ר' שלמה-זלמן צורף – נפל חלל ממכת חרב בלכתו לבית הכנסת

ועל מצבת קברו נכתב:

מ"ק מהר"ר

אברהם שלמה זלמן

צורף זצ"ל

אשר הציל את נחלת האשכנזים

מידי הישמע' והשתדל בבנין

הבית המדרש מנחם ציון זי"ע

נלב"ע י"ט אלול שנת

תרי"א לפ"ק

16.9.1851 – ירושלים

 אברהם שלמה זלמן בן יעקב נולד בליטא, עלה בשנת 1811 לצפת  בגיל 26 , נשוי ואב לשלושה, ממנה נמלט לירושלים בגלל מגיפה והיה ממקימי העדה האשכנזית בעיר הקודש ירושלים. הצלחתו של ר' שלמה צורף בביצור היישוב היהודי בעירו והחזרת הריבונות על "החורבה" לידי היהודים הייתה לצנינים בעיני ערבים לא מעטים ועל כך שילם בחייו.

 רצח בדרך ל'תפילת וותיקין'

 אברהם שלמה זלמן צורף, הידוע בכינויו הרשא"ז, החזיר את נשמתו לבוראו ב-16 בספטמבר 1851. חייו של האיש רב הפעלים הזה נגדעו בכוונת מכוון, רצח לשמו. בהודעה לתקשורת בלשון ימינו היו מגדירים זאת כרצח על רקע לאומני.

הגלגול לארץ ישראל

 אברהם שלמה זלמן בן יעקב נולד בקיידאן שבליטא ב-3 בנובמבר 1785. הוא למד תורה בשקידה כדרך טובי היהודים בליטא של אותם הימים בנוסח רבו הגאון מווילנה, והתמיד בכך גם לאחר שנשא לאישה את חסיה ומצא את פרנסתו במסחר.

 בשנת 1777 עלתה לארץ ישראל קבוצת 'חסידים' בהנהגתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק. חברי הקבוצה התיישבו בעיקר בצפת ובטבריה. עליית ה'חסידים' שימשה אתגר ל'מתנגדים', תלמידי הגאון מוילנה. שלמה זלמן נדבק בחיידק של ארץ ישראל. ב-2 במאי 1811, והוא בן 26 הצטרף עם משפחתו - אשתו חסיה ובניו הקטנים מרדכי, משה ויצחק ועם שני גיסיו ר' צבי הירש והרב הדרשן ר' יוסף, לשיירה של עולים מתלמידי הגאון מווילנה לקיים את מצוות יישוב ארץ-ישראל.. לאחר כחמישה חודשי מסע בעגלות, בדרך לא דרך הגיעו לקושטא היא איסטנבול. כאן למד שלמה צורפות בתקווה להתפרנס מעסוק כפיים זה בארץ ישראל.

 לאחר שהייה של כמה חודשים באיסטנבול עלתה המשפחה על סיפונה של ספינת מפרשים, שהפליגה לעכו ולאחר טלטולי-ים הם הגיעו בשלום. שלמה זלמן השתקע בצפת יחד עם שאר חבריו למסע - תלמידי הגאון מווילנה. שלמה זלמן היה מן הראשונים שדרשו כי היהודים יבנו לעצמם בתים ויתפרנסו ממעשי ידיהם ולא מכספי "החלוקה".

 הוא לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים; הוא קנה בית, החל לעסוק במקצועו החדש ואף שינה את שמו בשל עיסוקו זה לצורף. שלמה זלמן למד במהירות את השפה הערבית, וכדרכו - התחבב על לקוחותיו ומכריו; התפרנס בכבוד והשתתף בהנהגת העדה. אנשי הימים ההם תארו אותו כאיש נמרץ ורב-תושייה, גבה-קומה, בעל דיבור שקול ומדוד ובעל הדרת-פנים, שעוררה רגשי-כבוד בלב כל רואיו, יהודים וערבים כאחד.

אשכנזים בירושלים

 בשנת 1813 פרצה בצפת מגפת חולירע ורבים מתושבי הגליל נספו במגפה. צורף, יחד עם עוד כשבעים איש מעדת האשכנזים, התחמקו מבעד לסגר שהטילו החיילים התורכים על העיר ונמלטו לירושלים. מכיוון שהיו חשודים כנגועים במחלה, לא התירו להם להיכנס לעיר. רק לאחר השתדלות נמרצת של עדת הספרדים הניחו לפליטי צפת לשכון במערה הגדולה שבצפון העיר, מערת אל-מחג'רה, הלא היא מערת צדקיהו. הפליטים ישבו שם שמונה ימים, אחר כך שכרו שני בתים קטנים של ערבים ליד חומת העיר ושם ישבו עוד תקופה מסוימת. רק לאחר כל אלה הרשו להם לבוא העירה, תמורת תשלום כופר נאה נפש כדת וכדין.

 פליטי צפת התיישבו בראשונה ברובע המוסלמי, בשכונת באב אל-חוטה שבצפון-מזרח העיר העתיקה. זה לא היה פשוט; האשכנזים נאלצו להתחפש וללבוש בגדי יהודים ספרדים, כדי שערביי ירושלים לא יתנכלו להם. מסתבר שבין הערבים בירושלים ליהודי אשכנז היה חשבון פתוח.

 כמאה שנה קודם לכן עלה רבי יהודה החסיד בראש חבורה של כאלף איש יוצאי אשכנז לירושלים. הוא מת זמן מה אחרי שהגיע לעיר. מספרים כי העולים החדשים נזקקו לנדבות, אך יהודי ירושלים העניים לא יכלו לכלכל את הנצרכים, שהרי הם עצמם התפרנסו מנדבות יהודי אירופה. העולים החדשים הגיעו עד פת לחם.

 הקהילה האשכנזית בנתה לעצמה באותם ימים קשים בית-כנסת. מכיוון שחסר להם ממון, הם לוו כסף בריבית גבוהה משכניהם הערבים. משלא יכלו לעמוד בתשלומים, נעלמו האשכנזים מירושלים; מקצתם הצטרפו לשבתאים, מקצתם פנו לאירופה המערבית ואחרים שבו לארץ הולדתם לפולין .היו בהם אף, לא עלינו, שמתוך ייאוש ומצוקה נפלו ברשתם של מיסיונרים גרמנים והמירו את דתם. בית-הכנסת הפך לחורבה וזכה לשם חורבת רבי יהודה החסיד, או בפי הערבי – דיר שיכנאז.

 שלמה צורף עושה חיל

 ברבות הימים אימץ לו שלמה צורף נתינות פרוסית ואף כיהן כסגן הקונסול הפרוסי בירושלים תפקיד זה העניק לו סמכויות רבות, שאותן ניצל לטובת היישוב היהודי. הוא גם ניסה, בשותפות עם ערבים, לעסוק בחקלאות בכפר ליד רמלה.

 בני העדה הספרדית לא תמיד הביטו בעין יפה על התיישבות האשכנזים בירושלים. מחשש שהתורמים האשכנזים מאירופה יעבירו את תרומותיהם לטובת האשכנזים הירושלמיים. שלמה צורף, כנציג האשכנזים, הצליח ליישב את הסכסוך הזה בדין תורה; במהלך הדיונים נמצאה נוסחה מוסכמת לחלוקת הכספים מאירופה. שלמה צורף אף נסע פעמים רבות בשליחות שתי הקהילות כאחת לאירופה כדי לאסוף כספים לטובת יהודי ארץ ישראל.

 בשנת 1838 התחוללה בארץ רעידת אדמה וצפת כמעט נחרבה כליל. בין ההריסות נקברו רבים מיהודי העיר. ר' שלמה צורף וידידו ר' ישעיהו בארדקי יצאו בראש קבוצה של 40 מתנדבים מירושלים, מצוידים בכלי עבודה, תרופות ותחבושות, לעזרת יהודי צפת. הנה כי כן, לר' שלמה צורף היה מקום של כבוד בין יהודי ירושלים.

 קימום "החורבה"

 בהתחלה לא יכלו האשכנזים [או בלשון הירושלמים "הפרושים" להבדיל מן החסידים"] להקים לעצמם בית תפילה, לבל יתגלה דבר קיומם בעיר. כשלא נמצא להם מניין לתפילה בסוכה הקטנה שהקצו להם אחיהם הספרדים בחצר בית-הכנסת שלהם, צירפו בתור עשירי למניין ילד וספר תורה בידו, כי עדיין לא היה בר-מצווה. לאחר שנים אחדות באו עוד אשכנזים מצפת, במיוחד לאחר מרד הדרוזים והפלחים ורעידת האדמה שעשתה שמות ביהודי צפת. מאז הלך וגדל היישוב האשכנזי בירושלים.

 במאמצים רבים עלה בידי ראשוני האשכנזים לשכור להם את ה'חזקה' על החצר שבה שכנה קודם לכן הישיבה של רבי חיים בן עטר. הם הקימו שם בית תפילה. בזמן התפילה העמידו האשכנזים נערים שומרים, כדי שיתריעו אם מתקרבים מוסלמים לבניין, על מנת שיספיקו להוציא את ספר התורה ולהיעלם מהבית. חיי אנוסים ממש! 

כשהיישוב האשכנזי בירושלים גדל ורב, נוצר צורך לבנות בית-כנסת מיוחד להם, שבו יתפללו לפי מנהגם. ראשי הקהילה נתנו את עינם בחורבה של רבי יהודה החסיד, אך השלטון העות'מאני אסר עליהם לבנות בית תפילה משלהם. ר' שלמה צורף יצא למוחמד עלי בקהיר, שהיה אז השליט על מצרים וארץ ישראל לאחר שמרד בשלטון העות'מאני, לאחר ששכנע את הקונסולים האוסטרי והרוסי שידברו על לבו של מוחמד עלי.

 השליט אכן השתכנע, הוא הוציא 'פירמן' [אישור] שמחק את החוב הישן של האשכנזים, העביר את הזכויות על "החורבה" ליהודים והתיר להם לבנות את  בית הכנסת החרב מחדש.

"החורבה" התמלאה במרוצת השנים בערמות של סחי ואשפה. לפי הוראתו של ר' שלמה צורף, ובסיוע בנו הנמרץ מרדכי, באו בני הקהילה כולם לעבוד בניקוי "החורבה". כסף לבניית בית-כנסת חדש במקום לא היה. ר' שלמה צורף נסע לאנגליה ונפגש עם סיר משה מונטיפיורי, שעשה אותו נאמן על הכספים שהעמיד לצורך זה. בינתיים עד סיום בניין "החורבה" מחדש בנה ר' שלמה צורף בשנת 1873 את בית-הכנסת 'מנחם-ציון'. בית הכנסת "החורבה" 'בית יעקב' נחנך בשנת 1864.

 בית הכנסת "החורבה"  - ציור משנות ה-70 של המאה ה-19

 הסוף המר

 הצלחתו של ר' שלמה צורף בביצור היישוב היהודי בירושלים והחזרת הריבונות על "החורבה" לידי היהודים הייתה לצנינים בעיני ערבים לא מעטים. הם חיפשו דרכים לנקום באיש שבו ראו  יותר מכל את האחראי למהלך הזה. פעם אחת ירו בו מהמארב, אך היורה החטיא, ובמנוסתו נפל לבור שמן וטבע. בפעם השנייה, כאשר ר' שלמה צורף הלך כמנהגו לבית-הכנסת להתפלל 'תפילת ותיקין' התגנב ערבי מאחוריו והכה בראשו בחרב.

 ר' שלמה זלמן צורף נפל מתבוסס בדמו ואיבד את הכרתו. יותר משלושה חודשים שכב על ערש דווי, עד שמת ב-16 בספטמבר 1853. לפני שמת שבה אליו הכרתו; הוא ביקש להביא לפניו את כל בני משפחתו, ידידיו ומכריו, נפרד מהם לשלום ונאסף אל עמיו. ר' אברה שלמה זלמן צורף הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שעל הר הזיתים בירושלים,  ליד קבר זכריה והוא בן 66 שנה.

 סוף זמני

 ר' שלמה צורף השאיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת. צאצאיו שינו את שמם לסלומון, הכינוי הגרמני לשלמה. אחד מבניו, מרדכי נספה במגפת החולירע שהייתה בירושלים בשנת 1852, אחד מנכדיו הוא יואל משה סלומון, מראשוני המתיישבים מחוץ לחומת העיר העתיקה, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל והיה אחד משלושת ראשוני המתיישבים היהודים בפתח-תקווה, אבל זה כבר סיפור אחר.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה  ב"ארץ וטבע", גיליון 90, מרץ – אפריל 2004, תחת השם " החלל הראשון" בעריכת יעקב שקולניק.

 עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

 יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים 

לאיתור הקבר של שלמה זלמן צורף בהר הזיתים, כנסו לקישור

 http://www.mountofolives.co.il/