יום שני, 1 באוגוסט 2016

אברהם הלפרין - נפטר מקדחת צהובה (?)

9.12.1885 זיכרון-יעקב



בית העלמין זיכרון-יעקב
טכסט:
פ"נ
אחד מששת הצעירים
שנשלחו ארצה בשנת תרמ"ה
ע"י הנדיב הידוע
ע"פ המלצת חובבי ציון
אברהם הלפרין
מביאליסטוק
נפ' א' טבת תרמ"ו

                                                                               ועדת ציון
             



 מקרא:
א' טבת תרמ"ו - 09.12.1885

העלייה הראשונה הייתה מורכבת משני גלים עיקריים: משנת 1882 ועד שנת 1884 ומשנת  1890 ועד  שנת 1897. במסגרתה עלו ארצה אלפי יהודים, וגם ירדו.

אומרים כי מספר היהודים בירושלים הגיע ל  30,000 נפש, רבים מהם חסרי כל, כך גם בשאר שלש ערי הקודש: טבריה, צפת וחברון.
 גם ביפו עיר הנמל גרו לא מעט יהודים [אומרים כי השכונה היהודית הראשונה שיצאה מחוץ לחומות  הייתה 'נווה-צדק' בשנת 1887].
פתח תקווההקרויה 'אם המושבות' הוקמה בקיץ תרל"ח1878] ] על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים וירושלמים עולים מהונגריה; אך בשל קשיים היא נעזבה, ובשנת 1883 חודש יישובה.
המושבה החקלאית הראשונה, שהקימו אנשי העלייה הראשונה היא  ראשון-לציון - ט"ו באב תרמ"ב 31] ביולי[1882  חבורת המתיישבים שבאה  בעיקר מגאלאץ, רומניה [היא שנת עליית יהודי תימן 'אעלה בתמ"ר'= תרמ"ב].
'מרד' איכרי ראשון לציון  כנגד יהושוע אוסוביצקי [נציג הברון רוטשילד  [היה בשנת 1887.
'מרד' איכרי  זיכרון-יעקב כנגד לייב  וורמסר [נציג הברון רוטשילד [ היה בשנת 1888.
אברהם הלפרין נפטר  בסוף שנת 1885.
ראש פינה נוסדה ב-ב' בטבת תרמ"ג [12 דצמבר1882 ] על ידי קבוצת מתיישבים שעלו ממוינשט שברומניה. חלקם הקימו  באותה שנה את זיכרון-יעקב [זאמארין]; מייסדיה שהו בחיפה עד שנרכשו האדמות מידי האפנדי הנוצרי ז'רמן שהיה גם קונסול צרפת והאריסים הורדו ממנה. אך התאריך הרשמי להקמתה  נשאר – כ"ה כסלו התרמ"ג [6.12.1882].
"בשנת 1882 שלח הוועד המקומי של גאלאץ שברומניה 65 משפחות לארץ-ישראל  [ביניהם משפחת אריסון ומשפחת אהרנסון], כדי ליישב אדמות שנרכשו בכפר הערבי זאמארין ולייסד מושבה עברית. תלאות הדרך החלישו את הבאים מבחינה גופנית ונפשית ולעזרתם נחלץ פנחס [עמנואל] ונציאני, מזכירו של הברון מוריס דה–הירש, שתמך בהם מבחינה כלכלית והניח את היסוד לתשתית רפואית במושבה. ונציאני הטיל על עבוד בית המרקחת של חברת 'כל ישראל חברים' בחיפה – אבו ציזר -צזר  את משימת הטיפול במתיישבים ואת אספקת התרופות מבית המרקחת של החברה.  תרומה גדולה מזו תרם ונציאני  בכך שעורר את התעניינותו של הברון רוטשילד במפעל ההתיישבות בארץ-ישראל, וזה הברון שלח לזאמארין את בכיר פקידיו, אליהו שייד, ומאוקטובר 1883 הוסב שם המקום ל'זיכרון-יעקב' , על שם אביו  [של 'הנדיב הידוע']  אשר לקח את המושבה תחת חסותו" כתב אמנון מיכלין  [בספרו 'מעשי רוקחים -  פרקים בתולדת הרוקחות בארץ –ישראל', בפרק הדן על  'רוקחים וידענים בזיכרון -יעקב'].

זיכרון-יעקב יישוב שהוקם בקרבת ביצות שהשתרעו מטנטורה [דאר]  ועד פתח–תקווה [מלבס]  = ביצות כבארה., אזור מוכה קדחת.  [המומחה למלריה ד"ר הלל יפה עלה לארץ בשנת תרנ"א. שתילי האקליפטוס שיבא הברון מאוסטרליה לא הועילו. הכינין כבר היה, אולם נטילה יומיומית ממנו הונהגה רק סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה]. הדיזנטריה, הגרענת  וטיפוס הבטן, הם שהעסיקו את  רוקחי המושבה הצעירה  ורופאיה  [ וכנגד יתושי הביצה צמאי הדם המליצו על רשת ביטחון מעל המיטה - ה'מוסיקטור'= כילה].

"הרומנים מאוד לא אהבו את הרוסים".
תנועת 'חובבי ציון' [או 'חיבת ציון']  הוקמה ברומניה וברוסיה  בסוף המאה ה-19 על ידי יהודים מזרמים שונים, כאשר המכנה המשותף היה רעיון השיבה לארץ ישראל. גם הם לקו בבעיות ארגון וכן מוויכוחים פנימיים, אך במהרה 'הוועד האודסאי' היה לוועד ההנהלה הקבוע של 'חובבי ציון'.
ואלה ההתישבויות:
בשנת 1883 הוקמו   נס-ציונה, יסוד-המעלה ועקרון היא מזכרת-בתיה, ואחרונה למושבות הגל הראשון, הייתה גדרה שהוקמה בנר שני של חנוכה  - כ"ו בכסלו תרמ"ה  14] בדצמבר [1884  [  על ידי חבורת רווקים  - הביל"ויים - "בית יעקב לכו ונלכה"  [ישעיהו ב' 5] ומקורם רחבי רוסיה של הצאר.
בגל השני הוקמו המושבות: באר-טוביה [[1888, בת-שלמה [1889[, משמר-הירדן  1890]], רחובות [1890] , חדרה[1891] , מאיר-שפיה [1891], הר-טוב[1895]   ומטולה [ [1896.
לאחר מכן הוקמו המושבות כפר-תבור [1901] , יבנאל[1901] , מלחמיה [1901], סג'רה [1902], גבעת-עדה[1903]    ועתלית [1903 ] .
אומרים שיחד מנו כ-  5,000 נפש כולל החוות סג'רה [1900] וכינרת [1908], מיעוט מול ההגירה לארצות הברית. רעיונות הלאומיות הפוליטית צמחו בעיקר באירופה חלק קטן מהם כתחליף לזהות הדתית.
ובסוף דצמבר 1883 בראש-פינה  חתמו על  חוזים לבנית בתי מגורים  בזאמארין [היא זיכרון-יעקב] "על הגבעה ממול" נציג הברון  האדון מיכאל ארלנג'ר הוא  מישל ארלאנז׳ה  יליד  אלזאס  שנת 1828. נתין צרפת הגר בצרפת  [או בא כוחו במושבה זאמארין הוא דיגור]  וכקבלן האדון אליאס אנדריאס מג'דלני נתין עות'מני הגר בביירות  הנחשב לבנאי מומחה, שצירף אליו את נאסראללה קבלן בניין מחיפה.
בינואר 1884 הסתבך המצב כך שאליהו שייד נאלץ לעזוב את ארץ- ישראל  ומחליפו כפקיד-מנהל בזאמארין  הוא יעקב יהודה לייב וורמסר, איש קשהשבשנת 1885 בחיפה חתם כקבלן המספק/מייבא  עץ  לבניית גגות במושבה.

בשנת 1885 ביקש הברון ['הנדיב הידוע' מצרפת] אדמונד ג'ימס דה רוטשילד מוועד 'חובבי ציון' לבחור שישה צעירים  משכילים מכל רחבי רוסיה ולשלחם ארצה.
חסד הנדיב הנודע נשלחו מחדש ששה צעירים משכילים וידעי דעת לבוא על הוצאותיו במושב זכרון יעקב ללמוד שם סדר עבדות הכרמים ועשיית היין". [הביא מהמליץ  31.8.1885  מיכה כרמון] על מנת ללמוד את תורת החקלאות מפי גנני הפקידות, כדי שידריכו אחר-כך את איכרי המושבות."
כך נבחרו שישה צעירים יהודיים בשנות העשרים הראשונות לחייהם על ידי הוועד באודסה שברוסיה, כמיועדים ללמוד בצרפת ולהתמחות בארץ ישראל בהדרכה חקלאית,  זאת כדי לשמש מדריכים לאיכרי המושבות במקום המדריכים הצרפתיים.
השישה הם: ליאון איגלי [יגלי] יליד יאסי שברומניה, שהיה זמר אופרה מתחיל מסנקט פטרבורג הגדולה  ומלחין שהמשיך בכך גם כאן בארץ-ישראל [הראשון שהלחין את השיר 'התקווה' לנפתלי הרץ אימבר, ניסיון שלא עלה יפה, אך צלח להלחין לראשון לציון את שירו של אריה ליפא שליט  'הֶאָח, רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן!' הביא מזמרשת מיכה כרמון]. גרשון הורוויץ [הורביץ-גורביץ] אגרונום יליד ווילנה שגדל בלידא, אך עלה מוורשה [שם למד  בבית ספר גבוה לחקלאות], אברהם הלפרין מביאליסטוק, שרוב תושביה יהודים אך גם פולנים, משה  וארהפטיג הוא אמיתי מבריסק דליטא  עיר על גבולה המערבי של בילורוס, יצחק אפשטין מלובן שליד מינסק אך התגורר בעיר הנמל האוקראינית אודסה, ויחיאל [ייחל] מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי [דאנציגר] אף הוא מבריסק [ברסט- ליטובסק] פעיל בתנועת הנוער של 'חובבי ציון' – 'פרחי ציון'.
השלוחים הגיעו לארץ-ישראל בחודש אלול תרמ"ה [אוגוסט קיץ 1885] להשתלמות בחקלאות מקומית על חשבון הברון, לבית-הספר החקלאי 'מקווה-ישראל' [של 'כל-ישראל-חברים'] בניהולו של האגרונום האלזאסי מארץ כרמי ענבי היין והיקבים - שמואל הירש  "שלא אהד יהודים ממזרח אירופה" [= 'אוסט יודן'],  סיפרו כי מינה למשגיח עליהם את עבדול עזיז  ערבי מהכפר השכן יאזור, והוא שהעבידם 12 שעות ביום, מהן שעה אחת לאכילה ולמנוחה [כביל"ויים לפניהם].
[היה זה לפני שורארעלה-ג'ין ויעקב שני ילדיו הקטנים של הירש נפטרו בהפרד של ימים ספורים בנובמבר 1887 ונקברו  ליד קברו של  המייסד קרל נטר  שנפטר בשנת 1882].
אחרי שקיבלו, בחוץ-לארץ את השכלתם הנחוצה [כלומר למדו צרפתית וגם חקלאות] ובארץ-ישראל את התמחותם בבעיות המקום [כמו את השימוש ב'בקשיש', שאין כמוהו מחולל נפלאות], נשלחו מיד לזיכרון-יעקב שם הקים הברון הצרפתי ה'ערבייטר שוללע' = בית-ספר עמלני-חקלאי,  שנוסד כדי להכשיר  צעירים לעבודת האדמה למושבות העתיד כמו מלחמיה.
הם הגיעו למושבה,  לאחר שהיהודי האלזסי אליהו שייד  המפקח הראשי על המושבות בארץ ישראל מטעם הברון רוטשילד אישר את תוכנית הבנייה, שהכין המהנדס הנוצרי שטוקלר,   כשהבנאים הם טמפלרים מהמושבה הגרמנית בחיפה ובראשם פרידריך קלר.
הם  באו במטרה להתמחות בחקלאות. היהודי הצרפתי מאלזס  יעקב-יהודה לייב  וורמסר  העדיף הגרמנים כמפקח  ראשי  של המושבה – הסכים, והגנן הראשי  ז'סטין דיגור עוזר לידו.
השישה סודרו שם בעבודה.

וכך בצר להם כתב יצחק אפשטיין למנהיג  חובבי ציון ברוסיה פינסקר  ..."עובדים כמו קודם בגני ההנהלה אלא שלצערנו אין לעבודתינו את הערך החינוכי מעשי הנדרש." ללא הדרכה. וורמסר פוקד אותם לעתים ומציע להם שלנוכח המצב שיעברו להתלמד במקוה ישראל שביפו. מצבם הכלכלי לא מזהיר שכן שכר 30 פרנק לחודש שאינו מספיק לצאת לידי קנית בגדים מעל מבגדי העבודה הנמסרים להם. פונה הכותב למענק חד פעמי 40 פרנק. ובנטיעה התנחמו  1000- עצמים בדרכי המושבה חציים עצי תות. כ''ד אדר תרנ"ו.
 כך לא היו פני הדברים בבואם, במכתבם  מ 3 בכסליו :
"החודש השני יש בידינו לשלוח לו בעונג רב ידיעות משמחות יותר מאשר על הראשון"  וממשיך  כי בניית בניני העץ נגמרה וכיון שאין עבודה חקלאית עד עונת הגשמים, הציעו עצמם לסלול הדרך הסמוכה למושבה, 150 מטרים אורכה, רוחבה 10 מטרים [תקן טורקי] "עד ששלוש עגלות יכולות לנסוע בה בנקל זו ליד זו".  רוח חלוצית טובה להתיישבות נשבה, גן ירקות הוכשר ליד הבנין מגודר בחומת אבנים, 3 חברם בכל חדר, לא עובדים הרבה  5 שעות ביום ''עובדים במידה ובהצלחה'' תאר אפשטיין, ''מקבלים את מחיתנו ובתנאים כאלה הננו מקוים לעתיד בשם כולנו'' חתם . ['המכתבים לתולדות חבת ציון וישוב א"י' ערך א. דרויאנוב הביאו מעיתון דבר 19.6.1931 מיכה כרמון].

פקידי הברון  שלטו בהקצאת הכספים  ובזה כוחם. המדריכים הצרפתים  אולי לא הבינו את 'האידאולוגיה הציונית' אך ידעו את מצבם ועל רקע זה היו התנגשויות ביניהם לבין  האיכרים היהודים, נוצר ניכור -  הפקידים והמדריכים הזרים -הצרפתיים   רצו להמשיך באין מפריע  בדרכם הם, בה יהיו הם למופת רם ומכובד לאיכרים ולא המדריכים מרוסיה, ששלח הברון,  שישב הרחק -  בפאריס. אמרו כי  היחס האדיש וחוסר ההבנה לפעולות ששת שליחי הברון  מצד הפקידות הצרפתית בזיכרון-יעקב נבע גם מכך.                             
השישה עבדו עם האגרונום  המקומי   - הפקיד של הברון  - מר ז'סטין דִיגור נוצרי יליד צרפת  - נתין צרפתי, הנשען על כוחו של הקונסול שלו בחיפה  הלא הוא האפנדי הנוצרי  פרנסיס ז'רמן סוחר קרקעות = שאמור היה להגן עליו מפני שרירות לב השלטונות  העות'מאניים - לדאוג לביטחונו האישי ולמנוע מיסוי מוגזם  - כמדיניות צרפת בזמן נתון.
דיגור הועבר בשנת  1883 בפקודת הברון ממקווה-ישראל לראשון –ציון, יש אומרים כי הודח בשל חוסר 'שפה משותפת' בינו לבין המתיישבים, יש ויגידו כי בגלל שאיפותיו. משם הועתק מושבו לזאמארין- זכרון יעקב בתחילה כמורה לצרפתית בשכר חודשי נמוך, לאחר מכן החזירו אליהו שייד, הכל-יכול, למעמדו כאגרונום כדי לסייע  לאיכרים שם בעצה והדרכה חקלאית.  אמרו שדיגור התייחס אל הששה בעוינות, לא לימדם חקלאות, אלא העסיקם בעבודות כגון סבלות וטבחות, למרות שכאגרונום המושבה יכול היה  [כבר בשנת 1884 הזמין שתילי זיתים מן הכפר הערבי טירה הסמוך, "ונטעם בשיפוע ההרים צפונית-מזרחית למושבה ", כתב ביומנו  אביגדור אפלבוים  שעלה לארץ עם הוריו  מרומניה בשנת 1882 והיו מראשוני זיכרון-יעקב. יש ואומרים שלימים היה עוזרו של דיגור[ כי  גם משתלה גדולה הקים דיגור בחלקת אדמה, שהכשיר בקרבת ביר-אל-חנאזיר, ובה כל מיני עצים  תפוחי -זהב, לימונים, אתרוגים, תפוחי-עץ, וגם שיחים  שמהם אמורים היו להפיק שמן קיק. כמצוות הברון.
אך דיגור , כך אמרו,  העדיף את הפקידות על לימודי השישה [ונכנס במשא-ומתן לקניית עמק אום-אל-תות להרחבת גבולות המושבה. . . ] 
כוונות הברון לא צלחו ואברהם הלפרין מת.
אברהם הלפרין היה בן אישה אלמנה [שמה לא ידוע.  ידוע כי, אמורה היתה לקבל חמישים רובל כסף פידיון עזבונו של בנה שנפטר] שהתפרנס כאברך מהוראה בביאליסטוק שבמזרח רוסיה הצארית – מרכז הטקסטיל  והיהודים גרו בצל הקתדרלה  שבעיר "עד ארמון ברניצקי" יש האומרים מקורב הוא לרבנים לבית הלפרין בעירו. תלמודאי כינה אותו חברו למשלחת יצחק אפשטיין.
אמרו  כי אברהם הלפרין מת לאחר שסבל מקדחת צהובה כשלושה חודשים לאחר בואו ארצה והוא המת השלישי בזיכרון-יעקב. "החלוץ הראשון של העלייה הראשונה" קבעו. [על פי רישומי נוסחי המצבות שערך פנחס גרייבסקי, הלפרין הוא הנפטר השישי, הקבר הראשון נכרה לבחור דב בריל ב"ר מאיר לייב [כב תמוז תרמ"ד], הילד קרניאל שלמה, ב"ר מרדכי, הזקן יהודה יודילזאן, מיוה לאה בת ר' אברהם ליב אליוביץ,  יהודית בת רב שמואל שטרנברג]באדיבות הארכיונאית לירון גורפינקל - הארכיון לתולדות זכרון-יעקב .

בקיץ  1885 נפלו למשכב מדיזנטריה, כך אמרו,  כמעט כמו כל צעירי זיכרון-יעקב.
מראשית ימיה של זיכרון-יעקב,  רוקח  מושבה כלומר זה שעסק ברפואה מעשית, היה האיכר לייב אבדיק  - אין כמוהו מבין  לקבוע 'טיבה' של מחלה, אשר בבית המרקחת שלו היו צנצנות מים בהן עלוקות, עשבים  נגד חוליים שונים שאספם מהשדה  וגם אבקת בלוטי אלון קלויים ושחוקים  כסגולה נגד דיזינטריה [הוא הבורדם בעברית] אותו  שלשול חמור.  עזרה לידו במיוחד בענייני נשים, פייגה רעייתו המשכילה של האיכר  מאיר הירש הייפלר מן הראשונים  במושבה.
 זאת עד שנת 1883, כשנחתם החוזה עם ד"ר אבו ציזר.
ליאון איגלי  חלה עוד בתחילת העבודה [יש אומרים כי לפני עזבו את הארץ ניסה להתרפא בראשון-לציון אצל רופא מושבות הדרום של הברון ד"ר מארק  {מנחם} שטיין]  ושב למקום מגוריו ברוסיה.
שני לו אברהם הלפרין חלה ונפטר ביום ב' טבת תרמ"ו [יש אומרים שנפטר בראש-פינה אצל  רופא 'הנדיב הידוע',  היהודי רוסי-אמריקאי, ד"ר ישעיהו בלידן, שביקר במקום  שלוש פעמים בשבוע "כשהרוקח הורנשטיין עוזר לו". יש אומרים כי טופל על ידי האירופאי ד"ר צבי ברדש, שמדי פעם החליף את אביו הישיש, שהגיע ארצה לצפת  לטפל  ביהודי כוללי בוקובינה וגליציה].
''ד"ר'' אבו ציזר,  'הזקן' איטלקי-ערבי-נוצרי, שלא השלים השכלתו ברפואה, היה בעל בית קפה במצרים אומרים שעבד במלון בחיפה, היחיד מחיפה, שהסכים ולבקר אחת לחודש בקביעות במושבה, כאמור בחוזה שחתם עם מר  אליהו שייד  נציג  הברון רוטשילד ל 5 שנים. ובזיכרון-יעקב 'רופא' המשפחות הראשון של מייסדי זכרון ושנאלצו להסתפק בידיעותיו  הצנועות של אותו מרפא.
סיפרו כי והיה וניגש אל הבית, מצווה על החולה לשלוח את ראשו מן החלון החוצה, מתבונן יפה בלשון המושטת, פונה אל הרוקח ופוקד באיטלקית "יענקעלע, פוקו די קינינה, פוקו דה רצינה" = מעט כינין, מעט שמן קיק.  ויענקעלע הוא  ר' יעקב אדלר ה'אפהעטעקער' = הרוקח, הקשיש, 'זקן העוסק ברפואות ששתייתו מרובה  מאכילתו', הוא אבו יוסוף בפי ערביי הסביבה  שהעריצוהו. "הרוקח הראשון של זיכרון-יעקב"  כתב אמנון מיכלין. [אותו יענקעלע המשיך ועבד לצדו של   ד"ר אליקים גולדברג וגם הלאה].  תרופות לא לקח עמו  הרופא  דובר האיטלקית, ואחרי ביקורו -  אחד ממשפחת החולה  נסע בדרך כלל לחיפה לבית המרקחת של  'כל ישראל חברים' להביא את התרופות הנחוצות כפי שרשם הדוקטור,  "והדרך תמיד בחזקת סכנה".
"יעילותו לא הייתה רבה -  כתב  הפרופסור נסים לוי  בספרו 'פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל' והוסיף – מותר להניח כי האיש לא היה מאוד גדול ברפואה".
אחריו בא ד"ר אליקים גולדברג  ששינה את שם משפחתו למונדור  שם צרפתי. הוא  הובא מגרמניה בשנת   1888  אך נולד וגדל ליד קלם שבצפון-מזרח ליטא [ליד קובנו] אומרים שדו-פרצופי היה,  אולם בעל השקפת דתית קיצונית לכן טיפל רק במי שלו '4 כנפות', הסתכסך כהרגלו, וסולק בכוח על ידי המשטרה התורכית.
 
על דבר מותו של אברהם הלפרין הודיע משה-לייב לילינבלום, איש ווילנה שפעל באודסה מראשוני 'חיבת-ציון'  דגל ב'ציונות מעשית' כלומר התיישבות בארץ-ישראל וכינון מדינה [ממתנגדי אחד-העם שדגל ב'ציונות רוחנית']  לד"ר יוסף חזנוביץ  [לימים מייסד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים], רופא בעיר ביאליסטוק [עירו של אברהם הלפרין ועירה של אמו], מתומכיו של המנהיג הציוני ד"ר תיאודור הרצל, בזה הלשון:

"ידידי הרב החכם השלם כ"ש [כבוד שמיים] מוהר"ר [מורנו הרב רבי] יוסף ד'ר חאזאנוביץ נ"י [נרו יאיר]

לא איש בשורה אנכי היום, ושמועה רעה בפי, כי בליל א' טבת מת האברך אברהם היילפערן מביאליסטוק שנסע לזכרון-יעקב, היא סאמארין, במספר ששת הצעירים ששלחו שמה כרצון הנדיב. חוליו אשר מת בו לא נודע בבירור, אם היה טיפ'והס או קדחת העצבים. חפציו נמכרו בסך חמישים רו"כ [רובל כסף] והכסף יישלח לאמו האמללה. יתן ד' ולא נוסיף לדאבה עוד ורק שמחה וגיל ישמע בשערי ציון, כחפץ מוקירו ומכבדו כערכו הח'מ [החתום מטה]:
משה ליב ליללילענבלום.

[הארכיון הציוני בירושלים]

טיפוס= טיפואיד =  כנראה טיפוס הבטן = מחלה  של מערכת העיכול, מסימני המחלה החיצוניים:  חום , כאבי-בטן , שלשול, כאבי ראש, חולשה, כאבי שרירים. ואם אין סיבוכים  לא מתים ממנה.

אנו רואים כי אין הבדל  חיצוני  של ממש לקבוע  את טיבה של המחלה.

''הקדחת הצהובה'' הגם שאינה נמנית על מחלות האזור, היא שנקבעה כסיבת מותו של אברהם הלפרין  [יתושות הביצה כנראה שיכנעו] שבין סימניה  נמצא אמנם צהבת [ומכאן שמה], אך גם דימומים מהקיבה, כאבי ראש, בחילות, צמרמורת, וחום גבוה,  והעיקר -  מתים ממנה. . . ואולי היתה זו ''קדחת המערות'' שהכריעה אותו.


סוף דבר

על מכירת חפצי עזבונו של אברהם הלפרין הצעיר בן ה -25 , בן יחיד לאמו האלמנה, ומשלוח הכסף אליה לביאליסטוק, שלנו לא ידוע עליה ועל עתידה דבר, וכן על המכירה עצמה. 

המצבה המקורית עליה נחקק על פי רישומי פנחס גרייבסקי בחוברת ט"ו שהקצה לנוסחי אבני זכרון מבית העלמין זכרון יעקב:

האברך אברהם הלפרין מרוסיה נ' כ"ח טבת*. 


הערה: 
תאריך הפטירה אינו זהה לידוע לנו [א' בטבת] ההשערה כי ייתכן וציינו את יום הצבת המצבה שנוהג הוא  בעדות ישראל, ביום הפטירה עצמו או עד ל' ימים מהפטירה או במלאות יב' חודשים.

גילו ושם אביו או אמו נעדרים בניגוד לנהוג בפנקסי חברה קדישא בקהל ישראל. גם ציונו בבית העלמין חסר בכתובים.

כתב חברו פוחצ'בסקי, בימי כסלו האחרונים [1885] מגפת קדחת ממארת תקפה את כולם, חדרם של הששה היה כבית חולים כולם קדחו, הם שלא היה ספק בידם להתוודע להלפרין  "כי תמיד חשב יותר מאר דבר" ועם לכתו באו חברי קדישה והם לא יכלו ללוותו למנוחתו האחרונה. באותם ימים יהודית בת האכר שמואל שטרנברג הצעירה, פאר המושבה נפלה חלל הקדחת.

המצבה הנוכחית על קברו  הוקמה על ידי 'ועדת ''ציון''' של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל הוועד הפועל, בראשותו של החבר דוד בדר. הוועדה שמה לעצמה מטרה להקים ציונים על קברות חלוצים, שלא זכו שתוקם מצבה על קברם. טכס גילוי המצבה של אברהם הלפרין  התקיים ביום ב' 3.9.1945 בשעה 4 אחר הצהריים בזיכרון-יעקב


על אותה ועדה כתב ב'הצופה' [ יום חמישי  12 אוקטובר  1944 -   עיתון  בעל אופי דתי לאומי,   ביטאונה של תנועת 'המזרחי']  בתחתית מדור 'דעת הקהל' - יוסף בן מנשה.
"השתתפתי בגילוי מצבות מטעם ועדת "ציון" בערי הארץ ובמושבותיה והייתי עד ראייה לכל העמל וההתמסרות של חבר האנשים הללו המטפלים בדבר זה. יוזם מפעל "גמילות חסד של אמת" והמחפש להעלות נשכחות, את זכרם של הערירים והגלמודים הוא ר' דוויד באדר,  יהודי בעל לב חם ואחד מוותיקי הפועלים בארץ. אחרי שיצא בשלום מניתוח בעיניו בירושלים הרי הוא מקדיש את עצמו למפעל זה.
[. . . ]
על פי רוב הוקמו המצבות לאלה שמתו משנת תרס"ה עד שנת תרפ"ה. במשך 4 שנים הקימה וועדת "ציון" עד היום בכל הארץ 162 מצבות, בתל-אביב, ירושלים, חיפה, טבריה, צפת, פתח-תקווה,  ראשון-לציון, זכרון-יעקב, פרדס-חנה, רחובות, באר-טוביה, ירקונה, עין-ורד, כפר-סבא וחדרה.
  [. . . ]
כל מצבה עולה ל"ציון"  11 וחצי לא"י [=לירות ארצישראליות]. התקציב מתכסה מתרומות: הועד הפועל של ההסתדרות, הסוכנות היהודית, חברה קדישא בתל-אביב, עיריית תל-אביב, סולל-בונה,  מועצת פועלי תל-אביב וחיפה, כן משתתפים בהוצאות קרובי הנפטרים, בני עיר וכו'. לוועדת "ציון"  אין בתקציב כל הוצאות צדדיות. הכל נעשה בהתנדבות ובמסירת נפש, יישר כוחם של העסקנים האלה ובראשם ר' דוויד באדר"
וחתם: יוסף בן מנשה.

לאחר שאברהם הלפרין חלה, נפטר ונקבר בזיכרון יעקב.  ליאון איגלי  חלה מאוד וחזר לרוסיה. 
ארבעת הנותרים כתבו  ל'חובבי ציון' ברוסיה וביקשו עזרה. סיפרו כי יחיאל פוחצ'בסקי נמנע מלחתום על המכתב, ורק הוסיף: "פוחצ'בסקי לא זקוק לתמיכה".
נשלחו לראש-פינה מקום, שנוהל על ידי הפקיד יעקב בן-שימול [בן שמואל, אמרו כי  בשנת  1903 ניהל את בית החולים 'רוטשילד' בחיפה עוד קודם מילא תפקידים במושבות הצפון  בזכרון-יעקב ולצד תפקירו זה גם מנהל בת-שלמה ומאיר שפיה ונציג הבארון בחדרה  ראש-פינה  גם בענייני יסוד- המעלה . שמר על יחסים טובים עם שייד ועם הבארון. והיה נוח למתיישבים.] ומשם  התפזרו הנותרים  ממשלחת הברון.
בשנת 1891 תרנ"א עלה ד"ר הלל יפה לארץ. בשנת 1893 התפנתה משרת רופא בזיכרון-יעקב,  הוא עבר לשם למשך שנתיים.

אפשטיין יצחק בן-נחום  נולד בפינסק בשנת 1862  למד בחדר ובבית- מדרש וכן בבית-ספר ריאלי ברוסיה. היה מקורב לחובבי- ציון באמצעות קשריו עם ליליינבלום , ובסיועו נבחר להיות במשלחת ששת המדריכים  היה עוזר גנן בראש-פינה גם עסק במדידות של אדמות ג'עונה, בשנת 1889 ואדמות משמר-הירדן בשנת 1890 בהדרכת משתלמים מבני האיכרים. היה מורה ומנהל' בית-הספר בצפת, בשנים 1896- 1891  וגם בפקידות 1902- 1885.
החליט להקדיש את עצמו לעבודת ההוראה והפך למורה. קודם הקים בית ספר לבנות בראש-פינה ואחר כך בצפת, אליו ייחסו את הניב הגלילי  שפשט ממטולה עד מנחמיה:
"שבּעים ושבּעה זבּובּים  מסתובּבּים סבּיבּ החלבּ הלבּן".

אמרו כי עשה הסבה זו בהשפעת הרופא ד"ר ישעיהו בלידן החילוני המודרני:  אמרו כי בצפת עיר הקודש  מקום מגורי הרופא השנוא והמושמץ ד"ר  בלידן, ידידו של אליאס שייד [זה שידע לצייר ואהב נשים צעירות] שוכנע יצחק ונסע לעיר לוזאן [שוויץ]  ללמוד פסיכולוגיה ופדגוגיה כשאשתו רחל לבית וידנפלד, בת המושבה ראש-פינה, וילדיו מתלווים אליו.  לאחר שסיים אפשטיין את לימודיו, הזמינוהו ראשי הקהילה היהודית בסלוניקי לנהל את בית הספר 'תלמוד תורה הגדול'  [עם חזרתו לארץ ב-1919, ניהל את בית הספר למורים ולגננות על-שם לוינסקי בתל-אביב ופתח תורות חינוך חדשות]. נפטר בירושלים בשנת 1943.  

משה  וארהפטיג הוא אמיתי  יליד 1860 מבריסק, עבר לגליל העליון כעוזר גנן ביסוד-המעלה  בראש-פינה מאפריל 1886 עד אפריל 1894: גנן במושבה והממונה על המטעים כך היה אחראי על יסוד-המעלה. התאכר בה ושמש  בפקידות הברון. 1905, עלה לירושלים שם פתח מלון  בה נפטר  בשנת 1932 . 
[כן אומרים כי קרוב הוא לזרח וארהפטיג  מראשי 'המזרח', ולימים שר-הדתות בתשע ממשלות ישראל] .

גרשון הורביץ  עבר ליסוד-המעלה. משחלה  שוב בקדחת, ולאחר סכסוך עם פקיד הברון  [מי שהיה לימים ראש הפקידות = האדמיניסטראטור של יק"א באזור ששמו  דוד ספורטה כך אומרים, כשהפקיד הראשי של הברון במושבה הוא היהודי-ספרדי מאיר אבולעפיא הדמשקאי,  ששמש בפקידות 1887 - 1899 סגן מנהל בפתח-תקוה בה יזם בינואר 1892 הקמת ועד ז' טובי העיר במושבה.  ביסוד-המעלה ובמטולה]. 
גרשון עבר בשנת תרמ"ח [1888] לראשון-לציון וכעבור ארבע שנים נשא שם לאשה את רחל פפירמייסטר, וגרשון השליח, המומחה לשתילת עצי אקליפטוס בביצות 'כבארה' -  היה לכורם.

ייחל מיכל פוחצ'בסקי  הגיע גם הוא  ליסוד-המעלה,  קישרו אותו עם בת עירו הסוררת נחמה לבית פיינשטיין, [נפ"ש] נסע לבריסק  [באישור פקיד הברון] לשאתה לאשה, ויחד חזרו ארצה וקבעו את ביתם בראשון-לציון.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.