יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

דוד ויזל - פורעים ערבים רוצצו את גולגלתו
  
27.8.1929 חיפה



בית העלמין היהודי העתיק של חיפה ברחוב יפו - קבר אחים למאורעות תרפ"ט שורה 18 קבר 26
צילם: מיקי גוטשלק

טכסט

דוד בר' מנחם זאב
ויזיל
בן כב שנה
יט אב


כתבו כי מקום קבורתו: ירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים  - וזו טעות




מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט נמשכו כשבועיים  שתחילתם ביום-הכיפורים של אותה שנה  - בבוקר יום השישי, י"ז באב תרפ"ט החלו המונים ערביים מזוינים נוהרים לירושלים.
בירושלים - עיר מעורבת, עלה בידי הפורעים לשדוד, לאנוס ולרצוח בעיר העתיקה; בחברון ובצפת ערים מעורבות אף הן, ערכו טבח נורא. אספסוף מוסת השתולל, כך בגבול  תל-אביב – יפו.
 מאבק עז התנהל בחיפה המעורבת.
הפורעים הערבים תקפו יישובים קטנים ומבודדים: הר-טוב, כפר-אוריה, מוצא, חולדה, קריית-ענבים ועטרות, באר-טוביה, בית-אלפא וחפציבה, עין -זיתים, יסוד-המעלה ומשמר-הירדן. כפר-חיטים,  נווה-יעקב,  עקרון וגדרה. גם גבעת-ברנר פונתה.

בטבריה גם היא עיר מעורבת. לא הופר שלום התושבים, בכל ימי המאורעות ונמנעו התנגשויות אלימות בשל עמדתם של נכבדי הערבים בעיר.
קיץ 1929 מפקח המשטרה הארצי הבריטי  ארתור סטפן מאברוגורדאטו וכשליש מקציני המשטרה הבריטיים יצאו לחופשה. כן גם רבים ממנהיגי הישוב העברי כמו אליעזר זיגפריד הופיין וחיים סלומון, [בנו של משה יואל סלומון]  חברי 'הועד הלאומי' וראשי 'ההגנה' שהו בחו"ל, בקונגרס הציוני הט"ז בציריך שוויץ.

פניותיו של פנחס רוטנברג  בתחילת חודש אב להארי לוק, ממלא מקום הנציב העליון, וניסיונות נואשים אחרונים של יצחק בן-צבי וחבריו  מהנהלת עיריית ירושלים, הרבנים הראשיים [האשכנזי  הרב אליהו יצחק  הלוי קוק  והספרדי הרב יעקב מאיר]  ומנהיגים אחרים להביא את מנהיגי הערבים חברי הוועד הפועל הערבי עורך הדין ג'מאל אל חוסייני; עורך הדין עוני ביי עבדול האדי וסובחי אל חדרה, למתינות לא נשאו פרי. מאורעות הדמים פרצו.

את התפקיד הראשי בהשתלשלות המאורעות מילא הארי לוק. בן למשפחה יהודית מתבוללת מהונגריה. אביו היגר לאנגליה והמיר את דתו, והוא עצמו שינה את שם משפחתו מלוקאץ' ללוק ושמר בקפדנות את סוד מוצאו היהודי. הוא התמחה בבעיות המזרח הקרוב ועם הקמת השלטון הבריטי סופח אליו לממשל, אף שימש כעוזרו של  רונלד סטורס  מושל ירושלים בימי הנציב  הרברט סמואל. הוא נחשב לבר-סמכא בענייני המזרח ובייחוד בבעיית המקומות הקדושים ובסכסוכים בין העדות השונות. משעזבו הנציב העליון  הלורד [פילדמרשל] הרברט צ'ארלס אונסלו פלומר  והמזכיר הראשי של הממשלה, הקולונל סיימס, את הארץ, הופיע הארי לוק, מסיירה-ליאונה. מאחר שהנציב העליון החדש, הלורד ג'ון צ'נסלור [גבר מרשים במדיו], איחר לבוא ארצה, בידי לוק ניתנו כל מוסרות  השלטון.
פעולותיו נמצאו מסייעות בידי ה'מופתי הגדול', אמין אל-חוסייני, שכוכבו התחיל דורך במהירות.
הוועד הפועל של הוועידה הסורית והפלסטינית שלח מחאה לחבר הלאומים, הטוענת שאי השקט נובע מ'הצהרת בלפור'.

גם מכת-העכברים שפקדה את הארץ  תרמה לזעמו של הפלח הערבי.

חיפה עיר מעורבת הייתה לזירה של  מלחמת אזרחים  מאבק בין הערבים ליהודים.
העיר שיגשגה בסוף שנות העשרים הייתה לעיר התעשייתית  החשובה ביותר בארץ. וזכתה להגעה עצומה של מהגרי עבודה. אומרים שאחד מכל שני תושבים היה חדש בעיר, שניים מכל שלושה היו ערבים.
הערבים באו מכפרי הסביבה, מדובר על 30 אלף גברים צעירים  מ-300 כפרים.
הם עזבו את הכפרים כי אדמת המשפחה לא הספיקה לכולם - תמותת  התינוקות  ירדה ותוחלת החיים עלתה. רבים נטלו הלוואות  גם לפיתוח המשק, מכרו קרקעות ליהודים, ישירות או באמצעות סוחרים ערבים; רובם לא ידעו קרוא וכתוב.
העיר גדלה - מספר התושבים הערבים של העיר גדל מכ- 18 אלף לכ- 24 אלף, מספר היהודים עלה מכ- 6,000  לכ- 16 אלף.  הטמפלרים היו שם מזמן, חזרו לאחר המלחמה לבתיהם במושבה הגרמנית.



קציני המחוז מחיפה, ברוך בינה ויעקב ברגמן, יליד הארץ,  נקראו לירושלים לשמש קציני קשר בין השלטונות לבין נציגי הישוב.
ההתפרעויות בעיר החלו במתכונתן הרגילה  - הסתת המונים בתפילות יום השישי במסגדים.  ההמון החל תוקף שכונות קיצוניות, המופתי   הגדול יצר פרובוקציות,  ההסתה נמשכה  ורוחות ההמון השתלהבו. מעשי השוד והרצח שלא נחשבו כמגרעות מוסריות אלא כמעשי 'שטארה' [גבורה]. ההתלהבות והאנרגיה, התסכול והזעם  תועלו  על ידי  קריאות מראשי המסגדים למלחמת-קודש -  לסילוק הזרים. להשבת הכבוד האבוד.
ההסתה הפוליטית הגיעה גם לכפרים.
שוטרים יהודים השתתפו בגלוי ובסתר בהגנת שכונות  בני עמם.
שוטרים ערבים צעדו בשורות המתקיפים.
המשטרה  בפיקוד בריטי אסרה יהודים וערבים כאחד, נאמנה לנייטרליות.
 ממשלת המנדט הקימה  בתי-דין מיוחדים, שבהם דן שופט בריטי יחיד בדיני נפשות. טענו כי רוב  הנשפטים היו ערבים.
במחוז חיפה הטיל השופט ליס עונשים כבדים על הפורעים הערבים והקל בדינם של יהודים בכל מקרה שהתברר לו, כי אחזו בנשק להגנתם.
היו מקרים  בהם פיזרה המשטרה בכוח התקהלויות ופתחה באש על המתפרעים.

חסן ביי שוכרי  ראש העיר הערבי  של חיפה פתח מועדון יהודי-ערבי.  וקבע כי השפה המדוברת בו תהיה אנגלית כדי למנוע מתיחות ומתוך מטרה לקרב בין העדות השונות בעיר [מועדון 'רוטרי' הראשון בארץ  נפתח בחיפה בשנת 1932 בערב  התרמה וריקודים במלון 'טלטש' (לימים מלון 'הר הכרמל') של הציונית האוסטרו-הונגרית גברת מתילדה טלטש].
זה לא עזר הרבה, הוא הודח מכהונתו בביריונות.

רבים מפקידי הממשל נדרשו להצטרף לכוחות המשטרה, בשלב מסוים הצטרפו גם סטודנטים אנגלים  ששהו בארץ.


 עד מהרה החל צבא  בריטי זורם לעיר, ובשלב מסוים אף הופעל מטוס שפיזר את המפגינים באישו. הופעת אוניית מלחמה בנמל ציננה מעט את הרוחות.

משא-ומתן שקט ומיגע התנהל בין באי-כוח ההנהלה הציונית לבין השלטונות.

כוחות  'ההגנה' בחיפה הצליחו להדוף את המתפרעים. המחיר היה כבד - רבים הפכו לפליטים. שישה יהודים נהרגו בחיפה. על אחד מהם נספר, על ויזיל דוד  והוא שלוש שנים בארץ.

דוד נולד בעיר אלשורונה שבהונגריה לשיינדל לבית יגר ומנחם-מנדל זאב  ויזיל בן זינדל ויזיל בשנת תרס"ח [1908].
אחים לו, נפתלי [1897] ואברהם , האחיות : שרה,  גיטל, שושנה והניה ומוצאם מסיגאט  מחוז מרמורש טרנסילבניה בצפון רומניה על גבול אוקראינה.

בחוץ לארץ, אביו, גבאי הקהילה שעסק בתורה "יומם ולילה" ואמו דאגה לפרנסת הבית. סבו, ר' דוד יגר, [שעל שמו נקרא] היה איש ירא שמים, ''מפורסם בכל הסביבה בעושרו הרב וגם במעשיו הטובים למען הכלל''.
לילד דוד כישרונות  רבים – נחשב בקי בש"ס ופוסקים, מתפלפל כהלכה עם גדולי-תורה, והללו גומרים את ההלל על חריפות מוחו ובקיאותו הגדולה בתלמוד. גם בכינור ניגן, כאשר חשק גם בהשכלה, נכנס לבית ספר ממשלתי וגם שם הצטיין בלימודיו מספרים כי, עניין מיוחד גילה בספרות העברית.
בביתו ספג אהבה ליהדות ולארץ-ישראל.
אחיו – נפתלי  עלה ארצה  מרומניה בשנת 1922 עבד  במפעל  המלט 'נשר' סמוך לחיפה וגר שם בצריפים   נשא לאשה את לובה שעלתה לארץ בשנת  1925 . בשנת 1924 עלה דוד לארץ-ישראל.
בארץ למד מסגרות ונעשה מומחה במקצוע. עבד במסגריה במושבה גרמנית – מערב חיפה הוא רווה נחת מעבודתו.
קצת לפני התגעשות מאורעות תרפ"ט בחיפה חסן שוכרי ראש העיר שהיה ביחסים טובים עם  פנחס רוטנברג הביא להארת חשמל במספר רחובות בחיפה  בהם גם רחוב נצרת  במזרח העיר;  שם אומרים גר דוד ויזיל.  
ביום שישי,  למחרת צום ט' באב תרפ"ט, נסע דוד לצפת כדי לשכן את הוריו שהגיעו ארצה עם  אחיותיו  בדירה החדשה.
בדירה החדשה הם התאקלמו מיד – אפילו בית כנסת נמצא להם  -  אולם איש לא נשאר שם - הבנות נישאו שתי אחיות לשני אחים: שרה נישאה ליעקכ מאיר  [איגנאץ] בראון מהנדס בחברת הנפט 'של'  ועברו לגור בקריית-חיים.
 ואילו גיטל נישאה לאחיו  למיקלוש, הניה הייתה לגברת  כהן  ושושנה לגברת כץ .


הידיעות על הנעשה ירושלים הגיעו לצפון - אמרו שפרחחים ערבים  יידו אבנים במתפללים בסמטת הכותל המערבי.
ביום שישי 23 באוגוסט החם והלח  הורגשה תנועה  לא רגילה בין ערביי חיפה. היו התקהלויות בסמטות שונות בעיר. אך הלילה עבר על  העיר בשקט.

למנהיגים היה  ברור  כי שתי תנועות לאומיות גיבשו בארץ את זהותן והתקדמו בהתמדה לקראת עימות על השליטה.


שבת
בשבת, 24.8, על רקע ההתפרעויות שהלכו ופשטו ברחבי הארץ, נפגשה  משלחת של נכבדי הקהילה היהודית בעיר [אברהם כלפון ושבתי לוי ] עם גופרי מקלארן ממלא מקום מושל המחוז [המושל מר קולוויל  יצא בחופשה] כדי לבדוק את מידת התארגנות השלטון למקרה שהמאורעות יגיעו גם לעיר, חבר המשלחת שמואל [צ'רלס] פסמן, מנהל חברת 'קהיליית ציון'  מארצות-הברית התרשם  שהשלטונות לא נקטו שום אמצעים.

באותו יום  טלפן שבתאי לוי  חבר מועצת העיר [לימים ראש העיר] לתופיק חאג' חליל, מראשי הציבור הערבי בחיפה וביקש ליזום פגישה של נכבדים ערבים ויהודים, כדי לשים קץ למצב המתוח ולמנוע מהומות בעיר. חאג' חליל התייחס בחיוב להצעה- לעצור את ההסתה שהגיעה גם לעירם,  שרוב  הגרים בה  - ערבים ויותר משליש יהודים – השניים  סיכמו  להמשיך בהידברות למחרת.

 במספר מקומות בחיפה  הוחל ב 'אקטיביזם פוליטי' -  הופצו כרוזים, בהם הערבים המקומיים נדרשו  "לנקום את דם אחיהם".  אמרו להם  כי במסגרת תוכניתם,  הציונים רוצים להשתלט על הארץ  ולגרש את הערבים וגם להרוס את מסגדי הר הבית  שבעיר הקודש – אל- קודס, את 'החראם הנאצל'!.

על יד מסגד שברחוב נצרת  נאספו מאות אנשים, שייח'ים ודרווישים, [רובם לא מחיפה],  הלהיבו את הקהל בשם הדת והנביא,   והמתפללים יצאו  לרחובות הסמוכים. חיפשו יהודים בצעקות וקללות "כדי לכלות בהם את חמתם".
 האחריות על הביטחון בעיר הייתה בידי מפקד המשטרה המייג'ור פוליי, ושני סגניו, הקפטן קילס קאילי  והקפטן בריר בריד .
השוטרים הבריטים  [הז'נדרמים] הוצאו מחיפה והועברו לירושלים על מפקדיהם; בעיר נשארו כ-  80 שוטרים רגלים ורוכבים, רובם ערבים.
מפקד 'ההגנה' בחיפה היה יעקב פת   סגנו יעקב דוסטרובסקי [דורי] שכינויו המחתרתי היה 'דן' [ו-'אגוז'] . וכסגן שני פנחס שניאורסון מקיבוץ כפר-גלעדי, [איש 'השומר'] מי שהיה סגנו של יוסף טרומפלדור בקרב תל-חי.
לידם  פעל 'ועד ההגנה': שמואל יוסף פבזנר, ראש הוועד של שכונת הדר-הכרמל,  יוחנן [אויגן] רטנר  מהטכניון ועורך-הדין שלמה פלאי, הגזבר.
הם שדאגו גם לתיאום הפעולות עם  ראשי הישוב בעיר ועם המפקדה הארצית.

לרשותם עמד כוח של-350 גברים ונשים [עליהם נמנה גם דוד ויזל], 6 פלוגות. כמו-כן היו שתי מחלקות של סטודנטים מהטכניון, שפעלו כפלוגה מיוחדת תחת פיקודו של  [הרביזיוניסט] נחום לוין.
ב'סליקי' הסניף היו 125 אקדחים, כ-50 רובים, 2 מקלעים ו-40 רימוני-יד.

מפקדת 'ההגנה' פעלה משני מוקדים: ביום ישבו במשרדי קופת פועלי ארץ-ישראל [קפא"י], במושבה הגרמנית; שם קיבלו חדר מיוסף ארדשטיין, מזכיר מועצת-פועלי חיפה, ובלילות  פעלו מהטכניון  - חדר מס' 21.
עם פרוץ המאורעות עברה המפקדה לשני חדרים במשרדי ועד הקהילה בהדר-הכרמל, אמרו  - בית מועצת הפועלים – רחוב החלוץ 45.


בשבת אחר הצהרים פורסמה פקודת  ממלא מקום מושל המחוז - מר ג'יאופרי מקלארן, על סגירת בתי -קפה ומקומות השעשועים  החל משעה שש בערב.


באותו יום שבת קבע יעקב פת את המפקדים לשכונות ולעמדות : נחום לוין - אחוזה ; מוניה גינזבורג [שאג]- בת-גלים; ישעיהו ויינר - הטחנות הגדולות ; מנשה ארמן - בית מילר; חיים קמחי- הדר-הכרמל; סאשה [אלכסנדר] קיסלהוף [כסלו]- חזית ואדי סאליב; אליהו ויינר [בן-גרא] - מפקד העתודה.
ההתפרצות אירעה בערב:
הערבים  עלו לשכונת 'נחלה' היהודית, ששכנה בקצה המזרחי של הדר-הכרמל  "בראשם שני שוטרים ערבים רכובים. ארסלאן קדורה והקורפורל אחמד מוחמד סעיד" העיד דוד הכהן מראשי 'סולל-ובונה' שהיה שם, ירייה אחת מהשכונה,  שפגעה ופצעה את אחד המתנפלים עצרה אותם. שוטרים בריטים הגיעו למקום ופיזרו את ההמון,  ועצרו את  הפועל קרנץ – באשמת החזקת נשק לא חוקי ובירי.
סיפרו כי אנשי 'ה'הגנה' בשכונה פתחו באש והשתמשו ברימונים כנגד הערבים העולים עליהם .  ואלה נסוגו בהשאירם פצועים ונשק קר  [נבוטים ושבריות]  שהיה איתם.
עם ערב, התקבצו קבוצות ערבים ברחוב יפו ובידיהם מקלות וסכינים
[הם יכונו להלן בשמות :קבוצות פורעים-תוקפים-מתנפלים, אספסוף מפגינים,  מרצחים פראיים, המון משולהב, מורדים מוסתים, פרחחים פרועים, בריונים מתפרצים וכד'].

וברחוב נצרת.  [זה שבא מנצרת דרך חליסה לעיר  העתיקה של חיפה. והוא מקביל לרחוב יפו  אך צמוד יותר להר] עלה אספסוף מפגינים דרך ארד-אל יהוד ל'נחלה' שבקצה המזרחי של שכונת  הדר-הכרמל – היא לב ליבה של חיפה היהודית שחלשה על העיר התחתית, הערבית ברובה.
סיפרו כי בהתקפה על  'מבצר היהודים' =  הדר-הכרמל,  נראו שוטרים ערבים בין המתקיפים.
סיפרו כי הפורעים – "נעזרו בשוטרים ערבים שהשתמשו בנשק ממשלתי".
ויזל דוד היה שם.
בהלה קמה בין דרי רחוב החלוץ ושכונת 'נחלה'. "אנשים התרוצצו לכל הצדדים" .

כ- 200 ערבים  פרצו לשכונה "במרוצה ובצעקות פראיות".  קבוצת צעירים, הדפה את המתנפלים. מיד  הגיעו למקום שמונה שוטרים בפיקוד קצין יהודי "דהרו ממקום למקום בין הרחובות שפירא ונחלה".  והמתנפלים פוזרו.
סיפרו  גם על קבוצת צעירים יהודים ששמרה ממוצאי-שבת על הבורג' ועל הסמטות המובילות מוואדי-סאליב להדר-הכרמל  והדפה את המתפרצים עד שירדה קבוצת שוטרים מהדר-הכרמל לרחוב בורג'. [בין קופת-חולים והרחוב החדש – סטנטון]  המקשר את השכונה  לעיר,  ובעזרת הצעירים פוזרו ונהדפו הערבים לרחוב נצרת.
 סיפרו כי הקצין היהודי וונדרמן,  הממונה על משטרת הדר-הכרמל, הורה לאנשיו לפתוח באש  -  נפצעו כמה ערבים  מזורקי האבנים.
"כל הלילה עבר מתוך פחד התנפלויות, אך מלבד המקרים הנזכרים לא קרה דבר." נרשם בקורות העיתים.

הקשר  בתוך העיר נעשה באמצעות מרכזת הטלפונים העירונית, שבה עבדו טלפניות יהודיות, הם שנתנו עדיפות ל'ההגנה' ברגע ששמעו את מלת הקוד 'יעקב' .
קבוצת קשרים צעירים רכובים על אופניים. פעלה למענם בעל פה או עם פתקים.
נשים העבירו נשק על גופן, יהודיות כערביות.

יום ראשון

דוד, שנטל חלק בהגנת רחוב נצרת, כבר היה  ביום ראשון [25.8]  במקום עבודתו במושבה הגרמנית בחיפה.

על-מנת לעזור לתושבי העיר  באו מכפר-גלעדי  כמה מאנשי 'השומר' לשעבר –ונשקם איתם.
"באותו ערב נשלחתי על ידי מפקדת 'ההגנה' לעמדה ברחוב הבורג'" העיד מרדכי [לואי]  טייטלמן  מכפר גלעדי. באו גם חיים ציפורי, משה אליוביץ [אחיו של  מרדכי יגאל השומר המפורסם]  ומנדל ברנובסקי [זה שנפצע קשה  ב-3.8.36 בכפר עציון ],  צבי נדב מונה למפקד השכונה המרוחקת  תל-עמל, מניה שוחט איתם.

נראה כי שארית היום  תעבור בשקט. תנועת האוטומובילים  [משאיות שהוכשרו להובלת נוסעים]  בין הדר-הכרמל והעיר התחתית  התנהלה כרגיל.

כמוסכם  עם חאג' חליל  טלפן שבתאי לוי לעוד אישיות ערבית, מוחמד עלי ביי, וזה קיבל את הרעיון, אך ביקש שמקלארן יזמן את הפגישה כדי למנוע לזות שפתיים ["פחדו מהחוסיינים" ] ברחוב הערבי. לוי התקשר אל ברוך בינה, יהודי  איש הממשל, וביקש ממנו למסור את המידע למקלארן, "אך האחרון לא פעל" .

לפני הצהריים פשטה שמועה כי במוצאי-שבת  בהתנפלות על 'נחלה' אחד  מהפצועים התוקפים מת  באותו בוקר, וכי בשעת הלוויה תיערך הפגנה גדולה. מיד החלו החנויות ברחוב יפו, השוק והמרכז-המסחרי להסגר  הסתבר שזו  הייתה אחת משמועות השווא הרבות.

הקשר הטלפוני הבינעירוני הרגיל נותק בפקודתו של לוק; אנשי  'ההגנה' הצליחו לקיימו באמצעות מנהל בית-החולים 'הדסה' בעיר, ד"ר נוסנבאום.  

המתיחות בעיר הלכה וגברה. התרבו ההתנגשויות, במיוחד בעיר התחתית.
ניתנה הוראה לרכז את האוכלוסייה היהודית מהעיר העתיקה לבתי מלון היהודיים ולבניינים גדולים  כמו ב'טחנות  הקמח הגדולות' של הברון רוטשילד. שבעיר התחתית, גם ב'בית מילר'.
 במקביל החלו להעביר חלק מהנשים והילדים להדר-הכרמל, במגמה שבמקומות הריכוז  שבעיר התחתית יישארו הגברים. בעוד התהליך המאורגן נמשך, החלה לפנות-ערב בריחה מבוהלת של תושבים יהודים מהשכונות המעורבות ומהעיר התחתית להדר-הכרמל.
 נוצרה  ליהודים בעיה של פליטים,  יש אומרים מעל שלושת אלפים יש אומרים  חלק מהפליטים הגיע מחוץ לחיפה.
 הם שוכנו בבתים פרטיים, בבתי-הספר וכן באוהלים בחצר הטכניון ובמקומות אחרים.
הוקמה ועדת העזרה לפליטים.

מהצד הנגדי, במשך היום הוזעקו תושבי הכפר טירה לבוא לעזרת אחיהם  הערבים; הם נענו לקריאה ויצאו לחיפה, להשיב את גאוותם וקצת ליצריהם, מזוינים  באלות ובפגיונות,  התקדמו לאורך חוף-הים. בדרכם  לכיוון המסגד הישן דהאר אל-עמאר, מנהלו האנגלי של בית-הסוהר המקומי הזעיק את המשטרה. זו, בפיקודו של קצין יהודי הגיעה למבואות הדרומיים-מערביים של העיר, כדי לעצור בעד  המתקדמים. הוזעק אווירון צבאי שפתח באש. מהיריות נהרג אחד הערבים, חלקם התפזר וחלקם מצא מקלט במערה סמוכה. מאלה נאסרו כ-40 איש, [רובם נשפטו מאוחר יותר ל- 5 שנות מאסר עם עבודת-פרך. על הכפר הושת עונש כספי].

ברחוב יפו, הרחוב הראשי המוליך מתחנת הרכבת, התאספו כמאתיים ערבים;  על יד 'מלון יפו' ומול תחנת הרכבת סקלו באבנים את היהודים העוברים והשבים. שם נפצע  מר לוין מפקידי בית-החרושת למלט 'נשר' של 'הסינדיקט פורטלנד בארץ ישראל' [מפעל שהוקם על  אדמות שנקנו סמוך לכפר יג'ור ופועליו - יהודים וערבים שם גם עבד אחיו של דודנפתלי].

מספרים כי ההוראות שניתנו למתנפלים  על היהודים, יצאו מבית-המלון 'כאוכב אל שרק' אשר בסמטה מול תחנת הרכבת.

באותו יום הגיעו מתחנת-הרכבת שני פועלים מזיכרון-יעקב; הם לא רצו לחכות לליווי המשטרתי,  שהסדיר מנהל תחנת-הרכבת, האנגלי קולינס, [היה נשוי ליהודיה, סיפרו כי את הנמלטים היהודים אסף בחדר מיוחד ובעשר בלילה שילחם בליווי משטרתי להדר-הכרמל].  השניים יצאו ברגל להדר-הכרמל. בדרכם תקף אותם המון ערבי משולהב, אחד מהם ברח חזרה לתחנה והשני, ישראל גרויאר  נרצח, זה היה ליד מלון 'מרגוע' [הקרוי גם מלון 'מלמוד' על שם בעלת  הבית הינדה מלמוד סמוך למלונה של גברת טלטש]  אשר שימש כמקלט ליהודי השכונות המעורבות שעזבו את בתיהן,  ובו עמדה קבועה של 'ההגנה' .
ישראל גרויאר בחור שעלה מרומניה, היה חבר בית"ר  והם שסידרוהו לעבוד בזיכרון-יעקב לעזור בפרנסת הוריו חיה ומשה חיים, שהתגוררו בשכונת אחוזה בפאה הדרומית של חיפה. כשהגיעו אליו הידיעות על המצב בעיר, מיהר  ברכבת להיות לצד הוריו. ובדרך חזרה לביתו השיגה גם  אותו יד המרצחים הפראים. 
סיפרו כי  את צעקות הנרצח  שמעו אנשי הכיתה, וכשאחד המגינים  ניסה לצאת מהעמדה על מנת להגן על הנתקף, אסר עליו מפקדו לעשות זאת, ועקב מחאותיו "הקולניות והבלתי ממושמעות" של הבחור נלקח ממנו נשקו. כשנודע הדבר למיפקדה, הוחלף מפקד העמדה על ידי יצחק שדה [לנדוברג]. מספרים כי, יצחק שדה, יחד עם פנחס שניאורסון החלו להוציא מגינים, ל'סיורים פעילים' באזור הערבי [הרבה לפני 'הנודדת' שהוקמה במאורעות תרצ"ו].
'התבצרות' קרא הסופר יוסף חיים ברנר  לצורת הגנה פאסיבית זו.
"היה רצון שלא להרחיב את הסכסוך לעבר  האוכלוסייה הערבית,  שאינה מהמורדים ולכן ננקטה  הגנה נייחת".  אמר אליהו גולומב.
היה צורך בטקטיקה מדינית, צבאית ומוסרית.
היהודים, עברו מהגנה להתקפה.
'ההגנה'  בעיר פעלה במרץ ואנשיה פטרלו במכוניות וירו בפורעים.
סיפרו על קבוצה יוצאת דופן שפעלה בחשאיות.
סיפרו כי, קומץ מחברי 'ההגנה' בפיקודו של נחום לוין חמושים באקדח ורימונים חדרו במכונית החלב של  מושב נהלל,  שליד ההגה ישב אברהם שבט [שהתחתן עם הנהללית סוניה ארטרכט, ששני בניהם  - מנחם (חמ'לה) ואליעזר (ילינקה) נפלו במלחמת העצמאות]   אל סמטות הערבים במזרח העיר [הבורג'  וגשר רושמייה]  ופתחו באש בכל מקום בו נתקלו באויב חמוש [ולו גם בנשק קר], הסבו קורבנות, בקרב הפורעים.
 סיפרו כי מכונית משטרה רדפה אחריהם, אך הכוח הצליח להתחמק.

 סיפרו כי אליהו ויינר [הוא בן-גרא]  יצא עם כוח במכונית פרטית דר לעיר העתיקה תקף,  הסב אבידות כבדות לערבים וזרע בקרבם בהלה עד כי רבים מהם עזבו את בתיהם וברחו מהעיר. עוד פליטים.
הכוח נאסר על-ידי המשטרה.
וכאשר המשיכו ההתגרויות מצד ערביי חיפה המזרחית הגיבה 'ההגנה' בהנחת פצצה ליד ביתו של ערבי, "הפיצוץ היה גדול"  לא דווח על נפגעים.  סיפרו כי את הפצצה הכין דב ברנובסקי מושב בית-שערים הסמוך.

לפנות ערב נערכה הפגנה ערבית גדולה סמוך למסגד החדש  הוא- מסגד אל איסתקלאל,  הנמצא בצומת בין רחוב 'עירק'  [כיום קיבוץ גלויות] ורחוב נצרת  [כיום שדרות פל"ים].


סיפרו כי  במיסגד היה דרשן אשר הפליא להציע לשומעיו תקווה ואמונה מחזקת, מפלט מהבדידות, מהאנונימיות העירונית, מהמצוקה והמרירות  - זה היה השייח' עז א-דין אל-קאסם [בנובמבר 1935  עזב אל-קאסם את חיפה עם כמה מאנשיו  מצוידים בנשק ופצצות ויצא אל ההרים  באזור ג'נין למלחמת קודש]. אחרי נאומי ההסתה, כמה מאות מפגינים  שהתאחדו  עם מוסתי המסגדים ה 'ג'ריינה'  שברחוב אל-אומייה [כיום רחוב נתנזון]  מסגד א-זע'יר   בקצהו הדרום-מזרחי של הרחוב ומצפון-מערבו נמצא השוק של העיר.
מפוצלים לקבוצות, החלו לעלות  מחלק העיר המזרחי  דרך הבורג' [כיום – רח' מעלה השחרור] וגם דרך שלוש הסמטות  המדורגות המובילות להדר-הכרמל בצעקות, קללות ותנועות ברורות.


תוך כדי ניסיון הפריצה  של ההמון להדר-הכרמל הגיעה  אחת  הקבוצות  לצומת סטנטון-הבורג',  דוד הכהן  שבא לעמדת הפיקוד על הדר-הכרמל  טלפן [באנגלית] למקלארן ועדכן על המתרחש;  תוך כדי הגיע אבא חושי [שנלר] איש הנמל ופעיל ההסתדרות וסיפר על אנגלי [סייקס] שנפצע  על  ידי ערבים מרגימת אבנים. הכהן העביר את המידע למקלארן,  התשובה הייתה [באנגלית כמובן] : "אתה טועה ומטעה".
הפקיד האנגלי שנרגם היה ג'ורג' רוברט  הגנדן סייקס, מפקח רכבת פלסטינה -  מחלקת התנועה,  הוא במכוניתו עם אשתו  העפילו בדרך מהעיר להדר- הכרמל. [מכיוון מוסכי הרכבת], במעלה הבורג' המטירו עליו בריונים ערבים אבנים  שאחת פגעה בראשו.
נהג  יהודי [יש אומרים מבחורי 'ההגנה']  הוביל את המתעלף הפגוע ואת אשתו  [שלא נפגעה]  לבית החולים 'הדסה' בבית אתין [ בית מגורים ליד הטכניון ובית הספר הריאלי שבהדר-הכרמל]. מיד הובהלו אליו  הכירורגים ד"ר הנדרסון מבית החולים הממשלתי היוקרתי [שליד מנזר הכרמליתיות, מדרום למושבה הגרמנית, קרוב לשטח לנמל ולמסילת הרכבת[ וד"ר קוסטרו  המנתח הידוע מבית החולים האיטלקי  [היום ברח' המגינים, רח' המקביל לרח' יפו]  "אולם מצב החולה הלך הלוך ורע ולמחרת סקילתו, מת".

ממעלה הבורג' המשיכו הפורעים בדרכם להדר-הכרמל.
"יותר מעשרים יהודים שנמלטו מהם -  נפצעו באבנים".
התוקפים  היו ברובם כפריים פלחים עובדי-אדמה או פועלים ועובדי-כפיים עירוניים ולא האפנדים או בני המעמד הגבוה, הפוליטי- המיליטאנטי.
 נשמעו גם יריות בודדות.
בשני הבתים שבמעלה הבורג' התבצר קומץ בחורים יהודים שהדף את הפורעים.
שוטרים הופיעו בדרך כלל, לאחר מעשה,  הפעם היו אלה ארבעה שוטרים רכובים בהנהגת קצין יהודי.

נראה היה כי המשטרה איבדה את עשתונותיה.

סייקס שנפטר ב'הדסה',  והשלטונות ציידו בנשק  את כל  האזרחים הבריטים.

יחידה גדולה של נחתים ירדה מאוניית הקרב 'בַּארְהֶאם'  שנקשרה למזח הנמל. פלוגת מלחים-רגליים עלתה להדר-הכרמל,  התבצרה  בבית-הספר עממי  [ביה''ס ''עממי'' יש אומרים שהיה  זה בית הספר לילדי עובדים שבתחילת רחוב הרצל או רח' שפירא], העמידה מכונת-ירייה על הגג.
וחיילי הצי, תוך כמה מעצרים [כגון מעצרם של מקצת מגיני ה'טחנות הגדולות'- בהדרכת השוטרים הערבים] , השליטו סדר בעיר,

 דוד בא למשמרתו ברחוב נצרת.


ויהי בוקר יום שני
עם הזריחה:  כ-  50 ערבים,  מצוידים במקלות, פגיונות, סכינים ואבנים באו מצד מסילת הברזל בדרכם למרכז המסחרי בעיר התחתית.  צעירי 'ההגנה' במקום  נחלקו לשתיים -  קבוצה אחת המתינה במבוא שעל יד רחוב יפו והשנייה יצאה מול התוקפים שבאו מכיוון הים,  הצעירים  גרשום, פזרום, והצטרפו  לחבריהם  בקבוצה שברחוב יפו.
 באותו זמן התחיל המון להתקהל על יד בית ממכר הגזוז [הקיוסק] של אבו שפיק בכניסה לרחוב השוק. שלושת השוטרים ערבים שהוצבו שם,  בראותם  את העתיד להתרחש  עזבו את המקום.  ההמון, כשלוש מאות ערבים, ראו שאין מי שיפריע בעדם  - צעדו לעבר המבוא המרכזי שברחוב יפו - שם נמצאו צעירי 'ההגנה'  ומול מטר האבנים  הדפו את המתפרצים.
כ-. 100 ערבים באו מצד הרחוב החדש סטנטון לעזור, זרקו אבנים  ירו מאקדחים ,  ופצעו 4 יהודים, ביניהם אחד קשה. לאחר קרב של כשעה עלה בידי הצעירים של 'ההגנה' לדחוק את הפורעים עד המבוא לרחוב השוק והבורג', והדרך לרחוב יפו נחסמה - כנופיות  הפורעים  לא הצליחו  לעלות להדר הכרמל.


משלחת יהודית מטעם נפגשה עם מקלארן, הצעתה הרשמית  להשלטת הסדר  הונחה לפניו  - אך דבר לא נעשה בעניין. לבריטים היה סדר יום משלהם.

 בשמונה בבוקר  נדקר  בזרועו הקצב משה רויטמן יליד בסרביה שהיה באטליזו שבתוך השוק הערבי [ברחוב השוק].  סיפרו כי נאבק עם תוקפיו;  פצוע קשה ושותת דם. הגיע לתחנת המשטרה המקומית  זו שבלב העיר העתיקה, "נפל על מפתנה; והוציא את נפשו בטהרה".
מיד לאחר כך נסגרו כל החנויות ברחוב השוק וברחוב יפו והחלו התנפלויות על עוברים ושבים  שנראו כיהודים, במרחק צעדים אחדים מתחנת המשטרה  הותקפו שני האחים דווידסקו בני 13 16. האחד נפצע במקל בראשו, והשני בפגיון. זה קרה ליד בית-הקפה של חאג' קמיל, ומתחנת המשטרה לא יצא איש במדים לראות מי המתנפלים.  וגורל הקרבנות?

מהמורד שעל יד מלון 'גאולה' של אשר חנינא [רחוב הרצל – הדר-הכרמל] באה קבוצת ערבים גדולה.
 המגינים החזיקו מעמד במשך חצי שעה עד שבאו שוטרים  בפיקוד קורפורל בריטי וחצצו בין היהודים לבין הערבים.

פועלי עירייה  ערביים שעבדו במגרש האוטומובילים  המוליכים  נוסעים בין העיר והר-הכרמל החלו להמטיר אבנים. ירו גם מבית-הקפה 'בארי' שנמצא בפינת רחוב השוק [מעל תחנת האוטומובילים].
"שני היהודים שעמדו על המשמר באותו מקום לא יכלו לעזור מפני שלא היה להם נשק."

המונים החלו להתקהל גם בסמטה שמעל מחסני 'חירם' לשעבר. ובחצר העגלונים, יהודי שהלך ברחוב הרכבת עם טלית, הותקף על ידי ערבי אוחז סכין ומקהיל  את ערביי הסביבה בצעקות "אל יאהוד".  
בו בזמן החל אספסוף להמטיר אבנים על הצריפים ליד 'הטחנות הגדולות'  מלחי הצי שהוזעקו לבנייני 'הטחנות הגדולות' על ידי הערבים חיפשו  נשק – מצאו אקדח אחד אסרו את כל הגברים שמצאו שם מקלט, ואילו את הנשים והילדים העבירו להדר-הכרמל. [לאחר פינוי המקום חזרו חלק מפועלי 'הטחנות הגדולות'  הגרים בבתי ערבים שבסביבה, ועבדו שם  עד יום ה' 29 לאוגוסט, "ומאז נמצאים שם שוטרים ערבים"].
ההתנגשויות נמשכו.

סיפרו כי ערבים נהרו מהסמטות אל תחנת המשטרה שבעיר העתיקה וקראו לטבוח את היהודים, שחיפשו שם מגן.
 אחרי הצהריים נפצע יהודי, שביקש להימלט לתחנת המשטרה כעבור זמן  הגיע לשם עוד יהודי פצוע, במקום  נתקבצו כחמישים  פליטים, בהם נשים וילדים.
איש מהשוטרים לא יצא לגרש את ההמון הפרוע "שעמד כמעט על יד הדלתות". עד שבא הצבא והעביר את כל האזרחים, שהצטופפו  במקום למרכז- המסחרי, שם שרר שקט יחסי.

כנופיות גדולות של פורעים  המשיכו ועלו מרחובות העיר התחתית  ומוואדי-סאליב להדר-הכרמל דרך הבורג' והסמטות. ארבע פעמים עלו ונהדפו.
חזרו וסיפרו כי קבוצת שוטרים יהודים בלוית קצין יהודי עזרו למגינים. כל מה שהספיקו המתנפלים לעולל היה ניפוץ שמשות בכמה בתים בשולי השכונה.

ברחוב נצרת הורגשה תנועה גדולה של ערבים -  אחר הצהריים לאחר ששולהבו מהמסגד,  עצרו אוטומובילים ברחוב כדי לחפש בהם יהודים, "היה ומכונית לא עצרה היה האספסוף רודף אחריה וזורק אבנים."
סיפרו כי מיריית צלף נהרג צעיר אחד.

המון  התגודד על יד 'בית מילר'  - אמרו כי יש שם פליטים יהודים, גם בבית שממול.
 תארו כי מכונית שוטרים בריטים  עצרה, סרג'נט  אנגלי פקד מתוכה על הקורפורל הערבי ושני שוטרים שנמצאו שם לפזר את הקהל ונע הלאה. הקורפורל ביקש מההמון להתפזר, ההמון לא מילא אחרי הפקודה, השוטרים נעלמו. הפליטים נשארו מול הפורעים.
התנועה ברחוב לא פחתה גם אחרי פרסום הפקודה שאחרי 6 בערב אין לאיש להימצא ברחוב, "כשהיו שוטרים עוברים ברחוב היו המתקהלים מתפזרים ואחר כך נאספים שוב".
 "לפקודות השוטרים הערבים לא היו נשמעים כלל".


נשמעו יריות; יש אומרים כי שוטרים ערבים הם שירו מוואדי-סאליב; נשמעו גם יריות מבית קאראמן [ערבי עשיר מבעלי בית החרושת לסיגריות 'מברוק'] ברחוב יחיאל [צ'לנוב] סמוך לרחוב החלוץ בהדר-הכרמל.
 ושוב כשהפורעים נהדפו על ידי  בחורי 'ההגנה'. הופיעו במקום שוטרים  ערבים.
 להדר-הכרמל הגיעה גם פלוגת אנשי צבא בריטיים שהובאו ממצרים,  אומרים כי היה זה חלק מגדוד הרגליים ה'גְרִין הוֹוַרְדְס', והם שעצרו את התקדמות הערבים,  פגעו בריכוזיהם בכפרים הסמוכים  ובעיר השתרר שקט יחסי. כעבור שלושת רבעי שעה נשמעה יריית רובה, הצעיר אברהם יצחק  פת  בחזרו מבית-הכנסת ועלה עם בני דודו  על גג מאפייתם שברחוב החלוץ נפגע בראשו, הוא מת בבית החולים, הוא שנטל  חלק פעיל בהגנת שכונתו, הוא  שהתכונן להתנפלות  על ביתו "סתם פתחים בלבנים ודאג להכין בעוד מועד מים רותחים ונפט" ירייה בודדת שמה קץ לחייו.
מיד לאחר כך החלה התקפה חדשה מצד וואדי-סאליב שנמשכה זמן קצר כי נהדפה על ידי הצעירים היהודים.

 בזמן ההתנפלויות על הדר-הכרמל המצב  החמיר בעיר התחתית - את  גולגולתו של הרפד בן  ה  57 אברהם מרדכי מוטיל רוצצו הפורעים באבנים כשהלך ממקום עבודתו בקרבת הרכבת לביתו בסמטת 'חדרה'  שבהדר-הכרמל  שם חיכו לו אשתו וילדיו, הוא מת בו במקום. נרצח.


דוד  ויזל. שמע  על הנעשה; שמע גם כי השטח שבין סניף 'בנק עותמאן' והמושבה הגרמנית שקט.  וכי התחבורה הציבורית מכיכר חמארה  חזרה לתקנה   הוא החליט  לסיים את עבודתו במושבה הגרמנית ['יש אומרים : 'חפש את האישה' – ארוסה -חברה]   ומיהר מודאג לביתו.  בדרך התנפלו עליו פורעים ערבים    מספרים כי ראוהו רץ בסמטה שליד 'החאמאם'- בית המרחץ התורכי, ואחריו פרחחים ערבים. הוא הרים את ידיו, אולם המתנפלים הכוהו במקלות ובסכינים, וכשנמלט  מהם רדפו אחריו עד בית הקברות המוסלמי. [סמוך למחסני חברת 'בסרביה א"י']   שם, לאחר מאבק גברו עליו  הפילוהו ארצה, הכוהו במקלות בראשו ורוצצו את גולגולתו. שמעון ויזל אחיינו, בנם של נפתלי ולובה ידע לספר כי דוד נרצח ליד הכנסייה. שוטר ערבי עבר במקום ולא התערב; מכונית ובה אחות מבית-החולים 'הדסה' מלווה בשני שוטרים ערבים. עברה שם וכשבקשה להחיש עזרה לנפגע-הנרדף הם  סירבו לעצור  והמשיכו ליעדם; כעבור חצי שעה בא  אמבולנס   'צלב אדום', אסף את דוד הפצוע אנוש והביאו לטיפול מהיר. לבית החולים הממשלתי.

את רוב הפצועים וההרוגים  היהודים הביאו ל'הדסה' -  בית חולים קטן  בניהולו  של ד"ר  ברוך ניסנבאום מנהל המחלקה הפנימית, וכשזה התמלא – שלחו  את הנפגעים לבית החולים הגרמני.
את הקליניקה בעיר התחתית סגרו והעבירו למקום בטוח יותר – לרחוב סטנטון  [כיום רח' 'שיבת ציון' ]. 
בית החולים הגרמני  [יש אומרים שהיה בבית הרדג שבמושבה הגרמנית]  נודע בניקיון ובסדר, ברמת הסיעוד גבוהה;  האחיות המיומנות היו נזירות גרמניות, אחיות הדיאקוניסיות – המשמשות בקודש,   המנהל- ד"ר הופמן  היה רופא גרמני בעל ידע וניסיון בכירורגיה  - שם החזיקה 'הדסה' 20 מיטות על חשבונה.

עד הערב נמנו  ארבעה יהודים ההרוגים: ישראל גרואיר, משה רויטמן, אברהם יצחק  פת  ואברהם מרדכי מוטיל  ויותר מ 50 פצועים, מהם במצב קשה.
את הגוי רוברט סייקס קברו בבית הקברות הנוצרי שלחוף הים.
מבית החולים הממשלתי  נמסר על 13 ערבים הרוגים וכ- 90 פצועים.
סיפרו גם על חיילים בריטים הרוגים בעימות עם ערבים.

 בערב עבר השלטון לידי הצבא,  הוכרז מצב מלחמה בעיר ונאסרה ההליכה ברחובות מ-  6:30  בערב עד 6 לפנות בוקר.
אז נוצרו יחסי הבנה ושיתוף פעולה עם באי כח הקהילה היהודית.

"שעות היום והלילה עברו בשקט יחסי. היו שרפות במקומות שונים והתנפלויות בודדות".


שלישי
 ביום ג' [27.8] אסרו  השלטונות את מר קרמן שמביתו ברחוב יחיאל /סירקין נשמעו יריות , לאחר חיפוש הוא שוחרר בערבות של 2,000 לא"י.

בבית החולים הממשלתי נפטר  הפצוע דוד ויזל  כ"א באב תרפ"ט [27.8.1929].


 רצח דוד ויזיל  לא עצר את  ההמונים ברחוב נצרת.  
מאז הבוקר החלו כנופיות להתאסף על יד המסגדים כשפניהם לבית מילר  הסמוך.
 פלוגות הצבא אמנם פיזרו את המתקהלים  אך הם נאספו שוב. "צפצפו על העוצר ".
 סיפרו  כי  מפקד המשטרה  מר פולי "ירד מהאוטו שלו והיה מכה מקלו את ההמון ואנשיו היו מאספים את המקלות ושמים אותם לתוך האוטו."

 משמרות קבועים של צבא לא היו במקום; מזמן לזמן עברו ברחוב פטרולים ממוכנים. סיורים ברכב משוריין.
 מסיתים מקצועיים הלהיבו את ההמון וקראו להרוג את כל היהודים שבמקום. ההמון פרץ לעבר בית מילר תוך ששבר את הדלת החיצונית. שניים עם חרבות גדולות  ניגשו לשבור את דלת הבית, שבו נמצאו באותו זמן 45 נפשות, בהם זקנים, ילדים ונשים. בראות הצעירים שנמצאו בבית מילר  ובבית שממולו את הסכנה יצאו והדפו את המתנפלים.
משך רגעים מספר השתרר שקט,
אחרי רבע שעה  שוב החלו להתאסף ושוב החלו לזרוק אבנים לבית מילר  ולבית שממולו. ושוב יצאו הצעירים והדפו את המתנפלים.
ההמון הנסוג החל לירות מעל הגבעה הסמוכה, ושוב פעם נהדפו  זו הפעם השלישית.

  תוך כדי הספיקו הפורעים. לשדוד את  המחסנים והחנויות שבסיס בית מילר, אחרי שהוציאו את הסחורות יצקו נפט והבעירו. כך נשרפה חנותו של הסנדלר ביצ'קוב וחנותו של  מר  אורבך.
האש התפשטה והעשן מילא את הבית. נשקפה סכנת התפוצצות כי בחצר נמצא בית חרושת לחמצן.

דרישות בטלפון ממקומות שונים לחוש לעזרה הנצורים לא הועילו. נחום מילר עצמו  מי שהיה מוחת'ר הקהילה היהודית  בחיפה יחד עם נתן קיי  ורמן   ביקש ממפקד המשטרה, המייג'ור פולי, ליווי כדי להציל את האנשים ואת הרכוש מביתו הבוער. פולי סירב.
 גם כשעברו שוטרים רוכבים וראו את השוד והדליקות  הם לא נעצרו.
החל מחנק. נשים וילדים  קראו לעזרה,  שוטר לא נראה. 'שומרי הסדר' נעלמו.
קירות החלו להתמוטט,  משאית עם חיילים בריטים  עברה במקום, אך לא התעכבה,  אז התפרצה מהבית הנצור דבורה ברנדשטטר  [אשתו של יחזקאל והאמא של הארכיאולוגית רות עמירן] ודרשה מהם לעמוד ולעזור בפינוי האנשים – הצבא נענה בחיוב.  יש אומרים כי היה זה  בעקבות פנייתו של  יהושע גורדון  סמל משוחרר מהגדוד האמריקני [גדוד 39].  איש הסוכנות היהודית  שהיה ממונה על הקשר עם המשטרה .

כל אלה שנמצאו בבית מילר ובבית שממולו, הוצאו והובאו עד האוטו של אנשי הצבא   משם הועברו להדר-הכרמל.
לא היו אבדות באדם, לא הרוגים ולא פצועים.
אמרו שאלמלא הבחורים שנמצאו  שם היו כל דרי הבית נטבחים על ידי ההמון הפרוע או נשרפים.
הם לא סתם העבירו אצבעות על פני גרונותיהם- סימן לשחיטה.



למשטרה הודיעו, כי נמצאה גופת אישה יפה בת 40 בנחל קישון.
.
יהודייה לפי הספר שנמצא לידה. הגופה הועברה לבית החולים.
את האישה זיהו  - מלכה לאה לבית פיולר ; בעלה, הפרוון  אליעזר אפרימוב מצא עבודה כשומר בבית-חרושת 'שמן', שהוקם על יד הנמל על ידי נחום ו[ג'נקה] גדליהו וילבושביץ [האחים של מניה שוחט]  והזוג עבר מתל-אביב לחיפה.  הסתבר כי ביום שני הנורא  יצאה  מלכה כמנהגה לטייל על שפת הים. כנופיית ערבים [אומרים כי הבחינו בספר עברי שהחזיקה בידה]  התנפלה עליה וגררו אותה לסבכי נחל קישון. שם נאנסה   הם התעללו בגופתה "עינויים קשים עברה: -  חתכו את בטנה ודקרו את כל גופה".

    
לאחר שנכשלו הפורעים לחדור לשכונת הדר-הכרמל, ניסו לתקוף גם שכונות מרוחקות או מבודדות.
 בשכונות הספרדים 'חרת אל יהוד' ו'ארד אל יהוד' נשמעו צעקות הנפגעים - נשים צרחו והטף בכה, הזקנים התפללו לחסדי שמים.
 כמעט כל התושבים היהודים הגרים בשתי השכונות הללו עזבו את  בתיהם בחוסר כול, והועברו להדר-הכרמל.
 סיפרו כי מצד המשטרה לא ניתנה כל עזרה להעברת הפליטים וכל הפעולה הזו נעשתה על ידי היהודים עצמם "מתוך סכנת נפשות".

האספסוף החל לשדוד ולבוז את חנויות היהודים ברחוב נצרת. ולא רק בבית מילר .

הוצתו צריפים ומחסנים. נשרף מחסן העצים של  מר טייבה. ממלון 'ירדן' הודיעו לסרג'נט בריטי שהיה בתחנת המשטרה, הלה בא אל המקום  מלווה  בקצין  עם פלוגת מלחים, אך למרות מאמציהם לא הצליחו לכבות את האש והמחסן עלה בלהבות.
 "להבת אש וענני עשן עלו במשך כל היום השמימה: רכוש היהודים הולך וכלה באש!"

צעקו. המשטרה לא עשתה כלום לכבוי השרפות. קבוצת צעירים יהודים יחד עם שוטרים בריטים הם שעסקו בכיבוין.

דליקות נראו בשדות עמק עכו ועמק יזרעאל. בערו שדותיו של האדון כץ, [יש האומרים כי הוא הנכד של הקדושה אסתר רבקה כץ, הקצין-הטייס יוסף כץ ידידו של זאב ז'בוטינסקי].  צריף מטבח הפועלים בג'ידרו [כיום מושב העובדים כפר-ביאליק]  וכמה צריפים בכפר עטה [היכן שהיה הכפר הערבי כופר-אתא] . ומשק הפועלות.[ אומרים של שרה מלכין] .
"העשן נראה עד למרחוק וקרע את הלב". כתבו.
"הנזק החומרי רב מאד בכל המקומות ומגיע לעשרות אלפי לא"י".
נחמה - איש מהצעירים המגינים לא נהרג ביום זה.

המושל  בפועל לוק צלצל מירושלים לעמאן וביקש תגבורת.

 רביעי
ביום  זה עוד נמשכו השריפות במקומות שונים בעיר ומתחנת החשמל שבדרום המושבה הגרמנית עד המרכז המסחרי לא נראו יהודים.

בצהרים, קהל גדול שנמצא על יד בית החולים 'הדסה'    נפרד מששת ההרוגים. לפי דרישת המשטרה נערכה הקבורה  עצמה על ידי מניין יהודים [הוריו ואחיותיו  של דוד, לא הם ולא בני משפחותיהם לא הורשו להשתתף בהלוויה גם בני משפחתו  של ישראל גרויאר [גראואר]  הוריו חיה ומשה חיים נמנע מהם לוות את בנם בדרכו האחרונה. המניין היו אנשי חברה-קדישא  שנסעו באוטו אחרי הקדושים, לבית העלמין היהודי שברחוב יפו.

אחרי הצהריים נפצע  בדקירת סכין יהודי בן 80 שעלה מהבורג' להדר-הכרמל, ועוד כמה יהודים נפצעו באבנים.
"מיום ד' עד יום א' בבוקר לא קרה כל מקרה יוצא מהכלל. החנויות ורוב הבנקים היו סגורים. גם בתי החרושת הגדולים, הטחנות, פחטר, שמן  ועוד, היו סגורים במשך כל השבוע. העבודה בהם החלה רק ביום א' בבוקר. גם העבודה במפרץ חיפה שבתה. היא לא נתחדשה גם ביום א', מפני שכל כלי העבודה שנמצאו במקום נשדדו." כתב עיתון 'הארץ' [3.9.1929].






סוף דבר:
חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים כתב ביומנו בערב ראש השנה
יום ו', 11 ספטמבר 1931 :
". . . הלכתי את הרב יעקב מאיר [הראשון לציון הרב הראשי הספרדי]. שיחתנו הוקדשה בעיקרה להרצאת התיאוריה שלו כי האשם במאורעות תרפ"ט איננו לוק [מזכיר ראשי לממשלת ארץ-ישראל בימי מאורעות תרפ"ט] המוכר לו מסלוניקי ואף לא צ'נסלור [הנציב העליון בתקופת מאורעות. תרפ"ט], כי אם, הרב הראשי קוק! אין הוא מתכוון, כמובן, להטיל דופי בחברו לכהונה, אולם מחובתו לספר לי כי שניהם ביקרו אצל לוק כמה ימים לפני המאורעות, כדי להגיע לסידורים מסוימים, אבל אורך הנאום שנאם הרב קוק בהזדמנות זו מנע מהם להגיע לכלל סיכום. . . יש להניח שאילמלי מקרה ביש זה היו מונעים את המאורעות !"
["יומן ירושלים" הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל תש"ט, 1949 , עמ' 46]



-בליל ששי 6 בספטמבר מצא משמר צבאי בק"מ 14 מחיפה מאחרי מגורי  קבוצת 'אחוה' [אחרי ניסיון כושל להתיישב באזור ערד הקימו חלק מחברי קבוצת 'אחווה'  ב-1922 את קיבוץ יגור] הרוג יהודי עם פצע בראשו. שמו מאיר בוק.

ביום השבת 7  ספטמבר נשלח השוטר היהודי יוסף מחט  יחד עם שוטר ערבי מחיפה לכפר עטה, כעבור זמן מה חזר השוטר הערבי לחיפה והודיע כי התנפלו עליהם והשוטר היהודי נפצע, מיד נשלחה מכונית חילוץ  והפצוע הובא לבית החולים הממשלתי ומשם הועבר לבית החולים ב'הדסה' בחיפה, הוא הובא במצב קשה והיה זמן רב בלי הכרה.

הטבח צפת   היה ביום חמישי, כ"ג באב תרפ"ט 29 באוגוסט 1929 והוריו של דוד ויזל  עברו מצפת  לגור  אצל  הבן נפתלי ב'נשר' .


מהנדס חברת הנפט 'של'  - יצחק מאיר [איגנאץבראון בן זליג אשר, הבעל של שרה לבית ויזל ואביהם של לאה ועמוס תושב קריית-חיים  נפצע  קשה בהפצצה האיטלקית על בתי הזיקוק במפרץ חיפה [24.7.1940]  ובבית החולים 'הדסה' נפטר ונקבר בחיפה.
בהפצצה זו נהרגו בין השאר  גם הבחור בן ה-  19  חיים לוי  עובד  חברת הנפט 'של' ושני נהגים מקיבוץ אפיקים  לקס מאיר שהגיע מארצות-הברית ורייטר ירוחם שהגיע מקנדה.



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים