יום שבת, 15 בדצמבר 2012




ניסים בכמוהר"ש 
רב טוראי בחיל המשלוח האוסטרו-הונגרי נפל על משמרתו
26.7.1917 – עזה




הצילום באדיבות עמותת הר הזיתים.
הר הזיתים ירושלים. גוש חדש; אזור 1 ; חלקה ב'; שורה י"ט; קבר 5/1

טכסט:
פ"נ
החייל 
ניסים בכמהר"ש
בן יעקב וגרציה (לבית בן בסט)
רב טוראי בחיל המשלוח
האוסטרו-הונגרי

נולד באדריאנופול
ו' אלול תרנ"ו
נפל בעזה
ז' מנחם-אב תרע"ז

ת נ צ ב " ה

מלחמת העולם הראשונה - אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה.  רוסיה באה לעזרת סרביה, גרמניה – לעזרת אוסטריה.  לרוסיה חברו במלחמה, צרפת ואנגליה, תורכיה כרתה ברית עם גרמניה, ונכנסה למלחמה נגד אנגליה וצרפת.  בארץ ישראל מושלת תורכיה ואנגליה הייתה ''שכנה'' מדרום – האויב במצרים – אלא שהבריטים – 'חיל המשלוח המצרי' -  חצה את תעלת סואץ מזרחה ואת מדבר סיני וצר על עזה.

"קרב עזה השני היה קרב הגנה טהור, וניצחנו בו בראש ובראשונה בשל אומץ ליבם של הגייסות וכושר הקליעה המצוין של התותחנים והמקלענים".
כתב ב'זכרונות'  פרידריך פרייהר [ברון] קְרֶס פון קרסנשטיין [Friedrich Freiherr Kreß von Kressenstein] ‏ גנרל גרמני בחיל התותחנים וחבר בצוות הקצינים, שסייע לראשות הצבא  העות'מאני במלחמת העולם הראשונה על חלקו בקרב עזה השני, באפריל 1917, קיבל את עיטור 'פור לה מריט':  Pour le Merite. אות הצטיינות הגבוה ביותר של הצבא הפרוסי.
בין התותחנים שהשתתפו בהגנת עזה בקרב זה, היה הוורמייסטר [רב-טוראי] יהודי מחיל המשלוח האוסטרו-הונגרי- המתורגמן ניסים בכמהר"ש.

אדריאנופול [אדריאנופיל] מוצא משפחת בכמוהר"ש
אדירנה [תורכית Edirne; יוונית Αδριανούπολη (אדריאנופולי); בולגרית  Одрин (אודרין) אינדירני (בפי היהודים)] היא עיר בתראקיה, בחלקה האירופי של תורכיה. השוכנת כ-250 קילומטרים מערבית לאיסטנבול, בסמוך לגבולותיה של תורכיה עם  יוון ובולגריה. בירתה של נפת אדירנה.
בתקופה העות'מאנית, עד ל'מלחמות הבלקן' הייתה עיר של חכמים וסופרים ומפורסמת גם בספריותיה העבריות. גם משם עלו יהודים בזקנתם לארץ הקודש להיטמן בעפרה  כמו אסתר די אלפאסה  בת ה-  70 שגרה עם משרתת בעיר העתיקה ירושלים.
במהלך מלחמת הבלקן הראשונה  [ 8 באוקטובר 1912-18 במאי 1913], בין 'הליגה הבלקנית'- ברית שכללה את בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון לבין  האימפריה העות'מאנית , איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שלה באירופה.
הצבא הבולגרי צר במשך מספר חודשים על אדריאנופול  ואף הצליח לכובשה לזמן מה. רבים מיהודי העיר עזבו אותה - יש ומצאו מקלט בקהילות היהודיות של סופיה ופלובדיב בבולגריה, ויש שברחו לקונסטנטינופול בירת האימפריה העות'מאנית או לשאר מקומות ידידותיים באימפריה. יש, כמו חלק ממשפחת בכמוהר"ש שהיגרו לברנו [BRNO] שבתחום האימפריה ההאבסבורגית. [היום בצ'כיה].
בהסכם לונדון ממאי 1913 אדריאנופול נמסרה לבולגריה.
הטריטוריות שנכבשו, שמשו סלע מחלוקת בין חברי 'הליגה הבלקנית', עליו התנפצה הברית ביניהן, ונפתחה  מלחמת הבלקן השנייה בין בולגריה לבין יוון וסרביה שהיו יחד עם רומניה ומונטנגרו בצד האימפריה העות'מאנית.
במלחמת הבלקן השנייה, בולגריה הובסה. הפסידה את כל השטחים, שכבשה במלחמת הבלקן הראשונה ועל פי 'הסכם בוקרשט' [אוגוסט 1913] אדריאנופול חזרה לאימפריה העות'מאנית  והייתה לאדירנה.

אדריאנופול העיר בה "י"ג בתי כנסיות וכפל כפלים בתי מדרש לתפילה ולמקרא ולמדרש". 'בקור-חולים'  ו'חברה קדושה' לסמוך כושלים, ד' בתי-ספר לילדי ישראל  וחברת 'עזרה בצרות' לכלכל תלמידי-חכמים ושאר נצרכים, עירו של יוסף הלוי נוסע נודע, מזרחן וארכיאולוג; העיר בה היה בית-מדרש לרבנים ששפתו עברית. משם הגיע בסוף המאה התשע-עשרה לקונסטנטינופול ר' יהודה בכמוהר"ש לשמש מורה בבית-הספר העברי 'תפארת צבי', העיר בה נולד יוסף נייגו  לימים מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל, אשר למד תורה בישיבה של דודו, אח אימו, - הרב רפאל החכם-באשי האחרון למשפחת בכמוהר"ש בעיר, דור שביעי מתחילת השושלת  של משפחה ספרדית אצילה.
אבי השושלת יצחק אשכנזי בא עם בנו הקטן מנחם, מטימשוארה שלרגלי הקארפטים בדרכו, כך מספרים, לארץ הקודש, חנה באדריאנופול, אחרי זמן קצר נפטר האב והבן היתום גודל לתורה ולתעודה על ידי הרב הראשי בעיר הרב אברהם צרפתי. משרצה מנחם להיבחר ל'ראש-הקהל' באדרינאנופול שהיו רובם ספרדים במוצאם, החליף את שם משפחתו מסיבות עדתיות לכמוהר"ר.- כבוד מורנו הרב רבי, השם 'אשכנזי' הושמט. בני השושלת מדור לדור הקפידו להשתמש  בתואר כבשם משפחתם עם ההתאמות המתבקשות של שם הבן ושם האב - בימי בנו של הרב שלמה נסים הם נקראו כבר  בכמוהר"ש  [בכמרה"ש]= בן כבוד מורנו הרב שלמה, וכך עד זמנו של הרב משה רחמים,  אביו של הרב רפאל בכמוהר"ש.
עם השנים אימצה המשפחה את הגלגול הצרפתי של השם בכמוהר"ש. ונקראו במוירס Behmoiras  .

יעקב  Jaques או Jakub  במוירס "בן דת משה" בן לאותה משפחת רבנים ידועה מאדריאנופול נולד  בה ב18.12.1862 . ב- 12.9.1887  נשא לאישה את גרציה [Gracia]  לבית בן-בסט [[Benbassat ילידת 22.1.1868.
נולדו להם חמשה ילדים: ליסה  [1890], שרה [1894], נסים  [1896] אמרו, כי קראו לו כך, כי נולד אחרי שתי בנות, ואחריו שמואל [1899] ושמעון [1901], הם וחמשת ילדיהם נולדו וגדלו באדריאנופול.
יעקב סחר בנשק בין אוסטריה ותורכיה. באוקטובר 1911 חתם חוזה אספקה עם הצבא האוסטרו-הונגרי [תמורת 400 קרונות], קיבל אזרחות על ידי עדות בשבועה בשגרירות האוסטרו-הונגרית באדריאנופול וב- 22 לאפריל 1912 היה לספק הצבא [עד שנת 1924 ]- ספק מורשה של ה'קיסר והמלך' = ק&ק.  עם הכיבוש הבולגרי עזבה משפחת  במוירס כולה את אדריאנופול והיגרה לעיר ברנו שבמורביה, עיר מקלט ידועה ליהודים, שגורשו או ברחו מערים רבות.  היהודים  לא יכלו להיות שם בעלי אדמות אך הורשו לעסוק במסחר ובמלאכה – יעקב עסק במסחר.
ערב מלחמות העולם הראשונה חיו בעיר כעשרת אלפים יהודים.


מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה פרצה בסוף יולי 1914. בעת ביקור מלכותי בסרייבו, נרצח יורש העצר האוסטרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד,  אחיינו של פרנץ יוזף- הקיסר הישיש לבית האבסבורג, על ידי הבוסני גברילו פרינציפ,  מאורע שהוביל, כך טוענים,  לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בולגריה היוונית-אורתודוקסית, עם התורכים המוסלמים, הגרמנים הפרוטסטנטים-קתולים והאוסטרו-הונגרים הרומים-קתולים  לוחמים כתף אל כתף.
עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי הוצב בחזית טרנטינו בגבול איטליה וסלובניה. בסתיו 1917 הופנה לחזית מזרח אירופה [גאליציה וטרנסילבניה] מול הרוסים שנכנסו למערכה.
הקיסרות ההאבסבורגית ראתה את ההרפתקה במזרח התיכון כ"השקעה שתשתלם בעתיד", ושלחה לחזית ארץ-ישראל חיל משלוח Expedition's Streitkräfte רב-לשוני דוברי הונגרית וסלובקית, גרמנית ורומנית, סרבית וקרואטית, אוקראינית ואפילו רוחנית  - 3,000 'מוסיקאים, רופאים ותותחנים' –בהם גם מעט יהודים כולל רב-טוראי [vormeister] נסים במוירס בנם של יעקב וגרציה כמתורגמן בחיל התותחנים.
בארץ התזמורת נגנה קונצרטים באולמות, היחידה הרפואית דאגה לבריאות החיילים והקימה בתי חולים צבאיים בירושלים ונצרת. דאגו גם לאוכלוסייה האזרחית, שסבלה מטיפוס המעיים ודיזנטריה. חילקו מזון לרעבים, שנפגעו ממכת הארבה. האוכלוסייה אהבה אותם.
יחדות התותחנים - בתחילה נשלחו סוללת המרגמות הממונעת מס' 9 מרגמות הענק 30.5 ס"מ – נשק מפחיד ורב רושם וסוללת תותחי הוביצר מס'  36  ואחריהן את חטיבות התותחנים ההרריים מס'  4 ו- 5.

התותחנים האוסטריים צוידו בפגזי 'שראפנל' פגזי ארטילריה נגד אדם  - פגזים, שהמרעום שלהם מכוון להתפוצץ מעל פני הקרקע, בגובה שיבטיח פיזור מיטבי של התכולה - כדורי עופרת - הישר על ראשיהם של חיילי האויב. משקל כל פגז עד 20 קילו.
שתי סוללות התותחים האוסטרו-הונגריות הוצבו בחזית עזה.

חזית עזה
לאחר נסיגת התורכים מסיני נכבשה רפיח על ידי 'חיל המשלוח המצרי'- הבריטים שהגיעו ממצריים [9 ינואר 1917]; הצבא העות'מאני התחפר בקו עזה – תל שריעה.
ברוסיה פרצה מהפכה והיא פרשה  מהמלחמה.

עזה, מבואה ההיסטורי של ארץ-ישראל מצד סיני, שימשה צומת הדרכים לפעולות התקפה מדרום אל עבר פנים הארץ.
מרס 1917  - עזה אורגנה על ידי הצבא העות'מאני להגנה היקפית, תוך השענות מוצביה על חולות הים במערב, על גבעות החול, שמשאר העברים וגבעת עלי אל-מונטר כמשלט מרכזי ובתווך גדרות צבר.
 ב- 26 מרס  1917 [קרב עזה הראשון] תקפו הבריטים ['חיל המשלוח המצרי'] בכוח של שתי דיוויזיות חיל-רגלים מדרום ופרשי 'הטור המדברי' מצפון.
הבריטים נסוגו: אבידותיהם כ-6500 מהם 509 הרוגים.  2 סוללות הוביצרים הרריים אוסטרים כסיוע לכוחות הרגליים "תותח יעיל בסוג זה של לוחמה כיוון שזווית הירי שלו פחות מוגבלת",  סוללת תותחים 100 מ"מ גרמנית ו- 2  סוללות תותחי שדה תורכיים, היכו בהם אנושות.
 אבידות המגינים מכוחות התורכים ובני בריתם  עמדו על כ- 1600. בהם 57 גרמנים ואוסטרים הרוגים, פצועים ונעדרים.

הכוח המגן על העיר תוגבר עוד באותו לילה בפקודת הגנרל הגרמני פון קרסנשטיין ובהסכמת מפקדו הגרמני לימן פון סנדרס  Liman von Sanders.

אחרי כשלון המתקפה הבריטית הראשונה על עזה  קיבל גנרל ארצ'יבאלד מארי   Archibald James Murray מפקד חיל-המשלוח הבריטי במצריים EEF [ = חיל המשלוח המצריEgyptian Emisary Force]  הוראה לפתוח מיד במערכה חדשה. לצורך זה ניתנו לו אמצעים  מיוחדים כגון: 8 טנקים, רשות להשתמש בפגזי גז ולהביורים. ראש הממשלה הבריטי החדש מטעם המפלגה הליברלית – דיוויד לויד ג'ורג' David Lloyd George רצה ניצחון.  

כשלושה שבועות לאחר קרב עזה הראשון,  ב-19 באפריל 1917 החל קרב עזה השני; הגנרל הבריטי  מארי חזר על תוכנית המערכה הקודמת, ואילו הצבא העות'מאני למד לקח  - תיקן וחיזק את כל נקודות התורפה, אשר נתגלו בשעת הקרב הקודם ואף הוסיף ביצורים וכוח-אדם להגנת העיר. כ-18,000 חיילים איישו את הביצורים הללו, רובם תורכים. קני ארטילריה  הוכפלו לכמאה,  90 מכונות ירייה הוצבו בקו הביצורים.
סוללת התותחים של חיל המשלוח האוסטרו-הונגרי, אליה השתייך נסים הגיעה גם היא.

הביצורים החדשים מנעו מהכוחות הבריטים הרכובים, לאגוף מצפון ועם כל החימוש החדיש, נבלמו כל התקפותיהם החזיתיות לאורך כל הקו.
הארטילריה התורכית, שתוגברה על ידי יחידת תותחנים אוסטרו-הונגרית עשתה שמות בכוחות הבריטים התוקפים ובמיוחד בטנקים האיטיים והמגושמים, שנעו בכבדות מול הקו התורכי המבוצר היטב.
8 הטנקים התוקפים נתקעו בגלל בעיות מכניות או במשוכות הצבר, וטווחו במדויק על ידי הארטילריה ואש מקלעי המגינים. "הטנקים הפכו למלכודת": "הם נתנו לתורכים נקודת ציון למיקום חיל-הרגלים" .
לוחם בריטי מגדוד הרובאים הרכובים של קנטרברי  Canterbury Mounted Rifles סיפר כי בשעה, שהגדוד נע קדימה, הונחתה עליו הפגזה כבדה. גם לאחר שירדו מסוסיהם, הופגזו ללא רחמים בידי הארטילריה התורכית.

צבא האימפריה העות'מאנית בפיקודו של המאיור הגרמני טהילר  הצליח להביס את הבריטים בעזה.
המפקד הגרמני קרס פון קרסנשטיין ועמיתו התורכי אחמד ג'מאל פחה [Ahmed Cemal Paşa] מתכנן טבח העם הארמני, שליט מחוז סוריה, שכלל גם את ארץ ישראל  המערבית, מטעם האימפריה העות'מאנית , הגיעו לקו חזית  והשניים הצטלמו מחוייכים, כשברקע טנק בריטי שרוף.
אבידות הבריטים במערכה זו היו מעל 2,000 הרוגים ומעל 4,500 פצועים. אבידות המגינים התורכים ובני בריתם  היו 400 הרוגים ו-  1,600 פצועים. אחד מהם הוא רב- טוראי נסים במוירס    Nissim Behmoiras.

ניסים או כפי שנקרא יון John]] בגרמנית ובתורכית הוצב, ללא כל אימון צבאי, כמתורגמן, לסוללת תותחי 100 מ"מ 14M  מספר 20  בחטיבת הארטילריה מספר 7 של הצבא האוסטרו-הונגרי,
K.u.K. Festungsartillerie Regiment No. 7
Unterstellung 10 cm No 15
Kanonen Batt. No. 20

K.u.K" פירושו :Kaiserliche und Koenigliche, ק&ק כלומר, של קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, היא הממלכה האוסטרו-הונגרית" אמר לי גד ליפשיץ.
כל תותח הופעל על ידי צוות של ששה שהיו מסוגלים לירות 20 פגזים לדקה. בסוללה היו 6 תותחים ומעל 150 איש הפעילו אותה, כולל הסגל המנהלי ועוד כמספר הזה תורכים, שביצעו את כל עבודות העזר - טיפלו בבהמות הגוררות ובעגלות  - מעין פלוגת תובלה תחת פיקוד אוסטרי.
התותחים הוסעו ממקום למקום על ידי שוורים במקום 6 סוסים  "כל צמד בקר רתום לשני גלגלים, תותח למעלה וקנה אחורה, וכדרך השוורים אט אט צעד בצעד" לאט לאט אבל בטוח. כל תותח שקל כמעט טון וחצי.
 היו אלה תותחי שדה  Feld-haubize M.14  בעלי טווח של 8 קילומטרים.
ניסים שימש כמתורגמן ביחידת תותחנים, ידע גרמנית ותורכית. הוא יצא מקושטא לאחר קרב עזה הראשון, ב-11 במאי 1917 והוצב בין מגיני העיר עזה. קבל מתנה מ'כולל אונגרין' בירושלים סידור תפילה ותפילין, היחידה נכנסה לעיר עזה לצלילי  ''אל נצור המלך''  ולמלות ההמנון הבלתי רשמי Heil dir im Siegerkranz, פון מארנו מפקד העיר הגרמני קלט אותם והציבם לקרב.

כחודשיים לאחר קרב עזה השני, להיטות יתר במילוי תפקידו, הביאה את נסים לעמדת תצפית קדמית באזור ג'בל אל- מונטר, שם נפגע  בראשו מכדורי מקלע בריטי.

יש אומרים: בין קרב עזה הראשון וקרב עזה שני.

לפי ספרי בית החולים הצבאי הגרמני בבית חנון  הוא נפצע מרסיסי רימון
בינתיים – כך כותב לנו ד"ר נורברט שוואקה – התגלה היומן של הרופא ההונגרי ד"ר גזה מארוטי הוא מספר שניסים וסגן הרברט מאטייקה חזרו מקו החזית רכובים על סוסיהם ב-20 ביולי 1917. הם נפגעו משראפנל. מאטייקה [בנו של שופט מאד בכיר בווינה] נהרג במקום, אך ניסים אושפז במצב אנוש בבית החולים הגרמני בבית חנון.

הפצוע מחוסר הכרה הועבר אל עורף החזית, לבית חולים 213, בית-חולים שדה גרמני בבית-חנון צפונית-מזרחית לעזה, וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו. נסים נפטר ב-25 ביולי 1917 והוא בן 21.

מפקדו -  ולא כפי שאירע לבן דתו לודוויג גונדה, שנפגע מפגז בקרב עזה הראשון, ונקבר בו בערב מתחת לעץ דקל במקום -  בטא את אהבתו המיוחדת ואת אהדתו לנפטר ולשאיריו בכך, שלא הרשה לקבור אותו במדבר. "הוא שלח אותו למרחק 120 עד 130 ק"מ מהחזית לירושלים, כדי להטמינו שם למנוחת עולמים".
מדברי מארוטי  - אומר ד"ר נורברט שוואקה - ניתן להבין שניסים נחשב לאיש חשוב  [בנו של בנקאי עשיר מאד מקושטא] ובגלל זה הוא נקבר בירושלים ולא אי-שם בעזה. מאטייקה קבור בהר-ציון  בירושלים
מעדויות קצינים יהודים ששירתו בצבאות הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם הראשונה בירושלים היו החללים מובאים לבית החולים הצבאי הגרמני 'אוגוסטה ויקטוריה' וכן לבית החולים הצבאי האוסטרי במנזר רטיסבון, משם יצאו ההלוויות , מלוות במשמר כבוד של תורכים, גרמנים ואוסטרים, והקבורה נערכה בטקס צבאי מלא.
רובם היו חיילי שירותים כמו נהגי קטרים, מפקדי רכבות, עובדים רפואיים וגם תותחנים
גופת החייל הצעיר הועברה לבית-החולים האוסטרי במנזר רטיסבון בירושלים, מקום בו ישבה גם מפקדת גדוד התותחנים האוסטרי. מקום ממנו יצאו כל הלוויות החיילים האוסטרים שנקברו בירושלים, משם יצאה גם הלווייתו של רב"ט נסים.
 הלוויה נקבעה ליום ששי בשעה שבע בבוקר על ידי הפרופסור גרוֹס מבית המדרש הירושלמי, הרב הצבאי של הצבא האוסטרו-הונגרי.
את הלוויה ערך הרב יונתן בנימין הלוי הורוביץ הנציג של יהדות גרמניה ואוסטריה בירושלים.  מי ששימש יושב-ראש 'אגודת ישראל' בארץ-ישראל והיה מקורב לרב יוסף חיים זוננפלד. מחבר הספר 'מאה שערים' שיצא לאור בלמברג 1887.
בהלוויה נוכחו מטעם בית-החולים- הרופא הראשי, המפקד ושני קצינים. את הגרמנים ייצג סגן גְרוֹלֶה, ומשלחת מיחידת התובלה. לתהלוכה הצטרפו סרן וסגן מהצבא האוסטרו-הונגרי. השלטונות התורכיים יוצגו על ידי מפקד העיר ופלוגת כבוד עם תזמורת צבאית תורכית.
חיילים ניצבו בחצר. הגיע הרכב מכוסה ענפים ירוקים עם ארון עץ פשוט. הרב הורוביץ, נאם בגרמנית.
ומסע ההלוויה יצא וחצה את ירושלים. התזמורת צעדה בראש תהלוכת הקבורה והשמיעה מארש אבל - כעשרים נגנים, כובעי קונוס צבאיים לראשם  "הולכים מהבס לסופרן - ראשונים הטוּבּות, אחריהם הקרנות, החצוצרות והחלילים" והתופים בסוף. אומרים כי הייתה זו תזמורתו של אברהם צבי אידלסון  שבניצוחו ניגנה  שיר מחצר חסידי סדיגורא כמארש אבל. [לימים יהפוך שיר זה לשיר 'הבה נגילה'].
תהלוכת ההלוויה ארכה שעה וחצי, מהלך 3 קילומטרים עד בית הקברות שבהר-הזיתים, בבית הקברות  ערך הרב הורוביץ הטכס, נאמרו התפילות. נורו מטחי הכבוד "הקבר כסה תקוות חיים של צעיר בן עשרים". נכתב בכתב- העת ההונגרי-יהודי 'אֵגְיֶענְלוזֶעג'. נסים בן שירה קרא לו. אומרים כי החזן ריבלין שאמר 'קדיש'.
'חברה-קדישא' של 'הפרושים' בירושלים כתבו בספר הנפטרים - ב'שוּרון' הידוע  - ניסן בן מאראש.


סוף דבר
המצבה של רב"ט ניסים בכמהר"ש בבית העלמין שעל הר הזיתים נעלמה בתקופת השלטון הירדני או שלא הייתה כלל. ד"ר נוֹרְבֶּרְט שוַוקֶה, [ Norbert Schwake]  רופא והיסטוריון מנצרת עלית, איתר את ציון המקום. אסף תרומות להקמת לוח אבן חדש עם טכסט עכשווי, ובשנת 2007 קיים סביבו, ביום השנה התשעים לנפילת ניסים בכמהר"ש, טכס זיכרון. היו שם בהר-הזיתים בירושלים קבוצה קטנה של לובשי מדים משלוש מדינות, גנרל אוסטרי, שבא במיוחד מדמשק, הנספח הצבאי בשגרירות הונגריה והממונה על השגרירות האוסטרית בארץ, גם יעקב רוזן שגריר ישראל בירדן הגיע וכמה חיילים המשרתים ביחידה האוסטרית של כוח האו"ם. הם באו להצדיע לזכרו של רב"ט נסים בכמהר"ש, חייל בצבא הקיסר ירום הודו [הקיר"ה], שמסר את נפשו על מדיניות הקיסרות האוסטרו-הונגרית. קצין צבא-ההגנה-לישראל  אמר "אל מלא רחמים". שיר רעות גרמני מימי מלחמת העולם הראשונה שרו באיטיות האורחים הגויים
 Einen bessern finst du nit/ Ich hatt' einen Kameraden  מלים: לודוויג אולנד; מנגינה: פרידריך שילר אמר אורי בן רכב. יש אומרים ששרו את 'חברים ותיקים' [Alte Kameraden], של קרל טייקה.

כאשר נכנסו צבאות הגנרל אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה תרע"ח [1917], כארבעה חודשים לאחר קבורתו של רב"ט ניסים כמהר"ש, יהודים רבים ראו בכך סימן לבוא המשיח. אידלסון, המוסיקולוג  חיבר שיר לציון המאורע הגדול. בחר בניגון מחצר חסידי סדיגורא, שינה אותו לרוח התקופה, הוסיף מילים ונולד "הבה נגילה". השיר הושמע לראשונה בנשף, שהתקיים בירושלים וזכה להצלחה., שנה לאחר מכן הוקלט השיר "בביצוע שלושה חזנים, במכשיר הקלטה על גלילים, כאשר הפעלת ההקלטה וההשמעה נעשות ביד. ייתכן מאד שזו ההקלטה הראשונה של שיר עברי בארץ ישראל'.

הקיר"ה פרנץ יוזף נפטר בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בגיל 86. על כס הקיסרות עלה קרל הראשון.
עם כיבוש באר-שבע והתקדמות הבריטים לעבר עזה הועבר בדצמבר 1917 בית החולים הצבאי 213 של כוחות תורכיה ובני בריתם הנסוגים לנצרת.

אפילוג משפחתי
משפחת במוירס השכולה עברה לסופיה [בולגריה] בשנת  1920 האב – יעקב נפטר בסופיה 31.8.1929; האם  גרציה נפטרה בסופיה  15.1.1935

ואלו אחיו של נסים:
שמואל במוירס, סוחר בעל חנות, נשא בסופיה לאישה את רחל אדיטה בת אילי אריה ילידת סופיה  הצעירה ממנו בשש שנים. בנו בכורו נקרא יעקב [1924]  אילו בנו השני אליהו [1928] נולד באיסטנבול. בשנת 1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, ניתן לו, לבקשתו, אישור על אזרחותו הצ'כית, לו לאשתו אדיטה לבניו יעקב ואליש [אליהו].

שמעון [סימון]  במוירס, סוחר בעל חנות,  נשא לאשה את אידה  לבית ארדיטי בסופיה.  אידה נולדה בווארנה בבולגריה בשנת 1903 לשלמה ומטילדה ארדיטי. היא הייתה עקרת בית. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בבולגריה. בזמן המלחמה היא הייתה בניס , Nice דרום צרפת על חוף הים התיכון, תחת שלטון המרשל אנרי פיליפ  פטן – ראש ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית ונקראה בשם 'המדינה הצרפתית' État Français . אידה נרצחה בשנת 1944 בשואה. בנם יעקב [ז'ק] במוירס אשר נולד בסופיה בשנת 1929 [לשמעון ואידה]. היה רווק. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר בפאריס.  בזמן המלחמה היה בניס Nice צרפת. הוא נרצח בשנת 1944 באוושוויץ  Auschwitz.

הבנות, אחיותיו של נסים:  ליסה  [1890] ושרה [1894].


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

לאיתור מיקום הציון על הר הזיתים בקישור: 
http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303



יום שבת, 1 בדצמבר 2012



מרים פומרנץ – נערה ירושלמית שנהרגה בהפגזה בריטית
10.5.1918 – כפר-סבא


בית העלמין לחללי מגורשי יפו בכפר-סבא

טכסט:
מרים פומרנץ
בת יצחק
נקטפה בדמי עלומיה
בעמדה על משמרתה לרפא חולים
כ"ח אייר תרע"ח


ג'מאל פחה [הצורר],  מפקד הארמיה הרביעית של האימפריה העות'מאנית. האחראי על כל הלבנט, הדיקטאטור של סוריה‑פלשתינה והסביבה הודיע בגלוי כי יעשה כליה ביהודים על שמחתם בניצחונות האנגלים, כמו אותה פקודה, כי יהודי שימצא ברשותו דגל ציוני, בול 'קרן-הקיימת –לישראל' ועוד דברים איומים כאלה בעברית, תלה יתלה.
 וכך יצאה ממפקדתו של הפחה מוניר ביי  בכ"ח במארס,  ה' בניסן תרע"ז הפקודה הרשמית לעזוב את העיר יפו - "מפני טעמים צבאיים": מחשש של שיתוף פעולה בין האוכלוסייה המקומית עם הכוחות הבריטים, המאיימים לפלוש מהים - נגזר על היהודים לעזוב את יפו במשך ארבעים ושמונה שעות. לתושבים העוסקים במשק השדה, ניתנה הרשות להישאר במקומותיהם -  הרי הצבא העות'מאני נזקק למזון [והמושלים ל'בקשיש'] . 'גירוש תל-אביב' החל.  לרגלי חג הפסח, או מסיבות אחרות,  האריכה הממשלה את הזמן לעוד שמונה ימים - בחול המועד פסח הושלם הגירוש. את הפקודה ביצע מושל יפו חסן ביי אל-בצרי - ערבי דמשקאי, רופא צבאי, שהתפרסם במעשיו בימי טבח הארמנים.
רוב התושבים ברחו על נפשם לפתח-תקווה הנמצאת במרחק 18 קילומטרים צפונית ליפו,
בשל המחסור באמצעי הובלה, שילמו המגורשים שישים ואף מאה ומאתים פראנק בעד שכירת עגלה מיפו לפתח-תקווה."עד שבאו ממושבות הגליל בערך מאה וחמישים קרונות להעביר את המגורשים למחוז חפצם".
כך גורשו מיפו 8000 יהודים.
סיפרו כי הדרכים מיפו צפונה מלאים אנשים, נשים וטף הסובלים רעב וקור; המגורשים הלא עשירים, הלכו ברגל ולנו בשדה תחת כפת השמים, יש ונפלו מאפיסת כוחות, מגפות פרצו ומקרי אסון אירעו.
בצדי הדרכים נמצאו 'מתי-מצווה' רבים, רובם עשירים, שנהרגו על-ידי הערבים, אחרי שגזלו מהם את כל כספם.
"חברי 'השומר' ניסו להגן על היהודים אולם הרשות אסרה אותם והחרימה את נשקם" נכתב בעיתון "העברי", [י"ט אייר תרע"ז].
וכשמלאה פתח תקווה בפליטים הם המשיכו הלאה, לזיכרון-יעקב, חדרה והגליל התחתון. את כפר- סבא מילאו.

הצבא הבריטי, שבא מהדרום כבש את פתח-תקווה.
הגשר על הירקון נפגע והתמוטט מהפצצות האווירונים הבריטים - ניתק הגליל -  נחתכה, נהרסה הדרך לכפר-סבא. 

מסיבות אסטרטגיות – יש אומרים עקב גשמי החורף החזקים - עמד הצבא הבריטי כעשרה חודשים מצדו הדרומי של הירקון  [נחל עוג'ה], מרחק של עשר דקות מכפר-סבא - שם התורכים.

כפר-סבא הוקמה בשנת 1903. הוקם 'חאן' למגורי פועלים, אך שנים-עשר בתיה הראשונים נבנו בשנת 1912. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גרו בה כמאה יהודים.
בין 600 ל-750 יהודי יפו, שנצטוו על ידי השלטונות  באביב 1917 לעקור צפונה, השתכנו בכפר-סבא, שעל-אף קרבתה ליפו, השתייכה לוואליית [פלך] ביירות.
אירועי המלחמה, הביאו בחורף 1917 גם להגליית תושבים מפתח-תקווה ועין-גנים על ידי המפקד התורכי במקום ומספר המגורשים  במושבה הקטנה כפר-סבא עלה ל 1,500.
חלק מהתושבים שמצאו מקלט בפתח-תקווה, חזרו לבתיהם לאחר הכיבוש הבריטי של דרום הארץ בנובמבר 1917. אך רוב המגורשים היו מעבר לירקון, בשטח בו שלט הצבא העות'מאני.
"המגורשים התיישבו בחורשתו הפרטית של יצחק שיינפיין, בחורשת פרץ פסקל ובאורווה הציבורית". סיפרה פנינה דרויאן לבית שיינפיין המשתלן הוותיק מכפר-סבא.
גרו בחדרים ששכרו, באוהלים בחצרות הבתים ובסוכות שהקימו.
כפר-סבא, אשר מראשית החורף הקשה של שנת תרע"ח נמצאה בקו החזית הייתה 'עיר מקלט' למגורשים.
מנחם יצחק קליונר, מראשי קהילת מגורשי יפו, הקים באורווה הציבורית את 'בית התבשיל', בית תמחוי להזנת רעבי המגורשים. בני המושבה תרמו חפצים וכלים. והנשים התנדבו לבשל. מחיר מנת האוכל היה נמוך  - 1 בישליק. התחילו  ב- 70 מנות לנזקקים.
בשמונה סוכות בחורשתו של פרץ פסקל, איש פתח-תקווה שירד למצרים, הקימו המגורשים בית-ספר, עשרת המורים באו מקרבם. אחת מאורוות החאן, באותו מבנה צר וארוך במרכז המושבה הוסבה לבית-חולים בן 8 מיטות על ידי וועד ההגירה המקומי. אריה צבי סלור, הרוקח של המושבה, נתמנה למנהלו הוא שלט בערבית, תורכית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ועברית, ושימש גם כמתווך בין המושבה, המגורשים לבין השלטון העות'מאני. "אדם משכיל, רקח תרופות, טיפל בחולים, הכל. .  "  סיפר לי יחזקאל חיימוביץ' איש כפר-סבא.
צבי סלור זכה גם לאמונם של ערביי הסביבה, כינוהו בשם חאכים ראזאלי [הרופא צבי], על כי הצליח בריפוי אחד מנכבדיהם .
הסוכות, שהמגורשים הקימו לעצמם, רעועות ושקופות מענפי אקליפטוס, ועשבי החילפה הזמינים חיפו את הגגות; שם גרו יחד הזקנים, הנשים והילדים, יש וגרו שתי משפחות בסוכה, כי משפחות נותקו בין שני צדי החזית; "הצפיפות הייתה עד להיחנק והגשמים שטפו ללא רחמים"  הסבל היה  נורא – רעב ומחלות, מחסור בכל; הבישול והאפייה נעשו בחוץ, גם הצרכים הסניטרים – בסביבה הקרובה. מספר הנזקקים לבית התמחוי עלה ל- 600.

הצבא התורכי הנסוג קבע את קו ההתבצרות בגבולותיה המזרחיים של המושבה בתוך כרמי השקדים, חפירות הגנה מחופות בענפי השקדים, שנעקרו ואקליפטוסים, שנגדעו  ועליהם עפר,  אלה נבנו בעבודת כפיה  על ידי  התושבים והמגורשים, אליהם צורפו גם תושבי הכפרים הערבים.
רוב המגורשים, שהכירו היטב את 'תערכעלע שיקסע' – התורכים הגויים,  התפללו לניצחון 'אונקל יענקל'  - 'הדוד' - אנגליה ובני בריתה.  הם חלמו על תקומת ישראל בארצו ההיסטורית ונשארו קרובים לביתם.  והחזית? ללא תזוזת כוחות.
במושבה התמקמה מפקדתו של הגנרל התורכי יאסין, ומוסדות-שירותים לצבא המתבצר. המושבה החלה להתמלא בקצינים וחיילים תורכיים, בנוסף היו במושבה גם שני בטליונים גרמנים; הצבא הרעב והמובס פרץ לבתי התושבים, שדד וגנב מכל הבא, למרות ההגנה, שקיבלו המקומיים מהחיילים הגרמנים. הקצינים פלשו לתוך בתי התושבים אותם סילקו למטבחים שבחצרות  "עשרה או עשרים בחצר אחת". השאר התמקמו באורוות ובסוכות המגורשים ו"בכל סוכה ישבו כעשרה חיילים ביחד עם המשפחה המגורשת". החיילים השתלטו על משאבת המים היחידה במושבה, והשתמשו בכל המים לצורכיהם. "אין מים לכביסה ולרחיצה כי גם לשתיה השגנו מים בדוחק". הממשל הצבאי אסר כל מקח וממכר של תבואה - אי אפשר היה להביא חיטה או קמח.
בסתיו תרע"ח, הפקיעו השלטונות את בניין בית החולים; לקחו את כל הציוד, גירשו מתוכו את החולים והושיבו במקום את מפקדי הצבא, והמושבה נותרה ללא שירותי בריאות. התמותה הגיעה ל- 22 נפטרים בשבוע. "ורופא מומחה אין חוץ מאדון סלור שעובד יותר מכפי כוחותיו", זה פעל בהתנדבות, ללא כל תפקיד רשמי, אך במסירות רבה. הפתרון הזמני שהיה בידי סלור לעצירת המגיפות היה לבודד את החולים, הוא דרש לסגור את האורווה; זה קרה רק כאשר זוג  המגורשים מאיר ספיר ואשתו נפטרו ממלריה [!],  כאחראי על 'השירות המדיציני' במושבה, אושפזו החולים בדירתו. "בכפר סבא מתנהלת העזרה המדיצינית תחת השגחת החובש סלור". נכתב במסמך הנמצא בארכיון העבודה, [תיק  122/9  - IV.]
 המגיפות היכו,  טיפוס הבהרות המכונה גם 'טיפוס הרעב', מגפת טיפוס הבהרות, יוסף פריבר, שהיה בן המושבה, נפטר גם הוא מן המחלה.


מגיפת טיפוס פשטה במושבה הזעירה בת חמישה עשר בתים,  ועד ההגירה המרכזי לחץ, ומפקד המחנה השמיני התורכי בטול-כרם הורה לצבא לספק עשר עגלות  בכל יום, כדי להסיע לתחנת הרכבת בקלקיליה כ  600 גולים, שנקבצו בכפר סבא,   להקלת העומס.

טיפוס הבטן או טיפוס המעיים שכונה גם 'טיפוס חוזר', ואותו שלשול דמי - הבורדום, מחלת מעיים מדבקת ביותר.  יש אומרים כי תנאי החיים הבלתי נסבלים- אותה צפיפות נוראה, תת-תזונה וחוסר מים לרחיצה ולכביסה, רמה סניטארית ירודה, פגעי הקור והגשם הביאו לכך. ברוך אברוצקי, בן המושבה, ומנחם קליונר פקיד קבוע מטעם וועד ההגירה המרכזי, לכל ענייני המגורשים בכפר סבא, טענו כי הצבא המלוכלך ושורץ הכינים, הוא שהביא את המחלות .  "הכינים שהביא אתו הצבא התורכי וגידל אותן במילארדים היו מעבירות את המגפה מאיש לאיש במהירות, ומעטים שנעקצו על ידי הכינים נשארו בחיים" כתב המחנך והמורה זאב כרמי
 וועד ההגירה המרכזי שלח לכפר-סבא, שתי עגלות עם מצרכי מזון, מעט תרופות ו 2,000 פראנק. המושבה חדרה שלחה עגלה עם לחם, קמח, תה וקוניאק לחולים. הסיוע ממושבות הגליל לא הגיע לתעודתו מכיוון, שהחיילים התורכים חסמו את הדרך. סלור שהיה בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה, הצליח להשיג בהקפה דורה בקלקיליה הסמוכה ו"ערב בעצמו על התשלום".

את הידיעות הנוראות מכפר סבא – בדבר מצוקת הרעב הנוראה, מגיפת הטיפוס ומחלות אחרות שהפילו קרבנות רבים מדי יום  - הביאו עימם ליפו  ד"ר פייגנבאום מומחה למחלות עיניים, שזה עתה חזר מגלות בדמשק, מרדכי יגאל איש 'השומר' ונחום טברסקי מה'פועל-הצעיר'  שהוברחו על-ידי קצין ארמני לבריטים החונים בפתח-תקווה .
איך אמר מפקד צבא תורכי ג'בד-פשה מטול כרם, לצבי אריה סלור?: "לולא הקול שלכם, שכשעושים לכם איזה רעה אתם מרימים קול צעקה שנשמע מסוף העולם ועד סופו – כמו שעשיתם אחרי הגרוש מיפו, - לא היינו משאירים מכם שריד ופליט".
הידיעות הגיעו לקושטא, אל ד"ר רופין הגולה  ואל שגריר ארצות‑הברית, מורגנטאו.
הופעל לחץ מחוץ-לארץ.  ג'מאל פחה הורה להעביר 3,000 לירות תורכיות  למאיר דיזנגוף ראש ועד ההגירה המרכזי, 'תקציב סיוע מיוחד' [ האחרון ביקש 7,500 לירות]; סיפק מזון לרעבים - בהשפעת הגרמנים חילקה הממשלה קצבה חודשית של קמח  אמרו שזה קמח אמריקאי...    והתיר להרחיב את העזרה הרפואית  כולל רופאים צבאיים לטיפול במגורשים. יהודים.
בפברואר 1918 בחמש בבוקר יצא הד"ר הלל יפה מבית החולים שלו בזיכרון-יעקב,  כשאליו הצטרף הרופא הצבאי ד"ר משה שרמן מטול-כרם  לכפר סבא כדי לבדוק מקרוב את המצב "הדרך משובשת בצבא רב". שם הצטרף אליהם העסקן ד"ר אברהם ולדשטיין; פגשו במגורשים "תשושי כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה" ובאו למקום הנקרא 'בית חולים' - שם מצאו "חלאה מבהילה"- שני אנשים איש ואישה גוססים. "הכינם נורא – בכרים ובכסתות, בבגדים, בקירות הבתים", לשלושת הרופאים הצטרפו צבי יהודה אורלב, מורה להתעמלות ממגורשי גימנסיה 'הרצליה' ונחום טברסקי שהיה מנהל חוות בן-שמן. המלצותיהם כללו: להקים בית-חולים חדש באורווה המרכזית, להשמיד את הכינים נושאי המחלות כולל הנוצות המלאות בהם, לספק נסיובי חיסון ורופא, שיזריק כדי למנוע הדבקת האחרים ולהקים צוות עזר לעבודה בבית-החולים עם דגש על הניקיון.
"החובש אינו יודע כלום ברפואה. 'שיטתו – שיטת 'הסוגסטיה' ... "כלומר שכנוע פסיכולוגי,  רשם ביומנו ד"ר הלל יפה.
המלצות לחוד וביצוע לחוד. דובר על מעשי שחיתות בתחום התרופות  ואפילו דרשו "להעניש קשה וללא רחמים" את האשמים. זה לא קרה. כלומר – לא הענישו.
הד"ר אברהם פייגנבאום, התחיל בפעולה - הוקם בית-חולים ארעי "בית החולים היה ליד הבאר על האדמה של סבא שלי – יהודה אריה לייב חיימוביץ" סיפר לי יחזקאל .
 דיזנגוף בשתדלנות אצל השלטונות התורכיים הצליח להביא למקום את הבקטריולוג ד"ר משה קריגר. מהיותו איש צבא, השיג תנורים לחיטוי המקום ובעזרת המגורשים, חוטאו כל הבגדים ומצעי בית-החולים. כדי לבודד בין החולים במחלות מדבקות, השיגו אמבטיה והחלו לרחוץ את החולים טרם אשפוזם. מיטות בית-החולים הוכנו מעצים ומענפים והמצעים נלקחו מחפציהם של המגורשים, שעזבו את המקום, והמשיכו הלאה, צפונה. ד"ר אברהם פייגנבאום, ד"ר משה קריגר  והרוקח המקומי צבי סלור שימשו כרופאים. אחיות נמצאו מבין המגורשות, צוות עזר הוקם ממתנדבות.
כפר-סבא הייתה מטרה לכדורי הלוחמים עליה. לעתים קרובות התנהלו 'שיחות-תותחים' בין שני הצדדים.  כדורי התותחים עפו מעל לראשים, ולעיתים קרובות מאד נחתו פגזי הבריטים בתוך המושבה, ששימשה גם כבסיס לצבא התורכי והגרמני.  גם מטוסים בריטיים חגו מעל, פצצה שנפלה בלילה מאווירון פצעה קל מספר מגורשים. 'בלוני הריגול' אותם  כדורי-התצפית שבמרומי האוויר סימנו מטרות, גם בתוך המושבה.  חיפשו מפקדה. והרגו את חיים מנחם בנו של ראש אב בית הדין ביפו הרב יוסף צבי הלוי, נכדו של הגאון הרב הקנא של יפו נפתלי הרץ הלוי. כסלו תרע"ח.
סיפר מנחם קליבנר, סוחר יפואי: ". . . ישבנו בבית, אני ובני משפחתי, ועוד אנשים אחדים, שעשיתי אתם איזה חשבונות, והנה פצצה נוראה מתפוצצת לא רחוק מביתי – חשבנו שזה יורים על חפירות ההגנה, אבל תיכף באה אחרת אחריה, ונפלה על יד ביתי. כל הבית הזדעזע כמו קליפת השום, וכולנו נפלנו על הארץ. אבל תיכף קמנו ופתחנו את הדלת והנה ע"י הדלת בור רחב ועמוק, יותר משני מטר על שני מטר, ועשן יוצא ממנו. כולם ברחו מהבית, מפני שפחדו שתיכף תבוא פצצה שניה.  [...]
על יד ביתי נפלה פצצה שניה שעברה תחת האדמה באורך כחמישה מטרים, ועשתה כמין תעלה תחת האדמה ואח"כ התפוצצה ופצעה פצעים אנושים את מר פודלישוק, שהסתתר מאחורי הכותל בחוץ."

את ההרוגים קברו במקום, הפצועים נשלחו לדמשק והרכוש הלך בתוהו. רוב הימים והלילות ישבו תושבים כמגורשים בתוך שוחות, שחפרו ליד כל בית וסוכה, כדי להתגונן מפני רסיסי הפצצות והפגזים הבריטיים. המחסה לא הגן בפני פגיעה ישירה ולא תמיד הספיק כל אחד להסתתר במקלט לפני בוא הפצצה. וסלור תחת יריות התותחים התכופות, הלך וחבש את הפצועים.

 על חללי המגפות נוספו גם הרוגי הפצצות. מאחר שהייתה סכנה לשאת את המתים לבית-הקברות הרגיל של המושבה, שנמצא במרחק מהלך חצי-שעה ממנה,  קברו את המתים בחלקת-אדמה קרובה - ממזרח למושבה, סמוך למרכזה "אחד הקברנים, נפגע פעם ברסיס פצצה בעצם היותו עסוק בקבורת מת ונהרג בו במקום" כתב דב סקיבין ממלא מקום חבר ועד המושבה -  היה זה המגורש קהאן זאב מסיביר שהיה מפליטי יפו ונהרג, ביום ב' בשבט תרע"ח, גם  אליהו ספקטור, נער בן 13 מן המגורשים,  נהרג כך בכ"ב בשבט תרע"ח, בעת ביקור בבית הקברות. אמרו כי גם הבתולה היקרה, ציפורה בת בנימין ביגיא בת כ"ג שנה הייתה קורבן לאחת מההפצצות הללו. ביום ראשון ה' אדר, תרע"ח.
בחצות  יום ה' בתחילת מאי 1918, הופגזה כפר-סבא על ידי הכוחות הלוחמים משני הצדדים. "הפצצת תופת" כדברי דב סקיבין. באותו לילה, פגעה פצצה בבניין בית-החולים, שלושה חולים נהרגו זוג זקנים ועוד מגורש וגם האחות מרים פומרנץ, מתנדבת מירושלים בת 18 .
במטבח בית-החולים שם הפרודוקטים הגניבים והקוניאק לחולים המבוקש כל כך שכבה לנוח מרים פומרנץ, ילידת אודיסה, שהגיעה כילדה לירושלים. הדף-האוויר של ההתפוצצות הרים אותה ואת מיטתה מעבר למחיצה אל החדר הסמוך. שם, עם בוקר יום שישי, כשחדלו רעמי ההתפוצצויות, מצאוה בריסוק אברים. מתה.

ההתחלה
ביום שישי 16 ביוני שנת 1905  הופגזה העיר אודיסה על ידי מלחי אוניית הקרב 'הנסיך פוטיומקין' הפגז הראשון פגע בבית בפינת הרחובות נייזין וספירידונבי, גברת ספקטור נפגעה מרסיסים. בעל הבית פומרנץ נבהל "וירץ אל רחוב מטירספוליט". יצחק פומרנץ נשוי לסוניה לוין לבית שולמן, אלמנה עם בת בוגרת יחסית בשם ציפורה, נולדו להם שני ילדים משותפים, מרים ומרדכי.

יצחק חלה בשחפת, מכר את נכסיו באודיסה והם ירדו לקהיר שבמצרים. "סוניה לא רצתה לגדל  את הילדים והייתה  להם ילדות קשה" סיפרה צילה גרניט.

הבת הגדולה, ציפורה עברה לגרמניה ללמוד בבית ספר מיוחד לחינוך סמינר 'פסטלוצי פרבל האוס'. כשיצחק פומרנץ נפטר והשנה היא 1909, שני הילדים המשותפים: מרים בת התשע ומרדכי בן השבע הוצאו מבתי הספר הנוצריים, שם למדו  ונשלחו לארץ הקודש: היא לקרובים בירושלים הוא לדודתו אחותה של סוניה  - למשפחת ליטבק  להם שלוש בנות  ואימצוהו לבן.

מרים, יפה עם שער שחור קצר למדה ב'אוולינה דה רוטשילד' הידוע בירושלים. אצל מיס לנדאו עד לגירוש.

ציפורה לוין שהייתה גננת מוסמכת בשיטת 'האימהוּת הרוחנית', עלתה לארץ אחרי מרים ומרדכי, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירדה לאלכסנדריה שבמצרים.

ההרעשה האחרונה של כפר-סבא שהייתה אדירה מכל קודמותיה, שכנעה את המגורשים,  שאין טעם לחכות עוד במקום הזה לבוא "הגואל" שבסמוך, שכן אין לדעת אם יישאר איש בחיים עד היום ההוא, והם החלו בנדידתם צפונה.


סוף דבר
המפקד התורכי במקום לא רצה באזרחים בחזית, "האנגלים אומרים להחריב את כפר-סבא בתותחיהם עד היסוד" אמר ופקד על כל התושבים המקומיים והמגורשים לעזוב את המקום, ואלה יצאו לחדרה לטבריה  "וליתר המקומות שבני ישראל נחתים שמה".
כדי לזרז את הפינוי נתן המפקד עגלות להוביל את האזרחים המעטים לתחנת הרכבת בקלקיליה. משם סידר, שיקבלו מקום ברכבות לנסוע צפונה לצמח
בסוף אביב 1918 גורשו אחרוני התושבים צפונה. לטבריה, לצפת ולמושבות סג'רה, יבנאל, בית‑גן, מלחמיה, פורייה, מצפה, כינרת ודגניה.
 במקום נשארו מספר איכרים, החולים, אחיות בית החולים. ביום הפינוי האחרון העמיס צוות בית החולים את כל החולים על כתפיהם והעבירו אותם לחדרה.
כמגורשים חיו חיי  גולים וחזרו לבתיהם רק לאחר תבוסת התורכים בספטמבר 1918.

חיילי הגנרל אלנבי, דיביזיית הרגלים 3 ההודית, כבשו את כפר-סבא מייד עם פתיחת מתקפת הסתיו הגדולה, בבוקר ה-19 בספטמבר 1918 תשרי תרע"ט.

כשחזרו התושבים המקומיים למושבתם לכפר-סבא מצאו עיי חורבות. התורכים כילו את חמתם בעצים ובאבנים. מטעי השקדים נגדעו,  את הגגות, הדלתות והחלונות שרפו באש, לחמם את עצמם  או לקחו לתמוך  את חפירות ההגנה שלהם. את הרעפים שברו לרסיסים, את מרצפות הבתים הסיעו ממקומן בחפשם אוצרות. רק בחלק מהבתים עוד עמדו קירות , חורבן בכל.
"מצבת זיכרון למלחמה הארצי-ישראלית" נכתב בעיתון 'הפועל-הצעיר'.

ד"ר מרדכי פומרנץ אחיה של מרים עיברת שם משפחתו לנצח – מאבות הרפואה הטבעונית ורעיון הצמחונות  בישראל  . נפטר במשמר- השבעה 3.5.1969.

סוניה לוין- פומרנץ אמה של מרים נישאה בשלישית והיגרה עם הילדים, שנולדו במצרים לאוסטרליה.

צפורה לוין חזרה אחרי מלחמת העולם הראשונה ממצרים לארץ. כאן נישאה עם יליד הארץ בשם  משה טפר מנס-ציונה, סיוון 1920 תר"פ, והייתה מורה לרקמה.

  
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

המגיפות היכו,  טיפוס הבהרות המכונה גם 'טיפוס הרעב', מגפת טיפוס הבהרות, יוסף פריבר, שהיה בן המושבה, נפטר גם הוא מן המחלה.