "אברהם היה הנהג של פנחס רוטנברג"  סיפרה לי בתל אביב שושנה בסרגליק  לבית כץ;  בא גם  אברהם הירשברג - קצין הקשר בין הסוכנות היהודית לבין השלטונות בענייני  נוטרות – נהג המונית שהביאו היה גלאל  [בצלאל] מוראד, נהג מונית ממוצא ספרדי מטבריה.
אנשי 'ההגנה' - מפקד הגוש ז'ורה ומפקד המחוז הצפוני נחום קרמר [שדמי] עם 'נהגו' דויד שאלתיאל, נפגשו בראש הגבעה ליד גשר דלהמייה הסמוך לכניסה למושבה – זה שהוקם מתרומת הנציב העליון הרברט סמואל וחיבר את שתי גדות הירדן  - הם נפגשו עם אברהם דסקל ושני מלוויו שכבר ביקרו אצל משפחת הנרצח; עצרו את מכוניותיהם והחליפו ביניהם דברים על האירוע הקשה. דסקל סיפר שתיחקר את השומר בסכר, אבל הלה טען שאינו יודע דבר. עודם עומדים ומשוחחים, ולמקום הגיע  ממנחמיה אברהם הירשברג במונית.
מעבר הנהר, עקבה קבוצת ערבים אחר תנועותיהם, הם לא העלו בדעתם כי  המקום  שבו עצרו לשוחח, משקיף על  מדרון המרוחק כמה עשרות מטרים מהם בו מונחות שלוש גוויות.

דסקל והירשברג  והנלווים אליהם נסעו לביתם, ואילו שלושת אנשי 'ההגנה' פנו למושבת הנרצח -  בדרכם למושבה פגשנו מכוניות משטרה, חלפו על פני נושאי אלונקה המכוסה בשמיכה. ובראשם קורפוראל יהודי ממשטרת מנחמיה - נחום קרמר עזר להם,  הניחו רגבי עפר במקום הרצח ופנו למושבה לנחם את האלמנה ושלושת ילדיה.
בהגיעם למושבה יוסף זליקוביץ  קדם את פניהם ב"שלום".
ומשם לקראת ערב – נסעו צפונה – איש לביתו.  וכשעברו שלושת אנשי 'ההגנה' ליד המקום בו נפגשו קודם עם דסקל והירשברג  היו שם כבר אנשי חיל-הספר. "פשר עמידתם לא היה ידוע לנו. הם ניסו לעצור בעדנו לאותת שנעמוד, אך לא נעצרנו. לא ידענו, שהיינו חשודים במעשה הרצח של שלושת הערבים" העיד ז'ורה [ את"ה, תיק 68.8 ]:
מייד בצאת של קרמר ושאלתיאל  ממקום המפגש לביתם שבטבריה -  מכונית צבאית פקדה עליהם לעמוד, וכשלא צייתו, רדפה אחריהם, אך לא השיגה אותם, "הואיל ונסעה במהירות רבה" – לפני שעוצר הלילה ייכנס לתוקפו.
בהמשך דרכם של  השניים - קרמר ושאלתיאל  - עצר אותם מחסום צבא שהיה פרוס לרוחב הכביש. החיילים שאלו מהיכן הם באים ואם יש ברשותם נשק. קרמר הגיש להם את האקדח שהחזיק ברישיון. הסרג'אנט קירב את הקנה לאפו ורחרח אותו, ופירק את האקדח לחלקיו, כשנוכח לדעת ששום כדור לא נורה מהאקדח, החזירו לבעליו והרשה לשניים להמשיך, בנסיעה חלפו על פני משטרת צמח והגיעו  לטבריה בשעה 6.35 באותו ערב.
שעתיים אחר כך, התדפק ז'ורה על דלתו של נחום קרמר , וסיפר לו, כי גוויות של שלושה ערבים מהכפר עבודייה, נתגלו על שביל העובר ליד חלקות השייכות למנחמיה, סמוך למקום שבו נפגשו עם דסקל והירשברג. מישהו כנראה נקם את הירצחו של מיכאל עדין.
זהותו של הנוקם הייתה כבר ידועה לז'ורה: -  יוסף זליקוביץ בן מנחמיה. "בחור בעל חולשת פסיכים לרצח בכלל" העיד לימים נחום קרמר
יוסף זליקוביץ סיפר לז'ורה,  שלא היה מסוגל להבליג על רגש הנקמה, "הבטחתי לו לבלתי לגלות את הדבר לאיש" אמר ז'ורה.
נקמה
מיד לאחר שנודע במושבה על רצח מיכאל עדין, הלך יוסף זליקוביץ לקיים את נדרו -  לטמון מארב לקורבנותיו.     
ואכן, כעבור שעתיים מהרצח, נורו למוות מירי אקדחים ליד משאבת המים של המושבה מדרום מזרח, שלושה ערבים מן הכפר השכן עבודייה ; דיאב אחמד אל כאטיב, אחמד קאסם אל קאשווי ומוסטפה חאניס אל כאליד. עובדי מחלקת התברואה, אשר הועסקו על ידי הממשלה בשירות האנטי-מלארי, בהשגחת רופא ממשלתי. הם שבו מעבודתם, ליד גשר הירדן, הסמוך לדלהמייה, כפר של מהגרים מוסלמים מצפון-מערב אפריקה ופליטים מכפרי הגליל התחתון המזרחי, סיפרו כי גם בדווים של שבט הנאדי גרו בכפר.
תשעת הכפריים הלכו כהרגלם בשביל, שעבר סמוך לאדמות המושבה מנחמיה, לכפרם לעבודייה, "יוסף ארב על העץ עם שני האקדחים, כל זמן שעברו בודדים לא ירה. כשעברה קבוצה של שלושה ערבים שחזרו מהעבודה ירה והרג את כולם". סיפר 'אומייה'.          
"אין עצים על השביל לעבודייה" אמר אפרים.
השלושה הלכו בראש, והיתר, הלכו אחריהם במרחק של 15-20  מטרים, כשהשלושה היו על השביל  - שביל צר בין קוצים, בעיקול מורד הגבעה ונעלמו מעיני חבריהם, זינק זליקוביץ מולם ופתח עליהם באש משני אקדחי 'הפרבלום' שלו  -  "קולע היה בשתי ידיו".
נשמעו זעקות האימה של הקורבנות המופתעים -  כל השלושה נהרגו במקום; יוסף הרגם אחד אחר השני, אחרי כן  נכנס למים, שלא להשאיר עקבות, הסתתר קמעה וחזר למושבה.
"יוסף חיכה לערביי עבודייה ליד צינור המים הראשי, שהוביל מבית השואבה וירה בכל אחד מהם כדור בראש. הוא עוד הספיק להיצמד לברושים בעוד דסקל וחבריו עוברים במקום".סיפר גיסו זלמן כץ.
"יוסף זליקוביץ, בן המקום, החליט לנקום. חמק לשביל שבו היו ערביי הכפר עבודייה נוהגים לעבור בדרכם חזרה מעבודתם, ירה והסתלק מהמקום בטרם הספיק איש לראותו" כתבה מירית גל-עד בספרה 'בת-שבע'.
בין הברושים נחבא יוסף זילקוביץ ממתין שהכול יסתלקו מהשטח. ששת הערבים שניצלו מהמארב הקטלני  ברחו והסתתרו בין השיחים והעצים שבסמוך, קבוצה אחר קבוצה מיהרו, מייללים לנשמת חבריהם ומבוהלים -  אל תחנת המשטרה בירמוך שליד מחנה חיל-הספר של עבר-הירדן שחנה בנהריים, וסיפרו על האירוע;  הם לא ידעו מי הרג את חבריהם כי לא ראו.
"דסקל וחבריו שמעו את היריות ירדו מהדרך לבדוק אבל לא ראו שום דבר וחזרו ונפגשו עם הקבוצה של 'ההגנה' [קרמר וז'ורה].  יוסף שהספיק להתרחק, עלה במעלה הגבעה עד לפרדס של קורקין [שם היו ברושים על גבול הפרדס], הסתתר בין הברושים וחשש אולי דסקל ראה אותו. זו הסיבה שהוא בא לביתנו לבקש מאבי חולצה אחרת. הקבוצה השנייה של הערבים ראו את דסקל כשחזר מהבדיקה, הכירו אותו, וזו העילה לחשדות שדסקל ירה בקבוצה הראשונה. הם היו כל כך בטוחים שדסקל הוא שירה עד שפיברקו עדויות שכביכול הם ראו שדסקל הרג את שלושת חבריהם" ––סיפר  אפרים כץ בנם של יהודית לבית זליקוביץ וזלמן כץ.
שוטר ערבי ממחלקת העלייה, העובד במשרדי תחנת המשטרה בגשר הירמוך סיפר, כי לפנות ערב, בחמש אחרי-הצהריים,  באו אליו שלושה פועלים ערבים מהמחלקה האנטי-מאלארית מבני עבודייה והודיעו לו כי 3 ערבים נרצחו.- "יהודים ירו בהם",  השוטר הודיע מייד טלפונית לקפטן [סרן]  שלו מחיל-הספר שנמצא במחנה 'גשר נהריים' [ג'יסר אל מאג'מע]. במפגש נהרות הירמוך עם הירדן לא רחוק מתחנת הרכבת, אליה היו מובילים בעגלות את 'גבס מנחמיה' ממחצבות רוזנפלד ושולחים בקרונות הרכבת למפעל המלט 'נשר' בחיפה וכן הודיע לרופא הממשלתי שנמצא בסביבה , הקצין יצא מייד למקום עם רופא.
סיפרו כי היה זה ד"ר פואד, רופא ערבי ששירת בחיל-הספר, הוזעק למקום והדריך את הפועלים הערבים למקד את האשם  במוכרים להם, כלומר מאחר ועבדו גם באתרים השייכים לחברת-חשמל הכירו את דסקל, ואת שומריו זיהו ממקום מחבואם אותו ואת אחד משומרי ראשו  - אברהם כץ, וכך סיפרו לחוקרים כי ראו אותם במקום הרצח והעידו כי ראו במו עיניהם את דסקל יורה בשלושת חבריהם לעבודה, ומסרו גם את תיאורי המכוניות שהיו במפגש – אותם ראו.
קצין יהודי מחיל-הספר ששמע כיצד נרקמת העלילה, ומיהר להזהיר את החבורה
בני עבודייה המאשימים, כחמישה במספר, הועברו למשטרה הארצישראלית בטבריה  שם נחקרו על ידי הקצין שאוקי סעד.
חיילים בריטים יצאו במשאית למקום הרצח. שם ראו את 3 הגוויות, שהו במקום עד שהגיע הקפטן עם הרופא הממשלתי, באו גם שוטרים בריטים מטבריה.  בשטח נמצאו 8 תרמילי אקדח 9 מילימטר, בגוויות הנרצחים היו פצעים שנגרמו מ-  10 קליעים כאלו, כול השלושה נורו מול פניהם ממרחק לא גדול. הנרצחים פונו מהמקום
בדרכו האחרונה
הלווית מיכאל עדין נערכה למחרת  הרצח, ביום חמישי בבוקר כדי שיגיעו הקרובים ושלושת אחיו של המנוח. הוא הובא למנוחת עולמים במנחמיה
הניח אישה את מנוחה  ו3- ילדים, עודדה  בת  15,  יוסי בן 13 ואריה בן 11
           
המשפט
דסקל ושני שומריו נעצרו ראשונים כחשודים ברצח בני עבודייה.
"המשטרה עצרה 3 יהודים מטבריה לחקירה" נכתב בעיתון 'הארץ' [28.7.1939].
הבריטים התקשו לעצור את אברהם דסקל, מנהל תחנת הכוח של חברת-חשמל בנהריים, שהייתה בתחומי אמירות עבר-הירדן. המשטרה הארצישראלית [ PALESTINE POLICE -PP] לא יכלה לפעול שם ולכן הציבה לו מארב על הגשר, מתוך כוונה ללכוד אותו ברגע שינסה להיכנס לארץ. בינתיים הוזמן דסקל לחקירה במשטרת עבר-הירדן שאף שלחה שוטרים לחפש במשרדו ובביתו. משטרת עבר-הירדן האמינה לגרסתו והחליטה שלא להסגירו למשטרת ארץ-ישראל, ובכל זאת יעצו לו האחים פנחס ואברהם רוטנברג, ממנהלי חברת-החשמל, שיסגיר את עצמו. הם התחייבו לשכור להגנתו את עורכי הדין הטובים ביותר.
הוא עשה כדברם.
ימים ארוכים נחקר דסקל  במשטרת טבריה, לשמות נוסעי המכוניות שפגש בדרך.
"בהיותו דמות מוכרת ומכובדת, לא נהגו חוקריו בקשיחות, כאשר סרב להוציא מילה מפיו".
המשטרה בחיפושיה הגיעה למונית אחת' שאכן עברה במקום סמוך לשעת הירי, אלא שנוסעיה היו זקן בן 72 וצעירה אחת שנישאה לו באותו יום. ונוסע בשם אליהו מזרחי.
"עצרו גם את זקצר מקיבוץ אשדות-יעקב" סיפר לי אבנר צוויק.
גם חיימק'ה לבקוב טען כך, יש אומרים שזקצר אמנם נעצר כאיש 'ההגנה' , נחקר ושוחרר מאחר ולא נמצא כל קשר בינו לבין האירוע.
 קרמר וז'ורה. נקראו לירושלים להתייעצויות. נפגש עם ראובן זסלני, [שילוח], שהיה ראש שירות הידיעות של 'ההגנה', נפגשו עם מאיר  - יש אומרים כי הוא שי אוריאל [שוגורנסקי] ויש אומרים מאיר רוטברג -  ואחר כך במשרדו של דב יוסף בסוכנות היהודית נפגשו עם אליהו גולומב. שהיה האחראי ל'הגנה' בארץ כדי להתייעץ איתם כיצד לנהוג "אולם הם ביקשו לוודא אם אכן פעל זליקוביץ על דעת עצמו ואיש מהשמונה לא היה מעורב בירי".
יד יוסף  נקמה  דם מיכאל 
היורה, יוסף זליקוביץ, שכבר יוחסו לו מקרי-רצח בעבר [ז'ורה מתארו כ'רוצח מועד'; "היה זה מעשה פראי" אמר דוד שאלתיאל'], עם שני אקדחיו עלה למושבה  נכנס לבית גיסו זלמן כץ החליף בגדים ויצא להתפאר בפני חבריו במושבה, במעשה הנקמה שעשה  והוסיף: "אם יהיו בעיות אסגיר את עצמי".
"כאשר נודע כי מיכאל עדין נרצח, יצאו אנשי המושבה וישבו על הספסלים שהיו לפני הבית כמנהג המקום. לפתע בא יוסף במהירות, אדום, מלוכלך ומזיע. נכנס לביתו, התקלח ולאחר כעשר דקות יצא וישב עם האנשים". סיפרה יהודית הדס [הוניג] לבית כרמי  בת המושבה.  
קרמר הוא שהבחין ב'כישוריו'  של יוסף זליקוביץ וגייסו ל'הגנה'  "חבל שתבזבז את מיומנותך בשימוש באקדח להפחדת אנשים או למעשי פשע, כאשר אפשר לנצלה למטרות מועילות יותר, שתזכה אותך בהערכת המתיישבים" אמר לו  וכשזה הסכים, הפנה אותו אל ז'ורה שחיפש בחורים נועזים לפעולות מיוחדות, שלארגון 'ההגנה' היה נוח להתכחש להן.
"זליקוביץ היה מעביר את נשק ליישובים בעמק הירדן ובגליל. עם הנשק הזה יצא אחר כך לפעולות נגד הערבים," סיפרה יהודית הדס
"זליקוביץ' היה בחור אמיץ-לב, פרוע ובריון גמור . באמצעותו רכשנו לפרקים נשק , יוסף פיין העסיקו" .אמר בעדותו דוד שאלתיאל, [את"ה תיק 61.9].
יוסף זליקוביץ "השריף מהיר השליפה"  נעצר על-ידי אנשי 'ההגנה' ונלקח על-ידם למעצר-בית בחיפה. יש אומרים  - שעות ספורות לאחר האירוע, ויש אומרים:
"זליקוביץ, שנודע כי ברשותו נשק רב, התבצר בביתו, והודיע שיהרוג את כל מי שיתקרב לביתו. שלושה ימים נמשך המצור על ביתו והמשא-ומתן על הסגרתו, ולבסוף הודיע זליקוביץ, כי הוא אינו מאמין לאיש, והוא מוכן להסגיר את עצמו רק לנחום רוזנפלד מדגניה ב'. נחום הובא למנחמיה ונכנס לביתו של המתבצר ושכנעו לבוא איתו לבית-זרע ולהיפגש עם אליהו גולומב" סיפרו דבורה ושלומק'ה רם: בביתם שבאשקלון. "סיפור הזוי" אמר אפרים כץ.
עורך-דין מרדכי אליאש  שנתמנה להגן על אנשי חברת החשמל בהמלצתו של פנחס רוטנברג ביקש לדעת מי ביצע את הרצח  של שלושת הערבים  ולדעתו הצטרף אליהו גולומב.
נחום רוזנפלד מקיבוץ דגניה ב' שידע על מאסר השמונה מ'וועד-הגוש' של עמק-הירדן נתבקש בין השאר  לספק את התשובה.
 נחום נבר במושבה ושם נאמר לו שהמדובר ביוסף זליקוביץ שזה עתה חזר מבית-החולים "לקחתי אתי שני נוטרים וניגשתי למנחמיה. בהיכנסי לדירתו החזקתי בידי את האקדח דרוך. הוא צעק לי: 'נחום, הורד את האקדח, אלי לא נכנסים עם אקדח ביד' הורדתי את האקדח ובירכתיו לשלום. אמרתי לו: 'בבית-זרע נמצא האחראי על הביטחון בארץ ושמו אליהו גולומב, והוא רוצה לשוחח עמך' סיפר נחום רוזנפלד.
יוסף גר בבית אמו אסתר-רבקה אלמנתו של אפרים פישל זליקוביץ,  אשר נפטר בביתו ממחלת הקדחת הצהובה ניסן תרפ"ח. [יש אומרים משברון לב, ויש אומרים שאיבד את עצמו לדעת, מרוב צער על בנו יהודה כי איננו.]
                                                                                                                                                                   
הבית בצדו הצפוני של הרחוב הראשי; בקטע הקרוב לבית-הספר  ממול גרה משפחת צבי ליכטנשטיין ואילו משמאל משפחתו של שמואל קרניאל ומימין  - האלמנה פרידה גולדנברג  שבעלה דוד גולדברג, ממייסדי המושבה שנפטר אף הוא מקדחת.
יוסף ביקש מאמו שתיתן לו חולצה ותעודת-זהות כי עליו לנסוע לבית-זרע. אמו האלמנה התחילה להתייפח והוא השקיט אותה באמרו: "אל תפחדי, אמא, אני נוסע עם נחום, כל רע לא יאונה לי"' הוא נכנס לחדר השני, הוציא משם שני אקדחים, לקחם איתו ויצאו לדרך.
 בפגישה עם אליהו גולומב הציע יוסף 'היות ובעוד ימים אחדים יתחיל להתברר המשפט, אני מוכן לחכות עד גמר המשפט, אם יתברר שהשופטים יקבלו את עדות הערבים ויאשימו את דסקל, אני אופיע במשפט ואודיע לשופטים שאני עשיתי זאת. אני מוכן שתיקחו אותי לחיפה ותפקידו עלי משמר עד סוף המשפט".
לקחו אותו לחיפה והכניסו אותו לחדר מיוחד תחת משמר של שני נוטרים.
ראשי 'ההגנה' התלבטו כיצד לנהוג: לבסוף הוחלט, שאם העצורים יואשמו ויורשעו בבית-המשפט על רצח הערבים – יוסגר זליקוביץ לידי המשטרה הבריטית ויהיה עליו להודות ברצח הערבים. אם הנאשמים ישוחררו – ישוחרר גם הוא.
"מן הראוי לציין שזליקוביץ מסר את עצמו לידי 'ההגנה' ובמקרה והייתה צפויה סכנה לחיינו היו מוסרים אותו לדין". העיד ז'ורה [את"ה, תיק 68.8] :
יוסף זליקוביץ הוחזק במשך כל ימי המשפט במעצר-בית, בפיקודו של חיים לסקוב. "שמו אותו  בחדר בחיפה, בבית פרטי. חיים לסקוב שמר עליו. במקרה שיאשימו את קרמר ואת האחרים - זקצר מאשדות וזה מנהריים דסקל. . .  אז יסגירו אותו. חיים לסקוב היה שומר בחברת חשמל בחיפה אז סידרו לו גם את זה -   סיפר חיימק'ה לבקוב והוסיף -   זליקוביץ היה  אומר ללסקוב: מה אתה מפחד שאברח? "
"לו ניתן פסק דין מוות על ששת הנאשמים, ייתכן שהאיש הזה היה מתמסר למשטרה ומודה באשמה".כתב נחום שדמי בספרו "קו ישר במעגל החיים":
חברת החשמל פנתה למרכז 'ההגנה' והודיעה שלוחצים על דסקל למסור את שמות השותפים במעשה והואיל והם חושבים ש'ההגנה' יודעת מי האנשים הם מחכים לתשובה. רוטנברג דרש שאנשי 'ההגנה' ימסרו את עצמם והבטיח להגן עליהם. גם מ'ההגנה'  לחצו עליהם להתמסר, דסקל קיבל הוראה למסור את שמותיהם לחוקריו. הלחץ פעל.
כאמור עו"ד מרדכי אליאש מירושלים, מבכירי המשפטנים בארץ, איש דתי ושומר מצוות, נתבקש על-ידי הנהלת חברת החשמל להגן על דסקל מנהל תחנת הכוח בנהריים ושני שומריו.
מחברת החשמל המזכיר יעקב פלד והמנהל הכללי אברהם רוטנברג [אחיו של פנחס רוטנברג], בקשו מנחום רוזנפלד במקביל להסגרת יוסף זליקוביץ, כי היות ויש לו גם קשרים עם חוגי המשטרה והממשלה בסביבה, להשיג עבור עורך-הדין אליאש את העתקי דוחות החקירה המשטרתית;  הוא פנה בקשר לכך אל ידידו מזכיר הבולשת. "אחרי שידולים רבים הוא הסכים למסור לי את החומר ועד הבוקר עלי להחזירו. ניגשתי למשרד חברת-החשמל בטבריה וטלפנתי לחברת-החשמל בחיפה בבקשה שישלחו לי מיד שלוש כתבניות עם שלוש מכונות-כתיבה – מכונה אחת בערבית, אחת – בעברית, ואחת – באנגלית. כעבור שעתיים הגיעו הכתבניות עם מכונות-הכתיבה לטבריה, הושבנון במשרד של חברת-החשמל, ותוך שעות אחדות קיבלתי מספר העתקים מכל החקירות. עד הבוקר הוחזר חומר החקירות לבולשת". סיפר לימים נחום דוזנפלד איש קיבוץ דגניה ב'.
כשחזר מירושלים לביתו  מסר ז'ורה את ענייני הגוש לאליעזר גולדמן וכעבור שלושה ימים "באה מכוניתו של נחום ובה נחום, דוד ושני אנגלים. הזמינוני באדיבות להיכנס לתוכה והוסענו לעכו" סיפר ז'ורה.
שמונת העצורים שהו עד למשפטם בכלא עכו, נחקרו ארוכות והוגש נגדם כתב אישום. 'משפט השמונה', כך כינו משפט זה, הדיונים התנהלו כשהם במשטרת העיר העתיקה בחיפה. היישוב כולו, ברחבי הארץ היה דרוך לקראת פסק הדין. היה זה משפט צבאי לכלליו ולחוקיו כי בתקופת 'המאורעות' בשנים 1936 – 1939 הוכרז מצב חירום צבאי, והנאשמים היו צפויים לפסק-דין מוות  - העונש על רצח בכוונה תחילה היה מוות בתלייה, כשהרקע למעשה, הוא סכסוך הדמים בין שני העמים. פסק הדין במשפט שלמה בן-יוסף וחבריו מארגון האצ"ל, [שנת.1938]  שיצאו לנקום רצח ששה נוסעים יהודים עוד הדהד והטיל צל מאיים.
בית הדין הצבאי  מנה שלושה שופטים - שניים בדרגת קפטן ואילו אב בית הדין היה המייג'ור [ רב סרן]  קרודאס.
התובע הכללי היה המייג'ור רוברטסון, ולידו קצין ערבי צעיר מחיל-הספר אשר חנה בנהריים.
החקירה התנהלה על-ידי סרג'אנט רייס.
במשרדו של משה פלטי, מי שהיה האחראי לש"י 'ההגנה' בחיפה – רוכז מטה המאבק ב"משפט עלילת הדם".
 הנאשמים הובאו לבית המשפט כשידיהם כבולות.
"כל הנכנסים נבדקו ולשם חיפוש אצל הגבירות הופקדה שוטרת מיוחדת" נכתב בעיתון 'הארץ' מיום 30.8.1939
זומנו עשרות עדים הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, וכן הוצגו עדויות של בעלי מקצוע ואנשי מדע לשם סתירת עדויות או ביסוסן.
עו"ד הירושלמי  מרדכי אליאש הגן על שלושת אנשי חברת-חשמל  מכיוון שעל פי התיאור אירע הרצח בקרבת קרקע השייכת לחברת החשמל, ו"דסקל החליט לצאת למקום מלווה בשני שומרים".
על הירשברג  ונהגו, מוראד, הגן עו"ד יעקב שמשון שפירא ממשרדו של  עו"ד יעקב סלומון בחיפה,  השניים שוחררו סמוך לתחילת המשפט.
עו"ד פיליפ ג'וזף מתל-אביב [אחיו של  דב יוסף]  יליד קנדה שלא ידע מילה בעברית  הגן על שלושת אנשי 'ההגנה'.  הוא דיבר עם הנאשמים ביידיש רצוצה ב'מאמע לשון': סיפרו כי יום-יום לפני צאתם בכבלים על ידיהם ורגליהם לאולם בית-הדין, קיבלו ממנו עצה והדרכה כיצד להתנהג בפני השופטים. " רעדט ניט צו פיל, איהר זענט ניט וויט פון שטריקל"  = ''אל תדברו יותר מדי, אין אתם רחוקים מן החבל. . .'' אמר.
 את קרמר האשימו שבהיותו מפקד בכיר ב'הגנה', נתן הוראה לירות בערבים עוברי-אורח וכתוצאה מהירי הזה נהרגו שלושה מהם. האחרים הואשמו בירי מהמארב כנקמה.
"החשוד העיקרי הייתי אני, שכן בדסקל חשדו שהוא נותן הפקודה, נחום הממונה עלי ואני המבצע" סיפר ז'ורה ..
"את יום הכרזת מלחמת העולם השנייה קבלנו בבית-הסוהר בחיפה בו ישבנו תוך מהלך המשפט הצבאי" אמר נחום קרמר [שדמי] בעדותו [את"ה תיק 74.54]
הם היו עצורים בעכו ובחיפה במשך עשרים ואחד יום, המשפט ממש נמשך שלושה-עשר יום, בלי ימי שבת וראשון.
עורך-הדין אליאש בדברי הסיכום שלו, הביע את סלידתו וצערו על רצח שלושת הערבים החפים מפשע וגינה את מעשה הרצח כפעולה של אדם מטורף שבשל צער וזעם על רצח איכר יהודי, ביקש לשלם באלימות וליטול נפש תחת נפש -  "אין זה משפט של עם נגד עם -  אמר עורך-הדין המלומד, והמשיך:  -  אם עשה מטורף אחד את מה שעשה, אין בזה כדי להרשיע את ששת הנאשמים, היהודים מאמינים כי בראש-השנה, החג הקדוש ביותר, נכתב מי לחיים ומי למוות, כך מחכים ששת היהודים האלה לדינכם. אני מוסר, באמון רב, את גורלם בידיכם, ביודעי שאתם מבקשים להגיע לאמת ולשפוט צדק".
השופטים יצאו להתייעצות שארכה כשעה. והחליטו פה אחד: "לא אשם"..
אב בית הדין, קרא בשמו של כל אחד מהנאשמים, הביט בניירותיו והכריז: "בית הדין מוצא אתכם לא אשמים."
חקירת הבולשת הבריטית שכללה צילום אוויר של המקום הוכיחה את חפותם.
"הנאשמים זוכו ושוחררו בערב ראש-השנה, לשמחתם הם ולשמחת כל העם" כתב שלמה יצחק רוזנפלד.
לאחר שיצאו זכאים, העיר התובע הכללי  שהוא בכל זאת יודע שהם חייבים.  
"הנאשמים, יחד עם בני משפחותיהם, וכל היישוב היהודי בארץ נשמו לרווחה".נכתב בספר "אנשי התלם הארוך".
 השעה 12:30 ערב ראש השנה ת"ש [1940].
כל האסירים שוחררו, ובמוצאי שבת הוזמנו למסיבה בנהריים על ידי משפחת דסקל.
"שחררנו מיד את יוסף ושלחנוהו הביתה למנחמיה" נכתב בספר 'ההגנה'.


סוף דבר
 "לאחר גמר המשפט פנה יוסף זליקוביץ לאליהו גולומב וביקשו להתקבל כחבר "ההגנה'. קיבלוהו וגם צירפוהו יותר מאוחר לפלמ"ח. יוסף השתתף בהצטיינות בפעולת-הצבא הבריטי בפלישה לסוריה [1941]". נכתב בספר 'אנשי התלם הארוך'.
יוסף זליקוביץ', ירה למוות בשלמה-יצחק רוזנפלד ופצע אנושות את בנו בר-כוכבא, שנפטר מפצעיו ימים ספורים אחר שנורה. 'הרצח הכפול' ארע במושבה מנחמיה בכ"ז באלול תש"ב [8 בספטמבר 1942]. על זליקוביץ' נגזר דין מוות. הוא הוצא להורג בתלייה בכלא עכו במרס 1943, ונקבר בחיפה.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים  וצמרת רבקה אביבי
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.