יום שלישי, 31 בינואר 2012





זאב מנחם ורבר - נהרג ממוקש האצ"ל במנהרה ל'בית-הדר'

18.6.1947 - תל-אביב




בית-העלמין נחלת-יצחק, חלקת 'ההגנה',  תל-אביב

טכסט:
זאב מנחם ורבר
בן שלמה אברהם ושרה
נפל בשליחות ההגנה
ל' סיון תש"ז
בן 20 בנפלו
תנצב"ה


בשנת 1947 לחם הישוב המאורגן בחזית העלייה, ההתיישבות וזכות ההגנה העצמית מול הבריטים – אבל בו בזמן, גם נגד ארגוני הפורשים, שלא קיבלו את מרותו: הארגון-הצבאי-הלאומי [אצ"ל] ולוחמי-חירות-ישראל [לח"י].
זאב ורבר נפל ב-18 ביוני 1947 בפעולת 'ההגנה' -הכוח הצבאי של הישוב המאורגן - שמנעה מהאצ"ל את פיצוץ בניין  'בית-הדר' המבוצר, שם שכנו משרדיו המרכזיים של הצבא הבריטי בעיר תל-אביב.

זאב מנחם נולד בשנת תרפ"ח [1928]  בעיירה קטנה בגאליציה ועלה עם הוריו שרה ושלמה אברהם ורבר, לארץ-ישראל כילד. "המשפחה באה מסביבות טרנופול, ליד לבוב - סיפר האח אליעזר- זאב היה ילד קטן".
הגיעו ארצה ב-1934 ואת ימיה הראשונים עשתה המשפחה אצל דוד בקבוצת כינרת -"אצל ורבר מהדיר"
האב נסע לאחר כמה ימים לתל-אביב, והחל לעבוד בעירייה כפועל ניקיון.
בתחילה גרו בתל-אביב בשכירות, מספר משפחות עם מטבח משותף ומקלחת בחוץ, ולאחר מכן עברו להתגורר בבית משותף ברחוב הגדוד-העברי בדרום תל-אביב.
זאב למד בבית-ספר היסודי 'ביאליק', שם גמר את לימודיו ובגיל צעיר, כמו רבים מנוער סביבתו, יצא לעבוד. חבר בתנועת 'הנוער העובד'. הצטרף לשורות 'ההגנה'.

במוצאי יום הכיפורים תש"ז, בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, עלו בו זמנית על קרקע הנגב 11 יישובים על קרקעות, שנרכשו על ידי יהודים, בין השאר על ידי משה סמילנסקי איש רחובות. חברת הכשרת-היישוב עם הקרן-הקיימת החליטו לעשות מעשה וזאב היה שם.
תכנון המבצע וביצועו הוטל על מטה 'ההגנה'. כמפקד המבצע נקבע יוסף רוכל [אבידר] מנהל התעשייה הצבאית המחתרתית.
כ- 200 משאיות, כלי רכב שונים וכ-1,000 אנשים עלו באותו לילה על הקרקע בשיטת 'חומה מגדל', והקימו את היישובים: אורים [גרין]- חבר הקבוצות; בארי [נאח'ביר]- הקיבוץ המאוחד; גל און [חירבת מוסג'ת] - הקיבוץ הארצי; חצרים [קלטה]  -חבר הקבוצות; כפר דרום [דיר אל בלח] - הקיבוץ הדתי; משמר הנגב [ביר מנסורה] - הקיבוץ המאוחד; נבטים [מדסוס] - הקיבוץ המאוחד; נירים [דנגור] - הקיבוץ הארצי; קדמה [תל תורמוס]  - הקיבוץ המאוחד; שובל [ביר זבאלה] - הקיבוץ הארצי ותקומה [סומרה] -הקיבוץ הדתי.
בראשית ינואר 1947 הוחל בהנחת קו מים ליישובים. 220 קילומטרים. 'משרד ההשקאה' של הסוכנות היהודית בחר בחברת 'מקורות', חברה הסתדרותית, בבעלות משותפת עם הסוכנות-היהודית והקרן-הקיימת לישראל לבצע את מפעל המים; על 'סולל-בונה' הוטל לבנות את הבריכות ולהוביל את הצינורות, וחברת 'חרות' הרכיבה את הצינורות וריתכה אותם. שתיהן חברות הסתדרותיות.  זאב היה שם.  אחרי ארבעה חודשים זרמו מים בקווים.
זאב שב למשפחתו בתל-אביב; עבד בבית-החרושת של הקואופרטיב ההסתדרותי 'הארגז' בנווה-שאנן; מפעל, שחבר לארגון 'ההגנה' בו ייצרו משוריינים ועמדות מגן. מחסן העצים של המפעל שימש כ'סליק'  - מחסן סודי לנשק  המחתרת של 'ההגנה'.
זאב השתתף בפעולות נגד הבריטים עליהם לא דיבר. בפעילותו המחתרתית עבר קורס חבלה  ונעשה לאחד ממומחיה של 'ההגנה' בתחום.
בן 20 צורף למחלקה המגויסת מהחי"ש [חיל-שדה] של 'ההגנה' בתל-אביב שהוקמה "על מנת למנוע את השתלטות אצ"ל על תל-אביב", כדברי מפקדה, דן נוימן [נעמן].
'המחלקות המגויסות' הוקמו ליד כל סניפי 'ההגנה' להילחם באצ"ל ובלח"י, שסירבו לקבל את מרות מוסדות הישוב והתנועה הציונית – 'פורשים' קראו להם.
כ-30 אנשי המחלקה היו ב'בית-האדום' - רחוב הירקון 123, שם גרו: אכלו וישנו, [להבדיל מ'הפלוגה המיוחדת', שחבריה היו ב'מצב-היכון' בביתם]. בבית היה גם מטה המוסד לעלייה ב' ומטה הפלמ"ח  "אמרו לנו, לא לספר את מי אנחנו רואים נכנס, מגיע לבית" סיפר שפיגלמן .
"היה די כיף, ביום היינו הולכים להתרחץ בים, ואם היה קורה משהו, והיה צריך להזעיק אותנו, היו תולים שמיכה צבעונית על מעקה המרפסת וכולם היו תיכף באים. זאב  היה איש הפלוגה שלנו ולא חבלן. המפקד היה דן לימים נעמן". סיפר לנו מנחם [מני] סלומון נצר למשפחת יואל משה סלומון בדירתו שב'מגדלי הים התיכון' בהרצליה.
על המחלקה המגויסת בתל-אביב הטילו המוסדות העליונים לשתק את פעולות ה'פורשים', על-ידי הפגנת-כוח והענקת הגנה לאזרחים, שנתבעו לתת כספים או מכוניות, וכן לבלום את השפעתם בשכונות העוני ובקרב הנוער-הלומד. 'הסזון הקטן' קראו לכך- בלי שיתוף פעולה עם הבריטים; ללא הסגרת אנשי אצ"ל ולח"י לידי המשטרה וללא הלשנות עליהם.

במהלך חודש יוני 1947 הגיע לשירות הידיעות [ש"י] של  'ההגנה' מידע על התנהגות חשודה של אנשי האצ"ל בבניין סמוך ל'בית הדר'. ממול ברחוב השרון  10 היה מפעל מחתרתי של 'ההגנה' ליצור תת-מקלע 'סטן', ובו המחרטה היחידה בארץ לחריטת קנים.

ב-17 ביוני 1947 קיבל נוימן, מפקד המחלקה המגויסת, קריאה טלפונית מהש"י כי פשטה שמועה, שאחד הארגונים הפורשים, כנראה אצ"ל, חופר מנהרה מתחת לאחד המבצרים הבריטיים בעיר "ומוכרחים לגלות את המקום בטרם פורענות".

היו שתי אפשרויות, ששימשו מקומות ריכוז של משרדים, חיילים ושוטרים בריטים: 'בית-המדידות' ו'בית הדר'. בסריקות סביב 'בית המדידות' לא נמצא כל דבר חשוד. ממול 'בית-הדר' ברחוב כביש פתח-תקווה בבית הפינתי הראשון ברחוב השפלה, היה שלד של בנין, שבנייתו הופסקה, ונפל החשד, שמשם נחפרת המנהרה.
האימות הגיע  - איש ש"י, חבר רשת 'משכון' בתל-אביב, הודיע כי האצ"ל חופר תעלה מתחת לכביש פתח-תקווה, כדי לפוצץ את בניין 'בית הדר' שבו ישבה מפקדת הצבא הבריטי במחוז תל-אביב יפו.
'בית הדר' הנמצא במרכז 'המצודה' המגודרת בתל-אביב,
אנשי המחלקה באו, ראו, עקבו וראו שאכן יש במרתף פעילות. במסווה של מחסן תפוחי-אדמה מוציאים משם חול.

הבית בכביש פתח-תקווה 48 הוא בבעלותו של מר שמחה לאלו הגר בירושלים. בית בן 3 קומות, מן הישנים בתל-אביב. בחזיתו שדרת עמודים מקורה, בקומת הקרקע כמה בתי עסק וקיוסק לגזוז. הכניסה לחצר היא מהצד, מרחוב השפלה. החצר מלאה חומרי בנין, והמרתף הוא מצד החצר. במרתף שלושה חדרים קטנים. שניים מהם שכרה צעירה בשם גרין ושילמה מראש בעד כמה חודשים. החדר האמצעי שייך ליצחק קאופמן מחיפה, מתקן מכונות משחק ואוטומטים שונים.
אומרים כי בזמן האחרון נשכר המרתף על-ידי ד"ר מרק קהאן, חבר מטה אצ"ל, שהתחזה כסיטונאי של תפוחי-אדמה, ומאז נהגו להגיע למקום משאיות עם 'סחורה', שהוכנסה והוצאה לעיני המשמרות הבריטיים.
את המרתף הזה בבית, שממול 'בית-הדר,' בחר האצ"ל כתחנת מוצא לבנין המנהרה.
החפירה נעשתה בלילות. החופרים היו אנשים, שידעו פרק בהנדסה ובבניין מנהרות. נמנעו מעבודה  בכלים משוכללים העושים רעש - מריצת-משא, ואת-חפירה, עשו את העבודה במשך כשלושה שבועות בלילה לאור תאורת חשמל מסוללות מהחדר הראשון של המרתף. חלק מן העפר שמו בשקים והכניסו לחדר השלישי, השאר הוצא החוצה במזוודות. חפרו  כ-10 – 12 מטרים בעומק של 4 מטרים. גובה המנהרה כגובה אדם בינוני. המנהרה נחפרה בקו ישר אל 'בית-הדר', תחת הכביש הראשי, כביש פתח-תקווה  - נתון, שחייב יציקת קירות בטון, תקיעת עמודי ברזל ומשעני עץ למניעת מפולת. גם מאוורר היה להכנסת אוויר טרי. החופרים  הגיעו אל מתחת למחצית הכביש החופשי לתנועה וגם חדרו כמטר אחד לתוך השטח המגודר בתיל דוקרני, מתחת לעמדת המשמר הצבאי שב'בית הדר' מבלי שירגיש בהם איש.
"מזוודות האדמה הושמו בארגזים והורחקו מהמקום יחד עם שקי תפוחי-האדמה".
אמרו שירח רום, כקצין מבצעים מחוזי של אצ"ל הוא האחראי על חפירת המנהרה.

דני נוימן ואנשי מחלקתו, לפי פקודת מפקדת 'ההגנה' בתל-אביב,  עקבו אחרי אנשי האצ"ל וראו, שמתוך מחסן תפוחי-אדמה מוצאים בזמנים שונים שקים המועמסים על טנדר. כשאנשי האצ"ל הסתלקו נכנסו אנשי 'ההגנה' למקום מחופשים כעובדי תברואה של העירייה עם סיפור כיסוי של לוכדי נחשים, לבדוק את הנעשה שם. יום רביעי בבוקר - "דלת המרתף לא הייתה נעולה" איש לא היה שם. בחדר אחד מצאו שקים מלאים תפוחי-אדמה ומתחתם שקים עם אדמה טרייה. ברצפת החדר הראשון גילו פתח מדופן עץ, ועליו מכסה עם ידית. הרימו וגילו מערה בחפירה. כתבו על כוננית עץ מיושנת שהייתה במקום "ההגנה היתה כאן. אנו מתרים בכם לא לבצע את זה, הגנה". והסתלקו.

על גילוי המנהרה דווח דני נוימן למפקד העיר יהושע גלוברמן ולקצין המבצעים שלו. פיצוץ הבית על יושביו היה גורם לאבדות רבות של שוטרים וחיילים אך גם של אזרחים היושבים בבתים הקרובים. בשכונת הרכבת הסמוכה היו מאגרים עצומים של דלק. אם האצ"ל היה מצליח לפוצץ את 'בית-הדר' היה נגרם אסון נורא לסביבה. כזכור - לא רחוק משם היה בית-חרושת של התע"ש ליצור קנים של תת-המקלע ה'סטן'.

בהתייעצות שקיימו השלושה, הועלו שתי הצעות, שהועברו מיד להכרעת ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי: לסתום את המנהרה בכמות גדולה של בטון או למלא אותה מים. גלילי קבע - לסתום.
"מספיק שהיינו מרימים טלפון אנונימי לבריטים והם היו גומרים את כל העניין. אבל לנו אסור היה לערב את הבריטים. במקום היה ברז מים, הצענו לגלילי להציף את המנהרה אבל הוא אמר שזה לא יעיל וצריך לסתום ממש" נזכר נעמן.

אנשי 'ההגנה' הזהירו את האצ"ל להפסיק את החפירה. האצ"ל מצדו הזהיר את אנשי 'ההגנה', שנטמנו מוקשים בתוך המנהרה וכל מי שינסה להיכנס לתוכה, ימצא את מותו.
משלא הועילו האזהרות ניגשה 'ההגנה' לסתימת המנהרה -"שלא תצלח עוד לשימוש".
היה ברור, שפעולה זו מסכנת את חיי אנשי 'ההגנה', הצפויים גם למאסר אם יתפסו בשעת הפעולה על ידי השלטונות הבריטים.

למחרת - ל' בסיוון תש"ז  [19.6.1947] נשלחו לשם אנשי המחלקה לבושים כעובדי עירייה. הם הגיעו למקום זמן מה לפני השעה 11 במשאית, שמספרה 9961 ועליה שני טון שקי מלט, כלי עבודה ו-8  בחורים. המכונית נעצרה לפני הבית, הבחורים קפצו ממנה, נכנסו לחצר, המלט נפרק, הוכנס למרתף. ניגשו לסתימת המערה. זאב ורבר בראש - מומחה לפירוק מוקשים.
מיד בכניסה על מכסה המנהרה הייתה 'מכונת-תופת'  - ארגז קטן מעץ מגולגל בחוטי חשמל.
זאב היה חבלן היחידה – בוגר קורס חבלה. הוא הסתכל על מהמכסה ועל החוטים והחליט, מה שהחליט. היה איתו עוד חבלן יענק'לה. "סירבתי לסכן שניים והוריתי ליענק'לה לזוז לאחור, זאב נשאר. " אמר דן נוימן. קצין המבצעים אמר שזה כלום, "תזיזו את זה" אמר והסתלק. מני הציע לזאב לקשור בחבל ולסחוב. דן נתן לזאב חוט-חשמל, שהיה במקום כדי למשוך את התיבה הממולכדת בזהירות ובאיטיות החוצה. "אמרתי לורבר להשחיל את הכבל דרך ידית המכסה השני, להתרחק לעבר קיר בטון ורק מרחוק למשוך את הידית. משום מה זאב לא מילא את ההוראה", וענה ב"עזוב שטויות", ודרש מן החברים להתרחק, ניגש לפנות את הארגז הממולכד כדי לפתוח את הדלת למנהרה והפעיל את מנגנון תופת.  זה התפוצץ לו ביד. יש אומרים כי ניסה לפרק את אותו מוקש-האבטחה, ש"הונח במקום בזדון" -  מוקש שהטמין האצ"ל - "איך שנגע בזה זה התפוצץ" . הוא נהרג במקום. "הייתי לידו - אמר מני - כשזה התפוצץ הייתי כולי מכוסה דם".
עד היום לא ברור לו – לדן – כיצד ולמה נהרג זאב – אולי היה תחכום מיוחד במלכוד ואולי פשוט תנועה לא זהירה של זאב;  "כנראה שלעולם לא נדע". אמר.
"אני עשיתי את המלכודת, כל תזוזה של מילימטר ימינה, שמאלה או למעלה וזה מתפוצץ" אמר בגאווה.עמיחי פאגלין, מי שתיכנן ביולי 1946 את פיצוץ המפקדה הבריטית במלון ה'מלך דוד' בירושלים שם נהרגו 91 איש בהם 17 יהודים. גם לאה בכרך בתוכם.

עשן סמיך פרץ מן המרתף דרך החלונות. המכונית העמוסה שקים נעלמה מיד. חברי החוליה  חזרו לבסיס.

מיד אחרי, שנשמע קול הנפץ העמום ונראה ענן של אבק ועשן עולה ממרתף הבית, שממול 'בית הדר' מעבר לכביש. הבריטים מ'בית-הדר' הפעילו את צופרי אזעקה והחלו יורים ללא אבחנה - לכל הכיוונים. בהתפזר האבק והעשן, פרצו מן 'המצודה' פלוגות חיילים ובלוויית כמה מכוניות משוריינות ושוטרים ניגשו למקום ההתפוצצות.
"הסתלקנו משם. האנגלים שהיו ב'ברנקריירס' [כלי רכב קרבי משוריין קל, זחלילי, ללא כיסוי עליון, נושא מקלע 'ברן'] ירו עלינו אבל נחלצנו בשלום" סיפר מני.
לאחר בדיקה קצרה במקום, נכנסו הבריטים למרתף שם נתגלתה לעיניהם מנהרה ובפתחה  גופת אדם מרוסקת ללא רוח חיים. מהנדסי הצבא חדרו למנהרה מצאו חוטי-חשמל, שלא הובילו לשום מוקש, כנראה ששמשו לתאורה. הבולשת לקחה את כלי החפירה וכמה חפצים קטנים שנמצאו במקום לבדיקה.
אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' העביר את הגופה לחדר המתים של בית החולים העירוני 'הדסה'. לפי התעודות שנמצאו עליו נודע שמו: זאב ורבר, בן 20 מתל-אביב.

התוכנית לפיצוץ 'בית הדר' סוכלה.

בעיר הוכרז מצב כוננות. הבריטים החלו בחיפושים. הבית והסביבה הוקפו ודייריו, כתריסר אנשים, נעצרו לחקירה ושוחררו.

עוד באותו לילה התקבלה פקודה ממפקדת 'ההגנה', שצריך להוציא כל מה שאפשר ממפעל ה'סטנים'. בחורי המחלקה לקחו פטישים של חמישה קילו עטפו אותם בסמרטוטים ופרצו דרך הקירות מעבר את תוך המפעל. דרך סמטה צרה נכנס טנדר העמיס והסתלק, אחריו בא טנדר שני; הראשון חזר וכך הלאה. הבריטים סובבו באזור עם הנגמ"ש - ה'ברנקר': כ-10 דקות כל סיבוב. תצפיתן מחופש, נתן שתי דפיקות כשה'ברנקר' עבר, סימן שאפשר להמשיך לעבוד. דפיקה אחת – סימן להפסיק כי ה'ברנקר' התקרב.
בחיפושים, שערכו הבריטים באזור כולו, התגלה גם בית-המלאכה של התע"ש. סגרו סביבו בתיל והציבו 'ברנקרים' מסביב.  סיפרו שאפילו שמו מוקשים.
 "הצלחנו להוציא את כל ה'פורמות' לראשי הסטנים, את המחרטות ואת הכול מה שהיה שם, להעמיס על הטנדרים ולהסתלק. בבוקר מצאו הבריטים את המפעל ריק לגמרי." סיפר מני.

הכותרות בעיתוני בריטניה הכריזו: "יהודים מסכלים מזימת פצצה יהודית". "נמנעה השואה הגדולה ביותר בתולדות הטרור בארץ ישראל";"יהודים מצילים בריטים"; "את המפקדה, 'ההגנה' הצילה". עיתוני הבוקר בלונדון אמדו את מספר הנפשות, שניצלו ב-400 עד 600 נפש.

אותו ערב נצטווה נעמן להתייצב בפני דוד בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהתפנה מעיסוקיו השוטפים, והקדיש את זמנו להכנת הכוח היהודי לקראת ההתמודדות הוודאית על עתיד הארץ. נעמן נחקר על-ידי 'הזקן' ביסודיות על הפקודה, שהביאה למותו של ורבר. במיוחד רצה לדעת מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולה.

 במשך כל הלילה והבוקר עמדו משמרות כבוד של אנשי הביטחון ליד גוויתו של זאב וורבר בחדר המתים. האם השכולה בכתה ליד הארון. "רבים הצטופפו בחצר ברצותם לעבור בפעם האחרונה לפני חברם".
ההלוויה נקבעה לשעה 4 אחר-הצהריים. ברחובות העיר פורסמו כרוזי אבל מטעם ה'שורה' [כינוי ל'הגנה'] בהם נקראו תושבי העיר לבוא לחלוק כבוד אחרון לחלל שנפל בשליחות העם, כאשר הלך למנוע סכנה חמורה מתל-אביב ומתושביה.
המוני תושבי תל-אביב, אנשים מכל המעמדות - צעירים וצעירות, פועלים בבגדי עבודה, תלמידים, זקנים וזקנות - נהרו החל משעה 3 אחר-הצהריים מכל פינות העיר לרחוב מזא"ה, מקום יציאת ההלוויה, להיות עם זאב וורבר איש 'ההגנה', בדרכו האחרונה.
הארון נישא על כתפי חבריו. החזן זסלר שר פרקי 'תהילים'. המסע נע לאטו. דומייה נשתררה ברחוב, חנויות נסגרו, עוברים ושבים עמדו דום. על גגות הבתים ובמרפסות - המון אדם."הורכנו אלפי ראשים; עיניים רבות זלגו דמעות כששירת החזן ובכי המשפחה השכולה מהדהדים בחלל האוויר" כתב עיתון "הארץ".
אמרו כי ההלוויה הפכה להפגנה כבירה של העיר העברית בגנות הטרור, היא השמיעה קריאה לארגונים הפורשים לחזור בם מדרכם.
אמרו כי מאז הלוויית ארבעת חללי שרונה; אריה קסלמן, שרגא הר, עמירם בלינקוב וידידיה אהרון, שהייתה לפני שנה וחצי, לא נראו ברחובות תל-אביב שורות כה מלוכדות של אזרחי העיר הנאמדים ב-30 אלף אנשים.
הרחובות הסמוכים לרחוב מזא"ה נתמלאו קהל רב. צעירים שמרו על הסדר על זרועותיהם סרטי 'סדרן'. גם שוטרי תל-אביב ואנשי המשטרה המיוחדת. חבלים נמתחו לאורך כל הרחובות, שבהם עבר המסע. תנועת המכוניות ברחוב אלנבי הופסקה והופנתה לרחובות צדדיים.
כשנושאי הארון התקרבו לבית-הכנסת הגדול נמצאו עוד אחרוני המלווים בקצה רחוב מזא"ה.

עיתונאי-חוץ וצלמים באו באופן מיוחד מירושלים, אומרים ששניים מחברי ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee of Palestine) – אותה ועדה שמונתה על ידי האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ-ישראל הגיעו לתל-אביב במיוחד להלוויה.

בראש המסע הלכו עסקני הישוב, חברי מועצת העירייה וראשי מוסדות שונים. קצין המחוז מר קיסלוב ייצג בהלוויה את ממשלת ארץ-ישראל. כן השתתף סגן מפקד משטרת המחוז, מר קריסטי.

ליד בית-הכנסת הגדול, שגדרותיו ומדרגותיו מלאו המון אדם. נשא החזן דלין תפילה ונאמר 'קדיש'.
בדברי הספד, בשם עיריית תל-אביב פתח מר סעדיה שושני, מראשוני אנשי 'ההגנה' בתל אביב, וחבר המפקדה העליונה הארצית מטעם הגוש האזרחי:"יחד עם הישוב העברי ועם העיר העברית אנו מלווים את גיבור ישראל, שנפל חלל למען ארצו ועירו. . ."
לוי שקולניק [אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל] מזכיר מועצת פועלי תל-אביב קבע "במצוות העם הלכת...  בעל כורחך ובעל כורחנו נפלת, - וסיים:  - לא ניתן לגופים פורשים לקבוע את דרכי המלחמה!"
אחרי תפילת אזכרה המשיכה ההלוויה דרכה לרחוב יהודה הלוי, בשער המוביל לפסי הרכבת שמרו חיילים בריטיים; כשעבר הארון על פניהם התייצבו לדום. הארון הועלה על מכונית ושורת אוטובוסים הסיעה את המלווים לבית-העלמין בנחלת-יצחק. לאורך כל הדרך עמדו קבוצות אנשים; בשכונת מונטפיורי נסגרו החנויות ופועלי בתי-החרושת חלקו למנוח את הכבוד האחרון.
הקבר נכרה בשדרת קדושי 'ההגנה'  "הקהל העצום בכה יחד עם האם. אחרי סתימת הגולל עמד הקהל דום במשך 3 דקות" דיווח עיתונאי "הארץ".
על הקבר בלטו זרי 'סולל בונה', ו'הארגז' בהם עבד.
"זאב ורבר הציל רבים מסכנת מוות" כתב עיתון "דבר"

לא סוף דבר
ליד המקום בו נחפרה המנהרה הוצב לימים לוח מתכת גדול ועליו כתבו:
בבית זה חפרו
לוחמי הארגון הצבאי הלאומי
בתמוז תש"ז [יוני 1947]
מנהרה לכיוון "בית הדר", אשר
שימש כמתקן צבאי בריטי, במטרה לפוצצו.
גילוי המנהרה ע"י "ההגנה"
מנע את ביצוע המשימה.
מימין לכיתוב סמל העיר תל-אביב ומשמאל סמל האצ"ל.  הנוסח מופיע גם בשפה האנגלית.

במקום בו היה מפעל התע"ש – במרתף  שברחוב השרון 10, אין שום ציון לכך, כשם שבציון חפירת המנהרה על-ידי האצ"ל אין שום אזכור לכך שאיש "ההגנה' זאב ורבר נהרג ממלכודת-מוות שהונחה שם על ידם. לא שם ולא בשום מקום אחר בסביבה.

"בשם חבריו הרבים של זאב ב'הגנה', בקשנו מהמועצה ומהוועדה לקריאת שמות רחובות, שתחליף את שם רחוב השפלה – לשמו של חברנו זאב ורבר ז"ל. איננו מבינים את סירובה של אותה ועדה לפניות קודמות בעניין זה. אחרי 60 שנה, הגיעה העת להנציח את שמו וזכרו של האיש שהקריב את חייו על מזבח המולדת". כתב מנחם סלומון [ידיעון ה"הגנה", אפריל 2007]

"יש חוגים, הקובעים את היחס לקורבן לנסיבות בהן הוא נפל. אני מבקש כאן לקבוע בשמכם, שזאב נפל כגיבור, תוך מודעות לסיכונים ותוך דבקות במטרה. לכן קורבנו לא נבדל מזה של חייל שנפל בשדה המערכה". הכריז ליד המצבה דן נעמן, מי שהיה מפקד הפעולה לפני ששים שנה.

חבריו של זאב ורבר ז"ל, לא מבקשים אלא דורשים, מחברי הוועדה לשמות רחובות שבמועצת עיריית ת"א-יפו, לשנות את שם רחוב השפלה – לשמו של חברנו ב'הגנה' זאב ורבר ז"ל, שנהרג, בפעולה שהייתה ביוני 1947 , אמרו חברים בשידור רדיו בתוכניתו הלילית של מושיק טימור.

באזכרה שנערכה ליד מצבת קברו של זאב ורבר אחד הלוחמים – שפיגלמן האוסף כל קטע עיתונות רלבנטי -  סיפר על מאמציו בעיריית תל-אביב, שרחוב השפלה יקרא על שמו של זאב ורבר, אפילו היו מסתפקים בקצהו של רחוב החשמל – "שני בתים בסך-הכל" – אבל העירייה כבר 40 שנה דחתה את כל פניותיהם; "חמש פעמים זה עלה לדיון"  - ומשום מה – התשובה שלילית. הם לא מבינים למה. "אולי פוליטיקה".


סוף דבר
האירוע לא הפסיק את פעילותם העצמאית של הארגונים הפורשים, הללו המשיכו בפעולות, שכונו על-ידי 'ההגנה' "מעשי סחיטה ולחץ על יהודים". במקרים רבים איימו בנשק ואף פתחו באש. אחת הפעולות הללו כוונה נגד יוסף קריב, ראש הש"י בתל-אביב, יש אומרים -  נקמה על חלקו של הש"י בסיכול מבצע המנהרה.

"ידיעות מן הרגע האחרון אומרות ש'ההגנה' תפשה אמש כמה טרוריסטים ברחובות תל-אביב" נכתב בעיתון "ידיעות אחרונות" [19.6.47]

לימים, איש, שהציג עצמו כמהנדס, שתכנן את 'בית-הדר' טען, שהבית היה בנוי כל כך טוב –"הרבה בטון וברזל שכמות חומר הנפץ שתוכננה לא הייתה גורמת לבניין כל נזק ובוודאי שלא לקרוס".

אצ"ל: "היינו בטוחים שהבריטים יגיעו"

 לא מזמן היה בלונדון בחור מהארץ, הלך ברחוב עם חברו, דיברו עברית, עצר אותם אדם מבוגר ואמר :
Will you be so kind come to my house and I'll get you something interesting….
הבחור המסוקרן הלך איתו ואותו אנגלי בביתו, הוציא תמונה בה הוא כשוטר בריטי צעיר עם חברו, מצולמים במנהרה ליד כתובת האזהרה, שהשאירה שם 'ההגנה' ונתן לו אותה מתנה. . .



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ו יוסף גרינבוים.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים  [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

יום שבת, 14 בינואר 2012


לויתן דוד – נהרג על משמרתו בכרם שעל גבול רמלה
5.8.1913 - רחובות







קברות "השומר" כפר-גלעדי

טכסט:
חבר "השומר"
דוד לויתן
תרנ'א -  ב' אב תרע'ג
1890 – 1913
ת  נ  צ  ב  ה

דוד לויתן - אמן צעיר, שעם עלייתו ארצה הצטרף לארגון "השומר", והגיע במסגרתו למושבה רחובות. נרצח בידי ערבים כנקמת דם, בתגובה על תקרית זרנוגה.

וכאלה היו הדברים: המושבה רחובות, שלא נמנתה עם מושבות הברון-הנדיב, הייתה חלוצת מושבות יהודה בביטול השמירה הערבית [ אם כי עבודה ערבית עוד נותרה  פועלים מזרנוגה הסמוכה  המשיכו לעבוד שם]. חוזה נחתם בן המושבה לבין ארגון "השומר" לשמירת: "הנטיעות, הזריעות, המגרשים והפירות שעליהם ואת מגרש התימנים". 23 שומרים פעלו במקום, מהם 4 רוכבים, תחת פקודתו של צבי בקר איש "השומר".
השומרים והפועלים הפיחו רוח צעירה במושבה. יחסים מצוינים שררו בין חברי "השומר" לבין רוב איכרי המושבה, צעיריה וצעירותיה. כאן כתב בר-נש, הוא נח שפירא, את שירו המפורסם "יה חלילי עמלי לי". לא זוג אחד צמח לאור הירח של אז – אם נזכיר את הפועל נתן חופשי עם טובה חרל"פ, הפועל בן-ציון צ'רנומירסקי [ישראלי] עם חיה זלצר ממטבח הפועלים, ולימים השומר שמעון קושניר עם אסתר בת יקותיאל קפלן, דיינו. "השומר" היה שותף פעיל ב'חגיגות הפסח' בעיקר ברכיבה ובקליעה למטרה, ואף את החתונה המפורסמת של ארבעת זוגות השומרים ערך במושבה; כל חברי "השומר" התכנסו ברחובות, ומאות אורחים הגיעו מכל הארץ. העבודה בכרמים פסקה, בנות רחובות אפו עוגות והוועד תרם יין. החופה נמתחה על 4 רובים ו"יריות וצהלות המון חוגג ליוו כל זוג בבואו לחופה ובצאתו"..
אך התקרית המכונה "מאורע זרנוגה" [23.7.1913] השביתה את השמחה. השומרים הואשמו בכך, שגרמו לתקרית המונית עם ערביי זרנוגה, בגלל כמה עוברי אורח ערבים, שלקחו ענבים בכרם ללא רשות. כתוצאה מהתגרה, נורה השומר שמואל פרידמן מראשון-לציון והפורעים התעללו בגופתו. על קברו, שברחובות זעק מיכאל הלפרין, הישיש מנס-ציונה, לנקמה. גם ערבי אחד מזרנוגה נהרג.
לאחר עשרה ימים נרצח בכרמי המושבה השומר דוד לויתן.

"באור ליום ג' ב' מנ"א תרע"ג 2 תמוז 1329 5 אוגוסט 1913 נרצח השומר לביתן ע"י ערביים בעמדו על משמרתו בכרם ה' וויינר". כך נרשם ב'פנקס הנפטרים' של המושבה, כדרישת חוק העות'מאני.

דוד לויתן
דוד נולד בשנת תר"ן. הוריו העניים, בני עיירה ליטאית קטנה, הלכו לעולמם ודוד [הילד] היתום גדל בבית אחותו באודסה בתנאים לא קלים.
מילדותו הראה נטייה ליצור דמויות מחמר. אחד השכנים, כומר, השגיח בכישרונו האמנותי, נטל אותו תחת חסותו, ומשגדל שלחו על חשבונו ללמוד ציור בבית ספר גבוה לאמנות בעיר. דוד הצטיין בלימודים הכלליים ושמו כאמן החל להתפרסם. כשהיה בן שמונה-עשרה, שלחו הכומר על חשבונו לפריז להשתלם באחת האקדמיות הגבוהות לאמנות. יש שאמרו כי דוד ברח לפריז בגלל 'חטא פוליטי', כך או כך, בהיותו בפריז, מת איש-חסדו והצעיר נותר ללא משענת כלכלית. למרות זאת הוא המשיך בלימודיו והתקיים מעבודותיו - ציורים ופסלונים מכוירים, שהיה מוכר ברחובות פריז הבוהמיינית-בורגנית, עיר של ויכוחים גדולים ושל פרשיות אהבים סוערות, ושל הציירים היהודי-איטלקי אמדיאו מודיליאני, הספרדי פאבלו פיקאסו והצרפתים בראק וסוטין.
פגישה מקרית ברחוב עם מקס נורדאו, הוגה-דעות, סופר, רופא ומנהיג ציוני, שחי בפריז, הביאה לעלייתו של לויתן ארצה. הצעיר הציע לנורדאו פסלון קטן של קבצנית יהודייה, המושיטה ידה לנדבה. נורדאו שהבחין בכישרונו האמנותי, רכש את הפסלון ונכנס עמו בשיחה. לא עברו ימים רבים, ודוד יצא לארץ-ישראל כשבידו מכתב המלצה מנורדאו אל הפרופסור בוריס שץ, מנהל "בצלאל" בירושלים. הכסף הספיק לו רק עד נמל פורט-סעיד, ומשם חצה את מדבר סיני ברגל.
אך המלצתו של נורדאו לא נוצלה, כי מיד לאחר בואו לתל-אביב שבה עבד כפועל, פגש לויתן במנדל פורטוגלי איש "השומר", שחיפש שומרים לארגונו, והציע לו לבוא לשמור ברחובות. הצעיר הסכים, אף שמעולם לא שמע על "השומר", ובעונת הקטיף והבציר הלך לשמור עם חברי "השומר" ברחובות.
דוד היה לשומר לכל דבר והיה כאחד מהם, אף כי ראה בשמירה עסק זמני. עדיין תכנן לעלות לירושלים בגמר העונה כדי ללמוד פיסול ב"בצלאל", האולפן היהודי לאמנות. בינתיים התגורר בסוכת השמירה ב"גבעת הזיתים", הגבעה הגבוהה באזור השולטת על סביבותיה, ששימשה אחת מעמדות התצפית והשמירה של המושבה. הגבעה נמצאת בתחום נחלתו של ישעיהו מילר [אחיו של טוביה],  והסוכה הייתה סוכתו של המשורר דוד שמעונוביץ, לימים שמעוני, ששמר בכרמי רחובות בקיץ 1909.
הייתה זו היפה בסוכות השומרים, ותמיד היו בה מטעמים, שהכין השומר, הצייר והפסל במו ידיו להנאת חבריו. בחור גבה-קומה ויפה-תואר היה דוד, "גדול, חזק, ופנים לו יפים, טובים וגלויים" תיארו משה סמילנסקי. "אני זוכרת אותו, גבוה, נחמד, פנים אינטליגנטיים. השאיר עלי רושם חזק", סיפרה יהודית פסטרנק לבית מקוב. "היה מתהלך גלוי ראש ויחף בין הקוצים גם בלילה ורגליו אינן נפצעות" סיפרו חבריו לישיבה על שקי האפונה בחנות המכולת של מוטל מקוב.

אחרי מאורע זרנוגה, שמר לויתן בכרמים הגובלים עם כרמי רמלה, באזור ה"בסה" [הביצה] שהיה שייך ל"וואקף" [הקדש מוסלמי], מול המאהל של השבט הבדואי סטרייה, אזור שמראשית ימיה של המושבה היה מועד לפורענות.
אך כשרצו לתגבר את השמירה ולצרף אליו שומר נוסף, סירב. עדיף מבחינתו לשמור ביחידות אמר בחיוך והסביר: "במקרה הכי רע אני עלול ליהרג. זה לא יפגע באשתי, בילדי, אף לא בהורי"; "מה רבותא לגבור על גנב בירייה? אין בדעתי לעשות שימוש ברובה או באקדח אלא לצורך פיקוח נפש", נהג דוד לומר וכך גם נהג. "הוא היה שומר קר-רוח, ידע לשמור", סיפר זלמן אסושקין, מוותיקי "השומר".
באחד הלילות של סוף תמוז, באחד הכרמים הרחוקים שעל גבול רמלה, נרצח השומר דוד לויתן.

נקמת הדם

 בא' באב תרע"ג בשעה 11 בלילה הגיע זלמן אסושקין, מבקר-שמירה מטעם "השומר" במושבה אל סוכת לויתן. הוא מצאו יושב על מדרגות הסולם ומקשיב לנעשה במטע השקדים. השניים ישבו, שוחחו ולאחר שעה קלה נפרדו.
לאחר עזיבתו של אסושקין, קלטה אוזנו של לויתן רחש ומשצא לבדוק את הכרם, התנפלו עליו כמה ערבים, הקיפוהו וירו פעמיים. אלתו רוסקה וקליע שני ננעץ בחזהו.

בטרם הגיע אסושקין למושבה, שמע ירייה מכיוון סוכתו של לויתן ולאחריה אזעקת צפצוף האזהרה, ומיד עוד ירייה. התנים חדלו ליילל. זיהו כי היריות נורו מנשק ערבי - "ידענו להבחין בין ירייה לירייה" ונשלח שומר לברר מה קרה. כשחזר השומר, אמר: "נדמה לי שהרגו את לויתן".
קול צלצול הפעמון החריד את המושבה. הלילה היה חשוך ומרחוק נשמעו קולות חרדה, צעקות ומרוצה. השומרים, שיצאו למקום קראו בקול - ואין עונה. כשהגיעו לסוכה – לא מצאו שם את השומר. חיפשו אחריו בכרמי הערבים ובסוכותיהם, ומשלא מצאוהו, החליטו לעבור בכרם, שורה אחר שורה. מתחת לעצים שררה חשכה מוחלטת אך הם חששו להדליק פנס, מפחד התנפלות מן המארב.

עם שחר נמצא השומר ההרוג באדמת חול, בין עצי שקדים עמוסי פרי. שרוע היה מת על גבו, יחף וגלוי ראש כדרכו, פגיונו בשמאלו, אלתו המרוסקת מכדור בימינו, בחגורתו אקדח ולידו הצפצפה. כדור פגע בחזהו.
לידו נמצא שק צמר ערבי, מלא בשקדים. תחילה התעורר הרושם כי מדובר בגנבה, אולם בהמשך הסתבר כי השק הונח במקום כדי לעורר את הרושם, שמדובר בתקרית מול גנבי שקדים. למען האמת, הרצח בוצע כנקמה על ההרוג הערבי בתקרית זרנוגה. בני הכפר ארבו בחשכת המטע, השמיעו רחש כדי למשוך את השומר לעברם, ומשהופיע, ירו בו.

"דבר אחד היה לפליאה: מדוע לא שלף השומר את אקדחו בשע,ה שהלך לבדוק את הרחש החשוד? ומדוע לא שלף אותו גם בשעה שהתנפלו עליו ונאבקו עמו? נראה כי הבחור חשב לגבור על מי שחשבו לגנב על ידי שימוש באלתו בלבד, ורק משנצטרפו מתנפלים אחרים שלף את פגיונו. את אקדחו לא הספיק כלל לשלוף, איש תם וישר היה לויתן, ותומו הביא עליו את מותו." כתב לימים אברהם מוסל, שכיר יום מקבוצה של הולנדים פציפיסטים, ששהתה אז בוואדי חנין – נס-ציונה.
דוד לויתן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שברחובות שבועיים לאחר שנהרג שמואל פרידמן. בהלווייתו שככה מעט המתיחות, ששררה בין השומרים הצעירים והנונקונפורמיסטים לבין חברה קדישא, מייצגי הזרם השמרני-דתי במושבה, והשומרים הניחו ל'חברה' לטפל במת.
אך כשנתאספו פועלי יהודה ללוויה, לא השתתפו בה בני המושבה, איכרי רחובות, וליד הקבר הפתוח הטיחו הפועלים האשמות כנגד האיכרים ותהו "מנין לפלאחים [הערבים] כסף לקנות נשק אם לא מהמשכורת, שהם מקבלים מהאיכרים? מנין הם למדו את נוהגם של דרי-המושבה ושומריה אם לא תוך עבודתם במשקיהם שם?"
(אכן, לא היו אלה סתם טענות. ערביי זרנוגה ידעו את שמות ראשי המושבה ואף מסרו אותם לשלטונות, כדי שיעמידום למשפט בעוון רצח.

 לרב קוק, רבן הנערץ של יפו והמושבות שנשא הספד על לויתן ב'שבעה', הייתה בעיה:  האם מותר להספיד יהודי שאינו שומר שבת וכשרות? ולבעיה נמצא פתרון: בהספדו המרגש קרא הרב ליתר אחדות בעם, לשלום בין פלגיו, והעלה על נס את רוחם של השומרים המתנדבים בהגנת היישוב, בהדגישו את ערך השמירה ההתנדבותית והרוחנית על פני החומריות..
הזקנים והנשים, שהשתתפו בהלוויה בכו. אחרי הרב דיבר רק שומר אחד מילים אחדות ותו לא, בכל זאת - תשעה-באב היה. אומרים כי היה זה הפועל נתן חופשי שאמר: "לכו בדרכו של המנוח וזוהי המצבה היותר טובה".

למרות דרשתו של הרב, לא פגה המתיחות בין האיכרים השמרנים לפועלים ולשומרים. האחרונים נפגעו קשה כשגם בתשעה-באב השתתפו מעטים מבני המושבה באזכרה על קברות חבריהם החללים. גם השתתפותם של מעטים מבני המושבה – צעירים ברובם, לא תרמה הרבה לשיפור האווירה.

כעבור שנים הועברו עצמות דוד לויתן יחד עם עצמותיהם של שמואל פרידמן ושל מרדכי זוהר לקברות השומרים בכפר-גלעדי.
"יצחק חנקין, בנו של השומר יחזקאל, יחד עם נקדימון אלטשולר ועם ידידו איש 'השומר' נחום הורביץ מכפר-גלעדי העבירו אותם לתל-חי", כתבה ישראלה קומפטון.

 המשפט

ועד המושבה הודיע על הרצח לפחה בירושלים, מאג'יד ביי, וביקשו לאתר את הרוצחים ולהטיל עליהם עונש. הפחה הבטיח למלא את מבוקשם - ובו ביום באו פקידי הממשלה מרמלה ומיפו, ולאחר חקירה  ודרישה התברר להם שאחדים מכפר זרנוגה ומרמלה הם שרצחו את השומר לויתן.
אלברט ענתבי - השתדלן המקושר לראשי השלטון - הגיע מירושלים למלון קליוויצקי במושבה, לבקשת הוועד המושב. זאת כדי להשתדל אצל השלטונות, שירשיעו את הערבים לטובת תביעת איכרי רחובות?.
על פי עצת מומחים ומנוסים וכדי ללמד את הרוצחים לקח, איחדה המושבה את שתי התביעות - על רצח פרידמן ורצח לוויתן למשפט אחד, שבו הואשמו רוצחיו של פרידמן מזרנוגה. כדין העות'מאני, העמידו גם הפעם עדי-ראייה ועדי שמיעה.
ושוב נפתח מקור הכנסה בפני החוקרים, השוטרים, והשופטים - שבנוסח התורכי המקובל מצצו את דמי המושבה.
במשפט הבזוי הזה עסקו מראשיתו הרב טוביה זיסקינד מילר, מחלוצי הפרדסנות במושבות, וכשחלה מילר, מילאו את מקומו בכישרון רב ובמסירות ר' שלמה גולדין, מראשוני המייסדים, איש למדן, פיקח ומוכשר מאוד, ואהרן שמוליאן, מנהל "קופת מלוה וחסכון".

המשפט הלך והסתבך. כל כפרי הסביבה חברו לאפנדים של יפו ופעלו נגד תביעת המושבה. שנה שלמה נאנקו התובעים והנתבעים תחת לחץ המשפט. שלוחי השלטון היו באים לצורך ושלא לצורך, יושבים, אוכלים ושותים מטוב הארץ ומשמניה ויוצאים בידיים מלאות.

עייפות, סבל, וקופה מרוששת הביאו את בעלי-הדין להסכמה הדדית. ועד המושבה נכנס במשא ומתן עם זקני כפר זרנוגה להשכנת השלום. למקום הוזעק השייח' החברוני הזקן עות'מן אל-עזי, ששמו הלך לפניו כשופט הגון ועושה שלום. השייח' בא וחקר כל צד בנפרד. לטובת כולם פסק החכם כי הנאשמים משני הצדדים חפים מפשע והרוצחים האמיתיים נעלמו ואינם. על בעלי הדין להשלים ביניהם, על העדים לחזור בהם מעדותם, והוצאות ה"סולחה" יושתו על המושבה.
המושבה זבחה כבשים והכפר בא לאכול; ולמחרת נערך זבח בכפר, ובני המושבה הלכו אליהם לסעוד ולשמוח והשלום קם.
ובכל זאת, גם לאחר ה"סולחה" עוד נמשך המשפט עד ערב המלחמה, ועכר את חיי המושבה. רק כאשר חמדנותם של השופטים באה על סיפוקה, נגמר הסיוט וכל הנאשמים יצאו זכאים.
רחובות זכתה במשפט, אך חמישים אלף פראנק הלכו לטמיון.

ב-28 ביוני 1914 נרצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, בידי לאומן סרבי בסראייבו, ואוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה.
בתשעה באב תרע"ד נודע ברחובות על פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 העזיבה הגדולה

הפועלים והשומרים לא נטלו חלק ב'סולחה', שנכרתה עם ערביי זרנוגה, ובלבם שמרו טינה לאיכרים: "אתם האשמים! ידיכם שפכו את דמי אחיכם! " הטיחו בהם בחריפות: "אתם אלה שנותנים בידי הבריונים האלה, המוסתים והמשולהבים, את כלי המשחית! אשמתכם גדולה מאשמתם!"
לא הייתה זו טענת שווא. שכר עבודתם של ערבים שעבדו בכרמי רחובות שימש להם לא פעם לקניית נשק. סופר כי אחד האיכרים שאל ילד ערבי, שעבד אצלו בקילוף שקדים, מה הוא עושה בכסף שהוא מרוויח. אמר הילד בתום לבב: "נותן את הכסף לאבא. אבא אומר שיקנה בכסף קרדח [סוג של אקדח], ובקרדח יהרוג יאהודי, אינשאללה".

ביום השבעה להירצחו של דוד לויתן, בתשעה באב תרע"ג, התכנסה ברחובות אספת פועלי מושבות יהודה בראשות ברל כצנלסון ומאיר רוטברג. באותו כינוס נשמעה הקריאה לעזוב את המושבה. הקיצונים דרשו לנטוש את מעסיקי הערבים: "מוטב ונתרום את כוחנו לאותם מקומות שמעסיקים יהודים בלבד", טענו. המתונים אמרו: "דווקא באותם מקומות המעסיקים ערבים נשאר, כל יהודי שעובד שם – פחות עבודה לערבי. עוד ייווכחו אלה, שעבודתנו טובה משלהם, וכך נכבוש את מקומנו".
אלה ואלה דרשו מאיכרי רחובות כי יפטרו את הערבים שנטלו חלק בתקרית, שאם לא כן, ייטשו הפועלים והשומרים גם יחד את המושבה.
האיכרים ענו כי הדבר לא יעלה על הדעת. זה עתה הוחל בבציר הענבים וקטיף השקדים, ואם יפוטרו הערבים יירקב היבול בכרמים.

המשפט ריחף מעל הכל כחלום בלהות. כבר עם תחילתו החלו האשמות, עלילות והסתבכויות. מחרחרי ריב ובראשם חברי ועד המושבה, הסיתו את בני המושבה נגד "השומר" – אותם צעירים וצעירות המתהלכים בבגדים קלים וחופשיים, שלובי זרוע ושרים שירים.
החלה מתגבשות טענות כנגד ה"השומר": ההוצאות הכספיות הגבוהות, נוהגו של "השומר" לקבל מרות ממנהיגיו בלבד, ולבסוף - הביקורת על יחסו לערבים, עשו את שלהם.
קראו לאספות כלליות, נערכו ישיבות ועד. הרוחות סערו, הנאספים צעקו, והדעות היו חלוקות. הוועד דרש לסלק את "השומר" בטענה, שנזקם גדול מתועלתם בעוד שהאיכר-הסופר משה סמילנסקי ובני סיעתו דרשו להמשיך את ההתקשרות עם האגודה העברית.
"מיום ש"השומר" עלה על כרמינו – זעק אחד המתנגדים – חדלתי מהיות בעל דעה על כרמי, צריך שאנחנו נשוב להיות בעלים על כרמינו הפרטיים, תנו לנו לשמור את כרמינו בעצמנו". ומתנגד אחר צעק: 'אם גם כל האספה תסכים להתקשר מחדש עם 'השומר', בשום אופן לא אתן על כרמי דריסת רגל ל'השומר'". האחד נשבע כי ראה את השומר פינקלשטיין, זה שסולק מהמושבה לראשון-לציון, כי כינה את בנות המושבה בשמות גנאי, מכה את הערבי של טולקובסקי. לעומתו הגיב אחר וטען כי כשראה יחזקאל חנקין, שומר טירון, מכה ערבי זקן, שעבר עם גמליו ברחוב הראשי של המושבה, סטר לאותו צעיר על לחיו והעבירו ממשמרתו. אחר סיפר על מעשה מחפיר של אחד השומרים שהכה אישה תימנית הרה, על כי קוששה זמורות, וזו "הפילה" את עוברה ר"ל.

הוועד ותומכיו התנו את חידוש החוזה עם הארגון בכך, שמדיניות השמירה תוכתב מטעם הוועד. ה"שומר" חשו בשל  המשטמה העזה השוררת כנגדם במושבה, היה עליהם לעזוב את המקום. אבל מכיוון שעצם קיום הארגון הוא לתועלת העם העברי, הבין בא-כוח "השומר" וראש השומרים ברחובות, מנדל פורטוגאלי, כי עליהם למחול על כבודם ובלבד שימשיך הארגון במשימתו, למרות התנאים הקשים שהתנו עמו ולמרות היחס המעליב כנגד חבריו.

חברי הוועד התנו בחוזה סעיפים שהבטיחו כי "השומר" לא יוכל לקבלם, אך הקש, ששבר את גב הגמל היה עניין השמירה בשבת: הם דרשו כי "השומר" יתחייב שלא לחלל את שבת [אם כי בעבר איש לא פצה פה כנגד חילול השבת בידי הארגון]. "והפעם מצאו השחורים [כך במקור!] לנחוץ לעורר את שאלת חילול שבת. התנאי הזה הביא את 'השומר' בין המצרים", כתב משה סמילנסקי.
"אין לדרישה הזאת שום שייכות לעניין השמירה, ומפני זה לא מסכימים אנו לזה" השיבו אנשי "השומר".
בסופו של דבר לא חודש חוזה ההתקשרות ו"השומר" סולק מהמושבה.
טוביה מילר ומרדכי גורודינסקי [נחמני] נסעו לפתח-תקווה לחתום חוזה שמירה עם קבלן יהודי, בתנאי שיעסיק יהודים.
בלילה שלפני ראש השנה, נערך נשף פרידה ב'בית-העם': נאמו נאומים, רקדו ושרו - שומרים, פועלים וצעירי המושבה - עד אור הבוקר. בצהריים, ערב ראש-השנה, התאספו השומרים ויצאו את המושבה זועמים ונעלבים. מפני איזה סיבה פיטרו אותם האיכרים? האם לא מילאו את תפקידם? שאלו את עצמם.
 "גם חלק גדול מהפועלים האשכנזיים הרגישו את עצמם מעין אנשים, שנתייתמו ובודדים לנפשם ויבחרו גם כן לעזוב לימי החג את המושבה".

את השמירה ברחובות נטל בקבלנות אברהם בלומנפלד "הענק האדום", יליד ירושלים ויד ימינו של ראש השומרים בפתח–תקווה אברהם שפירא . הוא מונה לראש-השמירה תמורת חמשת אלפים פרנק לשנה! משכורת כזו לא קיבל אפילו רופא המושבה.
בלילה בו נודע כי הוועד התקשר עם בלומנפלד, נקהל מעגל קטן באמצע הרחוב והתחילו לרקוד ולשיר "עוד עמנו חי עד בלי די!" כעבור רבע שעה התפזרו איש לפינתו.
בערב ראש השנה תרע"ד באו לרחובות מטעם הקבלן שבעה שומרים יהודים, רובם אורפלים. "במקום צעירים שנר אלוהים בער בלבם, נתקבלו אנשים שלא רק הרעיון הלאומי מוזר להם, אלא שגם מהיהדות הם רחוקים מרחק רב; תחת חלוצים אידיאליסטים, שאת מיטב ימי עלומיהם הקריבו לשם ביטחון הנפש והרכוש של האומה העברית, באו אנשים רק לשם התועלת החומרית". כתב משה סמילנסקי.

ב- 1.10.1913 נאלץ "השומר" לעזוב את השמירה ברחובות. בערב ראש השנה תרע"ד עזב "השומר" את המושבה, ועמו חלקם של הפועלים אשר לא יכלו לשאת את העלבון; מה שעשה "השומר" מתוך הכרח חיצוני, עשו הפועלים מתוך הכרה פנימית.
כמה פועלים - עשרה בחורים ובחורה - קמו ועלו לגן-שמואל, להתיישב שם ולעבוד בתור קבוצה. חלק מהצעירים והצעירות נדדו לראשון-לציון.
כשלושים פועלים עברו לנס ציונה. רובם עבדו בפרדסים תמורת תשעה עד שנים-עשר גרוש ליום. חלקם לא מצאו מקום מגורים במקום והמשיכו לגור ברחובות, "בכל יום הם יוצאים לנס-ציונה ובערב הם שבים לרחובות".
"השומר" ניסה התיישב בבני-יהוד,ה שבגולן אך בסופו של דבר הקים את תל עדשים בעמק יזרעאל.
  

המחתרת

לילם האחרון של השומרים שנאלצו לעזוב את המושבה ולמסור את מקומם לזרים, הוקדש למסיבת פרידה מחבריהם הפועלים. פועלי נס-ציונה הוזמנו ובאו כולם לנשף הפרידה.
את הנשף ארגנו בני נוער המושבה, שהיו מאוגדים ב'המכבי', שזה עתה קם. קשה היה להם להיפרד מהשומרים. מצב הרוח בנשף היה שפוף. במחאה גלויה נגד הוריהם הרעיפו הצעירים דברי שבח על השומרים, ודנו ברותחין את התנהגות האיכרים ש"אמנם באו הנה בתור אידיאליסטים ההולכים להקריב את עצמם בעד הארץ והעתיד הלאומי, ואולם רעל 'המעשיות', השחית את נפשם, החליש את מרצם והמית את רוחם! " בנאומיהם הזכירו צעירי המושבה את השפעתו החיובית של "השומר" עליהם. איך "השומר"' עורר בהם את רוח הלאומיות והעלה את הכרת ערכם העצמי. השומרים תוארו כאלמנט חדש, צעיר ורענן, מלא חיים, אידיאלים והתמסרות, המבקש להרים את דגל תחיית העם בארצו.
בסוף הנשף דיברו גם אחדים מהשומרים, וביניהם המשורר-השומר והפועל אב-נר: "...אנחנו שאפנו כל הזמן להרים את ערכנו הלאומי, להראות ולהוכיח לשכנים שלנו כי לא 'ולד אל מות' לפניהם. וכיום הזה אנו להגיד בבטחה, כי עד כמה שהדבר היה תלוי בנו, מילאנו את חובתנו במלא מובן המילה, ומה בעד זה השגנו? השגנו רק, רק זה, שגנבת בהמה או אפילו אשכול ענבים בכרמי המושבה העברית, נהיה בעיני שכננו לדבר של סכנה אמיתית – סכנת מות...
"צעירי רחובות! אנחנו הולכים מפה, אבל אל תשכחו שאנו עוזבים לכם פה באדמתכם שני חברים שמסרו את נפשם על קידוש השם – השמירה העברית, אל תבגדו בכבודם!!!... "
נאומו עשה רושם על צעירי המושבה, ולא מעטים מהם הזילו דמעות.

עם מעט מהפועלים האשכנזים, שנשארו במושבה נמנה מיכל שפאל או מיכאל, כפי שרצה שיקראו לו בארץ, שעלה ארצה בשנת 1910. מיכאל, או אבנר כמו שקראו לו חבריו - הגיע לשמירה מטעם "השומר" מסג'רה לראשון-לציון ומשם לרחובות.
לאחר "תקרית זרנוגה" היה מיכאל בין מובילי המאבק נגד ועד המושבה. הוא ארגן הפגנות מול בתי האיכרים, שתמכו בגירוש השומרים מהמושבה, הפיץ כרוזים ונשא נאומים. בין השאר איים בכרוז שחיבר, באזהרה אנונימית להטיל פצצות על האיכרים המתנכרים לעבודה העברית. הכרוז היה חתום בידי האגודה הטרוריסטית החשאית "נכדי פנחס", שייסדו פועלים ושומרים ביהודה בעקבות 'תקרית זרנוגה'.

אחרי הנשף יצאו כל פועלי נס-ציונה ורחובות ואב-נר בראשם והלכו להפגין מול בתי מתנגדי השמירה והעבודה העברית. הם שרו ליד חלונותיהם 'סרנדות' ז'רגוניות - כפי שכונתה היידיש, בפי הלוחמים למען השימוש בשפה העברית - כמו 'הוליעט הוליעט בייזע ווינטן' [התהוללו, התהוללו רוחות רוגזות] וכיוצא באלה. לידידיהם המעטים, תומכי העבודה והשמירה העברית, שרו את 'השבועה' - המנון ה'בונד' שחיבר שלוימה זנוויל רפופורט, המכונה אנ-סקי, ואשר אומץ בידי 'פועלי-ציון' בארץ, שרו את 'התקווה' של נפתלי הרץ אימבר ועוד שירים עבריים. אחרי גמר ה'סרנדות' נתן אב-נר אות וכולם כאחד יצאו את המושבה.
כשהגיעו לנס-ציונה, ערכו לכבודם פועלי המקום נשף. הייתה זאת מעין הלוויה, והאירוע נחתם בריקודים מיוחדים - ריקודי צער ויגון: "כאילו שכולנו רצינו בריקודים האלו להשתכר בכדי לשכוח את העלבון הגדול לשמירה ועבודה עברית במושבה עברית", סיפר אחד מפועלי נס-ציונה.
הנשף הזה נמשך עד למחרת בצהריים.
לפני לכתם לראשון-לציון קם הפועל אבנר ואמר: "חברים! אנחנו מסרנו בעדם את נפשנו והקרבנו בעדם את חברינו – חללנו – דמנו בשמרנו על רכושם הפרטי החשוב ככה בעיניהם שאצלנו הוא נחשב לרכוש האומה. היא תכיר את ערכנו הלאומי ואת קרבנותינו בעדה, אבל לעת עתה בעד שילמו לנו בעד זה ב... יריקה בפנינו".

ובלילה הופץ הכרוז:
"נגע אחד ישן השתרש בחיינו, נגע פנימי, צרעת שפרחה לפני ולפנים של תחייתנו ושמפחידה אותנו הרבה יותר מכל המכשולים המוקשים שאנו פוגשים על דרכנו מבפנים ובחוץ גם יחד. הנגע הזה הוא – העבודה הנוכרית!
שאלת העבודה אצלנו היא לא שאלת הפועלים כי אם שאלת הלאום, שאלת אופייה של תחייתנו, אם היא ממשית, ארצית עם כוחות מפכים, או רמאות, צביעות תשושת כוח נברסטנית? לעבור על הישוב הנוכחי, שלא להתחשב בו ולהתחיל בכל מחדש – אי אפשר. יותר מדי חשוב ערכו, ובעל כורחו הוא מוכרח לשמש לנו ליסוד, ואם היסוד הזה רעוע, אם היסוד רובו ככולו בידי נוכרים אז לא רק שאנו זורים את עמלנו לרוח, כי אם מוסרים את ארצנו שהייתה נשמה וחכתה לנו אלפי שנים, בידי זרים ומשמיטים אותה ממנו לעד – מעשה של בגידה שדנים עליו בדיני נפשות.
אין כל הכרח להיות מלומד כדי להבין כי אדוני הארץ הם לא בעלי הקושאנים, כי אם בעלי העבודה כלומר: החורשים, הזורעים, המשדדים, הנוטעים וכולו.
עד עכשיו לחמו נגד הנגע הזה בתעמולה תרבותית, דיברו השכם והערב, אולם טיטוס, היישוב כ"כ התרגלו לניקורו של 'יתוש' זה עד שבמקום תיקון המעוות במקום חילוף הדרגי של העבודה הזרה בעבודה עברית, החלו להתעלל בעבודה העברית, ולא חלו, ולא הרגישו האנשים הללו כי בבן-השם הם מתעללים, כי פרעות הם עושים בשם העברי, בתקווה העברית.
להחריש יותר הוא עוון פלילי, והננו מקדשים בזה מלחמה על זמרי הישוב ועל הכזביות שלהם, אבל לא מלחמת דברים אלא מלחמה פנחסית! אם אטומה אוזנם לשמוע את קול אדוני המדבר, מפי טובי סופרנו, ישמע לקול הפצצה של הבומבה הראשונה.
נכדי פנחס.

הכרוז הזה הופץ בלילה אחד בכל מושבות הדרום. אומרים כי השפעתו הייתה לא קטנה והאיכרים, שנבהלו החלו להעסיק פועלים עברים.
היו איכרים, שהלשינו לפני הממשלה התורכית, וטענו כי מדובר באנרכיסטים, שצריך לשלוח אותם מהארץ, וכי אנרכיסטים אלה הם מקרב "היחפים" כלומר מבין השומרים והפועלים.

היה חשש מפרובוקציות, בעיקר מצד ה'גדעונים', אותו ארגון שמירה של בני המושבות שקם כתשובה ל'השומר', אבל בסופו של דבר המקרה הזה עבר בשקט.

"השומר" חזר לרחובות בשנת 1917, בסוף ימי מלחמת העולם הראשונה. צבי נדב [הלפרין] יליד עין-זיתים עמד בראשם, אז נהרג השומר  מרדכי זוהר, אבל זה כבר סיפור אחר.



הסיפור הוכן בידי עודד ישראלי, עריכה: עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי גמלאי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד רחובות, בוגר מקווה-ישראל ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, מעורכי  'עיתון 77', ירחון לספרות ולתרבות.